פסקי דין על מורד חלקי חילוף | פסקי דין על מורד דוד | פסקי דין על הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ

96667/99 א     07/04/2002




א 96667/99 מורד חלקי חילוף בע"מ, מורד דוד נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ




בעניין:

1



בתי המשפט


בית משפט השלום תל אביב-יפו
א
096667/99


בפני
:
כב' השופטת י. שבח
, סג"נ
תאריך:
07/04/2002





בעניין:

1 . מורד חלקי חילוף בע"מ


2 . מורד דוד





תובעים

נ
ג
ד


הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ






נתבע

החלטה

בפני
בקשה לסילוק על הסף של כתב התביעה מחמת התיישנות.

1.
התובעת מס' 1 הנה חברה פרטית העוסקת ביבוא ושיווק חלקי חילוף לרכב.

התובע מס' 2 הוא מנהל התובעת ובעל מניות בה.

התובעים ניהלו חלק מחשבונות הבנק שלהם אצל הנתבע, הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ
סניף פתח תקווה (להלן: "החשבונות").


התובעים הגישו את תביעתם ביום 25.10.99 ובה הם תובעים פיצוי בגין שני ראשי נזק עיקריים:

האחד – התניית שירות בשירות, בטענה כי הנתבע דרש רכישתן של תוכניות חסכון כתנאי להמשך מתן אשראי בחשבון.

השני – גביית ריביות חריגות ותוספות סיכון, בטענה כי הנתבע גבה ריבית חריגה ותוספות סיכון, תוך התעלמות מהבטוחות אשר היו שווי ערך למסגרת האשראי.


הנתבע טוען להתיישנות התביעה כולה, ולחלופין, לחלקים הימנה.


2.
טענת ההתיישנות ודחיה על הסף:

דיני ההתיישנות יוצרים איזון עדין בין אינטרס המזיק מחד ואינטרס הניזוק מאידך, תוך שמירה על אינטרס הציבור כולו מן הפן השלישי. ההגינות כלפי המזיק מחייבת להגיע לזמן שבו לא יהיה זה חשוף עוד לסכנת תביעה ולא ייאלץ לשמור ראיותיו לזמן בלתי מוגבל. ההגינות כלפי הניזוק מחייבת ליתן לניזוק שהות מספקת להכין תביעתו כראוי ולתבוע על נזקו. האינטרס הציבורי מחייב כי זמנו היקר של בית המשפט יוקדש לטיפול בבעיות אקטואליות של ההווה וכי בתי המשפט לא יעסקו בנושאים שלציבור אין עניין בהם ו/או אבד עליהם הכלח.

(ראה: ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פד"י לח' (4) 544, בעמ' 558).


לצורך האיזון בין שלושת האינטרסים לעיל נקבעו ע"י המחוקק התקופות הנקובות בחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") הקובע כדלקמן:

"התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – תקופת ההתיישנות) היא – (1) בשאינו מקרקעין – שבע שנים...".


המועד הקובע הוא מועד הולדתה של עילת התביעה ממנה צמחה הזכות וכלשון סעיף 6 לחוק ההתיישנות:

"תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו נולדה עילת התובענה".


בסעיפים 7 ו – 8 לחוק נזכרים מקרים מיוחדים שבהם תדחה תחילתה של תקופת ההתיישנות:

"7. היתה עילת התובענה תרמית או הונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה התרמית או ההונאה.

8. נעלמו מן התובע העובדות המהוות או עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".


כאשר בית המשפט דן בטענת מחיקה או דחייה על הסף, אין הוא מקיים משפט זוטא בו הוא שומע ראיות לשאלה זו, שכן באם בירור הטענה מצריך שמיעת ראיות, אין מקום למחיקה על הסף ובית המשפט ידון בסוגיה במסגרת שמיעת התיק העיקרי ובירור טענות ההגנה האחרות.

כאשר בית המשפט דן בטענה בשלב המקדמי של מחיקה על הסף – חי הוא לצורך עניין זה מפי כתבי הטענות ועל פיהם יקום ויפול דבר.

בית המשפט ימחק תביעה על הסף רק אם יגיע למסקנה כי גם אם יוכח הנטען בכתב התביעה ועל אף האמור בו לא יהיה זכאי התובע לסעד המבוקש.

כל שעלי לעשות הוא לבחון אם בהנחה שהאמור בכתב התביעה, אמנם יוכח, עדיין יוכל התובע לזכות בסעד המבוקש לאור גורם הזמן.

3.
מועד תחילת תקופת ההתיישנות:

התביעה מתמקדת ב – 36 תוכניות חסכון שנפתחו, לטענת התובעים, בלחץ הבנק, בתקופה החל מאוגוסט 1982, (תוכנית חסכון מס' 28) וכלה באוגוסט 1992 (תכנית מס' 8).
לשם בחינת השאלה על אילו מן העילות הנוגעות לתוכניות החסכון ירד מסך ההתיישנות, אם בכלל, יש לקבוע את מועד הקובע לתחילת מרוץ ההתיישנות בעניינה של כל תוכנית.

