פסקי דין על עירית בת-ים | פסקי דין על אדמונד משה | פסקי דין על דוד משה |

32887/07 א     23/07/2009




א 32887/07 עירית בת-ים נ' אדמונד משה, דוד משה




בעניין:

1



בתי המשפט


בית משפט השלום תל אביב-יפו
א
032887/07


בפני
:
כבוד השופט מנחם (מריו) קליין
תאריך:
23/07/2009




בעניין:
עירית בת-ים





התובעת

נ
ג
ד


1 . אדמונד משה

2 . דוד משה




הנתבעים


פסק דין

רקע


מונחת לפני תביעה בסך 154,000 ₪ אשר הוגשה בהליך של סדר דין מקוצר.

עיריית בת-ים (להלן: "התובעת") הינה רשות מקומית המוסמכת להטיל מיסים עירוניים ואגרות על הנכסים המצויים בשטחה המוניציפאלי. לטענתה, האדונים אדמונד משה
(להלן: "נתבע 1") ודוד משה
(להלן: "נתבע 2") (ולהלן: "הנתבעים") היו המחזיקים בנכס המצוי ברחוב העבודה אשר בשטחה (להלן: "הנכס") בשנים 2003 ו – 2004.
בתקופה זו חיובי הארנונה ואגרות הביוב בגין הנכס בתקופה זו הגיעו לסכום כולל בסך של 204,000 ₪.

תביעה זו כנגד הנתבעים כאן איננה התביעה הראשונה בגין חוב זה אשר נוצר בשנים דנן ובנכס דלעיל. בגלגול קודם הוגשה תביעה דומה כנגד מר זילכה יצחק. אולם, התביעה בין התובעת לבין מר זילכה הסתיימה בפשרה בה סוכם כי כל טענותיה של התובעת כנגדו יסולקו בתום תשלום של 50,000 ₪. סכום זה קוזז מתביעה זו. לשיטת התובעת, לאחר שלא התקבל מלוא סכום החוב מהתביעה הקודמת, הרי שזכותה להגיש תביעה זו כנגד הנתבעים כאן לקבלת יתרת החוב. זאת, במיוחד עקב טענתו של זילכה כי לא היה המחזיק בנכס וכי רצונו להגיע לפשרה נבע ממניעת בזבוז זמנו מניהול הליך משפטי ארוך.
משכך, הנתבעים הם המחזיקים בנכס מתוקף בעלותם.

מנגד, טענו הנתבעים כי תביעה זו הינה טרדנית וקנטרנית. לשיטתם אין כל יריבות בינם לבין התובעת שכן לא היו המחזיקים בנכס במועדים האמורים וכאשר קיבלו את הנכס בחזרה לחזקתם בחודש מרץ לשנת 2006, הודיעו הנתבעים על עובדה זו לתובעת והחלו לשלם את חיובי הארנונה כסדרם ובמלואם. כן טענו כי על זילכה הייתה מוטלת החובה להודיע לתובעת כי חדל להחזיק בנכס, וכל עוד לא הודיע מוטל עליו לשלם את תשלומי הארנונה גם אם בפועל אינו המחזיק בנכס, משכך טענו כי דין התביעה כנגדם להדחות .

בתאריך 19.1.09 העידו הצדדים בפני
. מטעם התובעת העיד מר זילכה. מטעם הנתבעת העיד נתבע 2.

בסיום חקירות העדים , ביקשו הצדדים, לאור השעה המאוחרת, שלא לקיים סיכומים בעל פה ולכן הוריתי כי התובעת תגיש סיכומיה תוך 30 יום מיום הדיון עם העתק לב"כ הנתבעת אשר יגיש סיכומיו תוך 30 יום לאחר מכן.

התובעת הגישה סיכומיה בתאריך 15.2.09, הנתבעים הגישו סיכומיהם בתאריך 17.3.09.
דיון


לדידי, לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, עברתי על הראיות והמסמכים המצויים בתיק, מצאתי לנכון לדחות את התביעה והכל כפי שיפורט להלן.

