פסקי דין על ב.א.ט.מ. תקשורת מתקדמת בע"מ | פסקי דין על בקיש צור דפנה | פסקי דין על צור ישראל |

303969/97 עב     25/04/2004




עב 303969/97 ב.א.ט.מ. תקשורת מתקדמת בע"מ נ' בקיש צור דפנה, צור ישראל




בעניין:

1



בתי הדין לעבודה


בית דין א.לעבודה ת"א
עב 303969/97

בפני
:
כב' השופט אילן איטח
נ.צ. - מר מילר עמירם
נ.צ. - מר אבידור דוד


25/04/2004




בעניין
:
ב.א.ט.מ. תקשורת מתקדמת בע"מ



ע"י ב"כ עו"ד
אשר חלד
ואלינור ליאור
המבקשת



- נ
ג
ד -





בקיש צור דפנה


ע"י ב"כ עו"ד
צור ישראל
דנה מינסקי
המשיבה


החלטה
מבוא

1.
בתובענה העיקרית שבפני
נו תובעת התובעת, בין היתר, הפרשי שכר בגין עמלות המגיעות לה לטענתה מהנתבעת (להלן – תביעת העמלות).

2.
ביום 12.1.04, עוד טרם הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הנתבעת, הגישה הנתבעת בקשה שבמהותה נועדה לאכוף על התובעת "הסכם פשרה" שלטענתה
נכרת בין הצדדים (באמצעות באי כוחם) בקשר למיצוי תביעת העמלות. הבקשה נתמכה בתצהירה של עו"ד אביטל לוי ממשרד עורכי הדין המייצג את הנתבעת.

בין היתר ביקשה הנתבעת: לדחות את תביעת העמלות על הסף מחמת השתק ומניעות. לחלופין, להתיר לנתבעת לתקן את כתב ההגנה או למחוק את סעיף 14 לתצהיר התובעת שעוסק בתביעת העמלות.

3.
ביום 20.1.03 הגישה התובעת את תגובתה. לעניין ההסכם טענה התובעת כי "מכלול העובדות מצביע חד משמעית כי הצדדים לא הגיעו לידי הסכם פשרה מגובש וסופי ולא היתה גמירות דעת ומסויימות בנושא העמלות." (הדגשות הוספו – א.א.) וכי "אין כל עילה להימנע מהכרעה שיפוטית בנושא העמלות כל עוד קיים ההליך בפני
בית הדין במתכונתו הקיימת".

4.
בפתח ישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 22.1.04 הסכימו באי כח הצדדים כי הבקשה דלעיל תוכרע במסגרת ההכרעה בתיק העיקרי. ההסכמה התקבלה כדי לא לעכב את המשך שמיעת ההוכחות שנקבעו ליום 5.2.04 לטובת שמיעתו של מר לפיד (השוהה בחו"ל) ואשר עדותו אינה נוגעת לתביעת העמלות וליום 4.3.04 לטובת שמיעת עדי הנתבעת. בהתאם לכך נחקרה התובעת גם על סוגיית הסכם הפשרה (בהיותה המצהירה בתגובה לבקשה). אלא שבתום ישיבת ההוכחות הנ"ל הבחין ב"כ התובעת כי בא כוחו של מר לפיד הודיע כבר ביום 14.1.04 כי העד לא יוכל להתייצב לדיון הקבוע ליום 5.2.04. לפיכך נדחתה שמיעתו של מר לפיד ליום 15.4.04. על מנת לנצל את הזמן שנותר ואולי לחסוך את המשך שמיעת הראיות בנושא העמלות נקבע כי הדיון הקבוע ליום 5.2.04 יוקדש לדיון בבקשת הנתבעת.

5.
ביום 5.2.04 התקיים הדיון בבקשה. בפתח הדיון הסכימו הצדדים כדלהלן:

"בעקבות החלטת בית הדין לברר את שאלת המחיקה קודם להמשך ההוכחות וזאת לאור הדחייה במועד ההוכחות, אנו מסכימים למצב שנוצר בו התהפך סדר הבאת הראיות לעניין הבקשה וזאת מבלי לגרוע או לשנות מנטלי ההוכחה של הבקשה."
[1]

בהתאם לכך נחקרה עו"ד לוי על תצהירה והצדדים סיכמו בעל פה. בשל תקלה במחשב, השלים ב"כ התובעת את סיכומיו בכתב ביום 12.2.04, וב"כ הנתבעת הגיש ביום 19.2.04 את השלמת תגובתו.

המסגרת הדיונית


6.
כאמור הבקשה העיקרית של הנתבעת היא לדחות על הסף את התביעה לעמלות (ככל שהיא נשענת על הסכם העבודה המקורי) וזאת מחמת השתק ומניעות. בכך מתמלא האמור בתקנה 45 (א) (3) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991, אשר מסמיכה את בית הדין לדחות תביעה על הסף מ"כל נימוק אחר שעל פיו סבור בית הדין שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה". לטענת הנתבעת עילת התביעה היחידה שעומדת לתובעת בקשר לעמלות יסודה ב"הסכם הפשרה" (בכפוף להוכחת כריתתו)

[2]
, שכן הסכם הפשרה מהווה "כתב ויתור" על העילה המקורית.

7.
נקדים את המאוחר ונציין כי קודם לשמיעת הבקשה התחבטנו בשאלה שמא יש לילך דווקא במסלול של תיקון כתב ההגנה (בהתאם לבקשה החלופית של הנתבעת), אולם בשים לב לשלב בו מצוי התיק (ההוכחות כבר התחילו) ולעובדה כי ממילא נפרסו בפני
נו מלוא העדויות בקשר להסכם הפשרה הרי שאין טעם לילך במסלול זה. המשמעות המעשית היא של פיצול הדיון. פיצול דיון הוא אמנם היוצא מן הכלל ודרך המלך היא בשמיעת הדיון כולו. אולם בנסיבות אלה כאשר הכרעה בשאלת קיומו או העדרו של הסכם פשרה טעונה הליך קצר ומהיר מבלי לעכב את יתר בירור התיק ותוך ניצול זמן "שהתפנה" בשל דחיה במועדי הדיון, ובכך אולי יחסכו המשך ההוכחות בסוגית העמלות (הוכחות הכרוכות בהגשת תחשיבים מתחשיבים שונים) – התקיימו לדעתנו התנאים המצדיקים את הפיצול והם ייעול משמעותי בדיון

[3]
.

רקע עובדתי


8.
ואלה העובדות הרלוונטיות לענייננו, כפי שעולה מן העדויות והמסמכים שבפני
נו. יאמר כבר עתה כי העדות הישירה היחידה שנשמעה בפני
נו היתה של עו"ד לוי והיא היתה מהימנה בעינינו ולא מצאנו להטיל בה כל דופי. יחד עם זאת בקטעים מסוימים שזורים בה עדויות שמיעה והדבר משליך על משקלן. תגובת התובעת לבקשה נתמכה בתצהירה של התובעת, אולם כל כולו מבוסס – בעניינים הרלוונטיים לבקשה - על עדות שמיעה

[4]
:

8.1.
בעקבות הצעה שהעלה בית הדין בישיבת התזכורת שקוימה ביום
4.9.03, לרגל החלפת האב"ד, ניהלו הצדדים מו"מ לפשרה במטרה לסיים את המחלוקת בסוגיית העמלות.

8.2.
לטענת הנתבעת המו"מ התגבש לכלל הסכם הפשרה אשר נכרת ביום 8.10.03 בשיחת טלפון בין עו"ד צור – ב"כ התובעת – לבין עו"ד חלד – ב"כ הנתבעת

. לטענת הנתבעת, לאחר שהנתבעת קיבלה את הצעת התובעת לפיה תשלם הנתבעת לתובעת סכום כלשהו לסילוק כל טענה או תביעה של התובעת בעניין זה (להלן – הסכם הפשרה או סכום הפשרה, לפי העניין).

