פסקי דין על מחמוד ראפע מסרי | פסקי דין על מועצה מקומית מג'ד אל כרום | פסקי דין על . מדינת ישראל – משרד העבודה והרווחה ואח' |

3463/04 א     19/07/2009




א 3463/04 מחמוד ראפע מסרי נ' מועצה מקומית מג'ד אל כרום, . מדינת ישראל – משרד העבודה והרווחה ואח'




בפני

כב' השופט יוסף סוהיל
התובע
מחמוד ראפע מסרי
נגד

הנתבעים
צדדי ג'
1. מועצה מקומית מג'ד אל כרום
(נמחקה)
2. מדינת ישראל – משרד העבודה והרווחה
1. חלאילה עלי חוסין
2. מועצה מקומית מג'ד אל כרום

פסק דין
רקע:
1. זוהי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, לטענתו, כתוצאה מתאונה שאירעה ביום 24.11.1998 (להלן: "התאונה"), עת ביקר בבניין לשכת התעסוקה בכפר מג'ד אלכרום (להלן: "הבניין").

2. מדובר במבנה הנמצא בקומה ראשונה, אשר נשכר ע"י הנתבעת מס' 2 (להלן: "הנתבעת") על מנת שישמש את תושבי הכפר מג'ד אל כרום והאזור כלשכת תעסוקה.
הנתבעת שכרה את המבנה מאת צד ג' מס' 1 – הבעלים של המבנה.
התובע טען בתביעתו, כי בתאריך 24/11/98, התלווה לחברו מוחמד קשקוש, והגיעו יחדיו ללשכת התעסוקה. בשל כמות האנשים הרבה שהמתינה במקום, נאלץ, יחד עם חברו, להמתין במרפסת שבפתח משרדי הלשכה, ויחד התיישבו על גדר המרפסת, העשויה בטון עם חיפוי שיש בחלקה העליון.
על הגדר התיישבו אנשים נוספים, ובעת ששניים קמו מהגדר, נתלש לוח השיש ממקומו, וכתוצאה מכך נפל התובע אחורה, אל האדמה, מגבוה של כ-2 מטר.

3. התביעה הוגשה במקור גם כנגד המועצה המקומית מג'ד אל כרום, אך נדחתה בהסכמה (ראה פרוטוקול דיון מ-07/06/05); ולאחר מכן הגישה הנתבעת הודעת צד ג' נגד חלאילה עלי חוסין – צד ג' מס' 1 (להלן: "חלאילה"), בהיותו הבעלים של הבניין ומי שהשכיר לנתבעת את המושכר, וזאת כעולה מחוזה השכירות שנחתם בין הנתבעת לבינו, וכנגד המועצה המקומית מג'ד אל כרום – צד ג' מס' 2 (להלן: "המועצה"), מהטעם שהינה האחראית הבלעדית על תחזוקתם של מקומות ציבוריים המצויים בשטח אחריותה וסמכויותיה.

הצדדים השלישיים הכחישו בהגנתם להודעת צד ג' כל אחריות נטענת כלפיהם.
4. בהמשך, ובשלב יותר מאוחר של הדיון, לאחר תחילת שמיעת הראיות, ביקש חלאילה לתקן כתב הגנתו ו/או להאריך את המועד למשלוח הודעת צד ד'. חלאילה ביקש לתקן כתב הגנתו באופן שתיכלל בו טענה ביחס לחובת המודיעה (הנתבעת) לבטח את המושכר בהתאם להבטחותיה והתחייבויותיה בעניין זה.
בהחלטתי מיום 7.11.07 דחיתי את הבקשה למשלוח הודעת צד ד', אם כי התרתי תיקון כתב ההגנה כמבוקש.

נסיבות התאונה כפי שהוכחו בפני
י:
5. לאחר שבחנתי את הראיות שהובאו לפניי, ושמעתי את עדי הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי התובע הוכיח נסיבות התרחשות התאונה כפי גרסתו.
מטעם התביעה העיד התובע וחברו מוחמד קשקוש.
בתצהיר עדותו הראשית חזר התובע על גרסתו הנ"ל באשר לנסיבות התאונה (ראה ת/1); וכך גם העד מוחמד קשקוש (ראה תצהירו ת/8).
גם בחקירתו הנגדית תיאר התובע נסיבות התאונה כאמור לעיל.
התובע תיאר את אופן קרות התאונה בעמ' 16 ש' 7-9:
"ת. יש את השיש, אותה חתיכת שיש מספיקה לישיבה של שלושה אנשים, אני הייתי השלישי על אותה חתיכה, כשקמו השניים האחרים, בגלל שהשיש לא היה מקובע כמו שצריך וגם לא היה גדר הגנה, אני נפלתי אחרוה והיד שלי מתחת לגבי. גם השיש נפל יחד איתי."

בתמונות שהוצגו (ת/2 עד ת/7) ניתן לראות בבירור, בצד השני של הגדר, על האדמה, לשם נפל התובע, גם את שברי לוחות השיש שניתקו מהגדר ונפלו ארצה.

במהלך חקירתו הנגדית אישר התובע, כי התמונה (נ/1) צולמה על-ידו. בתמונה זו ניתן לראות את המרפסת ואת הגדר שעליה התיישב התובע כנטען. נראה שלוחות השיש הוסרו מעל החלק העליון של הגדר. המרפסת מובילה לדלת הכניסה של הלשכה (גם הדלת נראית בתמונה); במרפסת הונחו שני ספסלי ישיבה וכסא.

כשהוטח בפני
התובע, כי בתמונה נראים מקומות ישיבה, בניגוד לנטען בתצהירו שלא היו מקומות ישיבה, השיב:
"ת. הספסלים לא סיפקו מספיק מקומות ישיבה לאנשים שהיו, היו הרבה אנשים אני לא מצאתי מקום לשבת וזה מה שאני זוכר מהתאונה, אחרי שצילמתי, אני לא זוכר מקומות ישיבה בגלל שהרגשתי שכולם עומדים זו הסיבה שציינתי כך בתצהיר. אני רואה את זה עכשיו בצילום." (עמ' 15 ש' 13 עד 15).
התובע העיד, כי הרוחב של השיש עליו ישב בטרם הנפילה היה בערך 30-40 ס"מ (עמ' 17 ש' 2), והגובה של המעקה היה כגובה ספסל (עמ' 17 ש' 5).

6. הנני נותן אמון מלא בעדות התובע על אף שלא זכר לענות על מספר שאלות. לא נעלם מעיניי כי התאונה אירעה בשנת 1998. התובע נשאל ביחס לסתירה לכאורית בין גרסתו לתאונה לבין הדברים שנרשמו בתעודת חדר מיון והשיב בעמ' 16 ש' 29-32:
"ש. תסביר לי את הסתירה של תעודת חדר המיון לבין מה שאתה כותב בתצהיר. בתעודת חדר המיון כתוב שאתה נתקלת בשיש.
ת. אני סיפרתי להם בדיוק מה שאני מספר להם עכשיו, הם הבינו זה בצורה אחרת, ואני הייתי במצב שלא יכול להתחיל להתווכח איתם."

אינני רואה בסתירה זו סתירה היורדת לשורש העניין. אין הכרח שתהיה התאמה מלאה בין תיאור נסיבות התאונה בחדר המיון לבין הנסיבות לאמיתן. די בכך שאין סתירה חזיתית בין נסיבות התאונה כמתואר בתעודת המיון לבין גרסת התובע, כדי שהדבר ישמש סיוע ותמיכה לגרסת התובע.

