פסקי דין על "אניס עבדאללה ובניו " | פסקי דין על אחים עבאס | פסקי דין על עבדאללה אניס | פסקי דין על מ.מ. כסרא סמיע | פסקי דין על מאהל עבדאללה | פסקי דין על פואד עבדאללה ואח' |

2648/03 א     16/08/2009




א 2648/03 "אניס עבדאללה ובניו בע"מ", אחים עבאס בע"מ, עבדאללה אניס נ' מ.מ. כסרא סמיע, מאהל עבדאללה, פואד עבדאללה ואח'






בפני

כב' השופט ערן נווה
תובעים

1. "אניס עבדאללה ובניו בע"מ"

2. אחים עבאס בע"מ

3. עבדאללה אניס
נגד
נתבעים

1. מ.מ. כסרא סמיע

2. מאהל עבדאללה

3. פואד עבדאללה
4. עבדאללה נג'יב סלמאן
5. פהים עבדאללה נעים
6. לביב עבדאללה מחאסן
7. קבלאן+קנס עבדאללה
8. עבדאללה סלמאן חמד
9. האדי סלמאן+עלי עבדאללה
10. סלמאן עאסף
11. אסעד טלאל
12. נסאראלדין ראג'
13. אמל נסר אלדין
14. אסעד גבר
15. רכאד עבדאללה
16. חוסין סבאח
17. אלמן עסאף
18. אמיר עבדאללה
19. נסאראלדין והיב
20. יחיא עבדאללה
21. נסאראלדין נג'יב פנדי
22. עבדאללה סמיח סאלח
23. פלאח עבדאללה
24. אסעד נביה
25. נסאראלדין עלי אסעד
26. אבו חמיד סעיד
27. עבדאללה מחסן
28. שקור סאלח נעים
29. אסעד גאלה
30. עבדאללה עבדאללה חסן
31. אונאיפי סעיד אסעד
32. עבדאללה אדיב נסיב
33. חמיד מחסן אבו
34. עבדאללה עמאד
35. עבדאללה סלמאן עבדאללה
36. עבדאללה כמאל סלמאן
37. שומרי רכאדי
38. אלדין גאלב פהד נאסר
39. עבדאללה סלמאן עבאללה
40. אלדין כמיל פנדי נאסר
41. אלדין זאהר נאסר
42. אלדין ענאד נאסר
43. נסאראלדין מאג'ד
44. נסאראלדין סלמאן
45. נסאראלדין נסאראלדין
46. עבדאללה מעדא
47. נסאראלדין עלאדין
48. נסארלדין נזיה סאלח
49. נסאראלדין פואד עלאם
50. סלים נסאראלדין חמדי
51. נסאראלדין זאהר
52. נסאראלדין ראייד רג'א
53. שמס+סלמאן+נאסר סבאח
54. גיבר אסעד
55. סבאח סלימאן
56. לוטפי+אמל עבדאללה
57. סבאח חמדאן
58. שומרי חמד
59. מוניר נסר אלדין
60. אלדין נג'יב נסר
61. אלדין מאהר נסר
62. עבדאללה חסיב
63. עבדאללה מופיד
64. יוסף+רפפע באנם
65. אלדין סלימאן נסר
66. מראג' אבו
67. אלדין נסיב נסר
68. אלדין נביה נסר
69. עבדאללה חמד כנג'
70. טרודי גמאל
71. טרודי האני
72. חמוד ראאדנג'יב
73. עבדאללה נדיר מחסן
74. סאלח שקור
75. עבדאללה ראאף מאחסן
76. עבדאללה חסיין מחאסן
77. עבדאללה כרים
78. עבדאללה סלמאן מחסן
79. שקור מחמד
80. עבדאללה סעיד נעים
81. שומרי מחיד
82. שקור ראוף
83. שקור עארף
84. עבדאללה סלמאן נעים
85. עבדאללה נדים נעים
86. שופני נסיב ספא
87. פאלח פאריס
88. אלדין סמיח נסר
89. עבדאללה שכיב נסיב
90. עבדאללה באסם
91. עבדאללה לוטפי
92. סבאח נעים
93. אלדין נאיף נסר
94. עבדאללה סלים יוסף
95. אלדין אדהם נסר
96. סבאח סאלח
97. עבדאללה עמאר
98. עבדאללה וקיד
99. משפחת סבאח
100. אלדין נגיב עלי נסר
101. גדבאן עדנאן וסלימאן
102. עבדאללה מאדה
103. אלדין עאטף נסר
104. עבדאללה זאייד וזיאד
105. אלמן חסיין ורזק
106. אלדין לביב נסר
107. משפחת סלאמה
108. עבדאללה סלמאן חסן
109. עבדאללה גלאל
110. אלדין פרחאן נסר
111. אסעד טליע
112. שומרי ארדאון
113. שומרי כמאל
114. גאנם גאנם
115. גאנם רדאו
116. שומרי סאלח פראס
117. אלדין רחיב נסר
118. שומרי רמי
119. עבדאללה נסיב עלי
120. שקור נעים
121. אלדין אנוור נסר
122. עבדאללה ניג'י
123. אלדין רשיד נסר
124. אלדין לוטפי נסר
125. עבדאללה גמי'ל
126. גדבאן ופיק
127. עבדאללה רכאד
128. אסעד נעים
129. עבדאללה מאהר
130. עבדאללה יוסף סלים
131. עבדאללה ואסף
132. אבראהים סמיח וחפיק
133. סלאמה פואד
134. סבא נסיב
135. גנאם סאלח
136. עבדאללה חמד עבאס
137. עבדאללה חמד עבאס
פסק דין
בפני
תביעה כספית, שהוגשה על סכום כולל של 1,219,094.75 ₪ נכון למועד הגשתה.
עניינה של התביעה הינה טענת התובעים, לקיום חובות כלפיהם בעקבות עבודות שונות שבוצעו על ידי החברות התובעות (אשר אינן חברות פעילות כיום) בתחומי המועצה הנתבעת ו/או בחצריהם של שאר הנתבעים, כולם תושבי המועצה. (מדובר בתביעה כנגד 138 נתבעים וכמובן שסדר גודל של תביעה כזו מוליד קשיים ניכרים כפי שעוד יובהר בהמשך).
התביעה הוגשה בראש ובראשונה נגד הנתבעת 1, מועצה מקומית כסרא סמיע (להלן גם "המועצה" בלבד), בגין הפרת הסכם והפרת הבטחה שלטונית ונגד יתר הנתבעים (התושבים) בין השאר לפי דיני עשיית עושר ולא במשפט, וכן בגין עילה חוזית.
במאמר מוסגר יש להעיר, כי נראה לכאורה שלא היה מקום לצירוף התובעים 2 ו-3, באשר כל ההתקשרויות נשוא תביעה זו נערכו אל מול התובעת 1 בלבד. מכל מקום, לא ראיתי צורך להכריע בשאלה זו, כאשר ברור, כי מאחורי שתי החברות עומד התובע 3, וכאשר ממילא הזכויות הנוגעות לתביעה זו הומחו על ידו. אציין עוד, כי המועצה הנתבעת יצאה כנגד עצם המחאת הזכויות נשוא תיק זה לב"כ התובעת, אולם אינני מוצא לנכון לדון גם בעניין זה לגופו, הואיל והוא אינו חלק מהותי מנושא התיק, המורכב כשלעצמו. ואני סבור שראוי, בייחוד בתיק מסוג זה, לדון בעיקר ולגופו של עניין, ולהניח את הטפל והמהותי פחות.

לטענת התובעים, כפי שעלתה בכתב התביעה, כל עבודה שבוצעה בהזמנת תושבי הכפר לא נכללה בתובענה זו ונתבעה באופן נפרד בהליך נפרד לחלוטין, ואילו תיק זה מכיל בחובו אך ורק את העבודות שהוזמנו ע"י הנתבעת 1 בהסכמת יתר הנתבעים התושבים ובידיעתם, במסגרת אותם פרויקטים.

