פסקי דין על צ'רלס ניבורג | פסקי דין על רוזה בריט ניבורג | פסקי דין על ישראל ניבורג | פסקי דין על דניאל פלבני | פסקי דין על יצחק מנדלסון |

9876/06 עא     17/08/2009




עא 9876/06 צ'רלס ניבורג, רוזה בריט ניבורג נ' ישראל ניבורג, דניאל פלבני, יצחק מנדלסון




פסק-דין בתיק ע"א 9876/06
st1\:*{behavior:url(#ieooui) }
ב
בית המשפט

העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים




ע"א 9876/06

כבוד השופט א' רובינשטיין


כבוד השופט ס' ג'ובראן


כבוד השופט י' דנציגר



המערערים:

1. צ'רלס ניבורג



2. רוזה בריט ניבורג



נ


ג


ד



המשיבים:

1. ישראל ניבורג



2. דניאל פלבני



3. יצחק מנדלסון


ערעור על פסק דינו של
בית המשפט

המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 6.11.06 בהפ 1059/06 שניתן על ידי כבוד השופט יהודה זפט
– סג"נ


תאריך הישיבה:
י"ז בתמוז התשס"ט

(9.7.2009)

בשם המערערים:
עו"ד סער רשף; עו"ד תקוה טננבוים

בשם המשיב 1:
עו"ד אלי צמח



בשם המשיב 2:
עו"ד יעקב פודים; עו"ד יהונתן פודים



בשם המשיב 3:
בעצמו

פסק-דין

השופט ס' ג'ובראן

:

1.
בפני
נו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ה"פ 1059/06) מיום 6.11.2006 בו נדחתה בקשתם של המערערים לקבלת

פסק דין
הצהרתי לפיו הודעות המשכון והמשכנתאות אשר נרשמו על המקרקעין שבבעלותם בטלות, וכך גם ייפוי הכוח אשר נחתם על ידם ביום 21.7.2005.

העובדות וההליכים עד כה

2.
ואלו העובדות המוסכמות על הצדדים. המערערים הם בני זוג, תושבי שבדיה, אשר בבעלותם שתי דירות בגוש 8261 בנתניה (להלן:

הדירות
). ביום 21.7.2005 חתמו לפני קונסול ישראל בשטוקהולם על ייפוי כוח – בעברית ובאנגלית – המסמיך את בנם (להלן:
המשיב 1
) "למכור, להעביר, להשכיר, להחכיר, למשכן ולעשות כל פעולה אחרת" במקרקעין מול המשיב 2. ביום 24.7.2005 בא המשיב 1 בהסכם עם המשיב 2 למשכן את הדירות לטובתו, כערובה לתשלום, כאשר בנספח לשני כתבי המשכנתא בין הצדדים צורף "נספח התנאים המיוחדים של המשכנתה", בו צוין בסעיף 3 כי:

"בעל המשכנתה (המשיב 2 –
ס.ג'.
) יהיה נאמן על הממשכן (המערערים –
ס.ג'.
) בכל עת לקבוע את סכום החיוב שהנכס מהווה ערובה לתשלומו וקביעתו תחייב את הממשכן ותהיה סופית ומכרעת לגבי הממשכן".



דהיינו כי הדירות ישמשו כערובה לתשלום סכום אשר ייקבע בלעדית בידי המשיב 2. לאחר מכן השתמש המשיב 2 בדירות המשועבדות להבטחת פירעון הלוואה (להלן:
ההלוואה
) שניתנה למשיב 3, ולדברי המשיב 2, תנאיה נקבעו בהסכם שנחתם ביום 5.7.2005. לאחר שהמשיב 3 לא עמד בתנאי ההלוואה, פתח המשיב 2 בהליכי הוצאה לפועל למימוש המשכנתא. ביום 12.9.2006 ניתן צו מניעה זמני כנגד הליכי ההוצאה לפועל בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט
נ' ישעיה
) כבקשת המערערים בבש"א 18342/06.

