פסקי דין על ו.מ.לתכנון לבניה לודים | פסקי דין על עוז צחי | פסקי דין על עוז אלה | פסקי דין על אספיג ישראל 9891 |

60343/01 עמק     01/09/2002




עמק 60343/01 ו.מ.לתכנון לבניה לודים נ' עוז צחי, עוז אלה, אספיג ישראל בע"מ 9891




בעניין:

1



בתי המשפט


בית משפט השלום רמלה
עמק060343/01


בפני
:
כב' השופטת ליאורה פרנקל
תאריך:
01/09/2002





ו.מ.לתכנון לבניה לודים
בעניין:
המאשימה

ע"י ב"כ עו"ד



נ
ג
ד




1 . עוז צחי


2 . עוז אלה

3 . אספיג ישראל בע"מ 9891

נאשם
עו"ד שושני אביהו
ע"י ב"כ עו"ד



החלטה

נגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס לנאשמים ביצוע עבודות ו/או שימוש במקרקעין הטעון היתר, ללא היתר, עבירות לפי סעיפים 145(א) (2) (3), ו-204(א),
ו-(ב'), 156, ו-253 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה 1965, ותקנה 1(1) לתקנות התכנון והבנייה (עבודות ושימוש הטעונים היתר), תשכ"ז - 1967.
בעובדות כתב האישום נטען כי ביום 13.12.01, או בסמוך לכך, נמצא כי במקרקעין הידועים כחלק ממגרש 81 בגוש 6070 בישוב משמר השבעה, הנאשמים הציבו שתי מכולות המסומנות באות
b
בתשריט אשר צורף לכתב האישום ומהווה חלק בלתי נפרד ממנו.
כמו כן, הנאשמים הציבו מכולה נוספת המסומנת בתשריט באות
c
.
עוד נטען כי בחלק המקרקעין המסומן בתשריט באות
a
נעשה שימוש למפעל להרכבת כסאות ולמשרדים, ובחלקי המקרקעין המסומנים באות
b
בתשריט, נעשה שימוש לאחסנת ציוד המפעל וכסאות.
נטען בעובדות כתב האישום, בין השאר, כי העבודות הנ"ל טעונות היתר מאת הוועדה, וכן השימוש הנ"ל הינו שימוש חורג הטעון קבלת היתר מאת הוועדה.
עוד נטען כי הנאשמים ביצעו את העבודות ואת השימושים ללא היתר ו/או בסטיה מהיתר.
נטען כי התוכניות החלות על המקרקעין הן גז9/314, גז 15/314, ו-מש"מ 121 והשימוש שעשה הנאשם או מי מהם הינו שימוש חורג ללא היתר ובניגוד לתוכנית.
כמו כן, נטען כי המקרקעין הינם קרקע חקלאית מוכרזת והשימוש בהם הינו בניגוד להוראת התוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה בתשכ"ה 1965.

הנאשמים במענה להקראת כתב האישום טענו כי קמה להם הגנה מן הצדק.
כמו כן, הנאשמים טענו כי קמה להם הגנה לפי סעיף 22(ב) לחוק העונשין.

ראיות הנאשמים:
מטעם הנאשמים, על מנת להוכיח את טענתם כי קמה להם הגנה מהצדק העידו הנאשם מס' 1, עוז צחי
, כמו כן העיד ודרכיו, מי ששימש כיו"ר הוועדה המקומית "לודים", בשנת 96 ו-97. בנוסף, הנאשמים המציאו מסמכים אשר סומנו נ/1 - נ/4.

