פסקי דין על הניה דפראוי | פסקי דין על עזבון המנוח מוחמד סלימאן בסול ז"ל | פסקי דין על עזבון המנוח סלימאן מוחמד בסול ז"ל | פסקי דין על אמינה בסול ואח' |

501/05 א     30/07/2009




א 501/05 הניה דפראוי נ' עזבון המנוח מוחמד סלימאן בסול ז"ל, עזבון המנוח סלימאן מוחמד בסול ז"ל, אמינה בסול ואח'




בעניין:

84



בתי המשפט



בבית המשפט המחוזי בנצרת
אזרחי 000501/05


בפני
:

כב' השופטת אסתר הלמן
תאריך:
30/07/2009




הניה דפראוי

בעניין:



התובעת


-נ ג ד-












1. עזבון המנוח מוחמד סלימאן בסול ז"ל

2. עזבון המנוח סלימאן מוחמד בסול ז"ל
3. אמינה בסול
4. פאטמה בסול
5. עזבון המנוח אמנה בסול ז"ל
6. נואל עוראבי
7. כארם עוראבי
8. עזבון המנוחה פאטמה בסול ז"ל
9. חסין בסול
10. עאישה בסול
11. עזבון המנוח עארף בסול ז"ל
12. פאטמה בסול
13. נגיה בסול
14. רסמיה בסול
15. אמנה בסול
16. יוסרא בסול
17. נור בסול
18. עבד בסול
19. יאסר בסול
20. עזבון המנוחה עריפה בסול ז"ל
21. כאמל בסול
22. ג'מיל בסול
23. סלים בסול
24. מחמד בסול
25. פדל חוסין בסול





















הנתבעים


פסק דין

1.

חלקה 19 בגוש 17512 מאדמות כפר רינה (להלן: "החלקה"), ששטחה 4,617 מ"ר, רשומה במושע, על שמם של מס' בעלים. 617/4617 חלקים מן החלקה, שהם נשוא הדיון בהליך זה, (להלן: "המקרקעין"), רשומים על שמו של המנוח מוחמד סלימאן עותמאן ז"ל, שעזבונו הוא הנתבע מס' 1.

2.

התובעת, הניה דפראוי
, (להלן: "התובעת"), טוענת כי הזכויות במקרקעין הינם שלה.
בכתב התביעה המקורי שהגישה, ביקשה התובעת להצהיר, כי היא בעלת הזכויות במקרקעין הרשומים כיום על שם הנתבע מס' 1 ולהורות על ביטול הערת האזהרה שנרשמה לטובת נתבע מס' 25, פדל בסול, (להלן: "נתבע מס' 25").

3.

בכתב התביעה המתוקן שהוגש ביום 29/08/05 ביקשה התובעת להוסיף סעד, שלפיו יבוטל פסק הדין שניתן בת.א. 689/03, אליו אתייחס בהמשך.

4.

התביעה הוגשה נגד עזבונו של נתבע מס' 1 באמצעות יורשיו,
נתבעים 2-25 וכנגד נתבע מס' 2, עזבונו של המנוח סלימאן מוחמד בסול ז"ל (להלן: "המנוח סלימאן"), באמצעות יורשיו, נתבעים 3-5. לפי הנטען, רכש המנוח סלימאן את זכויותיו של הנתבע מס' 1 בחלקה ומכר אותם לתובעת על פי יפויי כוח.

5.

הנתבעים, למעט נתבע מס' 25, הטוען לזכויות במקרקעין, ונתבעים 6,7, לא התגוננו מפני התובענה ולא גילו עניין בתוצאותיה. הדיון במחלוקת התנהל למעשה, בין נתבע מס' 25 לבין התובעת. הנתבע מס' 25 הגיש תביעה שכנגד, בה עתר כי באם תתקבל תביעתה של התובעת, היא תחויב לשלם לו בגין נזקיו, סך של 387,143 ₪, אך חזר בו מן התביעה (הצהרתו בישיבה מיום 05/02/07).

נתבעים 6,7 ביקשו לדחות את התביעה; נתבע מס' 7 הודיע כי מכר את זכויותיו כדין לנתבע מס' 25.

הרקע
:

6.

כאמור, הזכויות במקרקעין, המהווים 617 מ"ר מתוך החלקה, רשומים כיום בלשכת רישום המקרקעין על שם הנתבע מס' 1.

אין מחלוקת בין הצדדים, כי המקרקעין נמכרו על ידי נתבע מס' 1 לנתבע מס' 2, עוד בשנת 1949, אך הזכויות טרם נרשמו על שם המנוח סלימאן בלשכת רישום המקרקעין.

7.

ביום 19/08/84 נחתם יפויי כוח בלתי חוזר ע"י המנוח סלימאן (להלן: "יפוי הכח"),
בו התחייב להעביר לתובעת את זכויותיו בחלקה.

8.

בשנת 1987 הגיש המנוח סלימאן תביעה לבית המשפט המחוזי בנצרת - ת.א. 194/87 בה עתר לביטול תוקפו של יפויי הכוח.

בפרוטוקול הדיון שנערך ביום 03/02/88 הצהיר בעלה של התובעת כאן, שהיה שם נתבע מס' 2, כי הוא מופיע בשמה ובשם יתר הנתבעים. בעלה של התובעת, מר אחמד חסין דפראוי, הודיע בפתח דבריו כי ביקש מעורך דינו לא להגיע לישיבה, שכן הושג הסכם בין הצדדים, ובהמשך הצהיר לפרוטוקול כך:

"אני מודה שהתביעה נכונה, בשמי ובשם יתר הנתבעים ומסכים למתן פס"ד לבטל יפוי הכח בתנאי אחד, שאם תוך תקופה שיוסכם עליה ביני לבין עו"ד עתאמנה והתובע ישולם סכום אשר יוסכם עליו, אז יתחייב התובע להשלים את העסקה".

עוד הוסכם כי אם בתוך חודש לא יגיעו הצדדים להסכם בכתב לגבי הסכום ותאריכי התשלומים יישאר פסק הדין על כנו.

על סמך הצהרה זו ניתן פסק הדין בת.א. 194/87 (להלן: "פסק הדין"), בו נקבע כדלקמן:

"אני מקבל הצהרת הנתבע השני ומשוכנע שהוא פועל גם בשם אשתו, הנתבעת הראשונה ובשם הנתבע השלישי ומקבל את התביעה ומצהיר שיפוי הכח הנוטריוני נשוא הדיון מס' מד/971 מיום 11.8.84 נוטריון מועמר, הינו בטל ומבוטל ואני מצווה על כל הנתבעים וגם על רשם המקרקעין לא לפעול לפיו. אלא אם יוסכם בין הצדדים בכתב, בתוך חודש ימים, על סכום העסקה ודרך תשלום הכסף... ואני מחייב התובע להשלים את העסקה עם הנתבעת מס' 1 לפי יפוי הכח הנ"ל. פירוש הדבר שפס"ד זה לא יבוצע וליתר הבהרה, אם לא יגיעו הצדדים תוך חודש ימים להסכם בכתב, פס"ד זה יבוצע והוא יהא בר תוקף והפעלה.

