פסקי דין על מאמון חוג'יראת |

20173-05/09 עפת     28/07/2009




עפת 20173-05/09 מאמון חוג'יראת נ' מדינת ישראל








בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים



28 יולי 2009

עפ"ת 20173-05-09 חוג'יראת נ' מדינת ישראל




בפני

כב' השופטת
דיאנה סלע

המערער

מאמון חוג'יראת
ת.ז. 026570424


- נ ג ד -


המשיבה


מדינת ישראל



פסק דין



1.
בפני
י ערעור על החלטתו של בית המשפט לתעבורה בחיפה (כב' הש' מגי כהן) בתיק
08- 11- 4575 מיום 6.4.09.

2. העובדות הצריכות לענייננו.
א. נגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו נהיגה בשכרות- עבירה לפי סעיף 62(3), 64 ב (א) ו- 39א לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א- 1961 (להלן: פקודת התעבורה), ותקנה 169 א לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961 (להלן: תקנות התעבורה).

על פי כתב האישום, ביום 12.7.08 בשעה 02:30 נהג המערער ברכבו במקום ציבורי, בהיותו שיכור. בבדיקת נשיפה שעבר נמצא בגופו ריכוז של אלכוהול בליטר אחד של אויר נשוף בשיעור של 290 מיקרוגרם, העולה על המידה הקבועה בפקודת התעבורה ובתקנות.
המערער קיבל לידיו את כתב האישום וההזמנה לדין ביום 12.7.08, וזומן לדיון ביום 3.12.08.

ביום הדיון, 3.12.08, לא התייצב המערער, ובית המשפט הרשיע אותו בהעדרו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. לאחר שהתובע טען לעונש, גזר בית המשפט על המערער עונשים כדלקמן: פסילה מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 24 חודשים, פסילה על תנאי למשך 3 חודשים ל-3 שנים וקנס בסך 2,000 ₪.

ב. ביום 31.12.08 הגיש המערער בקשה לביטול פסק הדין, אשר לא היתה מלווה בתצהיר. הבקשה היתה מודפסת, חתומה על ידו, וצורף לה פרוטוקול הדיון וייפוי כוח מיום 20.12.08 לעו"ד. המערער כתב כי לא יכול היה להגיע לבית המשפט במועד הדיון ולא ידע על קיומו. הוא צעיר עובד, אשר אין לו יכולת לקרוא ולכתוב, תהליכי משפט ונוהל אינם שיגרה בחייו, והוא לא ידע על קיום הדיון. כאשר קיבל את מסמכי התיק וגזר הדין, פנה לעו"ד כדי שייצגו ויגיש את הבקשה בשמו, התנהגות המעידה על רצינות וכבוד לבית המשפט. למערער אין עבר כבד בעבירות תעבורה, הוא צעיר ודרכו לפניו לשקם עצמו בדרך הנכונה. לכן ביקש לבטל את גזר הדין ולזמנו לדיון מחודש.
בית המשפט דחה את הבקשה ביום 31.12.08, בציינו כי הבקשה אינה נתמכת בתצהיר, וציין כי התנאים המצדיקים ביטול פסק הדין הם קיום סיבה מוצדקת לאי התייצבותו של המערער במשפטו או גרימת עיוות דין למערער, כתוצאה מאי ביטולו של פסק הדין. יחד עם זאת, ציין בית המשפט כי אם יגיש המערער בקשה מפורטת הנתמכת בתצהיר ישוב וידון בה.

ג. ביום 6.1.09 הגיש המערער באמצעות בא כוחו בקשה נוספת לביטול פסק הדין, אשר נתמכה בתצהיר. המערער הצהיר כי לא ידע על תאריך המשפט, לא ידע כי הזימון למשפט נמצא בגוף ההזמנה לדין, והשוטר שערך את הדו"ח לא הסביר לו כי הוא מוזמן לבית המשפט בתאריך הנקוב על ההזמנה לדין. לכן הניח שתשלח אליו הזמנה על ידי בית המשפט.

