פסקי דין על נאיף אבו לבן | פסקי דין על מוהנד אבו לבן |

6439/09 בשפ     16/08/2009




בשפ 6439/09 נאיף אבו לבן, מוהנד אבו לבן נ' מדינת ישראל




החלטה בתיק בש"פ 6439/09



בבית המשפט העליון


בש"פ 6439/09



בפני
:

כבוד השופטת ע' ארבל


העוררים:

1. נאיף אבו לבן



2. מוהנד אבו לבן



נ


ג


ד



המשיבה:
מדינת ישראל


ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז מיום 14.7.09 בתיק מת 14080-05-09 שניתן על-ידי כבוד השופטת
ז' בוסתן

תאריך הישיבה:
כ"ג באב תשס"ט (13.8.09)
בשם העוררים:
עו"ד א' סייף
בשם המשיב:
עו"ד ב' ברוט

החלטה

1.
נגד העוררים הוגש כתב אישום המייחס לעורר 1 עבירת של החזקת חצרים; ולעורר 2 ולנאשמים נוספים, עבירות של סחר בסם מסוכן; והחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית. לפי עובדות כתב האישום, בימים 29.1.09-28.1.09 הפעיל העורר 2
בצוותא חדא עם 6 אנשים נוספים שהואשמו אף הם (להלן:
הנאשמים
), תחנת סמים במבנה וברחבה שבבעלותו ובחזקתו של העורר 1, הוא אביהם של חלק מהנאשמים ושל העורר 2. התחנה הופעלה בשטח האמור, המוביל לבניין מגורים שבו מתגוררים העוררים וחלק מן הנאשמים, ומצויים בו מוסך, מכולת וקיוסק, לאחר שהעורר 1 התיר למעורבים לעשות כן. תחנת הסמים הופעלה בימים המצוינים במשך רוב שעות היממה, באופן שכל אחד מן המעורבים היה אחראי ל"גזרה" אחרת של הפעילות. במסגרת זו נכח העורר 2 בתחנת הסמים בעת פעילותה; צפה במכירת סמים על-ידי הנאשמים; ערך תצפיות; וכיוון קונים למקום המכירה ולמקום המסתור מהמשטרה. במהלך הפעילות, מכרו העורר 2 והנאשמים סמים תמורת תשלום ללקוחות שונים, ובסך הכל ביצעו עשרות עסקאות שבהן מכרו עשרות מנות של סם.

2.
בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה בקשה למעצר העוררים והנאשמים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם. בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת ז' בוסתן) נעתר לבקשת המדינה והורה על מעצר העוררים והנאשמים עד לתום ההליכים. בית המשפט עמד בהרחבה על קיומן של ראיות לכאורה הקושרות את העוררים למעשים המיוחסים להם ובכלל זה תצלום אוויר של המתחם שבבעלות העורר 1 שבו מצויים הקיוסק, המוסך והמכולת אשר שימשו על-פי הנטען כסות לתחנת הסמים; תמלילי האזנות סתר לשני מכשירי טלפון שלדברי המדינה, הנסמכים על ראיות, מצויים בבעלות שלושה מן הנאשמים, מהם מצטיירת תמונה בדבר ביצוע עסקאות סמים רבות בימים המצוינים בכתב האישום; צילומים שנערכו על-ידי המשטרה שתיעדו את הסחר בתחנת הסמים הנטענת ובהם נראות עשרות עסקאות בין הנאשמים והעורר 2 לבין קונים שונים, והעורר 2 נראה כשהוא מבריח שלושה קונים למקום מסתור מפני המשטרה; הודעות שונות שנמסרו על-ידי קונים בנוגע לרכישת סמים על ידם במתחם; ולגבי העורר 1- שהותו היומיומית ברחבה המצויה בבעלותו; אמירות מפלילות שנאמרו בנוכחותו; ניהול העסקים המשותף והקופה המשותפת לו ולמעורבים האחרים; מעורבותו בנעשה במתחם, כנלמד מעיון ביומנים השייכים לו; הרשעה קודמת בסיוע לביצוע עבירת סמים, שהיא משום "מעשה דומה"; והתנהגותו המפלילה בחקירה, שבמהלכה הנחה העורר 1 את העורר 2 והנאשמים האחרים בנוגע לתשובות שעליהם לספק לחוקרים. על יסוד תשתית זו קבע בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לעוררים.

