פסקי דין על התביעה הצבאית | פסקי דין על בסאם עבד אל רחמאן אחמד אבו עקר

2733/07 תיק     12/10/2008




תיק 2733/07 התביעה הצבאית נ' בסאם עבד אל רחמאן אחמד אבו עקר




ב י ת ה מ ש פ ט ה צ ב א י י ה ו ד ה

בפני
כב' האב"ד: סא"ל רונן עצמון

השופט: רס"ן מנחם ליברמן

השופט: רס"ן אמיר דהאן
התביעה הצבאית

(באמצעות סרן עדי ניב
)
נגד

הנאשם: בסאם עבד אל רחמאן אחמד אבו עקר
ת.ז 937681856/שב"ס
(באמצעות ב"כ עו"ד בדר אלדין אגבריה
)
הכרעת הדין

סגן הנשיא רונן עצמון:

הרקע

כתב האישום בתיק זה הוגש ב-23/6/04, והוא כולל 36 פרטי אישום. בכתב האישום מיוחסת לנאשם עמידה בראש ארגון הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני באזור בית לחם, ומעורבות ישירה בהוצאתם לפועל של פיגועים נגד ישראלים.

הנאשם כפר בכתב האישום, ומייד בראשית המשפט טען הסנגור כי יש קושי בהסתמכות הרבה של התביעה על דבריו של עד התביעה מס' 2, חאדר ראדי, שכן הוא ידוע כחולה נפש.

בשל עומס בבית המשפט החלו דיוני ההוכחות בתיק רק בראשית שנת 2006. אז התברר להרכב השופטים שדן בתיק, כי אותו הרכב נתן את הכרעת הדין בעניינו של עד התביעה המרכזי, חאדר ראדי האמור. באותו משפט גם הביע הרכב השופטים את דעתו על מהימנותו של הנאשם, ששימש עד התביעה במשפטו של חדר ראדי. לפיכך, הועבר התיק לדיון בפני
הרכב בראשותי.

הנאשם החליף פעמיים את הסנגור. הסנגור השלישי – עו"ד עיראקי - ביקש שתיערך בדיקה פסיכיאטרית לעד חאדר ראדי, וסירב להסתמך על בדיקה קודמת שנערכה לעד במסגרת משפטו שלו, או על בדיקה של פסיכיאטר מטעם שב"ס. מאחר שהעד ראדי הסכים להיבדק שוב, והסכים שממצאי הבדיקה ייחשפו במשפט זה – הורינו לרשויות הכלא לאפשר את בדיקתו של העד ראדי בידי פסיכיאטר מטעם ההגנה. בסופו של דבר לא הוצגה לנו חוות דעת פסיכיאטרית מטעם ההגנה.

הסנגורים השונים שייצגו את הנאשם הסכימו להגשת חלק ניכר מחומר הראיות של התביעה. ביום 13/6/06 העיד עד התביעה הראשון, חאדר ראדי. לאחריו באה סדרה של דחיות בדיונים ורק בנובמבר 2006 חודשה שמיעת עדי התביעה. הנאשם צירף לצוות ההגנה גם את עו"ד נעאמנה, וב-15/8/07 צורף גם עו"ד בדר אגבריה, והוא שניהל את הגנתו של הנאשם מאותו שלב.
לאחר שנשמעו חמישה עדי תביעה, עלה הצורך להחליף את כב' השופט אגסי שדן בתיק, בכב' השופט אמיר דהאן. ניתנה לצדדים ההזדמנות להודיע לבית המשפט אילו עדי תביעה יש צורך לשמוע מחדש. הסנגור הודיע מייד על הסכמתו להחלפת חבר המותב. התביעה מסרה הודעה בדיון ב- 14/2/08 כי אין לה התנגדות שכב' השופט דהאן ימשיך לשבת בדין. איש מהצדדים לא ביקש לשמוע שוב עדות כלשהי.

מובן, שבהכרעת הדין כב' השופט דהאן לא יוכל לחוות דעתו על סימני האמת שהתגלו מהתנהגות העדים שלא העידו בפני
ו, אלא רק על הגיונן של הראיות שהוצגו בפני
נו, והנוגעות לאותם עדים.

התביעה הצבאית
הגישה ביום 8/6/08 את סיכומיה בכתב להכרעת הדין. הסיכומים המפורטים והבהירים משתרעים על פני 31 עמודים. לאחר מספר ארכות הגיש הסנגור עו"ד אגבריה את סיכומיו בכתב, ביום 14/8/08. סיכומים אלה משתרעים על פני 83 עמודים. שני הצדדים עשו עבודה יסודית ביותר, וחבל רק שהסנגור "פיזר" את התייחסותו לפרטי האישום השונים ללא סדר במקומות שונים לאורך הסיכומים, דבר שהקשה על איתור הטיעונים הרלוונטיים לכל פרט אישום.

בסיכומיה ציינה התביעה כי לא הצליחה להוכיח את אשמתו של הנאשם בחלק מפרטי האישום, ועל כן ביקשה לזכות את הנאשם מפרטי אישום 7, ו- 12 עד 17.

נבחן כעת את חומר הראיות שהוצג בפני
נו, ואם היה בו די כדי לבסס את הרשעת הנאשם בעבירות המיוחסות לו.

עדותו של עד התביעה מס' 2 (לפי רשימת העדים) - חדר ראדי

העד העיד בבית המשפט ביום 22/6/06. התנהגותו של הנאשם באולם בית המשפט לא הייתה רגילה. במהלך עדותו הפגין העד התנהגות של אדם שמצבו המנטאלי אינו נורמאלי, ולשאלות שנשאל השיב כי הוא נוטל תרופות כדי לישון, משום שהוא שומע קולות, אך שפוי בשכלו.

לשאלות על הנאשם הוא השיב בהכחשה מוחלטת של היכרות עמו, וטוען כי הנאשם לא עשה דבר אסור. הוא מציין, כי בחקירה המשטרתית המציא את שמו של הנאשם, כשם שהמציא שמותיהם של עוד מספר עשרות אנשים באמרותיו, והפליל אותו במעשים שונים רק משום שהחוקר שאל אותו על כך. לשאלה כיצד ידע את כינויו של הנאשם השיב, כי החוקר אמר לו אותו. לדבריו אמר לחוקר מה שהחוקר רצה לשמוע, וגם הסכים לחתום על האמרה משום שהחוקר איים עליו כי אם לא יעשה כן – יעצור ויביא לחקירה את אביו ואת אמו של העד.

כשהעד נשאל על דברים שקרו בחקירתו – למשל כתיבת אמרה בכתב ידו וחתימתו על האמרה בעברית – הוא השיב כי אינו זוכר, ואינו מזהה את חתימתו בערבית.

אשר לעדותו בבית המשפט אמר העד כי הוא מוכן לומר כל מה שנבקש, כי הדבר היחיד שמעניין אותו הוא קבלת התרופות שמרגיעות אותו. כשנשאל על עמדתו במשפטו שלו – בו טען כי אינו שפוי – אמר כי עורך דינו משוגע, כי הוא לא יודע אם הוא סובל ממחלה כלשהי, וכי לא דיבר עם איש. הוא טען כי אינו זוכר מה אירע במשפטו, ולא זכר שבמשפטו העיד רופא פסיכיאטר מטעם ההגנה על כך שהעד אינו שפוי.

הסנגור לא חקר את העד חקירה נגדית.
יש לציין, כי בתחילה ביקש הסנגור לערוך לעד בדיקה פסיכיאטרית, אך בסופו של דבר לא הוגשה לנו חוות דעת מטעם ההגנה, ולא התבקשנו להעיד פסיכיאטר על מצבו הנפשי של העד.

התביעה טענה במהלך המשפט ובסיכומיה, כי העד מתחזה להיות בלתי שפוי וכי למעשה הוא שפוי לחלוטין – כך היה גם בעת ביצוע המעשים, גם בעת חקירתו וגם בעת משפטו ועדותו. בסיכומיה ציינה התביעה כי במשפטו של העד הוגשו חוות דעת פסיכיאטריות ולפיהן הכריע בית המשפט כי העד שפוי בדעתו. אך ברור שלא נוכל לייחס לכך משקל כלשהו. בעניינים אלה אסור לנו להסתמך הכרעת דין במשפט אחר, ולא על מידע שלא הוצג בפני
נו, ולא הייתה להגנה אפשרות להתמודד עמו.

ביום 18/7/08 התביעה העידה בפני
נו את מר אברהם חן, ששימש אותה עת כנהג אוטובוס ביחידת נחשון. מר חן העיד כי הסיע את העד חאדר ראדי לבית המשפט כ- 10 פעמים. מר חן מסר כי נכח באולם בית המשפט במהלך עדותו של חאדר ראדי בפני
נו, מיום 22/6/06. לדבריו, בדיון התנהג העד ראדי כ"אוטיסט" כהגדרתו של מר חן, וכמי שאינו מכיר את הנאשם. לעומת זאת, כשיצא העד מאולם בית המשפט התנהג כרגיל, בירך לשלום עד אחר שחלף על פניו, ובעליה לאוטובוס של שב"ס התחבק והתנשק עם הנאשם בסאם אבו עקר. מר חן העיד כי פנה אל הנאשם (ולא אל העד ראדי) ואמר לו איך הוא מסביר את השוני בהתנהגותו של העד ראדי באולם ובאוטובוס. הנאשם אמר לו ש"לא קרה כלום". מר חן ראה לנכון לדווח על כך לתובע שטיפל בתיק באותה עת, ולבקשת התובע העלה את הדברים על הכתב במזכר.

בחקירה הנגדית נשאל מר חן על ידי הסנגור כיצד הוא מחווה את דעתו על מצבו הנפשי של מר ראדי בלא הסמכה מתאימה בלימודי פסיכולוגיה או פסיכיאטריה, והזכיר כי במשפטו של חאדר ראדי עצמו נדרשו לבית המשפט 3 חוות דעת של מומחים כדי לגבש דעה על מצבו הנפשי והשכלי של העד.

מר חן עמד על כך שבאולם העד התנהג בצורה מוזרה ואילו מחוצה לו – התנהג כאדם נורמאלי לחלוטין. הסנגור הקשה ושאל, מדוע שאלתו של מר חן אל הנאשם ותשובתו של הנאשם לא נרשמו בזיכרון-הדברים שערך מר חן סמוך לאחר האירוע. מר חן השיב כי אף שעברו 13 חודשים מאז האירוע ועד למועד מתן עדותו, הוא זוכר אותו היטב; גם אם לא רשם את הדברים בזכ"ד, הוא זוכר אותם וכיום יכול להוסיף פרטים מזיכרונו.

בסיכומי התביעה התבקשנו לתת משקל רב לעדותו של מר חן, שאמנם אינו מומחה לפסיכיאטריה, אך אף הוא יכול היה להבחין בשוני הרב בין התנהגותו של העד באולם בית המשפט, לבין התנהגותו מחוצה לאולם, כלפי הנאשם ועצורים אחרים. על סמך זאת ביקשה התביעה לראות בעדותו של מר חן חיזוק לטענתה, כי העד ראדי התחזה בפני
בית המשפט, וכי טענתו כאילו אינו מכיר את הנאשם היא שקרית.

בסיכומי הגנה טען הסנגור כי אין לייחס משמעות רבה לעדותו של מר אברהם. ראשית, אין העד מומחה היכול לקבוע אם אדם מתחזה כבלתי שפוי. שנית, גם אם ראה העד את חדר ראדי מתחבק עם הנאשם, אין הדבר מלמד בהכרח על היכרות מוקדמת. לא זו אף זו, לו הפליל ראדי את הנאשם בעבירות חמורות שאכן בוצעו, סביר יותר שהנאשם יכעס ולא יתחבק עם העד.
אמרותיו המשטרתיות של העד חדר ראדי

הוגשו לבית המשפט 3 אמרות שמסר העד חאדר ראדי במשטרה. אמרה מ- 1/3/03 (ככל הנראה מדובר בטעות בעמוד הראשון של האמרה, והתאריך הנכון הוא 1/4/03) שסומנה ת/13. אמרה מיום 31/3/03 שסומנה ת/11 ואמרה מ- 13/4/03 שסומנה ת/12. כיוון שלא כל חלקי האמרות רלוונטיים למשפט זה, לא ראיתי לנכון לפרט את כל האמור בהן. בהמשך הכרעת הדין, כאשר תיבחן שאלת קיומה של תשתית ראייתית לכל אחת מ- 36 העבירות המיוחסות לנאשם, אבחן את החלקים הרלוונטיים לכל אישום.

באופן כללי ניתן לומר כי אמרותיו המשטרתיות של העד ראדי מפורטות מאד, ומשתרעות על פני מספר עמודים. הן כוללות שמות ופרטים מזהים אחרים של אנשים שפעלו עם העד, מועדים, תיאורי מקומות, והשתלשלות מפורטת והגיונית של תכנון מעשי עבירה ודרכי ביצוען של העבירות יחד עם הנאשם: גיוס לחוליה של ארגון הגא"פ, ירי לעבר כוחות צה"ל ומחנה צה"ל, הנחת מטען חבלה שנכשלה, הנחת מטען חבלה שהסתיימה בפיצוץ המטען, והכנסת מכונית תופת לשכונת תלפיות בירושלים. כמו כן יש באמרות תיאור של מקרה שבו סירב העד לבקשת הנאשם ממנו כי יבצע עוד פיגוע מכונית תופת, ומקרה שבו בעקבות מכות שספג העד מבני משפחתו, נדרש על ידי הנאשם להחזיר לו רובה שהיה ברשות העד.

האמרות ברורות למדיי, אך עיון מפורט מלמד, כי העד לא תמיד מדייק בדבריו, ובמקומות מסוימים יש אי-התאמות בין האמרות בפרטים שונים, אם כי בדרך כלל אין מדובר בהבדלים גדולים או מהותיים. לאמרות בעברית מצורפות אמרות בערבית, בכתב ידו של העד. גם אמרות אלה מפורטות וברורות.

אקדים ואציין כי אמרתו השלישית של העד, ת/12 מיום 13/4/04 שונה באופייה מהאמרות האחרות שמסר. באמרותיו הראשונות הודה העד בביצוע פיגועי ירי ביחד עם הנאשם ואחרים, במהלך עשרת החודשים שקדמו למעצרו. באמרה השלישית – שניתנה כשבועיים לאחר החקירה שקדמה לה – מספר העד לחוקר על פעילות חבלנית מתקופה אחרת: פיגוע ירי משנת 2001, פיגוע הכנסת מכונית תופת לירושלים, סירוב להכניס מכונית נוספת, הנחת מטען חבלה והפעלת מטען חבלה נגד אוטובוס בסמוך לקבר רחל.

כפי שאראה להלן, לחלק מן האמרות חיזוקים ראייתיים חיצוניים ולחלקן – בעיקר האמרה השלישית - לא נמצאו חיזוקים מספיקים.

במהלך המשפט העידו בפני
נו גובי האמרות של העד, השוטרים יעקוב ברזני ואבי עקיבא. עדויותיהם היו דומות מאד ועל כן אתייחס אליהן במשותף. כפי שעולה מן העדויות, לו היה העד מתנהג באופן חריג במהלך החקירה – לא מתקשר, או אומר דברים חסרי היגיון וכו' – היו גובי האמרה מציינים זאת במפורש. השוטר עקיבא אף ציין, כי מלכתחילה לא היה גובה אמרה של עד שקיים חשש שאינו שפוי. החוקרים שללו את הטענה, כאילו איימו על העד במהלך החקירה, וציינו כי הוזהר כדין והאמרה נרשמה מפיו ותורגמה לו במדויק לאחר מכן. עדותם של גובי האמרות הייתה ברורה, מתונה ומהימנה בעיני. לא ראיתי סיבה לפקפק בנכונות הפרטים שמסרו לנו על מהלך החקירה, ועל כך שלא התרשמו מבעיה נפשית כלשהי של העד.
כפי שציין התובע בסיכומיו, וכפי שנראה להלן במפורט, חלקים מאמרותיו של העד חדר ראדי זוכים לחיזוק בעדויות של עדים אחרים. למשל, פרטים המופיעים בהן נזכרים גם בעדויות של רמזי זרינה אל עוק (עד התביעה 6), מחמד ג'ואריש (ע"ת 14) ואברהים אבו סרור (ע"ת 15). התביעה ניסתה למצוא חיזוק לפרטים מהותיים שמסר העד על פיגוע מכונית התופת בשכונת תלפיות בירושלים, על ידי הצבעה על דוחות משטרתיים ועדות גב' עליזה מעתוק. בהמשך הכרעת הדין נבחן אם אכן יש בחומר הראיות חיזוק לאמרה העוסקת בפיגוע מכונית התופת.

במסגרת סיכומי ההגנה הפנה הסנגור המלומד לחוות דעת פסיכיאטרית שהתביעה ביקשה להגיש במהלך המשפט. המדובר בחוות דעת שנתן ד"ר משה בירגר משירות בתי הסוהר. בחוות הדעת נשלל קיומה של מחלת נפש, ונכתב כי הנאשם מסר מידע לא עקבי והציג מצגים שאינם מתיישבים עם נתונים כמו השכלתו ומהות המעשים שבהם הודה במשטרה. עם זאת, ביקש הסנגור להדגיש את המשפטים שבחוות הדעת, לפיהם העד סובל מ"הפרעות אישיות עם קווים אימפולסיביים שימוש במנגנוני הגנה פרימיטיביים, ודימוי עצמי נמוך, אשר ייתכן והחמירו לאחר פגיעת ראש והתפתחות מצב "post concussion " (בעקבות מכת מוט ברזל בראשו של העד בימי נערותו).

יש לציין, כי בחוות הדעת הוזכר עוד שהעד ילדותי ולא בשל, עם רמת תוקפנות גבוהה, ועלול להגיע להתנהגויות תוקפניות, שאינן נובעות מפגיעה בחשיבה או בבוחן המציאות.

בסיכומיו ציין הסנגור כי אין הוא טוען שהעד בלתי שפוי. טענת ההגנה היא כי העד בעל אישיות בעייתית, ועל כן יש להפחית ממשקלם של דברים שהוא אומר, בדומה לנעשה בקשר עם עדותו של חולה הנפש או הלקוי בשכלו. לכן, מבקשת ההגנה, כי גם אם נקבע שאין לייחס משקל לעדותו של חדר ראדי בפני
נו, לא נקבע בהכרח שיש לתת משקל לאמרתו המשטרתית. לפי ההגנה, בהחלט ייתכן שאותם קווי אישיות אימפולסיביים גרמו לעד לומר במשטרה דברים שאינם אמת ביחס לנאשם.

כפי שציין התובע בצדק בסיכומיו, ההגנה לא הביאה בפני
נו חוות דעת של מומחה בתחום הפסיכיאטריה או הפסיכולוגיה ואף לא ביקשה להעיד מומחה כזה בנוגע למצבו השכלי או הנפשי של העד חדר ראדי. כל שיש בפני
נו הוא עדותו של חדר ראדי וחוות הדעת של ד"ר בירגר, המומחה מטעם התביעה.

התרשמותי מחומר הראיות הנוגע לחדר ראדי היא, שמדובר באדם שפוי שניסה להתחזות כבלתי שפוי. יכולותיו המנטאליות – נפשיות ושכליות – אינן נמוכות עד כדי כך שלא יוכל לבצע את המעשים שייחס לעצמו ולנאשם. את חוות הדעת הפסיכיאטרית, שלפיה יש לעד ראדי "הפרעות אישיות עם קווים אימפולסיביים ודימוי עצמי נמוך" אני רואה כפשוטה: אין מדובר בהפרעה נפשית קשה, ואין פגיעה בבוחן המציאות של העד. מדובר באדם עם קווי אישיות, שאולי הופכים את השהייה בחברתו לבלתי נעימה, אך אין בהם כדי לשלול את האפשרות שעשה את הדברים שעליהם דיבר במשטרה.

בסיכומיו ביקש הסנגור המלומד להראות כי אמרותיו המשטרתיות של העד חדר ראדי אינן ראויות לאמון בשל חוסר הגיון "פנימי" העולה מהן:
מועד גיוסו של העד לחוליה צבאית של גא"פ וזהותם של המגייסים– באמרה אחת מוסר העד כי לפני שנתיים שוחח עמו חליל זואהרה על הקמת חוליית גא"פ צבאית, והנאשם ביצע פיגועים לבקשתו של הנאשם, ואילו באמרה אחרת אמר שגויס לחוליה צבאית של גא"פ לפני כעשרה חודשים, על ידי חאג' סלימאן ובסאם אבו עכר.

אני איני רואה סתירה בין הדברים. בהחלט יכול להיות ששני הדברים קרו, ורק 10 חודשים לפני מעצרו הסכים העד להתגייס לחוליה צבאית של גא"פ.

פעילות עם בסאם אבו עכר - לטענת הסנגור, חדר ראדי הוא היחיד שמוסר כי בסאם אבו עכר היה פעיל ב"אגודת התאחדות הצעירים האסלאמית", ואף עד תביעה אחר לא מסר פרט כזה. טענה זו שגויה, משום שהעד רמזי אל עוק מסר אף הוא פרטים על עבודתו של הנאשם בהתאחדות זו.

מקום מגוריו של הנאשם – העד מסר באמרותיו כי בסאם אבו עכר הוא ממחנה הפליטים עאידה. ואילו הנאשם, אף שגר בעבר במחנה זה, עבר לבית לחם כבר בשנת 2000. העד ראדי אמר במשטרה כי ביקר את הנאשם בביתו סמוך לפני המעצר, ומכאן שידע היכן הוא גר, ויכול היה לומר אם מדובר בבית לחם או במחנה הפליטים עאידה.

כיוון שניתן להבין מדברי הנאשם כי התגורר במחנה הפליטים עאידה במשך כ- 40 שנה, ויש להניח שמרבית משפחתו נותרה במחנה, ולאור הקרבה של המחנה לעיר בית לחם, אין זה בלתי סביר שימשיך להיות מזוהה כמי שבא ממחנה הפליטים, למרות שעבר לבית לחם שלוש שנים קודם לכן. אין להסיק בהכרח שהעד משקר, מדמיין או מתכוון לאדם אחר.

אני סבור כי תמיהות אלה שמעלה הסנגור – שניתן למצוא להן הסברים קלים למדיי – אינן שוללות מניה וביה את נכונותן של אמרות העד ראדי. עם זאת, לקחתי בחשבון את העובדה שמדובר באמרות של אדם שרמתו האישית נמוכה, שאינו מדייק בפרטים, שעשה ניסיונות למניפולציות בבדיקתו הפסיכיאטרית ובבית המשפט, שהוא שותף לדבר עבירה ואמרתו מוגשת לפי סעיף 10א לפקודת הראיות.

על כן, בהמשך הדברים, כשאדון בפרטי האישום שבהם מוזכר העד, אבחן אם דברים שמסר העד באמרותיו על פעילות ספציפית שנטען כי עשה עם הנאשם, אכן ראויים לאמון, ואם הם מוצאים חיזוקים ראייתיים מתאימים.

לאחר סקירת מכלול העדויות והראיות בעניינו של עד התביעה חדר ראדי אני סבור כי ניתן לקבוע בוודאות מספר קביעות:

א. העד אברהם חן היה מהימן בעיני, ואני מקבל את עדותו במלואה אף שהוסיף פרטים שלא היו רשומים בזכ"ד שהכין סמוך למועד שבו ראה את העד ראדי מדבר עם הנאשם. קיבלתי את הסבריו של מר חן, כי זכר את האירוע היטב למרות חלוף הזמן, וכי הפרטים שנוספו לא היו המצאה אלא תוצאה של היזכרות בדברים שקודם לכן לא ראה לנכון להעלותם על הכתב. אף שמר חן אינו מומחה במדעי ההתנהגות, אני נותן משקל גבוה לעדותו בנוגע לדרך התנהגותו של העד חדר ראדי כשאינו יושב מול עיני השופטים.
ב. בהסתמך על ההשוואה בין אמרות העד ראדי והעדים האחרים לבין התנהגותו של ראדי באולם, ובהתבסס על חוות דעתו של ד"ר בירגר ועדותו של מר אברהם חן, אני קובע שהעד חדר ראדי אינו בלתי שפוי, ובעדותו בפני
נו ניסה להתחזות ככזה, ללא הצדקה. על כן, אין מניעה לתת משקל לעדותו בבית המשפט ולאמרותיו במשטרה.
ג. עדותו של העד ראדי בפני
נו הייתה מתחמקת, בלתי-הגיונית ובלתי-ראויה לאמון כלשהו.
ד. לעומת זאת, אמרותיו המשטרתיות של העד מעוררות אמון – הן ברורות, סדורות ומפורטות. אי התאמות שמצויות בהן – ועליהן אעמוד להלן בפירוט – ניתנות להסבר קל יחסית.
ה. אני נותן אמון מלא בעדויותיהם של השוטרים שגבו את אמרותיו של העד, לפיהן לא היו איומים ולא היו נסיבות ששללו מן העד את רצונו החופשי במתן אמרתו במשטרה.
ו. על כן, אין מניעה לתת אמון באמרות המשטרתיות של העד חדר ראדי, וככל שיש להן חיזוק ראייתי מתאים – ניתן לבסס עליהן הרשעה של הנאשם.
עדותו של עד התביעה 3 – נדאל זואהרה

בעדותו בפני
נו ניסה העד לשכנע אותנו כי אינו מכיר את הנאשם. תחילה טען, שכלל אינו מכיר אדם בשם זה, אך לאחר מכן אמר כי אם הזכיר באמרתו המשטרתית אדם ששמו "בסאם אבו עכר", הרי התכוון לאדם אחר, שהוא צעיר כבן 30 מבית לחם, גובהו 1.65 מטר, מעט שמן יותר מן העד, אינו מרכיב משקפיים וחסר זקן.

