פסקי דין על רזיאל ז'קונט ורדה | פסקי דין על מעריב הוצאת מודיעין | פסקי דין על פז מלמד יעל |

175886/02 א     09/10/2003




א 175886/02 רזיאל ז'קונט ורדה נ' מעריב הוצאת מודיעין בע"מ, פז מלמד יעל




1
בתי המשפט
א 175886/02
בית משפט השלום תל אביב-יפו
09/10/2003
תאריך:
כב' השופטת י. שבח
, סג"נ
בפני
:

רזיאל ז'קונט ורדה

בעניין:
תובעת
חריש ליאור

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
1 . מעריב הוצאת מודיעין בע"מ

2 . פז מלמד יעל
נתבעים
ברץ
, בר נתן ושות'

ע"י ב"כ עו"ד
פסק דין
בפני
תובענה בעילת פרסום לשון הרע.

1. הרקע לתובענה:
התובעת הינה פסיכולוגית העוסקת גם בייעוץ ברדיו ובטלוויזיה ולה בין היתר, תוכנית רדיו אישית המשודרת מידי יום בתחנת הרדיו "רדיו ללא הפסקה - 103 fm" אליה פונים מידי יום מאזינים רבים.
הנתבעת 1 הינה חברה המוציאה לאור את עיתון "מעריב" .
הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") הינה בעלת תואר אוניברסיטאי בעבודה סוציאלית, עובדת כעיתונאית ואף עורכת את המוסף "נשים" בעיתון "מעריב" במסגרתו היא מפרסמת טור אישי קבוע בו היא מביעה דעתה בנושאים שונים.

2. השידור נשוא העניין:
ביום 5.2.02 במסגרת תוכנית הרדיו לעיל, התקשרה לתחנה מאזינה בת 18 אשר הציגה את בעייתה של חברתה הטובה, אף היא בת 18, אשר אמה נפטרה ואביה נישא בשנית .
המאזינה סיפרה כי לחברה שתי אחיות צעירות, בנות 9 ו- 15, המתגוררות ביחד עם האב והאם החורגת ובצוותא עם תאומות בנות 4 שנולדו לאשה השניה.
המאזינה גוללה סיפור לפיו מתעללת האישה השניה באחיות ושאלה לעצתה של התובעת.

התובעת תחקרה את המאזינה ולמדה מפיה כי החברה עזבה את הבית, כי היא מתגוררת בבית הסבא והסבתא וכי החברה והאישה החדשה "רבו והלכו מכות" וכתוצאה מכך נפתח לחברה תיק במשטרה .
משביקשה התובעת לברר את פרטי ההתעללות שמעה מפי המאזינה כי האישה החדשה מאלצת את האחיות הצעירות לשמש כבייביסיטר לתאומות בנות ה- 4.
התובעת השיבה למאזינה כי על חברתה "לבנות את חייה שלה", וכן יעצה לה כי "תחייה את חייה ותגמור תיכון ותבנה את חייה".
התובעת התלבטה באשר לסוגיה ופתרונה והביעה דעתה כי אכן מדובר במצב בעייתי, וכדבריה:
"... תראי, אני לא יודעת , תקשיבי , אני לא יכולה לתת לך כאן עצה... מצד שני היא אולי צודקת, אני לא יודעת...
לא. טוב. תקשיבי, אין לי עצה ... "
אולם חתמה את השיחה ביעוץ חד משמעי כדלקמן:
"אני לא חושבת שהיא צריכה לשלוח עובדות סוציאליות. היא לא צריכה להתערב. יש שם ממילא יחסים בעייתיים עם אשתו של אביה והיא לא צריכה להרוס את היחסים עוד יותר ואני גם לא חושבת שהיא יכולה להיות מספיק אובייקטיבית... זהו! סיימנו להיום!"

3. הכתבה נשוא עילת התביעה:
הנתבעת שמעה את תוכניתה של התובעת והאזינה, בין היתר, לשיחה נשוא ענייננו .
ביום 11.2.02 פורסם בעיתון הטור הקבוע של הנתבעת הנושא את הכותרת: "דרך אגב" (להלן: "הכתבה").
חלקה הראשון של הכתבה עסק במיניות האישה ואילו חלקה השני הוקדש לתוכנית הרדיו לעיל.