אין צו להוצאות".

מדובר ב

פסק דין
חלוט שאין כל טענה בכתב התביעה באשר לתוקפו.

9.

טענת הנתבעת באשר להתנהלות המוכר קודם להשגת ההסכם, שקיבל תוקף של

פסק דין
, אינן רלבנטיות, וככל שיש בהן רלבנטיות להליך זה, הרי זה בהשלכתן על מהימנות גרסת התובעת, שכן גרסתה, אליה אתייחס בהמשך, איננה מתיישבת עם ההסכמה שהושגה במסגרת ת.א. 194/87 לעיל.

10
.
טענתה המרכזית של התובעת היא, כי פסק הדין איננו בר תוקף, משום שלאחריו הושגה הסכמה אחרת בין הצדדים, בהתאם למה שנקבע בו.

11
.
ביום 15/11/01 הגישה התובעת, באמצעות עורכי הדין, י. ויסאם ושקור זוהרי, תביעה (ת.א. 1318/01) כנגד עיזבונות המנוחים הנתבעים 1,2, למתן

פסק דין
הצהרתי בדבר זכויותיה במקרקעין. בשלב מוקדם של בירור ההליך הוחלף ייצוג התובעת על ידי עורך הדין עדנאן עתאמנה (שייצג קודם לכן את המנוח סלימאן), וביום 15/01/03 בישיבה שהתקיימה במעמד התובעת ובא כוחה, עורך הדין דראושה, נעתר בית המשפט לבקשת התובעת והורה על מחיקת התביעה, ללא צו להוצאות.

התובעת ניסתה בתחילה להכחיש את הטענה כי הוגשה בשמה תביעה בעבר למתן

פסק דין
בדבר זכויותיה במקרקעין, (עמ' 20 לפרוטוקול), אך בהמשך, תוך כדי מתן תשובות מתחמקות וסותרות, אישרה כי התביעה בת.א. 1318/01 נוהלה בשמה, ולא נתנה הסבר משכנע לכך שביקשה לחזור בה ממנה (עמ' 21 לפרוטוקול).

12
.
בין הנתבע מס' 25 ויורשי המנוח סלימאן, נערך הסכם ביום 22/07/96, לפיו נמכרו לו זכויותיהם בשלוש חלקות שונות, בין היתר נמכרו לו זכויותיו של המנוח סלימאן בחלקה נשוא התובענה כאן.

13
.
ביום 15/07/03 הגיש נתבע מס' 25 תביעה נגד יורשי המנוח סלימאן ויורשי המנוח מחמד סלימאן עותמאן בסול, נתבע מס' 1, (ת.א. 689/03).

בין הצדדים הושג הסכם פשרה שקיבל תוקף של

פסק דין
ביום 31/05/04 (אותו מבקשת התובעת לבטל בהליך זה). על פי פסק הדין זכאי הנתבע מס' 25 להירשם כבעלים בזכויותיו של הנתבע מס' 1 במקרקעין.

טענות התובעת
:

14
.
התובעת מסתמכת בתביעתה על יפויי הכוח מד/971, שנחתם על ידי הנתבע מס' 2. לטענתה, כשנה לאחר שנחתם יפויי הכוח דרש ממנה המנוח סלימאן, סך של 5,000 ל"י, שאם לא כן, יבטל את יפויי הכוח. התובעת שילמה סכום זה, כמחווה של רצון טוב (כביכול מעבר לתמורה החוזית המוסכמת).

עוד טענה התובעת בכתב התביעה, כי בהמשך לאמור, דרש ממנה הנתבע מס' 2, בשנת 1987 סכום נוסף, וגם הפעם מסרה בידיו, באמצעות עורך דין עתאמנה, אשר ייצג אז את המוכר, שיקים תמורת החלקה.

מיד לאחר
קבלת הצ'קים, פנה הנתבע מס' 2 לבימ"ש והגיש את התביעה לביטול יפויי הכוח בטענה שהצ'קים שנמסרו לו תמורת המקרקעין לא כובדו (ת.א. 194/87 שאוזכר לעיל).

על פי סעיף 6(ו) לכתב התביעה המתוקן, לאחר פסק הדין הנ"ל, בת.א. 194/87 שילמה התובעת, באמצעות בעלה, לנתבע מס' 2 וביום 30/03/88 חתם הנתבע על תצהיר, בפני
עו"ד עתאמנה, (בטעות נרשם עתאמלה) שם הצהיר כי הנתבעת שילמה באמצעות בעלה סכום של 5,000 ₪ תמורת המקרקעין, וכי יפויי הכוח תקף.

לפי המפורט בתביעה, זמן קצר לפני הגשת התביעה נודע לתובעת, כי נתבע מס' 25 טוען לזכות במקרקעין. לתובעת אף התברר כי נרשמה לזכותו הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין על פי פסק הדין בת.א. 689/03.

התובעת טוענת כי היא מחזיקה במקרקעין עשרות שנים, מעבדת את הקרקע ללא עוררין וזכאית להירשם כבעלים שלהם מכוח יפויי הכוח ופסק הדין בת.א. 194/87.

כנגד פסק הדין בת.א. 689/03 טוענת התובעת, כי זה הוצא במרמה ובחוסר תום לב ודינו להתבטל, וכי אם רכש הנתבע מס' 25 את הזכויות בחלקה, הרי עשה זאת שלא בתום לב וזכותה של התובעת עדיפה על זכותו.

נימוקי ההגנה
:

15
.
נתבעים 6,7 ביקשו לדחות את התביעה. נתבע מס' 7 אישר כי מכר את זכויותיו בחלקה לנתבע מס' 25.

16.

הנתבע מס' 25 ביקש לדחות את התביעה. לטענתו, אין לתובעת כל זכויות במקרקעין, היא לא שילמה את תמורתם והודתה בכך במסגרת ת.א. 194/87.

הנתבע מס' 25 טוען כי רכש את הזכויות בחלקה בתום לב ובתמורה מבעליהם. לצורך רישום זכויותיו הגיש תביעה לבית משפט זה למתן

פסק דין
הצהרתי, וניתן

פסק דין
המכריז על זכויותיו בת.א. 689/03.

הנתבע הוסיף, כי לא ידע כלל על כל טענה שיש לתובעת לזכות בחלקה בעת שרכש את הזכויות, ובית המשפט במסגרת זו איננו מוסמך להורות על ביטולו של פסק הדין שאישר את זכויותיו.

גם בהנחה שהתובעת תוכיח את טענתה לזכות במקרקעין, טוען הנתבע מס' 25 כי זכותו עדיפה על פני התובעת, שלא עשתה דבר, ולו על ידי רישום הערת אזהרה, בכדי להזהיר קונים פוטנציאלים.

17.

לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועיינתי בטיעוניהם, שוכנעתי כי דין התביעה להדחות, בהיותה חסרת כל בסיס והגשתה מלווה בחוסר תום לב מצד התובעת, וזאת מן הנימוקים שיפורטו להלן.

18.

כאמור, בין הנתבע מס' 2 - המוכר מחד, והתובעת ומיופי הכוח על פי יפויי הכוח שניתן לה, (בעלה ואדם נוסף בשם מחמוד יוסף סלימאן), התקיים הליך משפטי עוד בשנת 1987, בסיומו ניתן

פסק דין
שנתן תוקף להסכמה שהושגה בין הצדדים, לפיו בוטל יפויי הכוח הבלתי חוזר, מאחר והנתבעת הודתה כי לא שילמה למוכר את תמורתם של המקרקעין, כפי שנטען בתביעה שהוגשה כנגדה.

19
.
משניתן פסק הדין בת.א. 194/87 המורה על ביטול יפויי הכוח, בכפוף לאפשרות הצדדים להגיע להסכם
בכתב
תוך פרק זמן מוקצב - 30 יום, שאז לא יכנס פסק הדין לתוקפו, מוטל הנטל על התובעת להוכיח כי תנאי זה התקיים כלשונו.

20
.
גרסת התביעה התבססה בעיקר על עדותה של התובעת, שנתבררה כעדות מפי השמועה בכל הנוגע לעובדות המהותיות הדרושות הכרעה, ועל עדות בעלה, מר אחמד דפראוי. שניהם מסרו גרסה כמעט זהה, בלתי מהימנה שנסתרה בראיות אחרות, לרבות ראיות שהוצגו מטעמם. בנוסף הובאו מטעם התובעת עדויותיהם של מר חוסיין מחמד בסול,
דודה של התובעת, מר עבד אלחפיז עארף בסול, מר נור אלדין בסול, שניהם אחיה של התובעת, ומר מחמד חסין דפראוי,
שהינו גיסה של התובעת (אחי בעלה). עדויות אלו לא תרמו בדרך כלשהיא לבירור האמת במחלוקת הרלוונטית.

הראיה העיקרית עליה ביקשה התובעת לסמוך הינה מסמך הנחזה להיות תצהיר שנחתם על ידי המנוח סלימאן, והמאשר תוקפו של יפויי הכוח לאחר מתן פסק הדין שהורה על ביטולו. הנתבעים התנגדו לקבלת המסמך כראיה קבילה וכפי שיפורט בהמשך התנגדותם הינה מבוססת, לא ניתן לקבל את המסמך כראיה וגם לו היה מתקבל כראיה קבילה משקלו אפסי ואיננו תורם דבר להוכחת התביעה.

21
.
גרסת התובעת ועדיה איננה מהימנה, היא רצופת סתירות וחוסר הגיון.
האמור בפסק הדין ופרוטוקול הדיון שבו הצהיר בעלה של התובעת, כי אכן המוכר זכאי לביטול יפויי הכוח מאחר ולא קיבל את תמורת המקרקעין, עומדים בסתירה מוחלטת לגרסה אותה ביקשו להציג התובעת ובעלה, שלפיה, שילמו למנוח סלימאן את מלוא התמורה המוסכמת בעת שנערך יפויי הכוח, ואף נתנו בידיו בשתי הזדמנויות נוספות, סכומי כסף לפי דרישתו, מעבר למוסכם, כל זאת עוד בטרם הגיש כנגדם את התביעה. טענת התובעת כי שילמה למנוח סלימאן סכום כסף לאחר מתן פסק הדין, אף היא נמצאה בלתי מהימנה, כפי שיפורט בהמשך, ויתרה מכך, גם בהנחה שניתן היה לסמוך על גרסה זו, לא היה בה די כדי להועיל לתובעת, שכן, אין בידיה להציג הסכם
בכתב
שנערך בין הצדדים לאחר מתן פסק הדין, ובמועד שהוקצב לשם כך. קרי, גם לגרסתה לא מולאו התנאים שנקבעו בפסק הדין ושבהם היה כדי להביא לביטולו.

עדות התובעת

22.

עדותה של התובעת הייתה מגמתית, עמדה בסתירה לראיות שהובאו בפני
והיא איננה ראויה לכל אמון. בעדותה של התובעת נתגלו סתירות כמעט בכל הנוגע לכל פרט מהותי אליו התייחסה.

א.

כך בעניין עדותה בנוגע להגשת התביעה בת.א. 1318/01 וניסיונה להכחיש כי התביעה הוגשה בשמה, כאשר אין בפיה הסבר מניח את הדעת מדוע ביקשה לחזור בה מן התביעה.

ב.

כך גם בתשובותיה בכל הנוגע לסכום התמורה המוסכם בין הצדדים בעסקת המכר המקורית, ולתשלומים ששולמו במהלך השנים לאחר מכן. התובעת לא פרטה בתצהירה מהו הסכום שהתחייבה לשלם למנוח סלימאן עבור רכישת המקרקעין ומתי שילמה אותו.

בחקירתה הנגדית (בעמ' 21) השיבה כי איננה יודעת כמה שילמה עבור הקרקע, אך לטענתה, מדובר היה במחיר יקר. טענה זו, כמו גם הגרסה לפיה המוכר קיבל סכומים נוספים מעבר למוסכם, נוכח דרישתו, הופרכה בפסק הדין שניתן בת.א. 194/87 שניתן בעקבות הצהרת מר דפראוי, כי אכן התובע שם צודק בתביעתו, קרי, לא שולמה לו התמורה עד למועד מתן פסק הדין.

בפי התובעת לא היה הסבר כלשהו לסתירה זו, במקום זאת, הכחישה כי היא או בעלה הצהירו בבימ"ש כי התמורה אכן לא שולמה (עמ' 22 לפרוטוקול). בעניין זה, פרוטוקול בית המשפט ופסק הדין שניתן בהסתמך עליו, מדברים בעד עצמם. יתרה מכך, בכתב התביעה אין הכחשה של ההסכם שנערך בין הצדדים במסגרת התביעה הנ"ל ושבו התחייבה התובעת לשלם למנוח סלימאן סכום התמורה כפי שיוסכם בניהם, כתנאי לכך שיפויי הכוח יחזור לתוקפו והתביעה כולה מבוססת על הטענה כי התובעת אכן פעלה לפי המוסכם. לגבי מה שהמוצהר בפרוטוקול בת.א. 194/87 ראה גם גרסתו ההפכפכה של מר דפראוי בעדותו.

ג.

גרסת התובעת באשר לתשלומים הכפולים ששילמה למנוח עוד לפני מתן פסק הדין אף היא הופרכה. כאמור, לגרסת התובעת, היא נעתרה לדרישתו של המנוח סלימאן, לאחר עריכת יפויי הכוח ושילמה לו מעבר לתמורה המוסכמת, סכומי כסף (שערכם איננו ברור), בשתי הזדמנויות שונות, כל זאת למרות ששילמה כל הנדרש ממנה
בזמן העסקה.