כפי שטען התובע בסיכומיו, העד נכשל בדבריו אלה בסתירה תמוהה: הפרטים שמסר בבית המשפט אינם תואמים את הפרטים המזהים של בסאם אבו עכר שאותם מסר במשטרה. העד לא טען בפני
נו שהוא מכיר יותר מבסאם אבו עכר אחד, אלא שהאדם המוכר לו כבסאם – אינו הנאשם. כשעומת העד עם סתירה זו בעדויותיו התחמק בטענה שבמשטרה הוא מסר רק את השם בסאם אבו עכר, ואת הפרטים הנוספים השלים השוטר. טענה זו מופרכת על פניה, והיא נסתרה גם בעדותו של השוטר שגבה את אמרתו.

העד אישר בעדותו חלק מן הפרטים שמסר במשטרה, כמו למשל ניסיון לבצע פיגוע יחד עם בסאם אבו עכר וחליל זואהרה, חברותו בחוליה של ארגון הגא"פ ופעילות שלו בחוליה זו, לרבות פיגועי ירי.

לאחר שאישר כי הוא חתום על האמרות בעברית טען העד, כי במשטרה לא נשאל למעשה דבר, אלא השוטר השתמש במסמך שהתקבל מן השב"כ ועל פיו הכין מראש את האמרה שעליה התבקש העד לחתום. עם זאת מייד לאחר מכן ציין העד כי חוקר המשטרה כן שאל אותו אם היה בגא"פ.

דבריו על נסיבות גביית אמרתו נסתרו חזיתית בעדותו של השוטר אבי עקיבא. לדבריו, האמרה לא הוכנה מראש, השב"כ לא היה מעורב בחקירה המשטרתית, השוטר גבה את האמרה על פי שאלות ששאל את העד, ותשובותיו של העד נרשמו במדויק. לדברי השוטר, הוא לא הוסיף פרטים על מה שאמר לו הנחקר. עדותו של החוקר הייתה מהימנה בעיני ולא ראיתי סיבה לפקפק בנכונותה.

אם כן, עדותו של העד מלאה סתירות וניסיונות התחמקות לא-מוצלחים. דבריו לא היו אמינים בעיני, וגם תיאורו את נסיבות גביית אמרתו נסתר בדברי החוקר אבי עקיבא.

לעומת זאת, אמרתו של העד במשטרה מיום 22/3/04 (שמסומנת ת/15) היא עקבית, הגיונית, מפורטת ולא ניכרים בה סימני התחמקות או אי-התאמה. האדם המכונה "בסאם אבו עכר" אמנם מוזכר באמרה זו כראש חוליה חבלנית, וכמי שביצע פגועי ירי עם העד, אך עיקר האמרה מתייחס דווקא לפעילות שהעד היה מעורב בה יחד עם חליל זואהרה. לא ראיתי סיבה לפקפק בנכונות הדברים.

משהתגלו סתירות מהותיות בין דבריו של העד בפני
נו ובין הכתוב באמרתו המשטרתית, ראיתי לנכון לקבל את אמרתו המשטרתיות כראיה, לפי סעיף 10א לפקודת הראיות. כמו כן, בהשוואה בין הגיונם של הדברים הכתובים באמרה לבין דבריו של העד בפני
נו, אני מעדיף את אמרתו של העד במשטרה. האמרה הגיונית וברורה, מצויים בה פרטים שמאומתים על ידי עדים אחרים, ולא ראיתי סיבה שלא לתת לאמרה משקל מלא.

בסיכומיו טען הסנגור בצדק, כי אמרות של עדים מעורבים בעבירה שמתקבלות לפי סעיף 10א לפקודת הראיות צריכות חיזוק ראייתי מוגבר. עם זאת, איני מסכים עם טענתו כי נדרש להן "סיוע", ממקור עצמאי המסבך את הנאשם בעבירה. בהמשך הכרעת הדין אראה שבחומר הראיות נמצא חיזוק מספיק לדברים, המאמת פרטים רבים באמרה זו. החיזוק נוגע בין היתר לקשר בין הנאשם לבין העד, לארגון הגא"פ ולחוליה החבלנית בה פעלו. על כן, ניתן יהיה לבסס הרשעה על האמור בעדות זו.

כמו כן, לאור ההתאמות שבין הפרטים שמסר העד אודות בסאם אבו עכר, לבין פרטיו של הנאשם ולבין הפרטים שמוסרים עדים אחרים אודות הנאשם, אני סבור כי הוכח מעבר לספק סביר, כי "בסאם אבו עכר" שעליו דיבר העד במשטרה הוא הנאשם שבפני
נו.

עדותו של עד התביעה 4 – פראס אל עמור

עדותו של העד בפני
נו לא הייתה ראויה לאמון. העד אמנם אישר את היכרותו עם הנאשם, אך מלבד זאת, הסתבך בסתירות רבות – בין הדברים שאמר בפני
נו לבין עצמם וכן בינם לבין דברים שאמר במשטרה, ובינם לבין דברים שמסר לנו גובה אמרתו, השוטר ניסים ארגמן.

כך למשל, סתר עצמו העד בשאלה אם ראה במו עיניו מי ירה לעבר קבר רחל; מה היה שמה המדויק של האגודה בה עבד; האם ידע אם הנאשם עומד בראש האגודה הזו או לא; האם החוקר שאל אותו שאלות בהתבסס על כתב ידו בערבית; האם החוקר תרגם לו את האמרה וכו'. כאמור, לאור הסתירות הרבות, אין מקום לתת אמון בעדותו בפני
נו.

גובה אמרתו של העד, השוטר ניסים ארגמן, העיד בפני
נו כי גביית האמרה נעשתה בדרך המקובלת, וכי אין זה הגיוני שהתבסס על כתב ידו של העד בערבית, משום שהוא לא נוהג להסתכל בכתבי ידם של נחקרים, וכל שהוא עושה בקשר לו הוא הפעולה הטכנית של וידוא, שהמדובר בכתב ידו של הנחקר. לא ראיתי סיבה לפקפק בעדותו של גובה האמרה.

אמרתו של העד במשטרה, שסותרת את עדותו המתחמקת של העד בבית המשפט כוללת תיאור מפורט של הקשר של הנאשם לאגודת אל אחסאן (ממנו עולה כי הנאשם עמד בראש אגודה זו) ומעורבות של הנאשם בירי לעבר קבר רחל. האמרה כוללת גם תיאור של הקשר בין עד התביעה 2 - חדר ראדי – לבין הנאשם והאגודה.

אמרה זו, המחוזקת באמרות האחרות ובתורה מחזקת אותן אמרות, ראויה לאמון ויכולה לבסס הרשעה במעשי העבירה המוזכרים בה.

עדותו של עד התביעה 5 – מחמד חיאט

בעדותו בפני
בית המשפט טען העד כי היכרותו עם הנאשם היא על רקע חברתי בלבד, וכי לא פעל יחד עמו. כשעומת עם דברים שכתובים באמרתו המשטרתית ציין, כי אמנם אמר את הדברים אך כשהגיע לבית המשפט במשפטו שלו, התברר לו שחלק מן הדברים הרשומים לא נכונים, שכן הנאשם לא עשה עמו עבירות. לאחר מכן ציין, כי הפליל את הנאשם בפעילות אסורה משום שבחקירה היה חייב להפליל מישהו והוא העדיף להפליל מישהו ש"רחוק מלהיעצר".

בתחילה לא נתן העד הסבר מספק לשאלות מדוע היה צריך להפליל אדם נוסף מלבדו, ומדוע הפליל את הנאשם,שהיה כבר עצור באותה שעה. בהמשך הדברים העד טען כי עונה בחקירתו בשב"כ - בכך שהוחזק אזוק בידיו וברגליו במשך שעות רבות, קשור לכסא במשך שעות ארוכות וימים, נמנעה ממנו יציאה לשירותים וחלק מן הזמן היה עם שקית על ראשו. עדו טען כי חקירתו התנהלה בערבית ובעברית, וכי לא כל מה שכתב החוקר תורגם לו.

העד ציין, כי חלק מן הפעילות שבה הודה אכן התבצעה – כמו ארגון עצרת בירושלים – אך הנאשם לא היה חלק מן המארגנים. העד הכחיש חלק אחר של הדברים, כמו קיום קשר עם מפקדת הגא"פ בסוריה, וטען שאינו יודע מי ממלא תפקידים בארגון הגא"פ.

בחקירה הנגדית שאל הסנגור דאז, עו"ד עיראקי, שאלות שנועדו להראות לנו כי העד מעל בכספי ארגון הגא"פ ושלשל לכיסו כסף שהועבר באמצעותו עבור הארגון. לאחר מכן חידד הסנגור באמצעות שאלות את טענת העד כי היה חייב להפליל מישהו כדי לסיים את חקירתו.

בעקבות דבריו של העד על תנאי חקירתו העידה התביעה את גובה אמרתו של העד במשטרה, השוטר יצחק יעקובוף. הוא העיד על כך שהחקירה התנהלה בשפה העברית, משום שהעד מחמד חיאט מבין, ואף קורא וכותב בעברית. לדבריו, העד מסר אמרתו מרצונו הטוב ולא ננקטו כלפיו עינויים או אמצעים פסולים אחרים.

עדותו של החוקר הייתה מתונה, עקבית וברורה, ולא מצאתי סיבה לפקפק באמיתות דבריו. בהשוואה עם עדותו רבת הסתירות של העד חיאט, אני מעדיף להאמין לעדותו של החוקר, ועל כן אני קובע כי בחקירתו של העד במשטרה לא ננקטו אמצעים פסולים, וכי האמרה נגבתה כדין לאחר הזהרה.

אמרתו של העד במשטרה ברורה, עקבית ומפורטת. כאשר העד אינו יודע את התשובה לשאלה מסוימת, הוא לא היסס לומר זאת, וידע לומר גם שאנשים מסוימים לא רצו או לא ביצעו פעילות כלשהי. הדבר עומד בסתירה לטענתו של העד בפני
נו, כאילו בשל העינויים היה חייב להפליל את הנאשם בפעילות שלא עשה.

אני דוחה את טענות העד על עינויים או סיבה אחרת שגרמה לו להפליל את הנאשם לחינם. לא מצאתי סיבה לפקפק באמיתות הדברים הרשומים באמרה. אני נותן אמון באמרה המשטרתית של העד, ומעדיף אותה על פני עדותו בפני
נו. האמרה מחוזקת ראייתית גם בעדויות של העדים האחרים על תפקידו ופעילותו של הנאשם בארגון הגא"פ. על כן, בהמשך הכרעת הדין אציין, אילו פרטי אישום אפשר לבסס על אמרה זו.

עדות עד התביעה מס' 6 – רמזי אל עוק

עדותו של עד זה בבית המשפט ב- 24/12/06 הייתה מתחמקת מראשיתה. העד לא השיב ישירות לשאלות התובע אפילו על שאלות פשוטות כמו על מה נשפט, זהות אנשים שעמם ביצע פיגוע ירי, השתייכותו הארגונית של הגוף שבמסגרתו פעל, באם אמרה בכתב ידו אכן נכתבה על ידו וכו'. העד העיד כי הוא מכיר את הנאשם, אך לא פעל עמו פעילות כלשהי, ואין זה הגיוני לצפות אחרת, לאור הפרש של 25 שנים ביניהם. כמו כן אישר כי הוא מכיר את חדר ראדי, כמי שהיה שכנו והיה מכין תה וקפה באגודת "אלאיתיחאד".

העד אישר תחילה כי כתב היד שהוצג בפני
ו הוא כתב ידו, אך טען כי החתימה בעמוד השלישי אינה חתימתו. לאחר מכן טען כי יש טעות באיות שמו, ועל כן אין מדובר במסמך שהוא כתב. עוד אמר שבחקירה מסר רק שמות פרטיים של אנשים, וגם הם שמות בדויים, שכן האנשים היו רעולי פנים והוא לא הכירם היטב.

לדבריו, החקירה במשטרה הייתה קשה, בעיקר בשל לחץ נפשי שהופעל עליו: החוקר איים עליו שיעצור את משפחתו של העד ויהרוס את ביתו, לא נתן לו לישון והחזיקו בצינוק חשוך. העד ציין כי הרגיש שהוא חייב לרשום כל מה שהשב"כ רוצה. גם בחקירת השב"כ הפעילו עליו לחץ כבד, החוקר איים עליו שירצח את משפחתו ויעצור בני משפחה שלו, ועל כן מסר העד פרטים לא נכונים בחקירה, כדי לסיימה. כך יצא שהפליל את הנאשם בדברים שלא עשה, כמו למשל היותו אחראי המועדון אל איתיחאד.

לשאלת התובע השיב העד כי אכן ביצע פיגוע ירי לעבר גילה – יחד עם חאג' סלימאן – אך הנאשם לא היה עמם.

בחקירה הנגדית מסר העד כי לא נחקר אצל מדובבים, נחקר פעמיים במשטרה, וחזר על כך שהחתימות על האמרות אינן חתימותיו. לשאלת בית המשפט אמר העד, כי לא כתב את שמו של הנאשם באמרה, אך הוא מצטער שהפליל אנשים שלא עשו דבר.

כיוון שהעד הוכרז עוין והתכחש לאמור באמרותיו המשטרתיות, ביקשה התביעה להגיש את האמרות באמצעות העדת השוטר שגבה אותן. התביעה העידה בפני
נו את גובה אמרתו של העד במשטרה, השוטר יעקבו ברזני. החוקר העיד בהסתמך על האמרות הכתובות של העד אל עוק. לדבריו, חקיירתו של העד אלעוק התנהלה בשפה הערבית, לא היו בה אירועים חריגים והוא לא איים על הנחקר. החתימות בערבית בסוף עמודי האמרות הן חתימותיו של העד. לא יכולה להיות אפשרות אחרת, שכן החוקר עצמו לא יודע לכתוב בערבית.

לסנגור לא היו שאלות לשוטר ביחס לחקירתו של אלעוק.

אמרתו המשטרתית של רמזי אל עוק מיום 31/3/03 (מסומנת ת/14) מפורטת, בהירה וסדורה. הנאשם מוזכר בה אגב אורחא, וניכר שהאמרה לא נסובה סביבו. האנשים המופיעים באמרה מזוהים על פי מספר פרטים, ולא רק שם פרטי. לגבי פיגוע ירי לעבר גילה, העד סייג את מעורבותו של הנאשם בפיגוע וציין כי היה עסוק בוויכוח עם איש הסיורים הפלסטיני רצה למנוע את הירי.

איני נותן אמון כלשהו בעדותו המכחישה והמתחמקת של העד בבית המשפט. אני מעדיף על פניה את עדותו של השוטר שגבה את האמרה במשטרה, על כך שהעדות נגבתה בנסיבות רגילות וללא איום ולחץ בלתי רגילים. עובדה היא, שגם הסנגור לא ראה לנכון לחקור נגדית את השוטר, על נסיבות גביית האמרה. לאור תוכנה של האמרה, ובהעדר סיבה לפקפק באמיתותה, אני מקבל את אמרתו של העד ת/14 כראיה שיש להסתמך עליה בעת שבוחנים מהי גרסתו של רמזי אלעוק. להלן אבחן באופן פרטני האם די באמרה זו – ובחיזוקים לה – כדי להרשיע את הנאשם במעשי העבירה הנזכרים בה.

עד התביעה מס' 8 (לפי רשימת העדים) – סמיר אל עמיר

בעדותו בפני
נו ביום 6/5/07 אישר העד כי הוא מכיר את הנאשם ממחנה הפליטים שבו "כולם מכירים את כולם", אך לא היה לו קשר עמו מעבר לכך. לשאלת התובע אמר כי שמע מאחרים שהנאשם חבר בגא"פ וכי פעל בחוליה צבאית של ארגון זה. עוד השיב, כי דברים שרשומים באמרתו המשטרתית הם תוצאה של רצונו להתרברב בפני
המדובבים בחקירה. מסיבה זו המציא את הסיפור כאילו היה חבר בחוליות של גדודי אל אקצא שמטרתן למנוע מעצרם של פעילי ארגוני הטרור בידי הרשות הפלסטינית. העד אישר שאמר את שמו של הנאשם בחקירת המשטרה, אך הסביר זאת בכך ש"חשב שהסתבך כבר" ולכן סיפר סיפור שקרי לחוקרים. לדבריו, החוקרים לא הזהירו אותו שאינו חייב לומר דבר, לא הסבירו לו מה החשדות נגדו, והעתיקו לעברית את מה שהעד כתב בכתב ידו בערבית, וחייבו אותו לחתום על כך.

גובה אמרתו של העד, השוטר אבי עקיבא, העיד בפני
נו על נסיבות גביית האמרה. לדבריו, העד הוזהר כדין על זכותו שלא לומר דבר, ואף החתים אותו על נוסח ההזהרה. הוא העיד כי תרגם את האמרה לנחקר וכל מה שנכתב בה נרשם מפי העד ולא הועתק ממסמך אחר. עדותו של גובה האמרה הייתה מהימנה בעיניי, ולא ראיתי סיבה לפקפק בנכונות דבריו.

לעומתו, עדותו של העד סמיר אל עמיר בפני
נו הייתה מתחמקת, רצופת סתירות פנימיות והסברים לא מספקים, ובהשוואה למול עדותו של גובה האמרה, אני סבור כי יש להעדיף את גרסת השוטר.

אמרתו של העד במשטרה מיום 3/12/03 מסומנת ת/16. היא עקבית, הגיונית, ומפורטת למדיי. הנאשם אינו הציר המרכזי באמרה, ולמעשה הוא מוזכר בה כבדרך אגב בשתי הזדמנויות:

האחת, בעמוד 3 לאמרה, בשורה 5 בה נרשם "רמזי אמר לי שבסאם אבו עקר ביקש ממנו שיגייס אותי לג'יהאד האיסלאמי...". על פניו נראה כי מדובר בעדות שמיעה שאינה קבילה.
הפעם השניה שמוזכר הנאשם היא בסיום האמרה, בעמוד 7 החל משורה 11 , שם נכתב "היו עוד חוליות צבאיות של הגי'האד האסלאמי והם (1)...(3) בסאם אבו עקר (4) ....והחוליות האלה שרצו לבצע פיגועי ירי היו פנים לעאמר או שאדי שייצאו ואנחנו נשמור עליהם מהכוחות הפלסטיניים וזה כל מה שהיה". גם מכך לא ניתן לדעת מה מקור ידיעתו של העד על מידת מעורבותו של בסאם אבו עקר בפני
ות בעניין פיגועי הירי, והאם שמע במו אוזניו את הנאשם מבקש את העזרה, או ראה אותו מבצע פעילות אסורה כלשהי.

לאור זאת, אני סבור כי אמרתו של העד סמיר אל עמיר בחלקה אינה קבילה, ובחלקה – משקלה אפסי, ואין להסתמך עליה. לפיכך, דברי עד זה במשטרה ובבית המשפט לא יוכלו לסייע לנו בהכרעת הדין, ויש להתעלם מהם.

עד התביעה מס' 12 מחמד ברוויש

בעדותו בפני
נו בדיון מיום 27/5/07 מסר העד כי לפני מעצרו מעולם לא פגש את הנאשם, אך הוא שוחח עמו בטלפון. הדבר היה מתוקף תפקידו של העד כעוזר למשפחות אסירים במשרד לענייני אסירים, ומתוקף תפקידו של הנאשם כמי שנהג לעזור למשרד לענייני אסירים. בשיחות הטלפון נודע לעד גם כינויו של הנאשם, אבו בלאל. בהמשך העדות ניסה העד לטעון כי באמרתו המשטרתית לא התכוון לומר שהנאשם אחראי על אסירי הגא"פ דווקא, ולא התכוון שישתמע כאילו הנאשם קשור לארגון זה.

ברוב דעות השופטים קבענו, כי בכך סתר העד את הדברים שנכתבו באמרתו המשטרתית, שיש להבינה כמקשרת את הנאשם ארגון הגא"פ, ולא לענייני אסירים באופן כללי. על כן, הוכרז העד כעוין לתביעה, והמשך חקירתו הראשית היה על דרך חקירה נגדית.

בהמשך העדות חזר העד ואמר שלא ידע בדיוק מה תפקידו של הנאשם, וכיצד הוא קשור לענייני אסירים, אך בעזרת הנאשם העד אסף מסמכים על אסירים כדי שיוכלו לקבל את הזכויות המגיעות להם מן הרשות הפלסטינית.

לשאלה, מדוע כתוב באמרתו שמו של הנאשם בין אנשים אחרים שהם פעילי גא"פ, השיב העד כי לא אמר זאת, אין הוא יודע מה כתב החוקר בעברית, ומכל מקום את הנאשם לא הכיר העד על בסיס פעילות בגא"פ. העד הוסיף עוד כי החוקר לא תרגם לו את כל האמרה שנכתבה בעברית, אלא רק בראשי פרקים "כתבתי פה את עניינו של פלוני" וכו'.

בחקירה הנגדית אמר העד, כי לגבי האנשים האחרים ששמותיהם הוזכרו באמרה כפעילי גא"פ – הוא ידע על השתייכותם הארגונית מישיבה משותפת בכלא או שהות משותפת בלבנון, לאחר שגורשו לשם יחדיו. בשלב מסוים התנהל הדו-שיח המוזר הבא:

"ש: בוא נניח שאתה אמרת שאחד האחראים על הגא"פ הוא בסאם אבו עקר, האם נכון לומר כי קביעה זו שלך מבוססת על שמועה, על ניחוש?
ת: רק שמעתי זאת."

לאחר מכן אמר העד כי לא היה לו שום מידע על חברותו של הנאשם בארגון כלשהו, פרט לכך שהנאשם עובד בענייני אסירים.

לשאלת בית המשפט השיב העד כי נהג לשלוח לנאשם ולקבל ממנו מסמכים בפקס. על המסמכים לא הייתה כותרת שממנה יכול היה העד ללמוד עבור איזה גוף פעל הנאשם. שלא כמו בקשת התביעה בסיכומיה, לא ראיתי לנכון לראות בכך סתירה לדברי העד קודם לכן, כי הקשר עם הנאשם היה טלפוני בלבד.

בתגובה לדבריו של העד על דרך מסירת אמרתו המשטרתית, העידה התביעה את השוטר גובה האמרה, רס"ם דודו מזרחי. הוא העיד כי הזהיר את הנחקר כדין, ורשם את האזהרה באמרה, כתב בעברית כל מה שהשיב הנחקר לשאלותיו, וכן תרגם את כל האמרה בפני
הנחקר, ולא רק תמצית מתוכה.

אמרתו של העד מחמד ברוויש מיום 21/5/02 סומנה ת/11. היא כוללת אזהרה ברורה בדבר זכותו של העד לא לומר דבר, והאזהרה חתומה בידי העד. האמרה בנויה כרצף שאלות ותשובות, המתארות דיאלוג בין החוקר לבין הנחקר. יש לציין, כי מרבית האמרה לא עוסקת כלל בנאשם, והוא מוזכר בקצרה ובדרך אגב בעמוד 4 לאמרה, בין השורות 13 ל- 18. במענה לשאלת החוקר "האם היה לך קשר עם אחראי ג'יהאד איסלאמי מאזורים אחרים ואם כן עם מי" מנה העד 4 אנשים, ובהם הנאשם "בסאם אבו עקר, בן 50 מבית לחם, מכונה אבו בלאל,ואיתו הייתי מדבר על עצורים ואחרי שעצרו את ע"א חכים מסאלמה דיברתי על כך עם בסאם. הוא היה עצור ברשות הפלסיטינית....". בסוף הדברים נשאל העד שוב, והוא משיב: "כל אלה שסיפרתי לך עכשיו עליהם הם פעילי ג'יהאד איסלמי".

לעומת דבריו המתחמקים והמעורפלים של העד בפני
נו, הייתה אמרתו המשטרתית ברורה וחד משמעית. לפיה, ברור כי העד עמד בקשר עם מספר אנשים שהיו מוכרים לו כפעילי גא"פ, ובהם הנאשם. לאור עדותו המהימנה של גובה האמרה, איני רואה מקום לפקפק בדבריו על נסיבות גביית האמרה, ועל הדיוק בתיעודה הדברים שנאמרו בחקירה. על כן, אני מעדיף את אמרתו המשטרתית של העד על פני עדותו בעל פה בבית המשפט.

אשר לשאלת משקלה של האמרה ואמיתות תוכנה: התביעה טענה בסיכומיה, כי יש לראות את העד כמי שיודע מידיעה אישית על חברותו של הנאשם בארגון הגא"פ. זאת משום שהעד ידע להבחין ולציין במפורש – גם באמרתו וגם בעדותו בבית המשפט – מה הם הדברים שהוא יודע מידיעה אישית ומה הם דברים ששמע מאחרים. כמו כן, העד ציין גם בבית המשפט, כי האנשים האחרים- מבין הארבעה שהזכיר באמרתו – הם אכן פעילי גא"פ. אין סיבה להניח כי דווקא הנאשם אינו פעיל גא"פ.

אני סבור כי בעניין זה הצדק עם התביעה, מן הנימוקים שפורטו. לפיכך, אני רואה באמרה ביטוי למידע הידוע לעד מידיעה אישית ברורה, מתוך קשריו עם הנאשם, ולא עדות שמיעה שאינה קבילה. לא מצאתי סיבה לפקפק במהימנות הדברים ועל כן, בהמשך הכרעת הדין אתן למידע על הנאשם, שמסר העד באמרתו, משקל מלא.

