פסקי דין על בית ארז חוות מילטין בע"מ | פסקי דין על זאבי אפרים | פסקי דין על זאבי שרה ולין | פסקי דין על הכל סהרה |

126220/00 א     18/11/2003




א 126220/00 בית ארז חוות מילטין בע"מ נ' זאבי אפרים, זאבי שרה ולין, הכל סהרה בע"מ




1
בתי המשפט
א 126220/00
בית משפט השלום תל אביב-יפו
18/11/2003

כב' השופט דניאל ארנסט

בפני
:

בית ארז חוות מילטין בע"מ

בעניין:
התובעת
נ ג ד
1 . זאבי אפרים

2 . זאבי שרה ולין

3 . הכל סהרה בע"מ
הנתבעים
נגד

גינת מאיר

צד ג'
פסק דין
לפי סעיף 79 א'

1. הצדדים הסכימו ל

פסק דין
לפי סעיף 79 א' ללא שלב חקירות, ולפי כתבי טענות, תצהירים וסיכומים אשר הוגשו.

עניינה של תביעה זו הוא חוב נטען של הנתבעים לתובעת בגין 14 שיקים שניתנו עבור סחורה שמכרה התובעת. השיקים חוללו.

התובעת טוענת כי השיקים חוללו בשל העדר כיסוי ובשל הודעת ביטול שנמסרה לבנק.

2. התובעת טוענת כי נתבעת 2 שימשה כמנכ"ל החברה, מורשית חתימה בה ובעלת מניות. לטענתה הנתבעת 2 היא שחתמה על השיקים והיא שהזמינה את הסחורה מהתובעת.

התובעת טוענת כי נתבע 1 היה מעורב בניהול החברה החל ממועד הקמתה ואף לקח חלק בישיבות המנהלים שלה.

3. לטענת התובעת על נתבעים 1 ו - 2 שהיו אחראים על ענייניה הכספיים של נתבעת 3ושימשו כמנהלים וכבעלי מניות בנתבעת 3 (על פי רשם החברות ועל פי פעולתם בפועל) חלות חובות האמון והזהירות .
התובעת טוענת כי נתבע 1 הוא שניהל את החברה יחד עם נתבעת 2. לטענתה הנתבע 1 כבעל מניות וכמנהל בתואר בחברה היה מחויב לבדוק מהו מצבה של החברה בייחוד כאשר המצב נודע לו בפברואר 2000. התובעת טוענת כי גם לאחר שנודע לנתבע 1 לא נקט בשום פעולה ואף משך סחורות מהתובעת בחודשים מרץ ואפריל 2000.
לטענת התובעת הוצג בפני
ה מצג הקושר את נתבע 1 ואת חוסנו הכלכלי לנתבעת 3 ורק בשל כך הסכים מנהל התובעת להעמיד אשראי לנתבעת 3.

4. התובעת טוענת כי הסכימה לפנים משורת הדין לקבל חזרה חלק מהסחורה שסופקה על חשבון חובם של הנתבעים. לטענתה סך הסחורה הוא 36,139 ש"ח.
לטענת התובעת לאחר קיזוז עלות הסחורה שהוחזרה נותרה לנתבעים יתרת חוב של 28,118 ש"ח.

5. התובעת טוענת כי העסק נוהל בניהול כושל וכי נעלמה ממנו סחורה וציוד שלא במהלך העסקים התקין, בחוסר תום לב ומתוך כוונה לרמות את נושי הנתבעת 3.

6. התובעת טוענת כי השיקים ניתנו לה בתקופה שבין נובמבר 99 למרץ 2000. מועדי הפירעון של השיקים הוא בין 16/4/00 עד 8/7/2000. התובעת טוענת כי כל השיקים סורבו על ידי הבנק בשל העדר כיסוי וביטולם על ידי הנתבעים.

7. כן טוענת התובעת כי הנתבעים 1 ו - 2 ידעו שהשיקים לא יכובדו ופעלו ברשלנות כאשר חתמו על השיקים.
לטענת התובעת הנתבעים ידעו על מצבה של החברה ובכל זאת המשיכו להזמין סחורה וכך פעלו שלא במהלך העסקים הרגיל תוך לקיחת סיכונים וחריגה מפעולתם השגרתית כמנהלים בחברה באופן המטיל עליהם חבות אישית.

8. התובעת טוענת כי גם אם נתבע 1 לא היה כלל מעורב בניהול החברה הרי שהתרשל בביצוע תפקידו כמנהל וכבעל מניות ולכן יש לחייבו אישית.
יתרה מכך, התובעת טוענת כי הנתבע הנחזה כאיש עסקים ובעל חברה ידע והבין את משמעות חתימתו על השיקים את המשמעות של ביטולם.
כן טוענת התובעת כי נתבע 1 ידע מהו מצבה של החברה וכי בהסכם הגירושין בין הנתבעים לקח נתבע 1 על עצמו את התחייבות נתבעת 2 בשם הנתבעת 3 ולפיכך עליו לשאת בנזקים שנגרמו עקב הפרת ההתחייבויות שנטלה נתבעת 2 בשם נתבעת 3.