על תוכנה של ההסכמה הטלפונית שלטענת הנתבעת היא זו המהווה את הסכם הפשרה לא הובאה בפני
נו שום עדות ישירה, והיא נשמעה מפי השמועה (מה שדיווח עו"ד חלד לעו"ד לוי ב'זמן אמת'
[5]
)
. מנגד טוען ב"כ התובע כי "ההצעה" באה דווקא מב"כ הנתבעת. אלא שטענה זו נתמכת בתצהירה של התובעת שגם היא לא היתה שותפה לשיחה הנ"ל ולמעשה "חיה" מפי השמועה.

8.3.
לאחר שנכרת הסכם העמלות, כטענת הנתבעת, שיגר ב"כ התובעת לב"כ הנתבעת מכתב מיום 12.10.03 (נספח א' לבקשה) המשקף את פרטי הסכם הפשרה. וכך הוא כתב:

"לאור העובדה כי בנושא העמלות תשלומם בפועל למרשתי לא הוסדר עד היום, אין טעם להסדר הפשרה המוצע.
לפיכך מרשתי אינה מוכנה לקבל את הצעת הפשרה ובדעתה לנהל את ההוכחות בתיק לרבות בנושא העמלות והפרשי שכר מולן בגינן."

8.4.
התובעת אישרה בעדותה כי בא כוחה, עו"ד צור, קיבל את אישורה לכך "שיועבר לאחר חול המועד סוכות" סכום הפשרה

[6]
.

8.5.
ביום 20.10.03 (לאחר חופשת הסוכות) טילפן עו"ד חלד אל עו"ד צור, בנוכחות עו"ד לוי, וביקש לסכם את אופן ביצוע הסכם הפשרה ואת דרך ניכוי המס במקור. במהלך השיחה (שעו"ד לוי שמעה רק את צידה האחד – את דברי עו"ד חלד ולא את דברי עו"ד צור) ביקש עו"ד צור (כך מעידה עו"ד לוי מפי השמועה) לעכב את ביצוע ההסכם לצורך בירור סוגיית המיסוי וזכאותה של התובעת לפטור מלא או חלקי ממס.

8.6.
ביום 4.11.03 הגישה התובעת את תצהירי עדותה הראשיים, ובהם נכללה גם התייחסות לעניין העמלות (סעיף 14 לתצהיר התובעת שהנתבעת מבקשת למחוק).

8.7.
ביום 8.12.03 העבירה עו"ד לוי לעו"ד צור "טיוטה לצרכי מו"מ" של הודעה לבית הדין שכותרתה – "הסכם הפשרה". בשל חשיבותה נביא את נוסחה להלן:
"הסכם פשרה

הצדדים מתכבדים להודיע לבית הדין הנכבד כי הגיעו להסכם
פשרה בתיק זה, כמפורט להלן:

1.
מבלי
להודות בכל טענה, משפטית או עובדתית, של מי מהצדדים, ולסילוק כל תביעות ו/או טענות התובעת כלפי הנתבעת בגין עבודתה בנתבעת וסיומה להוציא עניין המניות, הסכימו הצדדים כמפורט להלן.

2.
הנתבעת תשלם לתובעת סך השווה בשקלים ל-9,990 דולר ארה"ב, לפי השער היציג במועד התשלום.
3.
סכום זה יועבר, לאחר ניכוי מס כדין, ישירות לחשבון בנק לפי פרטים שיימסרו בכתב לב"כ הנתבעת. ההעברה תתבצע תוך 14 יום מיום קבלת אישור ניכוי מס במקור אצל ב"כ הנתבעת או מיום קבלת הודעה בכתב מב"כ התובעת כי אין בכוונת התובעת לשלוח לנתבעת אישור ניכוי מס במקור."

8.8.
ביום 11.12.03 שיגר עו"ד צור למשרדי ב"כ הנתבעת את השגותיו להודעה נספח ד' (נספח ה' לבקשה) שזו לשונה:


"לטיוטת ההסכם שנשלח:
סעיף 1 - לא מקובל עלי הפטור הכללי. התשלום מתייחס לסעיף 11

לתביעה המתוקנת.
סעיף 3 - הסכום יועבר למשרדנו כפקדון עם חתימת הסכם הפשרה.
תוך 60 יום מסיום העיצומים במשק נמציא לכם את אחוז הניכוי במקור, או פטור מניכוי.
סכום הניכוי כדין שייקבע, אם בכלל, יועבר אליכם לשם תשלומו לרשויות וקבלת אישור מכם על התשלום לרשויות."

8.9.
עו"ד לוי מצהירה כדלהלן:

"בשיחת טלפון שקיימתי עם עו"ד צור ביום 17.12.03, שטח באוזני עו"ד צור את קשייה של התובעת להשלים את הבירור מול רשויות המס, מאחר והיא שוהה בחו"ל ועקב העיצומים במשרדי רשויות המס. הבהרתי לו כי הנתבעת מחויבת לדווח לרשויות המס על כל הוצאת כספים, ובשל כך לא ניתן להעביר למשרדו את הסכום המוסכם, ללא ניכוי מס במקור כדין. בסיום השיחה, אמר עו"ד צור כי הוא יתייעץ עם רואה-חשבון וישוב אלי עם תשובה באשר לאופן ביצוע התשלום."

מעידה עו"ד לוי כי לגופו של נספח ה' היא הודיעה לעו"ד צור כי ההסתייגות לסעיף 1 לנספח ד' מקובלת מהותית וזה רק ענין של ניסוח
[7]
.

8.10.
לטענת הנתבעת בשלב זה, בשל שהיית התובעת בחו"ל ועקב עיצומים אצל רשויות המס התעכב בירור סוגיית המס, והצדדים העלו אפשרויות שונות לגבי אופן ביצוע הסכם הפשרה. למעשה הצדדים התדיינו לגבי ההסתייגות של עו"ד צור לקבוע בסעיף 3 של נספח ד' – קרי, הצדדים המשיכו לדון על אופן ביצוע התשלום.

8.11.
ביום 22.12.03 נפגשו באי כח הצדדים בדיון שהתקיים בתיק זה בפני
בית הדין. שלא בתוך האולם חזרו ב"כ הצדדים ודנו, בנוכחות עו"ד לוי, באופן ביצוע התשלום, כאשר עו"ד חלד הציע כי הוא יחזיק בסכום הפשרה בנאמנות עד להשלמת בירור סוגיית המס. עו"ד צור השיב כי הוא יבדוק הצעה זו עם התובעת וישיבנו דבר. במהלך השיחות הנ"ל לא "היה זכר או רמז לפקפוק מצד ב"כ התובעת לכך שעניין העמלות סוכם ונסגר"

[8]
.

8.12.
ביום 31.12.03, בעת שב"כ הנתבעת ממתינים לתשובת ב"כ התובעת, שלח ב"כ התובעת לב"כ הנתבעת מכתב המבטל את 'הסכם הפשרה' הנטען (נספח ב' לבקשה) ובו נאמר:

"לאור העובדה כי בנושא העמלות תשלומם בפועל למרשתי לא הוסדר עד היום, אין טעם להסדר הפשרה המוצע.
לפיכך מרשתי אינה מוכנה לקבל את הצעת הפשרה ובדעתה לנהל את ההוכחות בתיק לרבות בנושא העמלות והפרשי שכר מולן בגינן."

8.13.
ביום 5.1.04, למחרת שובו של ב"כ הנתבעת מחו"ל, הוא שלח לב"כ התובעת מכתב המדבר בעד עצמו:

"במענה למכתבך שבסמך, הריני מתכבד לפנות אילך בעניין שבנכון, כדלהלן:
1.
במהלך משא-ומתן אשר התנהל בינינו, הצעת בשם מרשתך, גב' בקיש צור, כי חברת באטמ תשלם לה סך השווה ל-9,990$ דולר ארה"ב (ברוטו), לסילוק כל תביעה וטענה כלפי באטמ ולסיום כל מחלוקת בגין תשלום עמלות. חברת באטמ, באמצעותנו, הסכימה לקבל הצעה זו של מרשתך.
2.
האופן המסלף בו מוצגים הדברים במכתבך שבסמך, כביכול מרשתך "אינה מוכנה לקבל את הצעת הפשרה" - אינו אלא הודעת ביטול חד-צדדית של ההסכם שנעשה בין מרשינו.
3.
נוכח ההסכמה שהושגה בסוגיית העמלות כמפורט בסעיף 1 לעיל, לא נערכנו לקיום הוכחות בסוגייה זו ובדעתנו להגיש בקשה מתאימה לבית הדין הנכבד בעניין זה."