בכתבתה, מותחת הנתבעת ביקורת נוקבת על התובעת ועל הייעוץ שנתנה למאזינה.
הנתבעת צידדה בגישה הפוכה לפיה היה על התובעת לייעץ למאזינה לשכנע את חברתה לגשת ללשכת הרווחה, לפנות לעובדת סוציאלית ולבקש ממנה לבדוק את הנעשה בבית על מנת לוודא ש"בבית ההוא, מאחורי הדלת המוגפת, לא נמצאים שני ילדים בני 9 ו- 15 הנתונים להתעללות פיזית ונפשית מצד אם חורגת ואב מתעלל".
הנתבעת פנתה בכתבתה למאזינה ושדלה אותה שלא לשעות לדברי התובעת אשר היו לטעמה "חמורים ביותר, כמעט אפשר מסוכנים".
עוד גרסה הנתבעת כי "יש גבול לחוסר אחריות של מגישת רדיו פופולרית".

4. טענות בעלי הדין:
התובעת טוענת כי בפרסום הכתבה חטאו הנתבעים כלפיה בפרסום לשון הרע
בשני מישורים :
האחד - המישור העובדתי, מחמת ציון עובדות בלתי נכונות היוצרות רושם מוטעה בדבר תוכן השיחה וסגנונה תוך העמדת התובעת כבעלת אופי אגרסיבי והתבטאות בוטה.
השני - המישור התכני, מחמת העובדה לפיה יצרה הכתבה תמונה כללית מעוותת של תוכן השיחה וסגנונה תוך העמדת התובעת כבעלת מקצוע וכמייעצת באור שלילי.

את הטענות בדבר הצגה עובדתית לא נכונה ממקדת התובעת במילים:
"כאן נכנסה רזיאל ז'קונט לתמונה ובשצף קצף התנפלה על הנערה".
"שוב פתחה עליה ורדה פה גדול".
"היסתה אותה בתוקפנות".
"הודיעה לה ... שלא תכניס שום עובדת סוציאלית לתמונה".


בהיבט התכני קובלת התובעת בעיקר על המלל:
"אי אפשר לעבור על הדברים לסדר היום כיוון שהם היו חמורים ביותר, כמעט אפשר מסוכנים, יש גבול גם לחוסר אחריות של מגישת רדיו פופולרית שאין לה מושג עם מי היא מדברת ומה יכולות להיות התוצאות של דבריה הבוטים...".
עוד טוענת התובעת לרושם הכללי של הכתבה המעמיד אותה כיועצת חסרת אחריות, כתוקפנית וכאגרסיבית אשר שגתה בייעוץ והותירה קורבן להתעללות ללא כל מענה.

מנגד טוענים הנתבעים להגנת האמת.
לטענתם, משקפת הכתבה את שיחת הרדיו כלשונה כפי שאכן התקיימה בפועל תוך תיאור עובדתי מדויק של המלל וטון הדיבור .
עוד טוענים הנתבעים כי התייחסות הנתבעת לשיחת הטלפון, ניתוחה, מקצועיותה והשלכותיה - הינה הבעת דעה מותרת.
כן מפנים הנתבעים לשורת הגנות ארוכה וביניהן הגנת תום הלב, חובה חוקית לביצוע הפרסום, הבעת דעה, ביקורת על יצירה וכן חזקת תום הלב.