התובעים טוענים, כי הם ביצעו עבור הנתבעת עבודות פיתוח וסלילה של כבישים פנימיים וכניסות לבתים בכפר, וכן חיבור הכבישים הראשיים של הכפר לכניסות התושבים הפרטיים על פי הוראות מפקחי הרשות ובידיעת ובהזמנת ראשי המועצה.
נוסף על כך ביצעו התובעים חיבור תשתיות של מערכות מים וביוב וניקוז בכבישים הראשיים בכפר.
כל העבודות הוזמנו, לטענת התובעים, על ידי המועצה הנתבעת, ובוצעו על פי מכרזים שהוצאו כדין והתובעים זכו בהם. העבודות עברו הליך מקדמי של אישור העבודות במכרזים פנימיים של הרשות. כמו כן, הזמנת העבודות בוצעה על ידי הנתבעת 1 תוך מעורבותו האישית של ראש המועצה דאז, מר והיב נאסר אל-דין, ובאישורם של חברי המועצה האחרים.
בתאריך 12.5.1998 נחתם חוזה מס' 2/198 בין הנתבעת 1 לבין התובעת 1. התובעים טוענים, כי חרף המוסכם בחוזה, התכחשה הנתבעת הלכה למעשה להנחיה ולהזמנה אותה העבירה לתובעים לבצע עבודות בכל שטח הכפרים ואשר בוצעה תחת פיקוחה המלא, ובאישור ובהסכמת יתר תושבי הכפר, וטענה במפגיע, כי הנתבעת 1 סייגה את החלטתה ל-6 מטרים בלבד והכל בדיעבד, בניגוד למוסכם ומשיקולים פוליטיים.
לטענת התובעים, עם חילופי השלטון התכופים במועצה, החלו ראשי המועצה החדשים להתנער מכל אחריות לחוב הרשות לשלם לתובעים את כספיהם, וזאת משיקולים פוליטיים גרידא ומתוך כוונה להעביר את ביצוע עבודות התשתית לחברות קבלניות אחרות, המקורבות אליהם.
טענת התובעים הינה, כי שולם להם בסך הכל, עד למועד הגשת התביעה, 80% מגובה החוב, דבר שהוא בבחינת "הודאת בעל דין", והמחלוקת עומדת על סך של 20% מכלל הסכומים אותם חבה הנתבעת 1 לתובעים הוא הסכום הנתבע.

מנגד, לטענת הנתבעת 1, המועצה המקומית כסרא סמיע, אין כל מקום לחייב את המועצה בגין כל עבודה שלא אושרה ולא שולמה על ידה.
לטענת המועצה, כללי המשפט המנהלי, והוראות החקיקה והפסיקה הנוגעות לאופן התנהלותן של מועצות מקומיות ועיריות למיניהן, מורים, כי התחייבות, הסכם או אישור שלא נעשו על פי מכרז כדין או שלא נעשו על דעת המועצה או שאינם מאושרים וחתומים בידי הנתבעת (ובחתימה מחייבת של ראש הנתבעת וגזברה), הינם בטלים ולא מחייבים את המועצה הנתבעת ו/או נעשו בחריגה מסמכות.
טענת המועצה היא, כי חוזים שנחתמו עם מי מהתובעים כובדו ותמורתם נפרעה במלואה, כאשר במקרים מסוימים אף הלכה המועצה מעבר לחובתה כלפי התובעים.
באשר לרקע לביצוע העבודות במועצה, טענת המועצה היא, כי היא החליטה לאפשר ביצוע עבודות בשטחים פרטיים לחלק מתושבי הישובים שבתחום שיפוטה. המדובר בכניסות לבתים פרטיים, ורק ברוחב שלא יעלה על 6 מטרים. הוסכם מפורשות, כי יש לבצע את העבודות אך ורק על פי הסקיצות שנמסרו (עבור העבודות הפרטיות שולמה התמורה המוסכמת במלואה).
למעשה, גרסת המועצה הינה, כי התובעים ביצעו עבודות נוספות החורגות מהסקיצות המאושרות, וזאת חרף המוסכם. בגין העבודות החריגות הללו לא התחייבה הנתבעת במאומה והובהר והוסכם, כי התובעים עושים עבודות כאלה על דעתם ועל אחריותם. התובעים הודיעו תמיד, כי עבודות חורגות הינן באחריותם וכי הן נעשות בהסכמה עם בעלי הדירות.
יתרה מזאת, המועצה מצביעה על כך שכל החשבונות "הבלתי משולמים" נערכו על ידי התובעים בשנת 2001, קרי: זמן רב לאחר שבוצעו העבודות הנטענות (עבודות שבוצעו לכל המאוחר בשנת 1999). במצב בו אין כל ראיה לפניה בזמן אמת מצד התובעים למועצה, ופניה שכזו לא הוצגה בפני
בית המשפט, טענת המועצה, כי השיהוי מלמד למעשה על העדר חוב אמיתי, וכי משום כך אין כל מקום לקבל את הטענה לקיומו של חוב כלשהו.
לסיכום, טענת המועצה הינה, כי התובעים קיבלו, או היו צריכים לקבל את תמורת העבודות החורגות שבצעו מהדיירים אצלם נעשו העבודות או מחלקם. הפניית דרישת התשלום עבור עבודות שלא אושרו על ידי המועצה, ולמועצה לא הייתה יד בהזמנתם הינה בלתי מוצדקת ודינה להידחות.

בנוסף, הוגשו כתבי הגנה מטעם חלק משאר הנתבעים התושבים בתיק (שהינם, כאמור, אזרחים פרטיים, תושבי המועצה הנתבעת). במסגרת כתבי הגנה אלה, הועלו על ידי הנתבעים השונים טענות שונות. בין השאר, נטען על ידי חלק מן הנתבעים, כי העבודות שבוצעו שולמו על ידם במזומן לתובעים. חלק אחר מן הנתבעים טען, כי הובטח לו שהעבודות מכוסות במלואן על ידי המועצה הנתבעת, ואלמלא כן לא היה מסכים לביצוע העבודות כלל. הצד השווה שבין כל כתבי ההגנה מטעם הנתבעים הפרטיים הינו, כי כל אותם הנתבעים טענו, שאין מדובר בעבודות שהוזמנו על ידם ולא שולמו בשום אופן, וכי למעשה מדובר במאבק שבין התובעים לבין המועצה, אשר הנתבעים הפרטיים אינם צריכים להיות צד בו וכי עצם הגשת התביעה נגדם נועד להפעיל לחץ על המועצה על מנת להביא אותה לידי הסדר עם התובעים שהמועצה לא הסכימה לו בשום פנים ואופן.
יש לציין, כי בתיק בית המשפט קיימים לא פחות מאשר 70 כתבי טענות בתיק, על כל המשתמע מכך.