9. התובעת טוענת כי יש להרים את מסך החברה לחייב את הנתבעים בחובותיה של נתבעת 3 מכיוון שניהלו את החברה תוך נטילת סיכון בלתי סביר. עוד טוענת התובעת כי הנתבעים הבריחו מנתבעת 3 נכסים מתוך כוונה להונות את הנושים.

10. התובעת טוענת כי אין לקבל את ההטענה כאילו השיב נתבע 1 לתובעת סחורה תמורת המצאת כתב סילוק תביעות מטעם התובעת.
לטענתה, נתבע 1 השיב סחורה לתובעת אולם הסחורה שהושבה אינה מכסה את כל החוב.

לעניין החוב הנטען: התובעת טוענת כי כתב התביעה פירט את רכיבי התביעה ואת סכום החוב עליו עומדת התביעה ולכן אין מדובר כאן בהרחבת חזית.

התובעת טוענת כי אם תתקבל טענתו של נתבע 1 כי לא היה מעורב בניהול החברה הרי שנתבע 1 לא פעל כנדרש על פי דין ממנהל ומבעל מניות בחברה ולא היה מעורב בפעילות החברה ועל כן יש לחייבו.

11. לעניין 90,000 ₪ טוענת התובעת כי נתבע 1 לא מספק על הסבר הגיוני לסכום שכל אחד מן הנתבעים טוען כי השני הוא שהעלימו מקופת החברה. התובעת טוענת כי סכום זה נלקח מקופת החברה שלא כדין.
12. התובעת טוענת כי אין זה נכון שהיא קיבלה את הסחורה ראשונה. לטענתה הרעיון עלה על ידי ספק אחר של נתבעת 3 והוא שהציע אותו לנתבע 1.
התובעת טוענת כי ההסדר לקבל כתב ויתור כנגד הסחורה היה קיים עוד בטרם פנתה התובעת לנתבע 1. לטענתה היא לא הסכימה להסדר זה מכיוון שלא קיבלה סחורה בגבוה סכום החוב שעמד לזכותה בנתבעת 3.
התובעת טוענת כי תביעתה כנגד הנתבעים נשענת על חבות אישית של הנתבעים אשר פעלו בחוסר תום לב והפרו את חובות האמון שחלות עליהם ולא רק על הרמת מסך.

טענות נתבעת 2
13. נתבעת 2 טוענת כי נתנה לתובעת שיקים דחויים, על חלקם חתום נתבע 1, אשר היו אמורים להיפרע החל מחודש אפריל 2000 אך בשל מהלך גירושים בין נתבעת 2 ובין נתבע 1 הועבר ניהול נתבעת 3 לידי נתבע 1 וזה לא כיבד את השיקים נשוא התביעה.
לטענת נתבעת 2 היא לא הייתה מעורבת כלל בביטול השיקים והדבר נעשה ללא ידיעתה או הסכמתה.

14. לטענת הנתבעת 2 העבירה בתאריך 16/2/2000 את כל מניותיה בנתבעת 3 לידי נתבע 1 ובכך שוחררה מכל חובותיה וערבויותיה. לטענתה, מתאריך זה לא הייתה עוד בעלת עניין בחברה אלא עובדת בחברה וכי המשיכה להימצא בחברה עד ליום 31/3/2000 בשל בקשתו של רואה החשבון של החברה.

15. נתבעת 2 טוענת כי כאשר תפקדה בחברה עשתה כל שנדרש על מנת שהעסק יצליח ויתנהל כראוי. כל הזמנה נעשתה על ידה תוך ידיעה כי יש בידי נתבעת 3 לעמוד בהתחייבויותיה ובתשלומים התואמים את ההזמנות.
כן טוענת נתבעת 2 כי עד לתאריך 16/2/2000 היה די מלאי להחזיר לכל הספקים סחורה וכי לאחר ה - 16/2/2000 לא הוזמנו על ידה סחורות.

16. לטענת נתבעת 2 נתבע 1 הוא שניהל בפועל את העסק ואף לאחר עזיבתה המשיך בניהול והביא את נתבעת 3 לחדלות פירעון. לטענתה כל עוד עבדה היא בחברה היה מלאי מספיק להחזיר לכל הספקים, לרבות התובעת.

נתבעת 2 טוענת כי לא משכה כספים מקופת החברה ובוודאי שלא לצרכיה הפרטיים.