5. בתחילה יש להדגיש כי אין בדעתי להכריע איזו מהעמדות הנוגדות, באשר לייעוץ שצריך היה להינתן למאזינה, הינה הראויה שכן אין הדבר בתחום מומחיותי וידיעותי אלא עניין לבעלי המקצוע בלבד.
אסתפק באמירה לפיה שתי העמדות מתקבלות על הדעת וניתן להבין את הטעמים המונחים ביסוד כל אחת מהן .
המאזין לקלטת השיחה יתרשם, בין היתר, ממספר עובדות בולטות ולפיהן התקוטטה החברה עם האם החורגת, כי נפתח לה תיק במשטרה, כי המאזינה חזרה בה מן הטענה בדבר התעללות פיזית ("...זה לא מכה") ועברה לשוחח על התעללות נפשית המתבטאת באילוץ האחים שהינם בני 9 ו- 15 לשמש כבייביסיטר לתאומות בנות ה- 4.
מן המכלול ומן הנתונים לעיל בפרט ניתן להבין התרשמות לפיה "לא כצעקתה" ולפיה אין מקום להתערבות.
מנגד, ניתן להזדהות עם גישת הנתבעת לפיה כל מקרה ומקרה טעון בדיקה לגופו וכי כל אימת שקיימת תלונה על התעללות בקטינים - יש לבדוק אותה ע"י איש מקצוע על מנת לוודא כי אכן לא קיימת בעיה.
מכל מקום, בית המשפט איננו אמור לפסוק מהי הגישה הטיפולית הנכונה שעה שפסיקה כזו אינה צריכה להכרעה.
וכפי שנאמר ע"י כבוד השופט טירקל בע.א 323/98 שרון נ' בנזימן (וצוטט בשנית בר.ע.א. 4651/03 בנק דיסקונט נ' יצחק קבסא) :
"ראוי לו לשופט, בדרך כלל, לכבוש את יצרו ולצמצם עצמו בפסק הדין ולא רק בפסק הדין, אך ורק לנושאים שחובה עליו לפסוק בהם כדי להגיע להכרעה בהליך שלפניו. דברים אמורים בעניין ודברים אמורים גם בלשון שיפה לה שתהיה מאופקת ,על דרך ההמעטה ובלי אמרות אגב והתבטאויות מיותרות".

6. התיאור העובדתי והגנת האמת:
האבחנה בין עובדות לבין הבעת דעה אינה פשוטה כלל ועיקר.
על הקושי באבחנה נאמר בע"א 259/89 הוצאת מודיעין נ' ספירו, פ"ד מו (3)
48 :
"השאלה אם קטעי כתבה שונים מהווים תיאור עובדתי, או שיש בהם משום הבעת דעתו גרידא של הכותב, איננה פשוטה והינה סוגיה עובדתית משפטית מעורבת.
אך נראה לי כי בעיקרה זוהי שאלה עובדתית ועל בית המשפט להסיק את מסקנתו על פי השכל הישר וכללי ההיגיון לאחר שיעיין בכתבה בשלמותה".

לעיתים, גולשת עובדה פלונית אל תוך מתחם הבעת הדעה ומאבדת מאופיה העובדתי ו/או מפרושה המילולי הרגיל והמקובל.

במקרה דנן, ביטויים כמו "פה גדול" ו/או "התנפלות בשצף קצף" הינם, כשהם לבדם, מונחים בעלי אופי עובדתי טהור אולם כשהם נטמעים בהקשר הכולל הם מאבדים ממשקלם העובדתי ולובשים אצטלה של תיאור ו/או כימות ו/או הבעת דעה.
איש מבעלי הדין הרי איננו מתכוון כי בית המשפט יבחן את האלמנטים העובדתיים השייכים לפיה של התובעת קרי: מידות אורך ורוחב, וברור לכל כי הכוונה לתיאור סגנון הדיבור, הלכות הנימוס, אורך הרוח וכו' ולמתן ציון במקצוע "הלכות ונימוסים".
הוא הדין בתיאור העובדתי הטמון בצמד המילים "שצף קצף" שהרי אין מדובר בענייננו במדידת עוצמת השטף ו/או הזרם כי אם בתיאור אופי התנהלות השיחה, מידת הסובלנות, מידת הקשב למאזין, האמפטיה כלפיו וכו'.
מדובר, איפוא, באלמנטים עובדתיים אשר במקרה דנן משמשים כשמות תואר וגולשים אל מתחם הבעת הדעה ללא יכולת הפרדה.
כאשר בשמות תואר עסקינן, יש להתחשב גם בטעם הסובייקטיבי דהיינו גם בטעמו האישי של המאזין ו/או הצופה ובדעתו הפרטית.

