פסקי דין על לוגסי חיים | פסקי דין על אלגרה /צביה לוגסי |

1104/00 פ     25/02/2002




פ 1104/00 מדינת ישראל נ' לוגסי חיים, אלגרה /צביה לוגסי




בעניין:
49



בתי המשפט

בית משפט השלום רחובות
פ
001104/00

בפני
כבוד השופטת אילנה גת
תאריך:

25/02/2002





מדינת ישראל
בעניין:

המאשימה








נגד




1 . לוגסי חיים

2 . אלגרה /צביה לוגסי


הנאשמים






ב"כ המאשימה עו"ד בן דוד יריב


הנאשמים בעצמם וב"כ עו"ד לב
הנוכחים:

הכרעת דין

נגד נאשם 1 הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות איומים בשלושה אישומים, ולגבי נאשמת 2 מייחס כתב האישום עבירות של תקיפות לפי סעיפים 379 ו- 380 לחוק העונשין.

על פי עובדות כתב האישום לגבי האישום הראשון מיוחס לנאשם 1 שבתאריך 20.10.97 בשעה 10:00 או בסמוך לכך ברחוב השומר 13 בראשון לציון איים נאשם 1 שלא כדין על שכנו דניאל אבייט (להלן המתלונן) בכך שאמר לו שאם הבן של הנאשם יחנה בחנייה בתוך החצר של המתלונן והמתלונן יתנגד –המתלונן יצא בכסא גלגלים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

לגבי האישום השני:
מיוחס לנאשמת 2 כי ביום 20.10.97 בשעה 14:30 או בסמוך לכך ביקשה הנאשמת 2 להיכנס עם מכוניתה לחניה השייכת למשפחת אבייט בחצר בית משפחת אבייט ברחוב השומר 13 בראשון לציון.
באותן נסיבות, משניסתה סימה אבייט (להלן המתלוננת) לסגור את שער חניית ביתה כך שנאשמת 2 לא תוכל להכניס את מכוניתה לשטחה, תקפה הנאשמת 2 שלא כדין את המתלוננת בכך שעלתה עם רכבה על רגלה השמאלית של המתלוננת ופגעה במתלוננת עם הרכב כך שנפלה אל הארץ.
בהמשך תקפה הנאשמת 2 שלא כדין את המתלונן בכך שכשעמד המתלונן אל מול מכוניתה נסעה הנאשמת 2 עם רכבה וכתוצאה מכך נפגע המתלונן מהרכב ונפל על גבו.
לאחר מכן יצאה הנאשמת 2 מהרכב דחפה את המתלוננת, אחזה בצווארה ובידה ושרטה את ידה השמאלית. כתוצאה ממעשים אלה נחבלה המתלוננת חבלה של ממש שהתבטאה בשריטות באזור החזה, בזרוע השמאלית ובשוק שמאל וכן אדמומיות ברגל שמאל, עבירות לפי סעיפים 380 ו- 379 לחוק העונשין.

באותן נסיבות איים הנאשם 1 על המתלונן שלא כדין בכוונה להפחיד או להקניט בכך שאמר "אני אגמור אותך", עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

לגבי האישום השלישי: מיוחס לנאשם 1 כי בתאריך 20.10.97 בשעה 16:30 או בסמוך לכך איים הנאשם 1 שלא כדין בכוונה להפחיד או להקניט על המתלונן ברחוב השומר 13 בראשון לציון בפתח חניית ביתו של המתלונן בכך שאמר לו "מאנייק מי שישים פה שער. אני אחתוך אותו.", עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

הנאשמים כפרו בעובדות כתב האישום.

