פסקי דין על גלטון קבלנים בע"מ | פסקי דין על אלימלך יעקב | פסקי דין על בן שושן אשר | פסקי דין על עו"ד עקיבא יוסא |

1579/05 א     01/02/2009




א 1579/05 גלטון קבלנים בע"מ נ' אלימלך יעקב, בן שושן אשר, עו"ד עקיבא יוסא




בעניין:

74



בתי המשפט


בית משפט השלום אשדוד
א
001579/05


בפני
:
כב' השופט אריאל חזק
תאריך:
01/02/2009




בעניין
:

גלטון קבלנים בע"מ

התובעת


ע"י ב"כ עו"ד
סעדיה שמואל



נ
ג
ד


1 . אלימלך יעקב

2 . בן שושן אשר
3 . עו"ד עקיבא יוסא
הנתבעים


ע"י ב"כ עו"ד
יגאל מזרחי



פסק דין

מדובר בתביעה שהגישה התובעת כנגד הנתבעים בגין הסכם שכירות .

בכתב תביעתה שהוגש בסדר דין מקוצר , טענה התובעת בין היתר כדלקמן :

לתובעת זכויות חכירה, מאת מנהל מקרקעי ישראל,(להלן:"המנהל"), במגרש 4, בדרך הים באשדוד, (להלן:"המקרקעין ").
התובעת אף בנתה במגרש 4 הנ"ל שמונה מבנים יבילים.

במהלך שנת 2003 פנה הנתבע 2 אל מנהל התובעת, מר חכמוב, (להלן:"מר חכמוב") , וביקש ממנו כטובה , כי יתן לנתבע 1 חדר לצרכי משרד, הואיל והוא והנתבע 3 מפעילים את הנתבע 1 בתור קבלן עבודות שיפוצים . הנתבע 2 המוכר למנהל התובעת, טען בפני
מנהל התובעת, כי הינו שותף עם הנתבע 1 ונחוץ להם משרד לניהול עסקיהם המשותפים.

לאור ההיכרות רבת השנים עם הנתבע 2, הסכים מנהל התובעת לבקשתו של הנתבע 2,
ובמטרה לסייע בידם של השותפים, הסכים בשמה של התובעת להשכיר להם משרד, המורכב מ "צבר" של חמישה מבנים יבילים, (להלן:"המושכר ").

מנהל התובעת הדגיש בפני
הנתבע 2 ,כי השכירות תהיה לכמה חודשים בלבד, הואיל ועניינו של המגרש מצוי בתביעה משפטית מול המנהל .

בהסכם השכירות הוסכם
על תקופה קצרה מאוד של
שכירות לחמישה חודשים מיום
3.10.03
עד יום 28.2.04 .( להלן:"הסכם השכירות ").

סכום השכירות עליו הוסכם בין הצדדים, עמד על
1 ₪ לחודש, וזאת על מנת לסייע בידי הנתבע 2 במצוקתו. הסכום האמור היה סכום סמלי מתוך ידיעה שהשכירות הינה לזמן קצוב.

בסעיף 5. ב
להסכם
השכירות, התחייב הנתבע 1 לפנות את הנכס לא יאוחר מ- 15
יום, מיום שיקבל הודעה על פינוי הנכס.

בסעיף 5. ג להסכם השכירות נקבע, כי במידה והנתבע 1 לא יפנה את הנכס במועד כאמור, ישלם הנתבע 1 לתובעת פיצוי מוסכם של 500 $
לכל יום איחור.

כערובה לקיום הסכם השכירות, התחייב הנתבע 2 בערבות אישית לקיום כל התחייבויות הנתבע 1 .

הסכם השכירות הוארך מעת לעת בהסכמי שכירות לפרקי זמן קצרים כדלקמן:
ביום 1.4.04, הוארך הסכם השכירות עד ליום 15.4.04.

ביום 15.4.04, הוארך ההסכם עד ליום 30.5.04.

ביום 3.6.04, הוארך ההסכם עד ליום 30.6.04.

ביום
26.9.04 ,הוארך ההסכם עד ליום 15.11.04.

בשלב מסוים התחלף הנתבע 2 כערב ובמקומו נתן ערבות אישית עו"ד יוסי עקיבא – הוא הנתבע 3.

ביום 14.12.04, קיימה התובעת, באמצעות מנהלה, שיחה טלפונית עם נתבע 1, ובשיחה זו נמסר לנתבע 1, כי הינה עומדת על הוראת הפינוי, וכי זה יחוייב לפנות את הנכס עד ולא יאוחר מ-7 ימים מיום קבלת הודעה. הנתבע 1
שלח לתובעת מכתב ובו הוא מאשרר מחדש הסכמה זו .

ביום 18.1.05 שלח הנתבע 1 מכתב נוסף לתובעת ובה אישר, כי בהמשך לשיחה טלפונית עימו, הוא יפנה את המושכר בתוך 7 ימים מיום קבלת הודעה על כך.

ביום 19.1.05, נערכה פגישה בנכס בנוכחות נציג המנהל התובעת והנתבע 2 ובאותה פגישה, דרש נציג המנהל, כי המגרש כולו וגם הנכס יפונו, ובהתאם לכך נשלח ביום 25.1.05 מכתב מאת המנהל, שבו נדרשה התובעת לפנות הנכס בתוך 30 יום ולהחזירו למנהל.

בהתאם לכך, נשלחה ביום 13.2.05 אל הנתבעים 1,3, הודעת פינוי בכתב מאת התובעת, אולם הנכס לא פונה בהתאם להודעת הפינוי.

רק ביום 6.4.05, פינו הנתבעים 3 מבנים אשר שימשו למשרדים ואת שני המבנים ששימשו למגורים לא פינו הנתבעים לא ביום 6.4.05 ולא לאחר מועד זה.

ביום 8.4.05, נאלצה התובעת לשלוח מנופים לפינוי המגרש, ובעת שהגיעו המנופים, שהו בנכס עדיין עובדים זרים, כשבפיהם היו תלונות כי הנתבע לא שילם להם שכרם וכי הינם מסרבים להתפנות.