מכל מקום, התרשמותה של הנתבעת לפיה התובעת התנפלה על המאזינה בשצף קצף, מתיישבת עם ההאזנה לקלטת, שהרי המאזין הסביר לא יחשוב לאחר ההאזנה, כי התובעת גילתה כלפי המאזינה אמפתיה מיוחדת ו/או גילתה כלפיה סבלנות ראויה לציון .
התובעת אכן קטעה את המאזינה פעמים מספר .
התובעת אף קטעה את השיחה באופן שהמאזין מתרשם שקצה סבלנותה של התובעת להמשיך ולדון בעניין.
התובעת משתמשת במספר מילים קבועות כדי לסמן ולאותת שהשיחה מתקרבת לסיכום ולסיום כגון: "טוב תקשיבי", "כל טוב לך", "השכלנו", "אוקי" ולסיום "זהו סיימנו להיום".
ביטויים אלו הם הבסיס לאמירת הנתבעת לפיה הסתה התובעת את המאזינה בתוקפנות, כאשר בתיאור האחרון טמונה, בנוסף לציון עובדה, גם הבעת דעה מידתית.
מכל מקום, התרשמותה של הנתבעת מאופי השיחה בכל הנוגע לסובלנות, למידת הקשב ולאורך הרוח אינה חורגת בצורה בולטת מהתרשמותו של המאזין הסביר, אם כי יש להניח כי קיימים בודאי מאזינים אחרים ששפטו את התובעת באמות מידה מקלות יותר.

אציין כי למדתי מן הראיות שהוצגו בפני
כי אף התובעת עצמה מגדירה את אופייה בתיאורים לא מחמיאים, אשר חריפותם אינה נופלת מן הביטויים בהם נקטה הנתבעת, כגון:
"אולי את זה שאני בוטה קצת, וקצרת רוח לפעמים גם מעליבה ...
אולי לא מיציתי, אולי הייתי חד צדדית אולי פספסתי נקודה חשובה שבעלי אומר לי שהייתי תוקפנית מידי אני עונה לו שלא שמתי לב".
וכן:
"אינני מתאימה להיות פסיכולוגית קלינית יען כי אינני עומדת בפני
דחפי. אינני יודעת לוסת יחסים . אני קיצונית ואימפולסיבית" . 60221
(נ"1 - הנושא את הכותרת "כן לפעמים אני מעליבה").
ובאם התובעת רואה עצמה במשקפיים אלו, מה לה כי תלין על הנתבעת?

ובאשר לטענה המתייחסת לאמירה בכתבה לפיה הודיעה התובעת למאזינה שלא תכניס שום עובדת סוציאלית לתמונה:
אמירה זו הינה אמירה עובדתית אשר מצאתי אותה עולה בקנה אחד עם הנאמר בשיחת הרדיו .
נכון הוא, כפי שפורט בסעיף 2 לעיל, כי התובעת התלבטה בראשיתה של השיחה ביחד עם המאזינה וצינה שהיא איננה יודעת וכי היא מתקשה לתת עצה בעניין.
אולם לקראת סיומה של השיחה ולאחר שהתובעת קיבלה מהמאזינה פרטים נוספים, מצאה התובעת לנכון לחתום את השיחה במתן עצה חד משמעית ולפיה :
"אני לא חושבת שהיא צריכה לשלוח עובדות סוציאליות .
היא לא צריכה להתערב".
המאזין הסביר מתרשם כי לאחר התלבטות ראשונית ולאחר קבלת אינפורמציה נוספת, הצליחה התובעת / היועצת לגבש דעתה בסוגיה וכי היא אכן מייעצת למאזינה שלא לשלוח עובדת סוציאלית ולא להתערב בעניין.
העצה שהושמעה בסיומה של השיחה נשמעת כדעה נחרצת וללא מקום להיסוסים ו/או דיונים נוספים.
המלה "זהו!" לא מותירה כל ספק כי עסקינן במסקנה אשר אינה נתונה עוד לדיון או ויכוח.

