פסקי דין על נדאל חסן

92563/03 בש     11/11/2003




בש 92563/03 מדינת ישראל נ' נדאל חסן




1
בתי המשפט

בש 092563/03
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
בתיק עיקרי: 001150/

11/11/2003

כב' השופט כבוב חאלד

בפני
:

מדינת ישראל

בעניין:
מבקש

ע"י ב"כ עו"ד מיכל גל
נ ג ד
נדאל חסן


משיב
עו"ד אבו שחאדה הישאם

ע"י ב"כ

החלטה

1. זוהי בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו, כאשר בד בבד הוגש כנגדו כתב-אישום ב-ת.פ.ח 1150/03 (מחוזי-ת"א), אשר מייחס לו רצח בכוונה תחילה עבירה לפי סעיף 300 (א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

2. כמפורט בכתב-האישום אשר הוגש כנגד המשיב, תפס המשיב את המנוח בשעת לילה מאוחרת כפת את ידיו ורגליו בחבלים, והסיע אותו במשאית לאזור חולות בתל אביב. שם הוריד המשיב את המנוח השכיב אותו על החול ועלה עם המשאית על ראשו ובית החזה שלו.
כתוצאה מהדריסה נגרם מותו של המנוח.

3. ב"כ המשיב, עו"ד אבו שחאדה הישאם
, העלה מספר טענות מקדמיות אליהן ראוי שאתייחס עוד טרם הדיון בבקשה לגופא.
(א) העדר סמכות עניינית
לטענת עו"ד אבו שחאדה הישאם
לא ניתן לקבוע בבירור כי מקום ביצוע העבירה הוא ישראל ומכאן שלפי סעיף 12 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 אין סמכות לבתי המשפט בישראל לדון בעבירה זו.
בנוסף בהתחשב בכך שקורבן העבירה והמשיב אינם תושבי/אזרחי ישראל הרי שגם מכוח סעיפים 14 ו 15 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 לא קמה סמכות לבתי המשפט בישראל לדון בעבירה זו.

אין מחלוקת כי המשיב והקורבן הם תושבי השטחים. יחד עם זאת מחומר הראיות עולה כי מעשה העבירה כן בוצע בישראל.

אני מוצא כי בטביעת גלגלי המשאית המוליכים מהגופה ואחריה, חוו"ד כי הרצח בוצע באמצעות צמיגי המשאית של אריה פיקסלר שהיתה ברשותו של המשיב בצירוף לחוו"ד הפתולוגית הרי שלא מתעורר ספק באשר למקום בו בוצעה העבירה ועל כן אני דוחה את הטענה.

(ב) הגנה מן הצדק והשתק לאור הרשעה ומאסר קודמים.
המשיב הועמד לדין בגין אותה עבירה נשוא כתב האישום בפני
בית משפט של הרשות הפלסטינית ואף הורשע בה ונגזר דינו לעונש של מאסר עולם.
בשנת 2002 שוחרר מהכלא (לטענת ב"כ באופן זמני) בשל כניסת ישראל לאזור צפון הגדה המערבית.
המשיב טוען כי מאחר שהועמד לדין בעבר בגין אותה עבירה, נחקר, וריצה חלק מעונש המאסר יש בהעמדתו לדין בשנית התעמרות והתאכזרות שמקימים הגנה מן הצדק והשתק כנגד התביעה בישראל מהעמדתו לדין בשנית.
ב"כ המשיב הדגיש כי אין הוא טוען טענות של "כבר הורשעתי" ו "סיכון כפול" אלא להשתק באמצעות העקרון של "הגנה מן הצדק".

קראתי בעיון את טיעונו המנומק של עו"ד אבו שחאדה הישאם
אך אני נאלץ לדחותו.
טענות ההשתק וסעד מן הצדק מקומן במקרים בהם מדובר על התנהגות בלתי נסבלת של הרשות ובבסיסה פגיעה חמורה בזכותו של המשיב לדיון הוגן ואין זהו המקרה שבפני
(ראה פרשת יפת).
המשיב אכן נשפט על ביצוע העבירה ברשות אך משפט זה התנהל ככל הנראה בחוסר סמכות כאשר בד בבד ניהלו גורמי החקירה בארץ מאמצים בכדי לאתרו, כך שלא ניתן לראות בהעמדתו לדין, בסמכות, התעמרות והתאכזרות עד כדי שהמצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת.