17. נתבעת 2 טוענת כי בישיבה שהתנהלה בתאריך 14/2/2000 מונו נתבע 1 ומר גינת (להלן - צד ג' 2) כמנהלי החברה.
לטענתה נתבע 1 ביצע העברה בנקאית על סך 90,000 ₪ לחשבון נתבעת 3 ומספר ימים לאחר מכן משך את הסכום מנתבעת 3.
נתבעת 2 טוענת כי בשיחה שקיימה עם אנשי התובעת נאמר לה כי התובעת קיבלה מחצית הסחורה ואת היתרה מסרב נתבע 1 להחזיר להם.

18. נתבעת 2 טוענת עוד כי דאגה שכל פעולה תתועד. לטענתה, נתבע 1 ביצע רישום של תקבולים והכנסות על גבי חשבוניות של חברה אחרת שבבעלותו ויש בכך להצביע על ניסיונותיו לרוקן את נתבעת 3 מנכסיה. לטענתה נתבע 1 ערבב את נכסיו האישיים עם נכסי החברה וכל מטרתו היא להונות את החברה.
19. לעניין הרמת המסך טוענת נתבעת 2 כי לא נהגה באופן המסכן את החברה.
נתבעת 2 טוענת כי כאשר נתנה את השיקים לא ידעה ולא יכולה הייתה לדעת כי השיקים יבוטלו. לטענתה במועד מתן השיקים הייתה נתבעת 3 ברת פירעון.

נתבעת 2 טוענת כי אינה צד לתביעה וכי אילו פעל נתבע 1 כנדרש לא הייתה עילת תביעה כלל.
טענות נתבע 1 ונתבעת 3
20. נתבעים 1 ו -3 טוענים כי הוחזרה סחורה לתובעת ובכך סולק כל חובה של התובעת. לטענת הנתבעים אך אם נותר חוב כלשהו הרי שהחזרת הסחורה הותנתה בויתור על יתרת החוב והתובעת הסכימה לכך לפנים משורת הדין. לטענתו הובטח לו על ידי התובעת כי יומצא לו חשבון זיכוי והצהרה בדבר סילוק כל דרישותיה של התובעת מנתבעת 3.

21. לטענת נתבע 1 התובעת הייתה הראשונה לקבל את הסחורה בחזרה. לטענתו, מנהל התובעת, מר מילטין, התחייב להמציא לו כתב סילוק תביעות, כתב ויתור או זיכוי כספי. לטענתו לאחר שראה כי התובעת לא עמדה התחייבויותיה החל לדרוש את כתבי הויתור מראש.

22. נתבע 1 טוען כי לא היה מעורב בניהול העסק וכי רק בסוף אפריל 2000 קיבל לידיו בפועל את ניהול נתבעת 3, הגם שמסמך העברת המניות נחתם בפברואר 2000.
יתרה מכך, לטענתו של נתבע 1 נתבעת 2 וצד ג' 2 מנעו והעלימו ממנו כל מידע הנוגע למצבה הרעוע של נתבעת 3.
23. נתבע 1 טוען כי טרם נטל לידיו את הניהול נתבעת 3 חשבון הבנק של נתבעת 3 עמד ביתרת חובה של כ- 82000 ₪. לטענתו הדבר מעיד על ניהול לקוי של נתבעת 2 וצד ג' 2.
עוד טוען נתבע 1 כי אף הלוואות בעלים שנלקחו מחשבונות הבנק שלו ושל בני משפחה אחרים בהיקף של כ - 470,000 ₪ נעלמו. עוד טוען הוא כי אם אכן הניהול של נתבעת 2 וצד ג' 2 היה תקין למה היה צורך בהלוואות שנלקחו.

24. כמו כן נתבע 1 טוען כי לא ידע כלל מי הם ספקי החברה, לקוחותיה. מהו מצב חשבונה ומהם הפעולות שנעשו בה.
נתבע 1 טוען כי לפני קבלת הניהול לידיו בחודש מאי לא הכיר כלל את התובעת והקשר הראשוני ביניהם נוצר בחודש מאי במסגרת פעילותו להחזרת הסחורות לספקים. 60221

25. נתבע 1 טוען כי נתבעת 2 וצד ג' 2 פעלו בנתבעת 3 בהעדר תום לב ובתרמית הן כלפיו והן כלפי נושי נתבעת 3 בעוד שהוא מיד עם קבלת ניהול נתבעת 3 פעל למזער את הנזקים לטובת הספקים והנושים והשיב את הסחורה שסופקה על ידי הספקים אשר הייתה מצויה במחסני הנתבעת 3.
ולכן טוען נתבע 1 יש להטיל את האחריות על נתבעת 2 לצד ג' 2.

26. נתבע 1 טוען כי יתרת החוב אינה 27,199 ₪ כפי שטוענת התובעת בכתב התביעה אלא 3,708 ₪ שכן שווי הסחורה שהוחזרה הוא 36,139 ₪ כפי שעולה מתצהירו של רמי מילטין, המצהיר מטעם התובעת.

