פסקי דין על סוהיל מוחמד אכתילאת | פסקי דין על נאיף מוחמד אכתילאת | פסקי דין על רבאח ספאדי

2368/00 א     12/11/2003




א 2368/00 סוהיל מוחמד אכתילאת, נאיף מוחמד אכתילאת נ' רבאח ספאדי




1
בתי המשפט
א 002368/00
בית משפט השלום עפולה
12/11/03
תאריך:
כב' השופטת ג'אדה בסול

בפני
:
1. סוהיל מוחמד אכתילאת

2. נאיף מוחמד אכתילאת

בעניין:
התובעים
מוקטרן ויסאם

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
רבאח ספאדי
הנתבע
ויסאם אגבריה

ע"י ב"כ עו"ד
פסק דין
הצדדים:

התובעים הינם הבעלים והמחזיקים של חלקה 15 בגוש 16971 (להלן: "החלקה") שממוקמת באדמות הכפר דבוריה.

הנתבע הינו מהנדס ומודד מוסמך ששירותיו נשכרו על ידי התובעים, על מנת לערוך מדידות לשם קביעת גבולות החלקה (להלן: "הנתבע"), לשם הקמת בית מגורים עליה.

מהות התביעה:

התובענה דנן הוגשה על סך 74,972 ש"ח נגד הנתבע בגין נזק שנגרם לתובעים, לפי טענתם, עקב רשלנותו של הנתבע בביצוע עבודתו.

טענות הצדדים:

1. בשנת 1994 פנו התובעים לנתבע ושכרו את שירותיו, על מנת שיערוך מדידות לשם קביעת גבולות החלקה, וזאת לצורך עריכת מפה מצבית למטרת הקמת בית מגורים על החלקה
דנן.

2. עם קבלת המפה שהכין הנתבע, ובהסתמך על המדידות שנערכו על ידו, החלו התובעים בביצוע הכנות לעבודות בניה בחלקה, על פי היתר בניה שהוצא כדין.

3. לטענת התובעים, בטרם תחילת הבניה, נדרשו על ידי שכן שלהם בשם טאהא מוחמד, להפסיק את הבניה, בטענה שהם מסיגים את גבולות חלקתו.

התובעים פנו לנתבע והביאו בפני
ו את טענותיו של השכן.

4. לטענת התובעים, הנתבע הבהיר להם שהגבולות שנקבעו על ידו מדוייקות הן, ושיש להתעלם מטענותיו של השכן ולהמשיך בבניה.

לטענת התובעים, נעשו מספר פניות, הן על ידם והן על ידי השכן שהחזיק בחלקה הגובלת לחלקתם, על מנת להביא את טענת הסגת הגבול לידיעת הנתבע, אולם התשובות שניתנו על ידי הנתבע, היו "עקביות" כאשר הוא דבק בעמדתו שאין הסגת גבול לחלקתו של השכן ושמדידותיו מדוייקות הן.

5. בתאריך 8/4/94, הוגשה על ידי מר מסאלחה מוחמד, שכן של התובעים, "בקשה למתן צו מניעה זמני" כנגד עבודות הבניה המבוצעות באדמת התובעים.

בהתאם לבקשה הנ"ל, ניתן צו מניעה זמני כנגד התובעים.

התובעים פנו שוב לנתבע, אשר גם לאחר נקיטת ההליך נגד התובעים, נתן תשובה זהה לתשובותיו הקודמות, ועמד על עמדתו לפיה, אין כל טעות במדידה שהוא ביצע.

6. התובעים, לאחר התדיינות בבתי המשפט, הגיעו להסכם פשרה עם השכן, מר מוחמד מסאלחה, ובמסגרת הסכם הפשרה הנ"ל, הסכימו הצדדים שגבולות החלקה של התובעים, הם הגבולות שנקבעו על ידי המודד שהובא מטעם מר מסאלחה, המהנדס חיים שבח, וכתוצאה מכך נהרס חלק מהבניה שהתובעים ביצעו בחלקתם והם הסיטו את מיקום מבנה המגורים בחלקתם בהתאם לקביעות המודד שבח. 60221

לטענת התובעים, על הנתבע לפצותם בגין הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מהתרשלותו של הנתבע ואי ביצוע עבודתו כראוי.
טענת הנתבע:

1. הנתבע מכחיש את הטענות שהועלו בכתב התביעה, וטוען כי לא התרשל בביצוע עבודתו ושהמדידות שנעשו על ידו מדוייקות הן ושהשירות אשר נתן, היה ברמה מקצועית נאותה כנדרש.