3.
לאחר שמצא כי קיימות ראיות לכאורה, קבע בית המשפט כי קמה עילת מעצר סטאטוטורית מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) (להלן:
חוק המעצרים
) ועילת מעצר נוספת של חשש לשיבוש הליכי משפט לפי סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים. כן בחן בית המשפט האם ניתן לשחרר את העוררים והנאשמים האחרים לחלופת מעצר ומצא כי לאור העיסוק האינטנסיבי בסחר בסם על-ידי בני משפחה אחת בצוותא חדא בכל שעות היממה, כשכל אחד נוטל תפקיד אחר וכשהעורר 1 מודע להתנהלות העבריינית המתרחשת בחצריו, אין לשחרר את העוררים והנאשמים האחרים לחלופת מעצר ויש לעצרם עד תום ההליכים. מכאן הערר.

4.
במסגרת עררם, טוענים העוררים, כי בחינת החלטתו של בית המשפט המחוזי מעלה כי חומר הראיות אינו מצביע על קיומה של "פעילות ענפה של תחנת סמים" כשם שנטען, וכי מחקירת הלקוחות עולה כי לכל היותר בוצעו במתחם 5 עסקאות סם ספציפיות על-ידי שלושה מן הנאשמים. לפיכך, סבורים העוררים, אין זה נהיר מה הביא את בית המשפט למסקנה כי על יסוד היקף פעילות זה ניתן לייחס לעוררים מודעות לעסקאות הנטענות. לטענת העותרים, הראיות שהובאו על-ידי המדינה מתייחסות אל כל הנאשמים במקשה אחת והן אינן מספקות תשתית ספציפית המייחסת לכל אחד מן העוררים מעורבות בעסקאות הסמים הנטענות. עוד טוענים הם בנוגע לתשתית הראייתית כי על בית המשפט היה ליתן למשקל לעובדה שבמהלך החיפוש המדוקדק שנערך בחצרים, לא נמצא כל סם או כספים שיש בהם להעיד על פעילות של סחר בסמים. טרוניה מעלים העוררים גם בנוגע לתמלילי האזנות הסתר ששימשו להפללתם, וטוענים כי מכשירי הטלפון שלהם בוצעה האזנה שייכים למעורבים אחרים בפרשה, ולא להם, וכי המדינה נמנעה מלבצע מסדר זיהוי קולות ובכך מנעה כל אפשרות לקבוע האם גם העוררים עשו שימוש בטלפונים אלה.


מוסיפים העוררים וטוענים כי שגה בית המשפט בקובעו כי העורר 1 מחזיק בלעדית בחצרים שבהם בוצעו העבירות הנטענות, וכי יתר הנאשמים היו זקוקים לאישורו כדי לפעול שם. לדידם, החצרים האמורים אינם אלא מקום מגוריהם של מרבית המעורבים בתיק, המחזיקים בזכות אינהרנטית להשתמש במקרקעין רחבי הידיים ששייכים למשפחתם ומגיעים כדי 20 דונם, ולעורר 1 אין כל שליטה או ידיעה בנוגע למתרחש בהם. לטענתם, אין כל הצדקה לכך שהעורר 1 שהינו מורה בפנסיה ואיש עסקים מצליח, ישהה במעצר אך בשל כמה מעשים ספוראדיים שבוצעו, על-פי הנטען, על-ידי מי מבניו הבגירים ולא היה לו בהם כל חלק או ידיעה. לצד זה, אין הצדקה למעצרו של העורר 2, הנעדר כל עבר פלילי, שלא נטל כל חלק בעסקה, וששהה במתחם במסגרת עבודתו באחד מן העסקים המצויים בו. ואמנם, גורסים העוררים, המדינה עצמה ראתה את חלקם של העוררים כמינורי ומצאה שלא לייחס להם ביצוע עבירה של הלבנת הון, העומדת בליבת העשייה הפלילית במקרה הנדון. על התייחסותה האמיתי של המדינה אל מסוכנותם הנמוכה של העוררים ניתן ללמוד, לטענת העוררים גם מן העובדה שהיא החליטה לעצרם רק שלושה חודשים לאחר קרות המקרה, חרף עמדתה כי בחודשים אלה נמכרו עשרות קילוגרמים של סמים.