ראשית,
המשיבה מבססת תביעה זו על כתב התביעה הקודם כנגד זילכה, בתור אחד מנספחיה. לעניין זה, לא מובן כלל כיצד סכום התביעה כנגד זילכה, וכנגד המבקשים יכול להיות זהה באם זילכה נתבע על חובות ארנונה במשך 5 שנים אך המבקשים נתבעים בגין חובות שנצטברו במשך שנתיים בלבד. תמיהה זו לא קיבלה תשובה מטעם התובעת, כפי העולה מעדותה של העדה הגב' ריטה שטינסקי:

"ש. איך מתיישבת העובדה שמר זילכה הנתבע עבור תקופה שמ – 1999 ועד שנת 2006 כפי שמצויין בסעיף 3 לכתב התביעה שהגשתם נגדו אם העובדה שהנתבעים בתיק זה נתבעים לשלם 154,000 ₪
עבור תקופה שמ-2003 ועד 2004 כאשר למעשה אתם הפחתתם את ה – 50,000 ₪ מה – 2003 וזה התוצאה שנוצרה. איך מתיישבת העובדה שנגד זילכה הגשת תביעה והוא שילם 50,000 ₪ ואת היתרה תבעם מהנתבעים כאשר לגביהם מדובר על תקופה של שנתיים בלבד ולא 7 שנים.
ת. אין לי תשובה".
(שורות 9-16, דף 7 לפרוטוקול מתאריך 7.1.09).

שנית, הטוען טענה החשובה לעמדתו במשפט נושא בנטל השכנוע להוכחתה, כך תובע המבקש סעד, נושא בנטל
השכנוע
שנתקיימו כל העובדות המהוות
את עילת התובענה, קרי, עובדות אשר את התקיימותן מתנה הדין המהותי
על מנת לזכות בסעד המבוקש, (ראה ע"א 642/61 טפר נ' מרלה פ"ד טז 1000, 1005 – 1004 וכן ע"א 641/66 שפיר נ' קליבנסקי
פ"ד כ"א (2) 358, 364).

נטל ההוכחה - הוא נטל הבאת הראיות, אשר במשפט אזרחי נקבע עפ"י "הטיית מאזן ההסתברות". בע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ (1) 589,598 נקבע:

"דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51% "

התובעת לא הוכיחה כי הנתבעים היו המחזיקים בנכס בזמנים הרלוונטיים, ומשכך לא הוכיחה כי החובה להודיע לתובעת על זהות המחזיק חלה עליהם. חובת ההודעה וחיוב בתשלום שלובים אחד בשני. משלא הוכיחה התובעת כי על הנתבעים חלה חובת ההודעה, לא הוכיחה כי חל עליהם החוב לתשלום.


הוראת חוק
הרלוונטית לענייננו מצויה בסימן ב' לפרק החמישה עשר שב
פקודת העיריות
[נוסח חדש] (להלן:
פקודת העיריות)

סעיף 325 לפקודת העיריות
"הארנונה בחדילת בעלות או החזקה", קובע כדלקמן:


"חדל אדם ביום מן הימים להיות בעלם או מחזיקם של קרקע או של בנין שהוא חב עליהם בארנונה לפי הוראות הפקודה,
ימסור הוא או נציגו הודעה על כך בכתב לעיריה ולאחר מכן לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים; אין האמור גורע מחבותו בשיעורי הארנונה המגיעים מלפני מסירת ההודעה."

סעיף 325 לפקודת העיריות
קובע, כי העירייה רשאית להטיל ארנונה על נישום שחדל מלהחזיק בנכס, כל עוד לא נמסרה מטעמו הודעה בכתב על הפסקת הבעלות או החזקה בנכס.

