פסקי דין על מאזן פאהום | פסקי דין על זאהר פאהום | פסקי דין על היתם פאהום | פסקי דין על סלימאן חמודה | פסקי דין על אסמאעיל חמודה |

8402-09/08 א     08/03/2009




א 8402-09/08 מאזן פאהום, זאהר פאהום, היתם פאהום נ' סלימאן חמודה, אסמאעיל חמודה








בית משפט השלום בנצרת

ת"א 8402-09-08 פאהום ואח' נ' חמודה ואח'


08 מרץ 2009



בפני

כב' השופט
אברהים בולוס


תובעים

1
.
מאזן פאהום

2
.
זאהר פאהום

3
.
היתם פאהום


נגד


נתבעים

1. סלימאן חמודה
2. אסמאעיל חמודה




פסק דין


1. לפני תביעה לנזקי גוף.

2. הצדדים הסכימו כי תיק זה יוכרע על סמך סיכומי הצדדים וראיותיהם, ללא שמיעת עדים, ותוך מתן

פסק דין
מנומק.

רקע כללי:

1. התובעים הינם אב ובניו, כטענתם בכתב התביעה ובתצהירי העדות שהוגשו על ידיהם, הם הותקפו באופן ברוטאלי ע"י הנתבעים.

2. בגין מעשה תקיפה זה, שהתרחש ביום 17.5.97, הוגש נגד שני הנתבעים כתב אישום בת.פ. 524/98 בבית המשפט המחוזי.

3. בכתב אישום נטען, כי נתבעים
הגיעו לביתו של התובע מס'1 (להלן:"מאזן") החלו להכותו, תוך כדי , התובעים 2, 3, (להלן בהתאמה "זאהר, היתם") שהם כאמור בניו של מאזן, הוזעקו למקום כדי להגן על אביהם. אולם גם תובעים אלו לא ניצלו מנחת זרועם של הנתבעים, שתחילה יחד עם אחרים, השליכו לעבר התובעים אבנים וזכוכיות ובשלב מאוחר יותר הנתבע 2 (להלן:"איסמעאיל") שהיה מצויד בסכין דקר את היתם בבטנו, והוסיף ודקר אותו בגבו. היתם נפל כשהוא מדמם, אולם חרף זאת נתבעים אלו לא הסתפקו בכך, והמשיכו לדקור את היתם ברגליו ובידו השמאלית.

4. נתבעים אלה, כאמור גם תקפו את מאזן וזאהר. ( השתלשלות זו תקרא להלן: התקיפה)

5. הנאשמים כפרו במיוחס להם בכתב האישום, ולאחר שמיעת ראיות, הם הורשעו בהכרעת הדין המפורטת מיום 16.5.99, בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה בהתאם לסע' 329 (1) ובתקיפה לפי סע' 379, לחוק העונשין.

6. בשלב מאוחר יותר, הוטלו על הנאשמים עונשים, ובין היתר, מאסר בפועל למשך 15 חודשים.

7. ראוי לציין, שהכרעת דין זו לא נסתרה. ואף יותר מכך, הנתבעים עצמם לא העלו בסיכומיהם אף טיעון במישור האחריות, גם לא יחסו לתובעים אשם תורם כלשהו .

8. המחלוקת אם כך, סבה סביב הנזקים שנגרמו לתובעים והיקפם.

תמצית טענות התובעים:

1. התובעים הפנו בסיכומיהם לתצהירים שהוגשו על ידם, כן לנספחי התצהירים, הציגו בהרחבה את החבלות והטיפולים הרפואיים, ההוצאות, והערכה להפסדי השכר שנגרמו להם.

2. התובעים גם עתרו לפסיקת פיצויים עונשיים, הואיל ולדעתם מקרה של תקיפה כה ברוטאלית מצדיק בהחלט פסיקת פיצוי כנ"ל.

3. התובעים , סכמו את נזקיהם בסך העולה על מיליון ₪, סכום שסבורים
הם כי משקף את סבלם ונזקי הממון שנגרמו להם בעקבות מעשיהם של הנתבעים.