הפסיקה התייחסה לשאלה זו במספר פסקי דין ובמספר גישות.

הגישה האחת רואה את המועד הקובע ביום פתיחת התוכנית:

"נשוא התביעה בענייננו הינו תוכניות החסכון, שנפתחו, לטענת המערערת, תחת לחץ ואיומים, והתנועות "הבלתי נכונות והמזיקות", שמטרתן עשיית רווח על חשבון המשיבים. התביעה אינה על יתרת החשבון, אלא על עצם פתיחתו ודרך ניהולו. בהשקעתם של כספים, כפי שאירע באירוע שבפני
נו, המועד הקובע לצורך תחילת המירוץ ההתיישנות הינו מועד השקעת הכספים בפועל".


(ראה ע"א 4600/91 דבורה מוסקוביץ נ' הבנק הבינלאומי הראשון, פד"י מח' (3) 455 בעמודים 459-458).


לפי גישה זו, אשר השתרשה בפסיקה, אנו רואים כי המועד הקובע לצורך בחינת שאלת ההתיישנות בעניין תוכניות חסכון הנו מועד פתיחת התוכניות. גישה זו הגיונית היא הואיל וטענת התובעים להפעלת לחץ לפתיחת חסכון לצורך קבלת מסגרת אשראי מתרכזת סביב המועד בו נפתחו אותן תוכניות חסכון.


מהו הדין כאשר הלחץ אינו מסתיים עם פתיחת התוכנית אלא נמשך גם לאחר מכן? נפסק:

"עם זאת, באשר לסוגיית ההתיישנות, אפשר ללמוד עליה מדין הכפייה: המתקשר, עליו נכפה החוזה, רשאי לבטלו תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה (סעיף 20 לחוק החוזים). מכאן אפשר ללמוד כי גם לגבי הלקוח, שנכנע להתניית שירות בשירות, עילת תביעתו נוצרת עם הפסקת הלחץ הכלכלי ולא עם עשיית העסקה.

במילים אחרות, כל זמן שהבנק מתנה את העמדת האשראי לחברה בהמשך קיומן של תוכניות החסכון ובהמשך הפקדת הכספים אליהן, מירוץ ההתיישנות טרם יחל".


(ראה ע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ פד"י נג' (1) 557 בעמודים 584-583).



מן האמור לעיל עולה כי במידה והלחץ הכלכלי נמשך לאחר פתיחת תוכניות החסכון, הרי רק לאחר היפסקותו של לחץ זה יכול התובע להגיש תביעתו ומשם יתחיל מרוץ ההתיישנות.
את

פסק דין
מוסקוביץ ו

פסק דין
"בוני התיכון" יש להבין כדרים בכפיפה אחת.
מקום שהלחץ התמקד בפתיחת תוכניות החסכון ופסק לאחר פתיחתן, הרי שהלכת מוסקוביץ חלה ומקום שהמשיך הלחץ לאחר פתיחת תוכניות החסכון גם בנוגע לפעולות אחרות שגרם הבנק ללקוח לבצע, הרי שתחול הלכת "בוני התיכון".

אם בשלב המקדמי, לא ברור מתי הפסיק הלחץ, הרי לצורך קביעת יום תחילת המניין, יש "למתוח" את התקופה עד ליום הפדיון בפועל של התוכנית, שהוא מבחינת הלקוח, המועד המקסימלי האפשרי.

ומן הכלל אל הפרט:

4.

תוכניות החסכון:
התובעים טוענים בכתב תביעתם כי אולצו על ידי הנתבע לפתוח תוכניות חסכון כתנאי למתן אשראי וכתנאי להמשך אשראי קיים. עוד טוענים הם כי לא היה כל הגיון כלכלי בפתיחת תוכניות החסכון, מאחר וריבית הזכות בגינן הנה נמוכה משיעורי הריבית הנגבית על ידי הנתבע, אם ריבית חובה ואם ריבית חריגה.

התובעים אכן טוענים בסעיף 11 לכתב תביעתם כי הלחץ הכלכלי עליהם לא פסק עם פתיחת תוכניות החסכון:
"…התובעים יטענו כי לחץ הבנק ואילוצו לפתיחת תכנית החסכון לצורך קבלת אשראים ולצורך המשך ניהול החשבון, התמשך כל עוד החשבון נוהל בבנק ועד לפירעון התכנית החסכון האחרונה בבנק.
לשון אחר, בכל התקופה הרלוונטית הבנק לא זו בלבד שדרש פתיחת תכנית, אלא התנה המשך ניהול החשבון באי פרעון התכניות ו/או חידושו".
עוד מפרטים התובעים בסעיף 12 לכתב התביעה מיהם בעלי התפקידים בנתבע שהפעילו את הלחץ:
" מנהלי הסניפים ובינהם מר פילדמן, מר שבו ואיציק לנדאו, ומנהל האשראים … דרשו את פתיחת תכניות החסכון כתנאי כאמור להמשך ניהול החשבון מתן אשראים."
(ההדגשה שלי – י.ש.).