הנתבע השאיר את הנכס שלא במצב כפי שקיבל אותו וזאת בניגוד להתחייבותו והתובעת נאלצה לשלם עבור צביעת המבנים ועבור תיקונים נוספים סך של 2,750 ₪ .

מיום 20.2.05 ועד יום 8.4.05 חלפו 48 ימים ועל כן יש לפצות התובעת בגין ראש נזק זה בפיצוי המוסכם בסך 24,000 $, שהם כערכם בשקלים חדשים
120,000
₪.

הערבים להסכם,הנתבעים 2,3,חייבים בפיצוי התובע וזאת מכח הערבות האישית שנתנו לתובעת.

לאור האמור לעיל יש לחייב הנתבעים לשלם לתובעת הסך של 120,000 ₪ .

בתצהירו מיום 8.12.05 , שצורף לבקשת הרשות להתגונן והפך בהחלטה מיום 17.7.06 לחלק מכתב ההגנה , טען הנתבע 1 בין היתר כדלקמן:

תוקף הסכם השכירות הוארך מספר פעמים כאשר ההארכה האחרונה
היתה עד ליום 15.11.04,ולאחר מכן לא הוארך ההסכם בכתב והוא בוטל.

מנהל התובעת מר חכמוב ביקש כי ישלח לו מסמך
התחייבות בכתב לפיו בהתראה של 7 ימים יפונה
הנכס.

מערכת היחסים בין הנתבע 1 לבין מר חכמוב
במשך כל תקופת השכירות היתה חברית מאוד, ולפיכך החליט מר חכמוב מיוזמתו,שלא להאריך את תוקף הסכם השכירות בכתב והסתפק בהתחייבות הנתבע 1, לפנות את המושכר באמצעות מתן הודעה של 7 ימים מראש.

חברות זו באה לידי ביטוי גם בעובדה, שמר חכמוב
האריך בעל פה את מועד הפינוי בכל פעם שביקש זאת ממנו הנתבע 1 .




במכתב שצורף נספח ז לכתב התביעה מאשר מר חכמוב
כי אפשר לנתבע 1 לפנות הנכס עד ליום 22.2.05 .

מועד הפינוי בפועל, שהיה בסוף חודש 2/05, היה מוסכם על מר חכמוב לאחר שפנה אליו הנתבע 1 וביקש ארכה של עוד שבוע ימים לאחר יום 22.2.05.

מעולם ,קודם
להגשת כתב התביעה לא פנה מר חכמוב לנתבע 1 בכל טענה של אי פינוי במועד , ולמעט דרישתו את הסך של 2,750 ₪ לא היתה מצידו כל דרישה או טענה .

הנתבע 1 הסכים מיד לדרישת מר חכמוב לתשלום הסך של 2,750 ₪, ובמכתב מיום 14.6.05 השיב למר חכמוב כי נלקח על ידי מר חכמוב, מזגן בשווי של 7,500 ₪ שהיה מותקן במשרד ולפיכך הוא מבקש שהמזגן יוחזר אליו או שיקוזז סך של 2,750 ₪ מתוך סכום זה , כך שמר חכמוב יהיה חייב לנתבע 1 סך של 4,750 ₪.

גם מר חכמוב בסעיף 42 לכתב התביעה, מודה שהגרסה האמורה היא הנכונה , בכך שהוא מציין באותו סעיף, כי ביום 24.6.05 הוזמן הנתבע 2 לבוא לקחת את המזגן ולשלם את הסכום המוסכם,כלומר שלו קיבל מר חכמוב את הסך של 2,750 ₪ ביום 24.6.05 ובה בעת היה משיב את המזגן היה בא הכל על מקומו בשלום ותביעה זו לא היתה באה לעולם.

מר חכמוב דרש את תשלום הסך של 2,750 ₪ במזומן
כנגד מסירת המזגן , וכשהוסבר לו שהתשלום יעשה באמצעות שיק ניתק שיחת הטלפון , ומאז שיחת הטלפון לא פנה מר חכמוב לנתבע 1 על מנת לקיים ההסכם.

מי שהפר את הסכם האמור בדבר תשלום הסך של 2,750 ₪ ,ומנע את קיום ההסכם , היה מר חכמוב.

לא נגרם למר חכמוב כל נזק כספי או נזק אחר, והנתבע 1 נדהם עת נודע לו על הגשת התובענה .

באשר לסנקציה בסך של 500 $, הקבועה בסעיף 5.ג להסכם השכירות, הרי שמדובר בסכום מופרז וחסר כל פרופורציה , והנתבע 1 לא היה מסכים לסכום זה לולא לחצו של מר חכמוב , אך
מר חכמוב סירב לחתום על ההסכם אלא אם סכום זה יצויין בו .

בתצהירו מיום 11.12.05, שצורף לבקשה למתן רשות להתגונן והפך לחלק מכתב ההגנה ציין הנתבע 2 כדלקמן:

בשנת 2003 פנה אלי מר חכמוב וביקש שאסייע לו לבדוק אפשרות, לקדם לו באמצעות צד שלישי, עסקה כדאית ביותר
שעניינה "מקבץ דיור" באשדוד .

כאיש עסקים היודע לקדם מטרותיו, הציע לי מר חכמוב מיוזמתו לעשות שימוש בקראוון העומד ללא כל שימוש באשדוד, והצעה זו
הוצעה מאחר ומר חכמוב ידע שאני מחפש משרד עבור קובי אלימלך , הנתבע 1 , שהינו קבלן שיפוצים .

הצעתו של מר חכמוב נועדה הן כדי להמריץ אותי לקדם את יוזמתו בעניין מקבץ הדיור , והן כדי למנוע פלישות של צידי ג למושכר, שעמד באיזור בודד ושומם ולמנוע
ממעשני סמים לגרום נזקים למושכר.

ההסכם האחרון עליו אני חתום, הינו מיום 1.4.04, ומשערבותי מיום 1.4.04 בוטלה הרי שאין כל עילת תביעה נגדי.