27. נתבע 1 טוען כי אין לקבל את הטענה כאילו נהג ברשלנות. לטענתו השאיר שיקים חתומים על החלק בידי נתבעת 2 וצד ג' 2 תוך התניה מפורשת כי יש ליידע אותו בדבר מילויים ומסירתם של השיקים. לטענתו, מסירת השיקים נשענה על מידת האמון וטרם נודע לו על מצב החברה ועל דרישות הבנק.

28. נתבע 1 טוען כי בחודשים מרץ ואפריל 2000 המשיכו נתבעת 2 וצד ג' 2 להזמין ולקבל סחורות והם, יחד עם טלילה אוחיון - עובדת שהועסקה בחנות, חתומים על החשבוניות. לטענתו הם שרוקנו את קופת נתבעת 3 והביאו לקריסתה.

29. נתבע 1 טוען עוד כי בתחילת מרץ 2000 נוצר משבר אמון בין הנתבע 1 לנתבעת 2 והוא דרש ממנה ומצד ג' 2 כי תציג בפני
ו את המסמכים הנוגעים לנתבעת 3 אולם הם סרבו לעשות כן.

30. לטענת הנתבע 1 התחייבויותיו בהסכם הגירושין לקבל על עצמו את התחייבויותיה של נתבעת 2 נועדה אך ורק להתחייבויות וערבויות שנעשו בתום לב וכדין ולא לכיסוי הונאה ורמייה.
נתבע 1 טוען כי אין לקבל את הטענה כאילו ביצע העברה בנקאית של 90,000 ₪ לחשבון הנתבעת 3 ולאחר מספר ימים משך את הכסף שכן אין כל ראיה לכך. בנוסף לכך אף אם אכן נעשו פעולות אלו הרי שאין מדובר כאן ברמאות או בהברחת נכסים שכן הכסף שהפקיד היה שייך לו והוא זה שמשך אותו.
31. לעניין חשבונית המס שהוצאה ע"י נתבעת 3: לטענת נתבע 1 פעולה זו נועדה להציל את הסחורות לטובת הספקים והתובעת אף היא נהנתה ממנה. כמו כן, נתבע 1 טוען כי ביטול השיקים נועד למנוע את הגבלת חשבונה של נתבעת 3.
כן טוען נתבע 1 כי פעל לשמור על מלאי הסחורות על מנת להשיבו במלואו לספקים וכך התובעת ושאר הספקים קיבלו את הסחורות בחזרה ואילולא פעולות הנתבע 1 לא היה להם סיכוי לקבלה לנוכח קריסת נתבעת 3.
לטענתו של נתבע 1 פעולות אלה חיוניות.

נתבע 1 טוען כי העלמת ספרי הנתבעת 3 וכרטסת הנהלת החשבונות נעשתה על ידי נתבעת 2 וצד ג' 2.

32. נתבע 1 טוען כי יש להפריד בינו ובין נתבעת 2 וצד ג' 2. לטענתו הוא פעל למען הצלת נתבעת 3 בעוד נתבעת 2 וצד ג' 2 פעלו בניגוד לטובת הנתבעת.

33. לעניין אחריות אישית: נתבע 1 טוען כי בנסיבות המקרה דנן נתבעת 2 וצד ג' 2 הם הראויים להיתבע בגין אחריותם האישית.

34. נתבע 1 טוען כי שיק אשר נמשך בחתימתה של צד ג' 1 לפקודת התובעת ליום 16/45/00 לא כובד על ידי הבנק וזאת טרם קבלת הניהול הפעיל על ידי נתבע 1. נתבע 1 טוען כי על מנת למנוע את הגבלת חשבונה של נתבעת 3 הוא ביטל את כל השיקים האחרים מיום 30/4/00 ואילך.

טענות צדדי ג'
35. צד ג' 1 שהיא גם נתבעת 2 שבה וחוזרת על כל טענותיה.
בנוסף לכך צדדי ג' טוענים כי נתבע 1 היה מעורב באופן פעיל בחברה במהלך כל שנות פעילותה. לטענתם העברת המניות על ידי צד ג' 1 היא רק אקט רשמי.
לטענתם של צדדי ג' מתן השיקים הדחויים נעשה בהסכמת התובעת ובידיעתה.
צדדי ג' טוענים כי עשו כל שביכולתם על מנת שהעסק יתנהל כראוי. לטענתם הזמנת הסחורה נעשתה באופן אחראי ושקול תוך יכולת לעמוד בתשלומים.
לטענת צד ג' 2 עסק בתחום השיווק וניהל את מערך עבודתו ללא קשר לניהול פיננסי או כל ניהול מסוג אחר.