תמצית טענות הנתבעים:

1. הנתבעים פתחו בסיכומיהם בהבעת התנגדות נחרצת לשינוי חזית, וטענתם זו כוונו לסעד של פיצויים עונשיים שלא קיבל ביטוי בתביעה שהוגשה ע"י התובעים, ולחילופין הם סבורים כי אין זה המקרה שבו בית המשפט יטיל על הנתבעים פיצויים כנ"ל, שכל מטרתו הינה עונשית והרתעתית
, שתי תכליות שהושגו בעונשים
שהוטלו על הנתבעים בהליך הפלילי.

2. הנתבעים חולקים על חישוב התובעים, ובעיניהם חישובים אלה מופרכים. הנתבעים
מדגישים כי בפועל לא נגרמו הפסדי שכר לתובעים, כי העזרה לה זכו, אם בכלל, אינה חורגת מעזרה שמוענקת ברגיל ע"י בני משפחה, והציעו לפצות את כל התובעים בגין כאב וסבל בלבד בסכום של 19,000 ₪.



הוספת סעדים:

1. התובעים בתביעתם לא ביקשו לחייב את הנתבעים בפיצויים עונשיים, אך גם לא בעזרת צד ג', לסעד הראשון באה התנגדות נחרצת מצד הנתבעים בסיכומיהם, ולא כך באשר לסעד השני, שלגביו דווקא העדיפו לטעון לגופם של הדברים מבלי להביע הסתייגות כלשהיא.
2.
בע"א 69/98
נהאד מחמד אסעד
מחאג'נה נ' לביבה מחאג'נה
[פורסם בנבו], , סוכמה ההלכה בעניין סמכותו של בהמ"ש להעניק סעד שלא נתבקש מפורשות, וכך נקבע:

"הפסיקה מנתה שלושה תנאים אשר בהתקיימם, במצטבר, ניתן להפעיל כלל זה. התנאי האחד הוא, כפי שכבר צוין, כי הצדק או הצורך ללבן את השאלות המהותיות שבמחלוקת מחייבים את מתן הסעד
על אף שלא התבקש (ענין פילוסוף הנ"ל); השני הוא כי מדובר בסעד
הנובע ישירות מן הסעד
שהתבקש (רע"א 196/88
טומשבסקי נ' אופנהיימר ואח', פ"ד מב
(4) 365, 372); והשלישי הוא כי כל העובדות הדרושות להענקת הסעד
בוררו, ובפני
בית-המשפט מונחות כל הראיות המאפשרות לו ליתן הכרעה לגבי הסעד
הנוסף, עד כי אין עוד צורך בקיומה של התדיינות נוספת (
ע"א 253/84 ספיר ואח' נ' ספיר, פ"ד מב
(3) 14, 18)"."

3. באשר לפיצוי בגין עזרת האחר, ומשלא נשמעה התנגדות לכך הרי יש לראות בשתיקה כהסכמה מכללא להצגת בקשתם של התובעים. שונה הדבר באשר לפיצויים העונשיים,
לגבי סעד זה, סבורני,
שלא קיים צורך במתן הסעד לשם ליבון השאלות השנויות במחלוקת, והיעתרות לסעד זה אין בינה לבין קיומו של תנאי זה ולא כלום.
מה גם, שסעד זה אינו מתחייב בהכרח מהסעדים שהתבקשו שכולם סבים סביב פיצוי השואף להחזרת מצבם של התובעים לקדמותו, להבדל מסעד מיוחד זה שהתכליות שעומדות ביסודו שאובות מהמישור הפליל. על כן, לא מתקיימים שני תנאים הכרחיים ומכאן דין בקשתם של התובעים לפסיקת פיצויים עונשיים, דחייה.


התובע מאזן
:

1. תובע זה הינו יליד 1938, ועובר לאירוע התקיפה עבד כפקיד בלשכת ההוצל"פ בנצרת.

2. בהתאם לתלושי השכר שצורפו לתצהירו, תובע זה השתכר עובר לתקיפה סך ממוצע ברוטו של כ- 8500 ₪, התובע בסיכומיו טען כי שכרו
נכון להיום הינו סך של 9000 ₪, הערכה שנראית סבירה ואותה אני מקבל.