הנתבע 3 מר יוסי עקיבע לא הגיש כל תצהיר מטעמו במצורף לבקשת הרשות להתגונן.

במהלך הדיונים שבפני
נחקרו מנהל התובעת מר חכמוב וכן הנתבעים 2,3,.





לאחר ששמעתי הצדדים ועינתי במסמכים שהוצגו בפני
הגעתי למסקנות כדלקמן
.

האחור במסירת המושכר :


גרסתו של מר אלימלך, הנתבע 1
-
כפי שצויין לעיל ,טענה התובעת
בכתב תביעתה, כי יש לפצותה
בגין כך שהנתבע 1 אחר בהחזרת המושכר.

בתצהירו מיום 6.12.06
טען הנתבע 1 בין היתר כדלקמן:
" 4. האמור בסעיף 37 ו- 38 לתצהיר עדותו הראשית של מר הרצל חכמוב הינו שקרי ומצוץ מן האצבע.

5. האמור בסעיף 39 לתצהיר עדותו הראשית של מר הרצל חכמוב
הינושקרי ומצוץ מן האצבע ונועד להשמיץ אותי ותו לא.

מתוך האמור לעיל עולה, כי
בשני סעיפים מפורשים בתצהירו , הכחיש הנתבע 1 את טענותיו של מנהל התובעת שהוצגו בסעיפם,37,38,39 לתצהירו.

עיון בסעיפים,37,38,39 לתצהירו של מנהל התובעת מר חכמוב מעלה, כי באותם סעיפים
טען מר חכמוב , כי רק ביום 6.4.05 פינו הנתבעים את המבנים ששימשו למשרדים, ואת שני המבנים הנוספים ששימשו למגורים לא פינו הנתבעים כלל. כן עולה מאותם סעיפים, כי לשיטתו של מר חכמוב, רק ביום 8.4.05, ולאחר שהנתבעים לא פינו הנכס, הוא נאלץ לשלוח מנופים לפינוי המושכר, ובאותה עת שהו במושכר עובדים זרים שסרבו להתפנות הואיל והנתבע לא שילם שכרם.

כפי שצויין לעיל
הכחיש הנתבע 1 מפורשות את הנטען בסעיפים,37,38,39 לתצהיר מנהל התובעת , ומכאן שכל טענותיו של מר חכמוב שצויינו לעיל הוכחשו ע"י הנתבע 1 .




זאת ועוד בסעיף 6 לתצהירו ציין הנתבע 1 כדלקמן :
6. מועד הפינוי
בפועל שהיה בסוף חודש 2/05 היה מוסכם על מר חכמוב לאחר שפניתי אליו וביקשתי ארכה של עוד שבוע ימים לאחר יום 22.2.05."

בדבריו
אלה של הנתבע 1 , שצויינו בהמשך להכחשותיו שלעיל , הבהיר הנתבע 1 כי בפועל פונה הנכס בסוף חודש 2/05, ומועד זה היה מוסכם על דעתו של מר חכמוב שנתן לנתבע ארכה נוספת בת שבוע ימים לאחר יום 22.2.05
לפינוי הנכס .

יובהר, כי טיעוניו אלה של הנתבע 1 נטענו באותו אופן כבר
בתצהירו מיום
8.12.05 , שצורף לבקשת הרשות להתגונן (בש"א 2499/05), ואשר הפך בעקבות ההחלטה מיום 17.7.05 לחלק מכתב ההגנה ,
כך שבפועל הועמדה התובעת בפני
אותן טענות כבר מראשיתו של תיק זה .

מתוך האמור לעיל עולה כי
בתצהירו דחה הנתבע 1 מפורשות את הטענה כי פינה המושכר
באחור
וטען כי בפועל פינה המושכר כבר בסוף חודש פברואר 05 , בעקבות הסכמה עם מנהל התובעת .

חקירת הנתבע 1 -

כפי שצויין לעיל, דחה הנתבע 1 את הטענה שפינה המושכר באחור ,
וטען כי פינה המושכר כשבוע בלבד לאחר המועד ,
שעל פי טיעוני התובעת היה המועד לפינוי ,
ולדבריו הפינוי במועד זה נעשה בהסכמת מר חכמוב .

במהלך חקירתו של הנתבע 1 נחקר הנתבע 1 אודות נושאים שונים ,
אך הוא לא נחקר אודות טענותיו
המרכזיות בדבר מועד הפינוי ובדבר ההסכמה על מועד הפינוי .

בספרו " על הראיות ,הדין בראי הפסיקה " ( חלק שלישי) מציין י. קדמי כדלקמן:
"היריב חייב
במסגרת החקירה שכנגד לחקור את העד במישרין ובמפורש בקשר לכל נושא שיש לגביו מחלוקת : ראשית- על מנת לחדד את השנוי במחלוקת ולהעמיד את העד על כך שאין נותנים אמון בדבריו באותה נקודה : שנית – על מנת לאפשר לעד לבחון עמדתו מחדש לחזקה או לסטות ממנה : ושלישית – והוא העיקר – על מנת לאפשר לבית המשפט להתרשם מן הצורה שבה העד מגן על גרסתו .

אשר על כל , כאשר לא מציגים לעד שאלות בחקירה שכנגד בקשר לנושא מסוים , ההנחה היא – בהיעדר הסבר סביר אחר – כי אין חולקים על דברי העד באותו נושא : ואפילו מוסברת אי ההתייחסות – יש לתת לה משקל לטובת גרסת העד , באשר באותה נקודה לא היתה לעד הזדמנות " להגן" על עמדתו .....................

ומכל מקום , נראה כי
במקום שהתביעה נמנעת מלחקור נאשם בחקירה שכנגד אין למהר ולהסיק שהיא מקבלת את גרסתו : יחד עם זאת – אי קיומה של החקירה שכנגד תילקח בחשבון במסגרת הערכת הראיות "

( י. קדמי , "על הראיות , הדין בראי הפסיקה"
חלק שלישי 2003 עמ' 1699).