9.
עיקר טענות הנתבעת בסיכומיה הן:

9.1.
בין הצדדים נכרת הסכם פשרה שתוכנו תשלום סכום הפשרה בתמורה למיצוי התביעה לגבי העמלות. לטענת הנתבעת מדובר בהסכם "מסוים" ולראיה הנימוק של ב"כ התובעת לביטולו לא היה מסויימות אלא "העדר טעם להסדר" בשל אי ביצוע התשלום.

9.2.
הסכם הפשרה נכרת בשיחה הטלפונית שנערכה בין עו"ד חלד לבין עו"ד צור ביום 8.10.03 (סעיפים 2 ו- 3 לבקשה). הראיות לכך הן שתיים: מכתבו של עו"ד צור מיום 12.10.03 (נספח א' לבקשה) ועדותה של עו"ד לוי. לטענת הנתבעת העובדה כי עו"ד צור נמנע מלהעיד למרות עדותה הישירה של עו"ד לוי פועלת לרעת התובעת שכן היא נמנעה מלהביא עד שיפריך את גרסת הנתבעת.

9.3.
התובעת היא שביקשה לעכב את ביצוע הסכם הפשרה לצורך מציאת פתרון מיסויי, והנתבעת הסכימה לכך. לפיכך הטענה כאילו "האשם" לאי ביצוע התשלום רובץ על הנתבעת ומאפשר לתובעת להשתחרר מההסכמות מופרכת מיסודה.

9.4.
נספח ד' לבקשה – הטיוטה לבית הדין – אינה בקשה לאישור הסכם פשרה אלא הודעה על הגעה להסכם פשרה. מכאן שמתן תוקף של

פסק דין
לא היה תנאי לשכלול ההסכם. את הנוסח "טיוטה לצרכי מו"מ" שמופיעה בראש ההודעה יש להבין כמתייחס למו"מ על נוסח ההודעה לבית הדין ולא על תוכנו של ההסכם.

9.5.
טענת התובעת כאילו מהגשת תצהיר התובעת המתייחס לעמלות ניתן ללמוד כי באותה עת לא שרר בין הצדדים הסכם פשרה, אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שחודש וחצי לאחר מכן מודיע ב"כ התובעת על כוונתו לנהל ראיות לגבי העמלות. צא ולמד, עצם הגשת התצהיר לא יכולה ללמד לכשעצמה על הכוונה לנהל ראיות.

9.6.
טענת התובעת בדבר העדר גמירות דעת אינה נתמכת בראיה ישירה ונטענת בעלמא. יתר על כן, מדובר בגרסה מאוחרת שאינה עולה בקנה אחד עם תוכן מכתבו של ב"כ התובעת מיום 31.12.03 אשר תולה את עילת הביטול באי ביצוע ההסכם. זאת ועוד, הטענה כאילו נותרו פרטים לא מסוכמים אינה עולה בקנה אחד עם עדותה
של עו"ד לוי שלא נסתרה.

9.7.
הסכם הפשרה מהווה כתב ויתור וסילוק כדין לגבי עילת התביעה המקורית על העמלות.

9.8.
נפגעה יכולתה של הנתבעת להתגונן בענין העמלות כיוון שהצורך בסגירת פשרה לגבי העמלות "ריחף" כל העת באוויר, וזאת בשל הקושי של הנתבעת להכין את הגנתה על יסוד נתונים חשבונאים משנת 1996. יאמר כבר עתה כי טענה זו טוב היה לה לו לא היתה מועלת – ולא רק משום שהיא לא נתמכה בתצהיר.

10.
עיקרי טענות התובעת בסיכומיה הן:

10.1.
דינה של בקשת התובעת להדחות על הסף בהיותה מושתת על מסמכים אשר הוחלפו בין הצדדים במסגרת ניהול מו"מ לפשרה, ולפיכך מסמכים עליהם מוטל חיסיון ואשר לא ניתן להגישם לבית הדין.

10.2.
יש לדחות את הבקשה משום שחלקים ממנה שעניינם הוכחת "הסכם הפשרה" נשענים על עדות שמועה – הכוונה לתוכנה של השיחה מיום 8.10.03 עליה מעידה עו"ד לוי מפי השמועה. לטענת התובעת טיעוני הנתבעת לגבי הימנעות עד מלהעיד פועלים דווקא לרעת הנתבעת, שכן הנתבעת היא זו שנמנעה מלהביא את העדות הישירה על תוכנה של אותה שיחה – עדותו של עו"ד חלד.

10.3.
ההסכם לא השתכלל מכיוון שלא היה מפגש רצונות לגבי שתי סוגיות המפורטות בנספח ה' לבקשה: הראשונה, תוכן סעיף סילוק התביעות, והשניה, מועד התשלום. לטענת התובעת מדובר בפרטים מהותיים. אולם גם אם מדובר בפרטים שוליים עדין יש בהם כדי לגבש את המסקנה כי הסכם הפשרה לא שוכלל. לענין זה מפנה ב"כ התובעת לספרם של המלומדים פרידמן וכהן:

"אולם אפילו הגיעו הצדדים להסכמה על עיקר הדברים, הרי שאם נתגלעה מחלוקת ביניהם, לא נכרת חוזה, גם אם המחלוקת מתייחסת לפרט לא מהותי... כך למשל, נניח שמתנהל משא ומתן למכירתו של נכס, והצדדים הסכימו על כל הפרטים, אלא שצד אחד דורש שהנכס יימסר לו תוך 10 ימים, ואילו הצד השני מוכן למסרו רק כעבור 15 יום. בנקודה זו לא הגיעו הצדדים לעמק השווה והמשא ומתן נכשל".
[9]

10.4.
העדר גמירות דעת של הצדדים - שכן הנוהג המקובל בבתי משפט הוא מתן הודעה מוסכמת לבית המשפט ובמקרה זה הודעה כאמור לא ניתנה. יתר על כן, מנספח ד' שכותרתו "הסכם פשרה" ובראשו מתנוסס הכיתוב "טיוטה לצרכי מו"מ" ניתן ללמוד כי גמירות הדעת היתה טעונה חתימה על הסכם. ראיה נוספת להעדר גמירות דעת בשלב של השיחה ביום 8.10.03 היא הגשת תצהירה של התובעת גם בנושא העמלות.

10.5.
מאחר והנתבעת לא "קיבלה" את דרישת התובעת לתשלום "לאחר חג הסוכות" – ולראיה התשלום לא בוצע, הרי שלא נכרת הסכם.

10.6.
במקרה הנוכחי פרישת התובעת מהמשא ומתן נעשה בתום לב ומשיקולים ענייניים וזכותה של התובעת לעשות כן

[10]
.

טענות הסף של התובעת


(א)

האם יש לדחות על הסף את הבקשה בהיותה נשענת על מסמכים שהוחלפו במסגרת ניהול מו"מ לפשרה?

11.
טוענת התובעת כי דינה של בקשת התובעת להדחות על הסף בהיותה נשענת על מסמכים אשר הוחלפו בין הצדדים במסגרת ניהול מו"מ לפשרה, ולפיכך מסמכים עליהם מוטל חיסיון ואשר לא ניתן להגישם לבית הדין.