7. גרסתו של התובע לא נסתרה ע"י מי מהצדדים, והיא אף נתמכת בעדותו של מר מוחמד קשקוש.

בעדותו בפני
י חזר מר קשקוש על עיקרי דבריו. הוא תיאר גדר בגובה של כמעט 69 ס"מ, מעליה לוחות שיש, ברוחב שנע בין 10 ל-15 ס"מ (עמ' 28 ש' 11-13). כן העיד, כי במרפסת היו ספסלים וכיסאות, אך נכחו במקום הרבה אנשים שהתיישבו על הספסלים ולא היה מקום פנוי (עמ' 28 ש' 15).

מר קשקוש העיד בעמ' 29 ש' 24: "אנחנו נכנסנו היו הרבה אנשים וישבנו על הגדר בסביבות האזור של דלת הכניסה ללשכה".

לשאלה באם היו מקומות נוספים בהם יכלו להתיישב, השיב בעמ' 31 ש' 10-15:
"ש. נכון שאפשר היה לחכות גם בחצר, במרפסת, על המדרגות, היו עוד כמה מקומות שאפשר היה לחכות בהם על מנת להיכנס ללשכת התעסוקה?
ת. היה מלא שם וישבנו על המעקה, היו הרבה אנשים וכל אחד ישב במקום אחר, אחד על המדרגות, לא היינו לבד על הגדר, על המדרגות היו אנשים, בכניסה היו אנשים.
ש. שאלתי אם היה מקום אחר לשבת.
ת. אפשר גם לחכות באוטו."
מר קשקוש נשאל אם הוא בדק באם יש מקום ישיבה בתוך חדר לשכת התעסוקה (עמ' 34 ש' 23) והוא השיב בעמ' 35 ש' 1-2:
"ת. כשנכנסנו היו הרבה אנשים, אז בפני
ם היה מלא, ישבנו בחוץ, כאילו מי שבא בתור, אחד נכנס, אחד יצא, הסתכלתי מבחוץ והיה אחרון שם והיה מלא אנשים בפני
ם."

העובדה שאנשים עמדו או התיישבו גם על המדרגות המובילות למרפסת מלמדת, כי חדר ההמתנה והמרפסת היו מלאים עד אפס מקום.

לעניין אופן נפילת התובע, אישר מר קשקוש בחקירתו הנגדית, כי לאחר שהוא קם ביחד עם איש נוסף, התובע נפל אחורה, וגם חתיכת שיש נפלה (עמ' 30 ש' 12-13).
אמנם מר קשקוש לא ראה את עצם נפילת התובע, אך הוא היה בקרבתו בטרם הנפילה, ולעניין זה העיד:
"ש. אמרת עכשיו שכשקמת הוא נפל, ראית איך הוא נפל?
ת. כשקמתי שמעתי שהוא צעק, אז הבנתי שהוא נפל שם למטה, הייתי עם הגב אליו." (ראה עמ' 34 ש' 9-8).

מר קשקוש אישר, כי בצמוד ללשכת התעסוקה הייתה חנות של חלקי חילוף שניתן להיכנס אליה מאותה מרפסת (ראה עמ' 28 ש' 1-3). כן אישר, כי הגדר עליה התיישב ביחד עם התובע הייתה מסביב לכל המרפסת, גם בחלק שממול לחנות חלקי חילוף (עמ' 29 ש' 25-26). מר קשקוש לא ידע להעריך את המרחק בין הכניסה ללשכת התעסוקה לבין הכניסה לחנות חלקי החילוף והעיד "בין 3 ל- 5 מטר, אני לא יודע" (עמ' 30 ש' 17).

8. בתוכנית המבנה, נספח לתצהיר עדותו הראשית של חלאילה (נ/14), ניתן לראות כי חלק המבנה המושכר כחנות חלקי חילוף צמוד לחלק המושכר ללשכת התעסוקה, עם קיר משותף. המרפסת נמצאת בחזית שני המושכרים. הכניסה הינה מהצד הקיצוני של המרפסת, הסמוך לכניסה לחנות חלקי החילוף, ומשם ניתן להגיע לכניסה ללשכת התעסוקה, ולחלק המרפסת שבחזית לשכת התעסוקה.
התמונות שהוצגו מלמדות על מצב שונה במקצת מהתוכנית בכל הקשור למיקום הכניסה אל המרפסת.
מכל מקום נראה בבירור, וכך הוכח בפני
י, כי המרפסת משמשת בעיקרה את באי לשכת התעסוקה והממתינים בתור.

9. אין בידי לקבל טענת הנתבעת, כי עדותו של התובע הינה עדות יחידה של בעל דין שאין לה סיוע, כלשון סעיף 54 לפקודת הראיות.
נוכח עדותו של מוחמד קשקוש אין המדובר בעדות יחידה. זאת ועוד, לעדות התובע מצאתי סיוע למכביר בחומר הראיות שהובא בפני
י.
אכן ראוי היה אילו התובע זימן עד נוסף, מלבד חברו מוחמד, אך לא מצאתי בכך משום טעם להשמיט את הבסיס מתחת לאמינות גרסתו.

אחריות הנתבעת:
10. אין חולק כי הנתבעת חבה חובת זהירות מושגית כלפי כל באיה מכוח היותה המחזיק במקרקעין. אין זה משנה אם התובע הגיע למשרדי הנתבעת משום שהוא בעצמו נזקק לשירותיה, או שהתלווה אל חברו שנזקק לשירותיה. אחריותה של הנתבעת אינה נשמטת רק משום שהתובע הגיע למקום שלא לצרכיו האישיים; יחסי השכנות מתקיימים גם כלפיו.
גם אם המרפסת שימשה בחלקה את חנות חלקי החילוף הצמודה, אין בכך כדי להפחית מאחריותה של הנתבעת כלפי התובע.

אין בידי גם לקבל טענת הנתבעת, כי לא הוכח שהמרפסת מהווה חלק מהמושכר, גם אם חלק זה אינו מצויין בחוזה השכירות.
עינינו הרואות, המרפסת הייתה בחזית לשכת התעסוקה, שימשה את באי לשכת התעסוקה, הן כמבואה לדלת הכניסה והן כמקום המתנה לעת צורך. לא בכדי הוצבו במרפסת בחלק הסמוך יותר לדלת הכניסה של לשכת התעסוקה ספסלים וכסאות המיועדים להמתנה.
גם עד ההגנה בורג (העד מטעם הנתבעת) אישר, כי במסגרת הסכם השכירות נלקח בחשבון שטח המרפסת (עמ' 10 ש' 8-6).
אנשים שהצטופפו בכניסה ללשכת התעסוקה נאלצו להמתין, מן הסתם ובלית ברירה, גם בשטח המרפסת, וזה רק טבעי שחלקם יבחר להתיישב על הגדר המחופה שיש. אינני רואה בהתנהגות זו של התובע שום רבב. לא רק התובע, גם מבקרים נוספים התיישבו על הגדר, בשל ריבוי המבקרים.