3.
ביום 2.11.2006 נערך דיון בהמרצת הפתיחה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. במהלך הדיון, טען בא כוחו של המשיב 1 כי התמנה לייצג את הלה כיומיים לפני הדיון והוא מבקש ארכה לצורך הגשת תשובה להמרצת הפתיחה מלווה בתצהיר. בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא

י' זפט
) דחה את הבקשה. מאוחר יותר באותו דיון, ביקשו בא כוח המערערים ובא כוח המשיב 1 לזמן לעדות את המשיב 3, אשר לא הופיע לדיון. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, בציינו כי משלא הגיש המשיב 3 תשובה לבקשה, ניתן היה להניח כי לא יתייצב לדיון, ולרשות בא כוח המבקשים עמדה האפשרות לבקש לזמן את המשיב 3 לעדות מבעוד מועד.

4.
ביום 6.11.2006 דחה בית המשפט המחוזי את המרצת הפתיחה שהגישו המערערים. בית המשפט המחוזי דחה את טענתם כי ייפוי הכוח הסמיך את המשיב 1 לנהל משא ומתן בלבד עם המשיב 2 לצורך מכירת הדירות, ועל כן לא ניתן לומר כי המשיב 1 חרג מהרשאתו עת שמשכן את הדירות לטובתו. מכאן המשיך בית המשפט המחוזי ומצא כי על פי עדותו של המשיב 2 – אשר לא הוכחשה ולא נסתרה – המשיב 1 היה נוכח בכל הפגישות שנערכו בנושא ההלוואה ומענו אף נקבע בה כמען למסירת הודעות למשיב 3. על כן נקבע כי המשיב 1 היה מודע לכל פרטי ההלוואה כאשר שיעבד את דירות הוריו. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי טענות שונות שהעלו המערערים כנגד גובה הריבית בהסכם ההלוואה, או כנגד פתיחה בהליכי הוצאה לפועל ללא הודעה מראש, אינן יכולות לפגוע בתוקפה של ההלוואה עצמה, וכי הטענה כי חתימת המשיב 1 או המערערים על הסכם ההלוואה נחוצה היא, נטענה בעלמא ולא הוכחה, וכך גם הטענה בדבר החובה לצרף את הסכם ההלוואה לשטר המשכנתא. לבסוף נדחתה טענת המערערים כי יש לפטרם מערבותם משום שלא נקבע לה סכום קצוב, לפי סעיף 22 לחוק הערבות, התשכ"ז-1967 (להלן:

חוק הערבות)
, משום שגובה ערבותו של משעבד נכס מוגבל לשוויו של הנכס המשועבד. על כן לא מצא בית המשפט המחוזי מקום להמשיך ולעכב את הליכי מימוש המשכנתא. יחד עם זאת קבע כי גביית כל סכום מעבר לקרן ההלוואה בסך 220,000 דולרים בצירוף ריבית דולרית של 3% על ידי המשיב 2, תתבצע רק באמצעות

פסק דין
הקובע את סכום החוב. נוסף על כך הטיל על המערערים הוצאות בסך 20,000 ש"ח לטובת המשיבים.

5.
לטענת המערערים, שגה בית המשפט המחוזי משנתן את פסק דינו מבלי שקיבל תמונה ברורה באשר לעובדות נשוא התובענה, משדחה את בקשתם לזמן את המשיב 3 לעדות, וכן את בקשתם להגיש את סיכומיהם בכתב תחת הצגתם בעל פה בעת הדיון שנערך בבית המשפט המחוזי. בנוסף טענו, כי כלל לא קיים הסכם הלוואה בין המשיב 2 למשיב 3, וכי ההסכם מיום 5.7.2005 מעולם לא הוצג להם והינו למראית עין בלבד,
ומכל מקום חסרים בו פרטים מהותיים וכלל לא ברור מהם תנאי ההלוואה, כגון סכום הקרן ושיעור הריבית השנתית, והאם הופר החוזה כלל. לטענתם, לשם בירור כלל העובדות, היה על בית המשפט המחוזי לקבל את בקשת בא כוח המשיב 1 להגיש תצהיר מטעמו אשר ודאי היה בו כדי להבהיר את הרקע העובדתי למחלוקת בין הצדדים. בהקשר זה מוסיפים הם כי בכך נסתם הגולל על יומו של המשיב 1 בבית המשפט, שכן בהיעדר תצהיר אינו יכול להעיד בבית המשפט במסגרת ההליך. עוד טענו כי היה על בית המשפט המחוזי לדחות את עדות המערער 1 – שניתנה באנגלית – למועד אחר, משלא הופיע המתורגמן לשפה השבדית לדיון, ובכך נפגמה זכות המערערים למצות את יומם בבית המשפט באופן מהותי.

