פסקי דין על ברוך יחזקאל | פסקי דין על ברוך שושנה | פסקי דין על ברוך רועי | פסקי דין על מנורה חב' לביטוח | פסקי דין על אבנר איגוד לנפגעי רכב |

9455/98 א     14/03/2002




א 9455/98 ברוך יחזקאל, ברוך שושנה, ברוך רועי נ' מנורה חב' לביטוח בע"מ, אבנר איגוד לנפגעי רכב בע"מ




בעניין:

1



בתי המשפט


בית משפט השלום הרצליה
א
009455/98


בפני
:
כב' השופטת מיכל שריר
, סגן נשיא
תאריך:
14/03/02
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------


בעניין:

1 . ברוך יחזקאל


2 . ברוך שושנה

3 . ברוך (קטין) רועי


ע"י ב"כ עוה"ד
חרל"פ עמיקם

התובעים


נגד




1 . מנורה חב' לביטוח בע"מ


2 . אבנר איגוד לנפגעי רכב בע"מ


ע"י ב"כ עוה"ד
נאור שמואל

הנתבעות



פסק דין

1.

התובע, יליד 1959, נפגע בתאונת דרכים ביום 18.5.93.
אין מחלוקת לגבי חבותם של הנתבעים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975.
המחלוקת היחידה הינה לגבי גובה הנזק.

2.
הפגיעה
א.

התובע פנה לחדר מיון רק למחרת התאונה, לא אושפז, אובחן כסובל מפגיעה מסוג צליפת שוט והמשיך במעקב רפואי אצל ד"ר קריס.

ב.

התובע טופל בתרופות, צווארון, פיזיוטרפיה, שחיה ורפלקסולוגיה.

ג.

התובע היה באי כושר עד 22.10.93.

ד.

ד"ר אבנטוב, אשר נתמנה כמומחה בתחום האורתופדיה מצא בבדיקתו כי:
"אין ספזם בשרירי הצוואר, טווח התנועה: יישור מלא, בכיפוף – המרחק בין הסנטר לבית החזה כ-1.5 – 2 ס"מ, הסיבובים כ-50 מעלות לכל צד, הגבהה מזערית בהטיה ימינה".



כל יתר הבדיקה היתה תקינה.


לדעתו של ד"ר אבנטוב:
"בעקבות הפגיעה נגרמה חבלה בעמוד שדרה צווארי אשר הותירה הגבלה בתנועותיו. הריני רואה את נכותו הצמיתה ב-5% לפי סעיף 37(7)(א) חלקי".

ה.

סעיף 37(7)(א) קובע 10% נכות בגין הגבלה בתנועות עמוד השדרה המותני ועל כן סביר כי המומחה התכוון לסעיף 37(5)(א) שמעניק גם הוא 10% אך בגין הגבלת תנועות בעמוד השדרה הצווארי בצורה קלה. משמע, המומחה סבר שמתגבלתו של התובע פחותה מקלה.

ו.

ד"ר אבנטוב לא נשאל שאלות הבהרה ולא נחקר על חוות דעתו ועל כן נותרה זו בלתי מעורערת.

3.
נזקים
א.

התובע לא חסך כל מאמץ להאדיר נזקיו בלא כל פרופורציה למצבו הרפואי כפי שנקבע והמצב העובדתי המוכח.

על סמך עדותו של התובע לא ניתן לקבוע מסמרות מה עוד שעדותו הינה עדות יחידה של בעל דין כמשמעה בסעיף 54 לפקודת הראיות והתובע נמנע מלהביא כל ראיה רלבנטית שבהישג ידו שיכולה היתה לתמוך בעדותו כמפורט להלן.

ב.

הפסד השתכרות בעבר
1.

ד"ר קריס, אשר טיפל בתובע באופן שוטף מאז התאונה, קבע תקופת אי הכושר באופן מתחדש עד 22.10.93.

2.