(ג) טענת האפליה ביחס לאחיו של המשיב
שני אחיו של המשיב זוכו במשפט שנערך להם ע"י הרשות הפלסטינית.
לאחר שחרורם ברשות נתפסו ע"י ישראל באשר לעבירה נשוא כתב האישום נחקרו ולטענת ב"כ של המשיב נאספו די ראיות מפלילות אך האחים שוחררו מבלי שהוגש כנגדם כתב אישום.
החלטה להעמיד רק את המשיב לדין מקימה טענת אפליה שמובילה למסקנה כי יש לבטל את כתב האישום.

אין בית המשפט יכול על סמך טיעוניו של ב"כ המשיב בלבד, לבסס טענת אפליה מהותית בין המשיב לאחיו. איני מוצא לאור הראיות בתיק כי יש מקום שבית המשפט יתערב בשיקולי הפרקליטות באשר להעמדתם לדין של אחיו של המשיב ומכאן אני דוחה את טענת האפליה.

4. חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) תשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים") מסמיך את בית המשפט להורות על מעצרו של נאשם עד תום בירור דינו. התנאי הראשון להפעלת סמכות זו, תלוי בקיומן של "ראיות לכאורה להוכחת האשמה".

המבחן לקיומן של "ראיות לכאורה" הוא זה שנקבע בפרשת זאדה, בש"פ 8087/95, פ"ד נ'(2) 133, על-ידי כב' הנשיא השופט ברק, כדלקמן:

"השאלה אינה אם חומר הראיות המצוי בידי התביעה מוכיח "לכאורה" את אשמת הנאשם מעבר לספק הסביר. המבחן הינו אם בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט יהא בכוחו להוכיח את אשמת הנאשם כנדרש במשפט פלילי."

שאלת המהימנות, כך נפסק, אינה נדונה בשלב הזה ובהעדר כירסום משמעותי העולה מתוך חומר החקירה, מתקיימת "נוסחת מעצר" שעניינה ראיות לכאורה.

5. ב"כ המשיב, טען להעדרן של ראיות לכאורה.
לטענתו הראיות אשר נאספו ברשות הפלסטינית אינן קבילות, מאחר שלא יתכן כי המבקשת תכיר בסמכות הרשות כישות חוקרת ומאידך תדחה את סמכותה כרשות שופטת. בנוסף הגורמים שביצעו את החקירה אינם ידועים ועל כן לא ניתן להתייחס לממצאי החקירה כמיהמנים.

באשר לפלטי הטלפון הנייד של המשיב ומסירת המשאית לידיו- ב"כ המשיב טוען כי הפלאפון לא היה ברשות המשיב באותה עת וכי למבקשת אין אינדיקציה לכך שהמשיב נהג במשאית בעת ביצוע הרצח ולא אחר.
טענה נוספת נוגעת להודאות המשיב בפני
העדים השונים - חסן אחמד (אחיו), אריה פיקסלר (בעל המשאית), ג'לאל וג'האד. לטענת ב"כ אין בידי המבקשת ראיות של ממש לגבי עצם אמירת הדברים והנסיבות שבהן נאמרו ועל כן לא ניתן לייחס לראיות אלה משקל רב.

באשר לקיומו של מניע, המשיב טוען כי אין בידי המבקשת כל ראיה לקיומו של מניע (למרות טענתה כי הרקע הוא כבוד המשפחה) ומשלא הוכח מניע יש בכך בכדי להחליש את קיומן של הראיות לכאורה.

6. קראתי את טיעוניו המפורטים של עו"ד הישאם אבו שחאדה, אך לאחר עיון בתיק החקירה, הגעתי לכלל מסקנה, כי המדינה יצאה ידי חובתה בקשר לתנאי זה הנוגע לקיום ראיות לכאורה.

באשר לטענתו כי לא ניתן להסתמך על חומר החקירה של הרשות אני מקבל את הטענה באופן שלא ניתן להתייחס לחקירות אלה כאילו נערכו ע"י גוף מוסמך אלא לכל היותר לחקירות שנוהלו באופן פרטי ובלתי מבוקר ועל כן לממצאי חקירות אלה יש להתייחס בזהירות המתחייבת.