המערער הצהיר כי כמות האלכוהול המיוחסת לו, אף שאינו מודה בה, היא גבולית מאוד, והכללים בדבר עריכת הבדיקה לא נשמרו על ידי השוטרים, הן השוטר שערך את הדו"ח והן השוטר שביצע את בדיקת הנשיפה. עוד הצהיר כי שמורות לו טענות עובדתיות ומשפטיות כבדות משקל, אשר יש בהן כדי להביא לביטול כתב האישום נגדו או לזכותו, לאחר החלטתו של בית המשפט העליון "בבחינת מכשיר הינשוף".

בגוף הבקשה ציין המערער טענות עובדתיות נוספות, אשר לא נתמכו בתצהיר, וביניהן הטענה כי הוא אינו יודע לקרוא ולכתוב, כי לא עברו 15 דקות "מעת השתייה" ועד למועד הבדיקה וכי הדבר מנוגד לנוהלי הבדיקה, כי עורך הדו"ח אינו שוטר תנועה, כי מפעיל הינשוף לא פעל על פי הנחיות ההפעלה ועוד. המערער ביקש שלא לסגור בפני
ו את שעריו של בית המשפט, בטענה שלא רק הוא טעה אלא גם השוטר שערך את הדו"ח טעה.

בית משפט קמא דחה בקשה זו, וציין כי המבקש טוען שלא התייצב לדיון היות וההזמנה לדין אבדה לו, אך אובדן של דו"ח אינו מהווה טעם לביטול

פסק דין
. עוד קבע בית המשפט כי ההגדרה של עיוות דין אינה כוללת בחובה מקרים בהם משפט הוכחות לכשעצמו עשוי להביא לזיכויו של המערער, שכן משמעותה היא כי כל מי שיש לו הגנה טובה יכול שלא להופיע לישיבות בית המשפט. בית המשפט התייחס לטענה כי למערער אין עבר מכביד בענייני תעבורה אך קבע כי הטענה אינה רלוונטית כאשר מדובר באישום בנהיגה בשכרות, ויש חובה לפסילת מינימום של 24 חודשים.

מכאן הערעור שבפני
י.

3. טיעוני המערער.
בהודעת הערעור טען המערער כי בית המשפט דחה את הבקשה ללא כל נימוק המניח את הדעת. לגופו של עניין, טען כדלקמן:

א. כתב האישום לא נחתם על ידו, ולכן בהעדר חתימה ואישור של המערער על קבלת ההזמנה, ההזמנה לא היתה כדין.

ב. בית המשפט טעה בכך שהעדיף לסיים את מלאכתו מהסיבות הפרוצדורליות, ולא נתן אפשרות והזדמנות הוגנת למערער לקבל את יומו בבית המשפט. התיק נקבע להקראה בישיבה ראשונה ולו היה המערער מופיע לדיון, התיק היה נקבע לצורך צילום חומר הראיות או קביעת התיק להוכחות.

ג. כמות האלכוהול המיוחסת למערער בכתב האישום היא גבולית, והיה מקום לבית המשפט להטיל ספק בראיות ולעיין בהן. מכשיר הינשוף עומד בבחינה של בית המשפט העליון לצורך אמיתות התוצאה, ובמיוחד בבדיקות גבוליות, טרם ניתנה החלטה בנידון. לטענתו, קיימות ראיות טובות להגנתו, ומוטב כי בית המשפט יטה את ידו ולא יסגור שעריו בפני
המערער.

ד. עוד טען המערער כי בית המשפט טעה בהחלטתו בכך שלא זימן את הנאשם בעצמו, לפי סעיף 130(א) לחסד"פ [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ). בנוסף לכך, לשון סעיף 130(ח) לחסד"פ מאפשרת לבית המשפט לרפא את הפגם הפרוצדורלי בהטלת הוצאות על המערער, ולא להרשיעו ולגזור את דינו.