לעניין זה יפים דבריהם של המלומד
הנריק רוסטוביץ, בספרו "ארנונה עירונית", בעמ' 475:

"פקודת העיריות

ביקשה להקל על העירייה באיתור החייב הנכון והאמיתי במס, ולכן מטיל סעיף 325 לפקודה חיוב בארנונה על מי שחדל מלהחזיק בנכס, כל עוד לא נמסרה מטעמו הודעה בכתב על הפסקת החזקה בנכס, והריהו בבחינת "מחזיק קונסטרוקטיבי". הוראת סעיף 325 מאפשרת לרשות המקומית לשמור על רציפות מס, גם כאשר נערכים חילופים תכופים של מחזיקים, המקשים לעקוב אחרי המחזיק שיש לחייבו בארנונה בכל עת. חובת ההודעה על הפסקת החזקה מוטלת בכדי למנוע מקרים, בהם מחזיק חדש בנכס לא יחויב בארנונה. ההנחה היא שהמחזיק הקודם ימהר להשתחרר מחבותו וימסור על-כך הודעה בכתב לעירייה, אולם רבים אינם מודעים לחובה זו, ומופתעים כאשר נשלחות אליהם דרישות תשלום, הגם שחדלו להחזיק בנכס. בסעיף זה מוזכר בעליהם של קרקע או של בניין, שהוא חב עליהם ארנונה לפי הוראות הפקודה, והרי בתיקון תשכ"ח בוטלה ארנונת הרכוש החלה על בעלים. אין צורך באזכור ה"בעלים" בסעיף זה, שכן בעלים, החייב בארנונה כללית מכוח חזקתו, מוזכר ממילא בסעיף במילים "מחזיקם של קרקע או בניין".

סעיף 326 לפקודת העיריות

"הארנונה ברכישת בעלות או החזקה" קובע:
"

נעשה אדם בעלו או מחזיקו של נכס שמשתלמת עליו ארנונה, יהא חייב בכל שיעורי הארנונה המגיעים ממנו לאחר שנעשה בעל או מחזיק של הנכס, אלא שאם היתה כאן מכירה או העברה חייבים המוכר או המעביר או נציגיהם - ואם היתה כאן השכרה לתקופה של שנה או יותר חייבים המשכיר או נציגו - למסור לעיריה הודעה על העסקה כאמור, ובה יפרשו שמו של הקונה, הנעבר או השוכר; כל עוד לא ניתנה הודעה כאמור, יהיו המוכר, המעביר או המשכיר חייבים בארנונה שהקונה, הנעבר או השוכר היו חייבים לשלם ולא שילמו. בהשכרה לתקופה הקצרה משנה אחת, יהיה המשכיר חייב בארנונה."


תכליתו של הסעיף העברת חובת ההודעה לכתפי הבעלים
ועל המחזיק בנכס המוכרים או משכירים את הנכס לאחר, מוטלת החובה להודיע בכתב לרשות המקומית על שינוי שכזה, ובטרם מסרו הודעה מעין זו יהיו חייבים בתשלום הארנונה (ראה אהרן נמדר "
דיני מסים"
[מיסוי מקרקעין] 415 (מהדורה שניה, תשנ"ב)). ע

ל תכלית ההסדר עמד גם בית המשפט בע"א 739/89 אהרון י' מיכקשוילי נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד מה(3) 769 (1991), בעמוד 775:

"ניכר בפקודת העיריות [נוסח חדש], כי מגמתה שלא להכביד על עירייה יתר על המידה באיתור הגורם המהווה "מחזיק" לגבי נכס מסוים לצורך תשלום הארנונה. בדרך כלל רשאית היא להסתמך על רישום ועל הודעות מתושביה בדבר שינויי מצב. כך, למשל, נאמר בסעיף 326 לפקודה, כי מי שחדל להיות בעלים או מחזיקו של נכס (ומשום כך, כמובן, אין ביכולתו לעשות שימוש בנכס), חבותו בתשלום ארנונה מסתיימת רק עם משלוח הודעה על כך לעירייה, ולא עם חדלות הבעלות או החזקה בפועל."