עדת התביעה מס' 16 - גב' עליזה מעתוק

בניסיון להזים טענות שהעלתה ההגנה בנוגע לקיומן או אי-קיומן של מסעדה וחנות בגדים בקרבת הבניין שהוזכר בפרט אישום 30, העידה התביעה את גב' עליזה מעתוק, אחת מן הדיירות בבניין, שלידו התפוצצה מכונית תופת.
גב' מעתוק העידה בפני
נו בצורה מתונה, בהירה ורהוטה, כי ב"בוקר האירוע" באוקטובר 2001, בקרבת ביתה – מס' 85/2 בדרך בית לחם בירושלים – הוחנתה מכונית לבנה על ידי נהג שלא מוכר לה. העדה דיברה עם הנהג ואמרה לו שמדובר בחניה פרטית אך הנהג לא ענה, החל ללכת, הסתובב וחייך אליה, ואחר כך הלך מן המקום.

לשאלות התביעה ענתה העדה כי בקרבת ביתה יש מספרה, חנות בגדים מרוחקת מעט, ובית קפה. בית הקפה מרוחק מרחק קצר – כ- 3 דקות הליכה – מחניית הבית. ליד חנות הרהיטים הסמוכה יש מסעדה בשם קזבלן, והיא מרוחקת מביתה כ- 3 דקות הליכה של אדם רגיל.

בחקירה הנגדית הסכימה העדה עם הסנגור כי בין ביתה, מס' 85, לבין בית מס' 83 ובית מס' 87 יש מרחק לא קצר; הבניינים לא צמודים אך לא מרוחקים יותר מ- 10 מטרים זה מזה. הסנגור ביקש מן העדה לסרטט בפני
נו את מיקומה של חנות רהיטים הסמוכה לביתה, והגב' מעתוק העידה כי מול ביתה מצוי בית ספר, ולאחריו חנות רהיטים. בקרבת חנות הרהיטים מצויה מסעדה, אך היא לא פונה אל הכביש הראשי אלא ממוקמת בסמטה, מרחק כ- 2 חנויות ממפגש הרחוב והסמטה. את המסעדה אי אפשר לראות מחניית ביתה של העדה. אין - ולא היו גם בעבר - מסעדות נוספות באזור.

לשאלת הסנגור השיבה העדה כי בקרבת ביתה אין חנות בגדים, וגם בשנת 2001 לא הייתה חנות בגדים בקרבתה. יש בית קפה במורד הרחוב, מרחק של מספר בניינים מביתה. העדה לא ידעה באיזו שעה מתחילה העבודה בבית הקפה. היא הייתה בדרכה לרופא שיניים, היא המתינה לבתה שתלווה אותה לרופא בערך בשעה 9:00 או 10:00 בבוקר, אך בשום אופן לא בשעה 6:30. לדבריה, מרגע שהבחור הצעיר החנה את המכונית בחניית הבניין ועד הפיצוץ עברו כ- 10 דקות.

בחקירה חוזרת אישרה העדה כי במרחק מה מביתה, אחרי הקניון, יש חנות בגדים בשם "בזאר שטראוס".

לבקשת בית המשפט, תיארה העדה את תוצאות ה"אירוע" שעליו העידה: בדרכה לרופא עם בתה שמעה פיצוץ. היא נקראה לחזור הביתה, משום שנאמר לה שהיה פיגוע. כשחזרה התברר לה שהמכונית שהחנה האדם הזר בחניית ביתה התפוצצה ונשרפה, עוד שתי מכוניות סמוכות נפגעו, גינת הבניין נשרפה, חלונות נופצו ומיטתה נקרעה מחלונות וזכוכיות שהתנפצו.

העדה העידה בפני
נו בביטחון רב, מתוך רצון להשיב היטב על כל שאלה, בלא הגזמות או התחמקות, וניכר שזיכרונה והתמצאותה בנושא עליו נשאלה – בתי העסק בסביבת מגוריה – היו טובים מאד. על כן, לא ראינו סיבה כלשהי לפקפק במהימנותה של העדה, ובדיוק הפרטים שמסרה בעדותה.
חומר ראיות שהוגש בהסכמה:

בנוסף לאמרתו של הנאשם במשטרה, שהדיון המפורט בה יהיה להלן, הוגש לנו בהסכמה חומר הראיות הבא:
אמרתו המשטרתית של עד התביעה מס' 13 – שריף מוחי אל דין

אמרתו של העד הוגשה בהסכמה, ובהתאם להלכה הפסוקה יש לתת לתוכנה משקל מלא.

האמרה – שאליה צורף גם כתב יד בערבית של העד – כוללת תיאור של פעילותו של העד כבכיר בבאגודת אלאחסאן אל חיריה, ומציינת כי האגודה משויכת לארגון הגא"פ. בין היתר מזכיר העד באמרתו כי כחלק מפעילותו עמד בקשר טלפוני עם מנהל אגודת אלאחסאן בבית לחם, המכונה אבו בלאל. העד לא ידע את פרטיו של אבו בלאל.

בסיכומיה טוענת התביעה, כי אבו בלאל המוזכר על ידי העד הוא הנאשם – משום שהנאשם הודה שזהו כינויו, עד תביעה 4 מפליל את הנאשם כראש אגודת אל אחסאן, וקושר אותו לאדם שכונה "אבו עאבדה" שהיה מגיע למשרדי האגודה עם אבו בלאל. על כן, לטענת התביעה, יש לראות באמרתו של שריף אל דין חיזוק לראיות בדבר היותו של הנאשם ראש אגודת אל אחסאן אל חיריה.

הסנגור המלומד טען בסיכומיו, כי גם אם נראה את האמרה כאמיתית, הרי אין בה זיהוי של הנאשם – העד מציין כי דיבר בטלפון עם אדם המכונה "אבו בלאל" אך לא מסר פרטים מזהים ולא נערך לו מסדר זיהוי קול. התביעה גם לא הוכיחה כי לא קיים אדם נוסף בבית לחם המכונה "אבו בילאל". על כן, לטענת הסנגור, לא ניתן לומר בוודאות מספקת כי הנאשם הוא אותו "אבו בלאל" שאליו התכוון העד באמרתו.
אמרתו המשטרתית של עד התביעה מס' 14 – מחמד סלאמה ג'ואריש

אמרתו של העד הוגשה בהסכמה, ובהתאם להלכה הפסוקה יש לתת לתוכנה משקל מלא.

באמרה מיום 11/2/04 מפליל העד את הנאשם – "בסאם אבו עקר כבן 45 עד 50 נשוי מבית לחם ומבוקש", כמי שאחראי על הזרוע הצבאית של הגא"פ בבית לחם, "סראיאת אל קודס". כמו כן, ניתן למצוא באמרה זו חיזוק לראיות אחרות של התביעה, משום שהעד מזכיר פעילי גא"פ אחרים, שחלקם עדי תביעה שאף הודו בחברותם זו (ראה עדי תביעה 2,6,8,15).

משהוגשה האמרה בהסכמה, יש לראות את תוכנה כמוכח ובלתי שנוי במחלוקת.

עם זאת, הסנגור טען בסיכומיו, כי פרטי הזיהוי שכלל העד באמרתו אינם מספיקים לזהות את הנאשם בוודאות הנדרשת, וכיוון שלא נערך מסדר זיהוי לנאשם, לא הרימה התביעה את הנטל להוכיח כי הנאשם הוא אותו אדם שעליו דיבר העד במשטרה.

אמרתו המשטרתית של עד התביעה מס' 15 אברהים אבו סרור

אמרתו של העד הוגשה בהסכמה, ובהתאם להלכה הפסוקה יש לתת לתוכנה משקל מלא. באמרה מציין העד כי "בסאם אבו עקר הוא מבוקש גא"פ וראיתי אצלו 16-m".

משהוגשה האמרה בהסכמה, יש לראות את תוכנה כמוכח ובלתי שנוי במחלוקת. עם זאת, בסיכומי ההגנה טען הסנגור כי האמרה אינה כוללת פרטי זיהוי מספקים ולא ניתן לקבוע כי האדם שעליו מדובר הוא הנאשם. לא נערך מסדר זיהוי כלשהו, ולא הוכח שהנאשם היה המבוקש היחיד באותה תקופה ששמו היה בסאם אבו עכר.

דוחות משטרה

הוגשו לנו דוחות שערכו מומחים ממשטרת ישראל, מהם עולה כי ביום 1/1/01 התפוצצה מכונית תופת במגרש חניה של בנין מגורים בדרך בית לחם בירושלים. במכונית מסוג מיצובישי לנסר לבנה משנת ייצור 1992 הוטמן מטען חבלה שהורכב ממיכל גז לתוכו הוכנס חומר נפץ מרסק מאולתר שמשקלו כ- 30 ק"ג, והופעל במנגנון חשמלי, ייתכן עם טיימר להשהיה. למטען צורפו כדורי רובה בקוטר 5.56, ברזלים חדים במשקל 18.5 ק"ג, ברגים במשקל 16.5 ק"ג, ברזל בניין קצוץ במשקל 5.1 ק"ג, ומסמרי מתכת במשקל 2.5 ק"ג.

בלון הגז ששימש לפיגוע נמצא במרחק כ- 210 מטרים ממקום הפיצוץ. מן הפיצוץ ניזוקו קשות מכוניות שחנו בסמוך, וכן בית המגורים הקרוב.
הערכת משקלן של ראיות התביעה

בסיכומי ההגנה טען הסנגור המלומד- בצדק - כי גם אם איננו נותנים אמון בעדויות של עדי ההגנה בפני
נו, אין הדבר צריך להוביל בהכרח למתן אמון מלא באמרות המשטרתיות.

נכון הוא, כי קביעה שעדותו של עד אינה אמינה אינה מובילה מייד למסקנה כי אמרתו המשטרתית אמיתית ומדויקת. עדיין ייתכן שהעד שיקר גם במשטרה, או שטעה, או שעדותו עדות שמיעה או סברה.

במקרה זה, כפי שהראיתי ביחס לכל אמרה ואמרה של עדי התביעה המפלילים את הנאשם, ראיתי לנכון לתת אמון בסיסי באמרות אלה. אך עדיין, לפי הדין ולפי ההיגיון נדרש חיזוק ראייתי לכל אמרה, כדי לשכנע אותנו כי הפרטים המופיעים בה – נכונים.

הסנגור טען בסיכומיו כי נדרש חיזוק ראייתי מוגבר עד כדי סיוע. זאת, משום שהאמרות מחייבות חשדנות וזהירות מיוחדים, בהיותן אמרות של שותפים למעשים, שנמסרות כאמרות חוץ לפי סעיף 10א לפקודת הראיות, הן נגבו שלא בשפתם של העדים, לאור הכחשתו הגורפת של הנאשם, ואי ההתאמה בין האמרות לבין עצמן בפרטים שונים.

אני מסכים לטענה, כי יש לדרוש במקרה זה חיזוק מוגבר לאמרות שהוגשו, אך דוחה את הטענה, כי חיזוק זה צריך להיות מסוג "סיוע" המסבך את הנאשם באופן עצמאי בנושאים השנויים במחלוקת. האמרות שהוגשו אינן נגועות בחוסר היגיון פנימי, ואינן אפופות חשד באשר למניעי מסירתן ולנכונותן. על כן, כל שנדרש הוא חיזוק מוגבר שניתן להשיגו מהשוואת הפרטים שבאמרות השונות והשוואה לעדויות ולמסמכים שהוגשו לנו.
אזכיר את שציינתי בפרק שעוסק באמרותיו של העד חדר ראדי, כי לגביו נדרש חיזוק מוגבר במיוחד, לאור העובדה שמדובר בעד בעל רמה אישית נמוכה, שפרטים לא מעטים באמרותיו אינם תואמים זה את זה ואת הראיות החיצוניות להן ונראה כי זכרונו אינו מן המשובחים. העד גילה כוונות מניפולטיביות בבדיקתו הפסיכיאטרית ובבית המשפט, היה שותף לעבירות, ואמרותיו מוגשות לפי סעיף 10א לפקודת הראיות.

אכן, ייתכן שלא כל אמרה של עדי התביעה בפני
עצמה הייתה מספיקה להרשעה מעבר לספק סביר. אך שילוב האמרות יוצר תמונה אמינה של זהותו של הנאשם וטיב פעילותו.

למשל, זיהויו של הנאשם כ"בסאם אבו עכר" אינו חד וחלק בחלק מן האמרות. לעיתים הוא מוזכר בכינויו "אבו בלאל", לא תמיד הגיל שיוחס לו היה מדויק, והעד חדר ראדי מסר מקום מגורים לא מדויק. עם זאת, הסיכוי שיהיה במחנה הפליטים עאידה עוד אדם בשם בסאם אבו עכר, בן גילו של הנאשם, שגם מכונה "אבו בלאל", וגם פעיל ובעל משרד באגודת אל אחסאן - אפסי. משילוב הפרטים שמסרו העדים ניתן להסיק במידת ודאות שמעבר לספק סביר, כי הנאשם הוא בסאם אבו עכר, המכונה אבו בילאל, שמוצאו ממחנה הפליטים עאידה ומתגורר בבית לחם, היה מבוקש לכוחות הביטחון, עבד עם אגודות של הגא"פ, והיה פעיל בדרג בכיר יחסית בארגון זה.

האמרות שמניתי מחזקות זו את זו גם בנוגע לטיב פעילותו של הנאשם בנוגע להוצאה לפועל של פיגועים, כפי שאראה להלן ביחס לכל פרט אישום בנפרד.

פרשת ההגנה

עדות הנאשם

בפרשת ההגנה העיד תחילה הנאשם. בחקירה הראשית, ביום 16/9/07, הוא חזר בפני
נו על הכחשתו הגורפת את הדברים שמיוחסים לו בכתב האישום ובאמרותיהם של העדים המפלילים. הנאשם אישר כי הוא מבית לחם וכי הוא מכונה אבו בילאל, משום שבנו הבכור שמו בלאל. הנאשם העיד, כי כל זמנו מוקדש למשפחתו ולביתו ולא נותר לו פנאי או סיבה לפעול פעילות אסורה.

חקירתו הנגדית של הנאשם החלה בתשובות מתחמקות. לשאלה האם הוא חבר בג'יהאד האסלאמי הפלסטיני השיב: "מעולם לא הורשעתי בחברות בגא"פ". בהמשך החקירה הנגדית שב ואמר שהוא בטוח שלא הורשע מעולם בחברות בארגון זה. כשהמשיך התובע ושאל בנוגע לעניין זה, אמר הנאשם כי היה במעצר מנהלי בשל חשד כי הוא חבר בגא"פ אך התחמק בעקשנות מלהשיב לשאלה אם הודה והורשע במשפט פלילי בחברות בארגון זה.

לשאלה האם פעל בג'מעיית אל אחסאן השיב: "לא הייתי חבר ישיר". רק לאחר מכן אמר כי לאותו ארגון "אין לי שום קשר, לא בצורה ישירה וגם לא בצורה עקיפה". לשאלה אם הופיע בטלוויזיה הפלסטינית, השיב כי אינו זוכר. הנאשם ציין כי הוא אדם מוכר בכפרו, בהיותו מוכר כריכים ומוצרי מזון, ולכן ייתכן שאנשים מכירים אותו למרות שהוא לא מכיר אותם.

לשאלות התובע, שלל הנאשם היכרות עם אנשים, שלאחר מכן הסתבר שהזכירם באמרותיו המשטרתיות, וגם ההיפך קרה: הנאשם העיד שמכיר אדם, שבאמרותיו מסר שאינו מכירם (כמו למשל, מחמד עבדה).

במענה לשאלות התובע, השיב הנאשם כי אינו קשור לפעולות של אגודות צדקה או לסיוע לנזקקים, אינו יודע אם ג'מעיית אל אחסן משויכת לגא"פ, ציין כי מעולם לא היה מבוקש משום שלא קיבל זימון ולא ידוע לו אם באו לביתו לומר לו שהוא מבוקש על ידי כוחות הביטחון. עוד מסר, כי מעולם לא שמע על המג'לס א-שורה של הגא"פ בבית לחם. הוא מכיר את "נאדי אל אסיר" ולא את מועדון "אלאיתיחאד אלשבאב". לדבריו, לא עבד ברשות הפלסטינית, ואין לו משרד אלא חנות.

בחקירה החוזרת הבהיר הנאשם כי בשנת 1992 נחקר על חברות בגא"פ, חקירת שב"כ קשה שגרמה לאשפוזו בבית חולים. לאחר מכן נעצר במעצר מנהלי בשל חשד זה. לאחר מכן הוגש נגדו כתב אישום בגין חברות בגא"פ, סנגורו אמר לו שאין לו ברירה אלא להודות, והוא הודה בהעברת מספר טלפון לעצור שהפליל אותו, אך בטוח שלא הודה ולא הורשע בחברות בגא"פ.

במענה לשאלות הסנגור הסביר הנאשם כי לאחר שסבל בכלא התחייב לעזור לאסירים פלסטינים ולמשפחותיהם. כך החל לעבוד עם מועדון האסיר הפלסטיני, קיבל מהם שמות וגם עזר לאנשים באופן אישי ופרטי, הכול ממניעים הומאניטאריים, וללא קשר להשתייכות ארגונית.

הנאשם מסר עוד, כי הוא חתם על כרוזים נגד ירי משום שהירי גרם לירי תגובה, והדבר משפיע השפעה שלילית על נפשם של אנשים וילדים.

הצדדים הסכימו על הגשת אמרתו של הנאשם בחקירה המשטרתית מיום 7/6/08, והיא סומנה ת/8. כן הוסכם על הגשת עותק מתיק ביהמ"ש הצבאי בחברון 10218/93, שבמסגרתו נשפט הנאשם בעבר. נקדים ונציין כבר עתה, כי לפי החוק והפסיקה, אמרה שהוגשה בהסכמה וללא סייג רואים את תוכנה – ככל שהוא תומך בעמדת הצד שביקש להגישה – כמוסכם על הצדדים.

באמרתו זו מכחיש הנאשם מכל וכל חברות או תמיכה בארגון הגא"פ. הוא מציין כי מעולם לא עזב את האזור למדינה אחרת. הוא נעצר ב- 1/6/04 במהלך ביקור שערך בביתו של חמיו. לדבריו, ידע שהשב"כ הישראלי היה בביתו כחודש לפני שנעצר, אך לא ידע אם הוא מבוקש לכוחות הביטחון.

הנאשם הכחיש היכרות עם נידאל זואהרה, ואת הפללתו של נידאל כאילו הכין יחד עם הנאשם מטען חבלה. הנאשם נשאל על הפללות ועל אזכורים של שמו באמרות של נחקרים אחרים. הוא הכחיש היכרות עם חליל זואהרה, מחמד עבדה, אכרם נבתיתי, תאאר ג'ואריש', מחמד ברוויש, מחמוד ג'ומעה, נאדר מחמוד מעלא, חליל אסעד, מחמד חיאט, סמיר אל עמיר,שריף מוחי אל דין, מאג'ד סלאמה, אברהים אבו סרור ופראס נצראללה. לא היה לו מענה לשאלה מדוע כל אותם אנשים מפלילים אותו בחברות ובפעילות בגא"פ. לשאלה האם הוא מכיר את רמזי אל עוק השיב הנאשם "אני לא מכיר אותו כי אולי הוא צעיר".

הנאשם הכחיש היכרות עם העד חדר ראדי, ואמר כי אין אמת בהפללות של אותו ראדי בדבר מעורבות הנאשם בפיגוע ירי, בגיוס לגא"פ, באימון בנשק, ובהנחת מכונית תופת.

במענה לשאלה, מה עיסוקו ברשות הפלסטינית השיב הנאשם "אני עובד ברשות בארגון נאדי אל אסיר אבל אני רוצה שתרשום שאני מחלק או מוכר סנדוויצ'ים לתלמידים בכמה בתי ספר". עוד ציין, כי הוא עוזר לארגונים לעזור לעניים. אמנם הוא לא עבד במסגרת ארגון כלשהו, אך עזר באופן אישי לעניים, אם כי לא נתן כסף לאיש. עוד מסר, כי בשנת 1988 עבד בחנות לממכר כריכים וסיגריות, אך לאחר תקופה קצרה הפסיק, ומאז אין לו חנות אלא הוא מוכר את האוכל בבתי ספר.

הנאשם מסר עוד כי הוא מכונה אבו בלאל על שם בנו הבכור. כמו כן אמר שהוא לא מכיר איש שנהרג או נפצע באינתיפאדה, ובסיום אמרתו ביקש שכל מי שהפליל אותו יבוא לבית המשפט להעיד, כדי שבית המשפט הישראלי יתרשם שהנאשם חף מפשע, וישחרר אותו לחזור למשפחתו.
הערכת מהימנות הנאשם

התביעה היטיבה להראות בסיכומיה את תשובותיו המתחמקות ואת הסתירות הרבות בדבריו של הנאשם – הן סתירות בתוך דברים שאמר הנאשם בבית המשפט, והן בהשוואה בין עדותו לבין אמרתו המשטרתית. סיכומי ההגנה – שניסו להראות כאילו נתן הנאשם הסבר מספק לדברים שעליהם נשאל – לא שכנעו אותי.

כפי שציינתי, כבר בפתח עדותו התחמק הנאשם מלהשיב תשובות ישירות לשאלות בנוגע לחברות בגא"פ וחברות בג'מעיית אל אחסאן" – לגביה אמר שלא היה "חבר ישיר".

לאחר מכן שב הנאשם והדגיש את העובדה שלא הורשע מעולם בחברות בגא"פ, אך הדבר נסתר בפרוטוקול דיון ו

פסק דין
בתיק חברון 10218/93 שהוגש לנו על ידי התביעה.

כמו כן ניסה הנאשם להתחמק מתשובה לשאלה, אם הוא עוזר לעניים או לאגודות צדקה. רק לאחר מספר שאלות השיב כי הוא מסייע לעניים, אך אין לו קשר לאגודות כלשהן. הדבר סותר דברים שאמר באמרתו (ת/8 בעמוד 4), כי הוא אמנם לא חבר באגודות צדקה, אך עוזר להן.

בעדותו בפני
נו טען הנאשם כי לא ידע שהוא מבוקש וכי מעולם לא באו לביתו ואמרו לו שהוא מבוקש. לעומת זאת, עיון באמרתו המשטרתית מלמד, שהעד ידע שהשב"כ בא לביתו אך הוא לא היה בבית.

הנאשם טען שאינו זוכר אם הופיע בטלויזיה הפלסטינית. בניגוד לטענת ההגנה בסיכומיה, קשה להאמין שאדם שזכרונו רגיל ישכח הופעה שכזו, גם אם התרחשה לפני מספר שנים.

אף שהנאשם הכחיש באמרתו המשטרתית היכרות כלשהי עם האנשים שהפלילו אותו באמרותיהם, הנה בעדותו בבית המשפט הוא מאשר היכרות עם חלק מן האנשים. כך לגבי מחמד עבדה – שבאמרתו במשטרה אמר הנאשם כי אינו מכיר אדם כזה, ובבית המשפט אמר כי מדובר בחבר שהיה עמו בכלא. לגבי מחמוד דרוויש, עד התביעה 12, למעשה ביקש הנאשם כי נאמץ את עדותו של דרוויש בבית המשפט, ואמר כי אותו דרוויש העיד שאינו מכיר את הנאשם. אך בפועל, העד דרוויש העיד כי הוא מכיר את הנאשם.

נזכיר כי התנהגותם של הנאשם ושל העד חדר ראדי מחוץ לאולם – חיבוקים ונשיקות שעליהם העיד העד חן אברהם – מלמדת על כך שהעד מכיר את הנאשם היטב ומיודד עמו, וסותרת את הטענה כי הנאשם והעד אינם מכירים זה את זה.

בנוסף יש להזכיר את הסתירה בין ההכחשה הגורפת של הנאשם את היכרותו עם עדי התביעה ואת פעילותו עמם, לבין האמרות של עדי תביעה שמהן עולה כי הם מכירים את הנאשם. נזכיר, כי העדפנו לתת אמון באמרותיהם המשטרתיות של כל העדים שהעידו בפני
נו, ובאמרות אלה מוזכר הנאשם כמי שמוכר להם, ופעל עימהם. כשמעמידים את הכחשתו הגורפת של הנאשם אל מול ההפללות הרבות של אנשים, שלא נמצאה ראייה לקנוניה ביניהם, מתחזק עוד יותר הרושם כי הנאשם שיקר בחקירה ובעדותו. על כן, יש לדחות את הכחשתו הגורפת של הנאשם, ולהעדיף את אמרות העדים האחרים על פני גרסתו של הנאשם.

לאור כל זאת, אני סבור כי אין לתת אמון כלשהו בדברים שאמר הנאשם להגנתו, ויש לדחות ולא לייחס משקל כלשהו לגרסתו המכחישה באופן גורף את החשדות נגדו.

התביעה טענה בסיכומיה, בצדק, כי לשקריו של הנאשם יש משמעות לא רק בבחינת מהימנות גרסתו, אלא יכול להיות לה משקל כראיה מחזקת עצמאית לראיות אחרות של התביעה, עד כדי סיוע. (ראה עד"י איו"ש 9/01 אחמד זעתרי.) עם זאת, במקרה זה, לא ראיתי לנכון להשתמש ב"תוספת" כזו כראיה עצמאית. זאת, הן משום שלא התקיימו כל חמשת התנאים שקבעה הפסיקה להפיכת השקרים לראיה עצמאית (למשל, הנאשם שיקר בפרטים שאינם מהותיים, ולא נמצאו ראיות חיצוניות שיוכיחו כי שיקר בנוגע למעורבותו בפיגועים השונים). סיבה נוספת היא, שאין בשקרי הנאשם במקרה זה כדי לסייע להסיר את הספק שנותר, בנוגע לנכונות כל הפרטים האמורים באמרתו השלישית של העד חדר ראדי.