36. צדדי ג' טוענים כי נתבע 1 היה היחידי שטיפל בניהול בכספי של החברה. כמו כן לטענתם בתאריך 15/1/00 היה מלאי הקניה בשווי 287,000 ₪ ויתרת חובה של כ - 60,000 ₪ אשר היו אמורים להיות מכוסים מכספי מכירות מלאי הסחורות.
צדדי ג' טוענים כי כל הכספים שקיבלו בגין מכירת הסחורות הופקדו בבנק ולא היו אמורים להשאיר את הנתבעת 3 במצב של חדלות פירעון.
צדדי ג' טוענים כי מחברות הספקים והלקוחות הוחזקו בידיו של נתבע 1.
צדדי ג' טוענים כי נתבע 1 השתמש בנתבעת 3 לעסקיו הפרטים ואף רוקן אותה מנכסיה.
37. לעניין הלוואות מבני המשפחה טוענים צדדי ג' כי העסק הוקם מכספיה של אמה של נתבעת 2. לטענתם נתבע 1 היה מיופה כוח בחשבונה של אמה של נתבע ת 2 ונתבע 1 היה מעביר מחשבונה כספים לחשבונו הפרטי ומשם לנתבעת 3. צדדי ג' טוענים כי נתבע 1 יודע מה עלה בגורל אותם כספים.
38. צד ג' 2 טוען כי הוא מסר באופן אישי את ספרי העסק לרו"ח. לטענתו מסר את החומר עד לתאריך 4/5/00 ואת יתרת החומר מסרה הגב' טלילה אוחיון, עובדת בנתבעת 3, למשרד רו"ח.

39. לטענת צדדי ג' נתבע 1 עסק בניהול החברה והיה מודע לכל המתרחש בחברה ולכן לא היה צורך לעדכן אותו על מצב החברה.
לטענת צדדי ג' לנתבעת 3 היו 2 כלי רכב. רכב הפיאט נלקח על ידי נתבע 1 בתחילת אפריל ורכב המצובישי אשר צד ג' 2 התשמש בו נגנב ביום 2/5/00 ע"י נתבע 1. לטענתם הרכב משמש כיום את נתבע 1 בעסקיו הפרטיים ומוחזק על ידי בן אחיו של נתבע 1.

40. לטענת הצדדים השלישיים הם מעולם לא משכו כספים מקופת החברה. לטענתם נתבע 1 ביצע העברה בנקאית על סך 90,000 ₪ לחשבון נהבתעת 3 ולאחר מספר ימים משך את הכסף.

41. צדדי ג' טוענים כי אין להרים מסך. לטענתם לא מתקיימת עילה להרמת המסך. הם נהגו כנדרש, באחריות ולא לקחו סיכונים כלכליים בחברה.
עוד טוענים צדדי ג' כי נתבע 1 ערבב את נכסיו האישיים עם החברה. לטענתם מטרתו הייתה להונות ולסכן את נושי נתבעת 3.

42. צדדי ג' טוענים עוד כי התובעת אף היא אחראית שכן יתר הספקים של נתבעת 3 הוגיעו להסדר חובות עם הנתבעת 3 והסחורה הוחזרה אליהם בעוד שהתובעת בחרה שלא לעשות כן למרות שבמחסני נתבעת 2 הייתה מספיק סחורה להחזיר לתובעת ולהזדכות בגינה.

דיון
43. מתעוררות השאלות: האם יש לחייב אישית את הנתבעים או להרים מסך ואם כן האם את כל הנתבעים או רק חלקם. וכמובן האם החוב עצמו קיים.

44. התובעת מבקשת לחייב אישית את כל הנתבעים.
התובעת טוענת כי התנהלות הנתבעים מעידה כי פעלו בחוסר תום לב, מתוך כוונה לרמות ושלא במהלך העסקים התקין.

תרמית בדיני חברות
45. תרמית בדיני החברות אינה תרמית במובן הרגיל המקובל בדיני עונשין.
במונח תרמית אין הכוונה דווקא למרמה בוטה אלא די בשימוש שאינו ראוי במסך ההתאגדות באופן החורג מאופן ניהול עסקים רגיל, מתוך חוסר הגינות ופגיעה בעקרונות היושר וחוש הצדק.

46. שאלת ניהול עסקים בתרמית, מתעוררת בדיני חברות בדרך כלל בשלב פירוק החברה. סעיף 373 לפקודה שקדמה לחוק מאפשר קביעת אחריות אישית של דירקטור שהיה שותף ביודעין לניהול עסקי החברה. אולם, הבעיה עלולה להתעורר גם שלא במסגרת פירוק אלא תתייחס לתקופת ניהול העסקים, ללא קשר לפירוק או אי פירוק החברה.