3. בעטיה של התקיפה, תובע זה
הובהל לבית החולים האנגלי, נבדק ואובחן כסובל מחשד לקונטוזיה ריאתית משמאל, משריטה בלחי השמאלי, מאודם בגב. התובע אושפז בבית החולים להשגחה עד ליום 21.5.97, ושוחרר לביתו עם המלצות להמשך טיפול רפואי.

4. בהמשך התובע נבדק במרפאות החוץ של בית החולים הנ"ל ביום 28.5.97, כן אושר לו ע"י רופא קופ"ח אי כושר עד ליום 13.6.97, וזאת בהתאם לתיעוד הרפואי ואישורי המחלה שצורפו לתצהירו.

5. תובע זה לא טען לנכות, חרף זאת בסיכומיו העלה טענה להפסדי שכר בעתיד כן בעבר, וזאת הואיל ולטענתו, שעל אף העובדה ששב לעבודתו,
תפקודו נפגע קשות בשל מצבו הנפשי, דבר שגרם
לפרישתו המוקדמת בשנת 2001.

6. טענה זו אין לקבל, לא הובא ולא בדל של ראיה לקשר כלשהו בין פרישתו לתקיפה. גם לא הוכח כי חלה ירידה כלשהי בהשתכרותו ממועד התקיפה ועד לפרישתו, דבר שהוכחתו פשוטה ומתמצת בהצגת תלושי השכר הרלוונטיים
שהתובע בחר, משיקוליו, שלא לעשות.

7. בעניינו של תובע זה, איני סבור שהוא זכאי להפסדי שכר כלשהם, למעט בתקופת אי הכושר המצומצמת שצוינה לעיל, שגם לגביה הפיצוי לו טען התובע נראה בעיני מופרז יתר על המידה.
היה מצופה מהתובע שיצרף אישור ממעבידו המסביר את הפסדיו, או לפחות להציג הסבר
וחישוב להפסדיו הנטענים. אולם תחת זאת התובע הציג דרישה כללית וגורפת, כך שאין לי אלא להתחקות אחרי השתכרותו בתקופת אי הכושר ועל סמך התלושים שראה לצרף לתצהירו. מתלוש השכר של חודש 5/97 עולה כי חלה ירידה בהשתכרותו המסתכמת בסך כ 2000 ₪ בהשוואה לחודשים קודמים, ואילו את תלוש השכר לחודש 6/97, התובע לא צירף לתצהירו.

8. לאור האמור לעיל, הפסד השכר שהוכח עומד על סך 2000 ₪.

9. באשר להוצאות
ולעזרה בעבר ובהיותם נזקים מיוחדים, הן טעונות הוכחה.
גם כאן התובע בסיכומיו, העלה דרישות לסכומים שלא זכו לאף תימוכין לא בסיכומיו וגם לא בתצהיר שהוגש על ידו. גם על פני הדברים, לא נראה סביר כי תובע זה נזקק לעזרה כלשהיא כאשר עוד בסיכום האשפוז מצוין, כי התובע הסתובב בבית החולים חופשי וניכר כי בסמוך לאחר התאונה בזמן אשפוזו
לא נזקק לעזרה, ועל אחת כמה וכמה שבועות או חודשים לאחר מכן.

10. התובע זכאי לפיצוי בגין כאב וסבל, וסבורני שלאור הגישה המקובלת בפסיקה בכגון דא, ראוי לפסוק פיצוי בראש נזק זה שישקף את סבלו של התובע שהותקף ע"י הנתבעים, דבר שגרם לאשפוזו להשפלתו, זאת בנוסף לכאביו ולסבלו שאין להקל בהם ראש. אני קובע כי התובע זכאי לפיצוי בראש נזק זה בסך של 35000 ₪ .


התובע זאהר:

1. התובע יליד 1967, עובר לתקיפה הוא עבד כשכיר במשביר לצרכן והשתכר כ- 3000 ₪, נכון ליום התקיפה.