עד ההגנה – מר יצחק לוי

מר לוי הוא מנהל מחלקת רישוי עסקים בעיריית ירושלים. הוא חתום על מסמך שהוכן לבקשת ההגנה, המציין כי על פי רישומי מחלקת רישוי עסקים, בקרבת בית מספר 85 בדרך בית לחם בירושלים לא הייתה מעולם מסעדה. לגבי חנות בגדים – עסק כזה אינו טעון רישום ועל כן לא ניתן להשיב לשאלת הסנגור.

מר לוי זומן להעיד מטעם ההגנה על קיומן, ולמעשה על היעדרן, של מסעדה וחנות בגדים בקרבת מקום החנייתה של מכונית התופת שהתפוצצה באוקטובר 2001 בדרך בית לחם בירושלים. זאת, כדי להראות כי עדותו של חדר ראדי, המציינת כי החנה את מכונית התופת בקרבת מסעדה וחנות בגדים – אינה נכונה.

מר לוי העיד בכנות ובדיוק כמיטב יכולתו, בהתחשב בכך שלא הוא ערך את המסמך שהציגה ההגנה. הוא אישר את תוכן המסמך, על הסייגים שבו. לאחר מכן ציין כי המסמך מתייחס ל- 7 השנים האחרונות בלבד, וכי הבדיקה התייחסה למסעדה בלבד, ולא לעסקי ממכר מזון אחרים (כמו דוכן פלאפל או בית קפה), שאינם דורשים רישוי. בהגינותו, אמר העד כי אינו יכול לשלול את האפשרות שפעלה במקום זמן קצר מסעדה ללא היתר, ואינו יכול לסתור את דברי גב' מעתוק שגרה בקרבת מקום, שכן הוא עצמו אינו מכיר את המקום.

נותר אפוא לבחון, אם יש בראיות התביעה די לביסוס העבירות שבכתב האישום.
פרט אישום 1 – חברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת

הנאשם הואשם בכך שמשנת 1995 ועד מעצרו היה חבר בארגון הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני (גא"פ).

היותו של הנאשם חבר בג'יהאד האסלאמי הפלסטיני עולה כחוט השני מכל האמרות שבהן מוזכר הנאשם. אמנם חלק מן המפלילים (דוגמת עדי תביעה 14 ו- 15) מציינים זאת כבדרך אגב, ומקור ידיעתם את הדבר אינו ידוע, אך עדי תביעה אחרים מפרטים על כך.

עד התביעה 2, חדר ראדי, מציין באמרתו ת/11 כי הנאשם פנה אליו והציע לו להקים חוליה של הגא"פ, והעד הסכים. מהמשך האמרה וכן מאמרתו השנייה של העד (ת/12) מובן כי חוליה כזו אכן הוקמה, ואף ביצעה פיגועי ירי.

חיזוק לכך יש באמרתו המשטרתית של פראס אל עמור, שפעל עם הנאשם בג'מעיית אל אחסאן, וידע שהנאשם פעיל גא"פ. העד מחמד ברוויש מוסר כי בסאם אבו עכר, בן 50 מבית לחם היה אחראי אזורי מטעם הגא"פ. חיזוק נוסף יש באמרתו של מחמד חיאט, המתאר פעילות עבור ארגון הגא"פ ביחד עם הנאשם. הנאשם היה אחראי הגא"פ באזור בית לחם, והעד היה אחראי על אזור ירושלים. (ת/10 בעמוד 3).

לאור זאת, יש להרשיע את הנאשם בעבירה של חברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת, לפי תקנה 85 לתקנות ההגנה(שעת חירום), 1945.
פרט אישום 2 – נשיאת משרה בהתאחדות בלתי מותרת

פרט האישום מייחס לנאשם עבירה בשל כך שבמסגרת חברותו בגא"פ בבית לחם, היה אחראי על ארגון "ג'מעיית אלאחסאן", שהוא התאחדות בלתי מותרת.

העד פראס אל עמור מסר באמרתו המשטרתית, המסומנת ת/1 כי הנאשם היה אחראי על אגודת ג'מעיית אל אחסאן, שבה עבד העד. העד לא מציין אם מדובר באגודה של גא"פ, או מה היו מטרותיה של האגודה. באמרת חדר ראדי ת/12 בעמוד 2 ו-3, מסר העד כי בא לפגוש את הנאשם במשרדי אגודת ג'מעיית אל אחסאן.

באמרת העד שריף מוחי אל דין מיום 5/2/04 הוא מציין, כי היה בקשר עם ראש אותה אגודה, המוכר לו בכינוי אבו בלאל. כפי שעלה באמרת הנאשם עצמו, הוא מוכר כ"אבו בלאל". עד זה גם מוסר בראשית אמרתו כי האגודה "'אל אחסאן אל חיר' משויכת לגא"פ, ומאושרת על ידי הרשות הפלסטינית".

הסנגור המלומד טען, כי התביעה לא הוכיחה שאגודת אל אחסאן היא התאחדות בלתי מותרת: היא לא הוכרזה ככזו בידי שר הביטחון עד 9/12/04, ולא הוצגה חוות דעת הקובעת כי מדובר באגודה העוסקת בפעילות אסורה, לפי תקנה 84 לתקנות ההגנה.
אמרתו של העד שריף מוחי אל דין הוגשה בהסכמה, ועל כן יש לראות את האמור בה כמוסכם ומוכח. לפי אמרה זו, האגודה "אל אחסאן אל חיר" היא אגודת צדקה המשויכת לגא"פ. אך לא בכך מואשם הנאשם. פרט האישום מייחס לו עמידה בראש "ארגון ג'מעיית אל אחסאן". הארגונים הפלסטינים נקראים בשמות רבים ודומים מאד זה לזה, ועל כן יש לדייק בקביעה באיזה ארגון מדובר, ואין להניח מראש כי "ארגון הצדקה אל אחסאן אל חיר" הוא למעשה "ג'מעיית אל אחסאן".

במקרה זה, התביעה לא הוכיחה מעבר לכל ספק סביר אם קיימת זהות בין "ארגון ג'מעיית אל אחסאן" לבין "ארגון הצדקה אל אחסאן אל חיר". התביעה גם לא הוכיחה את הקשר בין הנאשם לבין הארגון האחרון, ובין ג'מעיית אל אחסאן לבין הגא"פ. התביעה גם לא הוכיחה את מטרותיו של הארגון שהנאשם השתייך אליו, ועל כן לא נוכל לקבוע כי הוא התאחדות בלתי מותרת.

לאור כל זאת, יש לזכות את הנאשם מהעבירה שבפרט האישום השני.
פרט אישום 3 – ביצוע שירות עבור התאחדות בלתי מותרת

על כך שבשנת 2000 קשר עם מחמד חיאט לחדש את פעילות הגא"פ בבית לחם, ולהיעזר במפקדת הארגון בסוריה. השניים יצרו קשר באמצעות אגרות עם מפקדת הגא"פ בסוריה, ואחת לחודשיים קיבל כסף מן המפקדה בסוריה, סכומים שנעו בין 5000 ל- 7000 דולר. הכסף התקבל דרך חשבון בנק של הנאשם וחברו או באמצעות שליחים.

האמור בפרט אישום זה מוכח באמרתו של מחמד חיאט, כאמור לעיל בנוגע להרשעה בפרט האישום הראשון. הסנגור טען בסיכומיו כי העד העיד על עצמו באמרתו שהוא גנב ומעל בכספים שהועברו אליו, ועל כן יש להתייחס לאמרתו בספקנות, ואם מבקשים להסתמך עליה יש למצוא לה חיזוק מוגבר. לטענת ההגנה, חיזוק כזה לא נמצא בחומר הראיות.

אף שהעד מחמד חיאט אכן העיד על עצמו כי לקח לכיסו כסף שהועבר מארגון הגא"פ בסוריה, אין בכך כדי לשלול לחלוטין את אמינותו, כאשר הוא מודה במעשיו ומפליל את הנאשם. כיוון שנמצאו חיזוקים באמרות האחרות לכך שהנאשם היה חבר בגא"פ ועמד בראש אגודת צדקה, אני סבור כי יש לתת משקל מלא לאמרתו של מחמד חיאט, וניתן לבסס עליה הרשעה.

לאור זאת, אני סבור כי יש להרשיע את הנאשם בעבירה לפי סעיף זה.
פרט אישום 4 – נשיאת משרה בהתאחדות בלתי מותרת

לפי כתב האישום, משנת 2000 ועד למעצרו היה הנאשם אחראי אזור בית לחם בארגון הגא"פ.

האמור בפרט אישום זה מוכח באמרתו של מחמד חיאט, ואמרה זו זוכה לחיזוק באמרת העד פראס אל עמור, ובאמרתו של העד מחמד ברוויש, שידע כי בסאם אבו עכר הוא אחראי אזורי מטעם הגא"פ.

כפי שקבעתי לעיל, אני סבור כי כל העדים שדיברו על בסאם אבו עכר, כבן 45- 50 מבית לחם, שהיה פעיל בג'מעיית אל אחסאן – התכוונו לנאשם. מכאן שגם העדים מחמד ברוויש ומחמד חיאט התכוונו לנאשם באומרם כי היה אחראי על אזור בית לחם מטעם הגא"פ.

לאור זאת, יש להרשיע את הנאשם בפרט אישום זה.
פרט אישום 5 – ביצוע שירות עבור התאחדות בלתי מותרת

בתקופה שמשנת 2000 ועד מעצרו, יצר הנאשם קשר נוסף עם מפקדת ארגון הגא"פ בסוריה, ויחד עם חברו מחמד חיאט סיכם לנסות למצוא אנשים המעוניינים לפעול פעילות חבלנית ומתאימים לכך. את פרטי אותם אנשים התכוונו להעביר למפקדה בסוריה, כדי שתוכל ליצור קשר עמם.

כמו פרט האישום השלישי, גם פרט אישום זה מוכח באמרתו של מחמד חיאט, ואמרה זו מחוזקת באמרות שהוזכרו לעיל, הקושרות את הנאשם לגא"פ.

הסנגור המלומד טען בסיכומיו כי חוסר ההיגיון שבהפללה ברור, ומכל מקום, העד לא ציין אם הסיכום אכן הושג ומומש, והתביעה לא הביאה ראיות להוכיח כי היה מישהו שגויס בדרך זו.

לדעתי, עצם יצירת הקשר עם מפקדת ארגון טרור, והסיכום לאתר פעילים עבורה מהווה שירות עבור הגא"פ. ייתכן שלא היו אנשים שגויסו בדרך זו, אך לפי העדות "הסכם השירות" כבר נחתם, ודי בכך כדי להרשיע בביצוע שירות. משל למה הדבר דומה, לפתיחת חשבון בנק לצורך העברת כספים עבור ארגון טרור; גם אם בפועל לא הועבר אליו עדיין כסף, בעצם פתיחת החשבון כבר נעשה שירות עבור ארגון הטרור.

לאור זאת, יש להרשיע את הנאשם במיוחס לו בפרט אישום זה.
פרט אישום 6 – ביצוע שירות עבור התאחדות בלתי מותרת

לפי כתב האישום, בתקופה שמאז שנת 2000 יצר הנאשם קשר עם מפקדת הגא"פ בסוריה וביקש, באמצעות שליח, שהמפקדה תדאג לתיאום בין פעילי ארגון הגא"פ באזורים השונים.

בניגוד לטענתו של הסנגור בסיכומיו, איני רואה זהות או "היבלעות" של מעשים אלה בתוך המעשה המתואר בפרט אישום 3.

האמור בפרט אישום זה מוכח באותה דרך בה הוכח פרטי האישום הקודם, ועל כן יש לדעתי להרשיע את הנאשם בעבירה נוספת של ביצוע שירות עבור התאחדות בלתי מותרת.

פרט אישום 7 – ביצוע שירות עבור התאחדות בלתי מותרת

בסיכומיה ביקשה התביעה לזכות את הנאשם מפרט זה ולא ראיתי סיבה שלא לכבד את בקשתה.

פרט אישום 8 – ביצוע שירות עבור התאחדות בלתי מותרת

לפי כתב האישום, באותה תקופה שמשנת 2000 ועד מעצרו של הנאשם, הוא ניסה לארגן עצרת לציון יום מותו של פתחי שקאקי, פעיל גא"פ שנהרג. תפקידו של הנאשם בעצרת, שתוכננה ליום 27/10/00 היה לשוחח עם מנהיג ארגון הגא"פ בסוריה רמדאן שלח, ועם השייח נסראללה, ולהקליט את דבריהם, כדי שיוכל להשמיעם במהלך העצרת. העצרת בוטלה בשל פרוץ אירועי "גאות ושפל".

האמור בפרט זה מבוסס על אמרתו של מחמד חיאט, אמרה לה נמצאו חיזוקים כאמור לעיל.

על כן, יש להרשיע את הנאשם במיוחס לו בפרט אישום זה.
פרט אישום 9 – ביצוע שירות עבור התאחדות בלתי מותרת

בהתאם לאמור בכתב האישום, במהלך התקופה שמשנת 2000 נפגש הנאשם עם מחמד חיאט ואמר לו כי ברצונו להקים פלג "צבאי" של ארגון הגא"פ, כדי לבצע פיגועי ירי לעבר מטרות ישראליות, צבאיות ואזרחיות, ובייחוד לעבר עמדת החיילים בקרבת קבר רחל.

פרט זה מבוסס באמרתו של מחמד חיאט ומחוזק באמרתו של מחמד ג'ואריש.

הסנגור טען כי האמור בפרט זה, ובדברי העד מחמד חיאט שעליו מבוסס פרט אישום זה, אינו הגיוני: הן משום שהוא סותר את טענתו הקודמת של אותו עד, לפיה התכוונו להעביר פרטי מגויסים למפקדה בסוריה כדי שהיא תפנה אליהם, והן משום שאין צורך בהקמת "פלג צבאי" לצורך פיגועים ודי בהקמת חוליות קטנות.

איני רואה את הסתירה שבדברים. העובדה שהנאשם וחברו העלו מגוון הצעות כדי לשפר את פעילות ארגון הגא"פ באזור, ובמסגרת זו הציעו גם להעביר שמות למפקדה וגם להקים פלג צבאי, אינה בלתי סבירה. גם איני רואה את חוסר ההיגיון בהקמת "פלג צבאי". העובדה שהנאשם חשב במושגים של יצירת "פלג" ולא הסתפק בהקמת חוליות מקומיות קטנות, אינה בלתי הגיונית.

אני סבור כי יש לתת משקל מלא לאמרת העד מחמד חיאט בעניין זה, ומאחר שהאמרה מחוזקת בראיות האחרות, כפי שפורט לעיל, בנוגע לחברותו ולמעמדו של הנאשם בגא"פ - יש להרשיע את הנאשם במיוחס לו בפרט אישום זה.
פרט אישום 10 – קשירת קשר לסחור באמל"ח

לפי כתב האישום, קשר הנאשם עם אותו מחמד חיאט להשיג כלי נשק שונים באמצעות הברחתם מירדן.

התימוכין הראייתיים לפרט אישום זה דומים לאמור לגבי פרט אישום 9, ולפיהם אני סבור כי יש להרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו.
פרט אישום 11 – חברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת

במהלך אותה תקופה, שבין שנת 2000 לבין מעצרו, היה הנאשם חבר בחוליה "צבאית" של ארגון הגא"פ, שמטרתה הייתה לבצע פיגועים נגד ישראלים – אזרחים וחיילים – וכן פגיעה בפלסטינים המשתפים פעולה עם הרשות הפלסטינית ועם ישראל.

התביעה הפנתה בסיכומיה לאמרותיו של עד התביעה חדר ראדי ת/11 – ת/13 וכן לאמרות ת/14 של רמזי אל עוק (זרינה) שמסר כי ראה את הנאשם מביא נשק למשרדי האגודה בה עבד העד, וכן ראה אותו מצטרף לחוליה שירתה לעבר גילה. עוד תימוכין נמצאו באמרה ת/15 של נדאל זואהרה, לפיה הנאשם היה ראש החוליה, ואמרה ת/16 של סמיר אל אמיר, לפיה היה שומר על פעילי חוליות "צבאיות" של ארגוני הטרור השונים שרצו לירות לעבר גילה, מפני מעצר בידי הרשות הפלסטינית. בין החוליות שעליהן "שמר" העד הייתה גם חוליה בה היה חבר הנאשם.

לאור זאת, יש להרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו בפרט אישום זה.
פרטי אישום 12 עד 17

לאור עמדתם של התביעה והסנגור בסיכומיהם – יש לזכות את הנאשם מפרטי אישום אלה.
פרט אישום 18 – חברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת

בהתאם לאמור בכתב האישום, משנת 2001 היה הנאשם חבר באגודת הצעירים האסלאמית של ארגון הגא"פ. גוף זה אף הוא התאחדות בלתי מותרת.

עובדות פרט אישום זה מתבררות מתוך אמרותיהם של העד חדר ראדי ת/11 המוסר כי עבד עם הנאשם ועם רמזי זרינה בהתאחדות הצעירים האסלמית, ומאמרתו של רמזי זרינה (אל עוק) ת/14, המוסר כי הנאשם היה האחראי על כל העובדים במקום. העד רמזי מציין כי ההתאחדות משויכת לגא"פ, וכי בעלי התפקידים במקום, ובהם הנאשם, היו פעילי גא"פ צבאיים, שהיו חמושים, ערכו פגישות חשאיות והביאו למועדון רובים ותחמושת.

הסנגור המלומד טען כי אין לדעת מה מקור ידיעתו של רמזי זרינה על השתייכותה של ההתאחדות לגא"פ, אך אני סבור כי אמרתו של העד זרינה מלמדת על ידיעה אישית וברורה.

לכן, לדעתי די בראיות אלה כדי להוכיח את אשמתו של הנאשם ולהרשיעו בפרט האישום הזה.
פרט אישום 19 – ביצוע שירות עבור התאחדות בלתי מותרת

כאמור בכתב האישום, הנאשם הציע לחדר ראדי להצטרף לחולייה צבאית של ארגון הגא"פ, במסגרתה יירו לעבר חיילי צה"ל. חדר הסכים להתגייס לחולייה.

העד חדר ראדי מסר את הדברים באמרתו ת/11, וכפי שהראיתי בנוגע לפרטי האישום האחרים, יש לאמרה זו חיזוקים רבים למדי ביתר חומר הראיות: הן בנוגע לחברותו של הנאשם בגא"פ, הן בנוגע לחברותו בחוליה "צבאית" והן בנוגע למעורבותו בפיגועי ירי.

לאור זאת, אני סבור שיש להרשיע את הנאשם באמור בפרט אישום זה.
פרט אישום 20 – אימונים צבאיים שלא בהיתר

לפי כתב האישום, כשבוע לאחר האמור בפרט האישום הקודם, בבית לחם, אימן הנאשם את חדר ראדי האמור, בירי בנשק מסוג רוס"ר 16-m.

ההנמקה להרשעה בפרט אישום זה – כאמור לגבי פרט האישום הקודם.

לאור זאת, יש להרשיע את הנאשם במיוחס לו בפרט אישום זה.
פרט אישום 21- קשירת קשר לביצוע עבירה שדינה מעל לשלוש שנות מאסר (ירי לעבר אדם)

הנאשם הואשם בכך שכשבוע לאחר האמור בפרט האישום הקודם, בבית לחם, נפגש עם חדר סלימאן ראדי, ברכבו של הנאשם מסוג פיאט אונו. הנאשם נתן לחדר ראדי 300 שקלים לקניית בגדים שחורים ורעלת פנים, לצורך ביצוע פיגוע ירי. מטרת הבגדים היא למנוע זיהויו בידי אנשי כוחות הביטחון ואחרים.

כפי שציין הסנגור בסיכומיו בצדק, בנוסח פרט האישום נפלה טעות: באמרתו של חדר ראדי, ת/11 שעליה מבוסס פרט האישום, נאמר כי העד נפגש עם הנאשם בביתו שבמחנה הפליטים עאידה, ומחוץ לבית חנה רכב שבו ישב נדאל חליף. מכאן שהפגישה לא הייתה ברכב, והרכב לא בהכרח של הנאשם.

הסנגור אף ציין כי דברי העד אינם ראויים לאמון, היות שלפי סדר הזמנים הפגישה הייתה לכאורה בשנת 2002, ואילו הנאשם העיד כי עבר להתגורר בבית לחם בשנת 2000 ואמירה זו לא נסתרה על ידי התביעה. טענה זו לא אוכל לקבל. ראשית, מחנה הפליטים סמוך לבית לחם, ושנית, בהחלט ייתכן שממרחק הזמן מאז שהתקיימה הפגישה ועד מועד החקירה (שנת 2004) העד טעה בנוגע למקום הפגישה המדויק, אך אין סיבה להשליך מכאן גם על נכונותה של העדות בנוגע לעצם קיום הפגישה.

התרשמתי כי למעט לעניין מקום הפגישה המדויק, אין סיבה לפקפק במהימנות הדברים שמוסר חדר ראדי בנוגע למפגש עם הנאשם בביתו. כיוון שהדברים שמסר חדר ראדי באמרתו על פעילות הנאשם בחוליית הגא"פ זוכים לחיזוקים לא מעטים עליהם הצבעתי לעיל, באמרותיהם של רמזי זרינה ונדאל זואהרה, אני סבור כי יש להרשיע את הנאשם גם בגין פרט אישום זה.

פרט אישום 22- סחר בציוד מלחמתי

בכתב האישום מיוחס לנאשם כי בשנת 2001, בבית לחם, לקח לרשותו את כלי הנשק אשר שימשו לביצוע האמור בפרט האישום הקודם, והחביאם בביתו או בשקי אורז בבניין אגודת ג'מעיית אלאחסאן של ארגון הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, אשר עליה היה אחראי.

התימוכין הראייתיים לפרט אישום זה וכן טיעוני ההגנה, זהים לאמור לגבי פרט אישום 21. אני סבור כי אמרתו של חדר ראדי בעניין זה, כשהיא מחוזקת באמרות האחרות, מבססת את אשמת הנאשם בעבירה זו מעבר לספק סביר.

על כן, יש להרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו בפרט אישום זה.
פרט אישום 23- ירי לעבר אדם

לפי כתב האישום, כ-10 ימים לאחר המועד האמור בפרט האישום ה-21 (המפגש עם חאדר ראדי), בבית לחם, יחד עם חדר סלימאן ראדי ועם נדאל חליף, נסע הנאשם ברכב לבית הספר לבנים בבית ג'אלה. משם ירה לעבר שכונת גילה בירושלים, וזאת באמצעות נשק מסוג רוס"ר קלאצ'ניקוב, או נשק הדומה לו. הירי נמשך עד להגעת אנשי כוחות הביטחון הפלסטיניים ותושבי המקום, אשר התעמתו עם הנאשם, ולאחר ויכוח הלך הנאשם מן המקום.

בעניין פרט אישום זה היטיב הסנגור להציג את אי-ההתאמות בין דברים שמסר העד חדר ראדי באמרותיו המשטרתיות השונות. כך באמרה הראשונה ת/11 מסר העד כי בירי השתתפו שלושה אנשים – העד, הנאשם, ונדאל חלף. כמו כן מסר שהיציאה לפיגוע הייתה מביתו של הנאשם, ושהוא ירה 15 כדורים וחבריו ירו 3-4 מחסניות כל אחד. באמרה השנייה, ת/13 מסר כי בפיגוע השתתפו ארבעה אנשים, העד, הנאשם, נדאל חליף ורמזי זרינה. עוד מסר באמרה זו כי ירה שתי מחסניות ולא 15 כדורים בלבד, ששאר חבריו ירו 2 מחסניות כל אחד, וכי יצאו לפיגוע מ"אזור הסינמה" ולא מביתו של הנאשם.

הסנגור המלומד מנה אי-התאמות נוספות, בנוגע לניסיונות פיגוע אחרים שהזכיר העד בשתי אמרותיו: אי התאמות שעניינן מועד האירועים וסמיכותם לפיגוע הראשון, נוכחותו או היעדרו של העד מן המקום, המקום אליו הסתלקו מזירת הפיגוע, נוכחותם או היעדרם של רעולי פנים נוספים, נוכחותם או היעדרם של אנשי הרשות הפלסטינית שדרשו את הפסקת הירי, וויכוח שניהל הנאשם עמם.

אמנם מדובר באי התאמות בפרטים לא מעטים, אך עיון מדוקדק מלמד כי אין מדובר בסתירות מהותיות: ב-ת/13 העד ראדי מציין בפירוש כי התבלבל בציון מספר הכדורים שירה. זהותם של משתתפי הפיגוע נשארה כשהייתה ורק נוסף שם חדש – וכפי שציין התובע, כנראה היה הדבר לאחר שהעד נזכר או שהוצגה לו הודאה של רמזי זרינה.

התמונה הכוללת של הפיגוע המיוחס לנאשם נשארה כשהייתה בשתי האמרות: יציאה ברכב מאזור בית לחם לכיוון בית הספר לבנים, ירי מספר רב של כדורים לעבר שכונת גילה, יציאתם הנזעמת של השכנים הערבים במקום כדי למנוע את הירי שעלול להוביל בסופו של דבר לפגיעה בבתי התושבים הערבים, והסתלקות הנאשם וחבריו לחוליה מן המקום.
באמרתו של עד התביעה רמזי אל עוק, ת/14 מוזכר במפורש האירוע המופיע גם באמרתו של העד ראדי: מקרה בו ירו רמזי וחדר ראדי לעבר שכונת גילה, הנאשם היה נוכח והתעמת עם אנשי הרשות הפלסטינית שניסו למנוע את הירי.

די בחיזוק זה כדי לשכנע אותי כי חדר ראדי לא בדה את סיפור הירי על גילה; וגם אם הפרטים שמסר אינם מדויקים, אין ספק בלבי כי הנאשם היה מעורב בירי לעבר שכונת גילה כאמור בפרט האישום.