לטענתה, בהזדמנות השנייה שנדרשה להוסיף כסף עבור המקרקעין, היה זה במהלך שנת 1987 - סמוך לפני הגשת התביעה בת.א. 194/87. אז מסר בעלה של התובעת למנוח סלימאן, באמצעות עורך הדין עדנאן עתאמנה, צ'קים שצילומיהם צורפו לתצהירה (נספח ז' לתצהיר).

הצ'קים המקוריים שמועדי הפירעון שלהם הם
מ-15/02/88 ועד 15/08/88 וסכומם הכולל מגיע ל- 3250 ₪, הוגשו וסומנו ת/7א- ו'. מדובר בצ'קים שלא הוצגו בבנק לפירעון ולטענת התובעת הוחזרו לידיה לאחר ששילמה למנוח סלימאן את סכום הכסף לאחר מתן פסק הדין.

העובדה שהצ'קים המקוריים מוחזקים בידי התובעת וכלל לא הוצגו לפירעון לא מצאה כל ביטוי בתצהיר התובעת או בעלה. למעשה מתוך האמור בתצהיר ניתן היה להבין כי שילמה למנוח סלימאן את הסכום שדרש גם בפעם השנייה. התובעת הוסיפה וטענה בתצהירה כי המנוח הגיש תביעתו בטענה
לאי פירעון הצ'יקים
, אם זו הייתה טענתו של המנוח בתביעתו כנגדה, הרי בידי התובעת הייתה הגנה טובה מפניה, שכן לגרסתה אחז המנוח באותו זמן בצ'קים שמסרה לו, שמועד פירעונם עדין לא הגיע ואשר לא חוללו על ידי הבנק. התובעת לא טענה זאת ואף אישרה כי התביעה מוצדקת.

כפי שניתן ללמוד מן הצ'קים הנ"ל, כל מועדי הפירעון שלהם מאוחרים למועד מתן פסק הדין. בעלה של התובעת העיד כי מסר לעו"ד עתאמנה צ'קים לאחר פסק הדין (עמ' 30 לפרוטוקול), ואם כך הדבר, לא ברור מדוע היה צורך להחליף את הצ'קים שהוחזקו בידי המנוח סלימאן בצ'קים אחרים ומדוע בתשובה לתביעה שהוגשה כנגדה לא טענה התובעת כי תמורת המקרקעין שולמה למנוח ומוחזקים אצלו עדין צ'קים מעותדים.

ברי, כי לא ניתן לקבל טענת התובעת, גרסתה בלתי הגיונית ומופרכת על פניה.

ד.

גרסת התובעת לגבי השאלה העיקרית הטעונה הכרעה בהליך זה הובאה בתמציתיות

יתרה בתצהירה
. לפי האמור
בתצהירה של התובעת לאחר מתן פסק הדין
"שילמתי אני ובעלי לסלימאן וביום 30/03/88 חתם סלימאן על תצהיר מאושר ע"י עדנאן עתאמנה..."
(סעיף 6(ו) לתצהיר).

התובעת נמנעה מלפרט בתצהירה מהו הסכום ששולם, כיצד שולם, באיזה תאריך שילמו היא ובעלה את הסכום הנקוב ב"תצהיר", ולמי הוא שולם, האם ישירות למנוח סלימאן או באמצעות עורך דין עתאמנה.

כאשר נשאלה התובעת בחקירתה הנגדית, מתי שולם סכום התמורה לאחר מתן פסק הדין, התנגד בא כוחה לשאלה, אך גם לאחר שחזר בו מן ההתנגדות, לא השיבה התובעת על השאלה. במקום זאת, השיבה תשובות מתחמקות מהן ניתן היה ללמוד, כי הדבר היחיד הידוע לה באופן אישי, הוא שבעלה יצא מן הבית עם הכסף במטרה למסור אותו לעורך דין עתאמנה, היא לא הייתה נוכחת בעת התשלום ולא הייתה יכולה לומר באיזו דרך בוצע התשלום

"ש. באיזה תאריך פנית אחרי המשפט שהיה אצל השופט זועבי, ושילמת כסף לסלימאן בסול.

עו"ד הוארי
: מתנגד. בתצהיר שלה מצויין למי היא שילמה.
חוזר בי מההתנגדות.

העדה ממשיכה
:
ת. מי ששילם זה בעלי, אני לא שילמתי.

ש. איך בעלך שילם.

ת. הוא שילם לעו"ד שלו והוא חתם לו שקיבל את הכסף.

ש. איפה הנייר הזה שהוא חתם על זה שקיבל את הכסף.

ת. יש את הקבלה.

ש. איך שילם אותו בתשלומים? בשיקים? בדולרים?

ת. את השאלה הזו יש להפנות לבעלי.

ש. את לא יודעת איך בעלך שילם.

ת. לא.

ש. איך זה יכול להיות. אולי הוא לא שילם כסף.

ת. הכל כתוב ויש להפנות את השאלה הזו לבעלי.

ש. איך את יודעת שבעלך שילם לעו"ד עתאמנה.

ת. כי הוא לקח כסף והלך אליו.

ש. מתי

ת. בשנת 87.

ש. ממי קיבל את הכסף

ת. מהבית.

ש. את הוצאת את הכסף מהארון.

ת. לא. אני לא נתתי לו."

(עמ' 13 שורות 19-34 עמ' 20 שורות 1-6).

ובהמשך חקירתה:


"ש. מה עשית כשבעלך בא מהמשפט ואמר לך שייפוי הכח בוטל.
ת. הוא לא אמר לי שייפוי הכח בוטל. הוא אמר אם לא משלמים את הכסף תוך 30 יום, יתבטל ייפוי הכח.

ש. מתי שילמת את הכסף (מפנה לסעיף 6.ו)

ת. לא זוכרת בדיוק.

ש. כמה כסף שילמת.

ת. לא יודעת.
ש. אם עו"ד אומר שאת שילמת 5,000 ש"ח, וכך כתוב בתצהירך, מה את אומרת על כך.

ת. אני לא יודעת.

ש. דרך מי שילמת את הכסף.

ת. בעלי פנה לעוה"ד ושילם.
ש. נכון שבעלך הלך ושילם לעו"ד באותו יום כשנתן לך עוה"ד את האישור.

ת. לא יודעת.

ש. האם בעלך הביא אישור על כך ששילם את הכסף
.
ת. לא יודעת. הקבלה אצלו, אני לא קוראת ולא כותבת, כל הניירת אצל בעלי"
(עמ' 23 שורות 10-24).

ניתן לראות כי כל עדותה של התובעת בעניין התשלום, הינה עדות מפי השמועה, והיא איננה מתיישבת עם האמור בתצהירה. בתצהיר טענה כי הכסף שולם למנוח עצמו ואילו בחקירתה שינתה את עדותה, מה גם שהוברר כי היא לא נכחה במעמד התשלום ואיננה יכולה להעיד עליו.