עובר לתאונה עבד התובע כמנהל אירועי
ם וקניין באולם אירועי
ם שבבעלות אחיו ושותפים נוספים (עובדה אשר העלים מבית המשפט ונתגלתה רק בחקירתו הנגדית).
לטענתו, לא קיבל בתקופת העדרותו כל שכר, בין על חשבון ימי מחלה ובין על חשבון ימי חופשה ונאלץ להעזר למחייתו בהלוואות שקיבל מהורי אשתו, אחיו שאינו נמנה על בעלי האולם וחודשיים מביטוח מנהלים.

3.

אני מתקשה לקבל הטענה כי לאחר 10 שנות עבודה באולם שבבעלות אחיו, כשיחסיהם תקינים ולטענת התובע "לא היתה לי בעיה עם האחים שלי כשבקשתי העלאת שכר" (עמ' 4 לפרוטוקול שורה 4-2), בכל זאת לא קיבל התובע כל שכר על חשבון העדרותו והושלך על ידיהם לחסדי אחרים.

ואכן, גם טופס 106 מאשר כי התובע עבד בשנת 1993, שנת התאונה 12 חודשים. לעובדה זו היתה לתובע כביכול תשובה:
"לדבריך שמסומנים בשנת 93 שעבדתי את כל 12 החודשים – בחודשים המסומנים שכאילו עבדתי יש גם מכתב של רואה חשבון שלנו שצורף, עשו לי הפרשה בחמישה חודשים לביטוח מנהלים וזה משכורת מינימלית של 800 ₪ ולכן מסומן בטופס שכאילו עבדתי. אבל יש מכתב מרואה חשבון שלא הייתי בעבודה. בשכר דצמבר כל 800 ₪ הורדו לי מהשכר"
(עמ' 5 לפרו' שורות 18-15).


התובע המציא תלושי השכר מ-5/93 שכולם הונפקו רק ב-10.1.94 כאמור ע"י עסק שבבעלות אחיו. למרות טענתו שבשכר 12/93 הופחו התשלומים החודשיים בסך 800 ₪ שקיבל במשך חמישה חודשים הופחתו רק 3,212 ₪ סכום בלתי מוסבר ולא מעוגן.
התובע לא העיד איש מאחיו על כי אכן נעדר חמישה חודשים מעבודתו ולא קיבל שכר, וכידוע:

"... הימנעות מלהביא ראיה מצויה ורלוונטית תוביל את ביהמ"ש למסקנה, שאילו הובאה היא היתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה".
(ע"א 27/91 קבלו נ' בן שמעון, עבודות מתכת בע"מ ואח' פ"ד מ"ט (1) 450, 457).
ראה גם ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מ"ד(4) 595 וע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ ואח', פ"ד מ"ד(1) 239, 245).

4.

לכאורה, משלא הוכחה העדרותו של התובע מעבודתו ואף לא אי קבלת שכר, דין הדרישה להפסד בעבר היה להידחות.

חסד עשו הנתבעות עם התובע בהציען פיצוי עבור חודשיים אי כושר.
התובע השתכר בממוצע בחודשים 11/92 עד 4/93 10,917 ₪ ובניכוי 25% מס 8,188 ₪. סה"כ הפסיד איפוא במשך חודשיים 16,376 ש"ח
ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק 40,146 ₪.

5.

לטענת התובע עבד עובר לתאונה כמנהל אירועי
ם וכקניין אך נאלץ להפסיק עבודתו כקניין שהיתה כרוכה בעבודה פיזית של הרמת ארגזי סחורה מתנובה.

גם טענה זו לא הוכחה למרות שלא היתה צריכה להיות כל מניעה לזמן מי מאחיו או מעובדי האולם להעיד על כך.

6.

גם לו אכן שונה תפקידו של התובע, לא היה בכך כדי להשפיע על השתכרותו:
"אתה אומר שאין לי ירידה בשכר אלא עליה ובכל שנה השכר קבוע – נכון שיש עליה, אני לא יודע אם כל שנה"
(עמ' 4 לפר' ש' 21-20).