12.
אין בידינו לקבל טענה זו. החסיון החל על מסמכים המוחלפים בעת ניהול מו"מ לפשרה מעניק אמנם ל"ראיות" (בכתב או בעל פה

[11]
) חסיון מוחלט בעל אופי חפצי, אולם חסיון זה (שמוגבל למעשה לשימוש בראיה כב"הודאת בעל דין" לגבי עמדה זו אחרת במהלך המו"מ לפשרה) אינו שולל את כוחה של הראיה לשמש ראיה לקיומו של חוזה מחייב
[12]
. כבר נפסק כי:

"לעיתים יכול מסמך אשר נעשה במהלך משא ומתן לפשרה, להתקבל כראיה בבית המשפט. כך למשל, כאשר גלומה במסמך האמור הצעה מחייבת, אשר בא עליה קיבול על ידי הצד השני, יכול המסמך לשמש כראיה להצעה המהווה יסוד לכריתתו של חוזה בין הצדדים (ראה: ע"א 440/75, זנדבנק נ. דנציגר, פד"י ל'(2), 260, 274). ואולם, כאשר המשא ומתן בין הצדדים נכשל, לא ישמשו המסמכים וההצהרות שהוחלפו ביניהם במהלך המשא ומתן כהודאת בעל דין כנגדם (שם, שם)."
[13]
(הדגשה הוספה – א.א.)

13.
יחד עם זאת יתכן וראוי, כענין של מדיניות שיפוטית, לדרוש כי הסכם פשרה כאמור יוכח באמצעות מסמך קונקלוסיבי בכתב, וזאת משיקולי ודאות. הטעם לכך נעוץ באינטרסים המתנגשים במקרה זה – מחד, האינטרס של כיבוד הסכמים ומאידך האינטרס של עידוד צדדים לנהל מו"מ לפשרה מבלי לחשוש מכך שעמדותיהם במו"מ יחשפו אלא כאשר תהיה ודאות לכך שהמו"מ הבשיל לכלל הסכם. לסוגיה זו נתייחס בהמשך.

(ב)

האם יש לדחות את הבקשה בהיותה נשענת על עדות שמועה
?

14.
אכן עדותה של עו"ד לוי לגבי תוכנה של השיחה מיום 8.10.03 היא עדות שמועה. אולם כל יתר עדותה היא עדות ישירה של מי שהיתה מעורבת בדברים – גם אם בצורה פסיבית.

15.
סעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה קובע כי בית הדין לא יהיה קשור בדיני הראיות. משמעות הדבר כי ראיות "שמועה" עשויות להיות קבילות אם כי ינתן להן המשקל הראוי. במקרה הנוכחי נספח א' מדבר בעד עצמו. העובדה שהוא הוגש שלא באמצעות עורכו או מקבלו אינו פוסלת את קבלתו, והיא יכולה להשליך על משקלו. אולם מאחר ותוכנו לא הוכחש ע"י התובעת והתובעת אף אישרה (לפי עדותה) לעו"ד צור את סיכום המצוי בו, מצאנו לנכון להסתמך עליו. בנסיבות אלה אין מקום לדחות את הבקשה מהטעם הנ"ל.

מסויימות הסכם הפשרה

16.
הנתבעת טוענת כי נכרת הסכם בקשר לתביעת העמלות ושתוכנו הוא תשלום סכום הפשרה כנגד ויתור וסילוק של כל טענה בנוגע לעמלות. טוענת התובעת כי לא השתכלל ההסכם בשל העדר מסויימות, שהיא יסוד בילתו אין לשכלולו של החוזה

[14]

17.
בכל הכבוד אין בידינו לקבל את טענות התובעת. מהמסמכים והעדויות שהוצגו בפני
נו עולה כי פרטי הסכם הפשרה מסויימים דיים:

17.1.
הטענה כאילו סעיף מיצוי תביעות נותר פתוח, אינה נתמכת בראיות. ראשית, כבר בנספח א' מופיע תוכן "השיחה והסיכום מיום 8.10.03" בעניין זה והוא – סכום הפשרה מסלק אך ורק את התביעה שקשורה לנושא העמלות. למעלה מן הצריך נציין כי עו"ד לוי העידה – ועדותה לא נסתרה – כי ההסתייגות של עו"ד צור בעניין זה (כפי שפורט בנספח ה' לבקשה) התקבלה והדברים נמסרו לו.

17.2.
טוענת עוד התובעת כי ההסכם לא השתכלל גם משום שמועד התשלום לא סוכם. טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם הראיות שבפני
נו. מנספח א' עולה כי מועד התשלום סוכם בצורה חד משמעית - "עם שובי מחו"ל (לאחר חול המועד סוכות)". מועד זה לא הותנה בשום תנאי, לרבות לא בקשר לבירור היבטי מיסוי. כך גם לגבי אופן ביצוע התשלום – הסכום "יועבר אלי עבור מרשתי". אלא (כך עולה מעדותה של עו"ד לוי) שעו"ד צור ביקש לדחות את ביצוע התשלום משיקולי בירור היבטי מס וניסיון לקבל פטור מניכוי מס. גם הדיונים על אופן הביצוע נעשו במטרה לעקוף בעיות מיסוי (חובת ניכוי מס במקור). הנתבעת שמבחינתה הדבר לא מעלה ולא מוריד שכן סך הוצאותיה ממילא לא יעלו על סכום הפשרה, לא התנגדה לשתף פעולה עם בקשת התובעת. התובעת לא הביאה כל ראיה לסתור את עדותה של עו"ד לוי בעניין זה ואין לנו כל סיבה שלא לקבל את עדותה. הנה כי כן אלמלא בקשת ב"כ התובעת – הסכם הפשרה היה מבוצע כבר בחודש אוקטובר 2003.

17.3.
המשמעות של מהלך הדברים לגבי מועד ואופן ביצוע התשלום, היא שהדין ודברים בין הצדדים לגבי מועד ואופן ביצוע התשלום נעשה בהקשר של "שינוי" ההסכמות מיום 8.10.03 (וליתר דיוק של שינוי מרכיב אחד מההסכמות הנ"ל והוא מועד ביצוע התשלום – שתחילה נקבע למועד שהוא "לאחר חג הסוכות" ולאחר מכן הוא נדחה בהסכמה).

17.4.
משכך, טענת התובעת הנסמכת על האמור בנספח ה' לגבי מועד התשלום אינה מעלה ואינה מורידה. שכן – אפילו נקבל את טענת התובעת כי מועד ואופן ביצוע התשלום בעקבות הדין ודברים המאוחר לא השתכלל, אין בכך ולא כלום. הצדדים נותרו עם הסיכום הקודם.

17.5.
זאת ועוד, אפילו אם נאמר כי "מועד ביצוע" ו"אופן ביצוע" התשלום נותרו בלתי מסויימים – אין בכך כדי להועיל לטענת התובעת כי ההסכם נותר בלתי מסויים. שכן, סעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי), קובע: "פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה – לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, ויראו גם פרטים אלה כמוסכמים." (הדגשה הוספה – א.א.).

17.6.
בפני
נו לא הוכח "נוהג קיים" בין הצדדים לגבי "מועד תשלום" או "אופן תשלום" (אם כי נוהגים כאמור בודאי קיימים מכח יחסי העבודה ששררו בין הצדדים), אולם במקרה זה בנמצא הוראות חוק המאפשרות "השלמה" של שתי הסוגיות

[15]
:

א)
לגבי מועד התשלום

– השילוב של הוראת סעיף 41 לחוק החוזים (חלק כללי)
[16]
ושל הוראות סעיפים 12 או 14 ו- 15 לחוק הגנת השכר שעוסקות במועד לתשלום שכר עבודה. יתר על כן, די בכך כי הנתבעת מוכנה לשלם לתובעת את סכום הפשרה באופן מיידי כדי להוות "השלמה" כאמור בסעיף 26 לחוק
[17]

ב)
לגבי אופן התשלום

– סעיף 2 לחוק הגנת השכר מהווה מנגנון השלמה.

17.7.
למען הבהירות נוסיף ונאמר כי "סוגיית המס" אינה מהווה כלל וכלל בעיה שכן, במקרה זה ממילא על "המשלם" (הנתבעת) לפעול בהתאם להוראות פקודת מס הכנסה.

18.
הנה כי כן פרטי ההסכם לו טוענת הנתבעת היו גם היו מסויימים דיים כדי לשכלל הסכם.