ה. באשר לגזר הדין טוען המערער כי העונש שהושת עליו חמור ביותר, והכמות המזערית אינה מצדיקה את פסילת רשיונו למשך 24 חודשים. למערער נגרם נזק עצום בהטלת פסילה כה גבוהה, ולדבריו מדובר "ברף העליון מבחינת הענישה של 24 חודש". (עמ' 1 לפרוט', ש' 24).


4. טיעוני המשיבה.
המשיבה מבקשת לדחות את הערעור על כל חלקיו בנימוקים הבאים:

א. המערער קיבל את הדו"ח לידיו ואף חתם עליו. לכן הטענה שלא קיבל את הדו"ח ולא היתה מסירה כדין, צריכה להידחות. ראוי היה שטענה זו, שאינה טענת אמת, לא תעלה כלל.

ב. המערער זומן למועד הדיון ולא התייצב, בית המשפט השית עליו את עונש המינימום, שהפך לדאבונו גם לעונש המקסימום, אך בית המשפט היה רשאי להשית גם עונש חמור יותר.

ג. טענת המערער כי מדובר בכמות גבולית אינה נכונה, מאחר שהכמות הקבועה בחוק היא 240 מיקרוגרם לליטר אויר נשוף, והכמות של 290 אינה זעירה כלל. יתר על כן, המחוקק לא התיר נהיגה גם בכמות זו, אלא קבע עבירה שונה קלה יותר.




דיון
5.
לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בתיקו של בית משפט קמא, ושמעתי את טענות הצדדים, אני רואה לדחות את הערעור על כל חלקיו.

6. הרשעתו של המערער.
א.

פסק הדין בעניינו של המערער ניתן כדין, משלא התייצב המערער לדיון שהתקיים בעניינו, אליו זומן כדין משננקב התאריך בדו"ח שנמסר למערער, ואשר נחתם על ידו. המערער אף שוחח עם השוטר ואמר לו "שתיתי

xl
ולפני כן בקבוק אחד של בירה

".

טענת המערער כי הדו"ח אינו חתום ולא נמסר לידיו לא הועלתה בשתי הבקשות שהגיש לביטולו של פסק הדין. למעשה לא היה כלל מקום להיזקק לטענה זו משהועלתה לראשונה בערעור.

גם הטענה הנוספת של המערער, לפיה שגה בית משפט קמא בהחלטתו, תוך הפנייה לסעיף 130(א) לחסד"פ, אינה מבוססת. סעיף 130(א) לחסד"פ דן בנאשם שהוזמן להמשך משפטו ולא התייצב, ולא לנסיבות הרלוונטיות לענייננו. הסעיף המתאים לענייננו הוא סעיף 240(א)(2) לחסד"פ, אשר תוכנו כדלקמן:

"240. סדרי דין מיוחדים בעבירות קלות
(א)

בעבירות לפי פקודת התעבורה, או לפי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970, שלא גרמו לתאונת דרכים שבה נחבל אדם חבלה של ממש, בעבירות שנקבעו כעבירות קנס או בעבירות לפי חיקוק אחר ששר המשפטים, באישור וועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת קבע, יחולו סדרי דין אלה: ...
(2) נאשם שהוזמן ולא התייצב בבית המשפט בתחילת המשפט או בהמשכו, יראוהו כמודה בכל העובדות שנטענו בכתב האישום, זולת אם התייצב סניגור מטעמו;
(3) בית המשפט רשאי לדון נאשם לפי הוראות פיסקה (2), שלא בפני
ו, אם הוא סבור שלא יהיה בשפיטתו על דרך זו משום עיוות דין לנאשם ובלבד שלא יטיל עליו עונש מאסר...".

כאמור, במקרה דנן המערער זומן כדין לתחילת משפטו, ומשלא התייצב, דן בית משפט קמא את המערער, על פי סמכותו כדין.


ב. עיקר טענתו של המערער מופנית כנגד סירובו של בית המשפט לבטל את הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו בהעדרו.


על מנת שיבוטלו הכרעת-דין וגזר-דין שניתנו שלא בנוכחות נאשם נדרשת, על-פי סעיף 130(ח) לחסד"פ, סיבה מוצדקת לאי התייצבותו, ועליו להראות כי הדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין.