2. בעקבות התקיפה, התובע הובהל לבית החולים נצרת, בבדיקתו נמצא כי התובע סובל מדקירות חודרניות בבטן, במותן מימין וכן מחתכים בגפיים התחתונות. לנוכח העובדה שהתובע סבל מאובדן הכרה בעקבות התאונה, הוא הועבר לבית החולים רמב"ם שם עבר בדיקת
t
.
c

ראש, שפוענחה בתקינה, והוחזר לבית החולים נצרת.
בחזרתו לבית החולים הנ"ל התובע עבר ניתוח חוקר ( לפרוטומיה), נמצא קרע באזור החזה שטופל. חתכיו
ופצעיו של התובע אף הם טופלו, הוא אושפז תחילה במחלקה לטיפול נמרץ, לאחר מכן הועבר למחלקה הכירורגית ומשם שוחרר ביום 25.5.97.

3. התובע המשיך במעקב רפואי במרפאות החוץ וגם בקופ"ח, ואושר לתובע אי כושר לתקופה של כ- 3 חודשים.

4. אומנם, התובע טען להפסדי שכר בעבר, אך בפועל לא צורפו תלושי שכר לחודש התאונה,
לא לחודשים 8-6/97
וגם לא אישור מעביד. אי לכך,
אין לדעת את התקופה
בה נעדר התובע בפועל מעבודתו, גם לא שיעור הפסדיו בגין כך.
הנטל בעניין זה מוטל על שכמו של התובע ואינו נטל כבד, לו התובע התאמץ והגיש אישורים ותלושים שהם בשליטתו או בשקידה סבירה יכל בהחלט להשיגם, ניתן היה להסיר הערפל האופף טענה זו, משכך איני סבור שהתובע הוכיח את הפסדיו הנטענים בראש נזק זה.

5. התובע טוען להוצאות וצרף לתצהירו התחייבות לתשלום הוצאות העברתו באמבולנס, דרישות בית החולים לכיסוי הוצאות האשפוז וגם אישור מבית חולים רמב"ם לתשלום עלות ביקורו. יחד עם זאת, תובע זה לא ראה לצרף אישורים
וקבלות שיעידו על כך כי סכומים אלה שולמו בפועל על ידו. עצם קיומה של דרישה ממטיב כלשהו עדיין רחוקה מלהוכיח תשלום דרישה זו. הרי ייתכן, שסכומים אלו כוסו על ידי קופ"ח, או שלא שולמו וכיום חובות אלו התיישנו, או שהנתבעים חשופים לתביעה ישירה מאת המטיבים. במישור זה אין להסתפק בהעלאת טענות בעלמא, על הטוען הנטל לבסס כי הוצאות אלו הוצאו בפועל מכיסו.

6. באשר לעזרה, ולנוכח חבלתו הקשה של התובע והתיעוד הרפואי שהוצג לעיוני, אני סבור כי טענתו כי נזקק לעזרה בתקופה הסמוכה לתקיפה בלבד, הינה סבירה. הואיל ועזרה זו הוענקה לתובע ע"י בני ביתו אותה ראוי להעריך באופן גלובאלי, בסך של 7000 ₪.

7. התובע גם הוסיף וטען להפסדי שכר בעתיד, והוא תמך טענתו זו בחוו"ד של מומחה לפיה בעקבות הצלקות שנותרו בגופו לרבות בפני
ו, התובע זכאי לנכות בשיעור של 10%. מנגד הנתבעים תמכו הגנתם בחוו"ד נגדית שהעריכה את הנכות בשיעור של 6%. עיינתי אף בתמונות שצורפו לחוו"ד של ד"ר קסיס מומחה התובע, מהן עולה כי נותרה בפני
ו של התובע באזור המצח, צלקת באורך כ- 4 ס"מ ואילו בבטן צלקת באורך כ- 5 ס"מ. איני סבור שצלקות אלו פונקציונאליות ולהן השפעה תקפודית כנטען על ידי התובע, זאת בשים לב למקצועו של התובע עובר לתקיפה וכן בהעדר כל ראיה כי חלה גריעה כלשהיא בהשתכרותו. חרף חלוף כ- 12 שנים מאז, תקופה שבהחלט עשויה להוות אינדיקציה להשלכה כלשהיא על כושרו של התובע לעבוד, הוא בכר שלא להגיש אף מסמך שמעיד על כך.