אף כבוד השופטת נאור בבר"ם 1962/06 "
שלמה כהן נ' מנהלת הארנונה בעיריית חיפה
" חזרה על עקרון זה:

"העיקרון הבסיסי של חיוב הארנונה הוא שהחיוב יושת על המחזיק בנכס (ס' 8 לחוק ההסדרים). תכליתו של סעיף 325 לפקודת העיריות הינה להעביר את נטל ההודעה על שינוי חזקה אל המחזיק העוזב. הוראה זו נועדה להקל על הרשות לגבות את מיסי הארנונה בלא שתידרש לעקוב בעצמה אחר השינויים בחזקה..."

הגישה המקובלת היא כי החובה על הודעת פינוי הנכס לצורך הפסקת תשלומי הארנונה מוטלת על המחזיק וזאת ניתן לראות בשורה של פסקי דין בהם ת.א. (שלום חיפה) 14833/97
"עיריית חיפה נ' קו שחר תעשיות טכסטיל (1987) בע"מ"
(
[פורסם בנבו]
, 3.10.2004); ת.א. (שלום חיפה) 2987/95 "
עיריית חיפה נ' אברהם שמיר
" (
[פורסם בנבו]
, 19.5.1998); ת.א. (שלום תל-אביב) 33766/85 "
חיים מילר נ' עיריית תל-אביב-יפו
" (לא פורסם, 7.5.1986); ע"א 1335/00 (מחוזי חיפה) "
מיטלק ביאטרה נ' עירית קרית אתא"

(
[פורסם בנבו]
, 28.10.2001), דנמ 4180/08 "דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' מנהלת הארנונה של עיריית חיפה" ([פורסם בנבו] 30.06.08).

התביעה היא בגין תקופה שבמהלכה היה המחזיק בנכס מר זילכה וחובת על הודעה לתובעת חלה הייתה עליו ומשלא הודיע ומשלא שילם נכון עשתה התובעת שהגישה התביעה נגדו. לו רצתה התובעת לתבוע במקביל או בנוסף למר זילכה גם את הנתבעים דכאן, היה עליה לכלול בתביעתה המקורית את הנתבעים דהשתא תוך שהיא מנמקת מדוע הללו צריכים להיות מצורפים לתביעה המקורית.

בהסכם הפשרה אליו הגיעו התובעת ומר זילכה השאירה התובעת לעצמה את דלת צדדית לחזור ולתבוע את הנתבעים דהשתא אף שמהות העניין נשוא התביעה והנכס נשוא לעניין זילכה והנתבעים דהשתא חד הוא. אינני סבור שהתובעת מנועה מלתבוע תוך שימוש באותן טענות את הנתבעים. אך ההסכם שבין מר זילכה לתובעת לא יכול להשפיע כי הוא זה על הנתבעים דהשתא אשר לא היו צד להסכם זה ולא נתנו הסכמתם לזאת, ומשכך אין הסכמה זו חלה על הנתבעים דהשתא וכדי להגיש נגדם תביעה, על התובעת לעמוד בכללים להוכחת תביעתה בנסיבות דומות. וכזאת לא עשתה.
העובדה שהתובעת הגישה תביעה נוספת על חוב הנכס מלמדת כי בעצם לא התפשרה כלל עם מר זילכה אלא היא מיצתה את יכולת הגביה האפשרית ממר זילכה וכעת היא מנסה למצוא עוד מקורות "לסגור" את החוב הנטען. כל עוד התנהגות זו נעשית בדרך של גבייה, היא נכונה וכשרה. אך כאשר דרך זו נעשית בצורה שזה נעשה תוך הגשת תביעה מקבילה בנסיבות דומות, אין בית המשפט יכול לקבל התנהלות זו.