אך התלושים יודעים ומראים (ת/2) – מ.ש.).

"לא היתה לי בעיה עם האחים שלי כשבקשתי העלאת שכר"
(עמ' 4 לפר' ש' 24).

7.

לטענת התובע:
"אם הייתי בתפקיד מלא אולי הייתי מקבל משכורת גבוהה יותר... אם הייתי היום גם קניין כמו שהייתי אז, הייתי מקבל שכר גבוה יותר. אם הייתי עושה עבודה נוספת שהיום אני לא עושה, המשכורת היתה עולה, לא אמרתי שהמשכורת לא עלתה, היא כל הזמן עלתה"
(עמ' 14 לפרוטוקול שורות 30-27, הדגשה שלי – מ.ש.).

משלא טרח, כאמור, התובע לזמן מי מאחיו לתמוך בטענה זו, נותרה זו בלתי מוכחת ומופרכת.

8.

התובע לא טופל מאז 8/93 אלא רק ב-8/94 ו-6/95 כשלא ברור אם שני ביקורים אלה קשורים כלל לפגיעה בתאונה. התובע חזר לעיסוקו לפחות כמנהל מכירות ועובד ברצף מזה שמונה שנים וחצי (עד לעדותו) ומשכורתו רק עולה. מכאן, ולאור מהות נכותו הקלה ברור כי אין בה כדי להשפיע על כושר השתכרות כלל.

9.

כאמור בע"א 286/89 קז נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול") (לא פורסם מופיע בפדאור) מפי כב' השופט אור:
"אמת כשאין לביהמ"ש נתונים הולמים אחרים לקביעת כושר הפסד ההשתכרות, רשאי ביהמ"ש לחשב הפסד זה עפ"י שיעור אחוז הנכות לצמיתות של התובע עקב התאונה, כמשקף את שיעור הפסד כושר ההשתכרות. אך במה דברים אמורים? כשהנכות והמגבלות הרפואיות שבעקבותיה, אכן מגבילים את כושר ההשתכרות, ויש בהן ללמד לכאורה על גובהו של ההפסד. השאלה אם כך היא, תלויה בטיבה של הנכות, טיב התעסקותו של התובע ומידת הסתגלותו של התובע לעבודתו על אף נכותו שיקולים כיוצ"ב הקשורים בכושר השתכרותו על אף מומו... השאלה היא האם בפועל מגבילה נכותו, או עתידה להגביל, את כושר השתכרותו. ואם כן - האם ההגבלה, עפ"י הראיות או אומדנת ביהמ"ש, היא בשיעור הדומה לשיעור הנכות.
ברי, שקורותיו של התובע מיום התאונה ועד מועד פסה"ד יש בהם להשליך וללמד בדבר קיומה או אפשרות קיומה של הגבלה כזו
"
(הדגשה שלי - מ.ש.)

כאמור בע"א 413/88 זוהיר באדר נ' שמיר, חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, מופיע בפדאור):
"בנסיבותיו המיוחדות של המקרה ועל פי ממצאיו של בית המשפט, רשאי היה בית המשפט להגיע למסקנה, על פיה לא הוכיח המערער אובדן כושר השתכרות כתוצאה מהתאונה. על פי עובדות המקרה, בית המשפט יכול היה להגיע למסקנה שהסיכון שבגלל התאונה תקטן השתכרותו בעתיד מזו שהיה מגיע אליה ללא התאונה הינו אפסי, ספוקלטיבי, או היפוטתי בלבד (ראה ע"א 237/80 ברששת נ' האשאש ואח
' פ"ד ל"ו(1) 281 בעמ' 307)".

10.

לאור כל האמור לעיל, אני דוחה הדרישה לפיצוי עבור הפסד השתכרות בעבר ובעתיד מעבר לחודשיים אי כושר.


ג.
הוצאות רפואיות
1.