6.
על רקע זה טוענים המערערים כי שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי המשיב 1 – אשר אינו צד להסכם ההלוואה ואינו חתום עליו – ידע אודותיו, מכוח נוכחותו בפגישות בין המשיב 2 למשיב 3 בלבד, עליה העיד המשיב 2. לגרסתם, המשיב 1 הוטעה לחשוב כי הוא חותם על חוזה למכירת הדירה למשיב 2, כרצון המערערים. אלו האחרונים טוענים גם כי ייפוי הכוח אשר נחתם בינם לבין המשיב 1 היה לצורך מכירת הדירות בלבד, ולא לשם ניהול משא ומתן, ועל כן למעשה אין כל תוקף לשעבוד הדירות. נוסף על כך, המערערים טוענים כי בית המשפט המחוזי שגה משקבע שטענותיהם לעניין גובה הריבית בהסכם ההלוואה אינן מוליכות לביטולו מעיקרו. כמו כן גורסים הם כי משלא קיבלו את הסכם ההלוואה לידיהם, ויחד עמו את כלל פרטיו, הופרו חובות הגילוי של המשיב 2 כלפיהם כנושה, בהיותם ערבים להלוואה, ודין משכון הדירות להתבטל. לבסוף טוענים הם כי שגה בית המשפט המחוזי משחייבם בהוצאות משפט בסכום גבוה של 20,000 ש"ח. המשיב 1 בסיכומיו מצטרף לטענות המערערים וטוען כי, בתור מיופה הכוח של המערערים, לא היה מודע לכלל פרטי ההלוואה עת שיעבד את הדירות לטובת המשיב 2, ולפיכך אין ערבותם של המערערים להלוואה עומדת בתנאי חוק הערבות, וכן תקנות הערבות, התשנ"ח-1998.

7.
המשיב 2 טוען, ראשית כל, כי דין הערעור להדחות ולו מהסיבה כי הוא נסב סביב החלטות ביניים שניתנו בבית המשפט המחוזי. לחילופין גורס הוא, כי המערערים אינם יכולים לבוא תחת המשיב 1 ולטעון בשמו כי לא ניתנה לו ארכה להגיש תשובה מלווה בתצהיר. אשר להחלטה גופא, המשיב 2 טוען כי בדין דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה, משלא הגישו תשובה מלווה בתצהיר במסגרת ההליך וביקשו לצרף תשובה רק לאחר חקירתו הנגדית של המערער 1. כך לראשונה ביקשו לזמן את המשיב 3 לעדות בעת הדיון בהמרצת הפתיחה, ולא לפני כן. משכך מסיק המשיב 2, כי אין למערערים ולמשיב 1 לבוא בטענות אלא לעצמם על דחיית בקשותיהם השונות בבית המשפט המחוזי. אשר לטענות לגופן, טוען הוא כי הטענה בדבר חוסר ידיעת המשיב 1 על פרטי הסכם ההלוואה נסתרה בתצהירם של המערערים עצמם. המשיב 2 מוסיף טענות שונות בדבר אי תחולתו של חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, התשנ"ג-1993, וככל שיש טעם בטענות המערערים לעניין גובה הריבית, הרי שזו תיקבע בהליך המתקיים לפני בית משפט השלום בירושלים, בהתאם לפסק דינו של בית המשפט המחוזי. עוד נטען כי היות שהמערער 1 העיד בבית המשפט המחוזי כי אין לו טענות כלפי המשיב 1 כאילו חרג מהרשאתו בייפוי הכוח, ברור הוא כי אם המשיב 1 היה מודע לטיב הסכם ההלוואה ושיעבוד הדירות – כפי שנקבע על ידי הערכאה הדיונית – הרי שנובע מכך שהמערערים עצמם היו מודעים לאלו גם כן.