תמצית טענות הנאשמים
:
הנאשמים טענו כי השימוש אשר הם עשו במקרקעין משנת 1997-2000, היה שימוש בהיתר.
לטענת הנאשמים עת ניתן ההיתר הנ"ל הובהר להם ע"י הוועדה המקומית לתכנון ובנייה "לודים", כי הארכת ההיתר לשימוש החורג תהיה אקט טכני ותעשה לפי הקריטריונים של ועדת קדמון.
לדברי הנאשמים לקראת תום תקופת ההיתר, כאשר פנו לוועדה לצורך הארכת התוקף של ההיתר, הסתבר, כי השתנו הכללים לפיהם נבחנות הבקשות ויש צורך לפתוח בהליך חדש של קבלת היתר על פי קריטריונים של תוכנית תמ"מ 7/3, אשר הינה תוכנית בהפקדה, וההתייחסות אליה כמנחה, בנסיבות המקרה, לטענת הנאשמים אינה צודקת.
לטענת הנאשמים הם הגישו בחודש פברואר 2001, בקשה חדשה להיתר לשימוש חורג, בקשתם נמצאת בטיפול, כמו כן, לטענת הנאשמים לא נטען ע"י המאשימה כי לא ניתן לקבל היתר חדש.
עוד טענו הנאשמים כי כשבועיים לאחר הגשת הבקשה להיתר, הוזמן הנאשם מס' 2, לחקירה אצל המאשימה בגין עבירה של שימוש חורג. כשלושה חודשים לאחר מכן, הוגש כתב האישום.
הנאשמים טענו כי לאור האמור קיים חוסר צדק בהגשת כתב האישום.
הנאשמים הוסיפו וטענו כי הם הקימו עסק על בסיס המחשבה והתכנון כי העסק לא יהיה מוגבל לשלוש שנים בלבד, וכאשר השתנו הקריטריונים, המאשימה לא אפשרה לנאשמים שהות להתארגן ולהתאים עצמם לקריטריונים החדשים.
בנוסף, הנאשמים טענו כי חל בעניינם הסייג מכוח סעיף 22(ב) לחוק העונשין.
באשר לטענת הנאשמים לפיה לנאשמים היה ההיתר לשימוש חורג עד לחודש מאי 2000, הנאשמים הפנו לעדות הנאשם מס' 1, ולעדות מר ודרריו.
יצויין, כי הנאשמים לא הציגו היתר לשימוש חורג המתיר לנאשמים שימוש חורג עד לחודש מאי 2000.
הנאשם מס' 1, בעדותו העיד ובלשונו, כי הוא קיבל הודעה מהוועדה המקומית לפיה נאמר לו שהוועדה חותמת אחרונה, בתהליך קבלת ההיתר וכי עליו לשלם את הכסף ויש לו היתר. לדברי הנאשם מס' 1, הוא בצע בדיוק את שנאמר לו, ושילם את הכסף.
לטענת הנאשמים הואיל ולא עלה בידי הנאשמים להציג את מסמכי ההיתר, הנאשמים לדבריהם זימנו למתן עדות את מר ודרריו, אשר במועד הרלוונטי שימש כיו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה "לודים". הנאשמים הפנו לעדותו של מר ודרריו, אשר העיד, ובלשונו, כי עד כמה שהוא זוכר הוא חתם על ההיתר.
הנאשמים טענו כי בהעדר מסמך ההיתר עדות העד חשובה, מאחר והעד העיד כי חתימתו היא הפעולה האחרונה לצורך קבלת ההיתר.
הנאשמים טענו כי העובדה שההיתר אינו מצוי בתיק הבניין אינה מלמדת דבר, לדבריהם אין לדעת כיצד נשמרו מסמכים בתיקים. כמו כן, הנאשמים טענו כי במסמך נ/4, המסמך הנלווה לתוכניות אשר הגישו להארכת ההיתר לשימוש החורג, האדריכל מטעמם ציין כי התוכנית מסדירה שימוש חורג המתקיים בתחומה על פי היתר מס' 960756, מיום 23.12.96. לטענת הנאשמים התייחסות האדריכל להיתר, תוך ציון מספר היתר, מלמדת על כך שקיים היתר.
הנאשמים טענו כי מעדות הנאשם מס' 1, עלה כי הוא פעל כדין לקבלת ההיתר לשימוש חורג, וביצע את כל אשר נדרש ממנו. כמו כן, לדברי הנאשם מס' 1, נאמר לו, והוא הבין באופן ברור, כי זה תהליך פרוצדורלי שנותנים הארכה להיתרים ובלשונו "לא הגבילו את זה בזמן ואמרו שכל שלוש שנים נצטרך לקבל הארכה".
כמו כן, הנאשמים הפנו לדברי הנאשם מס' 1, בעדותו, מהם עלה כי יו"ר הוועדה אמר לנאשם שתהליך הארכת האישור הוא פרוצדורלי, והלך הרוחות של שאר יושבי הוועדה היה שיאשרו לנאשם פעם נוספת, לפי כללי ועדת קדמון שימוש חורג, כך בלשון הנאשם, (ראה עמ' 6 שורות 14-18). בנוסף, הנאשמים הפנו לדברי העד ודרריו, מהם עלה כי הלך הרוחות בוועדה היה כזה שלא ראו בעיה בהמשך השימוש החורג והבינו שזו מדיניות הממשלה והמועצה הארצית, (ראה עמ' 10 שורות 24-26).
כמו כן, הנאשמים הפנו לדברי העד ודרריו
אשר מסר בעדותו כי תוכנית תמ"מ 7/3 נוגדת את דו"ח קדמון, ולא נתנה הוראות מעבר, (ראה עמ' 8 שורת 4-9).
לדברי הנאשמים העובדה כי לא נתנו הוראות מעבר בתוכנית תמ"מ 7/3, גרמה לחוסר צדק משווע, עד כדי כך שהוועדה המקומית עצמה התנגדה לתוכנית, בין השאר, בגין עילה זו, ורוב התושבים שקיבלו היתרים, למחרת האישור, הפכו לעבריינים (ראה עמ' 8 שורה 9 ).
באשר למכולות, הנאשמים טענו כי המאשימה מנסה ליצור קשר בין המכולות נשוא כתב האישום לבין המכולות שהנאשמים נדרשו להזיז כתנאי לקבלת ההיתר בשנת 1996.
לגרסת הנאשמים המכולות נשוא כתב האישום הן מכולות ניידות איתן מגיעה הסחורה למפעל. לגרסת הנאשמים לעיתים המכולות נמצאות במקום, ולעיתים לא.
עוד לגרסת הנאשמים באשר למכולות אותן נדרשו הנאשמים לסלק כתנאי לקבל ההיתר, המכולות הנ"ל, לגרסת הנאשמים, הן מבנים ניידים אשר נתקבל לגביהן אישור מהוועדה. הנאשם, לגרסתו, הביא את האישור לוועדה.
בשים לב לכל האמור, הנאשמים טענו כי קמה להם הגנה מן הצדק. לטענתם, בנסיבות העניין הגשת כתב אישום הינה התעמרות מיותרת בנאשמים.
לדברי הנאשמים, הנאשמים קיבלו היתר, ונתבקשו להאריכו. מיד עם הגשת הבקשה להארכת ההיתר הוגש נגדם כתב אישום.
הנאשמים ביקשו לאמץ בעניינם את המסקנות מפסק דינו של כב' השופט שטרסמן, בת.פ. 1389/94, בבית המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב יפו.
כמו כן, הנאשמים ביקשו לאמץ בעניינם את המסקנות מפסק הדין שניתן ע"י כב' השופטת דיסקין, בבית המשפט לעניינים מקומיים בפתח-תקווה, בתיק ע' 408/95.
בנוסף לאמור לעיל, הנאשמים טענו כי קמה להם הגנה מכוח סעיף 22(ב) לחוק העונשין.
לדברי הנאשמים
אדם לא נושא באחריות לפי סעיף זה אם נהג ללא רשלנות ועשה את כל שניתן למנוע את העבירה.
הנאשמים טענו כי הם נהגו ללא מחשבה פלילית. לדברי הנאשמים כל מעשיהם כוונו לעמידה בדרישות החוק, והם נקלעו למצב אשר גם המאשימה התנגדה לו, בין השאר, על מנת שאנשים כדוגמת הנאשמים, לא ימצאו עצמם עוברים עבירות מבלי שהתכוונו לכך.
באשר למניעת ביצוע העבירה, התנאי הנדרש בסייג לסעיף 22(ב) לטענת הנאשמים עמדו בפני
הם שתי אופציות. האחת, סגירת עסקם וקיפוח פרנסתם. השניה. הגשת בקשה להארכת השימוש החורג על פי הקריטריונים החדשים.
לדברי הנאשמים סגירת עסקם, הינה אופציה שאין הציבור העובד יכול לעמוד בה.
לאור כל האמור עתרו הנאשמים להורות על ביטול כתב האישום.