47. עניין אחריותם של נושאי משרה לפעולות התאגיד נדון בע"א 5017/92, מרכז הארגזים נ' עוזר, פ"ד נא (2) 200, 201 בו קבע כב' השופט טירקל כי תורת האורגנים באה לשרת יעדים חברתיים מסויימים. אין היא באה להגן על נושא משרה שסרח על ידי יצירת מצב שבו נשללת מן החברה או מן המפרק, האפשרות לתבוע אותו בגין מעלליו.
48. יש לבחון את התנהגות בעל התפקיד בחברה כדי לברר האם התנהגות זו עומדת בקריטריונים הנדרשים כגון הגינות אלמנטרית, תום לב מינימלי והעדר הטעיה בוטה או מרמה.

49. הקריטריונים לניהול עסקים בתרמית במסגרת דיני החברות פורטו בתיק פירוק 315/92 המרצה 377/94, עו"ד גולדשטיין כמפורק ס. עויסאת נ' עויסאת, דינים מחוזי כו(8), 713. בפסק הדין הנ"ל קבע כב' השופט גינת כי שיטות המשפט השונות נוהגות להרים את מסך ההתאגדות בדרך של הטלת אחריות אישית, לצורך הגנה מתרמית. לדבריו:
"במקום שבו התרמית יוצרת מצג שווא, יש מקום להטיל על המנהלים שהיו חלק מתרמית זו את הנזקים שהביאה התרמית, יהא הכינוי שניתן לפעולה אשר יהא".

50. בספרו של י. גרוס, "דירקטורים ונושאי משרה בחברה" (המכון למחקר עסקים בישראל, תשמ"ט), ציין המחבר כי בעל מניות עשוי להיות אחראי מכוח הסעיף הנדון, רק אם יוכח כי הוא נטל חלק פעיל בהחלטות ניהוליות של החברה, אשר נעשו למטרת מרמה.

51. אחד השיקולים בשאלת הרמת מסך הוא מבחן הקרבה. כאשר מי שפעל בשם החברה הוא המנהל ובעל המניות, משפיעות פעולותיו לא רק על החברה אלא בעקיפין גם עליו באופן אישי, כיוון שהרווח הבלתי הוגן שיצר עבור החברה אינו אלא הרווח שלו עצמו. במקרה כזה תהיה נטייה להרמת מסך יותר מאשר במקרה בו המנהל פועל עבור החברה שאין הוא בעליה ובעלי המניות הם זרים, שאין להם קשר למעשי המנהל.

52. על הרמת המסך בחברה ראה גם ספרה של ד"ר אירית חביב סגל "דיני חברות לאחר "חוק החברות החדש", הוצאת אל-טק 1999.

המחברת מציינת כי בית המשפט הרים את מסך ההתאגדות כתגובה לשימוש לרעה שעשו בעלי המניות במסך ההתאגדות.
ההנחה של מערכת המשפט היא כי על היזם לכבד את ההפרדה בין כיס העושר של החברה לבין כיס העושר הפרטי שלו. כמו כן, עליו להימנע ממימון פעילותו במבנה הון הצפוי להוביל את החברה לחדלות פירעון, קרי למצב שבו לא יהיו לנושים די מקורות הון בחברה על מנת להיפרע את חובותיהם.
ערוב נכסי החברה עם הנכסים הפרטיים של בעלי המניות, מימון עצמי קטן יותר, יחס מינוף גדול במיוחד והברחת נכסים מהחברה לבעלי המניות ללא תמורה ראויה, נחשבים לשימוש לרעה במסך ההתאגדות המצדיק את הרמת המסך.
חיוב אישי בחובות החברה הוא צעד מרחיק לכת המתבקש במקרים מסויימים כאשר נפל דופי בפעולות בעלי המניות או המנהלים בחברה.
כפי שפורט לעיל, הרמת מסך אפשרית במקרים של תרמית חוסר הגינות ופגיעה בעקרונות היושר וחוש הצדק, במקרים שבעלי מניות עשו שימוש לרעה במסך ההתאגדות.

עד כאן הרקע הנורמטיבי לסוגיית התרמית בדיני חברות והטלת אחריות אישית, סוגיה החוזרת ועולה בתיקים שונים.
מן הכלל אל הפרט
53. נתבעת 2 חתמה על השיקים ומסרה אותם לתובעת כאשר הייתה בעלת מניות בחברה ומנכ"לית החברה. אין ספק כי חתמה על השיקים כמנכ"לית החברה וכי לא התכוונה לשאת באחריות אישית בגין השיקים.
אולם התנהגותה של נתבעת 2 מצביעה על חוסר תום לב. הנתבעת 2 ניהלה את עסקי החברה תוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה שלא לטובת נתבעת 3 ולכן, אף אם לא התכוונה בחתימתה על השיקים להתחייב אישית הרי שיש לחייבה.
כמו כן, נתבע 1 ונתבעת 2 עומדים במבחן הקרבה. הם ניהלו את נתבעת 3, היו בעלי מניות בה ופעולותיהם השפיעו לא רק על החברה אלא גם עליהם באופן אישי.