ביום 5.11.2008 ניתן

פסק דין
הנוגע לכל אחד מן הנתבעים אשר לא הגישו כתב הגנה בתיק. המועד להגשת בקשה לביטול אותם פסקי הדין חלף זה מכבר, ופסק הדין שניתן כלפי כל אחד מנתבעים אלה (למעט אותם אשר הגישו בקשה לביטול פסק הדין במועד) הינו

פסק דין
מחייב לכל דבר ועניין, כמובן. יש לציין, כי עיכבתי את כניסת פסקי הדין מן הכח אל הפועל בהסכמת התובעים וזאת עד למתן

פסק דין
סופי בתיק זה.
באשר לכל אותם הנתבעים אשר הגישו כתב הגנה ו/או התייצבו לדיוני בית המשפט בתיק, (ויש לציין כי גיליתי גמישות רבה ורוחב לב רב בכל הקשור גם באורכות וגם בהחלטות המאפשרות לעשות כן) ביהמ"ש אפשר לכל אחד מן הנתבעים לטעון את טענותיו במועד הוכחות מיוחד שנקבע לכך ביום 17.3.2009. במגבלות הזמן, המובנות מאליהן בתיק בסדר גודל כזה, הקדיש בית המשפט את מירב המאמצים על מנת לתת לכל אחד מן הנתבעים הפרטיים את יומו בבית המשפט, ואף אפשר לאותם הנתבעים להגיש סיכומים מטעמם, לאחר הגשת סיכומי התובעים והמועצה הנתבעת. עלי להדגיש כבר כעת כי למעט נתבע אחד (מר עמאר סלמאן עבדאללה) מתוך אותם נתבעים שהגישו כתב הגנה נמנעו שאר הנתבעים מלעשות כן. עיכבתי את מתן פסק הדין על מנת לאפשר לנתבעים שירצו בכך להגיש כתב הגנה ואף נתתי החלטה בעניין ואולם משבחרו לא לעשות כן, ניתן פסק הדין על פי כתבי הטענות, העדויות של הנתבעים הפרטיים בביהמ"ש ומידת התרשמותי מתוך הטענות הכוללות שנשמעו בתיק זה על ידי כל הצדדים.

קצרה היריעה מלתאר את כל הגלגולים והעיכובים שהיו מנת חלקו של תיק זה. אציין רק, כי שלל דיונים הנוגעים להליכים מקדמיים וביניהם סעדים זמניים של עיקול וערבויות, לרבות ערעורים לביהמ"ש המחוזי, על מספר החלטות שניתנו בתיק זה על ידי מותב זה וקודמיו (כב' השופטת בית נר וכב' הרשם מוראני) הביאו להתמשכות יוצאת דופן, אם לא לסיבוך ההליך ממש.
הדיונים הראשונים בתיק שנמשכו זמן רב נוהלו בפני
כב' סגנית הנשיא בית נר, אשר קבעה, כי לפחות בשלב הראשוני של ניהול ההליך, יש לפצל את התביעה, ולדון קודם בתביעה אל מול המועצה, באופן נפרד. דא עקא, שלאחר שהתקבלה חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט שמונה בתיק זה בהסכמת התובעים והנתבעת 1, מר דן ברלינר, לרבות תשובותיו לשאלות שנשאל על ידי הצדדים ועל ידי בית המשפט, וכן לאחר חקירתו של המומחה, באתי לידי מסקנה, כי נכון יהיה לצרף את כל הצדדים לתיק לדיון. החלטתי זו נבעה, בראש ובראשונה, מן העמדה אותה הציג מומחה בית המשפט, והיא, כי רוב רובן של העבודות נשוא המחלוקת הינן עבודות שהינן פרטיות באופיין וכן כי בוצעו עבודות בפועל, ועוד אדרש לעניין זה להלן.

בחוות דעתו הראשונית של המומחה ברלינר (נושאת תאריך 25.9.2006) נמצאה חוות דעתו של מהנדס המועצה כנכונה באופן כללי, למעט תיקונים קלים, מבלי להתייחס לטענה שהעבודות הפרטיות נעשו בהוראת מי מהמועצה.
על פי חוות הדעת, הסכום הנתבע ע"י הקבלן: 866,512 ₪.
הסכום הנתבע המתוקן לאחר בדיקת כמויות ומחירים: 765,373 ₪.
הסכום ששולם ע"י המועצה: 177,560 ₪.
סכום שלא שולם הנובע מעבודות שאינן באחריות המועצה: 587,813 ₪.
ובמילים אחרות, אם יוכרע שלמועצה אין אחריות על העבודות הפרטיות, דין התביעה נגדה להידחות.
למעשה, בהודעתו המשלימה הראשונית והשנייה (שניתנה לאחר שהועלו טענות על טעות חישובית בחוות הדעת המקורית) הבהיר המומחה, כי מירב העבודות הינן פרטיות, ולא ציבוריות.
אכן המומחה הגיש גם חוות דעת משלימה המתייחסת לאותן עבודות ששוויין 352,581.01 ₪, שלא נכללו בחוות דעתו הראשונית, אולם גם לגבי רוב רובן של עבודות אלה (מלבד שתי עבודות קטנות יחסית, של ניקוז מי גשם וכניסה למתקן סניקה) עומד המומחה על דעתו, שאלו הן עבודות פרטיות במהותן.
המומחה ברלינר נחקר בבית המשפט ארוכות, הן על ידי ב"כ התובעים והן על ידי ב"כ המועצה, בתאריך 2.3.2008.

וכך השיב המומחה לשאלות ב"כ המועצה, עו"ד ג'ובראן:
ש. אתה ביקרת בשטחים ראית בפועל את העבודות, הייתה החלטה שגם הנחתה אותך מה צריך לעשות, ואתה כותב בתחילת חוות דעת כי מדובר בשטחים פרטיים שבהמשך בשני מקרים נבנו עליהם בתים פרטים ציינתי בהמשך שמרבית העבודות 25 במספר בוצעו בשטחים פרטיים כאשר סיווגת עבודות אחרות כציבוריות. מה ראו עיניך מה זה עבודות פרטיות לשיטתך? אני מסביר לך את שאלתי, כל התביעה הזאת עומדת, האם למעשה זו עבודה פרטית או ציבורית?
...
ת. מרבית העבודות הן בתחום חלקות ליד בתים פרטיים. אלו עבודות שמקובל ורגיל שבעל הקרקע מבצע אותם ולא רשות מקומית.
ש. כלומר נמשיך ונאמר שאותן עבודות אליהן אתה מתייחס לא משרתות כל אינטרס או רצון ציבורי למעט האינטרס של בעל הקרקע שלידו בוצעו העבודות.
ת. נכון.
ש. אני רוצה להבין את חוות דעתך, אתה חילקת בחוות דעתך את הסכום שנקבע ע"י הקבלן אחר כך אתה חישבת ומצאת שהסכום המדויק הוא מה שמופיע לידו, ותסכים איתי שברוב המקרים אתה מאשר שהמועצה כן שילמה משהו.
ת. המועצה שילמה מה שהייתה צריכה לשלם.
ש. בסוף אתה אומר שאלו סכומים ש המועצה לא הייתה צריכה לשלם.
ת. נכון כך חשבתי.
ש. עכשיו מה זה הסכומים שהמועצה הכירה בהם ושילמה אותם, אתה מסכים איתי שאלה הכניסות האלה.
ת. עבודות ההתאמה והכניסות.
ש. כל מה שלא שולם הוא מעבר להתאמה והכניסות?
ת. נכון. זה לא יכול להיות עבודה ציבורית.
הנה כי כן, עמדת המומחה העקרונית (וזאת לאחר שחוות דעתו הראשונית הועברה לידיו לבחינה מחודשת) הינה, כי העבודות "הלא מאושרות", הן עבודות שבאופיין הן עבודות פרטיות.

דומה, כי למעשה, אין מחלוקת ישירה בעניין זה, אלא שהתובעים טוענים שבפועל ניתן אישור ספציפי על ידי המועצה הנתבעת 1 לביצוע כל העבודות, בין אלה שמוגדרות "ציבוריות" ובין אלה שמוגדרות "פרטיות". לחלופין, טוענים התובעים, כאמור, כי אין לקבל מצב שבו עבודות נעשו, אולם הן אינן משולמות, כך שאם אין המועצה מממנת את העבודות, אזי יש לחייב את התושבים הנהנים מהן, לאור דיני עשיית עושר ולא במשפט.