בענייננו, כפי שצויין לעיל, נמנע ב"כ התובעת מלחקור את הנתבע 1 על טענתו בדבר מסירת המושכר במועד המוסכם, ובמהלכו זה, מנע מן העד "ההזדמנות להגן על גרסתו" , ומנע מבית המשפט את האפשרות "לבחון את הדרך שבה העד מגן
על גרסתו ", ולפיכך יש ליתן לגרסת העד בסוגיה זו משקל נכבד ביותר.

זאת ועוד, מאחר ובענייננו מדובר בתובע שעליו הנטל להוכיח תביעתו , אשר נמנע מלחקור את הנתבע העיקרי
בתיק
אודות טענתו המרכזית , הנוגעת ישירות ללב עילת התביעה , יהיה מקום לקבוע כי ההמנעות מלחקור את העד אודות הסוגיה האמורה לא תאפשר לתובעת לסתור את טענות הנתבע 1
בסוגיות שבמחלוקת ולהוכיח טענותיה בעניין זכות הפיצוי בגין האחור במסירת המושכר.

גרסת מנהל התובעת:

בתצהירו ובחקירתו, חזר מנהל
התובעת על הטענה, כי המושכר פונה בחודש אפריל 05 ולא כפי שהוסכם ב - 20.2.05 .




ראשית יובהר, כי בתצהירו דרש מנהל התובעת פיצוי בגין תקופת שכירות שעד ליום 8.4.05 ( סעיף 42 לתצהיר ) , בה בשעה שבחקירתו ציין כי הנכס פונה על ידו ביום 11.4.05 , וכדבריו : " הם פינו
ב 11
" ( עמ' 42 שורה 11) , ואי התאמה זו בעניין מועד הפינוי כשלעצמה תקשה על קבלת גרסת התובעת .

זאת ועוד,
בסעיף 54 (3 ) לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשלא 1971 (להלן:"פקודת הראיות"), נקבע כדלקמן:
" 54
. פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים:........................

(3)
העדות היא של אדם המעוניין בתוצאות המשפט לטובת בעל הדין שקרא אותו להעיד;"

בענייננו , מדובר במנהל התובעת שהעיד לטובת התובעת , ולאור זאת בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות היה על התובעת להציג ראיות המסייעות לאותה עדות ,
שאם לא כן יהיה על בית המשפט לדחות הגרסה , אלא אם כן יוכל לנמק בהחלטתו מדוע
הסתפק בעדות זו .

התובעת לא הציגה מטעמה
כל עד , שיחזק את דברי מנהלה, מר חכמוב. זאת ועוד התובעת גם
לא הציגה
כל
ראיה ממשית אשר היה בה כדי לסייע לגרסת
מר חכמוב , ובפועל הראיה המשמעותית ביותר , על פי טענת התובעת , אשר היה בה כדי
לחזק את גרסת מנהל התובעת היה המסמך שכותרתו " חשבון חכמוב – עוז משא " ( המסמך צורף בהתאם להחלטה מיום 24.1.08 )אשר באמצעותו ניסתה התובעת להוכיח , כי בעת הגעת המנופים למושכר ביום 8.4.05 , היו במושכר עובדים זרים מטעם הנתבע 1 , ולכן לא בוצעה ההובלה באותו יום .

דא עקא , שבאותו מסמך צויינה "הגעת מנוף" ביום 7.4.05 , ולא כדברי מר חכמוב ,
ובנוסף לכך צויין באותו מסמך כי: "לא בוצעה העבודה עקב קשיים" , אך לא היה במסמך כל אזכור לאופי הקשיים שלא איפשרו לבצע העבודה ולא אוזכרו עובדים ששהו בנכס
.

לא זאת אף זאת , מדובר במסמך שלא צויין על פניו מי ערך אותו , ובנוסף לכך עורכו של המסמך לא זומן להעיד .

בנסיבות אלה לא ניתן יהיה לומר כי במסמך שכותרתו " חשבון חכמוב – עוז משא "
היה כדי לסייע להוכחת גרסתו של מר חכמוב .

בנסיבות אלה ולאור העובדה שהנתבע 1 לא נחקר על גרסתו לא יוכל בית המשפט לבסס

פסק דין
לטובת התובעת על גרסתו של מר חכמוב בלבד.

העדר ראיות נוספות לפיגור במסירת הנכס
- מתוך כלל הראיות שהוצגו בפני
עולה , כי מר חכמוב דאג לכך שיחתמו חמישה
חוזים קצרי מועד , וכאשר
הוארך חוזה השכירות בחודשים 12/04 1/05 בהסכמה טלפונית , תוך התחייבות לפינוי בתוך 7 ימים , דאג מר חכמוב לכך, שהנתבע 1 יאשר זאת בכתב
( סעיף 1 לתצהיר הנתבע 1-
שלא נסתר ).

זאת ועוד, לתצהירו צירף מר חכמוב שני מסמכים מיום 15.2.05,(נספח ו לתצהיר) ,
ומיום 20.2.05 ( נספח ז לתצהיר ) שבהם דרש את פינוי המושכר בימים 20.2.05
, 22.2.05 .

מתוך כלל האמור לעיל, עולה תמונה אשר על פיה, במהלך תקופת השכירות
כלכל מר חכמוב צעדיו בזהירות תוך תעוד בכתב של הסכמות ודרישות כנדרש.

דא עקא , שבמהלך הדיונים שבפני
,
לא יכל מר חכמוב להציג ולו ראיה אחת שבכתב, לדרישות שהעביר לנתבעים לפינוי המושכר , וזאת על אף שלדבריו חלפו כ –48 ימים מיום הפינוי המוסכם ועד הפינוי בפועל .

העדרן של ראיות כתובות לאחר יום 20.2.05, וזאת בניגוד גמור לריבוי הראיות שעד לאותו מועד , רק יחזק את
הקושי שיעמוד בפני
בית המשפט לקבל גרסתו של מר חכמוב .