לגבי התאריך בו שולם הכסף לעורך דין עתאמנה, ידעה התובעת לומר בתחילה רק שמדובר היה בשנת 1987 (עמ' 20 לפרוטוקול), בהמשך השיבה כי איננה יודעת מהו מועד התשלום.

ה.

לטענת התובעת, קיבל בעלה קבלה עבור התשלום. בעלה של התובעת העיד כי המסמך הנחזה כתצהיר (נספח י' לתצהירה של התובעת) איננו הקבלה שנתקבלה, אך באותו מעמד העירה לו התובעת כי זוהי אכן הקבלה המאשרת את התשלום.

התובעת העידה כי איננה יודעת קרא וכתוב, למרות זאת עולה מעדותה ומעדות בעלה כי הם דאגו לקבל אישור מעורך הדין על ביצוע התשלום, ואם לא מדובר ב"תצהיר", (נספח י' לתצהיר התובעת), היה עליהם להציג את הקבלה שקיבלו מעו"ד עתאמנה. מדובר בראיה שאי הגשתה פועלת לחובת התובעת. יתרה מכך, לאור גרסתה, כי שילמה תשלומים כפולים למנוח סלימאן ונגררה לתביעה משפטית שאילצה אותה לשלם שוב, יש להניח כי התובעת הייתה דואגת
לשמור קבלה כזו, ולא הייתה סומכת על המנוח או עורך דינו.

כפי שיפורט בהמשך, עד התביעה, אחיה של התובעת, מר עבד אל חפיז, העיד כי בעלה של התובעת קיבל קבלה עבור התשלום, הקבלה נמצאת בידי עורך הדין, ומדובר במסמך שונה מה"תצהיר" – כפי שהעיד גם בעלה של התובעת. למרות האמור, מסמך כזה לא הוצג בפני
.

ו.

התובעת טענה כי היא מחזיקה ומעבדת את הקרקע ברציפות מאז נרכשה על ידה. כפי שיפורט בהמשך, הוכח כי מדובר בטענה חסרת שחר.

עדותו של מר דפראוי

23.

מר אחמד דפראוי ז"ל, בעלה של התובעת, נחקר בביתו על האמור בתצהירו, נוכח מצבו הרפואי (בינתיים למרבה הצער, הלך לעולמו). לאור עדותה של התובעת, עדותו של מר דפראוי הינה העדות המהותית ביותר להוכחת גרסתה. עדותו של מר דפראוי , אף היא לא הותירה בי רושם מהימן, ניכר בה כי הייתה מגמתית ונתגלו בה סתירות מהותיות.

24
.
תצהירו של מר דפראוי כמעט זהה לתצהירה של התובעת, למרות זאת, הוא סותר את דבריה במספר עניינים מהותיים. לפי תצהירו (סעיף 7(ג)), הדרישה השנייה לתשלום התמורה באה מאת המנוח סלימאן בשנת 1981 (ולא 1987), טענה זו איננה מתיישבת עם גרסתה של התובעת וגם סותרת את האמור בסעיף 11(ד) לתצהירו, שלפיו,
מיד
לאחר מכן הגיש המנוח את תביעתו.

25
.
גרסתו של מר דפראוי בתצהיר לוקה באותם פגמים וסתירות כפי שתואר לעיל ביחס לרעייתו. אין בתצהיר גרסה מלאה לגבי סכום התמורה המוסכם בעסקה המקורית, מתי שולם ואין כל הסבר מדוע נאותה התובעת לשלם למנוח תשלומים נוספים, לאחר שפרעה לו את חובה ואף הסכימה כי יינתן

פסק דין
אשר מורה על ביטול יפויי הכוח, בהעדר תשלום התמורה.

בסעיף 7(ו) לתצהירו, נמנע גם מר דפראוי מלפרט מתי מסר את הצ'קים בידיו של עו"ד עתאמנה, והאם קדם לכך הסכם בעל פה או בכתב, עם המנוח.

בחקירתו הנגדית של מר דפראוי, הועלתה מפיו לראשונה טענה כנגד פסק הדין שניתן על ידי כב' השופט זועבי בת.א. 194/87, וגם גרסה זו הועלתה בצורה לא ברורה ומבולבלת. תחילה הכחיש העד, כי הוא הצהיר בבית המשפט שאכן התמורה לא שולמה וכי הסכים לביטול יפויי הכוח. מיד לאחר מכן שינה את גרסתו, וטען כי פעל כך עקב לחץ שהופעל עליו על ידי בית המשפט. למרות שלטענתו, היה העד מיוצג על ידי עורך דין באותה עת, וזה אף כעס על כך שהסכים לקבלת התביעה, לא פעלו מר דפראוי או אשתו, לביטולו של פסק הדין עד היום,
גם בהליך זה לא הועלתה כל טענה כנגד תוקפו של פסק הדין.

26.

התרשמתי כי מדובר בנסיונם של התובעת ובעלה ליתן הסבר לגרסה שהועלתה על ידם, שכל כולה נועדה ליצור רושם, כי שילמו זה מכבר עבור המקרקעין, ולא היה כל בסיס לדרישתו של המנוח לקבל מהם סכומי כסף נוספים. טענה זו הם מעלים לראשונה בהליך זה, במהלך כל השנים שחלפו מאז מתן פסק הדין, בשנת 1987, וטרם מותו של המנוח, לא מצאו לנכון להעלותה ואפילו בתביעה שהגישה התובעת בשנת 2001, אין זכר לטענה מסוג זה.

27
.
בנוגע לנסיבות תשלום הכסף לאחר פסק הדין, מסר העד גרסה לא עקבית, סתר את עצמו, והוסיף בחקירתו פרטים מהותיים שנעדרו מתצהירו, ללא כל הסבר.

בתצהירו טען מר דפראוי כי לאחר פסק הדין שילם
לסלימאן
, הוא לא פירט מתי בוצע התשלום וכמה שולם. בחקירתו הנגדית לעומת זאת, מסר העד כי הכסף שולם לעורך דין עתאמנה, ולא למנוח, וזאת כ-20 יום לאחר מתן פסק הדין. העד הסביר כי לאחר מתן פסק הדין לא שילם דבר
ישירות למנוח (עמ' 29 לפרוטוקול).

הוא גם לא היה מודע לכך, לטענתו, שלפי פסק הדין צריך היה לערוך הסכם בכתב עם המנוח סלימאן.

בחקירתו החוזרת הסביר העד כי כ-20 יום לאחר מתן פסק הדין הוא מסר את הצ'קים לעורך דין עתאמנה, אך את הקבלה קיבל לדבריו רק מס' ימים מאוחר יותר (עמ' 30 לפרוטוקול). העד שלל את האפשרות שהמסמך הנחזה להיות תצהירו של המנוח (נספח י' לתצהירה של התובעת) הוא הקבלה עליה דיבר וטען
כי הקבלה איננה בידיו.

כאמור, באותו מעמד העירה התובעת, כי נספח י' הוא אכן הקבלה שקיבלו כנגד התשלום. גרסה נוספת ושונה מצויה בעדותו של מר
עבד אלחפיז, אליה אתייחס בהמשך.