המערער טען כי הוא חסר יכולת לקרוא ולכתוב, אך הוא צעיר עובד. חזקה עליו כי אם אינו יודע לקרוא ולכתוב, אך קיבל דו"ח לאחר שנערכו לו בדיקת נשיפה ואף בדיקת מאפיינים, ולאחר שרישיונו נפסל פסילה מנהלית לתקופה של 30 יום, כי פנה לאדם היודע קרוא וכתוב וביקש ממנו לקרוא עבורו מה נכתב בדו"ח שקיבל, ואשר נחתם על ידו. לכן, אם התרשל המערער ובחר שלא לעיין בדו"ח שקיבל, ואם לא הבינו, לא לפנות לבר סמכא כלשהוא, אין לו להלין אלא על עצמו.

בשורה ארוכה של פסקי דין קבע בית המשפט העליון כי שיכחה של מועד הדיון לבדה, אפילו אירעה בתום לב, אינה יכולה להצדיק אי הופעה לדיון. (ראו רע"פ 9142/021 איטיליא נ' מ"י, פ"ד נז(6), 793 (להלן: פרשת איטיליא)). בענייננו אין מדובר בשכחה, אלא בהתעלמות מודעת מהזמנה בכתב שקיבל המערער, ואשר נמסרה לידו.

בנסיבות העניין, התרשמתי כי לא היתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו של המערער לדיון שנקבע בעניינו.


ג.

גם לגופו של עניין לא הוכח כי נגרם עיוות דין למערער. הלכה פסוקה היא כי על המערער היה להעלות בבקשתו לביטול פסק הדין את מכלול טענותיו כולל אסמכאות ותצהיר, בדבר עיוות הדין שיגרם לו אם לא תתקבל בקשתו (ראו הלכת איטליא הנ"ל, עמ' 808). גם התצהיר שהוגש בבקשה המתוקנת אינו מגלה עילה בטענה זו.

"כפי שנקבע בענין איטליא על המבקש להעלות בבקשתו לביטול פסק הדין את כל טענותיו, כולל אסמכתאות להן ותצהיר מטעמו התומך בבקשתו ככל שידרש". (ע"פ 4808/08 מ"י נ' שרון מנחם (טרם פורסם), ניתן ביום 6/1/09).

המערער טוען כי הכמות שנמצאה באויר הנשוף בגופו היא גבולית, ולא היה מקום להרשיעו על סמך העובדות המפורטות בכתב האישום. דין טענה זו להידחות. הכמות הנקובה בסעיף 169א(2) לתקנות התעבורה היא 240 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אחד בדוגמא של אויר נשוף שנעשתה בבדיקת נשיפה. בתי המשפט, כדי לדקדק ולמנוע חשש שמא טעות בהפעלת המכשיר, בכיולו או בהוראות ההפעלה תגרום לעיוות דין, יצרו רף גבוה מזה.

(ראו תת (י-ם) 11893/07 מ"י נ' עוזרי, לא פורסם, ניתן ביום 28.2.08).

יחד עם זאת, בית המשפט העליון דחה ערעורו של מערער, עליו הוטל עונש פסילה מינימאלי, על אף שכמות האלכוהול עמדה על 270 מיקרוגרם לליטר אויר נשוף בלבד, וקבע : "זאת ועוד הרי שאין מקום לטענותיו של המבקש בכל הנוגע לאמינותו של מכשיר הינשוף, ככל שיש בהם כדי להוות עילה לאפשר לו לחזור בו מהודייתו". (רע"פ 4437/08 מ"י נ. חגי טבת, לא פורסם, ניתן ביום 9.11.08). בענייננו, הכמות של 290 מיקרוגרם אינה כמות גבולית, ולא בכדי לא תמך המערער טענתו בפסיקה בכלל, ושל בית המשפט העליון בפרט.

ד.