לאור זאת, שומה עלינו להתייחס, לשם הדיון המשפטי העקרוני, לכל הנתבעים הפרטיים כאל גוף אחד (וזאת על אף שכמובן ישנו הבדל משמעותי בסוג העבודות ואופי העבודות שבוצעו, אם בוצעו, בחצריו של כל תושב שנכלל בתביעה), ועל כן עומדות לפנינו בתביעה זו שלוש קבוצות כלליות, מרכזיות ונפרדות:

הקבוצה האחת – התובעים. מחוות דעת המומחה עולה, כי עבודות נוספות על אלה שאושרו על ידי המועצה בוצעו על ידם, והתובעים דורשים, כי שכרן ישולם להם, בין אם על ידי המועצה הנתבעת, בין אם על ידי שאר התושבים הנתבעים, (אם כי, ברור, כי עיקר חיצי התובעים מופנה ישירות אל הנתבעת המועצה).
הקבוצה השנייה – המועצה. זו מכחישה כאמור כל התחייבות לביצוע עבודות פרטיות בהן לא הכירה, וטוענת, כי עבודות ממין זה כלל לא אושרו על ידי מי מטעמה, ואף לו היו מאושרות, הרי שבהיעדר חתימת ראש העיר וגזבר במסמך מסודר ומחייב, אין להן כל תוקף משפטי.
הקבוצה השלישית – התושבים הפרטיים. לגבי אלה (בהכללה, מבלי להתייחס לטענות פרטניות), עולה שאכן בוצעו עבודות פרטיות בשווי בלתי מבוטל, מהן לפחות חלקם נהנים. הטענה המרכזית בגינה מבקשים התובעים לחייב נתבעים אלה היא טענת "עשיית עושר ולא במשפט", כאשר ההיגיון המנחה הינו, שבין אם ניתנה התחייבות מצד התושבים לתשלום ובין אם לאו, עצם ההנאה מביצוע העבודות יש בה כדי להוות סיבה מספקת לחיוב בתשלום על פי חוק.

משמיפינו את יחסי הכוחות בין הצדדים באופן זה, אעבור לנתח באופן נפרד את יחסי הכוחות שבין התובעים לבין שתי הקבוצות הנתבעות:

יחסי התובעים והמועצה הנתבעת
בסיכומיהם טוענים התובעים, כי ביצוע העבודות הספציפיות נעשה בהחלטה חוקית של המועצה ומליאתה. דא עקא, שהתובעים צירפו לתביעתם אישורי מכרזים שונים, אך לא מסמכים מהם ניתן יהיה ללמוד, כי העבודות הספציפיות והנקודתיות (שהינן כאמור פרטיות במהותן) אושרו כדין. משום כך, לא ניתן להסתמך על קיומן של עבודות על פי מכרז.
טענת המועצה בעניין היא, כי אכן פעלו התובעים במועצה על פי מכרזים, אולם העבודות הנוגעות לתשלומים הנתבעים בתביעה זו הינן עבודות חריגות, שלא אושרו כלל ולא הוצגה כל אסמכתא לאישורן הפרטני. אכן, קיים מסמך "תיקון פרוטוקול מיום 24.6.1999" אותו הציגו התובעים, המתייחס למחיר עבודות חפירה בחצרות פרטיות, אולם בכך אין די. כך גם לגבי החלטת המועצה לאשר גם סלילת כניסות פרטיות ברוחב של 6 מטרים (מיום 2.2.1999). מהנדס המועצה, מר ניהאד ח'טיב, מסר בתצהירו ובעדותו מיום 3.3.2008 את גרסתו, ולפיה החלטה זו נגעה לסקיצות שאושרו ונחתמו על ידיו ועל ידי ראש המועצה דאז סלימאן עבדאללה. מר ח'טיב טען, כי אם אושרו סקיצות נוספות על ידי ראש המועצה, הרי שאלה לא אושרו בידיעתו, ואין להן כל תוקף מחייב. כן הוסיף מר ח'טיב הנ"ל, כי הוא הודיע ישירות לתובע מס' 3 כי כל עבודה שלא קיבלה את אישורו לא תשולם על ידי המועצה.
בעדותו ביום 3.3.2008 השיב מר ח'טיב לשאלת בית המשפט:
"הערנו מס' פעמים לקבלן ובשיחות שהתנהלו איתו אמר שזה על חשבון התושבים ולפעמים אף הראה לי המחאות חתומות מאנשים פרטיים. כל חריגה מהסקיצה המאושרת שנמסרה לקבלן היה ברור לו שהוא גובה מהתושבים. העובדה שמדובר בנתבעים רבים לא משנה את תשובתי כרגע."
למעשה, זוהי העמדה אותה הציגה המועצה לכל אורך הדרך: המועצה לא חלקה כלל על חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, מר דן ברלינר, אלא החזיקה בעמדה שחוות דעת זו עצמה מלמדת, כי העבודות הינן פרטיות, ובהעדר אסמכתאות המאושרות כדין על כך שהמועצה היא זו שמתחייבת לשאת בעלויות, הרי שאין כל מקום לחייב את המועצה בכך.

סעיף 203 לפקודת העיריות קובע:

203. חתימה על מסמכים מסויימים
חוזה, כתב התחייבות, הסדר פשרה המוגש לבית משפט או לבית דין על מנת לקבל תוקף של

פסק דין
או תעודה אחרת מסוג שקבע השר בתקנות ושיש בהם התחייבות כספית מטעם העיריה, לא יחייבוה אלא אם חתמו עליהם בשם העיריה, בצד חותמת העיריה, ראש העיריה והגזבר; לא היתה בהם התחייבות כספית כאמור, לא יחוייבו את העיריה אלא אם חתמו עליהם בשם העיריה, בצד חותמת העיריה, ראש העיריה והמזכיר, ובאין מזכיר - עובד אחר של העיריה הממלא את תפקיד המזכיר לפי החלטת המועצה

הכלל המכונן בהתחייבותה הכספית של עיריה (ולאור סעיף 34 א לפקודת המועצות המקומיות, המורה על "תחולת הוראות מפקודת העיריות על מועצות מקומיות", גם של מועצה מקומית) הינו, אם כן, כי נחוצה חותמת המועצה, יחד עם חתימת ראש המועצה והגזבר. לא בכדי הנהיג המחוקק תוקף מחייב לפרוצדורה מסודרת בכל הנוגע להתחייבויותיה הכספיות של רשות, שהרי אם לא כך, היו נדונות הרשויות לסכנת התמוטטות כספית, ולא ניתן היה לשלוט על תקציבן ומאזנן כראוי.

אכן, העבודות נשוא תיק זה כללו עבודות ספציפיות רבות בחצרות תושבים רבים, אולם ראוי, ונדרש, היה, כי דווקא בשל אופיין הפרטי של העבודות יימצא מסמך, אשר בו ישנה התחייבות ברורה מטעם המועצה לשאת באחריות לעבודות אלה.
אין בהחלטה של המועצה משנת 1999, אשר אין לה משמעות רטרואקטיבית, בכדי לחפות על עבודות שנערכו לפחות שנתיים קודם לכן, בלי אישורים מפורטים נדרשים.
יתרה מכך: מן העדויות שנשמעו בבית המשפט, ומחומר הראיות, עלה באופן ברור, כי חלק גדול מן העבודות נשוא תיק זה איננו סלילה של דרכי גישה ברוחב 6 מטרים גרידא. לכך התייחס גם מומחה ביהמ"ש המהנדס ברלינר שהדגיש בעדותו ביום 2.3.2008:

"עבודות שלא אישרתי, חשבתי שהן חורגות מהוראות הביצוע".
דהיינו, מומחה בית המשפט השווה את המכרזים לביצוע בשטח, וחוות דעתו ניתנה לאחר שהתרשם שמרבית העבודות, נשוא תביעה זו, אינן נכללות מעצם מהותן במכרזים, ואין לראותן כביצוע של אותם המכרזים. אכן, המומחה לא שלל את האפשרות שמועצה לוקחת על עצמה את האחריות לעבודות פרטיות שכאלה, אולם שוב חוזרים אנו לנקודת ההתחלה: היכן ישנה אסמכתא מפורשת ומפורטת לאותה נטילת אחריות? אסמכתא שכזו לא הוצגה מעולם בפני
בית המשפט, וזאת חרף הניסיון להמציא מסמכים רבים מאד בתיקים עבי כרס מתוך ניסיון להוכיח כביכול קיומם אישורים שכאלה שמעולם לא ניתנו.