11. נוכח האמור, אינני מקבל עדותו של מר אחסאן חלאילה (עה/2 מטעם הנתבעת ומנהל לשכת התעסוקה) (להלן: "אחסאן"), אשר שימש שנים רבות כפקיד בלשכת התעסוקה, גם בתקופה הרלוונטית, כי המרפסת לא הייתה חלק מהמושכר, ולא שימשה כמקום המתנה.
אמת היא, כי השאלה באם המרפסת הייתה אכן חלק מהמושכר אם לאו, הינה פחות רלוונטית, נוכח העובדה כי באי לשכת התעסוקה המתינו בפועל גם במרפסת, בשל ריבוי המבקרים והצפיפות במקום, וכך היה מקובל (ראה גם עדות עה/2 אחסאן חלאילה בעמ' 15 ש' 11 עד 20).

חובתה של הנתבעת כלפי התובע הינה גם חובת זהירות מושגית וגם קונקרטית.
היה על הנתבעת לצפות, כי בשל מצוקת המקום המיועד להמתנה, ינסו מבקריה ובאיה למצוא מקומות ישיבה והמתנה חלופיים, ומה טבעי יותר מלהמתין על המרפסת שבפתח הכניסה ללשכת התעסוקה, ומה טבעי יותר, בהעדר מקומות ישיבה, להתיישב על גדר השיש, שהייתה בגובה ספסל ישיבה?!
התנהגות התובע, ושאר המבקרים, הייתה צפויה, ואינה חורגת מהתנהגות סבירה בנסיבות העניין.
מכאן שחובת הזהירות של הנתבעת מחייבת אותה גם לדאוג לביטחונם ושלומם של אלה מבין מבקריה אשר "בחרו", בלית ברירה, להתיישב על הגדר.

12. מהראיות שהובאו לפניי הוכח, כי לשכת התעסוקה שירתה הן תושבי מג'ד אל כרום, והן תושבי כפרים נוספים באזור.
לעניין זה ראה עדותו של בורג, כי הלשכה במג'ד אל כרום משרתת כמה כפרים (עמ' 6 ש' 16-17).

בורג נשאל על בדיקות ההתאמה למספר האוכלוסייה שהלשכה אמורה לשרת, והוא השיב (בעמ' 6 ש' 22-33 ובעמ' 7 ש' 1-9):
"שאלת בית המשפט: כשאתם באים לבדוק התאמה, אחד הפרמטרים זה לא מספר האוכלוסיה שהלשכה אמורה לשרת.
ת. כן, אבל איני זוכר כרגע.
העד ממשיך:
ש. האם אתה הוא זה שבדק האם המושכר הזה מתאים או מישהו אחר.
ת. למיטב זכרוני, הייתי נוכח בעת הבדיקה.
ש. מי בדק.
ת. נציגים של האוצר והחשכ"ל מהדיור הממשלתי ואני ליוויתי אותם.
ש. אתה הוא זה שאמור להנחותן אם זה בסדר או לא.
ת. כן.
ש. בדקת את הייעוד של המושכר, האם זה למגורים או מסחר.
ת. זה לא מתפקידי.
ש. בדקת אם יש היתר במקום.
ת. זה לא תפקידי, זה האוצר שבדק.
ש. מה שראית מבחינת התאמות, ראית שיש חדר למנהל וחדר המתנה 16 מ"ר.
ת. נכון.
ש. איך החלטת שזה מתאים.
ת. מהצרכים שהיו, הגענו למסקנה כי המקום מתאים.
ש. איך הגעת למסקנה שחדר המתנה של 16 מ"ר מתאים ל- 3-4 ישובים של עשרות אלפי אנשים.
ת. באותו זמן, מה שבדקנו והצרכים שהיינו זקוקים להם, זה מה שתאם."

ועוד, בורג נשאל:
"אם הם לא יכולים להיכנס לחדר זה (חדר ההמתנה – ס.י.) לאן ילכו".
ועל כך השיב:
"מחכים בחוץ, ברחבה, לא במרפסת, בכניסה ראיתי לא פעם ולא פעמיים את האנשים ממתינים בכניסה מהכביש ועד הלשכה...".

והוא משיב לשאלה נוספת:
"אבל כל המרפסת מאוד צרה, כמה אנשים יכולים לעמוד מול הלשכה?" (עמ' 5 ש' 11 עד 17).

עדותו מלמדת, כי לא ניתנה מלוא תשומת הלב לצורך בהבטחת מקום המתנה מספיק ומתאים, בהתחשב במספר מקבלי השירות הצפוי לבקר בלשכת התעסוקה.
חמור מזאת, עולה מעדותו, שלא רק חדר ההמתנה לא הספיק לבאי לשכת התעסוקה, גם המרפסת לא הספיקה, ואנשים הצטופפו, לפעמים, מהכביש ועד הלשכה. עובדה המלמדת על מצוקת מקומות ההמתנה שיועדו לבאי הלשכה.
דבריו של העד בורג, כי על האנשים היה להמתין ברחבה שבחוץ "מהכביש עד הלשכה", אך לא במרפסת, כלל אינם הגיוניים ואינם משכנעים.
אין זה הגיוני כלל לצפות מקהל מקבלי השירות, בהינתן כי חדר ההמתנה מלא עד אפס מקום, לנטוש את המרפסת הצמודה לדלת הכניסה ללשכת התעסוקה, ולהמתין ברחבה שמחוץ למבנה.

בהקשר זה ראה עדותו של אחסאן (עה/2), אשר העיד לעניין ישיבת הקהל בלשכה כדלקמן (עמ' 15 ש' 11-20):
"ש. ביום התאונה זכור לך שהיה לחץ בלשכה.
ת. כן.
ש. אנשים לא מצאו מקום בפני
ם חלקם ומצאו מקום בחוץ, במרפסת.
ת. כן.
ש. כמה אנשים חדר ההמתנה הפנימי יכול להכיל.
ת. כ- 30-40 איש. אנו שמים ספסלים מסביב וכסאות באמצע.
ש. באותו יום היו יותר אנשים שגם ישבו בחוץ.
ת. היו אנשים שישבו בחוץ, לא זוכר מספר.
ש. זה היה מקובל כשיש לחץ בפני
ם יושבים במרפסת.
ת. זה מה שהיה. אפילו אם יש מקום בפני
ם, לפעמים יוצאים אנשים החוצה ויושבים."

13. זאת ועוד, הנתבעת לא נקטה בכל אמצעי להזהיר את מבקריה בדבר הסיכונים בישיבה על הגדר, ולא הציבה כל אמצעי אזהרה האוסרים על ישיבה כזו. ראה לעניין זה עדותו של עד ההגנה בורג (בעמ' 5 ש' 18-19), שם ציין, כי לא ידוע לו שהיה שילוט אזהרה לאנשים שלא יעמדו ולא ישבו במרפסת מאחר והינה צרה. מכל מקום לא הוצגה כל ראיה בדבר קיום שילוט כזה.
מעבר לנדרש אציין, כי הנתבעת יכלה למנוע את הסיכון של נפילה מהגדר, באמצעים פשוטים וזולים יחסית, ע"י התקנת מעקה, לדוגמא. זהו אמצעי זהירות בר-השגה, ואינו מכביד. הנתבעת לא נהגה כאדם סביר עת לא התקינה את המעקה, במיוחד נוכח העובדה שמבקריה נהגו להתיישב על הגדר.