תמצית טענות המאשימה:
ב"כ המאשימה הפנה לכך שטענת הנאשמים להגנה מהצדק מתייחסת רק לסוגיית השימוש ללא היתר.
לטענת ב"כ המאשימה הנאשמים טענו כי היה להם היתר לשימוש חורג בין השנים 1997-2000.
דא עקא, לטענת ב"כ המאשימה - המשיבה המסקנה המתחייבת מהראיות שהובאו על ידי הנאשמים היא כי לנאשמים לא היה היתר לשימוש חורג. כמו כן, לדברי ב"כ המאשימה, העובדה כי לנאשמים היה היתר לשימוש חורג, לטענתם, אינה רלוונטית מאחר ואין כתב האישום מתייחס לתקופה בה נטען ע"י הנאשמים כי היה להם היתר לשימוש חורג.
לגרסת ב"כ המאשימה אין מחלוקת כי בקשת הנאשמים לשימוש חורג אושרה בתנאים, אך לטענתו היתר סופי ותקף לא הוצא.
ב"כ המאשימה, הפנה לעדות הנאשם מס' 1, אשר העיד כי התחיל לעבוד עם אישור וטרם נתקבל ההיתר.
ב"כ המאשימה ציין כי הנאשם מס' 1, לא המתין כלל להיתר וטען במהלך עדותו, ובלשונו, כי "אינו מתמצא בניירות".
ב"כ המאשימה, טען כי עסקינן בתשובה מתחמקת אשר ממנה עולה שמעולם לא ניתן לנאשם היתר לשימוש חורג.
ב"כ המאשימה, הפנה לעדות עד ההגנה מר ודרריו, אשר העיד כי הוא סבור שהוא חתם על היתר בעניינם של הנאשמים, אולם אינו בטוח.
כמו כן, הפנה לדבריו של העד, לאחר שהעד עיין בתיק הבניין, והעיד כי הוא ראה בתיק הבנין היתר בניה למבנה, ברם הוא אינו רואה היתר לשימוש חורג.
כן, הפנה לעדות העד ודרריו, אשר תאר את תפקידה של הוועדה המקומית בהליך הרישוי. ב"כ המשיבה טען כי
מעדותו של העד עלה כי תפקיד הוועד המקומית הוא להמליץ או לא להמליץ על קבלת אישור ובהמשך התיק עובר לוועדה המחוזית, אשר מחליטה אם לאשר הבקשה או לא. היה והוועדה המחוזית מחליטה לאשר הבקשה בתנאים, אזי הוועדה המקומית נותנת את ההיתר לאחר שמולאו התנאים.
כמו כן, ב"כ המאשימים הפנה לעדות העד ממנה עלה כי במקרה הנדון הוועדה המחוזית שלחה למהנדס הוועדה המקומית "לודים", מכתב (המסמך אשר סומן ת/1 (ג1) אשר בו הודיעה כי הוועדה המחוזית החליטה לאשר את השימוש החורג בכפוף למילוי התנאים. בין שאר התנאים היה על הנאשמים לקבל את אישור הולקחש"פ, ואם הנאשמים היו מקיימים את התנאים כנדרש, היה מצוי בתיק הבניין אישור הולקחש"פ. בדיעבד, עלה מעדות העד כי
אישור כזה לא נמצא.
כמו כן, ב"כ המאשימה הפנה לעובדה כי בתיק לא מצויות קבלות על תשלום האגרות, והתשלום הינו הפעולה האחרונה שיש לבצע, לפני קבלת ההיתר.
ב"כ המאשימה טען כי טענת ב"כ הנאשמים לפיה בתיק הבנין חסרים מסמכים אין בה ממש, שהרי לדבריו כל המסמכים מצויים בתיק הבניין, למעט ההיתר.
לטענת ב"כ המאשימה אם היה היתר הרי הוא היה מצוי בידי הנאשמים.
באשר לטענת הנאשמים לפיה הובטח לנאשמים כי בתום שלוש השנים יאושר להם שימוש חורג לתקופה נוספת. ב"כ המאשימה הפנה לדברי הנאשם מס' 1, אשר מסר בעדותו כי נאמר לו, וכך הוא הבין את האווירה, שהאישור לשימוש חורג לתקופה נוספת הוא תהליך פרוצדורלי. קרי, נותנים הארכה להיתרים וצריך לקבל הארכה להיתר מחדש וכי זה היה הלך הרוחות בוועדה.
כמו כן, ב"כ המאשימה הפנה לדברי העד ודרריו, מהם עלה כי לא העד ולא מהנדס הוועדה ולא מי מחברי הוועדה נתן ביחס למקרה הנדון, ו/או ביחס למקרה אחר הבטחה מהסוג שנטען ע"י הנאשם. יחד עם זאת, יו"ר הוועדה העיד כי בתקופה הנ"ל, הוועדה לא ראתה מניעה לאשר שימוש חורג כאשר המבקש מילא אחר התנאים.
לדברי ב"כ המאשימה, הוועדה פועלת על פי החוק, ועל פי התוכניות. על פי סעיף
7(ג) לתוספת הראשונה של חוק התכנון והבנייה, שימוש חורג בקרקע חקלאית מוכרזת טעון אישור הולקחש"פ ואישור הוועדה המחוזית.
לפיכך, לטענת ב"כ המאשימה, גם אם היה מובטח לנאשמים בוועדה המקומית כי השימוש החורג יוארך לתקופה נוספת, הנאשמים לא יכלו להסתמך על הבטחה זו מאחר והסמכות לאשר את השימוש החורג מצויה בידי שני מוסדות תכנון אחרים, הועדה המחוזית, והולקחש"פ.
לטענת ב"כ המאשימה, משמעות טענת הנאשם היא כי במקום בו הוועדה המקומית ממליצה פעם אחת על אישור לשימוש חורג, לנאשם נתנת חסינות לעד מפני הגשת כתב אישום, אף אם לא ניתן לו היתר לשימוש חורג.
עוד הוסיף ב"כ המאשימה כי מראיות הנאשמים עלה כי לא "הובטח" לנאשמים שיוארך להם השימוש החורג, ומחקירת הנאשם, עלה כי אלה היו תחושותיו "והלך הרוח".
כמו כן, ב"כ המאשימה חזר והדגיש כי מעולם לא היה בידי הנאשמים היתר לשימוש חורג.
לטענת ב"כ המאשימה, לא קיים הליך של "הארכת שימוש חורג".
ההליך הוא הגשת בקשה חדשה לשימוש חורג על פי החוק.
זאת ועוד, לדברי ב"כ המאשימה כחלק מקבלת היתר לשימוש חורג חלה על המבקש חובת תשלום היטל השבחה אשר גובהו נגזר, בין היתר, ממשך השימוש החורג. לאור האמור, לטענת ב"כ המאשימה, גרסת הנאשם מס' 1, תמוהה, וטענת הנאשמים לפיה רק בגלל כניסתה לתוקף של תכנית תמ"מ 7/3, היה צורך להגיש בקשה חדשה לשימוש חורג, אן בה ממש.
בנוסף, ב"כ המאשימה הפנה לכך שתוכנית תמ"מ 7/3, הינה התוכנית שהוראותיה מחייבות, והתוכנית פורסמה למתן תוקף בילקוט הפרסומים מיום 14.5.00.
ב"כ המאשימה טען כי הנאשמים העלו בחוסר תום לב טענה מטעה באשר למסמך אשר סומן נ/4. ב"כ המאשימה הפנה לסכומי ב"כ הנאשמים בהם ציין ב"כ
הנאשמים כי העובדה שהאדריכל ציין מספר היתר במכתבו למזכיר הוועדה "לודים", היא הנותנת כי היה קיים היתר.
דא עקא, לטענת ב"כ המאשימה, מספר ההיתר שצויין במסמך נ/4, מתייחס להיתר הבנייה ולא להיתר לשימוש חורג. מעבר לאמור, במסמך נ/4, עורך המסמך התייחס להיתר שהוצא ביום 23.12.96, ובקשת הנאשמים להיתר לשימוש חורג אושרה ע"י הוועדה המחוזית ביום 26.5.97.
ב"כ המאשימה טען כי מסיכומי הנאשמים עולה כי, הנאשמים טוענים כי ניתן להם היתר כחצי שנה לפני שהוועדה דנה בעניינם.
ב"כ המאשימה עתר לדחות את טענת הנאשמים לפיה האופציה של סגירת העסק או העברתו בעלות כספית גבוהה הינה בלתי מציאותית.
לטענת ב"כ המאשימה הנאשמים החלו את השימוש בלא שניתן להם היתר לשימוש חורג. לגרסתו אילו הנאשמים רצו לפעול כדין היה עליהם להמתין לקבל ההיתר לאחר שמילאו את כל התנאים שהציבה הוועדה המחוזית.
לגרסת ב"כ המאשימה הנאשמים לא מלאו אחר כל התנאים שקבעה הוועדה המחוזית, ולא קיבלו את ההיתר לשימוש חורג. בטרם בנו את המבנה, והחלו בשימוש החורג.
מעבר לאמור, ב"כ המאשימה טען כי הנאשמים לא הפסיקו את השימוש גם בתום שלוש השנים, והפנה לדברי הנאשם מס' 1, אשר טען כי הוא לא קיבל הנחיה להפסיק את השימוש, ולפיכך הוא לא הפסיק. (ראה עמ' 6 שורות 8-12), ב"כ המאשימה הפנה לע"פ י-ם 42/75 ולדברי כב' בית המשפט בפסק הדין הנ"ל.
באשר לטענת הנאשמים לפיה קמה להם הגנה מן הצדק, ב"כ המאשימה טען כי עניינם של הנאשמים אינו בא במסגרת המבחנים אותם קבעה ההלכה הפסוקה בפסק הדין בעניין יפת נ. מ"י ע"פ 2910/94.
לדברי ב"כ המאשימה משמעותה של טענת הנאשמים היא כדלקמן: היה בידינו היתר לשמוש חורג למשך שלוש שנים, כיום לא ניתן על פי המצב המשפטי והתכונני לקבל שוב היתר לשימוש חורג לתקופה נוספת, הואיל ועת הגשנו בקשתנו הראשונה הבנו מהלך הרוחות ומרוח הדברים, על פי המצב המשפטי שהיה קיים אז, כי נוכל לקבל היתר נוסף, קמה לנו טענת הגנה מן הצדק.
ב"כ המאשימה טען כי המאשימה נהגה בהגינות עם הנאשמים ולא הגישה כתב אישום נגד הנאשמים מיד עם תחילת השימוש החורג.
כתב האישום הוגש רק לאחר חלוף שלוש שנים מיום המלצת הוועדה המחוזית למתן אישור לשימוש חורג בכפוף לתנאים, ויש לראות את התנהגות המאשימה כהוגנת ומתחשבת, ואולי אף סלחנית מדי. לפיכך, ב"כ המשיבה טען כי יש מקום לדחות הטענה לפיה קמה לנאשמים הגנה מן הצדק.
באשר לטענת הנאשמים לפיה קמה להם הגנה מכוח סעיף 22(ב) לחוק העונשין.
ב"כ המאשימה טען כי אחריות על פי סעיף 204 לחוק התכנון והבנייה אינה מותנית במחשבה פלילית של הנאשם. עסקינן בעבירות אבסולוטיות. ב"כ המאשימה הפנה לדעת הרוב בפסק הדין בד"נ 1281, ש. שפירא ושות' חברה קבלנית בנתניה בע"מ נ. מדינת ישראל.
ב"כ המאשימה טען כי מטרתו של סעיף 22 לחוק העונשין היתה לקבוע מכאן ואילך, כי לצורך הטלת אחריות פלילית נדרש מינימום של "מחשבה פלילית", קרי, רשלנות, וכי תהא הגנה לאדם אם יוכיח כי לא התרשל.
אולם, לטענת ב"כ המאשימה סעיף 22(א) קובע מפורשות כי אין לסעיף תחולה רטרואקטיבית על עבירות שחוקקו טרם נכנס לתוקפו סעיף 22, ונקבע בדין כי הן עבירות מוחלטות.
ב"כ המאשימה הפנה לכך שסעיפים 204 ו-156 נחקקו בשנת 1965, ולפיכך לסעיף 22 אין תחולה במקרה שבנדון.