19.
בשולי הדברים נתייחס גם לטענת התובעת לפיה מאחר והנתבעת לא קיבלה את דרישת התובעת לתשלום "לאחר חג הסוכות", לא נכרת הסכם. בכל הכבוד, טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם התשתית הראייתית שהונחה בפני
נו, והיא נגועה בקורטוב של חוסר תום לב. שכן מהעדויות עולה שדווקא התובעת היא זו שביקשה לדחות את ביצוע התשלום והנתבעת נעתרה לכך.

גמירות הדעת לכריתת הסכם פשרה

20.
טענה נוספת בפי התובעת והיא כי התובעת לא "גמרה בדעתה" לכרות את הסכם הפשרה. משמעות הטענה היא – שלא כטענת הנתבעת, בסיכום הטלפוני מיום 8.10.03 לא גמרה בדעתה התובעת (באמצעות בא כוחה) להתקשר בחוזה מחייב. לראיה – כך טוענת התובעת – היא מצביעה על שתי עובדות:

20.1.
ביום 4.11.03 הוגשו תצהירי עדות של התובעת המתייחסים לעמלות, והדבר מלמד כי בשלב זה התובעת טרם הניחה שהשתכלל הסכם מחייב.

20.2.
נספח ד' שכותרתו "הסכם פשרה" ואשר כלל את מרכיבי ההסכם ומקום לחתימות שני הצדדים מלמד כי "גמירות הדעת" של הצדדים להתקשר בהסכם מחייב היתה אמורה לקבל את ביטויה בחתימה על הסכם כתוב, כפי שנהוג לעשות (כך לטענתה) בהסכמי פשרה הנכרתים במסגרת הליכים משפטיים, ולא בשיחה הטלפונית של באי הכח.

21.
כעולה מסעיף 2 לחוק החוזים (חלק כללי) "הצעה" חייבת לכלול "שני יסודות מרכזיים: גמירת דעת ומסויימות. שני יסודות אלה הם נפרדים ועצמאיים: הצדדים יכולים להצהיר כי הם גמרו בדעתם לכרות חוזה, אך אם אין הוא מפורט דיו, לא יחשב לחוזה. מן הצד האחר, אפילו בין הצדדים מסמך מפורט ומלא, הוא לא יחשב לחוזה, אם יסתבר כי הצדדים עדיין לא גמרו בדעתם לכרות חוזה."

[18]

את יסוד המסויימות כבר בחנו ועתה נבחן את יסוד גמירות הדעת.

22.
המבחן לקיומה של גמירות דעת הוא אובייקטיבי חיצוני בעל גוון סובייקטיבי. אובייקטיבי משום שלא בוחנים מה חשבו המתקשרים בליבם פנימה, אלא - מה ניתן להסיק מההשתקפות החיצונית העולה מהתנהגות. סובייקטיבי משום שבוחנים אם מתקשר סביר במעמדם של הצדדים המדוברים היה מסיק ממה שהתרחש ביניהם כי הם אכן גמרו בדעתם לכרות חוזה

[19]
.

23.
השאלה העומדת בפני
נו היא אם כן, האם ביום 8.10.03 "גמרו בדעתם" באי כח הצדדים להתקשר בהסכם מחייב למרות שפרטיו גובשו במלואם. טוענת הנתבעת כי טענת התובעת בדבר העדר גמירות דעת נטענת בעלמא וללא ראיות ישירות תומכות ולכן אין לשעות לטענתה. טענה זו אין בידנו לקבל. נטל ההוכחה לקיומה של גמירות דעת מוטל על הנתבעת (המבקשת בבקשה). הצד השני בהליך משפטי (התובעת שהיא המשיבה בבקשה) אינו חייב להביא את ראיותיו הוא,
והוא יכול לבסס את הגנתו על ראיות הצד האחר (עם כל הסיכון הכרוך בכך). במקרה זה, על יסוד הראיות שהוצגו בפני
נו - הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח גמירות דעת, ולכל היותר כפות המאזניים מעויינות,
וזאת מן הטעמים להלן:

23.1.
לא הובאה כל ראיה ישירה (להבדיל מעדות שמיעה של עו"ד לוי) לגבי תוכנה של השיחה מיום 8.10.03 שבה, לטענת הנתבעת, נכרת הסכם הפשרה. בעניין זה, הימנעותה של הנתבעת – עליה מוטל הנטל להוכיח קיומו של הסכם פשרה - מלהעיד את העד העיקרי מטעמה (עו"ד חלד) פועלת לרעתה

[20]
. למעשה בהעדר ראיה ישירה על תוכן השיחה לא נוכל לדעת אם מהשיחה ניתן להסיק 'גמירות דעת' או שמא, מה שסוכם בה היה בבחינת 'זכרון דברים' או 'הסכם להסכים'.

23.2.
עיון בנספח א' לבקשה – המהווה לטענת הנתבעת ראיה לקיומו של הסכם פשרה מחייב, מגלה כי המינוח בו עשה שימוש ב"כ התובעת במכתבו מיום 12.10.03 היה "סיכום" ולא "הסכם". בהתחשב בכך שנספח א' נכתב ע"י עו"ד יודע דת ודין, הרי שהעדרו של המינוח הישיר והמפורש ('הסכם') פועל לרעת הנתבעת ומתיישב יותר עם גירסת התובעת.

23.3.
על רקע האמור לעיל, הארועים שהתרחשו לאחר מכן מתיישבים יותר עם גרסת התובעת:

א)
הגשת תצהירה של התובעת כשהוא כולל התייחסות למרכיב העמלות אינה מתיישבת עם העמדה כי ביום 8.12.03 שוכלל הסכם פשרה. סביר להניח כי ב"כ התובעת לא היה טורח לכלול בתצהירי העדות הראשית מטעם התובעת רכיב מיותר.

ב)
ב"כ הנתבעת העבירו וניסחו את נספח ד'. בכך גילו דעתם הצדדים שגמירות הדעת להתקשר בהסכם מחייב (שכבר לא ניתן להשתחרר ממנו) טעונה הסכם בכתב וחתום. טוענת הנתבעת כי לא ניתן ללמוד זאת מנספח ד' לבקשה שכן, עיון בו מגלה כי הוא בבחינת "הודעה" על הסכם הפשרה ולא "ההסכם גופו". אין בידנו לקבל טענה זו. ראשית, עיון בנספח ד' מגלה כי הפניה לבית הדין מוכתרת בשם "הסכם פשרה" ולא "הודעה". שנית, נספח ד' כולל את סעיפי ההסכם גופו ולא נוסח של הודעה בלבד. אם עסקינן ב"הודעה" בלבד לא ברור מה ראו הצדדים לחזור על תוכן גוף ההסכם. שלישית, לא ברור מדוע היה צורך להתדיין על ניסוחו של ההסכם אם רק מדובר בהודעה לבית הדין. רביעית,
בראשו של נספח ד' מתנוסס הביטוי "טיוטה לצרכי מו"מ" – ביטוי זה מתיישב יותר עם הטענה כי נספח ד' אמור היה להיות ההסכם המחייב, ולא השיחה מיום 8.10.03 או אפילו נספח א'.

ג)
הנתבעת ממעטת מחשיבותו של נספח ד'. לטעמה אין לראות בו את ההסכם גופו אלא רק הודעה על הסכם הפשרה,
גם מטעם נוסף והוא -
בנספח ד' לא נכללה בקשה מבית הדין ליתן להסכם הפשרה תוקף של

פסק דין
. בכל הכבוד טענה זו לא ברורה לנו. העובדה שבנספח ד' לא נכללה בקשה כאמור אין בה, לכשעצמה, כדי לשלול את הטענה שנספח ד' הוא הוא ההסכם גופו.