28
.
העד לא הזכיר כלל כי במעמד התשלום לאחר מתן פסק הדין קיבל חזרה לידיו צ'קים אחרים שנמסרו קודם לכן למנוח, כפי שטענה אשתו ואין בפיו הסבר מדוע היה צריך למסור לעו"ד עתאמנה צ'קים שעה שלפי גרסת התביעה היו בידו באותה עת צ'קים שמועד פירעונם טרם הגיע.

"התצהיר"

29.

לתצהירה צרפה התובעת צילום מסמך הנחזה להיות תצהיר שנחתם על ידי המנוח סלימאן, בפני
עורך הדין עתאמנה, ובו הוא מאשר קבלת סך של 5,000 ₪ מאת התובעת, לסילוק כל תביעותיו כנגדה ומאשר כי יפויי הכוח הוא תקף.


ב"כ הנתבע מס' 25 התנגד להגשת העתקי הנספחים י' ו-ז' לתצהיר התובעת, שהם "התצהיר" והצ'קים אותם הזכירה התובעת בסעיף 6(ג) לתצהירה.
בתגובה התחייב ב"כ התובעת להגיש בישיבה הבאה את המסמכים המקוריים שהיוו נספחים לתצהירה של התובעת. המסמך נתקבל כמוצג
בכפוף להסתייגות זו
.
המסמך המקורי יש להדגיש, לא הוגש, למרות ההתחייבות.

30
.
הצדק עם ב"כ הנתבע. ראשית, לפי המוסכם, הוגש המסמך כראיה בכפוף להצגת המקור ומזה לא הוגש, לא ניתן להתייחס למסמך כראיה בתיק.

שנית, לכלל בדבר הראיה הטובה ביותר, המחייב הצגת הראיה המקורית, יש אמנם חריגים, אולם התובעת לא ביקשה להסתמך על חריגים אלו. היא התחייבה להגיש את המסמך המקורי בישיבה הבאה, מכאן ניתן להסיק כי המסמך המקורי מצוי בידיה והיא בחרה מסיבות השמורות עימה לא לצרפו. מדובר באישור על ביצוע התשלום, לפי גרסת התובעת מדובר בקבלה היחידה שקיבלה אודות התשלום, ובנסיבות אלו ההיגיון אומר כי התובעת קיבלה את המסמך המקורי. נטל ההוכחה, כי הבאת הראיה המקורית אינה בת ביצוע מוטל על התובעת, והיא לא עמדה בנטל זה (ראה
ע"א 1583/09 רובין נ. בילו
).

31
.
מעבר לכך, עיון במסמך עצמו מלמד, כי קיים קושי רב להסתמך עליו
ולהעניק לו משקל ראייתי כלשהו.

ראשית, התצהיר לא הוגש על ידי מי מן הנחזים להיות חתומים עליו ואין כל ראיה כי אכן נחתם על ידם. ה"תצהיר" נחזה להיות חתום על ידי המנוח סלימאן - כמצהיר, ועל ידי עורך דין עדנאן עתאמנה, כמאשר החתימה. עורך הדין עתאמנה לא התייצב למתן עדות כאשר הוזמן, וצו הבאה שהוצא כנגדו לא בוצע, ככל הנראה עקב מצבו הרפואי.

יש להעיר עם זאת, כי בשנת 2001, התכוון לכאורה עורך הדין עתאמנה להעיד במשפט, בהיותו עד פוטנציאלי שטיפל במקרה כמיופה כוחו של המנוח סלימאן, מסיבה זו נאסר עליו לייצג את התובעת באותו הליך. ויתור התובעת על זכותה לנהל את התובענה שהוגשה בשנת 2001, בזמן שהעד המאשר את חתימתו של המצהיר, עו"ד עתאמנה, יכול היה להעיד בפני
בימ"ש על כך, ללא כל סיבה, פועלת אף היא לרעת התובעת.

התובעת נמנעה מלהגיש תביעה דומה כל העת שהמנוח היה בחיים. התוצאה היא, שאין כל הוכחה לכך שה"תצהיר" נחתם על ידי המנוח סלימאן או על ידי עורך דין עתאמנה.

32
.
אם בדרך כלל חזקה על מסמך שנחתם בפני
עורך דין, לאחר שהמצהיר
זוהה על ידי עורך הדין, כי החתימה הנחזית להיות חתימת המצהיר הינה אכן חתימתו, לא כך המצב במקרה שלפני.

ה"תצהיר" נערך ונחתם כביכול ביום
30/03/88
, דהיינו למעלה מ-30 יום לאחר שניתן פסק הדין (פסק הדין ניתן ביום 03/02/88). בעלה של התובעת העיד, כי שילם לעורך דין עתאמנה את הכסף כ-20 יום לאחר מתן פסק הדין, ולגרסתה של התובעת קיבל באותו מעמד קבלה, קרי, המסמך הנדון.

בפתח ה"תצהיר" נאמר, כי המצהיר הוא התובע בת.א. 87/94 (או 94/87) בעוד פסק הדין הרלוונטי ניתן בת.א. 194/87. בסעיף 2 לתצהיר נאמר, כי בתאריך
03/12/87
ניתן

פסק דין
בתיק הנ"ל בעוד שפסק הדין ניתן ביום 3/2/88.

לפי ה"תצהיר" ובניגוד לגרסת מר דפראוי - סכום של 5,000 ₪ שולם במזומן.
על הנוסח המצולם של המסמך נעשתה מחיקה (שלידה אין חתימה), באופן שנמחק המשפט ממנו עולה כי חלק מן הסכום שולם בצ'ק שמועד פירעונו ביום 15/04/88.

תאריך החתימה של התצהיר הוא כביכול ב-30/03/88. לעומת זאת, אישור החתימה על ידי עורך הדין נרשם בכתב יד, בתחתית העמוד (ולא בנוסח מודפס של אישור חתימה כנהוג בתצהירים מסוג זה). נרשמו בו הדברים הבאים:

"מאשר כי המנוח סלימאן מחמוד עאטף בסול חתם בפני
על המסמך הנ"ל ביום 30/03/88.
עו"ד עדנאן עתאמנה.
30.9.91".

33
.
לגרסת התובעת ובעלה, בין אם מדובר במסמך שהיווה קבלה לתשלום ובין אם אישור שנמסר להם ימים ספורים מאוחר יותר, הרי המסמך נמסר להם על ידי עורך דין עתאמנה. במסגרת התביעה שהגישה התובעת בת.א. 1318/01, היא לא הזכירה כלל את ההליך שהתנהל בת.א. 194/87 ולא ביקשה להסתמך על ה"תצהיר". , ביום 29/04/02 - לאחר שהוגש כתב ההגנה מטעם הנתבעים שם, ואלו היפנו לפסק הדין, הגיש ב"כ התובעת הודעה על צירוף מסמכים. בהודעה נאמר, כי
הגיע לאחרונה לידיו של הח"מ תצהיר
חתום על ידי המנוח. להודעה צורף צילום ה"תצהיר".