2. הנתבע טוען, שלא היה צד להתדיינות בין התובעים לבין שכנם ושבמסגרתו הושג הסכם הפשרה ביניהם, הוא לא הוזמן לדיון, לא הוגשה נגדו הודעת צד ג' ע"י התובעים דנן, ואף לא צורף כנתבע באותו הליך, ומכאן, שאין לראות בקביעות של אותו הליך כמחייבות אותו וכקובעות דבר באשר לאיכות עבודתו, או כבעלות משקול בהליך דנן.
הנתבע מוסיף וטוען, שאין הוא חייב לשלם לתובעים כל סכום שהוא, עבור הנזקים שלטענתם נגרמו להם.

דיון

1. עיקר טענותיהם של התובעים הוא, שהנתבע התרשל בביצוע עבודתו - האמנם?

עוולת הרשלנות מוגדרת בסעיף 35 ו - 36 לפקודת הנזיקין כדלקמן:

"35. רשלנות
עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.

36. חובה כלפי כל אדם
החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף".

על מנת להוכיח את קיומה של עוולת הרשלנות, יש צורך להצביע על קיומה של חובת זהירות מושגית, וחובת זהירות קונקרטית, חובה שהופרה ושהפרתה גרמה לנזק הנטען ע"י הניזוק.
(לעניין זה ר' ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח' - פ"ד ל"ז(1) 113).

2. במקרה דנן אין חולקין על קיומן של חובות הזהירות הן המושגית והן הקונקרטית, אולם השאלה המתבקשת הינה האם החובות הנ"ל הופרו? האם הפרתם היא זו אשר גרמה לנזק הנטען ע"י התובעים?

3. נטל השכנוע לעניין קיומה של עוולת הרשלנות, מוטלת על שכמם של התובעים לקיומה של העוולה נשוא הדיון.
(לעניין זה ר' ד"נ 4/69 יצחק נוימן ואח' נ' פילה פפיה ואח' - פ"ד כד(2) 229)

"1. חלוקת חובות ההוכחה: כידוע, שתיים הן החובות הללו: נטל השכנוע ("חובה מס' 1" במינוח זרקא, ע"פ 28/49), ונטל הבאת הוכחות ("חובה מס' 2"). יצויין, כי הקביעה בדבר חלותה של החובה האחת או האחרת על בעל-דין בעניין הקונקרטי מתייחסת לשאלה העובדתית, השנויה במחלוקת.
(א) נטל השכנוע (החובה מס' 1) פירושו, כי בעל הדין, שנושא בו, חייב להוכיח את העובדה השנויה במחלוקת ואשר הוכחתה מהווה תנאי לזכייתו במשפט, כך שאם לא ישכיל להוכיחה, תיפול ההכרעה בגינה לרעתו. כך למשל, במשפט רשלנות רגיל, חייב התובע להוכיח את היסודות המרכיבים את עילת תביעתו: כי הנתבע חב לו חובת זהירות; שהוא הפר אותה, ושעקב ההפרה הזאת נגרם לתובע נזק. כיוצא בזה, אם הגיש התובע תביעה לפי שטר חוב שעליו חתם הנתבע, חייב זה להוכיח את טענת הפטור (כגון פרעון השטר), בה הוא מתגונן כלפיה. כיון שיש לפנות אל המשפט המהותי, על-מנת להיווכח, מה הם היסודות המרכיבים את עילת התביעה ומה העובדה או העובדות המקנות לנתבע הגנה כלפיה, הרי שהמשפט המהותי הוא, בעיקר, הקובע בשאלה, על מי מהצדדים חל נטל השכנוע, הגם שבבוא בית-המשפט להחליט בה, הוא ייעזר גם בכתבי-הטענות, מהם עולות השאלות העובדתיות, שהן במחלוקת (בגלל הענין האחרון, אומרת דעה אחת שהכלל של נטל השכנוע שייך לדיני הראיות דוקא, ראה מאמרו של פרופ' stone juluus תחת הכותרת,
judicial process burden of proof and the נתפרסם ב - l.q.r כרך 60, ע' 262, 263; ודוק). נוכח אפיו המהותי, בעיקרו של דבר, של הכלל הנדון היה פעם מוסכם, כי הצד הנושא בנטל השכנוע בתחילת השמפט הוא הנושא בו לסולםגם בסופו ואף אני הבעתי דעה כזו בענין זדקה, (שם): "חובת הראיה (מס' 1) אינה, מתחלפת לעולם, היינו היא מוטלת מהתחלת המשפט ועד סופו על הצד הטוען את הטענה הנדונה". אולם, למדתי בינתיים לדעת (תודות, בין השאר, למאמר הנזכר של חברי, שם ע' 222-223) שהעקרון המורה על "יציבותו" של נטל השכנוע אינו בעל אופי אוניברסלי ושיש לסייגו. רוצה לומר: "אמנם בדרך רגילה לא יעבור נטל השכנוע, במשך המשפט, מצד לצד והוא יישאר מונח, עד הסוף, על שכמו של מי שנושא בו בתחילה. אולם, כפי שיתבהר להלן, יכול שבמהלך הדיון, תקום, בנוגע לעובדה שיש עליה מחלוקת חזקה מן הדין, הפועלת לטובת הצד שנשא קודם לכן בנטל השכנוע לגביה, ואשר כוחה הוא להעביר את הנטל הוה ליריב"
הנזקים העיקריים אותם תבעו התובעים, (ואשר לגביהם, לא צורף כל מסמך או ראיה שהיא המצביעה על ביצועם של אותם התשלומים) הם הסכומים ששולמו בעקבות הסכם הפשרה, שהתובעים היו צד לו ואשר לפיו הסכימו הצדדים כי:

1. גבולות חלקתם הינם הגבולות שנקבעו על ידי המודד חיים שבח, אשר לפיו הסיגו התובעים את הגבול של השכן.
2. התחייבו לשלם לו סכום של 7,600 ₪ כפיצוי על הסגת הגבול בחלקתו.
3. להקים גדר בגובה 2 מטר בין החלקות שיבוצעו בתוך שנתיים מיום חתימת ההסכם ביניהם.

האם יכול הסכם פשרה זה לחייב את הנתבע?

מעיון בהסכם הפשרה ומהטענות שעלו במהלך הדיון, אף לשיטתם של התובעים, אנו נמצאים למדים כי, הנתבע לא היה צד להסכם הנ"ל, הפשרה הושגה בין מר מסאלחה מוחמד אחמד לבין התובעים,וכאשר נחקר עד התביעה מ' 5, התובע מר סוהיל כתילאת, לגבי צירופו/אי צירופו של הנתבע להליך במסגרתו הושג אותו הסכם הפשרה, הוא ענה כדלקמן:

"אני לא זוכר אם עו"ד ליכט ביקש להזמין את הנתבע כדי לדבר על המדידה שהוא ביצע".
(ר' פרוטוקול מיום 20.3.03 עמ' 4).

מהנ"ל ניתן לענות בשלילה על השאלה שהוצגה לעיל, שהרי הסכם הפשרה אינו יכול לחייב אדם שלא היה צד לו.

התובעים לא צירפו כראיה, או כל חוות דעת שהיא המצביעה על אי נכונות המדידות שבוצעו על ידי הנתבע.

נוסף לכך, בישיבת ההוכחות שהתנהלה בפני
בית משפט זה בתאריך 20/3/03, לא הוזמן כל גורם מוסמך ו/או עד מומחה, שיכול היה לבוא ולהצביע על התרשלות הנתבע או על הטעויות שעשה הנתבע בביצוע עבודתו ובמדידות שנעשו על ידו בחלקה.

הנתבע במסגרת כל ההליך, דבק בעמדתו שהמדידות שנעשו על ידו, הינן מדידות מדוייקות ונכונות, שנעשו במקצועיות וללא כל התרשלות מצדו כנטען ע"י התובעים. הוא הסביר את השיקולים שעמדו מאחורי החלטתו לנקוט בשיטת המדידה שנקט על פני שיטות אחרות.

לא הובאה בפני
בית משפט זה כל ראיה שהיא שהיה בכוחה לסתור את גרסתו זו של הנתבע, לא היתה כל חוות דעת מקצועית באשר לעניין המדידות שבוצעו, ולא נחקרו עדים מומחים כלשהם באשר לשיטת העבודה שננקטה ע"י הנתבע.

בל נשכח שהנטל להוכיח קיומה של רשלנות, מוטל כל כולו על התובעים, ונטל זה לא הורם.

לאור כל האמור לעיל, לאחר שמיעת העדויות ומעיון בעובדות שהובא בפני
י, אין מנוס מהקביעה שהתובעים לא הרימו את נטל ההוכחה המוטל על שכמם. על כן, אני דוחה את התביעה ומחייבת את התובעים לשאת בהוצאות הנתבע לרבות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 3,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
ניתן היום י"ז בחשון, תשס"ד (12 בנובמבר 2003) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.
ג'אדה בסול
, שופטת
002368/00א 115 זוהר בוחבוט








א בית משפט שלום 2368/00 סוהיל מוחמד אכתילאת, נאיף מוחמד אכתילאת נ' רבאח ספאדי (פורסם ב-ֽ 12/11/2003)