טענת המערער כי לא ביצע את העבירה המיוחסת לו וכי הוא זכאי ליומו בבית המשפט, אינה מהווה אף היא עילה לביטול פסק הדין. המערער העלה טענות עובדתיות נוספות בבקשה לביטול פסק הדין, אך אלה לא צוינו בתצהירו, ומשכך אינני רואה להתייחס אליהן. חזקה על המערער, שהיה מיוצג, כי לו היה עומד אחר הטענות העובדתיות, היה כולל אותן בתצהירו, וחושף עצמו לחקירה נגדית בעניין זה.

גירסת המערער כי עורך הדו"ח אינו שוטר תעבורה אינה מעלה ואינה מורידה, השוטר ציין כי המערער טופל כנדרש, לא אכל, לא עישן, לא שתה ולא הקיא מאז עוכב עד לסיום הבדיקה, וטענה זו לא נסתרה, גם בטענות המערער עצמו.

הטענה הכללית כי תקינותו ויעילותו של מכשיר הינשוף נמצא בבדיקה אינה פוגמת בתוצאות של מאות ואלפי הבדיקות המבוצעות על ידי מכשירים אלה, ועל החזקה בעובדה בדבר תקינותו. (לענין זה ראו רע"פ 2945/03 רסלאן נ' מ"י, טרם פורסם, ניתן ביום 14/4/03; וכן רע"פ 8135/07 גורן נ' מ"י (טרם פורסם), ניתן ביום 11.2.09).

אין די בעצם הכפירה כדי להקים טענה של עיוות דין. מעבר לנדרש ייאמר כי אפילו היה המערער מעלה טענות של ממש והגנה טובה נגד כתב האישום היה מקום לבודקן בזהירות רבה, שהרי פרשנות כזו היתה מסכלת את מטרת המחוקק, ומשמעותה כי כל מי שיש לו הגנה טובה יכול שלא להופיע לישיבות בית המשפט, ולאחר הרשעתו וגזירת דינו, יוכל לגרום לביטולו של פסק הדין.
(ע"פ (חי) 2119/02
כהן עופר נ' מ"י, לא פורסם, ניתן ביום 14.4.02).
לעניין זה יפים הדברים ברע"פ 1773/04 אלעוברה אסמעיל נ' מ"י, (לא פורסם, ניתן ביום 23.2.04), ואני רואה להביא דברים בשם אומרם:

"העובדה שהמבקש כפר בפני
השוטר שרשם את הדו"ח ובפני
בית המשפט אין משמעותה שיש לבטל את פסק הדין כדי למנוע עיוות דין. לשיטה זו - כל מי שכופר ולא התייצב זכאי לביטול פסק-דין, ולא היא. כפי שציין הנשיא שמגר בר"ע 418/85 הנ"ל:

"... מקרי אי-ההתייצבות הם רבים מדיי, מכדי שטענת השכחה כפשוטה תהפוך לעילה מספקת לביטולו של פסק הדין, שניתן בהעדרו של הנאשם עקב אי-התייצבותו.