לאור כל האמור, סבורים העוררים כי אין בחומר הראיות כדי לעמוד ברף הנדרש לשם מעצרם של העוררים, שאף לשיטת המדינה, לא היו "הרוח החיה" בעסקה הנטענת, עד לתום ההליכים, וכי יש מקום לשקול בעניינם שחרור לחלופת מעצר.

5.
בתגובה לטענות אלה, טוענת המדינה כי בחצריו של העורר 1 התנהלה תחנה לממכר סמים, ובה נעשו עשרות עסקאות סמים לאורך תקופה. לדברי המדינה, העוררים והנאשמים האחרים פעלו כבמעין "קונצרן", שבו לכל אחד תפקיד משלו בהנעת המערכת, וגם אם חלק מן המעורבים אינם נוטלים חלק ישיר בביצוע עסקה בסם, חלקם במנגנון מכירת הסם, שאינו יכול להתנהל על-ידי אדם אחד, הינו חיוני ואינטגראלי. בנוגע לעורר 2 טוענת המדינה, כי הראיות שהצטברו לגביו מעלות שחלקו ב"קונצרן" התבטא בנוכחותו במתחם תוך שהוא צופה בנאשמים האחרים מבצעים עסקאות סמים, ובכך שהוא ערך תצפיות, כיוון קונים למקום המכירה וסייע להם להתחבא מפני המשטרה. לדבריה, ראיות אלו כוללות צילומים של העורר 2 המצטרפים לתמלילי שיחות הטלפון, ולדברים שאמרו לקוחות שרכשו את הסם לאחר ביצוע העסקאות. באשר לעורר 1, טוענת המדינה כי בהיותו ראש המשפחה, שראשו וכוחו עוד במותניו, אין
להניח שהוא לא היה מודע למה שהתרחש בחצריו, מתחת לאפו, בעת שהוא נוכח במקום בחלק מן הזמן. לטענת המדינה, מודעותו של העורר 1 והסכמתו למתרחש מגובה גם בדבריו המתועדים שבהם הוא אומר: "הנה המשטרה מגיעה, אני בורח" ובהדרכתו את שאר הנאשמים, בני משפחתו, בדבר התשובות שעליהם להשיב בעת שהותם המשותפת במעצר. לאור מעשים אלה וחומרתם, סבורה המדינה כי לא ניתן לשקול שחרור לחלופת מעצר שתאיין את המסוכנות הרבה הגלומה בעוררים.

6.
לאחר שהאזנתי בקשב רב לטענות הצדדים, קראתי בפסיקה שצירפו ועיינתי בחומר הראיות הרב שנאסף בפרשה, מסקנתי היא כי בדין הורה בית המשפט המחוזי על מעצר העוררים עד תום ההליכים וכי אין מקום לשחרורם לחלופת מעצר.



לב לבו של הטיעון שהעלו העוררים, עניינו בעמדתם כי לא קיימות במקרה דנן ראיות לכאורה הקושרות את העוררים למעשים המיוחסים להם. איני סבורה כי אלה הם פני הדברים. לגבי העורר 1 נאספו ראיות הכוללות צילומי וידאו שבהם נצפה כשהוא נוכח בזירת האירוע בעת ביצוע העסקאות הנטענות ומשוחח עם באי הקיוסק והרחבה. בצילומים אלה נשמעות אמירות מפלילות שנאמרו בנוכחותו. לצד זה נתפסו במהלך החיפוש בעסק המכולת המצוי בחצרים 2 יומנים הכוללים תרשומות פרטניות שונות בנוגע לעסקים המתקיימים במתחם. בחקירתו, העיד העורר 1 על כך שלא קיימת הפרדה מלאה בין העסקים השונים המתנהלים במתחם. ראיות אלה יכולות להעיד, ולו באופן לכאורי, כי העורר 1 שלדברי בא כוחו, הינו איש עסקים מצליח ועתיר נכסים, ששימש אחד מבעלי המתחם ונכח בו תדירות, ושכדברי המדינה, החזיק "קופה משותפת" לכל העסקאות שבוצעו בו, היה מעורב בנעשה במתחם, והיה מודע או למצער "עצם את עיניו" אל מול העסקאות שהתרחשו שם במשך יומיים תמימים וייתכן שאף פרק זמן נוסף לאחר מכן, ולא עשה כדי למנוע את ביצוען בשטחו.