לחלופין, ב"כ המאשימה טען כי לאור עדותו של נאשם מס' 1, לא ניתן לומר כי הנאשם עשה את כל שניתן למניעת העבירה.
לאור האמור, ב"כ המאשימה עתר לדחות את טענת הנאשמים.

ממצאים ומסקנות:
1.
סעיפי החוק:
על פי סעיף 146 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה - 1965, (להלן: "החוק") הוועדה המקומית רשאית להתיר שימוש חורג.

לפי סעיף 148 לחוק, היתר לשימוש חורג מתוכנית יינתן לתקופה מוגבלת מראש.
סעיף 149 לחוק, מונה תנאים מוקדמים למתן היתר לשימוש חורג או למתן הקלות.
סעיף 156(א) לחוק, מורה שלא ישתמש אדם בקרקע חקלאית אלא בהתאם לאמור בתוספת הראשונה.
התוספת הראשונה הינה תוספת לסעיף 156(א).
על פי סעיף 6 לתוספת הראשונה, בכפוף להוראות סעיף 9, לא תאושר תוכנית החלה על קרקע חקלאית אלא אם אושרה התוכנית ע"י הוועדה או אם היא תכנית מפורטת המקיימת את כל הוראות של תכנית מתאר שאושרה ע"י הוועדה.
על פי סעיף 7(ג)
לתוספת הראשונה; "שימוש חורג בקרקע חקלאית טעון אישור הוועדה ואישור הוועדה המחוזית".
סעיף 7(ב) מגדיר "
מ
טרה לא חקלאית".