לאור זאת, אני סבור כי יש להרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו בפרט אישום זה.
פרט אישום 24- ניסיון לגרימת מוות בכוונה

לפי המיוחס לנאשם, בתקופה האמורה בפרט האישום השמונה עשר – כלומר בתקופה שמשנת 2001 - בבית לחם, הוא שלח את חדר סלימאן ראדי ואת חליל זואהרה לבצע פיגוע ירי לעבר חיילי צה"ל אשר היו בבסיס צבאי "ג'יש ע'ראב" באזור בית צאחור, וזאת בכוונה לגרום למותם. לצורך ביצוע הפיגוע האמור, ולהשגת תוצאותיו, נתן הנאשם לחדר ולחליל כלי נשק. השניים אכן ירו לעבר החיילים ולעבר המחנה האמור, בכוונה לגרום למותם של החיילים הנמצאים במחנה או בסביבתו. הדבר היה כ- 3 חודשים לפני פיגוע מכונית התופת – נושא פרט אישום 30 – עליו מדבר העד ראדי.

פרט אישום זה מבוסס, כך לדברי התביעה, על אמרתו של חדר ראדי ת/12 בעמוד 1, משורה 11. לטענת התביעה, מקימות עובדות פרט אישום זה את החזקה, כי הנאשם התכוון לגרום למותם של חיילי צה"ל בבסיס הסמוך לבית צאחור.

לטענת ההגנה, דבריו אלה של העד ראדי אינם ראויים לאמון: התביעה לא הוכיחה כי אכן קיים במקום בסיס צבאי שזה כינויו; אם אכן ירה כל אחד מהמעורבים בפיגוע שתי מחסניות לעבר הבסיס, כיצד זה לא ידוע על תגובת חיילי צה"ל? אין בחומר הראיות הוכחה לכך שפיגוע מעין זה אכן התרחש. עוד טען הסנגור, כי מועד הפיגוע שעליו מוסר העד – שנתיים לפני מסירת האמרה - אינו מתיישב עם טענתו שגויס לחוליה צבאית של גא"פ כעשרה חודשים בלבד לפני החקירה. לבסוף, שב וטען הסנגור כי יש להצביע על חיזוק מוגבר ואף על "סיוע" לאמרה זו של העד ראדי, ותוספת ראייתית כזו לא נמצאה.

התהיות הללו שמעלה ההגנה אינן משמעותיות בעיני, ואינן מקימות ספק סביר במעורבותו של הנאשם במעשים. התביעה אמנם לא הוכיחה מה היה המקום המדויק ממנו ירו הנאשם וחבריו, מה היה כינויו של הבסיס הצבאי בפי היורים, ומה היו תגובות החיילים, אך המדובר בנושאים שוליים שאינם תנאי להרשעה. מצד שני, ניסיון החיים מלמד כי נאשמים ועדים מודים בביצוע פיגועי ירי רבים מבלי שיהיה לפיגועים אלה זכר ברישומים צבאיים. על כן, עצם היעדרו של רישום או דיווח על הפיגוע –אינו מהווה ספק סביר בנכונות האמרה.

הגרסה שמסר העד אינה מופרכת על פניה, אך בכל זאת, כפי שציינתי לעיל, נדרשת לה תוספת ראייתית משמעותית כדי לבסס הרשעה בפלילים.

אמרותיו של חדר ראדי ת/11 ו- ת/13 זכו לחיזוק באמרתו של רמזי אל עוק (זרינה) ת/14 בעמוד 2, שם דיבר רמזי על ירי לעבר גילה מידי חבורה, שבה היו גם חדר ראדי והנאשם.

אמנם, העד ראדי הפליל את הנאשם בביצוע פיגועי ירי נוספים, ואף כתבתי כי לדעתי יש להרשיע את הנאשם בכך. אך פיגוע הירי הנזכר באמרה ת/12 שונה מן הפיגועים האחרים: ראשית, יש לזכור כי המדובר באמרה שניתנה שבועיים לאחר האמרות האחרות, ויש להניח כי העד עבר פעולות חקירה שונות – או לפחות נוספות – על אלה שהביאו אותו להודות באמרות הקודמות. על כן לא כל חיזוק של האמרות הקודמות ראוי בהכרח לשמש חיזוק גם לאמרה זו, הנפרדת. לאמרה שנמסרה בנפרד מאותן אמרות, לאחר פעולות חקירה נוספות וממניעים שלא הובהרו לנו - יש לדרוש חיזוק משלה.

שנית, האמרה ת/12 עוסקת בתקופת זמן שונה משתי האמרות הראשונות. היא מתייחסת למעשים שבוצעו לכאורה בשנת 2001. האמרות ת/11 ו-ת/13 עוסקות בכ- 10 חודשים לפני מעצרו של העד. פער הזמנים יוצר למעשה שתי קבוצות של מעשים. על כן, חיזוקים ששימשו לאמת את אמרותיו הראשונות של העד לא בהכרח מתאימים לחזק את האמרה השלישית.

שלישית, באמרה ת/12 נזכרת מעורבות של חליל זואהרה – אדם שלא היה שותף לפיגועי הירי המוזכרים באמרות האחרות של העד ראדי. מכאן שמדובר במעשים שבוצעו עם קבוצת אנשים שונה מזו שביצעה את המעשים שבת/11 ו- 13.

חליל זואהרה הוזכר רק באמרתו של נדאל זואהרה, ת/15. באמרה זו מסר העד נדאל, בין היתר, כי חליל – שהוא דודו של העד מצד אמו – גייס אותו בספטמבר 2001 לגא"פ הצבאי. חליל ערך לעד אימון תיאורטי ומעשי בשימוש בנשק, וביחד ביצעו פיגוע ירי לעבר הר חומה.

בעמוד 3 לאמרתו מסר נדאל זואהרה, כי ידוע לו שחליל היה חבר בחוליה שאחד מחבריה הוא הנאשם; לא ברור מה מקור ידיעתו של העד את הדבר, ועל כן קשה לתת לכך משקל ראייתי משמעותי. עוד מסר העד באותו חלק באמרה, כי חליל סיפר לו שחדר ראדי הכניס מכונית תופת לירושלים. עוד מסר העד זואהרה, כי לבקשת חליל הוא יצא לחפש מקום מתאים לבצע פיגוע נגד ישראלים בכביש ליד זעתרה. כן מסר, כי מספר ימים לאחר מכן יצא יחד עם חליל והנאשם לבדוק מקום לבצע בו פיגוע הנחת מטען חבלה. הנאשם החליט שלא לבצע את הפיגוע משום שחשב שהמקום חשוף מדי.

עוד מסר העד נדאל זואהרה, כי חליל סיפר לו שהשתתף עם חדר ראדי בפיגוע הנחת מטען חבלה נגד אוטובוס ישראלי, וכי בפיגוע נפצעו 5 אנשים. לבסוף מסר העד כי באותה תקופה יצא פעם אחת עם חליל וחדר ויחד ביצעו פיגוע ירי לעבר ג'בל אבו ע'ניים, היא שכונת הר חומה בירושלים.

החלקים באמרתו של נדאל זואהרה, שבהם הוא מספר על דברים שאמר לו חליל זואהרה אודות פיגוע מכונית התופת שעשה חדר ראדי ואודות מעורבותו בפיגוע מטען חבלה נגד אוטובוס ישראלי - הם בגדר עדות שמיעה שאינה קבילה במשפט פלילי. על כן אסור לנו להסתמך עליהם, אפילו לא כחיזוק ראייתי לאמרתו של חדר ראדי.

החלקים הקבילים באמרתו של נדאל זואהרה – אלה שאינם בגדר עדות שמיעה – יכולים לשמש חיזוק לאמרתו של חדר ראדי, לפחות לאותם חלקים באמרתו של ראדי העוסקים בפעילות דומה לזו שעליה מספר נדאל. מאמרתו של נדאל אפשר אפוא ללמוד על כך שחדר ראדי ביצע פיגוע ירי יחד עם חליל ונדאל זואהרה, וכי חדר ראדי והנאשם עשו יחד פעילות חבלנית – לפחות בניסיון לאתר מקום לפיגוע הנחת מטען חבלה. אין באמרה חיזוק ישיר לביצוע פיגוע ירי לעבר מחנה צבאי.

התמונה המצטיירת משילוב אמרותיהם של חדר ראדי, רמזי אל עוק ו-נידאל זואהרה, היא שחליל זואהרה, נדאל זואהרה, חדר ראדי והנאשם הכירו זה את זה ופעלו יחד. בערך בשנת 2001 עסקו כולם – בחוליות בהרכבים שונים – בפעילות חבלנית שכללה ירי לעבר ישראלים והנחת מטעני חבלה. אמרתו של נדאל מהווה אפוא חיזוק ראייתי לאמרתו של חדר ראדי, לפחות בנוגע לחלק העוסק בביצוע פיגוע ירי שבו היה מעורב גם חליל זואהרה.

כיוון שאין מדובר בחיזוק ישיר לאמור בפרט אישום זה, ירי לעבר מחנה צבאי בקרבת בית צאחור, התלבטתי אם החיזוק הראייתי שעליו הצבעתי מספיק כדי לתת אמון בהפללה שבת/12. לאחר התלבטות לא קלה סברתי, כי די בחיזוק הראייתי הקיים כדי לתת משקל מלא לאמור בתחילת האמרה ת/12, בנוגע לפיגוע הירי. כאמור, מכלול הראיות בתיק מלמד על כך שפיגועי ירי אינם זרים לנאשם, הוא עמד בראש חוליה של מפגעים ו"הפעיל" את חדר ראדי לבצע פעילויות טרור שונות. די בהפללתו המחוזקת של חדר ראדי כדי לקבוע – מעבר לספק סביר – כי הנאשם עבר את העבירה המיוחסת לו בפרט אישום זה.

עם זאת, באמרתו של חדר ראדי לא מוזכר המרחק ממנו ירו הנאשם וחבריו, וגם לא נאמר האם היורים התכוונו לגרום למוות או שמא להשיג מטרה אחרת. אמנם ירי של שתי מחסניות לעבר בסיס צבאי יוצר סיכון מסוים לפגיעה בחיי אדם, אך לדעתי, בהעדר פרטים נוספים, לא נוכל להניח במידת הוודאות הנדרשת בהליך פלילי, כי הנאשם התכוון שחבריו יהרגו חיילים. המעשה מתיישב גם עם כוונה להטריד את החיילים, להשמיע קולות ירי שיגרמו ל"הקפצת" כוחות צבא ולהתשתם.

לאור זאת, אני סבור כי אין מקום להרשיע את הנאשם בעבירה של ניסיון לגרימת מוות בכוונה. עם זאת, יש בסיס ראייתי ומשפטי מספיק להרשעת הנאשם בשותפות בירי לעבר אדם. הנאשם היה חבר בחוליה ששמה לעצמה מטרה לפגוע במטרות ישראליות, ומנוסח אמרתו של חדר ראדי ניתן ללמוד כי היה בכיר מספיק כדי להורות לחדר ולחברו לצאת לפיגוע, ואף נתן בידם את האמצעים לכך.

על כן, אציע לזכות את הנאשם מעבירה של ניסיון לגרום מוות בכוונה, ולהרשיע אותו בעבירה של ירי לעבר אדם.
פרט אישום 25- ניסיון לגרימת מוות בכוונה

הנאשם, בתקופה האמורה בפרט האישום ה-18 – כלומר משנת 2001 ועד מעצרו של העד - בבית לחם, יחד עם אחרים ירה לעבר חיילי צה"ל שנכנסו לבית לחם וזאת בכוונה לגרום למותם של החיילים.
לטענת התביעה, האמור בפרט אישום זה מבוסס על אמרתו של חדר ראדי ת/11 בעמוד 2, משורה 18. יש לציין, כי בחלק זה באמרה, העד מפליל את הנאשם במעורבות בירי לעבר טנקים של צה"ל שנכנסו למחנה הפליטים, והירי בוצע מאזור המסגד בכפר אל הכביש הראשי. כמו כן, לפי סדר הדברים שמסר העד, המדובר בירי שבוצע כ- 10 חודשים לפני מעצרו של העד (שנת 2003).

הסנגור המלומד טען, כי גם כאן התביעה לא הוכיחה את עצם התרחשותו של הפיגוע, לא ברישום ולא בעדות מצליבה, למרות שהעד מסר פרטים מדויקים למדי על מועדי כניסת כוחות צה"ל לבית לחם, ועל משך תקופת שהייתם במקום.

איני מסכים עם הסנגור, אך בכל זאת, ראיתי לנכון לזכות את הנאשם מפרט אישום זה. הסיבה לכך פשוטה: תוכן פרט האישום אינו תואם את הראיות שאליהן הפנתה התביעה בסיכומיה. אין ודאות בנוגע למועד הפיגוע, ונראה כי בסיכומיה התביעה מייחסת לנאשם פיגוע בסמוך לשנת 2001, שעליו מדבר העד באמרה ת/12; אין התאמה במקום (בית לחם ולא מחנה הפליטים אעידה) וגם לא במטרות (טנקים ולא חיילים של צה"ל). נראה, שהתובע שכתב את כתב האישום התכוון למעשה אחר מזה שמוזכר ב- ת/11.

שקלתי אם ניתן להרשיע את הנאשם במקרה זה בעבירה שהוכחה מן הראיות, אף שלא נזכרה בכתב האישום. בסופו של דבר, בגלל שלא ניתנה להגנה הזדמנות נאותה להתגונן בפני
אישום המבוסס על האמור בת/11 בעמוד 2, משורה 18 – לא ראיתי לנכון להרשיע את הנאשם בעבירה.

על כן, אני סבור כי יש לזכות את הנאשם מן העבירה של ניסיון לגרימת מוות בכוונה שבפרט אישום זה.

פרט אישום 26- סחר בציוד מלחמתי

לפי כתב האישום, הנאשם, בתקופה האמורה בפרט האישום ה-18 (משנת 2001 ועד המעצר), בבית לחם, נתן לחדר סלימאן ראדי נשק מסוג רובה צ'כי. חדר ראדי ירה באמצעות הנשק.

אישום זה מבוסס על אמרתו של חדר ראדי ת/11 בעמוד 2, משורה 21.

הסנגור המלומד טען בצדק, כי הראיות וכתב האישום אינם מציינים מתי והיכן היה המקרה, ואם היו עדים לו. אך אין בכך כדי להושיע את הנאשם. לאחר שמצאתי חיזוקים ראייתיים ושוכנעתי באמיתות החלק באמרת העד ראדי המתייחס למעשים שעשה העד עם כלי נשק שמסר לו הנאשם, ולאחר שנתתי אמון בחלקים אחרים באמרה, שבהם הפליל העד את הנאשם במעשים חמורים יותר, איני רואה סיבה לפקפק דווקא בהפללה בעבירה הקלה יחסית של קבלת רובה צ'כי מידי הנאשם.

לאור זאת, אני סבור כי יש להרשיע את הנאשם בעבירה של סחר בציוד מלחמתי.
פרט אישום 27- סחר בציוד מלחמתי

בתקופה האמורה בפרט האישום ה-18, בבית לחם, שוחח הנאשם, אשר היה חמוש באקדח, עם חדר ראדי האמור, ולאחר שזה אמר לו כי הוא מפחד מבני משפחתו, ולכן אינו מעוניין להשתתף בירי נוסף, אמר לחדר כי הוא פחדן, ולקח ממנו את רוס"ר ה-16-m שהיה ברשותו.

באמרתו של העד חדר ראדי, ת/11 בעמוד 2 משורה 25 ואילך מספר העד על כך שלאחר פגישה עם הנאשם ברחבת המולד בבית לחם, בה ביקש שהעד וחבריו יכינו כלי נשק לקראת כוונת צה"ל להיכנס לעיר, העד חזר לביתו ורב עם בני משפחתו. בני המשפחה כעסו על קשריו "הצבאיים" של העד והכו אותו עד שהבטיח להם שיפסיק את פעילותו זו. העד מתאר גם את הדרך שבה הגיע אל הנאשם כדי למסור לו את הנשק שהיה ברשותו.

תיאורו של העד נשמע אמין למדיי, ולא ראיתי לנכון לפקפק בו, לאחר שנמצאו תימוכין – באמרות רמזי אל עוק ו- נידאל זואהרה - למעשים חמורים בהרבה שעשה עם הנאשם באותו פרק זמן.

הסנגור טען בסיכומיו כי אין להאמין לאמרה זו, שכן אין בה היגיון, אם זוכרים שהנאשם עצמו מסר באמרות אחרות שלו כי המשיך בפעילות צבאית עד סמוך לפני מעצרו, לרבות הוצאה לפועל של ניסיון פיגוע תופת.

אכן, יש טעם בתהייתו של הסנגור בסיכומיו: דברי העד על כך שהודיע לנאשם על רצונו להפסיק את פעילותו, ועל כך שהנאשם לעג לו ודרש לקבל מידיו את נשקו, כיצד הם מתיישבים עם אמרות אחרות של העד, מהן עולה כי המשיך בפעילות צבאית. המענה הסביר לכך הוא, שהעד לא ביקש באמת להפסיק את הפעילות הצבאית, אלא רק אמר זאת לבני משפחתו, לאחר שהוכה על ידם. כדי לתת תוקף להבטחתו למשפחתו היה העד צריך להיפטר מן הנשק שאותו החזיק בביתו. לאחר שעשה כן, לא היה מה שימנע מן העד לשוב ולפעול עם הנאשם מחוץ לביתו של העד, כמפורט בפרטי האישום האחרים.

לאור זאת, אני סבור כי לא הוטל ספק סביר בנכונות דבריו של העד לגבי פרט אישום זה, ואציע לחבריי להרשיע את הנאשם בסחר בציוד מלחמתי המיוחס לו בפרט האישום הזה.
פרט אישום 28- ניסיון לגרימת מוות בכוונה

לפי כתב האישום, בתקופה האמורה בפרט האישום ה-18, כלומר בין שנת 2001 ל-2003, בבית לחם, ביקש הנאשם מחדר ראדי שיניח מטען חבלה על הכביש באזור קבר רחל, וזאת במטרה לפוצצו כאשר יעבור אוטובוס, ולגרום למות נוסעיו. הנאשם לקח את חדר לרכב מסוג רנו והראה לו שם את מטען החבלה, וכי כל שנותר לחדר לעשות הוא להניח את המטען ולחבר את החוטים.

חדר נסע ברכב הרנו והעלה אל הרכב את חברו עלאא עיאד. חדר ועלאא נסעו לעבר קבר רחל והחנו את הרכב בצל עץ חרוב. חדר ועלאא הוציאו את מטען החבלה מן הרכב והניחו אותו ליד הכביש, תחת עץ חרוב.

כאשר עבר במקום אוטובוס ישראלי, ניסו השניים לפוצץ את המטען באמצעות חיבור החוטים לסוללה, אך המטען לא התפוצץ.

העד חדר ראדי מוסר באמרתו ת/12 את פרטי הפיגוע הזה, ומוסיף פרטים נוספים – כגון העברת הרכב אל צידו האחר של ההר, משקל המטען, צבע השקית בה הוחזק, אורך החוטים שחיברו למטען ועוד. התיאור המפורט מעורר אמון רב בנכונות הדברים. עם זאת, כיוון שמדובר בהפללה מפי שותף למעשה, במעשה שלא נמצאו ראיות אובייקטיביות לביצועו, ובאמרת חוץ של עד – נדרש עדיין חיזוק ראייתי.

הסנגור המלומד הרחיב בסיכומיו על חוסר ההיגיון בחלק זה של אמרת חדר ראדי, בין היתר בשל חוסר ההתאמה בזמנים - בין מועד גיוסו של הנאשם לחוליה הצבאית של הגא"פ, מועד קבלת אימון בשימוש בנשק, ובין המועד שהוא מייחס לביצוע פיגוע הנחת מטען החבלה, חוסר ההיגיון שבהנחת מטען חבלה בציר שיש בו נוכחות רבה של כוחות ביטחון ישראליים, היעדר הוכחה לקיומו של עץ חרוב בקרבת קבר רחל, והיעדר הוכחה היכן היה המטען בתוך רכבו של הנאשם.

יש לציין, כי לפרט אישום זה כשלעצמו אין חיזוק ראייתי ישיר. עם זאת, יש חיזוק עקיף לאמור בו משני מקורות שונים: האחד, העובדה שנמצאו חיזוקים ראייתיים לפרטים שמסר העד ראדי על מעורבות הנאשם בירי לעבר שכונת גילה – למשל בדברי רמזי אל עוק. השני, קיומו של חיזוק ראייתי לפרט אישום 29, בעדותו של נדאל זואהרה (ת/15, בעמוד 3). עד זה מספר על הקשר שבין חליל זואהרה לבין הנאשם וחדר ראדי שהיו חברים באותה חוליה של הגא"פ, וכן סיפר על הכנות לפיגוע הנחת מטען חבלה שערכו בקרבת קבר רחל, ועל פיגוע ירי שביצע יחד עם חליל זואהרה וחדר ראדי. הדבר מלמד כי מעורבות של הנאשם בפיגוע הנחת מטען חבלה בקרבת קבר רחל, שעליה מספר העד ראדי – אינה מופרכת.

התביעה ביקשה למצוא חיזוק לדברי חדר ראדי בראיות חיצוניות ובעדויות של עדת ראיה לפיגוע מכונית התופת בשכונת תלפיות בירושלים. פיגוע זה יידון בהרחבה להלן, בחלק הנוגע לפרט אישום 30, אך אקדים ואציין, כי בסופו של דבר השתכנעתי שהראיות ה"טכניות-אובייקטיביות" שהציגה התביעה אינן תואמות את פיגוע מכונית התופת המוזכר באמרתו של חדר ראדי. על כן, לא ניתן לראות בהן חיזוק לחלק באמרה של ראדי ת/12 הנוגע לאותו פיגוע.

אמנם נמצאו חיזוקים לחלקים נרחבים ומהותיים באמרותיו של חדר ראדי, אך כפי שציינתי לעיל, דבריו של חדר ראדי בנוגע לפיגועי הירי מתייחסים לתקופה ולקבוצת אנשים שונה מזו שעליה מדבר פרט אישום זה, ופרט אישום 30. כפי שציינתי לעיל, לאמרתו של חדר ראדי נדרש חיזוק ראייתי מוגבר – משום שמדובר בעד שרמתו האישית נמוכה, שאינו מדייק בפרטים, שעשה ניסיונות למניפולציות בבדיקתו הפסיכיאטרית ובבית המשפט, שהוא שותף לדבר עבירה ואמרתו מוגשת לפי סעיף 10א לפקודת הראיות. על כן, לדעתי לא די בחיזוק העקיף, הנוגע לפרטי האישום הקודמים, ונדרש חיזוק משמעותי המתייחס לפיגועי הנחת מטעני חבלה.

באמרתו של נדאל זואהרה, ת/15, הוא מסר כי ביחד עם חליל זואהרה והנאשם יצא לבדוק אפשרות להניח מטען חבלה על הכביש בקרבת זעתרה, אך בסופו של דבר החליט הנאשם שלא להניח את ה מטען שם, משום שהמקום חשוף מדי. כמו כן מסר כי שמע מחליל זואהרה, שהאחרון הניח מטען חבלה יחד עם חדר ראדי והנאשם.

כפי שציינתי כבר לעיל, החלק באמרתו של נדאל זואהרה המתייחס לדברים ששמע מחליל זואהרה אינו קביל, ולפי הדין הקיים לא ניתן להשתמש בו כראיית חיזוק. אשר לחלק העוסק במעורבות הנאשם בהכנות לפיגוע הנחת מטען שלא יצא לפועל – התלבטתי אם די בכך כדי לשמש חיזוק מתאים לפרט האישום הנוכחי. בסופו של דבר החלטתי שדי באמרה זו, כשהיא מצטרפת לחיזוקים שנמצאו לחלקים האחרים באמרותיו של חדר ראדי, כדי להוות חיזוק מספיק לדברים.

ממכלול האמרות שסקרתי עולה, כי הנאשם היה קשור לניסיון הנחת מטען חבלה בכביש, ביחד עם נדאל וחליל זואהרה, היה מעורב בפעילות חבלנית עם חדר ראדי שכללה פיגועי ירי. יש לזכור גם כי הוכח שהנאשם היה פעיל גא"פ בכיר ועל כן, פעילותו עם מספר חוליות טרור אינה בלתי סבירה. הדברים מחזקים את דברי חדר ראדי באמרתו ת/12 כי יצא להניח מטען חבלה לפי בקשתו של הנאשם. על כן, אני מסיק כי הנאשם ביצע את שמייחס לו פרט אישום זה.

כעת יש לבחון, אם האמור באמרתו של העד ראדי מלמד על כוונתו של הנאשם לגרום בכוונה למותם של אנשים. אני סבור, כי כל בר-דעת יכול לצפות שהנחת מטען חבלה שמשקלו כקילוגרם וחצי, שמכוון נגד רכב של אזרחים הנע בכביש ראשי – עלול לגרום למותם של הנוסעים ברכב, באופן כזה או אחר. כיוון שהסיכוי למוות אינו זניח במקרה כזה, ניתן לומר כי המדובר בתוצאה "טבעית" או מסתברת של המעשה, וחזקה על מי שתכנן את הפיגוע האמור, שהתכוון לתוצאה הקטלנית הזו. על כן, מסקנתי היא שלנאשם הייתה הכוונה להרוג את הנוסעים ברכב שלעברו יופעל מטען החבלה.