בנוסף מפרטים התובעים בסעיף 13 לכתב תביעתם מה הם דברי השידול והשכנוע של הנתבע שהביאו אותם לפתוח את תוכניות החסכון:
"לא זו אף זו, הבנק, באמצעות נציגיו דרשו פתיחת תכניות החסכון תוך הסבר כי תכניות החסכון ישאו תשואה חיובית כדאית ולא זו בלבד שיהוו בטוחה בחשבון ויאפשרו מתן התנאים המועדפים לתובעים, אלא שיביאו לתשואה לתובעים והינם- כטענת הבנק, כדאיות מהבחינה הכלכלית."
כפי שפורט לעיל, התובעים טענו בכתב תביעתם כי הלחץ שהופעל עליהם על ידי הנתבע נמשך אל מעבר ללחץ בעת פתיחת תוכניות החסכון.
כמו כן פירטו התובעים את מהות הלחץ שהופעל, מתי התחיל ומתי הופסק וכן מה היו דברי השידול של הנתבע שהביאו אותם לפתוח תוכניות חסכון.
בעל דין הטוען ללחץ מתמשך, ורוצה ל"הסיט" עקב כך את מועד ההתיישנות ולדחותו אל עבר המועד שבו פסק הלחץ, חייב לפרט טענותיו, ומן האמור לעיל עולה כי התובעים אכן פרטו את הנדרש לעניין הלחץ שהופעל עליהם במשך תקופת ניהול תוכניות החסכון על מנת שמרוץ תחילת ההתיישנות יחל בזמן בו הופסק הלחץ שהופעל עליהם, היינו בזמן הפדיון בפועל של תוכניות החסכון ו/או תוכניות ההמשך.
אציין כי טענת הנתבע לפיה מהווה עובדת הגשת תביעה קודמת עוד בשנת 1989 ראיה חד משמעית לכך שלא הופעל לחץ כלכלי על התובעים דינה להידחות שכן בתביעה אשר הוגשה בשנת 1989 לא הועלתה כלל טענת התנית שירות בשירות, והיא התמקדה בטענה לגביית ריבית ביתר.

מנגד, יש לקבוע כי טענת התובעים, אשר פורטה בסעיף 8 לכתב תביעתם, לפיה רק במהלך חודש אוגוסט 1999 התחוור להם כי הנתבע גרם במעשיו ובמחדליו נזקים הנובעים מגביית ריביות חריגות תוך גרימת נזק כלכלי אשר הצר ומנע פעילות התובעת מס' 1, אין בה כדי להעלות או להוריד לעניין מועד תחילת ההתיישנות.
רואה החשבון מר יורם חרפק, סייע לתובעים לכמת את גודל הנזק שנגרם להם, לטענתם, אך לא יצר עבורם את עילת התביעה.
מועד גיבושו של הנזק הסופי אינו משפיע על מניין ההתיישנות להבדיל ממועד גילוי העובדות המהוות את עילת התביעה.
התביעה הוגשה כאמור ביום 25.10.99 ולפיכך ירד מסך ההתיישנות על כל תוכניות החסכון שנפדו טרם ה- 25.10.92.
על פי סעיף 22 לכתב התביעה, מדובר בתוכניות חסכון מספר 36-13 , ולפיכך התביעה תצומצם רק לתוכניות החסכון מספר 12-1 אשר נפדו לאחר
25.10.92.

אין לקבל את טענת הבנק לפיה מתיישנות גם אותן תוכניות המהוות תכנית המשך לתוכניות שנפתחו שנים קודם, שהרי לטענת התובעים התבטא הלחץ שבא מצד הנתבע גם בכך שלא אפשר להם לפדות את התוכנית בהגיע מועד פרעונה ובאלוץ להפקיד הכספים בתוכניות המשך, ולפיכך יחל המניין רק ביום פדיון התוכנית בפועל.

