פסקי דין על אלייב אוריאל

573/01 פ     03/03/2002




פ 573/01 מדינת ישראל נ' אלייב אוריאל




בעניין:

40



בתי המשפט



בית משפט השלום קרית גת
ת.פ
000573/01


בפני
:
כבוד השופט אבי זמיר
תאריך:
03/03/2002



בעניין:
מדינת ישראל


ע"י ב"כ


המאשימה


נגד



אלייב אוריאל



ע"י ב"כ
עו"ד פרץ שרון

הנאשם

נוכחים:
ב"כ המאשימה – פקד אוזיזק ועו"ד אלוני


הנאשם – בעצמו וב"כ עו"ד שרון פרץ

הכרעת דין


1.
החלטתי לזכות את הנאשם מעבירת התקיפה, לזכותו מחמת הספק מעבירת האיום, ולהרשיעו, על פי הודאתו, בעבירה של היזק בזדון.

2.
בכתב האישום נטען, כי ביום 13.3.01 תקף הנאשם את אשתו מרים אלייב (להלן: "המתלוננת"), בכך שהכה אותה בכל חלקי גופה וסטר לה; כאשר ביקשה להזעיק משטרה, נטל הנאשם את הפלאפון שלה ושבר אותו; הוא המשיך להכותה בכך שסטר לה ותפס את ידה; השוטר יצחק עומסי, אשר עבר במקום, שמע את צעקותיה של המתלוננת, נחלץ לעזרתה ושמע את הנאשם מאיים על הנאשמת שיהרוג אותה.

3.
אין מחלוקת כי בין הנאשם למתלוננת נוצרה מערכת יחסים מתוחה ביותר; הנאשם חש מושפל ופגוע מכך שהמתלוננת התיידדה עם בחור ממוצא ערבי בשם זכי, שהיה אמור רק לבצע שיפוצים אצלם בדירה, אך הנאשם חשד שמדובר במערכת יחסים אחרת.


אין גם מחלוקת כי באותו יום פרץ ויכוח קולני בין בני הזוג, שבמהלכו נטל הנאשם את מכשיר הפלאפון, זרק אותו לקיר ושבר אותו. הנאשם, כאמור, הודה בכך. שאלה היא, האם הוכחו עבירה של תקיפה ועבירה של איום.
4.
ראשית לעניין התקיפה הנטענת. עניין זה נסמך רובו ככולו על גירסת המתלוננת. יש לומר מייד, כי גירסתה לוקה בסתירות מהותיות, שלא מאפשרות הסתמכות עליה, לפחות בכל הקשור לעניין התקיפה.


כללית, נפגמה אמינותה של המתלוננת בכך שהכחישה כל קשר חברי עם אותו זכי; בהזדמנות אחרת במשטרה אמרה (נ/ 3), שאין לה חבר ערבי, וזכי רק עבד פעם אצלה, לא יותר. בעדותה בפני
טענה שזכי עשה שיפוצים במשך כחודשיים, וכי היא אף פעם לא הסתובבה עימו יחדיו; לא היה בפיה הסבר מניח את הדעת לתמונות שהוצגו בפני
ה (נ/ 1), שבהן רואים אותה ואת זכי
ביחד בבריכה וברכב (עמ' 13, 15 – 17 לפרוטוקול). עדותה בנקודה זו נסתרה בעליל על ידי עדי ההגנה גבריאלוב ודנילוב, חבריו של הנאשם, שצילמו את התמונות, ואף ראו את זכי ביחד עם המתלוננת פעמים רבות (עמ' 29 – 30 לפרוטוקול).


גם ספציפית לעניין התקיפה מעוררת גירסת המתלוננת קשיים בלתי מוסברים ובלתי פתורים; בעדותה בפני
ציינה כי הנאשם חנק אותה בצוואר וגרם לה ל"יד שחורה" (עמ' 6 לפרוטוקול), ובהמשך העדות – מספרת המתלוננת שהנאשם חנק אותה ודחף באמצע הצוואר (עמ' 10 לפרוטוקול) וכי הידיים שלה היו ממש שחורות מסימנים שבוע שבועיים, והיו גם סימנים בצוואר (עמ' 16). לעומת זאת, בעדותה במשטרה (נ/ 2) היא מציינת סטירות ואחיזה ביד ולא מעוניינת לקבל תעודת רופא; השוטר אדרי עורך מזכר (נ/ 4), שבו הוא רושם במפורש שהמתלוננת טענה בפני
ו שאין לה חבלות והיא לא זקוקה לטיפול רפואי; בעדותו מבהיר אדרי, שאם לא רשם דבר בנוגע לסימנים, משמעות הדבר היא שלא ראה כאלה (עמ' 25 לפרוטוקול).