אסמכתא אחרת ממנה ניסו התובעים להיבנות הינה פלט כרטסת הנהלת חשבונות של המועצה, המלמד על חוב בסך 1,069,321 ₪, לטענתם. גם בעניין זה, לא הוברר כלל האם מדובר, אם בכלל, בחוב בגין העבודות הנדונות, ומהו מצב ההתחשבנות הכולל בין הצדדים. אינני סבור שניתן לראות בפלט זה או אחר "הודאת בעל דין" למפרע כפי שניסו לעשות התובעים.
כאן המקום לציין כי המועצה הנתבעת התנגדה באופן חד משמעי להגשת כרטסת החשבונות משנת 1997 באיחור – ובצדק. ומכל מקום, אין בקיומו של חיוב זמני כלשהו, שלא הוכח מקורו ומהותו – ובשעה שאין מחלוקת, כי בין הצדדים מתנהלת מערכת חוזית רחבת היקף – כדי להוכיח דבר וחצי דבר.

עניין זה נכון ביתר שאת בכל הנוגע לפרוטוקול הדיון בהוצל"פ, כאשר בעניין זה מבקשים התובעים להסתמך על הצהרה כללית של גזבר המועצה לשעבר, מר פיסל ספדי, ולתלות בו "הודאת בעל דין" נוספת כאילו, כל העבודות שבוצעו בשטחי המועצה בשנים 1997-1999 היו באישור המועצה ועל חשבונה.

כך גם לגבי מכתבים אלו ואחרים ו/או מסמכים שונים המתייחסים ל"השבת המצב לקדמותו" עליה לקחה המועצה אחריות. אין בכל אלה, כדי לומר דבר וחצי דבר על לקיחת אחריות מעבר לאותה השבת מצב, ואין בכך כדי לערער את קביעת המומחה ברלינר, כי העבודות נשוא התביעה אינן מטבען עבודות ציבוריות, כי אם פרטיות. חזקה על מומחה בית המשפט שהוא יודע להבחין בין סלילה ותיקונים הקשורים לעבודות הציבוריות לבין עבודות פרטיות שבינן לבין העבודות הציבוריות אין כל קשר.

מול כל ניסיונות אלה יש להעמיד את השאלה המתבקשת: כיצד עבודות שהן פרטיות ביסודן, ואינן כוללות רק סלילה פשוטה של דרך גישה צרה, אלא גם בניית קירות והכשרת חצרות שלמות, ללא קשר ישיר לעבודות נשוא המכרז, כיצד כל אלה מבוצעות מבלי שהתובעים דואגים לאישור מפורש וברור לביצוען?

כאן גם המקום לדחות את הטענות שהועלו בשם "עקרון השוויון" שעיקרן כדלקמן: התובעים טוענים, כי לגבי חלק מן התושבים נשאה המועצה באחריות מעבר לחובתה, אף לגבי עבודות פרטיות, ומשכך, הרי אי-נשיאה בהוצאות שאר הנתבעים הינה אפליה אסורה.
אינני סבור שבשם ה"שוויון" נכון יהיה לדרוש מן המועצה (שכפי שהובהר בעת הדיון בתיק הוחלפו בה בינתיים כמה ראשי מועצה, לעיתים תוך זמן קצר ביותר) "לתקן" פריבילגיה שניתנה, אם ניתנה, למאן דהו, בהוצאת כספים עצומה, תוך סיכון מאזנה הכספי של המועצה, וכל זאת "בשם השוויון". אין בכך שום היגיון ואין לכך כל הצדקה, ועל כן, מבלי להידרש לשאלה, אם ניתנה העדפה זו או אחרת למי מתושבי המועצה, אני דוחה את הטענה.

כמו כן, הניסיון "להפוך את נטל הראיה" באופן זה שעל המועצה יהיה להוכיח שלא היא זו שהזמינה את העבודות הנוספות, ולחלופין שאת החשבונות שאישרה היא שילמה במלואם לא יצלח, ודין הטענה להדחות.

אוסיף ואומר: לו היה מדובר בקבלן מבצע שאינו מנוסה ו/או שעבודותיו היו חד פעמיות ניחא, אולם ניכר שהתובעים, שהן שתי חברות שהיו בניהולו של התובע 3, היו מנוסים היטב, ידעו כיצד יש להתנהל מול מועצה מקומית, ולמעשה ביצוע המכרזים אף הביא להם תמורה נאה. העובדה שהתביעה הוגשה רק בשנת 2003, כאשר מדובר בה בטענה לעבודות פרטיות שנערכו שנים לא מעטות קודם לכן (ויש לציין שהעבודות השונות החלו כבר בשנת 1997). מה שמנסים התובעים לזקוף לחובת המועצה, דהיינו, שמרבית התשלומים בגין ביצוע המכרזים הועברו, צריך שישמש לרעתם דווקא: נראה שהמועצה פעלה לאורך זמן אל מול התובעים בהתאם לחוזים בין הצדדים. מירב העבודות, אלה שאושרו על ידה, שולמו, והמחלוקת, שצצה רק למפרע ובאיחור, היא בנוגע לעבודות שככל הנראה המועצה לא הכירה בהן מעולם, לא הזמינה אותן ולא ראתה את עצמה צד להן.

כאן המקום להזכיר את עדותם של ראשי מועצת כסרא-סמיע בעבר:
ראש המועצה לשעבר סלימאן עבדאללה, אחיינו של התובע מס' 3, אשר העיד ביום 17.3.2009, העיד, כי הוא אינו זוכר דבר מכל החוזים שנחתמו בתקופה בה היה הוא ראש המועצה.
כך השיב מר עבדאללה הנ"ל בחקירתו לשאלות ב"כ המועצה באשר להעדר כל זיכרון מתקופת כהונתו של העד כראש המועצה:
"אתה מקשקש הרבה. עברתי ניתוח לב ויש לי מחלת ריאות ואני לא זוכר אפילו שבוע- שבועיים אחורה. אני לא זוכר כלום.
ש. אתה לא זוכר היום כלום?
ת. כלום. גם אם תשאל מה אכלתי אתמול בערב אני לא אזכור. אל תשאל אותי כלום".

עדותו של מר סלימאן עבדאללה מעוררת תמיהות ושאלות ומדובר, יש לזכור בראש מועצה לשעבר. אולם דומה שגם המכהנים אחריו במשרה, שגם להם קשר ישיר או עקיף לתובע מס' 3, לא סיפקו לבית המשפט בעדותם מידע רב יותר. מדובר יש לציין, בעדים שהוזמנו מטעם התובעים ועל מנת להוכיח התביעה.
כך הייתה תגובתו של עד זה, בעת שהוצג לו פרוטוקול ישיבה בה הוא עצמו לא אישר את דרישת מר אניס עבדאללה, תובע מס' 3, לתשלום עבור עבודות שבוצעו בשנת 1998:
"ש. אני מציג לך מכתב שכתב פייסל סעדי.
ת. הוא כתב אותו למר אניס עבדאללה.
ש. ב- 9/1/00 היתה ישיבה במועצה, נכחת בישיבה וגם סגן ראש המועצה, מזכיר המועצה, כמיל מפקח ואניס עבדאללה והמהנדסים – (העד מעלעל ארוכות במסמך, שהינו פרוטוקול, בזמן שהעד הנוכחי היה ראש מועצה וזה מ- 9/1/00 ועו"ד ג'ובראן מבקש להגיש את המסמך לאחר שהעד יאשר אותו).
(העד ממשיך בעדותו)
ת. אני לא זוכר את הפרוטוקול הנוכחי".