משמע, תצהיר זה צץ לראשונה במהלך שנת 2002, ולא היה לו כל אזכור עד לאותו מועד.

34
.
לבקשתה לתקן את התביעה, לאחר ש"נתגלה" המסמך, צרפה התובעת נוסח כתב התביעה המתוקן (נ/3), בו טענה כי בשל סכסוך שהתגלע בין משפחתה לנתבע 2,
הגישה
תביעה לבית הדין -ת.א. 194/87 ובעקבות מתן פסק הדין פנה בעלה אל המנוח והציע לו להגיע להסדר, לפיו ישולמו לו
5,000 ל"י
, וזאת לפי המסמך המצ"ב, כשהכוונה היא, יש להניח, ל"תצהיר".

מסמך זה הוא ראיה נוספת למגמתיות בהתנהלותה של התובעת.

עדותו של מר עבד אלחפיז עארף בסול
:

35
.
העד הינו אחיה של התובעת. העד מסר בתצהירו כי פאטמה בסול, אחותו של משיב
מס' 2,
המנוח סלימאן, הינה סבתה של התובעת. בתחילה הסכים המנוח סלימאן לוותר על זכויותיו בחלקה, אך לאחר מכן דרש מהתובעת לשלם לו תמורתה. העד הצהיר, כי ידוע לו שמר דפראוי שילם למנוח סלימאן את הכסף לפי דרישתו, באמצעות עורך דין עדנאן עתאמנה.

בתצהירו לא הבהיר העד, האם מדובר בתשלום שבוצע לפני מתן פסק הדין או לאחריו. בחקירתו מסר שלל גרסאות בשאלה היחידה שבה יכולה הייתה עדותו לסייע לתובעת, כך שלא ניתן לסמוך על דבריו בעניין זה.

בחקירתו הנגדית, השיב העד כי הוא נלווה למר דפראוי, כשזה שילם לעורך דין עתאמנה כסף ולקח ממנו שיקים שנמסרו לו קודם לכן. לפי עדותו (בעמ' 38 לפרוטוקול), איננו זוכר כמה כסף שולם או באיזה תאריך בוצע התשלום, אך הוא זוכר שקיבל אישור על כך ששולם כל הכסף. האישור הנ"ל נמצא לטענתו, אצל עורך הדין.

בפני
העד הוצגו מוצגי התובעת והוא השיב כי המסמך אליו הוא מתכוון איננו בין המסמכים שהוגשו מטעמה לבית המשפט. באופן מיוחד הופנה העד לנספח י' לתצהיר התובעת, המסמך הנחזה להיות תצהירו של המנוח סלימאן, וטען בוודאות כי לא מדובר במסמך הזה. כאמור, מר דפראוי העיד, בסתירה לדברי העד,
כי את הקבלה קיבל מאוחר יותר ולא במעמד התשלום.

36
.
במהלך עדותו, שינה העד את
גרסתו פעם אחר פעם. בתחילה השיב, כפי שניתן היה להבין מהאמור בתצהירו, כי לא היה נוכח בזמן ששולם הכסף לעו"ד עתאמנה (עמ' 38 לפרוטוקול, שורה 1), מיד לאחר מכן, שינה את תשובתו, וטען כי הלך יחד עם מר דפראוי לעורך דין עתאמנה כדי לשלם לו. בהמשך, נשאל מפורשות לעניין התשלום שבוצע, לפי הנטען, לאחר מתן פסק הדין – הפעם ענה:

"ת.
מי שמסר את השיקים זה אחמד, אני לא הייתי בזמן המסירה.
ש.
ואתה לא יודע למי מסרו אותו?
ת.
לעדנאן, זה מה שאמרו לי".

בחקירה נגדית לב"כ הנתבעים 6,7, שוב טען העד כי נכח בעת ביצוע התשלום.

ברור כי עדותו של העד איננה מהימנה. לכל הפחות, ניתן לומר על גרסתו של מר עבד אלחפיז כי לא ניתן ללמוד ממנה בבירור באיזה מן המועדים בהם שולמו לעורך דין עתאמנה כספים, הוא היה נוכח. ככל הנראה, אם לא מדובר בסתירות מהותיות בגרסתו, הרי לאחר מתן פסק הדין, הוא לא היה נוכח בזמן שמר דפראוי, שילם לטענתו את הכסף לעורך דין עתאמנה ורק שמע על כך ממנו מאוחר יותר.

נימוק נוסף המצביע על כך שהעד איננו מעיד על הדברים שהתרחשו לאחר שנת 1987 ניתן למצוא בכך שבתצהירו סיפר כי מר דפראוי מכר אדמה שהייתה בבעלותו כדי לגייס כסף לשלם למנוח סלימאן. בעדותו הסביר כי מר דפראוי כי מכירתם של הנכסים ששימשו מקור לתמורה נעשתה בשנים 1975 – 1980, דהיינו שנים רבות לפני שניתן פסק הדין. העד גם הסביר שמכירת האדמות על ידי מר דפראוי נעשתה באמצעות עורך דין עתאמנה,
קרי, למר דפראוי עצמו היו עניינים בהם טיפל עבורו עורך דין עתאמנה וקשריו עימו לא הצטמצמו לטיפול במקרקעין נשוא התובענה.

התוצאה היא, שאין בעדותו של מר עבד אלחפיז לסייע לתובעת בהוכחת תביעתה.

יתר עדי התביעה
:

37
.
עדויותיהם של עדי התביעה הנוספים, בני משפחתם של התובעת ובעלה, אינן רלבנטית לשאלות השנויות במחלוקת בהליך זה
ולפיכך, לא מצאתי מקום להתייחס אליהן בפסק הדין.

החזקה בחלקה
:

38
.
התובעת טענה, כי היא מחזיקה בחלקה במשך שנים רבות, ללא עוררין, כראיה התומכת בטענתה כי העסקה, במסגרתה רכשה את המקרקעין, הינה בתוקף ולא בוטלה.
גרסה זו הופרכה בעדותה של התובעת עצמה, בעדותו של אחיה, מר עבד אלחפיז עארף בסול, ומתוך ממצאי הביקור במקום שנערך ביום 11/06/06.

הקרקע עליה בנוי ביתה של התובעת וכן קרקעות בניה, גובלים בחלקה נשוא הדיון. ניתן לעבור דרך החלקה כדי להגיע בדרך קצרה יותר מביתה של התובעת לכביש הסמוך לבית מגוריה. בעת הביקור לא נראו על החלקה
כל סימני עיבוד (כך גם ניתן לראות בתמונות שהוגשו מטעם הצדדים).

39
.
בעדותה טענה התובעת, כי עיבדה את החלקה בשנה שקדמה לעדותה, ורק באותה שנה הפסיקה לעבדה, מאחר ובעלה חלה (עמ' 15 לפרוטוקול).