8.
המשיב 3 לא הגיש תגובה לערעור מטעמו, אך בדיון שנערך בפני
נו ביום 9.7.2009 ניתנה לו רשות הדיבור. בדבריו ציין כי במסגרת עסקת הלוואה שנרקמה בין המשיב 2 לבינו הנוגעת למפעל כלשהו, פנה למשיב 1 כדי לעשות "שימוש בעניין של הדירות פרק זמן ביניים קצר, עד שתהיה פריצת דרך במפעל". לשאלת בית המשפט ענה כך:

"כן סיבכתי אותו... אני חושב שהכל נעשה בתום לב. אין ספק שלא לישראל (המשיב 1 –
ס.ג'.
) היה אינטרס כספי בעניין הזה".


דיון

9.
לאחר שעיינו בהודעת הערעור ובסיכומי הצדדים, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים בפני
נו, הגענו למסקנה כי דין הערעור להתקבל.

10.
מעיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי וכן בפרוטוקול הדיון מיום 2.11.2006, עולה כי מסקנות בית המשפט המחוזי מבוססות, בין היתר, על הקביעה כי כאשר המשיב 1 שיעבד את הדירות לטובת המשיב 2, עשה זאת מתוך ידיעה ברורה באשר לטיב הסכם ההלוואה לה ישמשו הדירות כערובה לפירעון. קביעה עובדתית זו התבססה על עדותו של המשיב 2, בהיעדר עדות בעל פה או בתצהיר לסתור מצד שני המשיבים האחרים, אשר יכלו להאיר אור באשר לטיבם של היחסים העסקיים בין השלושה. ברם, במהלך הדיון שנערך לפניו, דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המשיב 1 להארכת מועד להגשת תצהיר מטעמו וסרב לבקשת המערערים והמשיב 1 לזמן את המשיב 3 – אשר לא הגיע לדיון – לעדות במועד מאוחר יותר.

11.
אמת היא, כי מטרתו של הליך המרצת הפתיחה היא טיפול מהיר ויעיל בסכסוכים פשוטים יחסית מבחינה עובדתית (ע"א 9580/05

גליקלד נ' צ'ורני (צ'רנוי)
(לא פורסם, 10.9.2007); ע"א 701/76
עפרון נ' חברת הכשרת הישוב בישראל בע"מ
, פ"ד לא(3) 79, 82 (1977); אורי גורן
סוגיות בסדר דין אזרחי
485 (מהדורה עשירית, 2009)). מסיבה זו נדרש משיב המעוניין להשיב להמרצת הפתיחה להגיש תשובה בליווי תצהיר, ומשלא עשה כן יוכל לצרף את תצהירו באישור בית המשפט בלבד (ראו תקנה 256 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן:
תקנות סדר הדין האזרחי)
). כמו כן, בשל טיבו של ההליך, כל בירור עובדתי מעבר לאמור בהמרצת הפתיחה, בתשובה לה, ובתצהירים הנלווים אליהם, יתקיים בהתאם לצורך בלבד, כפי שייראה לנכון לבית המשפט (ראו תקנה 257 לתקנות סדר הדין האזרחי). על כן יש טעם בקביעותיו של בית המשפט המחוזי כי טוב היו עושים המערערים והמשיב 1 אם היו מבקשים מראש לזמן לעדות את המשיב 3, אשר כלל לא הגיש תשובה להמרצת הפתיחה, ובכך היו חוסכים את הצורך בקביעת דיון נוסף במסגרת הליך המאופיין בפשטות ההליכים ויעילותם. כך גם, טוב היו עושים לו ביקשו מבית המשפט המחוזי להעיד את המשיב 1, עת שדחה בית המשפט המחוזי את בקשתם להארכת מועד לצורך הגשת תצהיר, בהתאם לתקנה 257 לתקנות סדר הדין האזרחי. לו פעלו כך, היו מנצלים כראוי את הכלים הפרוצדוראליים העומדים לרשותם, במסגרת המרצת הפתיחה אותה הגישו.