512931
6

סניגורו המלומד של המבקש, עו"ד מאיר בן-דור, טען בפני
נו, כי בכך נשללת מהמבקש זכות יסודית, והיא הזכות שיהיה לו, כדבריו, יומו בבית המשפט. זכותו של הנאשם ליומו בבית המשפט שרירה וקיימת, אך איני סבור כי קופחה במקרה דנן, מאחר והיא אינה זכות אבסולוטית, ויכול שהתנהגותו של הנאשם תותיר את בית המשפט ללא ברירה ויצטרכו לדון בעניינו גם בהיעדרו, והמחוקק אף צפה מערכת נסיבות כאמור מראש. במה דברים אמורים: זכותו של הנאשם היא, כי יוזמן כדין וכי תינתן לו האפשרות להיות נוכח במשפט, במועד שנקבע, אם יבחר בכך. כידוע, יש לא מעטים מבין הנאשמים בעבירות תנועה, אשר בוחרים מעיקרא לא להתייצב, בשל טעמים שונים, ואף זאת זכותם, אם הם מקיימים את התנאים שנקבעו בקשר לכך בחיקוקים הרלבנטיים; מכאן גם התפתחה השיטה של ברירת המשפט, הנוהגת עתה ואשר בנויה כל-כולה על קיום הדיון שלא בנוכחות הנאשם, אלא אם זה האחרון בוחר בכך מפורשות. משקיבל הנאשם את ההודעה על מועד המשפט, ניתנה לו בכך ההזדמנות הנאותה שיהיה לו, כדברי הסניגור המלומד, יומו בבית המשפט... מערכת המשפט חייבת לשאוף לכך, כי המשפטים יתנהלו כסדרם ובמועד שנקבע להם מעיקרא, וכי לא יתפתח או יתרחב הנוהג של דחיות מיותרות או של דיון כפול ללא צורך, שיש בהם כדי להעמיס על קופת הציבור בכלל ועל בתי המשפט בפרט עומס נוסף, שאין הם יכולים לעמוד בו ואשר גם אינו מוצדק לגוף הענין. מי ששכח, יישא בתוצאות שיכחתו ולא הציבור בכלל, ובתי המשפט בפרט, הם שיצטרכו ללכת עקב בצד אגודל אחרי מידת תשומת הלב, אותה מוכן פלוני לגייס במועד נתון לעניין ההליכים המשפטיים שנפתחו נגדו. הבקשה נדחית"".

(שם, סעיף 5 לפסק הדין).

7. הערעור על גזר הדין.
גם טענות המערער לעניין העונש שהוטל עליו, אינן מצדיקות התערבות בגזר הדין של בית משפט קמא. ערכאת הערעור לא תתערב בענישה, אלא באותם מקרים חריגים בהם חרגה הערכאה הדיונית באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות או מקום שבגזר הדין נפלה טעות מהותית בולטת על פניה. (ראו ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מ"י לא פורסם, ניתן ביום 29.1.09; ע"פ 7439/08 פלוני נ' מ"י לא פורסם, ניתן ביום 4.3.09; ע"פ 8704/08 הייב נ' מ"י לא פורסם, ניתן ביום 23.4.09; ע"פ 5236/05 עמאשה נ' מ"י לא פורסם, ניתן ביום 4.3.09; וע"פ 9097/05 מ"י נ' ורשילובסקי לא פורסם, ניתן ביום 3.7.06).

הנהיגה בשכרות היא עבירה חמורה, הגורמת לסיכון כלל עוברי הדרך בסביבה, לרבות הנהג העבריין, ומעידה על התנהגות רשלנית וקלת דעת. (רע"פ 25/04, סויסה נ' מ"י, לא פורסם, ניתן ביום 28.1.04; רע"פ 2073/08 ברבי נ' מ"י, טרם פורסם, ניתן ביום 9.3.08; רע"פ 806/09 גהספן נ' מ"י (טרם פורסם), ניתן ביום 5.2.09). בית המשפט העליון חזר וקבע כי יש להחמיר בענישה בעבירות מסוג זה, כדי להרתיע נהגים המסכנים חיי אדם בכבישי הארץ, ובתי המשפט מצווים להרים תרומתם למניעת התופעה של נהיגה בשכרות. (רע"פ 1422/06 ארנבייב נ' מ"י (טרם פורסם), ניתן ביום 16.5.06; רע"פ 6439/06 קריטי נ' מ"י (טרם פורסם), ניתן ביום 19/10/06; רע"פ 5717/08 ראש-גדוליאן נ' מ"י (טרם פורסם), ניתן ביום 10.9.08).