העובדות כמכלול מובילות למסקנה, המתבקשת בנסיבות העניין, לפיה הנתבעת, כמחזיקה במקרקעין בהן אירעה התאונה, הזניחה כליל את נושא ההמתנה לקהל הרחב שמתדפק על דלתותיה, ובכך יצרה סיכון שביכולתה היה למנוע, והפרה את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובע.
מעת שהוברר כי הנתבעת לא סיפקה מקומות ישיבה בטוחים לבאיה, היה עליה לצפות כי חלקם יחפש מקומות ישיבה חלופיים, ובכלל זה להתיישב על הגדר. הוברר גם שאנשים אכן נהגו להתיישב על הגדר. משכך חובה היה על הנתבעת להבטיח ישיבה בטוחה גם על הגדר.

אשם תורם:
14. לאחר בחינת מכלול הנתונים והראיות הגעתי למסקנה, כי בנסיבות העניין יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור 20%.

בבחינת השאלה מהי מידת האשם התורם שיש לייחס לתובע, על בית המשפט לבחון האם הוא נהג כאדם אחראי, בזהירות סבירה, וזאת תוך השוואה בין התובע-הניזוק, לבין האדם הסביר ואופן פעולתו בנסיבות זהות לאלה של התובע. קנה המידה על פיו נבחן האשם התורם הוא אובייקטיבי, ואין לכן משמעות לשאלה האם התובע דנן היה מודע לסכנה (ר'

פסק דין
ועקנין לעיל, וכן ע"א 7371/01 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ ואח'
נ' תנעמי ואח'
).

התובע בחר להתיישב על גדר שיש, אשר גובהו מהצד הפנימי של המרפסת כ-70 ס"מ, ומהצד החיצוני כ-2 מטר. התובע התיישב על הגדר משלא נמצאו מקומות ישיבה, והמקום היה צפוף ומלא אנשים, וכבר אמרתי לעיל כי הוא נהג בסבירות.
אמנם לא על התובע האחריות לבחון באם השיש יציב ומקובע כהלכה, או שמא עלול הוא להינתק באם יתיישבו עליו, ובאם יקומו ממנו קימה חפוזה; אך יחד עם זאת היה עליו לקחת בחשבון הגובה הרב יחסית מעברו השני של הגדר (גובה כ-2 מטר), וסכנת הנפילה אחורה מסיבה זו או אחרת.

אחריות צד ג' מס' 1 – חלאילה עלי:
15. אין חולק כי חלאילה הינו הבעלים של המושכר בו אירעה התאונה, והוא זה שהשכיר אותו לנתבעת.

הבעלות במקרקעין, נקבע מקדמת דנא, מטילה על הבעלים חובת זהירות מושגית כלפי המבקרים בהם (ראה פסק הדין בעניין ועקנין לעיל). אין צריך לומר כי הדין מכיר בקיומה של אחריות מושגית בין הבעלים של המקרקעין לבין המבקרים במקרקעין. עדיין יש לבדוק קיומה של חובת זהירות קונקרטית, במקרה הספציפי, ובאם מוטלת חובה זו על הבעלים שהינו, מטבע הדברים, גם בעל השליטה במקרקעין, כלפי המבקר.

לאחר שסקרתי את מכלול הראיות ושמעתי את העדויות שוכנעתי, כי במקרה הנדון, על אף שהוברר, כי חלאילה הוא האחראי על ביצוע התיקונים במושכר, עדיין לא ראיתי מקום להטיל עליו אחריות כלשהי, בין היתר מהטעם כי הוא לא ידע ולא היה באפשרותו לדעת על הפגם בשיש שהוצב על הגדר, ולא הובא לידיעתו ע"י מישהו מטעם הלשכה דבר קיומו של פגם כלשהו.

בורג העיד בתצהיר עדותו הראשית (נ/9), כי כל שינוי ו/או תיקון ו/או שיפוץ שהיה צריך לבצע במושכר ו/או מחוצה לו היה מבוצע ע"י הבעלים. הנ"ל העיד גם, כי תחזוקת הבניין והמושכר, תיקונים ושיפוצים בבניין ובמושכר, לרבות בדרכי הגישה ובמדרגות, בוצעו ומבוצעים ע"י הבעלים, ללא כל פיקוח מטעם הלשכה. בורג הצהיר, כי ככל שהיה צורך לבצע תיקון, שיפוץ וטיפול במושכר היה פונה, במסגרת תפקידו, למר חלאילה הבעלים, שהיה מבצע את התיקון שהתבקש.

בעדותו בפני
י חזר בורג והעיד, כי בדרך כלל בעל המושכר הוא האחראי על מתקני הבטיחות במושכר, וכי הבעלים הוא זה שנדרש בדרך כלל לבצע את כל העבודות הנדרשות לרבות עבודות הבטיחות (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 6.3.08 ש' 26-27). מר בורג העיד, כי ככל שהבעלים לא מבצע את התיקון הנדרש, אזי יש להם הזכות לתקן ולקזז את העלויות מדמי השכירות שחייבים לו (עמ' 3 ש' 29).

16. גם חלאילה עצמו (הבעלים של המושכר) העיד, כי הוא היה אחראי על ביצוע התיקונים במושכר, אך ציין כי לא הובא לידיעתו כי קיים פגם כלשהו בשטח, ולא נדרש ממנו כלל לבצע תיקונים כלשהם במקום זה.
חלאילה הגיש שני תצהירי עדות ראשית מטעמו. בתצהירו הראשון (נ/14) העיד, כי הקרקע עליה ממוקם ביתו הינה בבעלות אביו, וכי הוא הבעלים של הבית בקומה השנייה, כאשר רק בשנת 2003 התחיל לגור בבית כשהתחתן. חלאילה הוסיף, כי ביתו מורכב משתי קומות, כאשר הקומה השנייה משמשת למגוריו והקומה הראשונה בשימוש בלעדי של לשכת התעסוקה, בנוסף לחנות לאביזרי רכב. הוא התייחס לחוזה שנחתם בינו לבין הנתבעת בשנת 1994, והצהיר, בין היתר, כי בהתאם לאותו חוזה שומה על המדינה כמחזיקה הבלעדית בנכס המושכר להודיעו בכתב על כל ליקוי או מפגע שיתגלה על ידיה, או ע"י מי מטעמה.

חלאילה הצהיר עוד, כי הרכבת השיש בוצעה ו/או נבנתה לאחר כריתת החוזה, והנתבעת היא זו שבחרה על דעת עצמה ומשיקולה הבלעדי להרכיב את השיש.

בתצהיר עדותו הראשית השני (שהוגש תחילה בתמיכה לבקשה מטעמו לתיקון הגנתו להודעת צד ג', וסומן נ/15) הצהיר חלאילה, כי עובר לכריתת הסכם השכירות התחייבה המדינה לבטח את המושכר באופן שיכסה גם אותו, הן בגין תכולת המושכר, והן בגין כל נזק שייגרם לצד ג' עקב השימוש במבנה ובמושכר. התחייבות זו מצאה ביטוי בס' 12 לחוזה.