על פי שגולל בפני
הרקע לארועים היה סכסוך שכנים לאחר שהנאשמים רכשו דירה מעל לדירת המתלוננים ושיפצו אותה.
לטענת המתלוננת ביום הארוע חנה רכבם של הנאשמים ליד המדרכה. הנאשמת הגיעה למקום רגלי, הזיזה את שער החניה על מנת להכניס את הרכב לחניה. המתלוננת סגרה את השער על מנת שהנאשמת לא תוכל להכניס את המכונית, אך הנאשמת "עלתה על המדרכה .... והיא נכנסה עם הרכב שלה עם הפגוש של הרכב שלה ברגל שמאלית שלי. באותו רגע נפלתי, השער הוסט אחורנית ונפלתי מעצמת הפגיעה של הרכב וכדי שלא אפול על האוטו מתוך אינסטינקט נפלתי כלפי הרכב שלה ומעדתי לרצפה." (עמ' 7 שורות 26-23).
וממשיכה המתלוננת: "לאחר מכן הגב' לוגסי הרגיז אותה שנגעתי לה ברכב ואז היא יצאה מהאוטו תפסה אותי, ניערה אותי עם הידיים והתחילה לבעוט בי ...." (עמ' 7 שורות 29-28).
ובהמשך מספרת המתלוננת כי הנאשמת חבטה בה ונתנה לה סטירה ואף שרטה אותה.
המתלוננת המציאה את התעודה ת/5 שם צויין: "שריטות באזור חזה, בזרוע שמאלית, שוק שמאל באספקט קדמי ....".

הסנגור בחקירה נגדית אגרסיבית ביקש לקעקע את עדות המתלוננת ולמצוא בה בקיעים, אך לא הצליחה.
לפנים משורת הדין לבקשת הסנגור ובהסכמת התובע הוגשה הודעת המתלוננת במשטרה,
נ/1.
אמנם נמצאו אי דיוקים בין העדות לבין הנאמר בנ/1 אך אלה הינם אי דיוקים טבעיים שאינם יכולים לפעול כנגד המתלוננת.
אם בנ/1 מספרת המתלוננת כי הנאשמת "עלתה על רגלי השמאלית וגרמה לי לחבלה" (נ/1 שורה 5) הרי מיד אחר כך ציין החוקר כי היא הראתה לו כתם אדום בולט ברגל השמאלית.
וברור כי הרכב לא עלה על רגלה אלא כפי שהסבירה זאת
בעדותה, שהנאשמת פגעה ברגלה השמאלית עם הרכב.

לעומת עדות זו העידה הנאשמת כי כאשר היא נכנסה עם רכבה לחניה המתלוננת כלל לא היתה שם, ולא היה שם איש. לפתע הגיעו המתלונן ובנו והתנפלו עליה, הבן בעט במכונית ואז יצאה המתלוננת מהדירה.
הנאשמת חזרה על גירסתה כי לא היה כל מגע גופני בינה לבין המתלוננים.

לעומת הכחשה טוטאלית זו של הנאשמת – העיד העד אקאק סמי – עד נוטראלי שעבד בשיפוצים בדירת הנאשמים.
לדבריו "ראיתי בעיניים שלי שאשתו של חיים, הנאשמת, נכנסה עם הרכב שלה לחניה של הבית של דני .... היא נכנסה באלכסון לחניה, ונכנסה בסימה, זאת אומרת סימה עמדה ליד השער ונכנסה בה באוטו. לפי מה שראיתי סימה היתה בין האוטו לבין שער החניה.
אחר כך ירדה מהאוטו, נתנה לה גם מכות בידיים, כשבא דני לראות מה המצב גם נכנסה בדני עם האוטו." (עמ' 26 שורות 18-14).

בחקירה נגדית קולנית ביקש הסנגור להראות כי מטעמי נקמנות הגיע העד להעיד, כי הופסקה עבודתו, אצל הנאשמים.
אך העד בצורה נחרצת עמד על כך כי סיים את העבודה, אם כי לא קיבל את כל המגיע להם ולדבריו: "אין לערבב את העבודה עם הארוע" (עמ' 27 שורה 19).
את העובדה שהעדות נמסרה כעבור כ- 3 שבועות הסביר בתאונת דרכים שהיתה לו.