מסקנה זו תקבל משנה תוקף , לאחר שעל פי גרסתו של מר חכמוב עצמו ,
בגין כל יום אחור נגרם לו נזק ממשי של מאות ₪ , בגין עיכוב בהחזר ערבות בנקאית שמסר למנהל מקרקעי ישראל
( סעיף 34 לתצהיר מר חכמוב ) ,ובמצב דברים זה מתבקש היה שמר חכמוב יפנה לנתבעים בכתב וידרוש הפינוי גם לאחר יום
20.2.05.

מעבר לנדרש
יצויין לעניין זה ,
כי גם בתצהיר מיום 8.3.07 ,
שהוגש בתמיכה לבקשת מר חכמוב להגשת ראיות נוספות וביניהן תמלילי שיחות (בקשה שנדחתה חלקית), מאזכר מר חכמוב תמלילי שיחות מוקלטות עם הנתבעים מימים 22.2.05 ו- 23.2.05 , שבהם נדרש פינוי המושכר (סעיף 10 לתצהיר האמור), אך הוא לא ציין שיחות המאוחרות לאותו מועד. בנסיבות אלה, נראה כי לו היו מבוצעות שיחות נוספות המאוחרות ליום 23.2.05 בעניין הפינוי, אך סביר היה ששיחות אלה היו מוקלטות ע"י מר חכמוב , ומשלא אוזכרו שיחות שכאלה ע"י מר חכמוב, סביר הוא שלא בוצעו.


בכלל נסיבות העניין , יהיה מקום לראות בהעדר ראיות לדרישות פינוי לאחר סוף חודש פברור 05 כעובדה שתקשה על התובעת בהוכחת טענותיה.

ההסכמה בעניין המזגן -

בתצהירו מיום
8.12.05 , שצורף לבקשת הרשות להתגונן ( בש"א 2499/05 ) ,
ואשר הפך בעקבות ההחלטה מיום 17.7.05 לחלק מכתב ההגנה , ציין הנתבע 1
בין היתר כדלקמן :

" 7 . מעולם ,קודם הגשת כתב התביעה לא פנה אלי מר חכמוב בכל טענה של אי פינוי במועד , שכן לא יכל הוא לבוא בכל טענה כזו ולמעט דרישתו את הסך של 2,750 ₪ כמפורט בסעיף 39 לכתב התביעה (בעניין הנזקים שנגרמו למשכר א.ח ) לא היתה מצידו כל טענה .

8 . במסגרת היחסים הטובים ששררו ביני לבין מר חכמוב הסכמתי מיד לדרישתו לתשלום הסך של 2,750 ₪ ובמכתב מיום 14/6/05 השבתי לו כי נלקח על ידו מזגן בשווי 7,500 ₪ אשר שייך לי ואשר היה מותקן במשרד ולפיכך אני מבקש שהמזגן יוחזר אלי או לקזז את הסך של 2,750 ₪ מתוך סכום זה כך שמר חכמוב יהיה חייב לי סך של 4,750 ₪ "

מתוך דבריו אלה של הנתבע 1, עולה טענה, אשר על פיה ביום 14.6.05 , כחודש לאחר הפינוי הנטען ע"י מר חכמוב , הוא שלח למר חכמוב מכתב ובו הסכים לשלם
הסך של 2,750 ₪
בגין נזקים שנגרמו לתובעת וזאת בתמורה להחזרת מזגן שנלקח ממנו ע"י בתובעת .

בסעיף 44 לתצהירו מציין מר חכמוב בכל הנוגע למזגן כדלקמן:
" 44 . בנוגע למזגן מרכזי – המזגן כאמור הושב לאשדוד בעלות של 250
₪ ואוחסן במכולה של התובעת במגרש אחר . נתבע 3 הוזמן עוד ביום 24.6.05 ( יום ו ) לבוא ולקחת את המזגן ולשלם הסכום המוסכם . הנתבע 2 אמר שיגיע . ....................."

מתוך דבריו אלה של מר חכמוב בתצהירו עולה , כי מר חכמוב לא הכחיש קיומה של
הסכמה מיום 24.6.05 , לפיה ישיב לנתבע 1 מזגן שנלקח בתמורה לתשלום סכום מוסכם .

במהלך חקירתו, נשאל מר חכמוב שאלות אודות ההסכמות בעניין המזגן ובין יתר תשובותיו בעניין השיב כדלקמן:

" ש:
ביום אותה שיחה, הנזק שלך, אם היו משלמים לך 4,750 ₪ ולוקחים את המזגן, היה נגמר הענין.
ת:
למה אתה שואל את זה. קודם כל לקבל את הנזק שהם גרמו והם לא הכחישו את זה. יש גם תמונות על זה, גם של המוביל שבא לפרק את המבנים, וראה במו עיניו את הנזק. היה תוהו ובוהו בעיקר בחדרים של העובדים. זה נזק שהוערך על ידי בעל מקצוע .
ש:
אם היה מביא לך את הכסף בשטרות, לוקח את המזגן, העניין היה נגמר?
ת:
הייתי צריך לפנות לבית משפט, לתבוע בגין השטרות.",
( עמ 36 שורות 12-18).

מתוך דבריו אלה של מר חכמוב בחקירתו עולה, כי בחקירתו לא דחה מר חכמוב
את הטענה כי במהלך חודש יוני 05 ( ראה עמ' 35 שורות 14 – 21) , היתה קיימת הסכמה בינו לבין הנתבע 1 שמזגן שנלקח על ידי התובעת יוחזר לנתבע 1 בתמורה לתשלום של 4,750 ₪ . יחד עם זאת ,
עולה מדבריו שביצוע הסכמה זו לא היה מחסל את כל המחלוקות בין הצדדים ,
וגם לאחר ביצוע ההסכמה
הוא היה עדיין רשאי לפנות ולתבוע הנתבעים בתביעה שטרית , בגין האחור במסירת הנכס .