לראיות נסיבתיות אלה מצטרפת שורת ראיות נוספות הקושרות את העורר 1 לעבירה המיוחסת לו, ובכלל זה אמירתו כי אם "יש משטרה אני בורח"; הדרכתו את שאר הנאשמים בדבר התשובות שעליהם לספק לחוקרים בעת החזקתם המשותפת בתא המעצר; והרשעתו בעבירה של סיוע להחזקת חצרים בעבר, לאחר שנחקר מספר פעמים באזהרה על סחר בסמים, המצביעה על כך שלפחות בעבר הוא היה מודע למתרחש סביבו, דבר ההופך את טענתו כי לא היה מודע לעסקאות במקרה הנוכחי למוקשה. לצד זה, לא ניתן להפריד באופן הרמטי בין הראיות שנמצאו בנוגע לעורר 1 עצמו, לבין הראיות הנוגעות לנאשמים האחרים ולנעשה במתחם עצמו, הכוללות תמלילי שיחות, תצלומי וידאו וסטילס ודברים שנאמרו על-ידי הלקוחות, המציבות את התנהלותו של העורר 1 בתוך הקשר.


בהתייחס לטענות שהושמעו מפי העוררים ונאשמים נוספים בדבר אי ביצוע מסדר זיהוי קולות שיוכיח כי אמנם הנאשמים הם אלו שלשיחותיהם בוצעה האזנה, והטענות כי לא הם שזוהו בסרטי הוידאו, הרי שמקומן של טענות אלה במשפט בתיק העיקרי, ובשלב זה של ראיות לכאורה, שאין הן אלא ראיות גולמיות, אין בעובדה שלא נערך מסדר זיהוי קולות או הליך זיהוי אחר כדי לכרסם בתשתית הנדרשת לצורך מעצר עד תום ההליכים (ראו ע"פ 2135/94
אלפי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 5.9.95); בש"פ 6466/06
עקול נ' מדינת ישראל

(לא פורסמה, 31.8.06)).

7.
באשר לעורר 2 הרי שהראיות הקושרות אותו למעשים המיוחסים לו כוללות תצלומים שלו בזירה שבו הוא נראה מדריך קונים להגיע למקום המכירה ולאחר מכן מכוונם למקום מסתור מפני המשטרה. גם במקרה זה, קשה לנתק בין הראיות הנוגעות לעסקאות בכללותן, לבין אלו הנוגעות לעורר 2, שנכח במקום לכל אורך הדרך. ראיות אלה מציבות, לכאורה, את העורר 2 כמי שנטל חלק, גם אם לא בהכרח מרכזי ביותר, בעסקאות הסמים הנטענות, כאחד מן "הברגים" במערכת שפעלה "כגוף אחד" להוצאתן אל הפועל. אכן, בעבירות המבוצעות על-ידי מספר גורמים בצוותא, אין הכרח כי כל אחד מן המעורבים ימלא אחר כל רכיבי העבירה וכי מעשיו של כל אחד השותפים יתגבש באופן עצמאי לכדי מלוא העבירה (ראו סעיף 29 (ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977; וכן ראו ע"פ 2796/95
פלונים נ' מדינת ישראל

, פ"ד נא(3) 388 (1977), שבהם מציין הנשיא ברק כי "החוק רואה במבצעים בצוותא גוף אחד, הפועל באמצעות זרועות שונות. פעולתה של כל זרוע משויכת לגוף כולו ולכל אחד ממשתתפיו" (שם, בעמ' 403-402; ראו גם דיון מפורט בע"פ 2103/07
הורוביץ נ' מדינת ישראל

, סעיף 51-44 לפסק הדין (לא פורסם, 31.12.08)). הראיות "השותקות" שנצטברו בתיק זה לגבי העורר 2, בצוותא עם יתר הראיות בתיק, מוכיחות לכאורה את מעורבותו במנגנון העברייני המיוחס לצדדים, כמי שמילא תפקיד פעיל בביצוע העבירה, גם אם לא כמי שנטל חלק במעגל הראשון שלה באופן ישיר.