קשר הדוק בין התביעה המקורית לתביעה השנייה, והתובעת עצמה בכתב התביעה השני מלמדת כי היא קושרת בין הסכם הפשרה של מר זילכה לבין החוב הנטען של הנתבעים. התביעה המקורית שהוגשה על חובות הנכס הייתה על סך 204,000 ₪. התובעת קיבלה בעקבות הסכם הפשרה עם מר זילכה 50,000 ₪. התובעת הגישה כעת תביעה על סכום שהוא מהווה את ההפרש המדויק בין התביעה המקורית לבין מה שנותר לאחר מה ששולם על ידי מר זילכה.
התובעת נמנעה מלהביא את דרך התחשיב לפיה נקבע בהסכם הפשרה 50,000 ₪ ואשר היה בה ללמד על מי אכן רובץ החוב לפי תקופות ושנים:

"ש. אתם קיבלתם ממר זילכה 50 אלף ₪. למה 50 ולא 20 ולא 120, אם הסתמכתם על התצהיר שלו
- לפי איזה חישוב לקחתם?
ת. אני לא יודעת. אמרו לי שהוא משלם חלק מהחוב.
ש. היה חישוב?
ת. היה חישוב.
ש. יכולה להמציא את החישוב?
ת. אין לי
אותו אך אוכל לבדוק".
(שורות 7-13 דף 9 לפרוטוקול מתאריך 7.1.09)

לעניין זה ראה גם ספרו של יעקב קדמי, דיני ראיות, חלק שלישי, תשנ"ט בעמ' 1391 שם נכתב כדלקמן:

"יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית-המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, כאילו היתה זו ראיה נסיבתית. כך ניתן להעניק משמעות ראייתית: לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד...התנהגות כזו, בהעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה; באשר על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובאה הראיה, או הושמע העד...היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב.
הימנעות מהבאת ראיה - במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל - מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה."

אף במקורות ישראל בתלמוד בבלי,
(מסכת קידושין, דף סו, עמ' ב) מצאנו את דעתו של האמורא אביי כי כאשר מצוי עד אחד הטוען כי כהן הינו בעל מום, והכהן מכחיש את דבריו, יש להאמין לעד האחד (אף שעל פי ההלכה יש צורך בשני עדים), כי אנו אומרים לכהן "שלח אחוי" וכדברי רש"י, שם: "אם אינך בעל מום, הפשט בגדיך, ונראה". על בסיס דברים אלה מסיקים בעלי התוספות, שם, ד"ה שלח ואחוי: "מכאן יש להוכיח דכל דבר שיכול להתברר, עד אחד נאמן עליו, ואפילו עד אחד מכחישו".

העד מטעם ההגנה העיד בפני
ועדותו הייתה קוהרנטית, הגיונית, עקבית ואמינה בעיני.

הנתבע 2 העיד כי מאז בנייתו של הבניין בו נמצא הנכס בשנת 1980, הושכר הנכס לשוכרים שונים, כאשר בראשית שנות התשעים הושכר הנכס למנוח נצחוני מזרחי ז"ל ויצחק זילכה למטרת עסק של מועדון סנוקר. מאז פטירתו של המנוח מזרחי ועד חודש נובמבר 2004 החזיק בנכס זילכה לבדו, כאשר במהלך כל אותה תקופה, כפי שהסתבר לו ולנתבע 1 רק בדיעבד, ניהל זילכה והפעיל בנכס מועדון הימורים בלתי חוקיים באמצעות אנשי קש, ביניהם אלברט שריקי וחתנו של זילכה, משה לזר הנשוי לבתו.

הנתבע 2 העיד כי, כפי שהסתבר לו בשלב מאוחר יותר, זילכה עסק בעסקים מפוקפקים ובתחילת שנת 2002 הוא דרש ממנו ומהנתבע 1 לחתום על הסכם שכירות לגבי הנכס עם צד ג', שריקי, תוך כדי שהוא מאשר להם כי הוא זה שמחזיק למעשה בנכס ואחראי לתשלומים השונים בגינו ולקיום יתר החיובים עפ"י ההסכם.
הנכס מעולם לא הוחזר ע"י זילכה ומי מטעמו לידי הנתבעים ובשל פחדם של הנתבעים מזילכה ואנשיו, הצליחו הנתבעים לקבל חזרה את החזקה בנכס רק לאחר שהמשטרה פשטה על הנכס, בנובמבר 2004.