8. צלקות אלו דווקא ראוי כי יקבלו ביטוי בפסיקת ראש הנזק של כאב וסבל, זאת בנוסף לדקירות, לטראומה הקשה שחווה התובע, למעקב הרפואי ולגילו הצעיר.
תובע זה נבדק מספר פעמים, הותקף, הושפל וכבודו נרמס, תובע זה זכאי לפיצוי בגין כאב וסבל מוגבר בשים לב לאמור לעיל.
אני סבור כי בנסיבות העניין יהיה נכון לחייב את הנתבעים בפיצוי בראש נזק זה בסך של
80000 ₪.


התובע היתם:

1. התובע יליד 1975 וביום התקיפה היה סטודנט למחשבים בטכניון.

2. בעקבות חבלתו, תובע זה הועבר לבית החולים בנצרת, נבדק ואובחן כסובל מחתכי דקירות בבטן התחתונה, בגפיים, בגב ומעל לאף. תובע זה טופל ושוחרר לביתו ביום 21.5.97. התובע המשיך במעקב בקופ"ח, לטיפול בפצעיו, כן אושר לו תקופת אי כושר למשך כחודש ימים.

3. התובע הגיש מטעמו חוו"ד של ד"ר בלוך אירינה, נוירולוגית שלא מצאה
נכות בתחום
התמחותה, אך מצאה שבעקבות התקיפה נותרו בגופו של התובע צלקת מכערת באורך 14 ס"מ באזור הקרסול, מכאיבה וגורמת לחוסר תחושה באספקט החיצוני של כף הרגל, בגין צלקת זו המומחית קבעה נכות בשיעור של 10%.

4. מנגד הנתבעים הגישו את חוו"ד של פורפ' גרושקיבץ, ממנה עולה כי לא מצא כל בעיית תחושה, הגם שלדעתו צלקת זו אינה רגישה ואינה מקנה נכות כלשהי.

5. גם באשר לתובע זה לא הוגשו ראיות כלשהן
שיעידו ויחזקו את טענתו להפסד שכר או לגריעה כלשהיא בכושר בהשתכרותו, וזאת חרף חלוף הזמן הרב מאז ועד היום.
יתרה מזאת, תובע זה כאמור למד מחשבים, מקצוע שאין לומר כי יושפע באופן כלשהו מצלקת זו. על כן, התובע אינו זכאי לפיצוי בגין הפסדי השתכרות בעבר ובעתיד.

6. התובע טען להוצאות אך מאידך, לא צירף אף קבלה ולא הוכיח טענותיו במישור זה. שונה הדבר באשר לשכר המומחה מטעמו, שבגין חוו"ד התובע שלם סך של 2500 ₪ ואף צירף קבלה בגין כך. גם באשר לעזרה ולנוכח חבלתו סביר כי התובע נזקק לעזרת בני ביתו בסמוך לאחר התאונה. בגין ההוצאות והעזרה התובע זכאי לפיצוי בסך 10000 ₪.

7.
צלקת זו ראוי כי תקבל ביטוי בפסיקת כאב וסבל זאת בנוסף לחבלה, לדקירות , לעובדה שהתובע התנסה באירוע טראומטי קשה, כן בשים לב לגילו הצעיר. אני קובע כי התובע זכאי לפיצוי בראש נזק זה בסך של 80000 ₪.

סוף דבר:
אני מחייב את הנתבעים יחד ולחוד, לפצות את התובעים כדלקמן:
תובע מס' 1 – 37,000 ₪ .
תובע מס' 2 – 87,000 ₪.
תובע מס' 3 – 90,000 ₪.
והכל בצירוף האגרה ששולמה, ושכ"ט עו"ד בשיעור של 17% והמע"מ.

הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן הם ישאו הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

המזכירות תעביר פס"ד זה לצדדים
.




ניתן היום,
י"ב
אדר תשס"ט, 08 מרץ 2009, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 8402-09/08 מאזן פאהום, זאהר פאהום, היתם פאהום נ' סלימאן חמודה, אסמאעיל חמודה (פורסם ב-ֽ 08/03/2009)