אף שהנאשם לא היה נוכח בעת הניסיון לפוצץ את המטען לעבר האוטובוס, יש לראות אותו אחראי ישירות לניסיון, מכוח דיני השותפות. על פי הראיות, הנאשם עמד בראש הקבוצה שהוציאה לפועל את הפיגוע, הוא קבע את מתווה הפיגוע ומקומו, קבע את המשתתפים ושכנע אותם לבצע את המעשה, סיפק את המטען ואת הרכב ששימש בפיגוע, היה זה שקיבל את הדיווח על כשלון הפיגוע הראשון, והורה על היציאה לפיגוע השני, שמוזכר בפרט האישום הבא.

לאור כל זאת יש לראות את הנאשם כשותף מלא – ולא כמסייע שולי – לניסיון לבצע את פיגוע הנחת המטען נגד האוטובוס, ואני מציע לחבריי להרשיע אותו באמור בפרט אישום זה.

פרט אישום 29- ניסיון לגרימת מוות בכוונה.

לפי כתב האישום, כשלושה ימים לאחר ניסיון הפיגוע האמור בפרט האישום הקודם, התקשר הנאשם אל חדר ראדי וביקש ממנו שיבוא למשרדו בבית לחם, שם נכח גם חליל זואהרה. הנאשם ביקש מחדר שיצא עם חליל להניח את מטען החבלה בשנית.

חדר וחליל יצאו להניח את המטען ברכבו של חליל ונסעו לאותו מקום בו נעשה הניסיון הקודם. חדר הניח את המטען. לאחר מכן הגיע אוטובוס אגד מכיוון המחסום לכיוון קבר רחל, חדר הפעיל את המטען לעבר האוטובוס, המטען התפוצץ וגרם לחמישה פצועים. חדר ברח לעבר רכבו של חליל, והשניים נסעו משם לרחבת המולד.

עבור ביצוע הפיגוע קיבל חדר מהנאשם 200 דינר.

האמור בפרט אישום זה מתבסס על אמרתו של חדר ראדי, ת/12, בעמוד 3, משורה 11, ועל חיזוקים לאמרה זו שנמצאו בדברי נדאל זואהרה, ורמזי אל עוק.

בנוסף לטיעונים שהעלה הסנגור גם לגבי פרט אישום 28, לגבי פרט אישום זה טען הסנגור בסיכומיו כי אין זה מתקבל על הדעת שמטען חבלה יפוצץ, יפגע באוטובוס ישראלי ויגרום לפצועים, ולא יהיה לכך תיעוד רשמי כלשהו. כמו כן העלה הסנגור תהייה, כיצד יתכן שהעד וחברו פוצצו מטען חבלה במרחק קצר מהכביש, ואיש לא ראה אותם ולא עצר אותם כאשר נמלטו רגלית מן המקום. על כן מבקש הסנגור כי נקבע שמדובר בהמצאה פרי דמיונו של העד חדר ראדי, ולא ניתן בה אמון. עוד טען הסנגור, כי אמרתו של נדאל זואהרה ת/15 בה נכתב כי חליל זואהרה סיפר לו על מעורבותו בפיגוע מטען חבלה עם הנאשם וחדר רדי – היא עדות שמיעה בלתי קבילה, ועצם הגשתה בהסכמה אינה יכולה להכשיר את עדות השמיעה ולהפוך אותה לקבילה.

אני מסכים עם עיקר טענותיו האחרונות של הסנגור: הן באשר להעדר התיעוד של פיגוע המטען, והן באשר לכך שחלק מעדותו של נדאל זואהרה, זה הנוגע לדברים שאמר לו חליל זואהרה על הפיגוע שביצע- הוא עדות שמיעה.

עם זאת, אין בכך כדי למנוע את הרשעת הנאשם במעורבות בפיגוע המוזכר בפרט אישום זה – למעט בחלק העוסק בתוצאות הפיגוע. מן הסיבות שציינתי לעניין פרט אישום 28, אני נותן אמון בעדותו של חדר ראדי גם בנוגע לעובדות פרט אישום 29, ואני מאמין שהנאשם שלח את חדר ראדי ואת חליל זואהרה לשוב ולהניח מטען חבלה בקרבת הכביש הראשי.

יש להדגיש שוב, כי איני מסתמך על עדות השמיעה שבאמרתו של נדאל זואהרה בנוגע לדברים שאמר לו חליל זואהרה. אך יש באמרה זו חלקים שהם עדות מידיעה אישית ובלתי אמצעית, על פעילות חבלנית שעשה העד עם חליל זואהרה, חדר ראדי והנאשם, והכנות לפיגוע מטען לעבר כלי רכב בכביש הראשי.

לפיכך, אני סבור כי אמרתו של חדר ראדי זוכה לחיזוקים הראייתיים המתאימים והמספיקים לשם הרשעה בפלילים, ואציע לחבריי להרשיע את הנאשם גם במעורבות הישירה בפיגוע הנחת מטען והפעלתו לעבר אוטובוס. כמו כן, גם במקרה זה, כמו בנוגע לפרט אישום 28, העובדות שהוכחו מלמדות על כך שהנאשם היה במעגל הפנימי של תכנון והוצאה לפועל של הפיגוע, ויש לראות בו שותף מלא לפיגוע, ולא מסייע בלבד.

עם זאת, לגבי תוצאות הפיגוע – עדיין נותר ספק בלבי אם אכן אלו היו כפי שציין אותן העד ראדי באמרתו. יש לזכור כי העד עצמו אינו יודע בוודאות מה היו תוצאות הפיגוע, אלא הוא מסתמך על זיכרונו ועל דברים ששמע בחדשות או אולי בשמועות בכפרו. אכן, גם לי קשה להאמין שיתרחש פיגוע לעבר אוטובוס ישראלי, שבו ייגרם נזק לאוטובוס ויהיו נפגעים בקרב הנוסעים – ולו גם נפגעי חרדה – אך לא יימצא לכך דיווח רשמי כלשהו. ייתכן שבפיגוע שבו מדובר לא היו תוצאות מוחשיות, והעד קושר למעשיו שמועות שגויות או תוצאות פיגוע אחר שהתרחש באותה תקופה.

לסיכום, אציע לחבריי להרשיע את הנאשם באחריות מלאה לפיגוע הנחת מטען חבלה שהתפוצץ, אך בלי לייחס לנאשם את תוצאות הפיגוע הרשומות בפרט האישום 29.
פרט אישום 30- ניסיון לגרימת מוות בכוונה – מכונית תופת בתלפיות

המדובר בפרט האישום החמור ביותר בכתב האישום, והצדדים הקדישו לו את הזמן הרב ביותר במשפט ובסיכומים.

לטענת התביעה, האמור בפרט אישום זה מוכח באמרתו של חדר ראדי ת/12, מעמוד 1 ועד עמוד 2: בחלק זה של האמרה מסר העד כי כשלושה חודשים לאחר פיגוע הירי שעליו סיפר קודם לכן באמרתו, פנה הנאשם אל חדר סלימאן ראדי וביקש ממנו להכניס מכונית תופת לירושלים, למקום אותו יבחר העד, "רק שיהיו הרבה אנשים" כלשונו. הנאשם נתן לחדר עבור זאת 100 דינר.

העד חדר נסע פעמיים לשכונת תלפיות בירושלים, מצא מקום מתאים לפיגוע וסיפר על כך לנאשם. הנאשם אימן את חדר בהפעלת ה"טיימר" ובסדר הפעולות הנכון בהפעלת המטען, ורכש עבורו מכשיר טלפון נייד שבו ידברו לפני הפיגוע. העד מסר לחוקריו את מספר הטלפון שקנה לו הנאשם.

בשעה 6:00 בבוקר הפיגוע לאחר שהעד התפלל, הנאשם לקח את חדר אל מקום סמוך לרחבת המולד בבית לחם, שם חנתה מכונית מסוג מיצובישי בצבע לבן, אשר נשאה לוחיות רישוי ישראליות. חדר נכנס לרכב זה וראה כי על המושב ליד הנהג מונחים טיימר וחוטים אשר היו מכוסים במגבת. הנאשם אמר שיתקשר לעד כל חצי שעה כדי לדעת היכן הוא. עוד אמר לו כי אם יצליח בביצוע הפיגוע ויחזור הביתה בשלום, יחכה עשרה ימים ואז ייצור קשר עם הנאשם.

חדר נסע במכונית התופת מבאב אל דיר אל ואדי חומוס ומשם לתלפיות בירושלים. לדבריו "היה ג'יפ בתלפיות אבל המשכתי לנסוע בתלפיות", אך גילה כי החנויות סגורות. הוא ניסה לתור אחר מקומות נוספים שישמשו אותו להחניית מכונית התופת, אך לשווא. לכן חזר חדר למקום המקורי אשר יועד לביצוע הפיגוע: מקום שבו כדבריו "ישנה מסעדה בצד אחד וחנות בגדים בצד השני. הרכב היה בצד של חנות הבגדים".

העד מסר באמרה כי בשעה 6:30 חיבר את החוטים של הטיימר וכיוון אותו להשהיה של חצי שעה. לאחר מכן יצא מן הרכב, והשליך את מפתחותיו בצד הדרך. חדר הלך לרחוב הראשי, עלה על אוטובוס הנוסע לעבר קבר רחל, וירד ממנו כמאתיים מטרים לפני מחסום צה"ל באזור קבר רחל. משם הלך ברגל דרך ההרים למחנה הפליטים עאידה. העד מסר כי הנאשם התקשר אליו במהלך הדברים, ובפעם האחרונה התקשר אליו כאשר העד כבר היה בקרבת ביתו. העד שמע בחדשות שבפיצוץ המכונית נפגעו 7 אנשים פגיעות הלם. לאחר 10 ימים הזמינו הנאשם לביתו ונתן לו 400 דינר.

עד כאן תיארתי את הדברים הרשומים באמרתו של חדר ראדי ת/12, ובה בלבד.
טיעוני התביעה

לטענת התביעה, האמור בפרט אישום זה מוכח באמרתו של חדר ראדי ת/12, מעמוד 1 ועד עמוד 2. אמרה זו נתמכת בפרטים רבים במסמכי המשטרה המתעדים את הפיגוע שהיה בדרך בית לחם בירושלים באוקטובר 2001, ובעדותה של גב' עליזה מעתוק, שהעידה על סביבת מקום חנייתה של מכונית התופת. לטענת התביעה, חלקו של הנאשם בהוצאת הפיגוע לפועל הופכת אותו לשותף מלא לפיגוע.
טיעוני ההגנה

ההגנה אינה חולקת על כך שהיה פיגוע מכונית תופת בחניית בית מספר 85 בדרך בית לחם בירושלים. אך לטענת ההגנה, אין לייחס לנאשם מעורבות כלשהי בפיגוע זה.

לטענת ההגנה, גם בעניין זה עדותו של חדר ראדי אינה מהימנה, ואין לייחס לה משקל. אין התאמה בין הפרטים שמסר חדר ראדי באמרתו לבין הפרטים שמצויים בתיק חקירת פיגוע התופת ובעדותה של גב' מעתוק. כך למשל, מצביע הסנגור על כך שהעד ראדי, אף שמסר פרטים רבים על הפעולות שביצע בהכנה לפיגוע, לא מזכיר כלל מפגש עם אישה בבוקר הפיגוע, מפגש שעליו העידה גב' מעתוק.

הסנגור מציין, כי מועד הפיגוע לא מתאים לתיאור הזמנים באמרותיו של העד ראדי. לטענתו, גם שעת הפיגוע שעליה מדבר הנאשם – 6:30 בבוקר – אינה מתאימה לשעה בין 9:00 ל- 10:00 בבוקר - שעליה העידה גב' מעתוק. זאת גם אם תתקבל טענת התביעה, כי שרשרת הפעולות שעשה חדר ראדי באותו בוקר נמשכה זמן רב.

העד ראדי מסר כי החנה את רכב התופת במקום שבו יש "מסעדה בצד אחד וחנות בגדים בצד השני, והרכב חנה בצד של חנות הבגדים". לעומת זאת, בפועל חנתה מכונית התופת בחניית בית מגורים. הסנגור טוען כי מעדותה של גב' מעתוק הגרה במקום ומעדותו של הממונה על רישוי העסקים בעיריית ירושלים, הוכח שבמקום חניית מכונית התופת אין חנויות, ומעולם לא היו במקום מסעדה או חנות בגדים.

עוד טען הסנגור המלומד, כי פיצוץ מכונית התופת בחניית בית מגורים אינו מתאים לתיאור של העד ראדי, על חיפוש נמרץ שערך אחר מקום שבו יגרום לנפגעים רבים ככל האפשר.

הסנגור גם טען כי אין התאמה בין טענת העד ראדי, שהפיגוע גרם לשבעה נפגעי חרדה, לבין הנתונים שעולים מדוחות המשטרה, לפיהם לא היו כלל נפגעים בפיגוע. התביעה לא הוכיחה התאמה בין מקום הימצאם של מטען החבלה, מנגנון ההשהיה וסוללת ההפעלה של מטען התופת לבין הפרטים שמסר חדר ראדי באמרתו.

מן הראוי להזכיר ראיות שלא הוגשו לנו, אף שדובר על אפשרות להשגתן במהלך המשפט: הצדדים לא הביאו בפני
נו פירוט שיחות מן הטלפון הנייד שאת מספרו מסר חדר ראדי באמרה, לא נמסרו לנו פרטים על פיגועי תופת אחרים בשכונת תלפיות באותה תקופה, לא הוצג לנו מסדר זיהוי לעדה עליזה מעתוק כדי לנסות ולזהות את העד חדר ראדי כנהג מכונית התופת, ולא הוצג לנו שחזור של העד למהלך הפיגוע.
דיון והכרעה

אבחן כעת את מידת ההתאמה בין הפרטים שמסר חדר ראדי באמרתו ת/12, לבין שאר הראיות בתיק זה.

תאריך הפיגוע: לפי הדוחות המשטרתיים, הפיגוע התרחש ביום 1/10/01. העד חדר ראדי לא מוסר תאריך מדויק, אך מהשתלשלות האירועים באמרתו אפשר לאתר את התאריך המקורב: הוא מוסר כי שנתיים לפני חקירתו הצטרף לחוליה החבלנית, והדבר מתיישב עם אמצע שנת 2001.
לאחר מכן ביצע פיגוע ירי, ובחלוף עוד שלושה חודשים בוצע פיגוע מכונית התופת. מכאן שהפיגוע היה במחצית השנייה של שנת 2001, והדבר יכול – בדוחק מסוים - להתיישב עם מועד הפיגוע שעליו מדברת התביעה, אוקטובר 2001.

שעת הפיגוע: העד ראדי מסר באמרתו, כי חיבר את חוטי מנגנון ההפעלה של מטען החבלה ב-6:30 בבוקר, והוא כיוון את הטיימר להשהיה של חצי שעה.

לעומת זאת, לפי עדותה של גב' מעתוק, הפיגוע התרחש בין השעה 9:00 לשעה 10:00 בבוקר. היא הייתה בדרכה לרופא שמרפאתו נמצאת במרחק הליכה קצר מביתה, ועל כן בכל מקרה המדובר בשעות פעילותה של המרפאה בבוקר, ולא בשעות הבוקר המוקדמות.

ברור כי יש אי התאמה ניכרת בין השעות.

ייתכן שמדובר בטעות של העד ראדי בהערכת הזמן. העד מסר כי בשעה 6:00 בבוקר הפיגוע התפלל, ואחר כך נפגש עם הנאשם, הנאשם הסיע אותו ברכב ממחנה הפליטים עאידה לרחוב שליד רחבת המולד בבית לחם. שם הראה לו הנאשם את מכונית התופת ואת מנגנון ההפעלה של מטען הנפץ. הנאשם אמר לו שיתקשר אליו כל חצי שעה לבדוק היכן הוא נמצא. העד מסר כי נסע מ-באב א-דיר לואדי חומוס, ומשם לתלפיות, ראה ג'יפ בתלפיות אך המשיך בנסיעה וראה שהחנויות סגורות, ומשלא מצא מקום מתאים חזר למקום שבו היה מלכתחילה, שם החנה את הרכב וכיוון את מנגנון ההפעלה להשהיה של חצי שעה. העד גם מתבטא באופן שממנו אפשר להסיק כי הנאשם התקשר אליו מספר פעמים במהלך אותו זמן.

בהחלט ייתכן שהפעולות שביצע העד במהלך אותו בוקר נמשכו יותר מחצי שעה. השכמה ב-6:00, תפילה, מפגש עם הנאשם, נסיעה לבית לחם, בחינת מנגנון ההפעלה, נסיעה עקיפה מבית לחם לתלפיות, חיפוש מקום מתאים, חזרה למקום הראשון, וכיוון מנגנון ההשהיה לחצי שעה – בוודאי לקחו יותר מחצי שעה. אך עדיין קשה ליישב את הדברים עם פיצוץ מטען החבלה בין השעה 9:00 ל- 10:00 בבוקר. הדבר מטיל ספק בנכונות הדברים שמסר חדר ראדי.

מקום הפיגוע: העד העיד כי החנה את מכונית התופת בתלפיות בירושלים, במקום שבו "ישנה מסעדה בצד אחד וחנות בגדים בצד השני. הרכב היה בצד של חנות הבגדים."

מתיעוד המשטרה את מקום הפיגוע ומעדותה של גב' מעתוק ברור, שמדובר בחניה של בית מגורים ולא בקרבת חנויות או מסעדה. הסנגור גם הוכיח במידה סבירה של ודאות כי לא היו חנות בגדים או מסעדה בקרבת הבית. החנות מרוחקת מן הבית, והמסעדה הסמוכה מצויה בסמטה מרוחקת מעט, ואין היא נראית מן הרחוב. במיקום זה, אין זה סביר שאדם יאמר שהרכב חנה ליד מסעדה ובצד הרחוב של חנות הבגדים. המדובר אפוא באי-התאמה נוספת, בין הפרטים שמסר העד לבין ממצאי המשטרה.

מעדותה של גב' מעתוק על העסקים בקרבת ביתה עולה, כי ישנה מסעדה בסמטה סמוכה, ישנו בית קפה במרחק בתים ספורים מבית מס' 85, וכי יש חנות בגדים בהמשך הרחוב. על כן, אף שאין התאמה בין המיקום שמסר העד ראדי לבין מקום הפיגוע, גם לא ניתן לומר שקיימת סתירה ברורה, ואין בסיס לטעון כי העד המציא את הדברים או שיקר.

הסנגור טען, כי החניית מכונית התופת בין שתי מכוניות בחניה של בית מגורים אינה מתיישבת עם כוונת העד לבצע פיגוע שבו ייפגעו אנשים רבים ככל האפשר. אני מסכים עם טענה זו. אמנם יש לזכור כי באמרתו מתאר העד את תהליך חיפוש המקומות לפיגוע, ניתן להבין כי שקל לבצע את הפיגוע נגד ג'יפ שהיה בתלפיות, אך בסופו של דבר המשיך בחיפושיו. הוא חיפש זמן מה עד שהתייאש מלמצוא חנויות פתוחות, ולכן חזר למקום הראשון, שאותו שקל בתחילה.

ניתן להתרשם כי העד התעייף מן החיפושים ומיקם את המכונית במקום שאינו מיטבי גם לפי תכנונו המקורי. עם זאת, קשה ליישב את הדברים עם העובדה שמכונית התופת התפוצצה בחניה של בית מגורים, בין שתי מכוניות אחרות. דומני, שטבעי היה שהעד ראדי יתאר בחקירתו את מקום חניית המכונית כחניה של בית, ולא כחניה ברחוב ליד מסעדה וחנות בגדים.

על כן, לדעתי, מקומה של מכונית התופת שעליה הובאו לנו ממצאים – אינו תואם את אמרתו של חדר ראדי.

מכונית התופת: לפי אמרתו של העד ראדי, מכונית התופת שבה מדובר הייתה מיצובישי משנת 1990 -1992, בצבע לבן, שנשאה לוחיות ישראליות. לפי דוחות המשטרה, בהתאם למספר שלדת הרכב שנמצא בזירה, המכונית שבה בוצע הפיגוע הייתה מסוג מיצובישי לנסר, משנת דגם 1992, שצבעה היה שנהב לבן. המכונית הייתה מכונית ישראלית גנובה, אך בזירה לא נמצאו לוחיות הזיהוי של הרכב.

לדעתי, מדובר בהתאמה לפרטים שמסר העד באמרתו, ויש בה אימות משמעותי לנכונות הדברים שמסר.

מנגנון הפעלת המטען: הסנגור לא חלק על כך שיש התאמה בין תיאורו של העד ראדי את מנגנון ההפעלה החשמלי של המטען לבין התיאור של חוקר המשטרה שבדק את המכונית לאחר הפיצוץ. עם זאת, לטענתו, אין המדובר בפרט מוכמן שיכול לחזק את מהימנות האמרה, שכן אין מדובר במנגנון נדיר, וכל בר דעת יכול לנחש כי מטען שלא הופעל על ידי מחבל מתאבד, הופעל על ידי מנגנון חשמלי. עוד טען הסנגור, כי העובדה שהעד ראדי לא מסר פרטים על מיקום המטען ומנגנון ההפעלה ברכב, פרטים שהיו ברורים וגלויים למי שנסע במכונית התופת, אומרת דרשני, ומלמדת על חוסר אמינותו של העד.

אף שאני מסכים עם הסנגור בעניין היכולת להניח שמדובר היה במנגנון הפעלה חשמלי, הרי איני מסכים עם מסקנתו בעניין זה. העובדה שהעד לא מזכיר פרטים על מיקום המטען ועל דרכי הפעלתו המדויקת אינה מובילה בהכרח למסקנה, כי העד לא ידע את הפרטים או כי שיקר באמרתו. הסנגור כלל לא ניסה להראות במשפט שהעד לא יודע את הפרטים, ורק טען שהם אינם מופיעים באמרתו. לכך אין משמעות ראייתית עצמאית, ואין בכך כדי ללמדנו שהעד שיקר באמרתו. לכל היותר אנו יודעים שהעד לא סתר את הדברים שנמצאו בזירת הפיגוע.

תוצאות הפיגוע: העד ראדי מסר באמרתו כי שמע בחדשות בתחנת "אל ג'זירה" שבפיגוע היו 7 נפגעי הלם. בדוחות המשטרה שהוגשו לנו לא נמסר על פצועים או הרוגים. דובר על נזק רב לרכוש – פגיעה במכוניות שחנו בסמוך למכונית התופת ולדירות שבבניין הקרוב – ודברים דומים מסרה גם גב' מעתוק בעדותה.
לדעתי, ככלל אין לייחס משקל של ממש ל"ידיעה" של עד או נאשם על תוצאות פיגוע שעליהם שמעו בחדשות. מדובר בעדות שמיעה שפעמים רבות אינה מדויקת, ופעמים רבות עוד יותר אינה זכורה במדויק למוסר האמרה. במקרה זה אמנם אין סתירה מהותית בין הדברים ששמע וזכר העד על תוצאות הפיגוע לבין הדברים שמייחסת לו התביעה, (להבדיל ממצב שבו, למשל, היה טוען כי היו הרוגים, אך בפועל לא נמצאו כאלה). אך גם לא ניתן לומר כי נמצאה התאמה המחזקת את נכונות דבריו של חדר ראדי.

סיכום ביניים

ממכלול הראיות בנוגע לפיגוע מכונית התופת אני מסיק כי אין התאמה בין העובדות שמסר חדר ראדי באמרתו לבין עובדותיו של פיגוע מכונית התופת שעליו התבססה התביעה במהלך המשפט. אי-ההתאמה בולט במיוחד בנוגע למקום החניית המכונית, שעת הפעלת מטען החבלה, ותוצאות הפיגוע. די באי- התאמות אלה כדי להטיל ספק של ממש במעורבותו של הנאשם בפיגוע מכונית התופת הנזכר בפרט אישום 30.

אודה ולא אבוש כי התלבטתי רבות באשר למשמעות שיש לתת לקביעה זו. האם היא צריכה להוביל למסקנה כי העד ראדי שיקר, או שמא רק טעה; האם יש בכך כדי להשליך על נכונות שאר העובדות שמסר העד באמרותיו; האם יש מקום לדרוש מן הצדדים להביא ראיות שיסירו את הספקות – לזכותו של הנאשם או לחובתו; האם יש להרשיע את הנאשם בעבירה חלופית.

ברור, כי יש בפני
נו מחדל חקירתי גדול ביותר, והוא השפיע גם על דרך ניהול המשפט בידי שני הצדדים. רשויות החקירה צריכות היו לבדוק לעומק את מידת ההתאמה בין דברי חדר ראדי לבין פיגועי מכונית תופת שהיו ידועים להן. השוואת דברי העד לנתונים של הפיגוע ש"נבחר" מגלה מייד כי יש אי-התאמה. ראוי היה לערוך שחזור מדויק בעזרת העד, ואם לא הייתה התאמה מלאה של הפרטים צריך היה לבחון את האפשרות שהעד משקר, או שהוא מדבר על פיגוע אחר.

נזכיר שוב, כי לא הובא בפני
נו פירוט שיחות של מכשיר הטלפון הנייד, שאת מספרו מסר העד ראדי באמרתו. בדיקה משטרתית קצרה הייתה בוודאי מעלה פרטים שהיו מאפשרים להכריע לכאן או לכאן – האם המכשיר קיים, האם פעל באותה תקופה, האם בוצעה התקשרות למספרו של הנאשם במתווה שעליו דיבר חדר ראדי. אמנם העובדה שגם הסנגור לא טרח לבקש צו לחשיפת פרטים אלה אומרת דרשני, אם כי ניתן להבינו אם חשש מתוצאות הבדיקה.

למרות מספר דיונים שעסקו בבקשת הסנגור לקבל נתונים מן המשטרה, שני הצדדים לא הציגו בפני
נו נתונים על פיגועי מכונית תופת אחרים שבוצעו בירושלים.