התובע טופל ע"י ד"ר קריס במסגרת קופת חולים מכבי כעולה מכרטיס חולה, הפניה לפיזיוטרפיה, הפניה למכון רנטגן, הפניה ל-
ct
ואישורי המחלה המצורפים לתצהיר התובע (ת/1).

לפיכך, לא ברור מדוע שילם לו באופן פרטי כעולה מהקבלות שצרף.

על ניזוק חלה חובת הקטנת הנזק ומשיכול היה התובע לקבל הטיפול מד"ר קריס במסגרת קופת חולים מכבי ללא תשלום, אין לחייב הנתבעות לשלם שכרו.


2.
מאידך, התובע המציא גם קבלות עבור השתתפות בטיפולים ובדיקות ששילם לקופת חולים מכבי והוא זכאי להחזרן (ככל שלא הוגשו כפולות ומשולשות) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, סה"כ 4,114 ₪.

3.

לא הוכח כי התובע יזדקק לטיפולים, תרופות ואביזרים בעתיד, נהפוך הוא, העדר הוכחה לכל צורך כזה במהלך שמונה שנים וחצי שחלפו מאז התאונה מוכיח ההפך ועל כן אני דוחה הדרישה לפיצוי עבור הוצאות רפואיות בעתיד.

ד.
הוצאות נסיעה
התובע טען להוצאות נסיעה לצורך קבלת הטיפולים והבדיקות שעבר, לא נחקר על תצהירו (סעיף 10 לת/1) אך גם לא המציא קבלות. אני מעריכה הוצאות אלה ביחס לבדיקות וטיפולים שהוכחו ב-500 ₪.

ה.
עזרה בבית
לטענת התובע, נאלץ בתקופת חופשת המחלה להעזר רבות בבני משפחתו בכל הנוגע לפעולות שגרתיות שנהג לבצע עובר לתאונה באופן עצמאי וללא כל בעיה (סעיף 11 לת/1). התובע לא טרח להעיד אף אחד מבני המשפחה שכביכול עזרו לו ומאחר ועל עדותו בלבד אינני מוכנה לקבוע מסמרות ולמשמעות אי העדת עדים נגישים ורלבנטיים התייחסתי לעיל, אני דוחה הדרישה לפיצוי עבור עזרה בבית.

למותר לציין כי גם אם קיבל עזרה מבני משפחה בתקופת חופשת המחלה, לא חרגה זו, לפי מהות נכותו ומגבלותיו, מעזרה מקובלת ביחסי משפחה ועל כן אינה ברת פיצוי.
התובע טוען להעסקת עזרה בשכר אחת לשבוע אך לא המציא כל תמיכה לעדותו ומאחר וחזר לעבודה מלאה, הייתי דוחה הדרישה לפיצוי בראש נזק זה בעבר ובעתיד.
חסד עשו עמו הנתבעות בהציען 1,000 ₪.

ו.
כאב וסבל
אין מחלוקת כי התובע זכאי לפיצוי עבור 5% נכות בסך 9,180 ₪.

4.

לאור כל האמור לעיל, הנני מחייבת הנתבעות ביחד ולחוד, לשלם לתובע כדלקמן:

א.
הפסד השתכרות בעבר
40,146 ש"ח
ב.
הוצאות רפואיות
4,114
ש"ח
ג.
הוצאות נסיעה
500
ש"ח
ד.
עזרה בבית
1,000
ש"ח
ה.
כאב וסבל
9,180
ש"ח

סה"כ
54,940 ש"ח

בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל, אגרת משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 13% + מע"מ.


ניתן היום א' בניסן, תשס"ב (14 במרץ 2002) בנוכחות:







מיכל שריר
, שופטת

סגן נשיא








א בית משפט שלום 9455/98 ברוך יחזקאל, ברוך שושנה, ברוך רועי נ' מנורה חב' לביטוח בע"מ, אבנר איגוד לנפגעי רכב בע"מ (פורסם ב-ֽ 14/03/2002)