מיד לאחר מכן הושכר הנכס לגב' ליז כנפו, שנרשמה בעירייה כמחזיקה, והחזיקה בנכס עד חודש מרץ 2006. עם עזיבתה של גב' כנפו בחודש מרץ 2006, נרשמו הנתבעים כמחזיקי הנכס והנכס נותר ריק.

מצד שני, תשובותיו של זילכה בחקירתו הנגדית בישיבת 19.1.09 היו בלתי מספקות, בלתי הגיוניות , מתחמקות וסותרות את שהצהיר בתצהיר.

"ידיעותיו הודאיות" לגבי הדיווח על שינוי המחזיקים ועל ביצוע תשלומי המיסים ע"י שריקי כסדרם, התבררו כחסרות בסיס לחלוטין (עמ' 3 לפרטיכל), שהרי ברור מרישומי העירייה, כמו גם מהסכם הפשרה עליו הוא חתם בעצמו, ש"ברישומי העירייה לא נמצא כל דיווח על חילופי מחזיקים".

אותו עמוד ראשון בהסכם עם שריקי המתייחס לשנת 2002, שהוגש על ידו לראשונה לעירייה בתביעה שהוגשה נגדו, נמסר לו לטענתו ע"י אלמנתו של שריקי ומלבד עמוד בודד זה, אין ברשותו אף מסמך התומך בטענותיו הנטענות.

גם הסברו לעובדה ששילם במסגרת הפשרה סך של 50,000 ₪ לעירייה למרות שלטענתו לא החזיק במקום בתקופת החיוב הנטענת, לא הגיוני, שהרי אם עזב את הנכס כטענתו בשנות ה-90 המוקדמות, לא היה עליו לשלם עבור תקופת חיוב המאוחרת ב-10 שנים לפחות מהשנה שבה לטענתו עזב את המקום.

כשנשאל זילכה בחקירתו הנגדית האם חתנו משה לזר החזיק בנכס, הוא השיב בשלילה מוחלטת, אולם כשנשאל האם אין זה נכון שכשהמשטרה ערכה פשיטה בנכס היא תפסה את חתנו בנכס – השיב זילכה כי אין הוא יודע (עמ' 4 לפרטיכל 19.1.09).
קשה להאמין שאירוע רציני וחמור זה שפורסם גם בעיתונות ואשר נוגע לחתנו – בעלה של בתו – "אינו ידוע" לזילכה.
באותה מידה גם קשה להאמין לטענתו כי אינו זוכר את הנתבע 2 שכן עמו הוא היה בקשר במשך כל התקופה בה החזיק בנכס (עמ' 4 לפרטיכל).

סוף דבר


התובעת לא הצליחה להוכיח את תביעתה. תוצאה זו נראית על פניה לא קוהרנטית שכן משאירה מעין "חוב אבוד" בגין מיסים עירוניים בנכס הנ"ל לאחר שהתובעת קיבלה מזילכה רק 50,000 ₪. יחד עם זאת, אין לתובעת אלא להלין על
עצמה, שעה שלא מצאה
לנכון, במסגרת תיק 53525/06 לתקן את כתב התביעה ולצרף את הנתבעים דכאן לתביעה ההיא ולהמנע בכך מתוצאה של "יציאה קרח מכאן ומכאן"


אי לכך ובהתאם לכל האמור לעיל הנני דוחה את התביעה.

התובעת תשא בהוצאות משפט והוצאות שכ"ט עו"ד הנתבעים בסך של
4,500 ₪ + מע"מ.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום



ניתנה היום, ב' באב, תשס"ט (23 ביולי 2009), בהעדר הצדדים.


מנחם קליין, שופט


עורכת: שלומית נחום-שלום







א בית משפט שלום 32887/07 עירית בת-ים נ' אדמונד משה, דוד משה (פורסם ב-ֽ 23/07/2009)