12.
חרף זאת, אף אם המערערים והמשיב 1 לא עשו ככל שסדרי הדין מאפשרים להם, לצורך הצגת העובדות בשלמותן, יש לזכור שבית משפט זה ציין לא אחת כי:

"הפרוצידורה אינה מיטת סדום שבה מקצצים את רגליו או מתיזים את ראשו של בעל-דין כדי להכניסו לתוכה כנכה או כבר-מינן. הפרוצידורה היא מסגרת רחבה וגמישה למדי המכוונת לתת לבעל-דין את מלוא האפשרות להציג ולפתח את ענינו בצורה מלאה ושלמה. היא חייבת להישאר כך גם כאשר קורית תקלה או כשבעל-דין עושה שגיאה במהלך המשפט הניתנת לתיקון בלי לגרום עוול לבעל-הדין האחר, ועל בית-המשפט להרשות תיקון כזה בנדיבות וב
רחבות.
ב"עוול" מתכוון אני לעוול מהותי וממשי הפוגע בזכות מטריאלית או מקפח לגוף הענין, ולא רק לאי-נוחות נוהלית" (ע"א 189/66
ששון נ' "קדמה" בע"מ
, פ"ד כ(3) 477, 479 (1966); ע"פ 4946/07
מקלדה נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, 19.2.2009)).


ואכן נראה שבמקרה הנוכחי ישנה חשיבות יתרה לבירור הרקע להסכמה על משכון דירות המערערים לטובת המשיב 2, והסכם ההלוואה שנערך בין המשיב 2 למשיב 3. עובדות אלו יש בהן כדי להכריע בדבר תוקפם של ההסכמים הללו, והכרעה זו הינה לב לבה של המרצת הפתיחה שלפנינו. בלעדי בירור מעמיק של עובדות אלו, קיים חשש כי למערערים ייגרם עיוות דין, כפי שאף עולה מדבריו של המשיב 3 בדיון שנערך בפני
נו (עוד לעניין זה ראו רע"א 266/88
סאן אינטרנשיונל לימיטד נ' מדינת ישראל
, פ"ד מד(2) 206, 211 (1990)). יוצא אפוא, כי באיזון הראוי בין תכלית ההקפדה על סדרי הדין ובין הרצון להגיע לחקר האמת והגעה לשורשם של דברים, היה על בית המשפט המחוזי לאפשר למשיב 1 את יומו בבית המשפט (ראו בש"א 10073/02
שביט נ' בנק הפועלים
(לא פורסם, 17.2.2003)). מכל זאת נובע כי יש לאפשר למשיב 1 להגיש תשובה להמרצת הפתיחה המלווה בתצהיר לבית המשפט המחוזי, לצורך המשך בירור הרקע העובדתי לסכסוך שהתגלע בין הצדדים.

13.
אשר על כן, דין הערעור להתקבל. פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוטל בזאת, ולמשיב 1 ניתנת ארכה של 30 ימים מהיום, לצורך הגשת תשובה המלווה בתצהיר מטעמו לבית המשפט המחוזי. לאחר הגשתה יקיים בית המשפט המחוזי דיון בפני
ו וייתן את פסק דינו
לפי שיקול דעתו.


בנסיבות הענין, אני מציע לחבריי לחייב את המערערים לשלם למשיב 2 שכר טרחת עורך דין בסכום של 10,000 ש"ח.






ש ו פ ט



השופט א' רובינשטיין

:

אני מסכים.




ש ו פ ט

השופט י' דנציגר

:
אני מסכים.




ש ו פ ט


לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן
.



ניתן היום, כ"ז באב התשס"ט (17.8.2009).



ש ו פ ט


ש ו פ ט


ש ו פ ט


_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

06098760_h13.doc

שצ

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il








עא בית המשפט העליון 9876/06 צ'רלס ניבורג, רוזה בריט ניבורג נ' ישראל ניבורג, דניאל פלבני, יצחק מנדלסון (פורסם ב-ֽ 17/08/2009)