2.

לטענת הנאשמים, כאמור לעיל, קמה להם הגנה מן הצדק בשים לב לעובדה כי לטענתם הם השתמשו במקרקעין שמוש חורג בהיתר, בין המועדים מאי 1997 ועד למאי 2000. כמו כן, בשים לב לכך כי לגרסת הנאשמים עת ניתן להם ההיתר לשמוש חורג, לגרסת הנאשם מס' 1 ובלשונו: ".... ואמרו לי באופן ברור, והבנתי את האווירה שזה תהליך פרוצדורלי שנותנים הארכה להיתרים וצריך לקבל הארכה להיתר מחדש..." (ראה עמ' 4 שורות 3-2). בסוף השלוש שנים, לדברי הנאשם ובלשונו, הוא נכנס לוועדה, ונאמר לו להמתין מאחר ויש תהליכים חדשים, וכי הוא יקבל ארכה, ובהמשך, הנאשם לדבריו שאל עוד פעמיים, וגם ביקר
פיזית בוועדה, (ראה דבריו, ובלשונו, בעמ' 4 שורות 5-10) ובסופו של דבר, כאשר הדברים לא התקדמו, כך בלשון הנאשם,
בפברואר 2001, הנאשם הגיש בקשה חדשה לוועדה לשימוש חורג. לאחר הגשת הבקשה, הנאשם זומן לחקירה במשרדי הוועדה, וכחודש לאחר מכן כתב האישום הוגש.
בנסיבות אלה, ולאור עדות יו"ר הוועדה המקומית לודים, מר בני ודרריו, במועד הרלוונטי המתייחס לטענת הנאשמים כי קיבלו היתר לשימוש חורג, ונאמר להם כי ניתן להאריכו, הנאשמים טענו כי קמה להם הגנה מן הצדק.

3.

במקרה שבנדון כאמור נטען ע"י הנאשמים כי ניתן להם אישור לשימוש חורג, לתקופה 1997-2000.
למען הסר ספק, כתב האישום אינו מייחס לנאשמים עבירה במועד בו לטענת הנאשמים ניתן להם היתר לשימוש חורג. עם זאת, לטענת הנאשמים העובדה כי ניתן לנאשמים אישור לשימוש חורג לתקופה שאינה רלוונטית לכתב האישום, רלוונטית לעניין טענת הנאשמים, כי קמה להם הגנה מן הצדק
הואיל, ולטענתם, הם הבינו עת החלו בהליך, וטרם הסבו את המבנה לשימוש נשוא כתב האישום, כי ניתן להאריך היתרים.
כמו כן בשים לב לעובדה כי לטענת הנאשמים, עת הנאשם מס' 1, עתר
שההיתר לשימוש חורג יוארך, נאמר לו, לגרסתו, כי עליו להמתין, וכי הוא יקבל הארכה. בדיעבד, לגרסת הנאשם, בהמשך, נאמר לנאשם כי יש כללים חדשים. לפיכך הנאשם הגיש בקשה חדשה לשימוש חורג, ובסמוך להגשת הבקשה הוגש כתב האישום. לאור האמור הנאשמים טענו כי הרשות התעמרה בהם ויש לבטל את כתב האישום נגדם מחמת הגנה מן הצדק.

4.
האם יש ממש בטענת הנאשמים לפיה ניתן להם היתר לשימוש חורג:
לאחר שבחנתי את הראיות אשר הובאו בפני
מטעם הנאשמים אני סבורה כי טענת הנאשמים לפיה ניתן להם היתר לשימוש חורג עד לחודש מאי 2000 אין בה ממש. נהפוך הוא, הגעתי למסקנה לפיה בדיעבד לנאשמים לא ניתן היתר לשימוש חורג, הואיל והנאשמים לא מילאו אחר דרישות הוועדה, ואפרט.
הנאשמים הגישו במהלך הבאת ראיותיהם מסמכים שונים אשר סומנו נ/1 - נ/4.
מהמסמכים הנ"ל עולה כי הנאשמים הגישו בקשה לשימוש חורג אשר נדונה בוועדה המחוזית בישיבתה מיום 26.5.97. (ראה נ/1). הוועדה החליטה לאשר את השימוש החורג החל מיום 26.5.97 ולמשך 3 שנים, בתנאים.
הבקשה הועברה למשרד
שמאות על מנת שיקבע היטל השבחה.
על מנת לקבל את ההיתר היה על הנאשמים לעמוד בתנאים כמפורט במסמך.
בין השאר היה על הנאשמים לשלם את היטל ההשבחה ואת יתרת אגרת הבנייה.
המסמך נ/2, אשר הוגש ע"י הנאשמים עניינו תיקון שומת היטל השבחה.
המסמך נ/3, הינו קבלה בגין תשלום שומת היטל ההשבחה, ומלמד כי הנאשמים שלמו את היטל ההשבחה.
המסמך נ/4, עניינו מכתב אשר כתב מר ג'ינו, אדריכל ומתכנן ערים, למזכיר הוועדה המקומית "לודים", מכתב נלווה לתוכנית המוצעת במשמר השבעה. יצויין כי לא עולה מהמכתב כי המכתב מתייחס לנאשמים. כמו כן, לא צויין במכתב לאיזה משק מתייחסת התוכנית.
יחד עם זאת, גם אם אצא מנקודת הנחה, לטובת הנאשמים, כי התוכנית אליה מתייחס מר ג'ינו במכתבו מתייחסת
למשקם של הנאשמים, הרי מעיון במכתב עולה כי במכתב האדריכל מציין כי התוכנית מסדירה שימוש חורג המתקיים בתחומה על פי היתר מנס' 960756 מיום 23.12.96.
קרי, היתר המתייחס למועד טרם דנה הוועדה בבקשת הנאשמים לשימוש חורג ביום 26.5.97.
משמע, לכאורה אין באמור במסמך נ/4, כדי לתמוך בטענת הנאשמים לפיה הם קיבלו היתר לשימוש חורג.