עדויות אלה, בכל הכבוד, מעלות תחושה בלתי נעימה, של הימנעות מהצגת כל המידע בפני
בית המשפט. לא מקובל עליי, ואף נראה לי בלתי סביר בעליל, כי ראשי מועצה בסדר הגודל של המועצה הנתבעת אינם מעורים בעבודות עצומות היקף, בוודאי לגודלה של המועצה הנתבעת, אינם זוכרים דבר מאותן העבודות, שלמעשה שינו את פני הכפר (או שני הכפרים מהם מורכבת המועצה) לחלוטין, ואינם מתעניינים בפיקוח על העבודות, ביחס שבין עבודות פרטיות ועבודות ציבוריות ובמחלוקות הקיימות בין הקבלן המבצע לבין המועצה.
ודוק: אין מדובר כאן בעירייה ומועצה, בסדר הגודל של הערים תל-אביב, ירושלים או חיפה. היישוב כסרא סמיע, על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מנה בשנת 2,000 5,500 תושבים בלבד (וגם היום הוא איננו גדול בהרבה). מדובר ביישוב בו "כולם מכירים את כולם", ולמעשה חלק גדול מן התושבים קשורים ביניהם בקשרי משפחה, ישירים או עקיפים. לא זה המקום בו ראשי המועצה המכהנים אינם מעורים במתרחש בשטח. עצם התנערות ראשי המועצה בעדותם מכל ידיעה כאמור אומרת דרשני.

די בעדויות אלה בלבד בכדי לעורר ספק אמיתי באשר לקיומו של חוב ועוד בסדר גודל כזה, של המועצה לתובעים וזאת לאחר ששולמו כבר לתובעים סכומים גבוהים מאד.

במצב דברים זה, בו לא הוכחה למעשה התחייבות אמיתית של המועצה, בו לא הצליחו התובעים להצביע על מסמכים ברורים הנוגעים לעבודות הספציפיות, בו צריכים היו "תמרורי אזהרה" להידלק לפני ביצוע העבודות (דהיינו: העובדה שמדובר בעבודות פרטיות במהותן חייבה את התובעים להיזהר כפליים בקבלת אישורים תקפים טרם הביצוע), וכאשר אף עדויות ראשי המועצה, שהובאו כעדים מטעם התובעים עצמם, היו עדויות שהגדילו את חוסר אמונו של בית המשפט בעצם קיומו של חוב של המועצה, דעתי היא שאין לחייב את המועצה כלל בתשלום לתובעים.
בנסיבות העניין לא מצאתי כל טעם "לרפא" את עובדת אי קיומם של מסמכים מחייבים על פי צו המועצות המקומיות, ואני סבור שמשלא הוכח חיובה של המועצה, ומשלא הוכחה הסכמה מצדה לביצוע העבודות, אזי אין לה כל אחריות לתשלום בגינן.
התביעה כנגד הנתבעת 1, דינה איפא להדחות.

יחסי התובעים והנתבעים הפרטיים

בניגוד למצב מול המועצה, שבו הדגש בטענות התובעים היה, מעבר לטענה אודות קיומו של חוזה בין הצדדים, על קיומה של הסכמה, או הסכמה מכללא לביצוע העבודות, טענה שכאמור דחיתי, הרי שכנגד הנתבעים הפרטיים העלו התובעים טענות שונות ונוספות.

כאן מסתמכים התובעים על חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, שכאמור הכיר בעצם קיום העבודות, שבוצעו בפועל, תוך הפניה להוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט.
סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 קובע:
חובת ההשבה

"(א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן -הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה..."

לאור הוראות החוק , והעובדה שעבודות בוצעו, סבורים התובעים שיש לחייב אם לא את המועצה אזי את הנתבעים הפרטיים בתשלום בגין העבודות.

אכן, הוראה זו של החוק מאפשרת, כידוע, פסיקת תשלום לטובת תובע אך ורק בשל העובדה שהנתבע נהנה מפרי עבודתו. אלא שהמחוקק נתן בידי בית המשפט, על פי הוראות סעיף 2 לחוק, שכותרתו "פטור מהשבה", להחליט, על פי שיקול דעתו, האם לצמצם או לבטל כליל את ההשבה במקרה הספציפי הנדון לפניו:

"בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכייה לא הייתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת".

הנה כי כן, לבית המשפט ניתן שיקול הדעת לפטור מחובת ההשבה במקרה של העדר חיסרון למזכה (המצב המוגדר במקורות המשפט העברי כ"זה נהנה וזה לא חסר", וראה דיון נרחב בעניין זה בת"א (ירושלים) 7236/05 - מרדכי לוין ואח'
נ' אבני רביד (15.5.2006)) או במצב של "נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת".

אין ספק שבנדון דידן, המדובר הוא בהוצאות שנגרמו לתובעים, דהיינו, קיים "חיסרון למזכה". חוות דעת מומחה בית המשפט מוכיחה, כי עבודות בשווי לא מבוטל, שאופיין "פרטי" בוצעו בשטח, בחצרי הנתבעים הפרטיים.
אולם, מתעוררת ועולה השאלה, האם אין בפני
נו "נסיבות מיוחדות", אשר הופכות את ההשבה לבלתי מוצדקת, ואשר בגינן ראוי לבית המשפט לסטות מן הכלל הבסיסי של חובת ההשבה.
עניין "הנסיבות המיוחדות" נותח בהרחבה בפרק 29 לספרו של פרופ' ד' פרידמן "דיני עשיית עושר ולא במשפט" ובפסק דינו של כב' השופט מצא בע"א 588/87 אליעזר כהן ואח'
נ' צבי שמש, פ"ד מה(5), 297 (24.9.1991) (וקודם לכן במאמרו של מנחם (מני) מזוז, "'נסיבות העושות את ההשבה בלתי צודקת' - סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979", משפטים י (תש"ם-1980) 487, 503.

את מעמדו המיוחד של בית המשפט היטיב לתאר כב' המשנה לנשיא ביהמ"ש העליון לשעבר מישאל חשין בפסק דינו בע"א 1761/02 רשות העתיקות נ' מפעלי תחנות בע"מ (פורסם ביום 20.2.2006):

"עד שנדון בהחלתה של הגנת המיסגרת על ענייננו, ביקשנו להעיר הערה מקדימה, וממנה נלמד. בהוראת סעיף 2 שלחוק עשיית עושר מוצאים אנו את בית-המשפט כשחקן ראשי העומד במרכז הבימה. אכן, בית-המשפט לעולם בעל מעמד ראשי ועיקרי הוא במעשי שיפוט, בפירושו של דין ובהחלתו של דין על מערכת עובדות המוצגת לפניו; ואולם, בתחומי המשפט הפרטי מקומו הוא תמיד, או כמעט תמיד, מאחורי הקלעים, נסתר מן העין. בית-המשפט נידמה בעינינו כאותו מפעיל מריונטות השולט במערכת במשיכת חוטים, הרואה ואין הוא נראה. הנה היא הוראת סעיף 1 שלחוק עשיית עושר. הכל יודעים כי בית-המשפט הוא שיכריע בקיומן, או באי-קיומן, של הנסיבות היוצרות והמקיימות את עילת התביעה, ואולם בשמו אין הוא נזכר כלל. תפקידו של בית-המשפט תפקיד של הצהרה הוא: בית-המשפט מצהיר על קיומן, או על אי קיומן, של הנסיבות שלעניין, וכהצהרתו כן מכריע הוא את הדין. שלא כהוראת סעיף 1 היא הוראת סעיף 2, שבמקום זה ממלא בית-המשפט תפקיד גלוי ונראה לעין של יצירת דין. בית-המשפט "רשאי לפטור", "אם ראה", ועל כל אלה: "או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת". הגם שמצויים אנו במעבה המשפט הפרטי, לשון החוק לשון היא של חוק שמתחום המשפט המינהלי לעת שאומר הוא להעניק סמכות לרשות פלונית. ניתן דעתנו לתופעה יוצאת-דופן זו, שיש בה כדי להדגיש, וביתר, את כוחו ואת סמכותו של בית-המשפט ליצוק ערכים - ערכים של צדק טהור - אל תוכה של המיסגרת שהחוק מעמיד לשירותו. ובלשונו של השופט מצא בע"א 588/87 כהן נ' שמש, פ"ד מה (5) 297: במקום זה מעסיק עצמו בית המשפט ב"משימה מובהקת של חקיקה שיפוטית" (שם, 327).