גם העדה רונית אלימלך שהיא הפקידה של המתלונן סיפרה, כי הגיעה למקום על מנת להמציא חומר, ועמדה ודיברה עם המתלוננת. ואז הגיעה הנאשמת. המתלוננת ביקשה ממנה לא להכנס לחניה, ואז הנאשמת "חזרה אחורה, נכנסה לאוטו, נכנסה לחניה עם האוטו ונכנסה בכוח, ופגעה בסימה והפילה אותה .... היא נפלה בהתחלה על האוטו ואחרי זה על הרצפה .... לא .. קודם על השער, אחרי זה על האוטו ואחרי זה על הרצפה".
(מעמ' 30 שורה 27 עד עמ' 31 שורה 2).
לדבריה עזרו למתלוננת לקום, "היו חילופי מילים ויכוח מילולי, היא גם הרימה עליה ידיים הרביצה לה ושרטה אותה, הגב' לוגסי את סימה" (עמ' 31 שורה 5-4).
בהמשך נכנסה הנאשמת למכוניתה ורצתה להכנס בכוח לחניה "ואז פגעה בדניאל והפילה אותו" (עמ' 31 שורה 15).
ושוב ניסה הסנגור לקעקע את העדות ולא יכל לה.

לגבי ארוע התקיפה גם המתלונן סיפר כי היתה זו הנאשמת שעם מכוניתה פגעה באשתו המתלוננת והטיחה אותה לכיוון הגדר, ולאחר שעזר לה לקום יצאה הנאשמת מהמכונית וחבטה במתלוננת ואיימה עליה.
הנאשמת חזרה למכוניתה "ונכנסה בי. הטמבון פגע בי ברגליים. אני נפלתי על הרצפה וקמתי" (עמ' 19 שורות 5-4).
תמהני כיצד לא נשאל המתלונן דבר בחקירה נגדית היאך לא יצא להגנת אשתו משהותקפה על ידי הנאשמת, אך כפי הנראה שהדבר לא היה חשוב בעיני הסנגור.

באשר לאיומים:
המתלונן סיפר כי הארועים בגינם הוגשו התלונות החלו באותו יום בבוקר, על רקע של התחברות הנאשמים לביוב שעשו המתלוננים.
לדבריו לאחר דין ודברים בנושא, משפנה לנאשם על מנת להגיד לו שהוא מתכוון לסיים את הפרשה – עוד טרם פתח את הפה "איים עלי ואמר לי שאם הבן שלו ירצה לחנות במקום הזה הוא יחנה שם ולא יעזור לי כלום אני אצא על כסא גלגלים. הוא אמר לי שאני לא מכיר את הבן שלו שכן הוא יכול להתגבר עליו. אתה תצא מפה משותק עם כסא גלגלים. זה מה שאתה תצא מפה." (עמ' 18 שורות 10-7).
לדברי המתלונן לא היו הדברים בלשון אזהרה אלא איום.

בהמשך לארוע התקיפה, מספר המתלונן כי הנאשם ניסה לתקוף אותו ואיים עליו שיגמור אותו ויחסל אותו "ושאני לא מכיר אותו. הוא ניגש אלי בצורה מאיימת .... ואני מאמין שאם לא היו אנשים שחצצו בינינו הנאשם היה פוגע בי ומממש את האיום שלו.".

וממשיך המתלונן ומספר שגם לאחר שחזרו מתחנת המשטרה – התריסה בו הנאשמת והנאשם "פנה אלי ואמר שיגלח ויוריד את הראש למי שישים שער במקום הזה. אמרתי לו שאני אשים שער הוא אמר שהוא יגלח לי את הראש ואני לא אהיה קיים יותר." (עמ' 14 שורות 22-20).

ושוב – לא הצליח הסנגור לקעקע עדותו המהימנה של המתלונן, אלא רק להעלות ולהחריף את תחושת הפחד שחשו המתלוננים מהנאשמים וכפי שענה המתלונן בתשובה לשאלה: "הרגשתי מאויים וכן גם משפחתי ...." (עמ' 24 שורה 27).

לעומת דברים אלה ציין הנאשם כי רק רצה להזהיר את המתלונן מפני בנו שאינו שקול כמוהו. (עמ' 33 שורה 11).

מבחנו של האיום הוא מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר, וכפי שמצוטט בספרו של השופט קדמי על הדין בפלילים חלק שלישי עמ' 1271: "יש לבחון את השאלה אם הדברים נשאו אופי של איום לפי המבחן של השפעתם האפשרית על האדם הרגיל.
לעניין זה יש להבחין בין איום לבין מתן אזהרה שמובחנים בדרך הבאה:
"האם יש לדובר שליטה או השפעה על אפשרות ההתממשות והאזהרה, יש לראותו כמאיים ולא כמזהיר." (עמ' 1271 סעיף 4 בספר הנ"ל).