6.
גבית ריביות חריגות ותוספות סיכון:
התובעים טוענים כי הנתבע, בניגוד למוסכם בין הצדדים ולחובת הנאמנות ללקוח, בחר לגבות מהם ריבית חריגה ותוספת סיכון, תוך התעלמות מהבטוחות אשר שווין היה זהה למלוא גובה הקצאת האשראי.
עיון בחישובים, שערך רואה חשבון מר יורם חרפק מטעם התובעם והמפרטים את הנזק שנגרם לתובעים, לטענתם, מעלה כי נערך חישוב מחודש של הפעולות כפי שנרשמו בדפי החשבון בתקופה החל מיום 1.7.1992 ועד ליום 30.9.1996.
אין ספק כי לתובעים, כמו לרוב בעלי חשבונות בבנק, לא היתה ידיעה לגבי נוסחת חישוב הריבית בחשבונם, אולם מצב זה של אי ידיעה נפסק בשלב מסוים והפך לידיעה, אם ממשית ואם קונסטרוקטיבית.
באם חפצים התובעים לדחות את מועד תחילת מרוץ ההתיישנות מיום החיוב בפועל למועד נדחה, עליהם להניח בכתב התביעה את התשתית העובדתית בגינה תדחה התקופה, אם מבחינת תאור הסיבה ואם מבחינת תאור המועד הנדחה.
במקרה דנן, התובעים אינם מציינים דבר המסייע להם לדחות את מועד תחילת המרוץ.
כל שמתארים התובעים בסעיף 8 לכתב תביעתם כי:
"..לאחר בדיקה חשבונאית של חשבונות התובעים, במהלך חודש אוגוסט 1999, התחוור לתובעים כי הבנק גרם במעשיו ובמחדליו המתוארים להלן לנזקים ישירים שאינם פוחתים מסך 930,000 ₪ וכן לנזקים עקיפים הנובעים מגביית ריביות חריגות, "ניפוח" חובות התובעים בבנק וגרימת לחץ כלכלי אשר הצר ומנע פעילות העסק וגרם לפגיעה בעסק ולנזקים עקיפים."
טענת התובעים לפיה הינם חסרי השכלה בנקאית ו/או ידע בנושאים בנקאיים דוגמת גובה הריבית הנהוגה בבנקים ואופן חישובה, אינה רלוונטית לדחיית מרוץ ההתיישנות.
אי ידיעת הדין אינו מצב המשהה את תחילת מרוץ ההתיישנות לפי חוקי ההתיישנות שהרי חוק ההתיישנות מדבר על אי ידיעת העובדות אשר נעלמו מן התובע, ואין דינו של דין כדינה של עובדה.
גם גילוי מאוחר של הזכות המשפטית הצומחת ממערכת עובדות ידועה אינו יכול להביא לדחיית מרוץ ההתיישנות.
אף סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע כי על מנת לדחות את מועד מרוץ ההתיישנות אין די באי ידיעת העובדות המהוות את עילת התובענה, אלא צריך להראות כי העובדות לא היו ידועות לתובעים מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן.
במקרה דנן לא נתנו התובעים כל הסבר להימנעות מהגשת תביעה עד עתה.
האם פשר הדבר כי אלה לא ידעו כי חשבונם מחויב בריבית?
יתרה מזו, במקרנו עומדת לתובעים לרועץ התביעה הראשונה שהגישו כנגד הנתבע כבר בשנת 1989.
בתביעה זו טענו התובעים כנגד הנתבע כי גבה מהם לאורך כל התקופה ריבית חריגה במקום ריבית חובה בלבד.
כן העלו טענה לגביית תוספת סיכון בה בשעה שהחשבון גובה בבטחונות מתאימים, מכאן שכבר בשנת 1989 ידעו התובעים כי יש להם טענות כנגד הנתבע בגין גביית ריבית ביתר.
אשר על כן הנני מקבלת את טענת הנתבע להתיישנות עילת התביעה ככל שהיא מתייחסת לריביות לתקופה החל מ - 1.7.1992 ועד ליום 25.10.1992, והתביעה תצומצם רק לטענות המתייחסות ממועד זה ואילם

התוצאה:

לאור כל האמור לעיל אני פוסקת כי:
א. לשאלת התיישנות הטענות הנוגעות לתוכניות החסכון-
מסך ההתיישנות יורד על תוכניות חסכון מספר 36-13.
ב. לשאלת התיישנות עילת הריביות לתקופה של 1.7.1992 – 25.10.1992 –
אני מקבלת את הטענה לפיה חלה התיישנות לגבי התקופה האמורה לעיל.
ג. תוך 45 יום יעדכנו התובעים את כתב התביעה בערכי יום הגשתו, על פי הצמצום בסעיפים א – ב לעיל.
הוצאות הבקשה בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ לטובת הנתבע.
ישיבת קדם משפט תתקיים ביום 27.6.02 בשעה 08:30.

המזכירות תמציא העתק החלטה לב"כ הצדדים.
ניתנה היום כ"ה בניסן, תשס"ב (7 באפריל 2002) בהעדר הצדדים.


שבח יהודית, שופטת








א בית משפט שלום 96667/99 מורד חלקי חילוף בע"מ, מורד דוד נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (פורסם ב-ֽ 07/04/2002)