54. בנוסף לכך, לאחר בחינת הראיות נראה כי הנתבעת 3 הייתה ביתרת חובה טרם עזבה נתבעת 2 ולכן אין לקבל את הטענה כאילו היא פטורה מהחוב מכיוון שנוצר לאחר עזיבתה.

55. לעניין הסכם הגירושין בו מקבל נתבע 1 את כל התחייבויותיה של נתבעת 2: נתבע 1 אומנם קיבל על עצמו בהסכם הגירושין את כל התחייבויותיה של נתבעת 2 בשם נתבעת 3 ומכאן שחייב הוא גם בגין התחייבויותיה לתובעת. אולם, נתבעת 2 פעלה בחוסר תום לב כאשר הייתה מודעת למצב נתבעת 3 ובכל זאת המשיכה להזמין סחורה ולגרום בכך להעצמת המצב הכלכלי הקשה של נתבעת 3. לפיכך, נתבע 1 אומנם התחייב בגין כל התחייבויותיה של נתבעת 2 אך אין לחייבו בגין פעולות שנתבעת 2 עשתה בחוסר תום לב.

56. קיים חשש כי הנתבעים 1 ו- 2 פעלו ללא שהתכוונו לשלם לנושי החברה והבריחו נכסים מנתבעת 3. 90,000 ₪ נעלמו מהכנסות הנתבעת 3, חשבונית שהוצאה מנתבעת 3 על שם חברה שבבעלות נתבע 1, עדותה של הגב' אוחיון, שעבדה בנתבעת 3 בדבר רישומי הכנסות והוצאות של נתבעת 3 על גבי חשבוניות של החברה שבבעלות נתבע 1, ספרי העסק נעלמו וכן נעלמה כרטסת הנהלת החשבונות. בנוסף לזאת נעלמו רכבי החברה.
הנתבעים מצביעים אחד על משנהו כאחראים להעלמת הנכסים. אין זה ברור מי מהם הבריח את הנכסים אך נראה כי לא פעלו כנדרש. נראה כי ישנה יד במצבה של הנתבעת 3.

57. מנספח א' לתצהירו של צד ג' 2 עולה כי נתבע 1 וצד ג' 2 מונו כמנהלים של נתבעת 3. אף מנספחים א' 1-6 עולה כי נתבע 1 ניהל את נתבעת 3. אולם, מנספח א' 5 עולה כי נתבע 1 לא פעל מול הספקים, לא ידע מי הם ואף לא ניהל את ספרי נתבעת 3. אף התובעת טוענת כי כל עסקיה עם נתבעת 3 התנהלו מול נתבעת 2 וצד ג' 2 ולא מול הנתבע 1. אך לטענת התובעת הוצג מצב בפני
ה ולפיו נתבע 1 מנהל אף הוא את העסק.

58. נתבע 1 טען כי התואר מנהל הוא תואר כבוד בלבד. אולם נתבע 1 נרשם כמנהל הנתבעת 3 ולפיכך מוטלת עליו האחריות לפעול לטובת נתבעת 3 שכן עצם רישומו כמנהל החברה יוצר מצג שהספקים הסתמכו עליו. אין מנהל רשאי לשבת בחיבוק ידיים ולהתעלם מן החברה שבה הוא בעל תפקיד.
לפיכך, נתבע 1 משלא עמד בחובותיו כמנהל נהג ברשלנות בביצוע תפקידו כמנהל וכבעל מניות ולכן ניתן יהיה לחייבו אישית.

59. נתבעת 2 עבדה בנתבעת 3 כמנכ"לית וכמורשית חתימה עד לתאריך 16/2/2000 ולאחר מכן עבדה כשכירה עד ליום 31/3/00. לפיכך היא אחראית בגין מעשים שנעשו בנתבעת 3 לפני יום 16/2/00 אשר הביאו לחדלות פירעונה של נתבעת 3.

60. נתבעת 2 וצד ג' 2 הציגו כלפי התובעת מצג לפיו נתבעת 3 מסוגלת לעמוד בהתחייבויותיה. נתבעת 2 וצד ג' 2 טענו כי מצב החברה היה טוב עד לסוף חודש אפריל 2000.
מעיון בתדפיס חשבון הבנק של הנתבעת 3 (נספח ו לתצהיר התובעת) עולה כי בתאריך 19/4/00 יתרת החובה של הנתבעת 3 הוא 85,495 ₪. כמו כן אף מפרוטוקול של נתבעת 3 בתאריך 16/3/00 עולה כי החברה הייתה בקשיים כלכליים כבר במרץ.
לפיכך אין לקבל את הטענה של נתבעת 2 ושל צד ג' 2 כאילו החברה הייתה במצב טוב עד לעזיבתה וכי המצב התדרדר רק לאחר עזיבתה שכן נתבעת 2 עזבה בתאריך 31/3/00 וצד ג' 2 עזב בתחילת חודש מאי 2000.