דבריו אלה של מר חכמוב ,
אודות הסכמה שהושגה בין הצדדים כחודש לאחר הפינוי בפועל , על פי גרסתו ,ואשר על פיה הוסדרה סוגיית הפיצוי בגין הנזקים שנגרמו למושכר בפועל , תוך הותרת הזכות לתובעת לתבוע הנתבעים בגין האחור בפינוי ,
תקשה אף היא על בית המשפט לקבל את גרסתו של מר חכמוב.

טענותיו של מר חכמוב בעניין השיחות הטלפוניות מחודשים 12.04 1.05 -

בחקירתו בעניין מועד דרישתו לפינוי הנכס העיד מר חכמוב כדלקמן :

"
ש:
אתה מסכים איתי ששיחת הטלפון, שמצוינת בנספחים ג' ו ד' מיום 14/12,
שדיברתם בה, שאתה תיתן לו הודעה תוך 7 ימים.
ת:
אמרתי לו , כעת אני מודיע לך, תתחיל לפנות.
ש:
אז כבר אמרת לו?
ת:
כן. גם בדצמבר וגם ב 18/1, אמרתי לו זאת.
ש:
והוא היה צריך לפנות בתוך 7 ימים אז?
ת:
כן.
ש:
וזה מה שדיברתם?
ת:
כן.
ב 14/12 אמרתי לו שב 15/11 נחתם החוזה עם המנהל והם צריכים לעזוב מה שיותר מהר. הוא ביקש ממני לא לנתק את המים שהפועלים שישנם שם, יהיה להם במה להתרחץ. גם פה וגם במכתבים שם
. ...................................

ש:
אני מבין שבמסמך נספח ג', כבר אז הודעת לו לפנות וזה בעצם ההודעה שהוא מסכים לפינוי נכון? בשיחה טלפונית מיום 14/12 כבר הודעת לו שהוא צריך לפנות בתוך 7 ימים.
ת:
בוודאי.
גם לפני כן.
ש:
וזו ההסכמה שלו לפינוי?
ת:
כן
...............................................

ש:
בשיחת טלפון , נספח ד', בשיחה הזו, אתה הודעת לו כבר לפנות?
ת:
בוודאי.
ש:
ואז הוא שלח לך את המכתב, שזו הסכמה שלו לפינוי?
ת:
כן.

עו"ד מזרחי:
לשאלת בית המשפט,
אנו נבדוק אם נספח ד' המקורי מצוי בידנו ובמידה ומצוי, נמציאו לבית המשפט בתוך 14 ימים.

ש:
ולמרות שהודעת לקובי אלימלך כבר פעמיים לפנות בתוך 7 ימים,
פעם אחת בדצמבר ופעם אחת בינואר, נספחים ג' וד' , למרות זאת שלחת את נספח ו' , נכון ?
ת:
כן.
ש:
למרות שאתה אומר שקובי אלימלך, הודיע לך באותם מכתבים ג' ו ד' שהוא מפנה בתוך 7 ימים, כי נתת לו הוראה לפנות, אתה שולח את נספח ו'.
ת:
כן
..................... ( עמ' 32
33 לפרוטוקול)

מתוך דבריו אלה של
מר חכמוב בחקירתו עולה , כי בחקירתו טען מר חכמוב באופן עקבי ונחרץ , כי כבר בשיחות הטלפוניות שנערכו בחודשים 12.04 ו -1.05 דרש את פינוי המושכר לאלתר
ובתוך 7 ימים .

דבריו אלה של מר חכמוב עומדים בסתירה לדברים שצויינו על ידו בסעיף 24 תצהירו שם ציין כי " ביום 14.12.04 קיימתי שיחה טלפונית עם הנתבע 2
ובשיחה זו נמסר לנתבע 2 באופן חד משמעי כי התובעת עומדת על הוראת הפינוי וכי זה יחויב לפנות את הנכס עד ולא יאוחר מ- 7 ימים מיום קבלת הודעה".

דבריו של מר חכמוב בחקירתו גם אינם עומדים בקנה אחד עם האמור בסעיף 25 לתצהירו ,
שגם בו אישר ,
כי בהמשך לשיחה טלפונית עימו
שלח הנתבע 1 ביום 18.195 הודעה שיפנה המושכר בתוך 7 ימים מיום קבלת הודעה על כך,
ובסעיף זה אין כל אזכור לדרישה לפנות את המושכר לאלתר ובתוך 7 ימים.

גם הסתירות האמורות בין דבריו של מר חכמוב בחקירתו לבין גרסתו בתצהירו יקשו על בית המשפט ליתן אמון מלא בטיעוני מר חכמוב באשר למועד הפינוי בפועל .


סיכום ביניים באשר להוכחת הטענה בדבר אחור בפינוי –
כפי שצויין לעיל
הגיע בית המשפט למספר מסקנות שהעמידו מכשולים בפני
קבלת טענת התובעת לכך שהנתבע 1
אחר בפינוי
המושכר .

בעניינו מדובר בטענות לזכות פיצוי בגין אחור בפינוי מושכר והנטל בתיק זה מוטל על התובעת.

בנסיבות העניין ועל אף שגרסתו של מר חכמוב לא קרסה לחלוטין לא יכל בית המשפט בתיק זה לקבוע כי התובעת הרימה את הנטל המוטל עליה
בנסיונה להוכיח טענתה בדבר אחור בפינוי המושכר ולפיכך יש לדחות טענותיה בעניין .

פיצוי בגין נזקים שנותרו במושכר:


כפי שצויין לעיל
טענה התובעת בכתב תביעתה כי בגין נזקים
שגרמו הנתבעים במושכר עליהם לפצותה בסכום של 2,750 ₪.

יחד עם זאת בהתאם למצויין לעיל , הוכח בפני

שעם פינוי המושכר נלקח על ידי התובעת מזגן
ששוויו עולה על הסכום האמור , ובנוסף לא הוצגה בפני
כל ראיה לכך שמזגן זה הושב בסופו של דבר
לנתבע 1.