חלאילה השיב בשלילה לשאלה באם הנתבעת פנתה אליו אי פעם בכתב בעניין פגם כלשהו במושכר (עמ' 31 ש' 3-4), אם כי הוא אישר, כי כמתחייב בחוזה, ככל שהלשכה הייתה פונה אליו ומבקשת לתקן פגם, היה אמור לתקנו, וככל שלא עושה כן הלשכה יכלה לתקן את הפגם על חשבונה תוך קיזוז העלות מדמי השכירות. כן העיד, כי הוא תיקן, בפועל, דברים שונים, ראה עדותו בעמ' 31 ש' 8-17:
"ש. אם היו פונים אליך ואומרים לך שיש פה משהו לא תקין, היית מתקן.
ת. בטח, כי זה מתחייב לפי החוזה ואם לא תיקנתי אז הם יכולים לתקן את זה ולקזז מכספי.
ש. אף פעם לא ביצעת שום תיקון במבנה.
ת. ביצעתי, אחסאן ביקש ממני, מנהל הלשכה, לתקן פגמים בריצוף, זה אולי היה בשנת 00', 02' משהו כזה, בתקופה הזו. לפעמים היו בעיות בשקעים, בחשמל, הייתי מתקן. בעיות בצבע בפני
ם, הייתי מתקן. אני זוכר פעם המרזב היה אטום, תיקנתי את זה. משהו כזה.
ש. ז"א כשהיה משהו לתקן, המנהל, אחסאן, היה פונה אליך לתקן והיית מתקן.
ת. כן."

חלאילה העיד, כי האנשים מטעם הלשכה הם אלה שביקשו לעשות התאמות בבניין, לרבות המרפסת והגדר.
הגדר נבנתה עפ"י דרישת הנתבעת, וחיפוי השיש הותקן אף הוא עפ"י דרישת הנתבעת. העבודות, לרבות התיקונים, בוצעו אמנם ע"י קבלן מטעם חלאילה, אלא שהכל בוצע תחת פיקוחה של הנתבעת (ראה עדות חלאילה בעמ' 31 ש' 20 עד 32).
אפילו סוג השיש נבחר ע"י בורג (נציג הנתבעת) (ראה עדות חלאילה בעמ' 35 ש' 4 עד 13).

17. מהאמור לעיל עולה, כי למרות שחלאילה הוא זה שהיה אחראי על ביצוע התיקונים, התיקונים בוצעו שלא מיוזמתו אלא עפ"י דרישה ופנייה מצד הנתבעת. אלא שבמקרה דנן לא נמסרה לו כל הודעה על פגם או תקלה כלשהי בגדר או בשיש שהונח עליה, כך שלא היה באפשרותו לדעת על פגם מעין זה. בהקשר זה אציין, כי אחסאן העיד בפני
י כי מאז שהמושכר נשכר הם פנו לחלאילה פעם אחת לשם תיקון פגם. (ראה לעניין זה עדותו בעמ' 13 ש' 21-22)

עוד אציין, כי סעיף 8 לחוזה השכירות הגדיר את התיקונים החיצוניים והפנימיים שעל המשכיר לבצעם וצויין בסעיף קטן (ד):
"כל התיקונים והעבודות שהמשכיר חייב לעשותם עפ"י סעיף זה, ייעשו תוך זמן סביר שייקבע על ידי השוכר או בא כוחו בהודעה בכתב למשכיר."

ראה לעניין זה בנוסף את דבריו של בורג שהעיד, כי אין זה בידיעתו באם פנו לבעלים על מנת לתקן את המרפסת, וציין בעמ' 4 ש' 14-18:
"ש. מפנה אותך לסעיף 9 לתצהירך, כשאתה טוען שם שהנתבעת לא הייתה מוסמכת לבצע שום תיקון ללא הסכמת הבעלים, האם פניתם לבעלים על מנת לתקן המרפסת.
ת. לא שאני יודע.
ש. נכון הוא אם היית פונה לבעלים ולא מסכים לתקן, יכולת אתה לתקן ולקזז זאת מהעלות.
ת. נכון."

בורג הוסיף והעיד בעמ' 8 ש' 1-7:
"ש. מפנה לסעיף 6 לחוזה, המדובר על מסירת המושכר, כתוב שם שנציג מהוועדה המחוזית יבדוק את אשר דרוש לבצע, האם בדקתם מה דרוש לבצע במקום.
ת. כן.
ש. אתם לא הערתם אז למשכיר שצריך לתקן משהו בגדר במרפסת.
ת. לא היה מה לתקן.
ש. בשום שלב, עד לתאונה, לא הערתם, אני מבין כי גם בשום שלב לא היה מה לתקן.
ת. נכון."

בורג חזר והעיד, כי לשכת התעסוקה לא הודיעה לחלאילה על מפגע מסוים (עמ' 9 ש' 7-8), וכי גם לא הודיעו למועצה המקומית על כל מפגע בבניין (עמ' 9 ש' 9-10).
בורג העיד, כי ברגע שקיים מפגע מסוים במושכר, הרי שהם לא מודיעים למועצה המקומית, אלא מודיעים לבעל הבית (עמ' 9 ש' 11-12).

כאמור לעיל, מאחר ולא הובא לידיעת חלאילה על קיומו של מפגע כלשהו, הרי שלא הייתה עליו חובה לבצע תיקון כלשהו.

18. לכל האמור יש להוסיף, כי המושכר נמסר לחזקת הנתבעת ולשימושה הבלעדי עוד בשנת 1992, היינו כ-6 שנים לפני אירוע התאונה. חזקתה הבלעדית של הנתבעת במושכר, לאורך שנים, מנתקת את הקשר הסיבתי בין רשלנות בעל הנכס, באם הייתה בכלל, בהתקנת השיש, לבין אירוע התאונה. מה גם שכאמור, לא הודע לחלאילה על כל פגם ולא נדרש לבצע כל תיקון בקשר לשיש.
זאת ועוד, השימוש שנעשה ע"י קהל המבקרים בלשכת התעסוקה בגדר כ-"ספסל ישיבה והמתנה" היה תחת עינה הפקוחה של הנתבעת, וללא שזו התריעה או אסרה על המבקרים לעשות שימוש כזה.
אין לצפות מבעל הנכס / המשכיר להכשיר את הגדר לשמש "ספסל ישיבה", מה גם שלא נדרש לעשות זאת.

19. לאחר שקבעתי, כי אין כל אחריות על הבעלים חלאילה, הרי שאין כל צורך להכריע בשאלה באם יש בסעיף "הכיסוי הביטוחי" שבהסכם השכירות, כדי לפטור את חלאילה מכל חבות בגין התאונה.

להשלמת התמונה אציין, כי חלאילה טען בסיכומיו, בין היתר, כי במהלך המו"מ לכריתת חוזה השכירות, הנתבעת התחייבה כלפיו לבטחו ולבטח המושכר בביטוח צד ג', והציגה לו את החוזה, ככולל ביטוח צד ג' – סעיף 12 לחוזה. לפי סעיף 12 לחוזה צוין:
"השוכר מצהיר בזה כי ברשותו ביטוח המכסה את תכולת המשרדים, וביטוח כלפי צד ג' בגין אחריותו כמחזיק ומשתמש במבנים ובמושכר".

חלאילה טען שהיה אז עדיין צעיר, בן 19 שנים, לא משפטן וחסר ניסיון, האמין כי הוא מבוטח בביטוח אחריות כלפי צד ג', ועתה בחוסר תום לב, מתכחשת הנתבעת לחובה זו, בהסתמך על פרשנות מעוותת לחוזה (ראה עדותו בעמ' 39 ש' 11 עד 21).