נופך בעייתי נוסף לגבי קטע זה של האירוע קשור למכשיר הטלפון. במשטרה טענה המתלוננת כי הנאשם לקח ממנה את הטלפון ושבר אותו כאשר לקחה אותו לידיה כדי להתקשר, במהלך התקיפה; כך גם נוסח כתב האישום; בעדותה שלה בבית המשפט מסתבר שכלל לא ביקשה להתקשר, אלא מישהו התקשר אליה (עמ' 6, 12 לפרוטוקול).


אמנם, בחקירתה במשטרה מציינת המתלוננת כי אין היא רוצה להתלונן, וכי כל שהיא מבקשת הוא שרק יזהירו את בעלה; ייתכן שהמתלוננת עצמה הבינה שהדברים חרגו מפרופורציה, אך מכל מקום, אין באמירות אלו כדי לסייע ביישוב הסתירות שציינתי.


הנאשם, לעומת זאת, היה עקבי לחלוטין וטען לאורך כל הדרך כי לא הרים יד על אשתו.


אני קובע, על כן, כי עבירת התקיפה לא הוכחה.

5.
באשר לעבירת האיום הנטענת, בחדר המדרגות – כאן מצוייה בפני
עדותו של שוטר, יצחק עומסי, שנקלע למקום במסגרת סיור שערך בבית הספר הסמוך. לדבריו, ראה את הנאשם יורד אחרי אשתו במדרגות, מניף ידיים ואומר לה שיהרוג אותה, זאת בשפה העברית (עמ' 18 – 21 לפרוטוקול).


אינני מטיל ספק באובייקטיביות של השוטר, אך אינני יכול לפסול את האפשרות, שהשוטר אמנם ראה את הנאשם מנפנף בידיו ושמע אותו צועק בכעס, אך בלהט הדברים ובהתחשב בסיטואציה הלחוצה, לא שמע מפיו את האיום ממש, אלא הרכיב על הסיטואציה את אמירת המתלוננת אליו, שלפיה הנאשם מאיים עליה. הספק מתעורר, מאחר ולא רק הנאשם טוען שבחדר המדרגות התווכחו הוא ואשתו ברוסית (בוכרית למעשה) (עמ' 28 לפרוטוקול), אלא גם המתלוננת עצמה טוענת בעדותה, שהנאשם דיבר איתה רק בבוכרית, בעצבים, והיא הייתה זו שאמרה את הדברים בעברית לשוטר (עמ' 10 – 12 לפרוטוקול).


עוד יצויין, כי בתלונתה במשטרה לא מוזכרים כלל איומים כלשהם.


מצב דברים זה מעורר ספק סביר, הפועל לטובת הנאשם.

6.
כאמור, לאחר שמישהו התקשר, והנאשם חשב שזה זכי, וזעם על כך, הוא נטל את הטלפון ושבר אותו, כדבריו שלו במשטרה (ת/ 2) ובבית המשפט (עמ' 26 לפרוטוקול) (ראו גם ת/ 1 – מזכר השוטר נגב, שהבחין בשברי הטלפון על הריצפה ובסימן שחור על הקיר מעל הטלפון).

7.
לסיכום – אני מרשיע את הנאשם בעבירה של היזק בזדון, לפי סעיף 452 לחוק העונשין, ומזכה אותו מיתר העבירות שיוחסו לו, כמפורט לעיל.


ניתנה היום י"ט באדר, תשס"ב (3 במרץ 2002) במעמד הנוכחים.
מותר לפרסום מיום 03/03/2002.

אבי זמיר
, שופט



000573/01פ
140 .







פ בית משפט שלום 573/01 מדינת ישראל נ' אלייב אוריאל (פורסם ב-ֽ 03/03/2002)