יש לציין, כי בעלה של התובעת (שבינתיים למרבה הצער, הלך לעולמו), נפגע קשות עוד בשנת 1978 בתאונת עבודה (ראה עדותו בעמ' 42 לפרוטוקול).

בהמשך עדותה, אישרה התובעת כי הקרקע משמשת אותה ואת בני משפחתה ככניסה לבית ולעסק, ולשם החניית רכבים. התובעת הוסיפה, כי יש על הקרקע גם עצי זית (עמ' 16 לפרוטוקול).

התפתחות עדותה של התובעת בנקודה זו ממחישה היטב את חוסר המהימנות שלה:

"ש. אני מציג בפני
יך את התמונה, זאת קרקע שאת קנית מבסול, שאת אומרת שאת לא מזהה. אני מראה לך שאין בה שום דבר.
ת. לא עיבדתי; כי בעלי חולה, כבר שנתיים אני לא מעבדת אותה.
ש. נכון הוא שאת אפילו לא עיבדת את הקרקע לפני 5 שנים.
ת. טוב, מכיוון שהבעל שלי חולה. 5 שנים לא זרעתי בגלל המחלה של בעלי.
ש. מאז שבעלך חלה, את לא נטעת שום דבר בקרקע הזו.
ת. לא עיבדתי, מאז מחלת בעלי.
ש. מתי חלה בעלך.
ת. בעלי מזמן חולה, אבל מצבו היה בסדר, היה הולך בכוחות עצמו ...
(עמ' 18 - 19 לפרוטוקול).

בהמשך החקירה שוב חזרה התובעת וטענה כי לפני 4 שנים, היה מצבו של בעלה טוב יותר והיא כן עיבדה את הקרקע.

אחיה של התובעת, מר עבד אלחפיז, העיד, כי הוא מבקר את אחותו מדי יום ביומו. בתחילה טען, כי הקרקע מעובדת כל הזמן מאז שנרכשה, אך מיד לאחר מכן, שינה את עדותו והעיד כי
"מאז שחלה בעלה של התובעת, אנחנו לא מעבדים אותה... מלפני 15 שנה לא מעבדים".
(עמ' 37 לפרוטוקול, שורות 20 - 24).

טענת התובעת כי היא מעבדת את החלקה ברציפות מאז שנקנתה ועד היום או עד לפני כ-4 שנים, הוכחה בעדויות התביעה כחסרת שחר ודינה להידחות.

אי רישום הערת אזהרה
:

40.

התובעת לא טרחה לדאוג לרישום הערת אזהרה מאז ניתן יפויי הכוח. גם במהלך השנים הרבות בהן איים, לטענתה, המנוח סלימאן, לבטל את יפויי הכוח, ללא כל סיבה ואפילו לאחר שניתן פסק הדין, שהוכיח לתובעת כי שומה עליה להבטיח את זכויותיה במקרקעין לא עשתה התובעת דבר בכדי להביא לרישום זכויותיה או להבטיח אותן על ידי רישום הערת אזהרה.

בפי התובעת לא היה כל הסבר למחדל זה, והוא בולט במיוחד נוכח העדר יחסי אמון, בינה ובין המוכר.

בשנת 2001, הגישה התובעת כאמור, תביעה לשם קבלת

פסק דין
שיאשר את זכויותיה, אולם חזרה בה מן התביעה, ללא כל סיבה, וגם לאחר מכן לא דאגה לרשום הערת אזהרה, או לפעול להסדרת הרישום בדרך כלשהי.

יש לציין, שאין מחלוקת בין הצדדים,
כי ניתן בעבר פסק הדין המאשר זכויותיו של המנוח סלימאן במקרקעין, כך שרישום זכויותיה של התובע במקרקעין על פי יפויי הכוח ניתן היה לביצוע, לו פעלה לשם כך.

41
.
מן האמור לעיל, ואף מבלי להיזקק לעדויות ההגנה, עולה בבירור, שהתובעת לא הצליחה לעמוד בנטל המוטל עליה לשכנע כי נתקיימו התנאים המצטברים שנקבעו בפסק הדין שניתן בת.א. 194/87, כתנאי לביטולו של פסק הדין ולהחזרתו של יפויי הכוח לתוקפו - לא הוכח כי נערך הסכם בכתב לגבי סכום התמורה ומועדי תשלומה, לא הוכח כי הסכם כזה, אף בהנחה וה"תצהיר" יכול היה למלא אחר הדרישה, נערך בתוך 30 יום ממתן פסק הדין,
ולא הוכח
כי המנוח קיבל את התמורה המוסכמת לאחר מתן פסק הדין.

די היה בכך כדי להביא לדחיית התביעה. למען הזהירות, אתייחס לעדויות הנתבעים, בכדי להבהיר כי אין בעדויותיהם דבר היכול לסייע להוכחת התביעה.

עדי ההגנה
:

42
.
נתבעים 6,7 ו-25 לא היו מעורבים בהליכים שהתנהלו בין התובעת והמנוח סלימאן. עדותם נסובה אודות העסקה בה נמכרו הזכויות במקרקעין לנתבע מס' 25. משהוכח כי התובעת איננה בעלת זכויות כלשהן במקרקעין, אין המדובר בעסקאות נוגדות, ולפיכך, אין צורך להיזקק למעמדו של נתבע מס' 25 במקרקעין.

זכויותיו של נתבע מס' 25 עמדו לדיון בתובענה שהוגשה על ידו, (ת.א. 689/03 ) ואושרו על ידי בית המשפט שדן בה. ממילא, לא הוכיחה התובעת כל עילה לביטולו של פסק הדין המצהיר על זכויות הנתבע מס' 25 במקרקעין, טענותיה לגבי היקף זכויותיהם של המוכרים במקרקעין, איננה רלוונטית במסגרת הליך זה, זכויותיהם נבחנו על ידי בית המשפט שדן בתביעה שהגיש נתבע מס' 25 והוכרעו על ידו. לפיכך, דין התביעה, גם בהקשר זה, להדחות.

43
.

סוף דבר, אני דוחה את התביעה ומחייבת את התובעת לשלם לנתבעים 6,7 ו-25, הוצאות הליך זה ושכר טרחת עוה"ד.

לנתבעים 6,7 יחדיו, תשלם התובעת סך של 10,000 ₪, בצירוף מע"מ כדין.
לנתבע מס' 25 תשלם התובעת סך של 15,000 ₪ + מע"מ כדין.
סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין, מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

למען הסר ספק, הצווים הזמניים שניתנו בהליך זה, מבוטלים.

ניתן היום, ט' באב, תשס"ט (30 ביולי 2009) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים, בהקדם

.


הלמן אסתר -
שופטת


חנה






א בית משפט מחוזי 501/05 הניה דפראוי נ' עזבון המנוח מוחמד סלימאן בסול ז"ל, עזבון המנוח סלימאן מוחמד בסול ז"ל, אמינה בסול ואח' (פורסם ב-ֽ 30/07/2009)