61. בנוסף לכך, מעיון בנספחי א המצורפים לתצהירו של מר מילטין, מצהיר מטעם התובעת, עולה כי גם בחודשים מרץ ואפריל, למרות מצבה של נתבעת 3, המשיכו הנתבעים להזמין ולקבל סחורה מהתובעת ובכך להעצים את המצב הכלכלי חמור שאליו נקלעה נתבעת 3.

62. הנתבעים פעלו באופן החורג ממהלך העסקים הרגיל תוך נטילת סיכונים חריגה כמנהלים בחברה, ולכן יש להטיל עליהם חבות אישית.

63. לטענתו של צד ג' 2 הוא עסק בשיווק ולא נגע בעניינים הפיננסיים של נתבעת 3. מבחינת העדויות והמסמכים השונים נראה כי הטענה אינה מדוייקת.
צד ג' 2 טען כי הוא מסר את כל ספרי החשבונות לרו"ח והדבר אינו מתיישב עם טענתו שעסק רק בשיווק. כמו כן אין זה מתיישב עם טענתו שנתבע 1 הוא שהחזיק והעלים את ספרי הנתבעת 3.
צד ג' מציין בתצהירו כי היו קיימות 2 מחברות מחברת ספקים ומחברת חייבים כאשר זוג אחד היה מצוי בחברה וזוג אחד ברשותו. הדבר מלמד על ניהול העסק בפועל על ידו.

64. כמו כן, צד ג' 2 מונה למנהל בתאריך 14/2/2000. לאחר המינוי היה עליו לברר מהו מצבה הכלכלי של הנתבעת 3 אך הוא לא עשה כן והמשיך להזמין סחורה ובכך תרם למצבה הכלכלי החמור של נתבעת 3.

65. במסגרת תפקידם של מנהלי נתבעת 3 חלות עליהם חובת זהירות.
נראה כי נתבעת 2 וצד ג' 2 היו מודעים למצבה הכלכלי של נתבעת 3 והיו אחראים לו. אף אם נתבע 1 לא ידע על המצב הכלכלי גם עליו חלה חובת הזהירות מתוקף תפקידו כמנהל ומשבחר שלא לברר את מצבה של הנתבעת 3 והשאיר את ניהול המקום בידי נתבעת 2 לצד ג' 2 הרי שלא מילא את חובתו.

לעניין מתן השיקים: נתבע 1 טוען כי חתם על השיקים על החלק. הנתבע 1 הוא בעל חברת בבניין וסביר שהבין מה משמעות חתימתו וביטול השיקים שניתנה בגינם תמורה. אין אדם רשאי לפעול בחברה ובמקביל, ולהתעלם מחובותיו כלפי החברה והנושים.

66. לעניין החזרת הסחורה:
נתבע 1 הסכים להחזיר סחורה רק לאחר שהספקים העבירו אליו כתב ויתור. נראה כי נתבע 1 היה נוהג עם התובעת בדרך בה נהג בשאר הספקים, קרי קבלת כתב ויתור בתמורה להשבת הסחורה, ולפיכך לא ניתן לקבל את גרסתו כאילו התובעת הבטיחה להעביר אליו כתב ויתור. יתרה מכך, כל עוד לא הוחזרה לתובעת כל הסחורה שסופקה לה לא היה ניתן לדרוש ממנה את כתב הויתור.

באשר לגובה החוב יש לקבל את גירסת התובעת בהיותה מדוייקת ומבוססת.
הסכום לתשלום יהיה 60% מגובה החוב. סכום המבטא פשרה סבירה.

67. בנסיבות כפי שתוארו לעיל יש מקום לחיוב הנתבעים יחד ולחוד. אותו צד ג' שלא היה אחד הנתבעים ישפה את המודיעים באופן יחסי.
שיעור החיוב לפי פס"ד בפשרה לפי סעיף 79 א' יופחת ל - 60% מסכום התביעה המעודכן, בצירוף אגרת משפט, והוצאות בשיעור 10% + מע"מ מהסכום המופחת.

ניתן היום כ"ג בחשון, תשס"ד (18 בנובמבר 2003) בהעדר הצדדים.
המזכירות תשלח לצדדים.
דניאל ארנסט
, שופט









א בית משפט שלום 126220/00 בית ארז חוות מילטין בע"מ נ' זאבי אפרים, זאבי שרה ולין, הכל סהרה בע"מ (פורסם ב-ֽ 18/11/2003)