לדברי הנאשם אמר את הדברים הנוגעים לבנו "כי הוא והבן שלו באו להרביץ לבן שלי" (עמ' 34 שורה 22).
כשנשאל איפה היה הבן שלו ענה: "בעבודה שלו .... הוא חוזר בערב" (עמ' 34 שורות 25-27).
ובהמשך כשעומת עם התמיהה שבדבריו כשהבן לא היה במקום ענה: "המקרה עם הבן היה לילה קודם" (עמ' 34 שורה 30).
על פי נסיבות הארועים הרי האפשרות שהאיומים יתממשו היו ברמה גבוהה ולא כעניין של אזהרה בלבד, שכן הנאשמת התחילה לממש פגיעות באופן מעשי.

על פי שגולל בפני
בנסיבות הארוע ביקש הנאשם בשורה של איומים להטיל אימה ופחד על המתלונן בין אם זאת באמצעות בנו שלדבריו הוא בעל מזג חם, או באמצעים אחרים.




לנוכח כל האמור לעיל משאמינה עלי עדותם של עדי התביעה לא נותר לי אלא להרשיע את הנאשמים בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום.

ניתנה היום י"ג באדר, תשס"ב (25 בפברואר 2002) בנוכחות: ב"כ התביעה עו"ד בן דוד יריב
, הנאשמים בעצמם וב"כ עו"ד לב
.
מותר לפרסום מיום 25/02/2002
______________




אילנה גת
, שופטת
התובע:
לגבי נאשם 1:
לנאשם 1 עבר פלילי. מגיש לבית המשפט בעיקר בעבירות תכנון בניה ואי קיום צווי בית משפט. התקבל וסומן ע/1.
הנאשם הורשע לאחר ניהול הוכחות במספר עבירות של איומים ואיומים קשים על חייו של שכנו אני אבקש להתייחס בחומרה לנסיבות הארוע הם שכנים. מדובר בעבירות איומים קשים על המתלונן.
אנו נבקש להשית על הנאשם מאסר על תנאי צופה פני עתיד בעבירות איומים וכן קנס כספי מכביד.
לגבי נאשמת 2:
היא נעדרת עבר פלילי אולם הורשעה בעבירות חמורות שהנסיבות של העבירות חמורות ביותר, מדובר במי שניסתה לדרוס את שכנה ולא זאת אף זאת אלא שיצאה מהרכב ותקפה את הנדרסים.
לאור העובדה שחלף זמן מאז הארוע ואין לנאשמת עבר פלילי אנו נעתור למאסר בפועל שירוצה בעבודות שירות כמו כן קנס משמעותי ופיצוי ממשי למתלוננים.

עו"ד לב
:
מכיוון שמדובר בסכסוך שכנים ומכיוון ששני הצדדים גם המתלוננים וגם הנאשמים צריכים להמשיך לחיות אלו עם אלו, אני קורא לכב' בית המשפט לא לטעת בליבו של צד אחד תחושת ניצחון עזה מדיי ולשים את הדגש במיוחד לאור אישיותם של הנאשמים בהיותם דמויות נורמטיביות על האלמנט ההרתעתי.
לאור הערת בית המשפט אני מסכים שהנאשמים יגשו לקבלת תסקיר שירות מבחן. ומבקש לדחות את הטיעון לעונש.


החלטה

על פי הסכמת הסנגור נדחה הטיעון לעונש לאחר קבלת תסקיר שירות מבחן לגבי שני הנאשמים.
הדיון נקבע ליום 14.5.2002 שעה 8:30 לאחר קבלת תסקיר שירות מבחן.
ניתנה היום י"ג באדר, תשס"ב (25 בפברואר 2002) במעמד הצדדים.

______________



אילנה גת
, שופטת
001104/00פ
133 אירית






פ בית משפט שלום 1104/00 מדינת ישראל נ' לוגסי חיים, אלגרה /צביה לוגסי (פורסם ב-ֽ 25/02/2002)