בדרך אקראי – מקריאת פסיקה של בית המשפט המחוזי בירושלים - נודע לנו כי בשנת 2001 היה פיגוע מכונית תופת נוסף בתלפיות. ייתכן שהיו פיגועים נוספים. על כן, יכול להיות שהעד ראדי דיבר על פיגוע אחר מזה שאותו ניסתה התביעה להוכיח במשפט זה.

זאת ועוד, לא הוצג בפני
נו מסדר זיהוי של העדה עליזה מעתוק בנוגע לעד חדר ראדי. בהנחה שמסדר כזה לא נערך, גם זה מחדל חקירה. הרי העדה טענה כי ראתה בבירור את האדם שהחנה את מכונית התופת בחניית ביתה, וייתכן שמסדר זיהוי היה מאשש או מפריך את הקשר של העד לפיגוע.

איני רואה לנחוץ להרחיב כאן את הדיון במשמעות של מחדל חקירה ו"נזק ראייתי". כפי שאני מבין את הלכת ע"פ 4855/02 - מדינת ישראל נ' ד"ר איתמר בורוביץ פ"ד נט(6), 776 אין לעקרון ה"נזק הראייתי" משמעות רבה במשפט הפלילי. נטל השכנוע נשאר תמיד על כתפי התביעה, וכל שיש לבחון הוא אם מחדלי החקירה גרמו לכך שנותרו ספקות בנכונות גרסתה של התביעה. במשפט פלילי, לא די בחשדות והשערות בנוגע למניעי ההגנה, ובוודאי לא די בראיות שאינן בנמצא, כדי להרשיע את הנאשם.

התלבטתי, כאמור, אם נכון היה להורות לצדדים לספק לנו את הראיות החסרות ולדחות את הכרעת הדין לשם כך. בסופו של דבר החלטתי שלא להמליץ לחבריי לעשות זאת. משפטו של הנאשם נמשך כבר למעלה מ-4 שנים, ובמהלכו הצטבר חומר ראיות רב. במהלך המשפט עלו מספר פעמים שאלות – של הסנגור ושל בית המשפט – בנוגע לחומר חקירה חסר, הנדרש להשלמת התמונה. הסנגור התרעם על היעדר שחזור לפיגוע, ואף ביקש להביא עדים או מסמכים על מספר פיגועי מכונית התופת שהיו בירושלים בשנת 2001, אך בסופו של דבר לא עמד על כך. אם בחלוף זמן כה רב לא הביאו הצדדים ראיות מסוימות, יש להחזיקם כמי שאינם יכולים, או אינם מעוניינים, להביא ראיות אלה.

בנסיבות אחרות אפשר שהיה מקום לדרוש מן הצדדים להביא עוד ראיות, או לזמן עדים מטעם בית המשפט. אך במקרה זה לא יהיה נכון לעשות כן. זאת, לאור התמשכות ההליכים, והעובדה שהצדדים בחרו שלא למצות את הבירור העובדתי, למרות שהאפשרות לעשות זאת הייתה נתונה להם.

זאת ועוד, בהלכת ע' איו"ש 3743/06 אשרף אבו סרור, למדנו כי אל לו לבית המשפט לעשות את מלאכתם של הצדדים, ואל לו לזמן עדים הדרושים לבירור החפות או האשמה, אלא במקרים נדירים ביותר. העבירה בה מדובר כאן אמנם חמורה, אך בהשוואה לנסיבות שהיו בעניינו של אבו סרור, נראה כי אין זה מקרה מתאים לעשיית בירור אקטיבי מטעם בית המשפט.

על כן, נותרה בפני
נו תמונת מצב שאינה שלמה, ומכל מקום אין היא מאפשרת להרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו בפרט אישום 30.

שאלה היא, האם לקביעתי בעניין אי-התאמת הפרטים שמסר העד ראדי לפרטי פיגוע בתלפיות, יש השלכה על נכונותם של שאר הדברים שמסר העד באמרותיו. התשובה לכך, לטעמי, היא שכיוון שמדובר רק באי-התאמות לפיגוע שאליו כיוונה התביעה, ולא הוכח בפני
נו שהעד ראדי שיקר או טעה באופן מהותי ועקבי בכל דבריו, אין הצדקה לשלול באופן גורף את אמיתות שאר הדברים שמסר אותו עד. כיוון שלא הוכח שהעד ראדי שיקר אלא רק שהפרטים שמסר אינם מתאימים לפיגוע מאוקטובר 2001, עדיין ייתכן שהפיגוע שתיאר העד אכן התרחש, אך הוא לא הוכח בפני
נו. על כן, מקום שנמצאו חיזוקים ראייתיים לדברים שמסר העד ביחס לפעולות אחרות של הנאשם – אין הצדקה להטיל בהם ספק רק בשל אי- ההתאמה לפיגוע שתואר בפרט אישום 30.

שאלה נוספת היא, האם יש מקום להרשיע את הנאשם בעבירה חלופית, בהתאם לעיקרון שבסעיף 183 לחוק סדר הדין הפלילי. אם ניתן אמון באמרתו של העד ראדי, ניתן לכאורה להרשיע את הנאשם בעבירה של ניסיון לגרימת מוות בכוונה, בהתעלם משאלת תוצאותיו של הניסיון הזה.

אדגיש, כי אני נוטה להאמין לדבריו של חדר ראדי גם בנוגע למעורבות הנאשם בשילוח מכונית התופת לתלפיות. אך לאחר התלבטות לא קלה בחרתי שלא להציע להרשיע את הנאשם בעבירה חלופית. זאת, משתי סיבות עיקריות:

האחת, מאחר שקבעתי כבר שלדבריו של העד ראדי נדרש חיזוק ראייתי מוגבר ומשמעותי. משקבענו כי הראיות בנוגע לפיגוע התופת אינן מתאימות לפיגוע המדובר, אין חיזוק ישיר או משמעותי לדברי העד על מעורבות הנאשם בפיגוע מכונית התופת. אמנם מצאתי בדברי עדים אחרים חיזוקים ראייתיים לפעילות הנאשם, שעליה דיבר העד; אך פיגוע מכונית תופת הוא עניין שונה במהותו – בתחכומו הטכני והארגוני, ובחומרתו – מפיגועי ירי מזדמנים, ואפילו מפיגועי מטען חבלה בצד הדרך. העובדה שהנאשם הופלל במעורבות בפיגועי ירי והנחת מטען חבלה יחד עם חדר ראדי, אין פירושה בהכרח שידע גם להוציא לפועל פיגוע מכונית תופת. אמנם, דברי העד ראדי מעוררים חשד כבד כי הנאשם אכן עשה את שמיוחס לו, אך בהעדר חיזוק ראייתי מוגבר לדבריו של העד ראדי בעניין זה – אין מקום להרשיע את הנאשם.

הסיבה השנייה נוגעת לכך, שספק אם ניתן לומר שניתנה לנאשם הזדמנות להתגונן בפני
האישום ה"כללי" של מעורבות בפיגוע מכונית תופת "כלשהי". אמנם הנאשם נקט עמדה השוללת לחלוטין את נכונות דברי העד ראדי, והכחיש כל מעורבות בפעילות חבלנית. לכאורה, יש בכך כדי להוות "התגוננות" בפני
כל אישום, אך למעשה, אין זו הגנה כלל. בפועל, הסנגור השקיע את רוב משאביו בשלילת טענת התביעה, כי הנאשם היה מעורב בהוצאתו לפועל של הפיגוע המסוים שהיה בתלפיות באוקטובר 2001, ולא הקפיד לשלול את האפשרות שהנאשם היה מעורב בפיגוע אחר כלשהו.

אני סבור כי הסנגור היה רשאי להתמקד כך, ואין לפקוד עליו את עוון התביעה, שלא העלתה את האפשרות להרשיע את הנאשם בעבירה חלופית, של מעורבות בפיגוע שאינו ידוע. משעלה בידו של הסנגור לשלול את טענת התביעה ביחס לפיגוע החמור שיוחס לנאשם בכתב האישום, הרי הביא לזיכויו של הנאשם מפרט האישום 30.

לאור כל זאת, אציע לחבריי לזכות את הנאשם מחמת הספק מפרט אישום 30.
פרט אישום 31- שידול לניסיון לגרימת מוות בכוונה.

בכתב האישום נכתב, כי כחצי שנה לאחר ביצוע האמור בפרט האישום הקודם, בבית לחם, שידל הנאשם את חדר ראדי להכניס לירושלים מכונית תופת נוספת כדי שתתפוצץ ותגרום למותם של אנשים רבים ככל האפשר. חדר אמר לנאשם כי הוא מפחד לבצע את הדבר פעם נוספת, והנאשם אמר לו כי ישלח אדם אחר.

לאחר כשבוע קרא חדר כרוז בו נכתב כי ארגון הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני לקח אחריות על פיגוע מכונית תופת, שהתפוצצה ופצעה ישראלי.

בסיכומיה בכתב ביקשה התביעה שלא נרשיע את הנאשם בעבירה של שידול לניסיון לגרימת מוות, אלא ב"ניסיון לשידול" בלבד, שכן גם לפי הראיות ולפי עובדות כתב האישום, העד ראדי סירב להצעה, ועל כן השידול לא הושלם. פרט אישום זה מוכח באמצעות אמרתו של חדר ראדי ת/12, בעמוד 2, שורות 18 עד 22.

הסנגור טען בסיכומיו כי גם בנוגע לעבירה זו אין התאמה בזמנים המתוארים באמרות השונות של העד חדר ראדי – שכן לפי אמרה ת/11 הוא גויס לחוליה הצבאית במועד שמאוחר למועד שבו נטען כי הוצע לו לבצע את הפיגוע הנוסף. לטענת ההגנה, הדברים אינם הגיוניים. כמו כן נטען בסיכומי ההגנה, כי אין זה הגיוני שהעד יסרב לבצע פיגוע מכונית תופת נוסף, אך חודשים ספורים לאחר מכן יסכים לערב עצמו בהכנת פיגוע התאבדות.

איני רואה ממש בטענותיו של הסנגור. ההבדלים בזמני הפעילות שמזכיר העד באמרותיו נבחנו על ידי לעיל, ואיני רואה מקום להרחיב בעניין. די אם אציין, כי בעיניי בהחלט ייתכן שהעד יבצע פעילות נגד הביטחון ביותר ממסגרת חבלנית אחת, ויצטרף לחוליות בפרקי זמן שונים. כמו כן, העובדה שהעד ראדי הסכים לסייע בהוצאה לפועל של פיגוע התאבדות (כשהמתאבד או אדם אחר) אינה עומדת בסתירה לסירוב להכניס שוב בעצמו מכונית תופת לירושלים. יש הבדל משמעותי בין סיוע מאחורי הקלעים בהכנות לפיגוע, לבין נסיעה במכונית התופת עצמה והבאתה ליעדה.

עם זאת, הדיון שערכתי לעיל בעניין פרט אישום 30 נכון גם לגבי פרט אישום זה. אין חיזוק ראייתי מספיק לדברי חדר ראדי על מעורבות הנאשם בהוצאה לפועל של פיגוע מכונית תופת או מחבל מתאבד.

על כן, אציע לחבריי לזכות את הנאשם גם מעבירה זו.
פרט אישום 32- קשירת קשר לביצוע עבירה שדינה מעל שלוש שנות מאסר (גרימת מוות בכוונה).

לפי כתב האישום, במועד כלשהו אחרי שנת 2000, בבית לחם, קשר הנאשם יחד עם נדאל זוהארה ו-חליל זוהארה להניח מטען חבלה בכביש באזור זעתרה, אשר בו נעים כלי רכב ישראליים. זאת, במטרה לגרום למותם של נוסעי כלי הרכב הללו. השלושה הלכו לבדוק את המקום, אך משנוכחו לדעת כי המקום חשוף, החליטו כי אינו מתאים לביצוע הפיגוע, וכי את הפיגוע יבצעו במקום אחר.

פרט אישום זה מתבסס על אמרתו של נדאל זואהרה, ת/15 בעמוד 3. אמרה זו זקוקה לחיזוק ראייתי מוגבר במידת-מה, משום שהיא הוגשה כאמרת חוץ של עד תביעה, ומשום שמדובר בעדותו של שותף לעבירה. עוד יש לציין, כי העד זואהרה העיד גם בבית המשפט על כך שביחד עם חליל זואהרה ועם בסאם אבו עכר יצא לבצע פיגוע הנחת מטען חבלה, אחר כך הוחלט להסתפק בפיגוע ירי, ובסופו של דבר לא בוצע פיגוע כלל. העד טען בבית המשפט ש"בסאם אבו עכר" שאליו התכוון אינו הנאשם.

לאחר שקבעתי כי העד נדאל זואהרה שיקר בעדותו בבית המשפט בנוגע לזהותו של בסאם אבו עכר, וכי כוונתו הייתה לנאשם ולא לאחר, אני קובע כי בדבריו ובאמרתו הפליל את הנאשם בקשירת קשר לביצוע פיגוע נגד כלי רכב הנוסעים בכביש באזור זעתרה.

אמנם, אין בחומר הראיות חיזוק ישיר לתכנון הפיגוע המתואר בפרט אישום זה. אך עדויותיהם של חדר ראדי ושל רמזי אל עוק מאמתות בעקיפין את האמור באמרתו של נדאל זואהרה.

חדר ראדי מדבר גם הוא על הקשר שבין הנאשם לבין חליל זואהרה, ועל הנחת מטען חבלה שבו היו מעורבים שניהם. רמזי אל עוק קושר את חדר ראדי ואת הנאשם לפיגועי ירי. מכאן, שאמרתו ועדותו של נדאל זואהרה בנוגע לקשירת קשר לבצע פיגוע נגד מכוניות בכביש הראשי – זוכות לחיזוק ראייתי. לטעמי, די בחיזוק כפול זה כדי לאפשר להסתמך על דברי נדאל, ולהרשיע את הנאשם בעבירה של קשירת קשר לבצע פיגוע הנחת מטען חבלה בכביש ראשי.
פרט אישום 33- ביצוע שירות עבור התאחדות בלתי מותרת.

לפי כתב האישום, בשנת 2002 בבית לחם נכנס הנאשם למועדון הג'מעיית אלאחסן, אשר אותו ניהל, ביקש מחדר ראדי שיאסוף את הנערים הנוכחים, וייקח אותם לתהלוכה של ארגון הג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני. הצעירים יצאו לתהלוכה ובמהלכה אף הניפו דגלים של הארגון.

פרט אישום זה מבוסס על אמרתו המשטרתית של פראס אל עמור ת/1א בעמוד 1. נזכיר, כי הקשר של הנאשם לארגון הגא"פ עולה כחוט השני מאמרותיהם של מרבית עדי התביעה – ראה למשל אמרותיהם של העדים מחמד חיאט, סמיר אל עמיר, שריף מוחי אל דין, מחמד ג'ואריש ואברהים אבו סרור. משקלן של אמרות אלה נבחן על ידי בהרחבה, ויש בהן כדי להוות חיזוק מספיק לדברים שמסר פראס אל עמור בנוגע לפעילות הנאשם לפי פרט אישום זה.

לאור זאת, יש להרשיע את הנאשם במיוחס לו בפרט אישום זה.
פרט אישום 34- ביצוע שירות עבור התאחדות בלתי מותרת

עוד מיוחס לנאשם בכתב האישום כי משנת 2002 ועד לעת מעצרו גייס צעירים שהיו במועדון הג'מעיית אלאחסן, אשר אותו ניהל, לחולייה של ארגון הג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני. חלק מפעילות החוליה היה ארגון תהלוכות, פגישות ופעילויות אחרות.

הביסוס לפרט אישום זה זהה לביסוס של פרט האישום 33, ועל כן אציע לחבריי להרשיע את הנאשם גם בו.
פרט אישום 35- סחר בציוד מלחמתי

לפי כתב האישום, בשנת 2002, בבית לחם, הגיע הנאשם יחד עם אחר למועדון הג'מעיית אלאחסן, ברנו אקספרס לבנה של מחמד עבדה. השניים הוציאו מהרכב כלי נשק מסוג רוס"ר קלאצ'ניקוב, רוס"ר 16-m, רובה צ'כי וקופסת קרטון ובה תחמושת. את אמצעי הלחימה העבירו אל תוך המועדון.

האמור בפרט אישום זה מבוסס על אמרתו של רמזי אל עוק ת/14, בעמוד 2 משורה 10. אמרה זו, והקשר של הנאשם לאגודת ג'מעיית אל אחסן ולאמצעי לחימה, מוכח באמרותיהם של מרבית עדי התביעה, כמפורט לעיל בנוגע לפרט אישום 33 ו- 34.

על כן, יש להרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו בפרט אישום זה.

פרט אישום 36- החזקת אמל"ח.

בכתב האישום נטען כי בשנים 2003-2004, בבית לחם, החזיק הנאשם ברשותו נשק מסוג 16-m.

האמור בפרט אישום זה מוכח באמרותיהם של העדים שקשרו את הנאשם לפיגועי הירי, וכן באמרותיהם של אברהים אבו סרור, ו-פראס אל עמור (עמוד 2 שורה 9). שתי האמרות הוגשו בהסכמה, ויש לראות את האמור בהן כמוכח ונכון.

לאור זאת אני סבור כי יש להרשיע את הנאשם גם בפרט אישום זה.
כב' השופט אמיר דהאן:

אני סבור כי יש להרשיע את הנאשם בפרטי אישום 1 , 3, 4, 5, 6, 8, 9, 10, 11 ,18 , 19, 20, 21 ,22, 23, 26 , 27, ,32 ,33 ,35,34 ,36 .

אני סבור כי יש לזכות את הנאשם מפרטי אישום 2, 7 ,12 ,13 ,14 , 15 ,16 , 17 ,24 , 25, 28 ,29 , 30, 31.

חילוקי הדעות ביני לבין חברי השופט עצמון נובעים ממקור יחיד - הערך הראייתי הפנימי המיוחס לאמרה אחת של העד חדר ראדי - ת/12 .

כב' השופט עצמון, מאמין לאמור באמרה זו, ומייחס לה משקל פנימי גבוה, ואילו אני מייחס לאמרה זו משקל פנימי נמוך, ולשיטתי אין לבסס עליה הרשעה כראיה מרכזית .


ת/12 - אמרתו של חדר ראדי מיום 13/4/03 - בחינת משקלה הראייתי

מיקומה של האמרה בתוך חקירתו של ראדי .

חדר ראדי נעצר בסוף חודש מרס 2003, ואני מניח כי חקירתו החלה מייד ובסמוך לכך. תוך כדי חקירתו מסר חדר ראדי שלוש אמרות במשטרה :

אמרה ראשונה : התאריך הרשום עליה 1/3/03 אך כפי הנראה מדובר בטעות בתאריך ( מסומנת ת/13 )

אמרה שנייה : נגבתה בתאריך 31/3/03 ( ת/11 )

אמרה שלישית : מתאריך 13/4/03 ( ת/12 )

כפי שמציין חברי, האמרה ת/12 חריגה מאוד בין אמרותיו האחרות של העד. כדי להבהיר את המחלוקת אביא את דברי חברי בנוגע לאמרות:

האמרות ברורות למדיי, אך עיון מפורט מלמד, כי העד לא תמיד מדייק בדבריו, ובמקומות מסוימים יש אי-התאמות בין האמרות בפרטים שונים, אם כי בדרך כלל אין מדובר בהבדלים גדולים או מהותיים. לאמרות בעברית מצורפות אמרות בערבית, בכתב ידו של העד. גם אמרות אלה מפורטות וברורות.

אקדים ואציין כי אמרתו השלישית של העד, ת/12 מיום 13/4/04 שונה באופייה מהאמרות האחרות שמסר. באמרותיו הראשונות הודה העד בביצוע פיגועי ירי ביחד עם הנאשם ואחרים, במהלך עשרת החודשים שקדמו למעצרו. באמרה השלישית – שניתנה כשבועיים לאחר החקירה שקדמה לה – מספר העד לחוקר על פעילות חבלנית מתקופה אחרת: פיגוע ירי משנת 2001, פיגוע הכנסת מכונית תופת לירושלים, סירוב להכניס מכונית נוספת, הנחת מטען חבלה והפעלת מטען חבלה נגד אוטובוס בסמוך לקבר רחל.

כפי שאראה להלן, לחלק מן האמרות חיזוקים ראייתיים חיצוניים ולחלקן – בעיקר האמרה השלישית - לא נמצאו חיזוקים מספיקים.


ואכן כמו חברי, גם אני מצאתי אי דיוקים ותמיהות בתוך ת/12, הן יחסית לראיות אחרות והן בהשוואה לאמרותיו האחרות של חדר ראדי.

על אף חריגותה של האמרה לא מצאתי כי העד נשאל על ידי החוקר את השאלות הרלוונטיות המתבקשות מסטיות אלה, ובית המשפט נותר ללא הסבר כלשהו, לא לסתירות, ולא למחדלי החקירה שהותירו את האמרה כמות שהיא .

חברי כב' השופט עצמון, בחר להתייחס התייחסות מינורית לסטיות אלה, וכפועל יוצא - בחר להאמין לעד חדר ראדי באמרתו ת/12, ולתת לה משקל פנימי מלא. אני חולק על גישה זו. אמרה זו, כפי שאסביר, לוקה בספקות המובנים בה. ספקות אלו יכולים היו להיבדק במהלך החקירה או בעת מתן האמרה, ולא נבדקו. המשמעות היא אחת: משקלה הפנימי של האמרה ת/12 נמוך ואין היא יכולה להוות ראייה עצמאית בעיני בית המשפט .

אמנה להלן חלק מן ההבדלים בין האמרה לשאר הראיות, שאותם כבר מנה חברי, אך הוא לא ייחס להם לשיטתי את החשיבות הראוייה :

מועד גיוסו של העד לפעילות בג'יהאד האסלאמי - ב- ת/11 מציין העד כי גויס לפעילות צבאית בגא"פ על ידי הנאשם עשרה חודשים לפני מועד החקירה – כלומר בסביבות 31/5/02 – תאריך שהוא מאוחר יותר לרוב העבירות המיוחסות לנאשם בקשר עימו. בת/12 מציין העד כי גויס שנתיים לפני מועד החקירה, כלומר בסביבות 13/4/01. הפער משמעותי, באשר הוא מכסה את הזמנים בהם עוסק כתב האישום. העד לא נשאל לגבי סתירה משמעותית זו דבר וחצי דבר, הגם שהיא יורדת לשורשו של עניין .

אימון בנשק והקשר עם משפחת חסן ותאאר חסן: האימון שניתן לחדר ראדי על ידי הנאשם נזכר ב- ת/11 בהרחבה ובת/12 לא נזכר כלל . הקשר עם משפחת חסן ועם תאאר חסן לרבות אזהרותיו של הנאשם נזכר בהרחבה בת/12 ובת/11 ו-ת/13 לא נזכר כלל.

פרשיות שלמות של הנחות מטען חבלה- נזכרות לראשונה בת/12, ללא תימוכין ישירים וללא שאלות מבהירות מדוע לא נזכרו עד כה. פרשיות אלה אינן זוכות לתמיכה ראייתית בחומר הראיות, ולא נעשה כל מאמץ לבירור חיצוני של עובדות התומכות בהן .

פיגועים בכביש 60 - חברי מוצא תימוכין לאמרה באמרות נוספות המפרטות תכנונים לפיגוע בכביש 60, בזהות היעד כשלעצמה הוא רואה תמיכה מספיקה. יש לזכור כי כביש זה הוא היחיד שעליו נוסעים ישראלים דרך העיר בית לחם ובסביבותיה, ולפיכך הוא יעד מרכזי ביותר לפיגועים. מסיבה זו אין לשיטתי פרט זה יכול להוות חיזוק לאמרה ת/12 .

עיון באמרתו של נדאל חליף סלאמה זואהרה מיום 22/03/04 (ת/15 ע"מ 3, שורה 23) מראה כי לטענתו יצא לפיגוע ירי בצוותא עם חדר ראדי וחליל זואהרה והם ביצעו ירי לעבר ג'אבל אבו ר'ניים (הר חומה). אירוע זה,שהוא האירוע אליו מכוון חברי והוא האירוע היחידי שבו יצא נדאל עם חדר ראדי לירי איננו מחזק את ת/12 כי אם את ת/11. ת/12 עוסקת בירי לכיוון מחנה צבאי יחד עם הנאשם וחליל זואהרה ואין בה עוד פיגועי ירי.

פרטי פרשת מכונית התופת - חברי עמד על הסטיות המשמעותיות בין אמרת חדר ראדי לבין הנתונים הטכניים שהוכחו במשפט – שעת הפיגוע, מיקומו המדויק וכו'. לא אוסיף על דבריו אלא את הסכמתי. אעיר כי השוני בתיאור מעורר ספק רב בהתאמה בין הפיגועים. הכיצד לא דקר ספק זה גם את עיני החוקרים, תמיהה היא ותהי לתמיהה.

נקודה נוספת אשר אותה הזכיר חברי היא השיחה של העדה עליזה מעתוק עם הנהג שירד מהרכב – מי שהיה אמור להיות העד חדר ראדי. שיחה זו, שהתקיימה ללא ספק לאחר השעה 09:00, אינה תואמת כלל את דברי ראדי ושוללת את האפשרות של עיכוב טכני בפעולת המרעום.

העדה עליזה מעתוק ציינה בבית המשפט כי יכולה היא לזהות את האיש שהניח את מכונית התופת ואשר איתו דיברה - קל וחומר שיכולה הייתה גם במרץ 2003 לזהות את האיש שירד ממכונית התופת ודיבר איתה מקרוב. למרות זאת לא נתבקשה העדה לזהות את חאדר ראדי בהליך זיהוי כלשהו .