באשר לטענה כי הפלאפון של המשיב לא היה ברשותו מאחר ששהה במעצר בזמן זה הרי שמחומר החקירה טענה זו נסתרת ע"י מספר עדים שטענו כי ראו את המשיב ביום הרצח ובינהם
הודעותיהם של אחיו של המשיב ודודו של הנרצח שראו את המשיב נוהג במשאית ביום הרצח.

הודעתו של אריה פיקסלר שמסר למשיב את המשאית שבבעלותו ושעליה נהג המשיב בתקופת עבודתו אצלו, לצביעה ביום 19.4.97 ועל קשרים טלפוניים בינו לבין המשיב בימים הבאים לגבי המשאית.
הודעה זו נתמכת בפלטי הפלאפון של המשיב ומר פיקסלר.
חוו"ד מז"פ הקובעת כי חלק מסימני הצמיגים נעשו בוודאות ע"י המשאית של מר פיקסלר.
פלטי הפלאפון של המשיב המלמדים כי שהה במועד הרלוונטי בתוך ישראל.
הודעותיהם של חסן , אריה פיקסלר וג'לאל המדובר - לכאורה בשלוש הודיות שונות של המשיב בפני
שלושה אנשים שונים שאומנם אינם מתארים בהרחבה את הודאת המשיב בפני
הם כך כל אחד בהודעתו מתייחס לכך שהמשיב הודה כי ביצע את הרצח.

משקלם המצטבר של כל הראיות ובכלל זה הודעותיהם של השלושה האמורים בפני
הם הודה המשיב, יש בהם בכדי להוביל למסקנה כי בידי המבקשת קיימות די ראיות הנדרשות לשלב זה של הדיון.

7. משקבעתי שקיימות ראיות לכאורה הרי שקיימת גם עילת מעצר על-פי דין, שכּן חזקה היא שהמְבצע עבירות מסוג זה מסוכן לציבור.

על-פי הוראות סעיף 21 (ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, שוב אין רואים במעצרו של משיב "אמצעי הרתעתי", אלא נושא הוא אופי מניעתי (פרשת קורמן: "על רקע זה התבססה והלכה התפיסה המניעתית. לפי תפיסה זו, אין הצדקה למעצר אלא אם המעצר או השחרור כרוך בסכנה לציבור...").

על בית-המשפט לבחון בכל מקרה בו מתקיימת עילת מעצר, אם ניתן להשיג את תכלית המעצר באמצעות שחרור בערובה בתנאים מגבילים ויש לנקוט באמצעים שפגיעתם בחירות המשיב פחותה.
8. בבואי לשקול חלופת מעצר באשר למשיב זה, ולמרות חלוף הזמן מאז ביצוע העבירה (חלוף זמן שאינו מאיין את מסוכנות המשיב בהנחה שנקבל את גרסתו כי שהה מרבית הזמן במעצר/מאסר ברשות) מצאתי כי לאור העבירה החמורה המיוחסת למשיב, העובדה כי הרצח בוצע בצורה אכזרית ומזעזעת יש בה כדי ללמד על אופיו של המשיב ועל הסכנה הממשית שנשקפת ממנו לציבור.

יתרה מכך העובדה כי המשיב שוהה בארץ באופן לא חוקי וללא כתובת קבועה הרי שאין בית המשפט יכול ליתן בו אמון וּלשחררו לחלופת מעצר גם מהטעם שיש חשש ממשי כי ימלט מפני ההליכים המשפטייים המתנהלים נגדו.
9. סיכומו של דבר, בשל אופיַיה החמוּר של העבירה המיוחסת למשיב, ולמרות הנסיבות המיוחדות של התנהלות המשפט להן טען בטעם בא-כוחו, אני מורה על מעצרו עד תום ההליכים כנגדו ב-ת.פ.ח 1150/03 (מחוזי-ת"א).
ניתנה היום ט"ז בחשון, תשס"ד (11 בנובמבר 2003) במעמד ב"כ הצדדים.

_____________
כבוב חאלד
, שופט








בש בית משפט מחוזי 92563/03 מדינת ישראל נ' נדאל חסן (פורסם ב-ֽ 11/11/2003)