במהלך חקירת הנאשם מס' 1, ב"כ המאשימה הגיש מסמכים אשר סומנו
ת/1 א-ג.
מהמסמך ת/1 (ב) עולה כי ביום 17.7.97, הוועדה המקומית שלחה לנאשמים הודעה על החלטת הוועדה המחוזית מיום 26.5.97, בעניין השמוש החורג המבוקש, וכן עותק מהחלטת הוועדה המחוזית.
כמו כן, מעיון במסמך עולה כי צויין במסמך הנ"ל כי פרט לתנאים שצויינו בהחלטת הוועדה, על מנת שניתן יהיה להעניק היתר בנייה, על הנאשמים למלא אחר התנאים כמפורט במסמך.
מהמסמך ת/1 (א), עולה כי יו"ר הוועדה, מר בני ודרריו, פנה לממונה על החוזים החקלאיים במנהל מקרקעי ישראל, בבקשה שיחתום על הבקשה לשמוש חורג של משפחת עוז, וזאת על מנת שניתן יהיה להעניק היתר בנייה לשימוש החורג.
מהמסמך ת/1 (ג), עולה כי מזכירת הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה מרכז שלחה מכתב למהנדס הוועדה המקומית לודים, בו הודיעה מהם התנאים אשר קבעה הוועדה המחוזית בישיבתה מיום 26.5.97, בה החליטה הוועדה המחוזית, לאשר את הבקשה לשימוש חורג של הנאשמים, לשלוש שנים בתנאים.
מעדות העד מר ודרריו, עולה כי בתיק הבניין לא נמצא אישור ולקחש"פ אשר הווה אחד מהתנאים אשר נקבעו ע"י הוועדה המחוזית כתנאי לקבלת ההיתר. (ראה עמ' 10 שורות 15-17).
כמו כן, בתיק הבניין לא נמצא אישור לתשלום אגרת ההיתר (ראה עמ' 11 שורות 24,25), אשר גם התשלום הנ"ל הווה את אחד מהתנאים אשר היה על הנאשמים למלא.
לכאורה, גם בידי הנאשמים לא היו עותקים מתשלום האגרה ומאישור הולקחש"פ.
הדעת נותנת כי אם היו לנאשמים עותקים מהמסמכים הנ"ל הנאשמים היו מגישים את המסמכים במסגרת הבאת ראיותיהם על מנת להוכיח כי עמדו בכל התנאים שנדרשו ע"י הוועדה על מנת לקבל ההיתר.
זאת ועוד, הדעת נותנת כי אם הנאשמים היו משלמים את האגרה בגין ההיתר היה נשאר ברשותם עותק מהקבלה, כפי שהיה בידם להציג עותק מהקבלה בגין תשלום היטל ההשבחה.
כמו כן, השכל הישר מורה כי אם הנאשמים היו מקבלים היתר לשימוש חורג, ההיתר היה מצוי ברשותם.
לכאורה, כאמור לעיל, ההיתר אליו התייחס ב"כ הנאשמים בסיכומיו, ההיתר המוזכר במסמך נ/4, אינו מתייחס להיתר לשמוש חורג מאחר ואין הדעת סובלת כי ניתן לנאשמים היתר לשמוש חורג טרם דנה הוועדה המחוזית, בבקשת המבקשים להיתר לשימוש חורג.

על פי החלטת הוועדה, וכתנאי לקבלת ההיתר, בין השאר, היה על הנאשמים לפנות מכולות (ראה סעיף 1 במסמך ת/1 (ב) ראה סעיף 1 במסמך ת/1 (ג). הנאשם מס' 1, טען
במהלך עדותו כי יש לו אישור באשר למכולות אותם נתבקש לפנות, על פי החלטת הוועדה, כפי שעולה מהמסמך ת/1 (ג), סעיף 1, ומהמסמך ת/1 (ב) סעיף 1.
הנאשם לכאורה, על פי דבריו לא פינה המכולות. כמו כן, הנאשם לא המציא עותק מהאישור אשר לטענתו המציא לוועדה, אשר פטר אותו מפינוי המכולות.
הנאשם בעדותו ציין כי לא זכור לו אם היה לו אישור מהולקחש"פ, (ראה עמ' 6 שורות 7 - 4).
לאור האמור, לכאורה הנאשמים לא מלאו אחר התנאים לקבלת ההיתר. לפיכך, השכל הישר מורה, כי הואיל והנאשמים לא מלאו אחר התנאים, לא הוצא האישור לשימוש חורג, על אף שלכאורה היה בידי הנאשמים לקבל היתר לשימוש חורג לשלוש שנים, בכפוף למילוי התנאים.
לדידי, העובדה כי מר ודרריו העיד ובלשונו: "עד כמה שאני זוכר אני חתמתי על היתר..." (ראה עמ' 7 שורות 8,7), אין בה כדי להוכיח כי ניתן היתר, שהרי לכאורה, כאמור לעיל, תנאים למתן ההיתר לא מולאו. כמו כן, בחקירתו הנגדית העד מר ודרריו העיד ובלשונו: "אני סבור שחתמתי על היתר, אבל אני לא בטוח, אני סבור כך כי הוא היה בין הבודדים שהגיעו לסוף התהליך". (ראה עמ' 9 שורות 19,20).
יתר על כן, וכאמור לעיל, בתיק הבניין לא מצוי היתר לשימוש חורג.
עם זאת, בתיק הבניין מצוי היתר בנייה, (ראה עמ' 9 שורות 21-23).
כמו כן, בתיק לא מצוי אישור הולקחש"פ, אשר מהווה תנאי לקבלת היתר (ראה עמ' 10 שורות 18-15).
לאור האמור, המסקנה המתבקשת היא כי לנאשמים לא ניתן אישור לשימוש חורג.
משמע, המסקנה המתבקשת היא כי הנאשמים עשו שימוש חורג במקרקעין ללא היתר במשך כל התקופה מאז החלו בשימוש נשוא כתב האישום, גם במועדים בהם לטענתם היה להם היתר לשימוש חורג, על אף שנגד הנאשמים לא הוגש כתב אישום בגין התקופה הנ"ל.