נזכיר עוד כי עיון במפה מראה, שהמרחקים אותם מזכיר העד מבית לחם לואדי חומוס ומואדי חומוס לשכונת תלפיות הם קצרים ביותר (פחות מ – 10 קילומטר) ולפיכך אין להניח כי דרכו של ראדי ארכה 3 שעות . על כן, הפער בין השעה שעליה דיבר העד לבין שעת הפיצוץ בפועל נותר לא מוסבר, ומעורר ספק ממשי אם אכן מדובר באותו פיגוע.

מסירת הטלפון הסלולרי - כפי שיפורט בהמשך, מוסר ראדי באמרתו כי הנאשם מסר לו מכשיר סלולארי לתקשורת ביניהם, ומציין את מספרו המדויק. ראדי הוסיף ותיאר מספר שיחות שבוצעו בין הנאשם לבין ראדי בבוקר הטמנת מכונית התופת ואת נושאי השיחות הללו. עניין הטלפון הסלולרי שמסר הנאשם לראדי ל"צרכים מבצעיים" נזכר לראשונה באמרה זו ת/12 ואינו מופיע באמרות אחרות בהן מופלל הנאשם. כפי שעוד יורחב, לא הוכח כי בוצע כל מחקר תקשורת: לא בדיקת רישום שיחות הפשוטה ביותר, ולא איכון מיקום (פעולה טכנית מורכבת יותר אך אפשרית בדרך כלל ).


ת/12 כמקור עיקרי לסתירות ואי דיוקים בחומר הראיות

עיון בהכרעת דינו המפורטת של חברי מראה כי כל אימת שהתעוררה בעיה של סתירות עובדתיות בין אישום לבין הראיות ובין הראיות לבין עצמן הרי שזו נבעה מ- ת/12. כך היה באישומים מס' 30,24,25,27,28,29 אשר בכולם התגלה סבך של סתירות, שאותו פירט חברי ביסודיות .

בכל פעם מחדש נדרש חברי לנמק ולתרץ מדוע הסתירה אינה מהותית, או לחילופין לזכות את הנאשם מחמת הספק בהעדר תוספת ראייתית - אך גם ריבוי אי הדיוקים והסתירות לא הוליך אותו למסקנה הטבעית והמתבקשת בעיני, והיא כי אין לתת אמון ומשקל לנאמר בת/12 .

הימנעות החוקר משאלות בגוף האמרה, בעניינם של אותם אי דיוקים, גם כאשר הם גלויים לעין, בתוספת להימנעות מופגנת מאיסוף ראיות נסיבתיות המוטלות לפני החוקר ואומרות דרשני - מחזקות את הסתירות ומביאות להטלת ספק בסיסי בנכונות האמרה .

אישיותו של חדר ראדי – מוסר אמרה ת/12 .

חברי כב' השופט עצמון בהכרעת דינו מצטט את חוות דעתו של ד"ר בירגר משב"ס אשר מייחסת לחדר ראדי :

"הפרעות אישיות עם קווים אימפולסיביים שימוש במנגנוני הגנה פרימיטיביים, ודימוי עצמי נמוך, אשר ייתכן והחמירו לאחר פגיעת ראש והתפתחות מצב "post concussion " (בעקבות מכת מוט ברזל בראשו של העד בימי נערותו). "

עוד הוזכר בחוות הדעת הוזכר עוד שהעד ילדותי ולא בשל, עם רמת תוקפנות גבוהה, ועלול להגיע להתנהגויות תוקפניות, שאינן נובעות מפגיעה בחשיבה או בבוחן המציאות.

בהכרעת דינו בת.פ (יהודה) 1065/07 התובע הצבאי נגד אשרף חרוב מפרט חברי להרכב כב' השופט ליברמן את הכללים למתן משקל לעדותו ולאמרתו של חולה נפש אשר התנהגותו דומה עד מאוד להתנהגותו של חדר ראדי כפי שהוכחה במשפט. בהכרעת דינו בחן חברי בדקדקנות את ההיגיון הפנימי של האמרות וחיפש להן תימוכין חיצוניים משמעותיים ומוגברים יותר בשל מצבו הנפשי של העד.

אני סבור כי כך צריך להיות הדין גם בענייננו, מקום שמעיד אדם הסובל מהפרעה נפשית כפי שהוכחה אצל חדר ראדי, ובוודאי במקום שהתרשם בית המשפט כפי שהתרשם חברי, שאין האמת מהווה נר לרגליו.


מחדלי חקירה ומשמעותם – המסגרת הנורמטיבית

בשנים האחרונות חל שינוי מהותי בתפיסת משמעותם הראייתית של החללים הנוצרים כתוצאה ממחדלי חקירה והדבר מושפע מהשינוי בתפיסת החקירה ההוגנת כזכות חוקתית מהותית שמטרתה לאסוף ראיות לשם הוצאת האמת לאור ולא רק לשם איסוף ראיות כנגד הנאשם .

להלן אסקור מעט מן הפסיקה המנחה אותי בעניין מחדלי חקירה :

ת"פ 102/99 (מחוזי י"ם ) מדינת ישראל נגד אוסאמה סלאם
(דינים מחוזי לב (5) 432

"הרשות החוקרת חייבת לבצע את כל פעולות החקירה הנדרשות זאת לא רק כחלק מחובתה לאתר עבריינים להשיג נגדם ראיות מספיקות לשם העמדתם לדין ולהביא להרשעתם חובתה למצות את הליכי החקירה כראוי מהווה גם חלק מזכות הנאשם למשפט תקין והוגן כאמצעי במטרה הנעלה לחשיפת האמת " ....החובה האמורה .... "צריכה להוביל לכך שעל התביעה יהא להוכיח כי חרף הקיפוח אין כל ספק סביר שלא היה עלול להגרם לנאשם עיוות דין "

ע"פ 4384/93 אילן מליקר נגד מדינת ישראל דינים עליון לו (5) 10 .

" יש נסיבות שבהן כרוכה אי עריכת בדיקה או אי רישום הודעה על ידי המשטרה באבדן ראיה חשובה ולעיתים אף חיונית הן לתביעה והן להגנה כאשר חסרה ראיה כאמור לתביעה נזקף המחדל החקירתי לחובתה שעה שנערך מאזן הראיות ונדונה השאלה האם הרימה התביעה את נטל ההוכחה המוטל עליה "

ת"פ (מחוזי ירושלים ) 302/99 מדינת ישראל נגד שלום יצחקי (טרם פורסם )

ב

פסק דין
זה זוכה הנאשם בשל מחדלי חקירה אלה מפורטים החל מעמוד 64 ואילך וכן נאמר לענייננו :

"התביעה אינה יכולה להשמע בטענה כי חסרה הראייה הטובה ביותר באשר האחריות להעדרה של אותה ראיה רובצת לפתחה "


ת"פ 351/98 (מחוזי ירושלים ) מד"י נגד ג'ואריש (טרם פורסם )

"השאיפה לשילובה של אמת מידה אובייקטיבית מטילה על הרשות החוקרת את לאתר כל נתון אוביקטיבי שניתן יהיה להציגו בבית המשפט במיוחד שמדובר בארוע מן הסוג הנדון כאן משלא עשתה כן בנסיבות כגון נסיבות המקרה דנן או משלא הוסבר מדוע לא עשתה כן התוצאה תהיה כרסום במשקל הראיות שהובאו לחובת הנאשם " (שם עמ' 16 )

"מאידך אין לומר על גרסת הנאשם שהיא חסרת משקל ותמיכה לה נמצאה כאמור באותם חללים ראייתיים שניתן היה למלאם אילו בוצעו פעולות חקירה שונות "

כן ראה ע"פ 2511/92 חטיב נגד מד"י דינים עליון לא 805

ת"פ 263/99 (מחוזי ירושלים ) מד"י נגד ביטון (לא פורסם)

"חקירה משטרתית חייבת לכלול את כל הפעולות הנדרשות לגילוי האמת ולא רק לשם איתור העבריינים ולהביא להרשעתם חקירה ראוייה הינה חלק מזכויות האזרח לכל נאשם זכות למשפט הוגן ותקין אם החקירה אינה כזו ויש בה מחדלים או חוסרים אחרים התוצאה האופרטיבית תהיה ביצירת הנחה שאלמלא המחדל תוצאת הבדיקה היתה לטובת הנאשם יש בכך יישום של הכלל כי המנעות מהבאת עדות או ראייה רלוונטית יוצרת הנחה שאותה ראייה פועלת נגד הצד ממנו יש ציפיה להבאתה "

כן עוסקים במחדלי חקירה ותוצאותיהם פסקי הדין הבאים אשר נתנו לאחרונה בבית המשפט העליון בישראל:

ע"פ 6040/05 פלוני נגד מד"י
ע"פ 10596/03 בשירוב נגד מד"י
ע"פ 5386/05 אלחורטי נגד מד"י

בע"פ 4855/02 - מדינת ישראל נ' ד"ר איתמר בורוביץ פ"ד נט(6), 776 ,עמ' 830-831. הנחשב להלכה האחרונה בעניין מחדלי חקירה נאמרו הדברים הבאים :

זאת ועוד: בחינת פגמים שבהם לקתה חקירה פלילית, בעזרת שילובם של שני המבחנים האמורים, עשויה להביא להכרעות אפשריות שונות בהליך הפלילי. כך, למשל, אפשר שיימצא כי הפגמים פוגעים באופן כה חריף בתחושת הצדק וההגינות עד שיש בהם כדי לערער את ההצדקה החברתית שבעצם קיומו של ההליך. במקרים קיצוניים כאלה אפשר שמסקנה כזאת תצדיק את ביטול כתב-האישום מטעמי הגנה מן הצדק; זאת, גם אם הפגמים לא גרעו מערכן ההוכחתי של הראיות המפלילות. מאידך ייתכנו מקרים (ואלה בבירור יותר שכיחים) שבהם לא יהיה בפגמים כשלעצמם כדי להוביל למסקנה כי המשך קיומו של ההליך יפגע בשורת הצדק וההגינות, אך יהיה בהם כדי להקים יסוד לספק סביר בהוכחת העבירה ולהוביל לזיכוי, או (מקום שביצוע העבירה הוכח) להצדיק הקלה בעונש .
...........

אנו סבורים כי לשאלת נטל ההוכחה בענייננו יש תשובה פשוטה, וכלל אין צורך להידרש לשאלת תחולתה של דוקטרינת הנזק הראייתי. הלוא נטל הוכחתה של האשמה מעבר לספק סביר מוטל, כידוע, על כתפי התביעה. כאשר מתגלים פגמים בראיות התביעה נודעת לכלל זה משנה חשיבות, שכן במקרה כגון זה נדרשת התביעה לשכנע את בית-המשפט כי בפגמים הראייתיים שהתגלו אין כדי ליצור ספק סביר באשמת הנאשם. נמצא כי גילוי פגמים ראייתיים בפרשתנו לא עורר צורך בהעברת הנטל מכתפי הנאשם לכתפי התביעה, שכן הנטל רבץ ממילא על כתפי התביעה. מכאן שמחלוקתם האמיתית של הצדדים אינה בשאלת הנטל, אלא בשאלה אם לגוף העניין יש בפגמים שהתגלו כדי להקים ספק סביר באשמת המערערים. טענת המערערים, כי יש להטיל על המדינה להוכיח שפגמי החקירה לא פגעו בהגנתם, אינה אלא הטענה, כי פגמי החקירה שהתגלו מעוררים ספק סביר בדבר אשמתם וכי הנטל להסיר ספק זה רובץ על כתפי התביעה ........

אשר לראיות מן הסוג השני - היינו, ובעיקר, הודעות שנגבו בשלב החקירה - הרי שבית?המשפט היה נכון לקבל כי הפגמים שהתגלו בעניינן היו חמורים דים כדי לחייב חשדנות גורפת בהתייחסותו אליהן. כדברי בית-המשפט בהכרעת-דינו:
איזון מכלול השיקולים האמורים הביא אותי למסקנה, כי יש לבחון בזהירות יתירה את ההודעות שנגבו בחקירה, וככלל אין להסתפק בהן, כשלעצמן, כבסיס מוצק דיו להרשעת הנאשמים; הדברים אמורים במיוחד כאשר מבקשת התביעה, מכח סעיף 10א לפקודת הראיות, להעדיף אמרה מפלילה בהודעת העד בחקירתו על פני עדותו בבית המשפט. עם זאת, אינני קובע מראש משקל מופחת להודעות שהוגשו לבית המשפט. עוצמתן הראייתית של ההודעות שנזקקתי להן בהכרעת הדין, נקבעה לאחר שהודעות אלו נבחנו ונשקלו על ידי לפי מידת התאמתן והשתלבותן במכלול חומר הראיות. רק אוסיף, כי לא הרביתי להסתמך על ההודעות שהוגשו לבית המשפט, ובאותם מקרים שבהם בכל זאת עשיתי שימוש באמרה מפלילה בהודעה כדי לסמוך עליה ממצא מרשיע, הדבר נעשה רק כאשר אותה אמרה נתמכה במספר ראיות חיזוק עצמאיות ובעלות משקל של ממש, או שהעד חזר ואישר בעדותו את הדברים שאמר בהודעתו.

הנה כי כן, מתאימה ההלכה האחרונה למקרה שבפני
נו כאשר הרשות נמנעה במכוון או ברשלנות מלהשיג ראייה תומכת או סותרת שהייתה מונחת לפתחה, פגמי החקירה מעוררים לכן ספק באשמה וכך אני מציע לקבוע.

העקרונות העולים מן הפסיקה :

לכל נאשם זכות קנויה הנגזרת מזכויות האזרח שלו כי החקירה בעניינו תתנהל בהגינות לפי הכללים תוך חקירה מלאה גם בפרטים העשויים להביא לזיכויו .

ii. מחדלי חקירה עשויים למלא חללים ראייתים בגרסת הנאשמים וליצור את הספק באשמתם שכן בהעדר פעולת חקירה שלא בוצעה והיתה צריכה להתבצע רואים את הפעולה כאילו בוצעה ותוצאתה מסייעת לנאשם .

לאחר מתן המשקל הראייתי למחדל יש לשקול מחדש את מכלול הראיות. חללים ראייתיים שנגרמו בעטיים של מחדלי חקירה יכולים לתמוך לבדם בגרסת נאשם אף אם גרסת התביעה לא נסתרה .


מחדלי חקירה אשר אירעו סביב גביית ת/12 ומשמעותם

מן הכלל אל הפרט – ת/12, אמרתו השלישית של חדר ראדי, אשר את בעיותיה מניתי לעיל, יכולה הייתה להיות מאומתת או נסתרת באופן ישיר בראיית סיוע מדעית אמינה ומובהקת בכל שלב משלבי החקירה והמשפט.

בדיקה זו יכולה הייתה להתבצע על ידי איסוף ראיה פשוטה ונסיבתית: בדיקת רישום השיחות (ואולי גם איכון מיקום) של המכשיר הסלולארי, שאת מספרו ציין חדר ראדי כמכשיר אותו קיבל מן הנאשם לצורך ביצוע פעולת מכונית התופת.

יצויין כי באמרה מציין ראדי שבוצעו מספר שיחות מן המכשיר שלו אל או מאת הנאשם והוא אף מעגן שיחות אלה בזמן ובמקום. מחקרי תקשורת סלולרית הינם פעולה פשוטה וזולה והם נעשים כיום כדבר שבשגרה, וכפעולת חקירה בעלת ערך רב של ראייה נסיבתית בלתי תלויה. אם לא נעשתה פעולה פשוטה זו כאן אומר הדבר דרשני.

דבר זה צריך היה להיעשות מייד לאחר שמסר ראדי את המספר, לא רק כדי לאסוף ראייה חשובה נוספת בעלת פוטנציאל מרשיע או מזכה, אלא גם מסיבה מבצעית: להגיע לחקר האמת, להביא פיגוע תופת לידי פענוח בטוח, ולהבטיח את הציבור מפני מבצעיו האמיתיים.

אם נעשתה הפעולה ותוצאתה לא הובאה בפני
בית המשפט חמור הדבר לא פחות .

לא הוצגו בפני
נו ראיות נסיבתיות אחרות לשם אימות אמרתו של ראדי בקשר עם פרטים אחרים, איתור תיעוד בדבר פיצוץ מטען על אוטובוס בציר ובמיקום מסוימים כאשר ישנה הסתברות על פי דברי הנאשם לנזק ולנפגעים , וכמובן, הליך של מסדר זיהוי לגב' עליזה מעתוק .

משהיה מידע זה בידי רשויות החקירה והתביעה והן נמנעו מלעשות בו שימוש בחקירה או במשפט - מחזק הדבר את הספק המתעורר באמיתות הדברים אשר מצויים ב- ת/12, ומפחית את משקלם פנימי עד כדי שלילת משקלה של ראייה מרכזית.

פ"ח (מחוזי ירושלים)4074/01 מד"י נגד מחמד כרים סלאימה ולקחיו

כפי שהזכיר חברי סגן הנשיא, ידוע לנו על פיגוע מכונית תופת נוסף שאירע סמוך לתקופה שעליה מדבר כתב האישום. עיון ב

פסק דין
(פ"ח (מחוזי ירושלים)4074/01 מד"י נגד מחמד כרים סלאימה- המצוי בידיעתנו - מצאנו כי בשנת 2001 בוצע פיגוע באמצעות מכונית תופת – גם היא מדגם "מיצובישי"(!), גם היא בשכונת תלפיות בירושלים. המכונית שם התפוצצה בשעה 07:40 ביום 27/3/2001.

יצוין כי באותו משפט הנאשם זוכה למרות שהודה בביצוע הפיגוע ושחזר אותו בעת חקירתו בשירות הביטחון הכללי. חוקרי השב"כ עצמם הסתייגו בעדותם מן האפשרות שהנאשם ביצע את הפיגוע, בשל סתירות שהתגלו עם ראיות נסיבתיות אחרות, וביניהם מחקר תקשורת של טלפון סלולרי .

בעקבות עדות חוקרי הנאשם שם, משכה התביעה שם את האישום.

פרשה זו כמו גם ראיות מאמתות ורלוונטיות אחרות לא הובאה בפני
נו כדי להבהיר את אמרת חדר ראדי ולהסיר את הספקות אשר נתגבשו בדבר אמיתותה. בית המשפט יכול רק לשער, ואין בידו לדעת בבירור, אם היה הדבר בשל רשלנות, בשל אי רצון לאסוף ראיות העשויות להיטיב עם הנאשם או חלילה, אם הראיות נאספו אך תוכנם הוסתר מבית המשפט או מהתביעה בתקווה שיהא במסכת ראיות חלקית.


שיטה אדוורסארית מול סמכויות אינקוויזיטוריות-מדוע לא הושלמה החקירה ע"י בית המשפט

פרשה זו חושפת בפני
נו פעם נוספת את חולשתה של השיטה האדוורסארית בתיקים מורכבים, בהם מתבצעת חקירה בעייתית. אכן צודק חברי, כי בהינתן כללי השיטה האדוורסארית על פיה ערכו הצדדים את ייצוגם בבית המשפט, לא נכון היה להוציא את האמת לאור על ידי ראיות, היה פשוט למדי להשיגן באופן אינקוויזיטורי .

אכן אם היו הצדדים מכוונים פעולותיהם להוצאת האמת לאור ולהסרת הספקות – לא היינו נזקקים להתלבטות שכזאת. אך ההליך המשפטי מכוון לתת פיתרון אמיתי ונכון גם לציבור וגם לנאשם לא רק במקרים פשוטים אלא גם בעניינים מורכבים. אמנם החוק מאפשר לנו הבאת ראיות ביוזמתנו, אך הפסיקה בעניין אשרף אבו סרור שהזכיר חברי יחד עם פסיקה אחרת, מעוגנת בנוהג שלפיו אין בית המשפט מזמן ראיות, וחי הוא מפי הצדדים בלבד .

לכן, בלי חמדה, בעת ששקלנו את הצעדים שנכון לבית המשפט לנקוט נוכח מחדלי החקירה, הצטרפתי לעמדתו של חברי כב' השופט עצמון, לא לדרוש באופן אינקוויזיטורי את הראיות הנסיבתיות, לאמרתו של חדר ראדי, ככל שהיו עדיין בנות השגה.

יש להרהר בדבר, אם לא מן הדין להזהיר את הצדדים, במקרים שרואה בית המשפט כמתאימים, כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכויות אינקוויזיטוריות המסורות לו בחוק לזמן עדים וראיות כדי להגיע לחקר האמת, אם התרשם שכשלו בכך הצדדים.

הואיל והדבר לא נעשה כאן, רשאים היו הצדדים להסתמך על הנוהג האדוורסרי ולנהל את המשפט באופן שראיה אשר לא הוגשה על ידי מי מהצדדים, לא תבוא בפני
בית המשפט, וחסרונה יידון על פי מערכת הכללים והחזקות של השיטה האדוורסארית .

על פי מערכת כללים זו מתעצם הספק עקב כך שרשויות התביעה והחקירה לא הביאו ראיות נסיבתיות התומכות בדברי חדר ראדי בת/12 הגם שאלה היו מונחות לפתחן.

לאור כל זאת, הצעתי לחבריי לזכות את הנאשם מפרטי האישום המסתמכים על אמרת העד ת/12.


כב' השופט מנחם ליברמן:

קראתי בהנאה מרובה את פסקי הדין היסודיים של חברי להרכב, ואודה כי מחלוקתם מחלוקת אמיתית היא ולשם שמיים, וההכרעה בין שתי הדעות קשה ביותר.

אפתח ואומר, כי מסכים אני עם שני חבריי שיש להרשיע את הנאשם בכל העבירות המבוססות על אמרותיו של חדר ראדי ת/11 ו-ת/13. אף בנוגע לת/12, שותף אני עם חבריי בנוגע לספקות הקשים העולים מהאמרה, ובחשש שמדובר באמרה אשר אין לה תימוכין ויסודות חזקים, אלא היא פרי דמיונו של עד הסובל מהפרעות נפשיות מסוימות, ואשר נתון היה לחקירת שב"כ.

קראתי בעיון את חוות דעתו של האב"ד, סגן הנשיא רונן עצמון, ומולו את הניתוח בחוות דעתו של השופט אמיר דהאן, ונוטה אני לאמץ את עמדתו של כבוד השופט דהאן. כאשר קורא אני את אותה אמרה בעייתית, תוך שאני שם לנגד עיני את מצבו של הנאשם, והשלב בחקירה בו ניתנה האמרה, מתמלא אני חששות שמא מדובר בדברי הבאי, דברים שאין להם אחיזה במציאות, ונאמרו כדי לרצות צורך או דחף זה או אחר של העד וחוקריו.

כדבר שבשגרה, משקיטים אנו חששות אלה בדרך של מציאת חיזוקים ראייתים לאמרה, חיזוקים אשר מסירים את החשש שמא העד מדבר מהרהורי ליבו, ללא אחיזה במציאות. במקרה הנוכחי, אני מסכים עם מסקנותיו של השופט דהאן, שהחיזוקים עליהם הצביע האב"ד אינם חזקים דים להסיר חשש מליבי. לנוכח האמור, אני מצטרף לחוות דעתו של השופט דהאן, ואף אני סבור שיש לזכות את הנאשם מהעבירות המבוססות על אמרה ת/12.
סוף דבר

פה אחד אנו מזכים את הנאשם מן העבירות המנויות בפרטי אישום 2, 7, 12, 13, 14, 15 ,16 ,17 , 25, 30, 31.

ברוב דעות אנו מזכים את הנאשם מן העבירות המנויות בפרטי אישום 24, 28, 29.

פה אחד אנו מרשיעים את הנאשם בעבירות המנויות בפרטי אישום הבאים: 1,3,4,5,6,8,9,10,11,18,19,20,21,22,23,26,27,32,33,34,35,36 .

הנאשם מורשע אפוא בעבירות הבאות:

שלושה פרטים של חברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת, לפי תקנה 85 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945.

נשיאת משרה בהתאחדות בלתי מותרת, לפי תקנה 85 לתקנות ההגנה.

שמונה פרטים של ביצוע שירות עבור התאחדות בלתי מותרת, לפי תקנה 85 לתקנות ההגנה.

קשירת קשר לסחר באמל"ח, לפי סעיף 2 לצו בדבר איסור בציוד מלחמתי, וסעיף 22 לצו בדבר כללי האחריות לעבירה.

אימונים צבאיים שלא בהיתר, לפי תקנה 62 לתקנות ההגנה.

קשירת קשר לבצע עבירה של ירי לעבר אדם, לפי סעיף 22 לצו בדבר כללי האחריות לעבירה, ותקנה 58 לתקנות ההגנה.

ירי לעבר אדם - לפי תקנה 58(א) לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945.

ארבעה פרטים של סחר בציוד מלחמתי, לפי סעיף 2 לצו בדבר איסור סחר בציוד מלחמתי (יהודה ושומרון)(מס' 243), תשכ"ח-1968.

קשירת קשר לגרימת מוות בכוונה, לפי סעיף 51 לצו בדבר הוראות ביטחון, וסעיף 22 לצו בדבר כללי האחריות לעבירה.

החזקת אמל"ח, לפי סעיף 53(א) לצו בדבר הוראות ביטחון (יהודה והשומרון)(מס' 378), תש"ל – 1970.


ניתן והודע היום, 12/10/08 , בפומבי ובמעמד הצדדים.



_______________ ________________ ________________
שופט אב"ד שופט
תאריך: י"ג בתשרי, תשס"ט תיק מס': 2733/04
12 באוקטובר, 2008
- 1 -









תיק בית המשפט הצבאי 2733/07 התביעה הצבאית נ' בסאם עבד אל רחמאן אחמד אבו עקר (פורסם ב-ֽ 12/10/2008)