אמירת הנתבעת גם בהקשר זה חוסה, איפוא, בצל הגנת האמת.
אציין כי גם אם נניח כי מדובר במידע עובדתי טהור וגם אם נניח שהמידע לא הובא בצורה מדוייקת, הרי יש לזכור כי חוק אסור לשון הרע קובע כי הגנת האמת לא תישלל בשל כך שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש.
הפסיקה קבעה כי על מנת לחסות בצל הגנת האמת אין צורך בציטוט מדויק ודי בכך שהמשמעות הכללית והתוכן הכללי מתיישבים עם האמת.
וכפי שנפסק בע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו (5) 555:
"אומנם צודקים המערערים בטענתם כי אין הכרח שדברי המערערת יהיו ציטוט מדויק של כתבת המשיבה על מנת שנקבע שהפרסום היה אמת .
די בכך שהפרסום הוא אמת לפי משמעותם ותוכנם הכללי של הדברים שנאמרו בכתבה של המשיבה".

7. עניין ציבורי:
על מנת שתוכר הגנת האמת אין די להראות כי הדבר שפורסם היה אמת בכללותו, אלא יש להראות כי היה בפרסום ענין ציבורי.
כדי להשיב על השאלה באם עסקינן בעניין ציבורי יש להתבונן, בין היתר, על הנפשות הפועלות ועל הסוגיה שנדונה בפרסום.
במקרה דנן מדובר בדמות המוכרת היטב לציבור .
עובדה שאינה צריכה הוכחה היא שהתובעת הינה פסיכולוגית המנהלת מזה שנים תוכנית רדיו פופולרית אליה מתקשרים עשרות מאזינים מדי יום.
נהירת המאזינים לפינתה של התובעת מעידים על הפופולריות הרבה שלה בקרב הציבור הרחב ועל כמיהתו לשמוע את דעתה ולהאזין לעצותיה.
אף נושא הדיון הינו ציבורי ממדרגה ראשונה שכן עסקינן בשאלת ההתערבות במקרה של תלונה להתעללות בתוך המשפחה .
אין צורך, איפוא, להכביר מילים באשר למסקנתי לפיה מדובר במקרה דנן בעניין ציבורי.
8. הבעת דעה:
הנתבעים מבקשים לחסות, בין היתר, בצל הגנת סעיף 15 (4) לחוק הקובע:
"הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנתבע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהן נתגלו באותה התנהגות" .

ב"כ בעלי הדין הנכבדים הכבירו על בית המשפט פסיקה לרוב הדנה בזכות לחופש הביטוי ולהבעת הדעה .
אינני רואה מקום לחזור ולצטט פסיקה נכבדה זו שכן הדברים ידועים.
ההתבטאות החופשית היא חלק מהותי וחיוני מן התהליך הדמוקרטי והיא יסוד מיסודותיו.
באיזון שבין הזכות לשם טוב לבין הזכות לחופש ביטוי יש לתת משקל מיוחד לזכות לחופש הדעה ולחופש הביטוי.
יתרה מזו, כאשר הנפגע מפרסום לשון הרע הוא דמות ציבורית והפרסום נוגע לפעילותו הציבורית ומהווה עניין ציבורי, הרי הנטיה היא להעדיף את הפרשנות המצדדת בעקרון חופש הביטוי על פני הפרשנות המייחסת את מרכז הכובד לזכות להגנה על השם הטוב.

הסוגיה שבפני
מצטמצמת, איפוא, לשאלה אחת והיא האם בפני
נו הבעת דעה ובאם כן האם נעשתה בתום לב.
ב

פסק דין
שרון נ' בנזימן שהובא לעיל קובע כבוד השופט מצא :
"ככלל, יוכל פרסום להיחשב כהבעת דעה אם דברי המפרסם נוסחו כהבעת דעה, אם צוינו על ידיו עובדות האמת שעליהן סמך את דעתו אם הקפיד להבחין בין העובדות לבין דעתו ואם קיימת זיקה סבירה בין עובדות האמת לבין הדעה שגיבש על יסודן".

כן יש לתת חשיבות לאבחנה בין כתבה חדשותית לבין מאמר פובליציסטי, וכפי שנאמר בפסק הדין לעיל :
"דעתי כי בנסיבותיה העובדתיות של פרשתינו, הכרעה בסוגיית הסיווג ראוי לה שתיגזר משני שיקולים מרכזיים :
האחד - כי מדובר במאמר פובליציסטי המותח ביקורת על מהליכיו של שר במילוי תפקידו ...".