אחריות צד ג' מס' 2 – המועצה:
20. בהודעת צד ג' שהוגשה ע"י הנתבעת כמו גם בסיכומיה, טענה הנתבעת כי המועצה הינה האחראית הבלעדית של תחזוקתם של מקומות ציבוריים המצויים בשטח אחריותה וסמכויותיה. הנתבעת הוסיפה וטענה, בין היתר, כי המועצה הינה האחראית הבלעדית ובעלת הסמכויות הבלעדיות למתן רישיונות בניה בשטח אחריותה, וככזו אחראית היא על תחזוקתם, בטיחותם ותקינותם של המקומות לגביהם היא הוציאה היתרי בניה. לטענת הנתבעת, היה על המועצה לוודא תקינות המקומות הציבוריים בטרם הוצאת היתרי בניה מטעמה, ובין היתר היה עליה לדאוג לביטחונו של התובע ולוודא התקנת שיש תקין על המעקה. בנוסף טענה הנתבעת, כי הבעלים התחייב בהתאם לסעיף 3(ב) לחוזה השכירות לקבל אישור של הרשות המוסמכת לשנות את ייעודו של המושכר ולקבוע כי המושכר מיועד למשרדים. הנתבעת טענה, כי מאז שנת 1994 משמש המושכר כמשרדים של לשכת התעסוקה, ללמדך שהמועצה אישרה את ייעודו של המושכר למשרדים, ומאחר והמדובר במקום ציבורי המצוי בתחום סמכויותיה של המועצה מוטלת עליה החובה לבדוק קיומם של מפגעים ולתקנם.

מנגד, כפרה המועצה בכל אחריות נטענת כלפיה. המועצה טענה, בין היתר, כי אין לה כל זיקה לנכס בו אירעה התאונה, היא אינה הבעלים של הנכס, אינה המחזיקה של הנכס, ואינה אחראית על הפעולות הנעשות בו. כן טענה המועצה, כי אין לה כל סמכות להיכנס לנכס ולערוך בו שינויים, וכי השליטה הבלעדית על הנכס היא של הבעלים ושל המחזיק השוכר. המועצה הוסיפה וטענה, כי השטח בו אירעה התאונה אינו שטח ציבורי אלא שטח פרטי, שהושכר לנתבעת.

21. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אינני רואה מקום להטיל על המועצה אחריות כלשהי כלפי הנתבעת, או כלפי התובע, בגין התאונה.
למיותר לציין, כי לא די בכך שהנכס בו אירעה התאונה נמצא בשטח השיפוט של המועצה כדי להקים אחריות מצידה לתאונה.
מדובר בנכס בבעלות פרטית, הנמצא בשטח פרטי, והמועצה לא הייתה צד להתקשרות החוזית בין הנתבעת לבין בעל הנכס.
הנתבעת היא הגוף הציבורי אשר שכר מבנה פרטי והפכו למקום ציבורי. היא מחזיקה בו ומתחזקת אותו. לבוא ולטעון, כי על המועצה לשפותה בגין מעשיה ומחדליה היא, דומה שיש בכך משום היפוך היוצרות. אילו התובע לא חזר בו, כפי שעשה, מתביעתו הישירה כנגד המועצה, ייתכן והייתה למועצה עילה טובה ומבוססת למשלוח הודעת צד ג' כנגד הנתבעת, אך ההיפך אינו נכון.
אין המדובר במקרה שלפנינו במבנה מסוכן, על מנת לצפות כי המועצה תפעל למניעת הסיכון הכרוך בשימוש במבנה.
זאת ועוד, תהא זו מעמסה כספית כבדה מנשוא לדרוש מרשות מקומית להיכנס למבנים שבבעלות פרטית, לפקח על בטיחותם, לבדוק את השימושים הנעשים בהם, ולדרוש פה התקנת מעקה, ושם התקנת סורג, וכיו"ב. אמות המידה לקביעת המדיניות המשפטית הראויה מבוססות גם על שיקולי עלות ותקציב, וסבורני שאין זה המקרה שבגינו ראוי או נכון לחייב את הרשות המקומית.
גובה הנזק:
הפגיעה והנכות הרפואית:
22. ממקום התאונה פונה התובע לבית החולים לגליל המערבי בנהריה, עבר סדרה של בדיקות וצילומים, ואובחן אצלו שבר תוך מפרקי בשורש כף יד שמאל. התובע עבר ניתוח לשחזור סגור וקיבוע בגבס מעל המרפק, אושפז ושוחרר לביתו למחרת, ביום 25.11.98.
מהמסמכים הרפואיים המונחים בפני
י עולה, כי לאחר שחרורו היה התובע במעקב רפואי לתקופה ממושכת במסגרת קופ"ח ובית חולים, הגבס הוסר ביום 3.1.99, כמו כן הוא עבר סדרות של טיפולי פיזיוטרפיה. תיעוד רפואי אחרון בתיק הינו מחודש 6/99, כאשר לאחר מועד זה אין אינדיקציה להמשך טיפול או מעקב רפואי.

הנכות הרפואית:
23. לאור הפערים בין קביעות המומחים הרפואיים מטעם הצדדים, הוריתי על מינויו של פרופ' שטהל כמומחה רפואי מטעם בית המפשט בתחום האורטופדי. בחוות דעתו קבע המומחה נכות רפואית צמיתה בשיעור של 10%.
המומחה לא נחקר על חוות דעתו מטעם מי מהצדדים.
לפיכך הנני קובע, כי לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור של 10%, כפי קביעת המומחה מטעם בית המשפט.

הנכות התפקודית:
24. התובע טען בסיכומיו, כמו גם בתצהיר עדותו הראשית, כי לאור נסיבותיו המיוחדות יש לקבוע נכות תפקודית בשיעור גבוה מהנכות הרפואית, וזאת במיוחד לאור מיקום הפגיעה בכף יד שמאל, ומקצועו כרופא שיניים. בהיותו רופא שיניים הרי 90% מהיקף עבודתו, כך לטענתו, נסמך על כף היד, היות והוא צריך להחזיק בכלים לצורך הענקת הטיפול הרפואי. נטען, כי כתוצאה מהתאונה ידו מתעייפת מהר, דבר שפוגע בכושר תפקודו ומגביל את שעות עבודתו.
התובע ביקש להעמיד את נכותו התפקודית בשיעור של 30% עד יום 31.5.05, ובהמשך עד הגיעו לגיל 67 בשיעור של 20%.

לעומת זאת, טוענת הנתבעת בסיכומיה, כי לתובע לא נותרה נכות תפקודית כלשהי בעקבות התאונה. הנתבעת טענה, כי התובע נפגע בידו השמאלית שאינה היד הדומיננטית. כן טענה, כי המסמך הרפואי האחרון הינו מחודש 4/99, וכי מאז לא נזקק לטיפולים רפואיים נוספים, דבר המעיד שהשלכות פגיעתו חלפו. התובע אף שב ללימודי רפואת שיניים, וסיים את לימודיו במועד, ואף למד וסיים לימודים לתואר שני במדעי הרפואה בהצטיינות. גם עובדה זו מלמדת על כך שהשלכות הפגיעה חלפו כבר אז. הנתבעת הוסיפה וטענה, כי הלימודים לתואר רפואת שיניים כוללים לימודים עיוניים וגם מעשיים, והעובדה שהתובע סיים את לימודיו בהצלחה מעידה על כך שהוא מתפקד באופן מלא וכי התאונה לא פגעה בכושר תפקודו.
הנתבעת טענה בנוסף, כי היא הוכיחה באמצעות חוקר מטעמה ומדו"ח החקירה (נ/13) כי התובע עובד ומתפקד באופן מלא. בהקשר זה אף ניתנה לתובע האפשרות להביא "עדת הזמה" על מנת לסתור את עדות החוקר מטעמה, אך הוא בחר לא להביא עדה זו. לאור האמור טענה הנתבעת כי הוכח שנכותו הרפואית של התובע אינה תפקודית כלל, ולכל היותר מגעת כדי שיעור של 5%.