בנסיבות העניין איני מוצא לנכון להורות על פיצוי כלשהו
שיפצו הנתבעים את התובעת בגין הנזקים הנטענים שנגרמו
למושכר .

מחוייבות הנתבעים , 2,3 הפחתת הפיצוי המוסכם והוכחת נזקים בפועל :

כפי שצויין לעיל לא יכל בית המשפט לקבל
את טיעני התובעת בעניין האחור בפינוי המושכר .

יחד עם זאת, בנסיבותיו של העניין ומעבר לנדרש מצא בית המשפט להעיר מספר הערות באשר למחויבות הנתבעים 2,3 ובאשר לסך הפיצוי הנטען בידי התובעת .

ערבות הנתבע 2
-
בתצהירו מציין מנהל התובעת , כי כערובה לקיום החיובים על פי הסכם השכירות התחייב הנתבע 2 בערבות אישית לקיום כל התחייבויות הנתבע 1 ( סעיף 19 לתצהיר ) , וכן ציין כי בשלב מסויים התחלף הנתבע 2 כערב , ובמקומו נתן ערבות הנתבע 3 , אך לדברי מנהל התובעת הדבר נעשה מבלי לגרוע מחבותו
הישירה של הנתבע 2 כערב .


עיון בהסכם מיום 1.4.04, שהאריך בפעם השניה את תוקפו של הסכם השכירות, ואשר היה ההסכם האחרון עליו חתם הנתבע 2 כערב , מעלה כי באותו הסכם הוארך תוקף הסכם השכירות עד ליום 15.4.04 בלבד.

זאת ועוד , כפי שצויין לעיל נחתם ביום 15.4.04 הסכם הארכה נוסף
( להלן: "הסכם ההארכה מיום 15.4.04 " ) , ועל אותו הסכם חתום כערב הנתבע 3 בלבד .

בנסיבות העניין, לאחר שתוקף ההסכם עליו חתם הנתבע 1 כערב פג ביום 15.4.04 , ומאחר ובאותו יום בחר מנהל התובעת להאריך את הסכם השכירות פעם נוספת , תוך כך שהסכים שלאותו הסכם ישמש כערב הנתבע 3 בלבד , ניתן יהיה לקבוע כי הנתבעת למעשה הסכימה לסיום ערבותו של הנתבע 2 להסכם הערבות ביום 15.4.04 .

זאת ועוד, בחקירתו נחקר מר חכמוב על נספחים ג,ד לתצהירו שהינם הודעותיו של הנתבע 1 אודות הארכת הסכמי השכירות בשיחות
טלפוניות מחודשים דצמבר 04 וינואר 05 , ומתוך דבריו של מר חכמוב בחקירתו ( עמ' 26
לפרוטוקול שורות 10 –
19 ) עולה כי על פי שיטתו אין בידיו מסמך המעיד על כך שהודעה על הארכת הסכם השכירות הועברה לנתבע 2 .

לא זאת אף זאת, עיון בתצהירו של מר חכמוב מעלה כי בתצהירו לא ציין מר חכמוב לא במפורש ולא במרומז
שהעביר לנתבע 2 הודעות על הארכת הסכם השכירות בינו לבין הנתבע 1.

בנסיבות האמורות ,יהיה מקום לדחות את טענתו של מר חכמוב כי העביר הודעה כלשהי לנתבע 2 אודות הארכת הסכם השכירות בחודשים דצמבר 04 וינואר 05 , ויש לקבוע כי הנתבעת לא ידעה את הנתבע 2 על ההארכות האמורות .

לאור האמור לעיל , מאחר והנתבע 2 לא חתם כערב על ההסכמים הנוספים שנחתמו לאחר יום 15.4.04 ומאחר והתובעת לא ידעה את הנתבע 2 על הארכת תוקף הסכם השכירות ,ניתן יהיה לקבוע כי גם אם היתה התובעת מוכיחה אחור במסירת המושכר
היא לא היתה יכולה לבוא כיום בטענה כלשהי לנתבע 2 בגין נזקים שנגרמו לה עקב אי פינויו של המושכר באחור
.

טענת השותפות
-
בסיכומיו טען ב"כ התובעת כי הנתבעים 2,3 חייבים לפצות את התובעת בגין נזקיה בהיותם שותפיו של הנתבע 1 .

בעניינו חתמה התובעת
על הסכם שכירות ישירות עם הנתבע 1 בלבד , וזאת כאשר הנתבעים 2,3 היו בתקופות שונות ערבים להסכם בלבד .

בנסיבות אלה, יש כדי להצביע על כך, שבין הצדדים הוסכם מכללא כי חבותם של הנתבעים 2,3 תקום
אך ורק מכח ערבותם , והם לא יחשבו כחייבים עקריים בגין ההסכם , מה גם שלא הוכחש ע"י מנהל התובעת שידע על מערכת היחסים בין הנתבעים בעת חתימת ההסכמים שבתיק.

לאור האמור לעיל לא ניתן יהיה לאפשר לתובעת לטעון כל טענה בדבר חבותם של הנתבעים 2,3 בגין היותם שותפיו של הנתבע 1.

לא זאת אף זאת,
במהלך חקירתו, נחקר הנתבע 2 אודות יחסיו העסקיים עם הנתבע 1 ,ומדבריו של הנתבע 2 בחקירתו ( עמ' 56 לפרוטוקול ) עולה כי בדבריו הדגיש הנתבע כי בינו לבין הנתבע 1 לא היו עסקים משותפים
, וכי קשריהם העסקיים התמצו בכך שהוא היה זה שמימן את פעילות הנתבע .

בנוסף, גם בעדותו של הנתבע 1 מציין הנתבע 1 כי הקשרים העסקיים עם הנתבעים 2,3 התמצו בכך שהם מימנו את פעילותו , ובדבריו הדגיש כי המימון נעשה יותר ע"י הנתבע 2, ופחות ע"י הנתבע 3
( עמ' 70 שורה 21 עד עמ'71 שורה 8 ) , ובנוסף לכך
מתוך דבריו של הנתבע 1 ( עמ' 69,70 ) עולה כי על פי גרסתו , שלא נסתרה , המימון שניתן לו ניתן בפועל ע"י חברת אפיק
שבה היו
שותפים הנתבעים 2,3 ולא ע"י הנתבעים 2,3 בעצמם.