עוד יש לתת את הדעת לשאלה עד כמה עוסק הפרסום בדמות ציבורית, עד כמה מדובר בנושא אשר יש בו עניין ציבורי, מהי התועלת שתגרם לציבור כתוצאה מן הפרסום ועד כמה הפגיעה בשמו הטוב של הנפגע רלבנטית ונחוצה לתועלת הציבורית.

בע"א 1104/00 אפל נ' חסון , פ"ד נו (2) 607 נקבע כי יש להקנות יתר משקל לחופש הביטוי לעומת הזכות לשם טוב כאשר מדובר בפרסומים הקשורים לאנשי ציבור ולנושא ציבורי.

וחזרה לענייננו:
כאמור לעיל, התובעת הפכה ביוזמתה ובפעילותה לדמות ציבורית ואין עסקינן בפסיכולוגית אנונימית כי אם בפסיכולוגית אשר הפכה עצמה ליועצת הציבור .
נושא התעללות בילדים אף הוא נושא ציבורי אשר למרבית הצער אינו יורד מסדר היום.
הנתבעת רשאית היתה להביע דעה על הייעוץ הניתן לה ע"י התובעת למאזיניה.
הנתבעת רשאית היתה לסבור כי עצות התובעת היו שגויות.
הנתבעת רשאית היתה לסבור כי השגגה שבייעוץ שניתן לה ע"י התובעת עלה לכדי חוסר אחריות ואולי אף מסוכן .
הנתבעת סבורה כי בכל מקרה בו ילד מעלה טענת התעללות יש לבדוק את תלונותיו על ידי בעל מקצוע ובדחיפות, ומכל מקום יש לכבד את דעתה כי התנהגות אחרת - עולה לכדי חוסר אחריות.
מדובר בהבעת דעה אשר המחוקק מאפשר אותה ומגן עליה .
הבעת דעה כוללת לעיתים דברי שבח וקלס ולעיתים דברי ביקורת פוגעים ומעליבים.
אלו אף אלו מותרים על ידי המחוקק .
גם אם אצא מנקודת הנחה כי התובעת נפגעה מכתבת הנתבעת שהרי זו האחרונה הטילה ספק גם בכישוריה המקצועיים, הרי עסקינן בהבעת דעה מותרת הנהנית מהגנת החוק.

9. נותר לי לברר באם הפרסום נעשה בתום לב.
סעיף 16 (א) לחוק קובע חזקה לפיה נעשה הפרסום בתום לב באם הוכחה אחת מן הנסיבות המפורטות בסעיף 15 ובאם הוכח כי הפרסום לא חרג מתחום הסביר ומאותן נסיבות.
נחה דעתי כי הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות .
יתרה מזו, אין לי שום ספק בתום ליבה של הנתבעת ואינני סבורה כי הכתבה נכתבה מחמת טינה אישית חלילה או מחמת מניע זר אחר.
ההיפך הוא הנכון.
בפתיח לכתבה מצהירה הנתבעת כי:
"ורדה רזיאל ז'קונט לא מקוממת אותי בדרך כלל .
נהפוך הוא, יש משהו בגישה שלה שדי מוצא חן בעיני ".
מעדותה של הנתבעת בבית המשפט התרשמתי כי לנגד עיניה כעובדת סוציאלית וכעיתונאית עמד נושא ההתעללות והרצון לסייע למאזינה, ולא חלילה כוונה לפגוע בתובעת.
וכדבריה:
"... לא דמותה של ורדה עמדה לנגד עיני וגם לא רצון לקעקע אותה כשדרנית אלא שנתקלתי בעבר במקרים של התעללות שלו עובדת סוציאלית הייתה מתערבת זה היה נמנע.
אני מעריכה את ורדה כשדרית ... חשבתי שתגובתה למקרה זה היתה חסרת אחריות.
לא אמרתי שהיא אישה חסרת אחריות . אילו הייתי חושבת שהדברים פוגעים בתובעת אולי הייתי בוחרת בניסוח אחר".