8.
נמצאנו למדים, איפוא, כי קיימות ראיות לכאורה הקושרות את העוררים לעבירות המיוחסות להם. כשם שקבע בית המשפט המחוזי, עבירות אלה, מקימות חזקת מסוכנות סטאטוטורית, לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק המעצרים, והלכה היא כי בית המשפט יימנע מלהורות על חלופת מעצר של הנאשמים בביצוען, אלא במקרים חריגים (ראו בש"פ 3899/95
מדינת ישראל
נ' ג'מאל
, פ"ד מט(3) 164 (1995) (להלן:
עניין ג'מאל
);
בש"פ 3856/03

מחמוד נ' מדינת ישראל

(לא פורסמה, 5.5.03);
בש"פ 684/08

מדינת ישראל
נ' אוחנה
(לא פורסמה, 24.1.08)). ואמנם, לא בכדי נקבעה חזקה זו, באשר קיים קושי ליתן אמון, ברגיל, בסוחרי סמים, כי לא ישובו לעיסוקם הטומן בחובו סיכון רב לעצמם, לאחרים, ולחברה בכללותה, אם הדבר יתאפשר להם, ואפילו יהיו נתונים במעצר בית (ראו בש"פ 3977/09
כהן נ' מדינת ישראל

(לא פורסמה, 18.6.09)).
9.
לא ראיתי כי במקרה דנן התקיימו אי אלו נסיבות חריגות המצדיקות כי מקרה זה יבודל מן הכלל הרגיל בעסקאות סמים, וכי דווקא בו נורה על שחרור העוררים לחלופת מעצר. אמת, עברו של העורר 2, שהוא צעיר בשנים באופן יחסי, נקי מעבירות, ואולם, על רקע טיב המעשים והסיכון הרב שבמערכת המשומנת והיעילה שהופעלה במקרה הנוכחי, נדמה כי פוחת משקלה של עובדה זו במסגרת השיקולים הנשקלים בשאלת מעצרו (ראו בש"פ 2797/94
רבאיעה נ' מדינת ישראל

(לא פורסמה, 2.6.94) שבו ציין השופט י' זמיר כי "גם מי שלא היה מעורב בעסקי סמים צריך לדעת כי בית המשפט לא יטה לו חסד משנתפס לראשונה בעבירה מסוג זה. להיפך. כדי להרתיע אנשים, שלא יסתבכו ברשת הסמים, עליהם לדעת מראש מה כבד המחיר שיושת על כל מי שנסחף ונתפס ברשת זאת"). באשר לעורר 1, הרי שלא לחינם נקבעה החזקה בחצרים שבהם מתבצע סחר בסמים, תוך מתן היתר לביצוען של עסקאות אלה, כעבירה בסעיף 9 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש]. אכן, העמדתו לדין וקודם לכן מעצרו של מי שנתן היתר לביצוע עסקאות סמים בשטחו נושאת עימה אפקט הרתעתי חשוב והיא פוגעת בתנאים שיהיה בהם כדי להקל על ביצוען של עסקאות אלה. בכך, מהווה עבירה זו כלי חשוב במלחמה העיקשת בנגע הסמים. מי שקיימות ראיות לכאורה כי התיר את השימוש בחצריו לצורך ביצוע עשרות עסקאות סמים, ייתכן שלא בפעם הראשונה, יוצר סיכון ממשי לחברה שבה הוא חי, המחייב את מעצרו. נכון הוא כי חלף פרק זמן בלתי מבוטל מיום ביצוע העבירות המיוחסות לעוררים, ועד שהוחלט על מצערם, דבר המעורר תחושת אי נוחות מסוימת, אך אין בכך, לטעמי, כדי להעיד על מידה פחותה של מסוכנות, אלא, כשם שהסבירה המדינה, על פרק הזמן שנדרש לגורמי התביעה לגבש את החומר הרב שנאסף ולעבדו לכדי "ראיות לכאורה". במצב דברים זה, ועל רקע הראיות שנסקרו, נדמה כי אין מנוס מלדחות את הערר ולהותיר את קביעתו של בית המשפט המחוזי כי העוררים יוותרו במעצר עד לתום ההליכים.


הערר נדחה איפוא.


ניתנה היום, כ"ו באב תשס"ט (16.8.09).






ש ו פ ט ת

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

09064390_b01.doc

עכ

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il








בשפ בית המשפט העליון 6439/09 נאיף אבו לבן, מוהנד אבו לבן נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 16/08/2009)