רבים וגדולים עמדו, אם כן, על תפקידו הפעיל של בית המשפט, בבואו להכריע בסוגיה הנוגעת ל"עשיית עושר ולא במשפט". בתוך שלל השיקולים שהועמדו לבחינת בית המשפט, זכה שיקול "תום הלב", במשמעותו הכפולה, דהיינו: הן תום הלב מצד הנתבע, והן חוסר תום הלב מצדו של התובע, למעמד מרכזי בשימוש בית המשפט בפררוגטיבה ובשיקול הדעת הרחב שניתן לו כאמור בבואו להחליט על קיומה או אי-קיומה של חובת השבה בסוגיה שלפניו.

ומן הכלל העקרוני אל הפרט, ואל עניינה של תביעה זו שבפני
י:

עיון בכתב התביעה, בהודעות התובעים ובטענותיהם בפני
בית המשפט, לאורך כל ניהול ההליך ועד לסיכומיהם בע"פ ובכתב מלמד, כי טענת התובעים המרכזית הייתה ועודנה כלפי המועצה הנתבעת. סיכומי התובעים, לשם הדוגמה בלבד, נפתחים במילים: "כתב תביעה זה מגולל פרשה עגומה של רשות שלטונית, אשר מבטיחה ולא מקיימת, חותמת על הסכמים ולא מכבדת אותם משיקולים פוליטיים מובהקים, מחוקקת חוקי עזר ולא מקיימת אחריהם"... וכן הלאה והלאה.

לאורך כל הדרך הפנו התובעים חיצי ביקורת קשים כלפי התנהלות המועצה הנתבעת, תוך האשמתה בהפרת חוזים והתחייבויות שונות מצידה. דומה, כי הנתבעת היא הנמען הראשי והמרכזי של כתב התביעה, בעוד ששאר הנתבעים הוספו לתיק, אם בכדי ליצור לחץ נוסף על המועצה הנתבעת (אשר תהפוכות פוליטיות כאלה ואחרות התחוללו בה בשנים האחרונות, ובמהלכן אף החליף כסא ראש המועצה ידיים לא אחת ולא שתיים), אם בכדי להבטיח ש"מישהו" ישא באחריות לעבודות שבוצעו.

אולם נשאלת השאלה: אם המועצה כלל לא התחייבה בצורה מחייבת – כפי שאכן באתי לידי מסקנה ברורה בחלק הקודם של פסק דיני – לשאת באחריות לביצוע העבודות; ואם הנתבעים הפרטיים לא הועמדו בצורה ברורה על ידי התובעים על האפשרות שישאו באחריות לכל העבודות מכיסם הפרטי, האם נכון יהיה לפסוק תשלום לטובת התובעים אך ורק משום שעבודות בוצעו?
במילים אחרות: האם לא נכון יהיה לראות את התנהלות התובעים, בין כלפי המועצה בין כלפי הנתבעים הפרטיים כ-"נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת"?
מקריאת כתבי ההגנה שהוגשו בתיק, ומהדיון שנערך בפני
י ביום 17.3.2009 עולה תמונה, לפיה מעידים הנתבעים (הפרוטוקול מדבר בעד עצמו ביחס לכמות הנתבעים שהעידו, אפשרתי לכל אחד מהנתבעים שמצא לנכון להגיע לישיבה זו שנקבעה לכך במפורש, ותוך מתן זמן שיפוטי של יום שלם את האפשרות לתת את עמדתם ואף להחקר עליה בביהמ"ש), כי לא ניתנה כל הסכמה מצידם לתשלום עבור העבודות. בין הנתבעים היו כאלה שהבינו, לטענתם, שהמועצה היא שנושאת באחריות התשלום, אחרים טענו ששילמו כבר מכיסם – במזומן – עבור העבודות ולא נותר להם חוב כלפי התובעת, ועוד טענות מטענות שונות שחלקם, על פניו ואל מול מסמכים ברורים בכתב, הוכחו כנכונים לחלוטין ומצביעים על כך שלא היה מקום לשרבב אותם לתביעה כלל ועיקר. הצטברות כה גדולה של נתבעים, המעידים על עבודות שונות שבוצעו בביתם או בחצריהם, וכולם מעידים, כי אין להם כל חיוב אל מול התובעת, וכי לו ידעו על חיוב שכזה לא היו מאפשרים את ביצוע העבודות מעוררת תמיהה רבתי. ההתרשמות של ביהמ"ש מאותם נתבעים נעשתה בצורה בלתי אמצעית, ביום שלם ואין תחליף להתרשמותו של ביהמ"ש ולערכאה דיונית היושבת בדין מעדויות אלה.

למותר לציין, כי שמיעת כל הנתבעים אשר הופיעו בבית המשפט ביום 17.3.2009 ארכה זמן רב. בין הנתבעים, כאמור, היו רבים שהיו סבורים, כי על המועצה היה לשלם את דמי העבודה. אחרים טענו, כי שילמו על העבודה בשעתו לתובע מס' 3 או למי מטעמו את מלוא התשלום שחבו להם בשעתו.
רק לשם הדוגמא בלבד, אצטט מעדותו של מר כאנג' עבדאללה, אשר הופיע בשם כמה מבני משפחתו הנתבעים בתיק זה:
"...אני טוען כי לגבי בן אחותי המועצה האזורית דאז ביצעו עבודות של אספלט בכניסה לבית שלהם. המועצה, על פי אישורים, שינוי ותואי כביש ויצר אצלה מצב של 1.5 מ' מדרגה . המועצה אמרה שהם חייבים להתאים את החצר לכביש. הקבלן עבדאללה אניס
בא ואמר שהחלק הזה זה באישור המועצה והיא משלמת, בחלק הנוסף שהוסף את צריכה לשלם ושילמה לו 5,000 ₪ ובזה נגמר החשבון שלה. היא ידעה שהמועצה צריכה לשלם עבור החלק ואת החלק הנוסף היא שילמה.
כנ"ל לגבי אחי, עבדאללה נג'י, עבד עם עבדאללה אניס
, קיזזו לו התובעים מהשכר החודשי שלו.
(...)
ש. אחותך שילמה לקבלן?
ת. כן.
ש. אח שלך שילם לקבלן?
ת. כן, קוזז לו מהשכר החודשי".
אכן, גם עד זה סבור היה, כי על המועצה לשלם את מלוא החוב לתובעים. עם זאת, בחינה של עדותו (שאינה היחידה ממין זה) מלמדת, כי בפועל טענתו היא שמלוא חובו לתובעים כבר שולם!

אדגיש נקודה נוספת, הוכח במהלך עדויות הנתבעים, כי התובעים ניפחו עד מאד חשבונות שהציגו, הציגו חשבונות שונים שהיו בלתי אמינים לחלוטין, ולמעשה ניסו "להבנות" מתוך תמונה מסויימת של קיומו של חוב, כביכול אל יצירתו של חוב גדול הרבה יותר ובלתי פרופרוציונאלי ביחס למה שהיה בפועל.