ובאשר לטענה בדבר אי קבלת תגובת התובעת טרם פרסום:
מדובר במאמר פובליציסטי, להבדיל מכתבה חדשותית / עובדתית ולא היה הכרח לבקש תגובה במקרה זה.

באשר לטענה לפיה לא טרחה הנתבעת לבקש תימלול השיחה ו/או להאזין לה פעם נוספת :
טענה זו פנים לה לכאן ולכאן.
מצד אחד, יתכן אומנם וראוי היה כי הנתבעת תקשיב לשיחה פעם נוספת בטרם תכתוב את מאמרה, אולם מצד שני עסקינן בשיחה ברדיו אשר גם המאזין שומע אותה רק פעם אחת ומתרשם מן ההאזנה החד פעמית כך שהרושם הראשון, הרושם היחיד , הוא הקובע לגבי המאזין ומוטב אולי שתחת רושם זה, אף תיכתב הכתבה.
מכל מקום, לא מצאתי בכך כל גורם אשר בר השפעה באשר לתוצאה.


מכל האמור לעיל עולה כי הכתבה חוסה בצל הגנת הבעת הדעה משכך אין לי צורך לדון בכל ההגנות החלופיות אשר הועלו ע"י הנתבעים.

10. לסיום:
התובעת איננה רק פסיכולוגית כי אם גם אשת תקשורת ידועה אשר לה פינות קבועות ברדיו ובטלוויזיה.
דעותיה של התובעת אינן שגרתיות ולעיתים אף בוטות ויוצאות דופן.
יתכן וזהו סוד קסמה, יתכן וזהו סוד משיכתה .
מכל מקום, ניתן היה לצפות מן התובעת אשר דעותיה הבלתי שגרתיות מתקבלות באהבה ובשקיקה על ידי ציבור המאזינים, כי תגלה סובלנות לדעה נוגדת המעבירה את דעותיה תחת שבט הביקורת וכי תהא ערוכה לספיגת ביקורת כשם שהיא מפנה את חצי הביקורת, כלפי אחרים.

המחלוקת שבין התובעת לבין הנתבעת אמורה היתה להתנהל בזירת התקשורת, זירה ראויה לויכוח שבין שני אנשי תקשורת, ולאו דווקא בבית המשפט.
לתובעת פינה משלה ברדיו, לתובעת פינה משלה בטלוויזיה ואף ניתנה לה ההזדמנות, בטרם הוגשה התביעה, להביע תגובתה לכתבתה של הגב' פז מלמד במסגרת אותו טור.
אמצעי חשיפה ונגישות אלו אשר עמדו לרשות התובעת ובמסגרתם יכולה היתה לרפא את הפגיעה שנפגעה ולהעמיד את גרסתה הנוגדת לשיפוט הציבור, לאו דווקא לשיפוטו של בית המשפט.
וכפי שנאמר בפסק הדין הישן והטוב, מיכאלי נ' אלמוג הנ"ל, מפי כבוד השופט שמגר:
"מקובל עלי האיזון בין חופש הביטוי לבין הגנת שמו הטוב של אדם. הגישה 'הרצויה היא שלא כל דבר ביקורת, אף אם הוא מופרז קמעה או אף אם שזורים בו אי פה אי שם אי דיוקים שאינם מרכזיים או דומיננטיים - ישמש עילה לתביעת נזיקין בשל לשון הרע".

לא נותר לי אלא להצטער כי המחלוקת לא נפתרה מחוץ לכותלי בית המשפט ועל כי לא נמצאה דרך להשלים בין הניצות ללא התדיינות מיותרת.

מכל מקום, התוצאה היא שהכתבה חוסה בצל הגנת האמת ובצל הגנת הבעת הדעה.
אשר על כן דין התביעה להדחות .
התובעת תשתתף בהוצאות הנתבעים בניהול ההליך בסך של 15,000 ₪ + מע"מ.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתנה היום י"ג בתשרי, תשס"ד (9 באוקטובר 2003) במעמד הצדדים.

שבח יהודית, שופטת








א בית משפט שלום 175886/02 רזיאל ז'קונט ורדה נ' מעריב הוצאת מודיעין בע"מ, פז מלמד יעל (פורסם ב-ֽ 09/10/2003)