24.
לכאורה ניתן היה לטעון כי ביום 8.10.03 נכרת בין הצדדים "הסכם להסכים" מעין 'זכרון דברים' שתוכנו משתקף בנספח א' לבקשה, וכי פרישתה של התובעת מהמו"מ שטעון היה רק חתימה על נספח ד' נעשתה בחוסר תום לב – במיוחד בהתחשב בכך שאלמלא הדחיות שביקשה התובעת היה הסכם הפשרה אולי מתבצע 'לאחר החגים' גם ללא צורך בחתימה על נספח ד'. במקרה שכזה יתכן והיה ראוי אף לשקול סעד של אכיפת ההסכם (פיצויי קיום) ולא רק להסתפק בפיצוי שהוא בבחינת דרך המלך ע"פ סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי)

[21]
. אלא שטענה כאמור לא נטענה בפני
נו ולפיכך אין אנו נדרשים להכריע בה.

מדיניות משפטית בדבר דרכי ההוכחה של הסכמי פשרה בהליכים משפטיים


25.
לא הובא בפני
נו מסמך קונקלוסיבי המוכיח את קיומו של הסכם פשרה. לטענת הנתבעת, הוכחת הסכם הפשרה מיום 8.10.03 נשענת על שתי ראיות מרכזיות – מכתבו של עו"ד צור (נספח א' לבקשה) ועדותה של עו"ד לוי. בנסיבות אלה מתעוררת השאלה - האם ניתן להוכיח הסכם פשרה שנכרת במסגרת יישוב הליכים משפטיים בדרך בה מבקשת הנתבעת לילך. קרי, האם לא יהיה נכון לדרוש, כענין של מדיניות משפטית, כי הסכמי פשרה בהליכים משפטיים יהיו טעונים 'דרישות צורה' (כגון: כתב). השאלה מתעוררת על רקע הדברים הבאים:

25.1.
דברי כב' השופט שמגר, כתוארו אז, בקשר לזהירות שיש לנקוט לפני הגעה למסקנה כי הסכם פשרה אכן נכרת:

"למותר להוסיף כי מקרה כגון זה יש בו כדי ללמד עד כמה חייב בית-משפט להקפיד ולהיזהר בטרם יסיק מסקנות בדבר קיומו של הסכם-פשרה בין הצדדים ועד למה
(צ"ל: כמה – א.א.) חשוב כי יתברר ללא הותרת ספק כלשהו, שאכן יש תמימות דעים בין הצדדים בדבר מהותה של ההצעה ובדבר קיבולה החד-משמעי."
[22]
(הדגשה הוספה – א.א.)

25.2.
הרצון שלא לפגוע בתמריץ לנהל מו"מ לפשרה בעת הליך משפטי. אם לא תוטל מגבלה על דרכי ההוכחה של הסכם פשרה יהיה קיים החשש שמא באיצטלה של טענה לקיומו של הסכם פשרה יוכל צד להביא את תוכנו של המו"מ בפני
בית המשפט ובכך לסכל את תכליתו של החיסיון. כך למשל יוכל צד לטעון כי "מכתב" פלוני הוא הוא ההסכם ולכן עליו לא חל החסיון (בהיותו ההסכם). כפועל יוצא מכך יחלש רצונם של צדדים להיות "משוחררים" בעת המו"מ לפשרה. חשש זה קיים גם אם הפונה לבית הדין פונה בתום לב. שכן, גם אז מסמכי מו"מ יגולו לבית המשפט. דרישת "צורה" מאפשרת לצדדים למיין את התנהגותם - שלב טרום חוזי או חוזה, ברמה גבוהה יותר של ודאות ובכך לצמצם משמעותית את חששם מפני חשיפת תוכנו של מו"מ בפני
בית המשפט שלא בהסכמתם.

25.3.
זאת ועוד, מטבע הדברים כאשר הצדדים מיוצגים, מי שמעורב במו"מ ויכול ונדרש להעיד הם באי כח הצדדים. סף ראייתי נמוך להוכחת הסכם פשרה עלול לגרור את באי כח הצדדים למצבים שיחייבו את עדותם, והדבר לא נראה רצוי.

26.
ב"כ הנתבעת התייחס לעניין זה בעת הסיכומים בעל פה, אלא שדווקא הקטע הזה בפרוטוקול נשמט בשל התקלה במחשב שנזכרה לעיל וחבל שב"כ הנתבעת לא מצא לנכון לחזור ולהתייחס לעניין זה בהשלמת הסיכומים בכתב. למיטב הזיכרון – טען ב"כ הנתבעת בסיכומים בעל פה שתי טענות: הראשונה, ע"פ חוק החוזים הסכם יכול להכרת שלא בכתב ואין שום הוראת חוק המגבילה את החופש החוזי המשתרע גם על "צורת החוזה". ואכן סעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי) מעניק "חופש צורה", ועל כך אומרים המלומדים פרידמן וכהן:

"הרעיון של חופש הצורה או חירותם של הצדדים לעצב את צורת הקשר החוזי כפי ראות עיניהם, הוא פועל יוצא של עקרון חופש החוזים. ברצותם - יקשרו קשר מחייב בחילופי דברים; ברצותם – יתנו לחוזה לבוש צורני על ידי העלאת הקשר על מסמך בכתב או בכל דרך אחרת."
[23]

השניה
, אין מקום להלכה כאמור מקום שדווקא "המטוטלת המשפטית" נעה לכיוון התרת מוסרותיהן של דרישות הצורה המעוגנות, למשל בסעיף 8 לחוק המקרקעין.

27.
התחבטנו רבות בשאלה הנ"ל, לרבות אם ראוי לעשות שימוש או להקיש מהרישא של סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני[

24]
אשר פורש כמטיל חובת כתב ראייתית במקרים מסויימים
[25]
, אך, נוכח המסקנה אליה הגענו בנוגע לשכלולו של הסכם הפשרה, ביכרנו שלא להכריע בסוגיה זו כעת ולהותיר את ההכרעה בה לעת מצוא.

הלכת בית הדין הארצי לעבודה בענין קל בניין

28.
למעלה מן הצריך נוסיף ונציין כי ע"פ פסיקת בית הדין הארצי לעבודה בענין קל בניין, הנסמכת על פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין פטר חיים

[26]
, היה על בית דין זה לדחות את הבקשה גם מבלי להכנס לבירור לגופו של עניין. אמנם בטיעוני הצדדים לא עלה עניין קל בניין, אלא שכבר נפסק כי בית הדין רשאי להסתמך על ההלכה גם מקום שצד לא היה ער לה
[27]
.

29.
בעניין קל בניין תבע עובד ממעסיקתו לשעבר רכיבים שונים. הצדדים ניהלו מו"מ לפשרה. לטענת המעביד הגיעו הצדדים להסכם פשרה שלא נחתם. המעביד ביקש מבית הדין (כמו בקשתה החלופית של הנתבעת במקרה זה) לתקן את כתב ההגנה ולהוסיף טענה המבוססת על הסכם הפשרה. בית הדין האזורי לעבודה (כב' השופט ארמון) דחה את הבקשה בקובעו:

"המשמעות האמיתית של קבלת הבקשה (ובעקבות זאת, של קבלת טענת המבקשת בסעיף 9 לנוסח כתב ההגנה המתוקן), הינה להביא לאישורו של הסכם הפשרה על אפו ועל חמתו של המשיב המודיע בריש גלי כי אינו מסכים לו."

30.
את הטעם להחלטה מסביר כבוד בית הדין הארצי כדלהלן:

"בית הדין

ה ק י ש
, לעניננו, מפסיקתו של בית המשפט העליון, מקום בו הוגש לבית המשפט, במהלך התדיינות משפטית בקשה לאישור הסכם פשרה חתום על ידי הצדדים, ובעת הדיון בבית המשפט הודיע אחד הצדדים כי הוא חוזר בו מההסכם.

בית המשפט המחוזי קיבל את הסכם הפשרה, תוך שהוא קובע שאין צד יכול לחזור בו מההסכם.

דעתו של בית המשפט העליון, בערעור, היתה שונה, וכך נפסק, מפי הנשיא שמגר:

"... במצב דברים שכזה ברור היה לבית המשפט, כי המערער איננו מנוי וגמור לעמוד מאחורי האמור בהסכם הפשרה. בית המשפט לא יכול היה, בנסיבות העניין, לכפות על המערער את הסכם הפשרה, וזאת גם אם בית המשפט סבר, כי נכרת הסכם פשרה מחייב בין הצדדים. ... בית המשפט צריך היה לדון בערעור... לגופו, תוך התעלמות מהסכם הפשרה" (ע"א 425/28 פטר חיים נ' פקיד השומה עכו-נהריה פ"ד מה(5) 569, 571).