25. מחומר הראיות והעדויות שהובא בפני
י עולה, כי התובע התחיל לימודי רפואת שיניים בשנת 1996 (כשנתיים לפני התאונה) (ראה עדותו של התובע בעמ' 19 ש' 11-12).

התובע העיד:
"ת. היד שלי כשאני עובד הרבה שעות, היא מתעייפת ויש מימול ביד (הכוונה "נימול" – ס.י.), כאבים אחרי עבודה בעיקר ביד שמאל. אני רופא שיניים. עיקר העבודה שלי היא בידיים." (עמ' 18 ש' 24-23).

בהתחשב בעובדה כי המדובר ברופא צעיר יחסית שבמועד התאונה היה בתחילת דרכו האקדמאית והמקצועית. יחד עם זאת המדובר ברופא שיניים, מקצוע שמעצם טבעו ואופיו דורש מאמץ פיזי לא מבוטל ושימוש מתמיד בידיים לרבות היד הלא דומיננטית, וכן בהתחשב בשיעור הנכות הרפואית (10%), סבורני, כי יהא זה נכון וראוי לפסוק לו פיצוי גלובלי לעתיד.

הפסד השתכרות לעבר:
26. התובע טען בסיכומיו, כי החוקר מטעם הנתבעת אישר את טענותיו לגבי ההגבלה בשעות העבודה. החוקר אישר, כי מרפאתו של התובע פתוחה חמישה ימים בשבוע, כאשר התובע עובד רק ארבעה ימים, ורופא אחר מחליף אותו ביום עבודה שלם, ועוזר לו בימי שני.
לטענת התובע, החוקר אף ציין כי הוא עובד במשך שלושה ימים במשך שבע שעות ויום אחד שמונה שעות. התובע הוסיף וטען, כי רופא שאינו מוגבל עובד שישה ימים בשבוע, משך 12 שעות כל יום, וכי נמצא כי התובע מאבד יותר מ- 35% מפרנסתו בעקבות התאונה.

התובע טען, כי שכרו עובר לתאונה בתור סטודנט היה בסביבות ה-4,801 ₪, ובשערוך להיום 7,696 ₪. על כן, ביקש התובע לפצותו בגין התקופה מאז התאונה ועד להתחלת עבודתו כעצמאי בשנת 2003, בסך של 113,131 ₪. בגין התקופה החל מיום 1.1.03 (תחילת עבודתו כעצמאי) ועד יום 31.5.05 ביקש פיצוי בסך של 176,053 ₪, על בסיס השכר הממוצע של רופאי שיניים עצמאיים בהתאם לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, לפי מפקד האוכלוסין והדיור 1995, בסך של 8,587 ₪ ומשוערך להיום סך של 20,236 ₪.

מנגד, טענה הנתבעת, כי מלבד תלושי שכר בודדים משנת 1998, 2000 ו-2001, היינו לפני כעשר שנים, התובע לא צירף ראיה כלשהי בדבר גובה שכרו הנטען והמוכחש, וכי אין בנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כדי ללמד על השתכרותו האמיתית. כך או אחרת, לטענת הנתבעת, התובע אישר בחקירתו, כי שכרו החודשי עפ"י השומה האחרונה, משנת 2007, נע בין 4,000 ₪ ל-7,000 ₪.
לאור האמור, טוענת הנתבעת, כי התובע כלל לא הוכיח את גובה השכר החודשי שלו, ובוודאי לא בסך של 20,236 ₪ כנטען על ידו. מכאן, ובהיעדר כל ראיה בדבר גובה שכרו החודשי, ובהיעדר כל ראיה הסותרת את עדותו של התובע עצמו שממוצע שכרו החודשי הינו בסך של 5,500 ₪, הרי שלא ניתן לקבוע כי שכרו של התובע עולה על הסך של 5,500 ₪ לחודש.

באשר להפסדי שכר לעבר טענה הנתבעת, כי ידוע הוא שסטודנטים במהלך הלימודים עובדים בעבודות מזדמנות, כך גם עולה מתלושי השכר שצורפו מטעם התובע, לפיהם הוא השתכר סך ממוצע של 2,784 ₪ לחודש. כן טענה הנתבעת, כי התובע לא צירף אישורים כלשהם לפיהם הוא עבד בעבודה קבועה לפני התאונה ו/או מסמכים כלשהן המעידים על היעדרות מעבודה בעקבותיה. הנתבעת הדגישה, כי עד לשנת 2005 התובע היה סטודנט לתואר שני במדעי הרפואה באוניברסיטת תל אביב. כמו כן, התובע העיד, כי ממוצע שכרו בתחילת עבודתו בתור רופא שיניים עצמאי, היינו אחרי שנת 2005, עמד על סך של 3,500 ₪.
על כן, לגישת הנתבעת, יש לפצות את התובע בגין ראש נזק של הפסדי השתכרות לעבר בסך כולל של 5,850 ₪, כדלקמן: משנת 2005 ועד 2007- לפי נכות תפקודית בשיעור של 5% ושכר חודשי ממוצע בסך של 3,500 ₪, פיצוי בסך של 4,200 ₪, ומתחילת שנת 2008 ועד יום הגשת סיכומיה (משך 6 חודשים), לפי נכות תפקודית בשיעור של 5% ושכר חודשי ממוצע בסך של 5,500 ₪, פיצוי בסך של 1,650 ש"ח.

27. מהנתונים שהובאו בפני
י עולה, כי במועד התאונה התובע היה סטודנט לרפואת שיניים, ולפי עדותו הוא החל לימודיו לרפואת שיניים בשנת 1996 (ראה עמ' 19 ש' 11-12). לאחר התאונה סיים את לימודיו לרפואת שיניים, וכן סיים תואר שני במדעי הרפואה.
לתצהירו צירף התובע היתר זמני לעסוק ברפואת שיניים מיום 4.11.02 עד ליום 4.5.03. התובע לא צירף את תעודת הגמר ברופאת שיניים ו/או רישיון קבוע של רופא שיניים, אך צירף תעודת תואר שני במדעי הרפואה משנת 2006.

כמו כן, צירף התובע תלושי שכר חלקיים ובלתי רצופים בהיותו סטודנט, לחודשים 12/97 עד 6/98; 8/98 עד 10/98; 11/99; 8/00 עד 9/00, ומחודש 11/00 עד 1/01, מהם עולה כי שכרו החודשי הממוצע בחודשים אלה עמד על סך של כ-1,748 ₪ ברוטו.