לא בכדי ראה המחוקק לקבוע עונש פסילה מינימלי כסף תחתון, המצדיק סטייה לקולא רק בנסיבות מיוחדות שיירשמו. בית המשפט העליון קבע לא אחת כי למען שינויה של תרבות הנהיגה בחברה וחיזוק ההרתעה, יש לנקוט ענישה מחמירה, וכי מרכיב חשוב בה הוא העמידה הדווקנית על עונש המינימום שנקבע. (רע"פ 5297/07 קנטורוביץ' נ' מ"י (טרם פורסם), ניתן ביום 9.9.07). ענישת מינימום מצמצמת את מרווח שיקול דעתו של שופט בבואו לגזור את הדין, והחריגה ממנה ראוי לה שתתקיים במשורה וביד קמוצה, לשם שמירה על המדיניות הציבורית ועל כוונת המחוקק. (רע"פ 7507/08 עוזיאל נ' מ"י (טרם פורסם) ניתן ביום 22.9.08). יתר על כן, משנקבע כי נהיגה בשכרות מהווה מכת מדינה, והיא אחד הגורמים לתאונות הדרכים, יש ליתן עדיפות לאינטרס הציבורי ולהעדיפו על פני שיקולים הנוגעים לפגיעה במערער. (רע"פ 3343/04 נפתז'י נ. מ"י (לא פורסם), ניתן ביום 16.5.04).

לא נעלמה מעיניי טענת המערער כי הוא צעיר נורמטיבי העובד למחייתו, אך דווקא נוכח הישנות התופעה ותדירותה גם בקרב אוכלוסייה נורמטיבית, גובר הצורך במדיניות ענישה מחמירה, מרתיעה ועקבית.

"עונש המינימום נועד על מנת להרתיע כל נהג ונהג, גם אלו הנורמטיבים, ולשנות את התפיסה החברתית, לפיה ניתן לשתות ולנהוג

." (רע"פ 8387/06 איילא נ' מ"י (טרם פורסם), ניתן ביום 1.11.06).

בית משפט קמא לא החמיר בעונשו של המערער, אף שגזר הדין ניתן בהעדרו, והשית עליו את עונש הפסילה המינימלי הקבוע בחוק בגין עבירה של נהיגה בשכרות, פסילה על תנאי וקנס. גזר הדין בעניינו של המערער אינו נופל בגדר המקרים המצדיקים התערבותה של ערכאת הערעור שכן לא נפלה בו כל טעות. בע"פ (י-ם) 30523/06 מ"י נ' נשפיץ ואח', לא פורסם, ניתן ביום 1.3.07, ציין כב' הש' עוני חבש כדלקמן:

"נסיבות אישיות "רגילות", כגון: ריכוז האלכוהול בדמו של הנאשם עלה אך במעט על זה המותר בחוק ; הנאשם לא כשל בכל רשימת הפרמטרים אשר בטופס בדיקת המאפיינים; הנאשם מתפרנס מנהיגה; אין לו עבר תעבורתי או שעברו אינו מכביד; גילו צעיר; הנאשם מטפל בהוריו או בבני משפחתו; הנאשם משתתף בפעולות התנדבותיות למיניהן, וכיו"ב. לא די בנסיבות מעין אלה, אשר לעולם רלבנטיות בשאלת עונשו של נאשם בפלילים, לצורך הפחתה מעונש הפסילה המינימאלי החקוק".
(ראו גם: ע"פ 2699/08 (י-ם) מ"י נ' לוי ואח', טרם פורסם, ניתן ביום 20.5.09).

יחד עם זאת, לו היתה מתבקשת בקשה להפחית מתקופת הפסילה את הימים בהם נפסל המערער מנהלית, הייתי רואה להעתר לה. דא עקא, שמהבקשה לביטול פסק הדין ומערעורו של המערער לא ניתן היה להבין אם המערער אכן נפסל מנהלית למשך חודש שלם או אם רשיונו הוחזר לו במועד מוקדם יותר. המערער אף לא ביקש לנכות את תקופת הפסילה המנהלית מתקופת הפסילה הכללית, ובהעדר בקשה מפורשת או התייחסות לכך בטיעונים בע"פ, משלא ניתנה הזדמנות למשיבה להשיב על כך, אינני רואה להדרש לשאלה זו.

8. נוכח כל המקובץ, נדחה בזה הערעור על כל חלקיו.


ניתן היום, ז' אב תשס"ט, 28 יולי 2009.







עפת בית משפט מחוזי 20173-05/09 מאמון חוג'יראת נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 28/07/2009)