ומסקנתו של בית הדין האזורי:

"אם כך הדין כאשר היה הסכם פשרה חתום על ידי שני הצדדים, כאשר שני הצדדים כבר הגישו לבית המשפט בקשה לאישור הסכם פשרה וכאשר בית המשפט עצמו היה סבור כי נכרת הסכם פשרה מחייב - קל וחומר שבמקרה שבפני
, בו לא נחתם הסכם בכתב, לא הוגשה בקשה משותפת לאישורו ואיני בטוח כלל וכלל כי הסכם הפשרה מחייב את המשיב – אין להתיר את הכנסת ענין הסכם הפשרה לבין העניינים השנויים במחלוקת בתיק העיקרי, אלא, יש להמשיך לדון בו, לגופו.""
(הדגשה הוספה – א.א.)

31.
המעביד ערער על החלטת בית הדין האזורי, אך ערעורו נדחה מן הטעם ש "אין מקרה זה, על פי נסיבותיו, מצדיק התרת התיקון". כפועל יוצא – התקבלה עמדת בית הדין האזורי לפיה צד רשאי לחזור מהסכם פשרה כל עוד ההליכים המקוריים טרם הוסרו מבית הדין, ולפיכך יש להמשיך בהליך לגופו

[28]
.

32.
בכל הכבוד אין בית דין זה סבור כי האמור בפסק דינו של בית המשפט העליון מחייב את התוצאה אליה הגיע בית הדין האזורי לעבודה ואשר אושרה ע"י בית הדין הארצי לעבודה בעניין קל בניין, וזאת מן הטעמים להלן:

32.1.
בענין פטר חיים דובר ביועץ מס אשר הגיש לפקיד השומה דו"חות שנתיים על הכנסותיו. פקיד השומה הוציא ליועץ המס שומה חדשה לפי סעיף 152 (ב) לפקודת מס הכנסה. השגת יועץ המס על השומה נדחתה ויועץ המס ערער על השומה בפני
בית המשפט המחוזי. קודם לדיון הגיעו הצדדים להסכם פשרה חתום והגישו לבית הדין בקשה ליתן תוקף של

פסק דין
להסכם הפשרה ולמחוק את הערעור. בעת הדיון בפני
בית המשפט המחוזי הודיע יועץ המס כי הוא חוזר בו מהסכם הפשרה מן הטעם הבא:

"טוען המערער כי מפקח המס, עימו ניהל המערער את המשא ומתן, הודיע לו שסך כל חובו למס הכנסה יסתכם רק בכ-1,500 עד 2,000 ש"ח. לחוב בסדר גודל
כזה הסכים המערער; אולם, משחזר ובדק את הנתונים בביתו גילה כי החוב
יגיע לסך של 30,000 ש"ח, וזו הסיבה לבקשתו לביטול הסכם הפשרה מחמת הטעייה."
(הדגשה הוספה – א.א.)

בית המשפט לא נעתר לבקשת יועץ המס לחזור בו מהסכם הפשרה ודחה את ערעורו על השומה. יועץ המס ערער לבית המשפט העליון. הערעור התקבל ופסק הדין מפי נשיא בית המשפט העליון דאז, כב' השופט שמגר, פורטו הטעמים לכך כדלהלן:

"6. בפני
בית המשפט קמא הוצג הסכם פשרה, אשר המערער ביקש להשתחרר ממנו משום שלהערכתו לא יוכל לשאת בתוצאותיו הכספיות. במצב דברים שכזה ברור היה לבית המשפט כי המערער איננו מנוי וגמור לעמוד מאחורי האמור בהסכם הפשרה.

בית המשפט לא יכול היה בנסיבות העניין לכפות על המערער את הסכם הפשרה
, וזאת
גם אם בית המשפט סבר כי נכרת הסכם פשרה מחייב בין הצדדים
(ראה: ע"א
116/82,
ע.
לבנת ואח' נ. י. טולדיאנו ואח', פד"י ל"ט (2), 729, 733-732; ר"ע 359/85, ט. (קורפלש) קוך ואח' נ. ברוך קוך, פד"י ל"ט (3), 421, 423-422; נ. זלצמן: מעשה בית-דין בהליך אזרחי (תל-אביב, התשנ"א-1991), 329)
.

בית המשפט
צריך
היה
לדון בערעור על השומה לגופו, תוך התעלמות מהסכם הפשרה.

7. יש להדגיש כי אי מתן התוקף של

פסק דין
להסכם הפשרה, אינו מונע לכאורה מהצד שדבק בהסכם הפשרה, המשיב בענייננו, מלפתוח בתובענה חוזית עצמאית

ב ב י ת
ה מ ש פ ט
ה מ ו ס מ ך,


ו ב מ ס ל ו ל
ה ד י ו נ י
ה מ ת א י ם
,
על יסוד הסכם הפשרה, שלטענתו
המערער קשור בו
(לתוקפו המחייב של הסכם פשרה שלא קיבל תוקף של

פסק דין
ראה: רע"א 300/89, ולקו חברה לבניין ועבודות עפר בע"מ ואח' נ.
החברה לפיתוח חוף אילת (טרם פורסם); זלצמן בחיבורה הנ"ל, עמ' 330)
."
(הדגשות הוספו – א.א.)

32.2.
הנה כי כן, בית המשפט העליון לא קובע כי אין תוקף להסכם פשרה שחזרו ממנו, אלא שלדידו של בית המשפט העליון "אכיפתו של הסכם הפשרה" יכולה להעשות "במסלול הדיוני המתאים". המסקנה המתבקשת היא שבית המשפט העליון סבר כי מתן תוקף של

פסק דין
להסכם פשרה ע"י בית המשפט המחוזי לא היה בבחינת "מסלול דיוני מתאים"

[29]
. שכן,
הסמכות ליתן

פסק דין
"על פי נוסח מוסכם" קיימת כל עוד שרירה ה"הסכמה". בהעדרה של הסכמה כאמור פקעה סמכותו של בית המשפט ועליו ליתן

פסק דין
על יסוד כתבי הטענות שבפני
ו (שמתחמים את גדרי הסכסוך), ונקדים את המאוחר ונוסיף – כל עוד אלה לא שונו כדין.



32.3.
לעניין היכולת לפעול במסלול דיוני מתאים ניתן ללמוד מפרשת משה ואסתר כהן

[30]
, כ- 36 שנים לפני הפסיקה בעניין פטר חיים. באותו עניין נקט צד "במסלול דיוני" שנועד לאכוף את 'הסכם הפשרה' שהצד השני חזר בו ממנו. מעשה שהיה כך היה:

א)
מר ברזילי ובני הזוג כהן היו שכנים בדירה השייכת לאפוטרופוס לנכסי נפקדים. סכסוכים פרצו בינהם ומר ברזילי פנה לבית המשפט המחוזי בירושלים בבקשה לצו מניעה קבוע כנגד בני הזוג כהן (ת.א. 9/51) ובבקשה לסעדים זמניים (המ' 38/51). תוך כדי בירור הבקשה לסעדים זמניים הציע בית המשפט הצעת פשרה. מר ברזילי ביקש שהות של 7 ימים להשיב לה. בני הזוג הודיעו כי הם מסכימים להצעה והדברים נרשמו בפרוטוקול. בתוך 7 הימים הודיע מר ברזילי כי הוא מסכים להצעה. בדיון הנדחה הודיעה הגב' כהן כי היא חוזרת בה מהסכמתה להצעת בית המשפט.

ב)
מר ברזילי פנה לבית המשפט בהמרצה חדשה ובה ביקש להצהיר שהפשרה שנוסחה ע"י בית המשפט מחייבת את שני הצדדים. בית המשפט נעתר לבקשתו. ערעורם של בני הזוג כהן לבית המשפט העליון נדחה.