5.
טענת הנאשמים לפיה הלך הרוחות בוועדה היה לאשר הארכה לשימוש חורג אם תתבקש
:
באשר לטענת הנאשמים לפיה הלך הרוחות בוועדה היה לאשר הארכה לשימוש חורג
אם תתבקש הארכה בתום תקופת השימוש, (ראה עמ' 6 שורות 18-14, ראה עמ' 3 שורות 16-19, ראה עמ' 4 שורות 1-10), מצאתי כי
לאור האמור לעיל, לא ניתן היה בעניינם של הנאשמים לקבוע כי יש ליתן היתר על בסיס היתר קודם, אם תוגש בקשה כנדרש, מאחר וכאמור לעיל, לא הוצא בדיעבד ההיתר לשימוש חורג.
יחד עם זאת, גם בהנחה שלנאשמים ניתן היתר לשימוש חורג, ולא כן, הרי מעדותו של העד ורדרריו עלו העובדות הבאות:
העד ודרריו העיד כי בתקופה הרלוונטית "עמד בפני
הוועדה" (כך בלשון העד, ראה עמ' 7 שורה 12), דו"ח ועדת קדמון, אשר אושר על ידי הממשלה והמועצה הארצית ואומץ ע"י כל הדרגים. כמו כן, מדברי העד עלה כי בתחילה הוגשה תוכנית שנקראה גז 1000 ובמתכונתה הראשונית הייתה תחליף לדו"ח ועדת קדמון. בהמשך הוועדה המחוזית החליטה להוציא ת.ב.ע חדשה שנקראת תמ"מ 3/7, שבאה להסדיר את הפעילות החקלאית, (ראה עמ' 7 שורות 12-18).
העד מסר כי התוכנית תמ"מ 3/7 נוגדת את ועדת קדמון.
העד מסר שעל בסיס דו"ח ועדת קדמון, המדיניות הייתה לאפשר את השימושים, ובהמשך כשתוכנית תמ"מ 3/7 התאשרה ולא נתנו הוראות מעבר, רוב התושבים שקבלו היתרים הפכו לעבריינים.
(ראה עמ' 8 שורות 3-9).
עוד הוסיף העד כי הוראות מעבר היו מאפשרות לאנשים להתארגן בשטח לפי תוכנית התמ"מ.
באשר לגרסת הנאשם לפיה נאמר לו כי הארכת ההיתר לשימוש חורג תהיה פורמלית בלבד, העד מר ודרריו, מסר כי עד כמה שהוא זוכר נאמר לנאשם שמה שעומד בפני
הוועדה זה דו"ח קדמון, ועל סמך הדו"ח נותנים היתרים. כמו כן, העד הוסיף כי אם הם היו סוברים שבעתיד תקום תוכנית אחרת , מבנים כאלה שניתנו לגביהם היתרים היו מקבלים היתרים לשמוש חורג לתקופה של יותר משלוש שנים. (ראה עמ' 8 שורות 20-16).
בהמשך דבריו, מחקירתו הנגדית של העד עלה כי לא נתנו הבטחות לא על ידו ולא ע"י אחרים בוועדה כי בתום התקופה תאושר לנאשם תקופה נוספת של שימוש חורג. יחד עם זאת, העד מסר ובלשונו, כי בתקופה הרלוונטית לא ראו כל מניעה לאשר שימוש חורג כאשר האדם "עמד בתנאים", והלך הרוחות בוועדה היה כזה שלא ראו בעיה שתהיה בהמשך השימוש החורג. לדבריו הם בוועדה הבינו כי זו מדיניות הממשלה ומדיניות המועצה הארצית (ראה עמ' 10 שורות 24-26). בהמשך העד ציין שאיש בוועדה לא הבטיח לנאשם שיאושר לו שימוש חורג, ואיש אינו יכול להבטיח. אולם, נאמר לנאשם, שלא תהיה בעיה עם המלצת הוועדה המקומית (ראה עמ' 11 שורות 10-6).
בנוסף העד ציין כי כבר בשלהי שנת 1998, ידעו כי תהיה בעיה עם תוכנית תמ"מ 3/7 ועם השימושים שנמצאים מחוץ לשלושת הדונמים הראשונים, (ראה עמ' 11 שורות 5-1).

בשים לב לאמור לעיל, הגעתי למסקנה לפיה מעדות העד ודרריו, עולה כי הלך הרוחות בוועדה היה כי הוועדה המקומית לא ראתה כי תיווצר בעיה
לאשר שימוש חורג נוסף, מעבר לתקופה של שלוש שנים, אם המבקש יעמוד בתנאים.

אני סבורה כי לאור עדות העד מר ודרריו, ניתן היה לקבוע כי הנאשם יכול היה להסיק, לאור הלך הרוח בוועדה המקומית כי אם הוא יעמוד בתנאים הנדרשים ניתן יהיה לאשר את המשך השימוש החורג מעבר לשלוש שנים.
6.
האם קמה לנאשמים הגנה מן הצדק לאור עדותו של מר ודרריו:
יחד עם זאת, וחרף האמור, מצאתי כי הנאשמים אינם יכולים להבנות במקרה שבנדון מהלך הרוחות בוועדה, ומהמסקנות אשר עלו מדברי העד ודרריו, הואיל ולכאורה לא עלה מעדות העד ודרריו כי נאמר לנאשם כי ניתן יהיה לאשר המשך השימוש החורג מבלי שתוגש בקשה חדשה.
על פי החוק, כל בקשה לשמוש חורג נדונה לגופה, וכאמור מעדות העד ודרריו עלה כי אם המבקש ממלא אחר התנאים, קיים סיכוי כי בקשתו תאושר. משמע, היה על הנאשמים להגיש בקשה נוספת לשימוש ח ורג.

מהראיות עלה כי באשר לתקופה אשר לגביה לא הוגש כתב האישום, קרי, התקופה מאז הנאשמים החלו בשימוש החורג, הנאשמים קיבלו הודעה לפיה בקשתם לשימוש חורג אושרה, בתנאים.

הנאשמים לא המתינו לקבלת ההיתר. הנאשמים גם לא מילאו, לכאורה, אחר כל התנאים אשר הוועדה המחוזית, דרשה כתנאי לקבלת ההיתר, והחלו לבצע את השימוש החורג.
הנאשם העיד
"התחלתי לעבוד עם אישור אבל בלי היתר" (ראה עמ' 5 שורה 5).
במקום אחר, הנאשם העיד: "אני זוכר שהתחלנו לעבוד לקראת קבלת ההיתר, לא היה לנו היתר מסודר ביד, אבל אמרו לנו בסדר, הגשתם את כל הגורמים חתומים, ומה שנשאר זה לקבל את האישור הסופי ולשלם את הכסף (ראה עמ' 5 שורות 2-5).
עם זאת, הנאשמים לא הציגו קבלה לפיה הם שילמו את אגרת הבנייה אשר היה עליהם לשלם כפי שעולה המסמך נ/1, לאחר מילוי התנאים 2-4 המצויינים במסמך נ/1.
לנאשמים לא ניתן, לכאורה, אישור הולקחש"פ (ראה עמ' 6 שורות 7), וההיתר לשימוש חורג ניתן רק לאחר מילוי כל התנאים, לרבות התשלומים אשר הוועדה המחוזית דרשה כתנאי לקבלת ההיתר.