התובע טען, כי הוא התחיל לעבוד כעצמאי ביום 1.1.03, בעוד שהנתבעת טענה כי את עבודתו כעצמאי החל בשנת 2005. התובע לא צירף תלושי שכר או שומות מס כלשהם המעידים על שכרו בהיותו רופא שיניים עצמאי.
בעדותו ציין התובע, כי בתחילת דרכו כעצמאי הוא השתכר סך של כ-3,000 ₪, 4,000 ₪ לחודש (ראה עדותו בעמ' 20 ש' 6-11).

בחקירתו העיד התובע, כי לפי השומה האחרונה שלו שכרו עמד על סך שבין 4,000 ₪ ל-7,000 ₪, אך כאמור הוא לא הגיש שומות מס כלשהן בהיותו רופא עצמאי. ראה עדותו בעמ' 19 ש' 29-33 ועמ' 20 ש' 1:
"ש. כמה אתה משתכר כיום?
ת. זה שונה, אני עצמאי, אבל זה משתנה.
ש. השומה האחרונה שלך כמה הייתה?
ת. בין 4,000 ל- 7,000 ₪.
ש. למה אין לנו את השומה משנת 2003 עד 2005?
ת. שומות מס נמצאות. התיק כבר זז הרבה שנים."

28. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בראיות המונחות בפני
י, ולאור דלותם של הראיות האובייקטיביות המעידות על השתכרותו של התובע לפני התאונה, לרבות תלושי שכר רצופים ושומות מס, הנני קובע לתובע פיצוי, על דרך האומדנה, בסך של 3,500 ₪ עבור חודש וחצי אי-כושר בסמוך לאחר התאונה, בהתחשב בכך כי הגבס הורד רק ביום 3.1.99.

מאחר והתובע צירף לתצהירו תלושי שכר חלקיים בלבד בתקופה בה עבד באופן מזדמן בהיותו סטודנט, ולא צירף נתונים כלשהם המעידים על התחלת עבודתו כעצמאי, ולא צירף שומות מס כלשהן לאחר שהתחיל לעבוד באופן עצמאי, הנני פוסק סך של 40,000 ₪ כפיצוי, על דרך האומדנה, בגין הפסד שכר חלקי לעבר, עבור יתרת התקופה ועד היום (כעשר שנים וחצי). אציין, כי לקחתי בחשבון לצורך הפיצוי כי התובע צירף תלושים בודדים מלפני שנים רבות, וכן התחשבתי בעדותו שלו, לפיה שכרו החודשי בתחילת עבודתו כרופא שיניים עצמאי נע בין 3,000 ₪ ל-4,000 ₪ לחודש, וכי הוא סיים את לימודיו והחל לעבוד כרופא שיניים עצמאי מתי שהוא בין שנת 2003 ל-2005.

להשלמת התמונה אציין, כי לא ראיתי כל מקום לבסס חישובים כאלה או אחרים על בסיס הנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שאין בהם כדי להשליך אור על השתכרותו בפועל של התובע.

הפסד השתכרות לעתיד:
29. התובע טוען בסיכומיו, כי הוא סיים את לימודיו לרפואת שיניים, וסיים בהצטיינות את לימודי תואר שני במדעי הרפואה, וכי הוא מתעתד להירשם לקראת מומחה פה ולסתות. לטענת התובע, בעוד שנים ספורות שכרו יגדל משמעותית ועל כן ביקש לפצותו עד הגיעו לגיל 67 בסך של 1,625,400 ₪, וזאת על בסיס שכר של 30,000 ₪ ונכות בשיעור 20%.
לעומת זאת, הנתבעת טענה, כי יש לפצות את התובע בסך של 36,000 ₪ לכל היותר.

מקובלת עליי טענת הנתבעת כי התובע לא הצליח להוכיח את גובה השתכרותו כנדרש עפ"י דין. כמו כן אינני מקבל את טענת התובע לפיה יש לפצותו לפי שכר חודשי של 30,000 ש"ל, טענה שלא מצאה לה כל אינדיקציה בראיות אובייקטיביות כלשהן. בהקשר זה אחזור ואציין, כי עפ"י עדותו של התובע, שכרו החודשי עפ"י השומה האחרונה נע בין 4,000 ₪ ל- 7,000 ₪ לחודש.

בהתחשב בכך שמדובר ברופא שיניים צעיר (יליד 1977), אשר היה בעת התאונה סטודנט לרפואת שיניים, והחל את הקריירה המקצועית שלו בסביבות שנת 2004, הנני מעמיד את הבסיס לחישוב הפסדי שכרו לעתיד על סך 15,000 ₪, אם כי קובע את הפיצוי לעתיד באופן גלובלי, כפי שהבהרתי לעיל.
סבורני, כי הפיצוי ההולם בגין ראש נזק זה הינו 250,000 ₪.

אובדן פנסיה:
30. בהתחשב בשיעור הנכות שנותרה אצל התובע, וכן לאור שהתובע לא הוכיח בראיות כלשהן זכויות פנסיה שיפסיד בעתיד, לא ראיתי לנכון לפצותו בגין ראש נזק זה.

עזרת צד ג' בעבר:
31. לטענת התובע יש לפצותו בגין ראש נזק זה בסך של 20,000 ₪ לפחות.
לטענת הנתבעת אין לפצות את התובע בסכום כלשהו בגין ראש נזק זה, בין היתר מהטעם כי הוא לא נזקק לעזרת צד ג' כלשהי בעבר, מעבר לעזרת הוריו, לא שילם בגין העזרה הנטענת, ולאחר התאונה התובע שב לספסל לימודיו וסיים את לימודיו בהצטיינות.

אכן התובע לא הציג ראיות כלשהן המעידות על הוצאות בגין עזרת צד ג'.
יחד עם זאת, בהתחשב בחומרת הפגיעה, תקופת אי-הכושר והתקופה בה ידו הייתה בגבס, אני פוסק לו פיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 2,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעה לעבר:
32. בהתחשב בתקופת האשפוז (התובע אושפז ושוחרר לביתו למחרת), ובמעקב הרפואי שלאחר מכן, הנני מעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך 2,000 ₪.

כאב וסבל:
33. בהתחשב בחומרת הפגיעה והנכות הרפואית הצמיתה שנותרה אצל התובע, הנני מעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך 30,000 ₪.

לסיכום:
34. הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך של 327,500 ₪.
מהסכום הנ"ל יש להפחית שיעור של 20% בגין אשם תורם, כאמור לעיל, וליתרה בסך 262,000 ₪ יתווסף שכר טרחת עו"ד בשיעור 20% בתוספת מע"מ כחוק, החזר אגרת תביעה והוצאות משפט בסך 6,000 ₪.

ההודעות לצדדי ג' נדחות בזאת.
הנתבעת (המודיעה) תשלם לכל אחד מצדדי ג' הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 8,000 ₪ (כולל מע"מ).
הסכומים הנ"ל ישולמו, כאמור, תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין.

ניתנה היום, כ"ז תמוז תשס"ט, 19 יולי 2009, בהעדר הצדדים.
בית משפט השלום בנצרת
ת"א 3463-04 מחמוד ראפע מסרי
נ' מועצה מקומית ואח'


19 יולי 2009
1 מתוך 20









א בית משפט שלום 3463/04 מחמוד ראפע מסרי נ' מועצה מקומית מג'ד אל כרום, . מדינת ישראל – משרד העבודה והרווחה ואח' (פורסם ב-ֽ 19/07/2009)