32.4.
לטעמנו, כפי שצוין לעיל, "מסלול דיוני מתאים" יכול להיעשות בדרך של תיקון כתבי טענות (ובלבד שהתיקון המבוקש מצוי בתחום סמכותו העניינית של בית המשפט), ולא רק בדרך של הגשת תובענה חדשה ונפרדת (כפי שמוזכר בעניין פטר חיים). לכך שני טעמים:

הראשון
, ראינו גם ראינו כי בית המשפט העליון אישר "מסלול דיוני" שלא היה כרוך בהגשת תובענה חדשה ונפרדת (אלא בהגשת המרצה בתיק עיקרי).

השני
, איננו רואים כל יתרון בקיום הליך נפרד (כל עוד קיימת סמכות עניינית במסלול המקורי) – הדבר מנוגד למגמת בתי המשפט לנסות ולהכריע בסכסוך בשלמות וביעילות. לפיכך, מקום שהענין התעורר בשלב כזה שלדעת בית הדין ראוי להתיר את כתבי הטענות או לנקוט בדרך דיונית אחרת (כגון מחיקה על הסף של העילה המקורית ש"נבלעה" ע"י הסכם הפשרה) הדעת נותנת כי הדבר יותר.

33.
יחד עם זו ועל אף שלטעמנו הלכת קל בניין לא מתחייבת (בודאי לא בדרך של היקש) מענין פטר חיים, הרי שמצווים אנו לפעול ולפסוק בהתאם להלכות שיצאו מבית הדין הארצי. משכך – אפילו היינו מקבלים את גרסת הנתבעת בקשר לכריתתו של הסכם פשרה הרי שנוכח "חזרתה" של התובעת ממנו טרם הוסרו מבית הדין ההליכים המקוריים, התובעת אינה "נתפסת" בהסכם הפשרה.

סוף דבר

34.
הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח קיומו של הסכם פשרה אשר מיצה את עילת התביעה בקשר להפרשי עמלות. בכל מקרה ע"פ ההלכה הפסוקה בעניין קל בניין יש לדחות את הבקשה. בנסיבות אלה הבקשה נידחת.


35.
הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק וזאת תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין. לא ישולם הסכום במועד ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין.



ניתנה היום
25/4/04 בהעדר הצדדים.


______________
______________
______________
נ.צ. - אבידור דוד
נ.צ. - מילר עמירם


איטח אילן – שופט


נאוה ינאי

[1]



"עמ' 42 לפרוטוקול שורות 4 – 6

[2]


השווה האמור בסעיף 7 לפסק הדין בעניין קל בניין (דב"ע נו/195-3 קל בניין בע"מ – סלימאן איברהים, פד"ע כט 597). נ. זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי (התשנ"א-1991) 330.
[3]


דב"ע לז/101-3 טויטו - מגן דוד אדום, פד"ע ט' 268, דב"ע נו/232-3 חנה כהן - מנהל בתי המשפט,
כרך ל (2) 126, סעיף 7 לפסק הדין;
דב"ע נו/244-3 טי.אי.טי בע"מ - מנצור, פד"ע לא 418.
[4]


עמ' 39 לפרוטוקול שורה 3.
[5]


רא' גם עמ' 42 לפרוטוקול שורות 11 – 15.
[6]


עמ' 39 לפרוטוקול שורות 14 – 15.
[7]


עמ' 48 לפרוטוקול שורות 20 – 24.
[8]


סעיף 12 לתצהיר עו"ד לוי.
[9]




פרידמן וכהן, חוזים (להלן: פרידמן וכהן) וכן: ע"א 671/66 קוזיוודה נ' חרש, פ"ד כא (2) 491.

[10]


ג. שלו, דיני חוזים (מהדורה שניה, 1996) בעמ' 55.
[11]


י. קדמי,
על הראיות
(להלן: קדמי) חלק שני (מהדורת 2003) בעמ' 1002 (סעיף 6 ז' לפרק חסיון מסמכים).
[12]


קדמי, בעמ'
1000 - 1002.
[13]


ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז (1) 3.
[14]


סעיף 2 לחוק החוזים (חלק כללי). ורא' גם פרידמן וכהן, בעמ' 266.
[15]


ראו גם: פרידמן וכהן, בעמ' 278 – 280.
[16]


אשר קובע: "חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו, יש לקיים זמן סביר לאחר כריתת החוזה, במועד שעליו הודיע הנושה לחייב זמן סביר מראש."
[17]


על נכונות לקיום אופטימלי שזכאי לתבוע הצד שכנגד כמנגנון השלמה חליפי רא' פרידמן וכהן, בעמ' 289 – 290.
[18]


פרידמן וכהן, בעמ' 266.
[19]


פרידמן כהן, בעמ' 156 – 157.
[20]


הכלל הוא כי הימנעות בעל דין מהבאת העד העיקרי לבירור האמת והסתפקות בעד משני, שעה שהוא יכול היה להביא עדות ישירה לביסוס גרסתו, מקימה נגד בעל הדין הנחה לכאורית, כי הוא חשש מפני העדתו וחשיפתו לחקירה של העד הרלוונטי (י' קדמי, על הראיות (מהדורת 2003) עמ' 1658.
[21]


ע"א 829/80 שיכון עובדים בע"מ נ' שרה זפניק, פ"ד לז (1) 579. ע"א 6370/00 קל בניין בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה לבניה והשכרה בע"מ, פ"ד נו (3) 289.
[22]


ע"א 457/77 מפעלי בתים טרומיים בע"מ נ' סלומון טמסיט, פ"ד לב (2) 42, 48.
[23]


פרידמן וכהן, בעמ' 387.
[24]


סעיף 80 קובע: "תביעות הנוגעות להתחייבויות וחוזים ..... שעל פי הרגיל והנהוג הם נעשים במסמך בכתב, והעולות על 10 לירות, צריך להוכיחן במסמך בכתב. .....". בהקשר לכך ראוי להציג את טענת ב"כ התובעת בסיכומיו כי על פי 'הרגיל והמקובל' הסכמי פשרה (לא כל שכן בין צדדים מיוצגים ע"י עורכי דין) טעונים כתב. אלא שטענה זו נטענה ללא כל תשתית עובדתית.
[25]


פרידמן וכהן, בעמ' 408.
[26]


ע"א 425/88 פטר חיים נ' פקיד השומה עכו-נהריה, פ"ד מה(5) 569.
[27]


עניין קל בניין, בסעיף 6 לפסק הדין.
[28]


מאז פועלים בתי הדין לעבודה ע"פ הלכת קל בניין. רא': תב"ע (ת"א) נה/660-3 פנחס יאיר – סולל בונה, (ניתן ביום 10.3.97); בש"א 4352/01; עב 2003/01 ספונצ'יק וסילי – כהן יוחנן, (ניתן ביום 5.5.02). הדברים אף קיבלו ביטוי בספרו של כב' השופט לובוצקי - סדר הדין במשפט העבודה (מהדורת 2000) - כדלהלן: "אם צד להסכם פשרה חוזר בו מהסכמתו ליתן להסדר תוקף של

פסק דין
, חזרתו שוקלת היא, כל עוד לא הוענק התוקף." (פרק
16 בעמ' 5).
[29]


להסברים על השיקולים שככל הנראה הדריכו את בית המשפט העליון בקביעתו כי לא התקיים "מסלול דיוני מתאים" בענין פטר חיים ראו: ע"א (חיפה) 581/94 אברהם נאיף נ' פקיד שומה עכו, (תקדין-מחוזי) וכן עמ"ה 127/99 דראז יוסף נ' פקיד שומה עכו, (דינים מחוזי).
[30]


ע"א 68/52 משה ואסתר כהן נ' יוסף ברזילי, פ"ד ט 301.







עב בית דין אזורי לעבודה 303969/97 ב.א.ט.מ. תקשורת מתקדמת בע"מ נ' בקיש צור דפנה, צור ישראל (פורסם ב-ֽ 25/04/2004)