בסופו של דבר, מתקבלת בפני
בית המשפט תמונה כללית של אי-סדר מוחלט, הן בהגשתה של התביעה והן בדרך הוכחתה. התביעה הוגשה באיחור ובשיהוי ניכר, תוך הסתמכות על שלל טענות, ומבלי שיוצגו מסמכים המלמדים על אישורים מצד המועצה בפועל ותוך צירוף נתבעים רבים ומסמכים רבים שחלקם הגדול בלתי רלוונטי ונועד לייצור מעין "מסך עשן" המקשה על היכולת להוציא את "המוץ מן הבר".
ביחס לנתבעים הפרטיים המצב חמור עוד יותר, שהרי אם טוענים התובעים שלנתבעים אלה חוב כלפיהם, ראוי היה שיציגו חוזה, הסכם או בדל ראיה המלמדת, כי הללו היו מודעים לכך שהם יחויבו בתשלום כלשהו ולא עמדו בו. מאידך, אם הטענה היא של "עשיית עושר ולא במשפט" הרי שעצם אי-הסדר, העלאת הטענות באיחור, העובדה שהתביעה הוגשה כנגד נתבעים רבים, כאשר חלק בלתי מבוטל מן הנתבעים שהופיעו בפני
י העיד, כי לא היה מתיר לבצע את העבודות בחצריו לו היה יודע שיחויב עליהן יום אחד בתשלום – כל אלו מצטרפים לתחושת אי נוחות קשה מצדו של בית המשפט.

יתר על כן, ב"כ המועצה הציג בפני
בית המשפט

פסק דין
פלילי שניתן כנגד התובעת 1 וכנגד התובע 3 אישית, בת.פ. 1516/05 (הוגשו החלטה מיום 18.10.2006 וגזר דין מיום 14.2.2008). בפס"ד פלילי חלוט זה ישנה הרשעה ברורה בעבירות של העלמת מס, בהיקף כביר, עברות המתייחסות לתקופה נשוא התביעה בתיק שבפני
י.
אכן, ב"כ התובעים ניסה להבליע בסיכומיו טענה כאילו אותן עבירות פליליות נעברו ע"י התובע 3 מתוך אילוץ, וכתוצאה מאי-העברת התשלומים לתובעים. בטענה זו יש משום היפוך סיבה ומסובב והיא איננה מקובלת עליי כלל ועיקר. העובדה שהתובע 3 העלים מן הרשויות הכנסות רחבות היקף, יש בה כדי ללמד על אי סדרים בהתנהלותו ובחשבונותיו. עניין זה משתלב היטב עם התרשמות בית המשפט, כי גם ביחס לעבודות הפרטיות במועצה לא נהג התובע 3 בשקיפות, תוך שהוא מעלים מן הגורמים הרלוונטיים את כוונתו לתבוע אותם בבוא היום, ומגיש לבסוף תביעה עצומה, המכוונת לגורמים רבים, במה שמכונה במקומותינו "שיטת מצליח".
לכל אלה יש להוסיף את השיהוי בהגשת התביעה, ואת הצורה בה הוגשה תביעה זו כאמור (צירוף של שלל טענות כלפי גורמים שונים, ותוך הסתמכות על חשבוניות מאוחרות), והתמונה המתקבלת הינה, כי התובעים לא פעלו כלפי הנתבעים בצורה מקובלת, ולמצער יצרו אצלם מצג שווא, לפיו לא יידרש מהם תשלום נוסף ו/או די בתשלומים שהועברו על ידי מי מהנתבעים הפרטיים בעבר.
התחושה העולה מן העדויות והראיות בתיק היא, כי למעשה התביעה כנגד התושבים הפרטיים אינה אלא אמצעי לחץ נוסף כנגד המועצה, שהיא היא הנתבעת העיקרית בתיק, ואת התביעה שכנגדה יש לדחות.

אכן, חוק "עשיית עושר ולא במשפט", כפי שציינתי לעיל, יוצא מנקודת הנחה, כי על הנהנה מפרי עמלו של אחר לשלם בעבור הנאתו למי שבזכותו באה לו ההנאה. אולם לא בכדי הרחבתי לעיל על שיקול דעתו הנרחב של בית המשפט, ועל מרכזיות מעמדו של "תום הלב" בסוגיה זו.
מכל השיקולים שמניתי לעיל, אני סבור, כי על אף שחוות דעת השמאי ברלינר מיום 25.9.2006 (וחוות הדעת המשלימה מיום 29.3.2007) מצביעות על כך שעבודות פרטיות בוצעו, הרי שאין מקום לקבל את התביעה גם כנגד הנתבעים הפרטיים.

העולה מכל האמור לעיל הוא, כי יש לדחות את התביעה כנגד כל הנתבעים.

שקלתי לעניין הוצאות המשפט והחלטתי היא כדלקמן:
בכל הנוגע ליחסי התובעים אל מול המועצה, אני מורה כי על התובעים, יחד ולחוד, לשלם למועצה את הוצאות המשפט הכוללות את חלקה של המועצה בשכר טרחת המומחה, וכן שכר טרחת עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪. אציין כי לקחתי בחשבון את התוצאה הסופית בפסה"ד, כאשר קבעתי את סכום ההוצאות ואילמלא הנסיבות הכוללות של התיק, ובמיוחד בכל הקשור לתוצאה אליה הגעתי ביחס לנתבעים כולם, ההוצאות היו אמורות להיות גבוהות יותר, ובהתחשב במכלול ההתנהלות של תיק זה במשך השנים, הן בפני
הרשם מורני, הן בפני
השופטת בית-נר הן בפני
ערכאת הערעור והן בפני
המותב הנוכחי.
סכום זה ישלמו התובעים לנתבעת, המועצה המקומית, תוך 30 יום, שאם לא כן, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

באשר לנתבעים הפרטיים, בהתחשב בעובדה שרובם לא היו מיוצגים, ובשים לב לכך שחלק מנתבעים אלה נהנים בפועל מעבודות פרטיות שבוצעו בעבורם וחלק נכבד מנתבעים אלה החזיק בעמדת התובעים, כי על המועצה היה לשלם עבור העבודות (טענה שנדחתה על ידי כאמור), ובשים לב לעובדה שאף לא הגישו סיכומים ולמעשה המתנתי לסיכומים אלה ולכן עיכבתי את מתן פסה"ד, אך נתתי את פסה"ד תוך בחינת כתבי טענותיהם, ותוך עיון בעדותם בביהמ"ש, האיזון הנכון הוא כי, אני מורה על דחיית התביעה כנגד כל הנתבעים הפרטיים ללא צו להוצאות.

פסק דיני זה אינו משנה את פסק הדין כנגד אותם הנתבעים שלא הגישו הגנה במועד ופסק הדין בעניינם הפך לחלוט.

כל עיכוב שניתן בפסקי דין אלה מבוטל ואין לנתבעים אלה חרף מורת רוחי מהתוצאה, אלא להלין על עצמם שעקב התנהגותם שלהם, גרמו לתוצאה האמורה.
ניתן היום, כ"ו אב תשס"ט, 16 אוגוסט 2009, בהעדר הצדדים.

בית משפט השלום בקריות

16 אוגוסט 2009
ת"א 2648-03 "אניס עבדאללה ובניו בע"מ"
ואח'
נ' מ.מ. כסרא סמיע
ואח'

1 מתוך 20








א בית משפט שלום 2648/03 "אניס עבדאללה ובניו בע"מ", אחים עבאס בע"מ, עבדאללה אניס נ' מ.מ. כסרא סמיע, מאהל עבדאללה, פואד עבדאללה ואח' (פורסם ב-ֽ 16/08/2009)