לאור האמור לעיל, יש לקבוע כי , גם אם היתה התובעת מוכיחה אחור במסירה , היה מקום לדחות את טענותיה
לכך שהנתבעים 2,3 מחוייבים לשלם לה סכום כלשהו , בגין היותם שותפיו של הנתבע 1.

הפיצוי המוסכם -

בכתב תביעתה דרשה התובעת בהתאם לחוזה , פיצוי בסך של 500$ בגין כל יום של אחור בהשבת המושכר , ובסופו של דבר דרשה סך של 24,000 $ בגין 48 ימי אחור בהשבת המושכר.

בהתאם לאמור בסעיף 15 (א) לחוק החוזים, (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א 1970, מוסמך בית המשפט להפחית את סך הפיצוי המוסכם מקום בו מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה.

לאחר שמיעת גרסתו של הנתבע 2 , וגרסתו של מר חכמוב , הגעתי למסקנה
כי הנכס הושכר במחיר סמלי של 1 ש"ח לחודש , הן בשל רצונו הטוב של מר חכמוב לסייע לנתבע 1
, והן מתוך אינטרס
התובעת
לדאוג לשמירת המושכר ביד הנתבע 1, ולהניע את הנתבע 2 לסייע לתובעת בקידום פרוייקט שביקשה לקדם.

במהלך הדיונים שבפני
הוכח, כי הנזק המקסימלי שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה
, היה הנזק שהיה עלול להגרם עקב עיכוב בהשבת הערבות הבנקאית שהפקידה התובעת בידי מנהל מקרקעי ישראל , אם יעוכב פינוי הנכס .

בסעיף 44 לתצהירו ציין מר חכמוב ,
כי בגין עיכוב של ארבעה חודשים בהשבת הערבות הבנקאית מן המנהל , נגרם לתובעת
נזק , בגין הצורך בתשלום ריבית בשעור של אחוז לחודש, בסך כולל של
60,000 ₪ , ומתוך האמור לעיל עולה כי הנזק המקסימלי שיכלה התובעת לצפות כנזק מסתבר בגין אחור בפינוי הנכס
, בעת כריתת ההסכם , עמד על הסך של - 500 ש"ח בלבד ליום,( 500 ₪.
= 120 יום
:
60,000 ₪ ).

זאת ועוד, בבואו של בית המשפט לפסוק את סך הפיצוי המוסכם בגין ימי האחור ,
היה עליו
להביא בחשבון את העובדה (שהוכחה לעיל),ולפיה התובעת לא התריעה במהלך כל ימי הפיגור בפני
הנתבע 1 על הנזק שהוא מסב לה ,
וזאת כחלק מחובתה להקטנת הנזק ( סעיף 14 (א) לחוק החוזים , תרופות ) , ובנסיבות אלה יהיה מקום לצמצם בחצי את מספר הימים שבגינם היה על הנתבע לפצות את התובעת בפיצוי המוסכם ולהעמידם
על 24 ימים בלבד .

לאור האמור לעיל אני קובע כי , גם אם היה
בית המשפט מקבל את גרסת התובעת בעניין האחור בפינוי ,
עדיין היה מקום להפחית סך התשלום בגין הפיצוי המוסכם לסך של 12,000 ₪ .

פיצוי בגין
נזק בעין שנגרם עקב
עיכוב בהשבת הערבות הבנקאית -

בסיכומיו
טען ב"כ התובעת כי יש לפצות התובעת בסך של 39,000 ₪
בגין האחור בהחזרת הערבויות שניתנו למנהל .

במהלך הדיון שבפני
הודה מר חכמוב , שמכר את
המבנים היבילים נשוא הדיון לחברת "עוז משא" אך הוא לא הציג הסכם המכר עם החברה האמורה . בנוסף ציין מר אברמוב לשאלת
ב"כ הנתבעים מספר מועדים , שבהם נערך ההסכם למכר המבנים . מאחר והתובעת לא הציגה ההסכם האמור בעניין מכירת המבנים היבילים , יש לקבל את המועד המאוחר ביותר שננקב ע"י מר חכמוב בחקירתו , בכל הנוגע למועד המכר ,ולפיכך
ויש לקבוע כי הסכם המכר למכירת המבנים , נערך שבועיים לפני מועד הפינוי הנטען, ( דברי מר חכמוב בעמ' 37 לפרוטוקול שורה
9).

בנסיבות העניין , לאחר שמר חכמוב אישר בחקירתו כי לצורך השבת הערבות הבנקאית היה על התובעת לפנות את המושכר ( עמ 37 שורות 18-21) , ומאחר שלכל היותר נגרם לתובעת נזק של 500 ₪ ליום ( דבר שאף הוא לא הוכח בפועל ) , יש לקבוע שגם אם היתה התובעת מוכיחה ,
שהמושכר הוחזר לידיה באחור , היה מקום לפצותה בסכום של 7,000 ₪ בלבד בגין שבועים עיכוב בהשבת הערבות הבנקאית ,
וסכום זה היה "נבלע" ממילא בסכום הפיצוי המוסכם.






סוף דבר:

לאור כל האמור לעיל אני דוחה התביעה .

בנסיבותיו של התיק תשלם התובעת לכל אחד מן הנתבעים סך של
3,500 ₪, כהוצאות הכוללות שכר טרחת עורך דין
בתוספת מע"מ כדין.

ניתן היום ז' בשבט, תשס"ט (1 בפברואר 2009) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.
זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי ב"ש.

א. חזק, שופט
001579/05א
139 אורית






א בית משפט שלום 1579/05 גלטון קבלנים בע"מ נ' אלימלך יעקב, בן שושן אשר, עו"ד עקיבא יוסא (פורסם ב-ֽ 01/02/2009)