לא זו אף זו. הנאשם במהלך עדותו זכר פרטים לגבי הלך הרוחות בוועדה, אולם, לא עלה בידי הנאשם להשיב מהו המועד בו החלו את השימוש במבנה (ראה עמ' 4 שורות 25,26).
כמו כן, הנאשם מסר בעדותו כי הוא ידע שנדרשים אישורים ממספר גורמים על מנת לקבל ההיתר וכי עסקינן בתהליך מאוד ארוך ומסובך כך לדבריו, ובלשונו, (ראה עמ' 3 שורות 15-9).
עם זאת, עת נשאל הנאשם אם
הוא ראה מסמך שעליו כתוב "היתר לשימוש חורג", הנאשם השיב, ובלשונו; "אני משיב שאני לא מתמצה בניירות", (ראה עמ' 5 שורות 8,7).
משמע, המסקנה המתבקשת היא כי את ההודעה לפיה הבקשה לשימוש חורג אושרה בתנאים, הנאשם הבין, הראיה היא, שהנאשם העיד; "קבלתי הודעה חד משמעית מהוועדה המקומית.. ואני צריך לשלם את הכסף..." (ראה עמ' 5 שורות 10-8).
כאמור לעיל, הנאשם העיד כי שילם את שנדרש, למרות שעל פי הראיות הנאשם שילם רק את היטל ההשבחה. עם זאת, את האמור בהודעה לפיה על מנת שניתן יהיה להעניק היתר בנייה על המבקשים למלא אחר תנאים (ראה נ/1), הנאשם לכאורה, לא הבין, הואיל וכאמור, לדברי הנאשם ניתן לו היתר לשימוש חורג, על אף שהיתר כזה אינו בנמצא.

מעבר לאמור, לנאשמים, ניתן לכאורה, להבנתם, היתר לשימוש חורג, למשך שלוש שנים.
לגרסתו של הנאשם רק לאחר גמר התקופה הוא עתר להאריך את ההיתר, (ראה עמ' 4 שורה 5) ורק לאחר שתקופת ההיתר הסתיימה, כ-9 חודשים לאחר מכן, בפברואר 2001, הנאשם הגיש בקשה חדשה, לקבלת היתר לשימוש חורג.
הנאשם, לגרסתו על אף שהסתיימה התקופה בה ניתן לנאשמים לגרסתם היתר לשימוש חורג, לא הפסיקו את השימוש החורג מאחר ולגרסתו של הנאשם הוא לא קיבל הנחיה להפסיק את השימוש, כך לדבריו (ראה עמ' 6 שורות 11,12).

לאור כל האמור, לא מצאתי כי לנאשמים קמה בנסיבות אלה הגנה מן הצדק.
לא מצאתי כי בנסיבות אלה בהן לכאורה לא ניתן היתר לשימוש חורג,
והנאשמים לא טרחו לוודא קבלתו, ופעלו מעל לשלוש שנים לכאורה, ללא היתר, ומבלי שבדקו ושאלו מדוע בפועל חרף החלטת הוועדה המחוזית לא הוצא ההיתר. כמו כן, הנאשמים לא מילאו אחר כל דרישות הוועדה על מנת שניתן יהיה להעניק להם את ההיתר. זאת ועוד, הנאשמים המשיכו את השימוש החורג ללא היתר, לאחר גמר תקופת שלוש השנים, תקופה בה לטענתם הם האמינו כי הם פעלו בהיתר, ולא טרחו להגיש בקשה חדשה טרם הסתיימה תקופת שלוש השנים, ניתן לומר כי הנאשמים מבחינתם עשו את כל הנדרש, והרשות היא זו אשר התעמרה בנאשמים.

יתר על כן אינני סבורה כי המקרה של הנאשמים דומה למקרה אשר הובא בפני
כב' השופטת דסקין, בע' 408/95.
בעניין שהובא בפני
כבוד השופטת דסקין, כבוד השופטת דסקין, קבעה כי הנאשמים עשו את הפעולות הנדרשות ע"י העירייה על מנת לקבל את רשיון העסק, והטיפול בבקשתם היה ארוך ודרש בדיקות שונות. כב' השופטת דסקין, קבעה כי בנסיבות המקרה שהובא בפני
ה הנאשמים שוכנעו כי הונח לפניהם מצב ע"י הרשות על פיו עם תחילת הטיפול בקבלת רשיון לא תפעל הרשות נגדם.
במקרה שבפני
, בעניינם של הנאשמים, נתנה החלטה לפי יאושר לנאשמים שימוש חורג לשלוש שנים, בתנאים.
אולם, הנאשמים לא מילאו אחר כל התנאים, כך לכאורה עולה מהראיות, לפיכך, בדיעבד, לא הוענק ההיתר. לאור האמור, על הנאשמים להלין על עצמם בלבד.
מעבר לאמור, גם אם הנאשמים האמינו כי ניתן לקבל אישור נוסף לשימוש חורג בתום שלוש שנים, הרי היה על הנאשמים להגיש בקשה חדשה לשימוש חורג, טרם פג האישור. הנאשמים לגרסתם, הגישו בקשה נוספת לשימוש חורג, רק כתשעה חודשים לאחר גמר התקופה בה היה באפשרותם לקבל את האישור לשימוש החורג.
האם ניתן לטעון כי בנסיבות אלה בהן הנאשמים לא פעלו כנדרש קמה לנאשמים טענה מן הצדק?
אני סבורה כי ניתן היה לטעון הטענה כי לנאשמים קמה הגנה מן הצדק, במקום בו היה בידי הנאשמים להציג היתר לשימוש חורג למשך שלוש שנים. כמו כן, היה בידם להציג בקשה נוספת אשר הוגשה מבעוד מועד, ובטרם הסתיימה תקופת שלוש השנים, לשימוש חורג והיה בידי הנאשמים להוכיח כי הם מבחינתם מלאו אחר כל הנדרש וטרחו ובדקו כי אכן הם מלאו כנדרש אחר הנדרש.
במקרה כזה, בנסיבות בהן הת.ב.ע שונתה
ומבלי שניתנו הוראות מעבר, ובשים לב לעדות מר ודרריו יתכן והיה מקום להעלות הטענה.
אולם, אין העובדות שהובאו בפני
במקרה שבנדון כאלה, אשר מצדיקות העלאת הטענת של הגנה מהצדק, וקבלתה.
נקבע בהלכה הפסוקה כי "...קבלתה של תורת ההשתק אל תוך המשפט הפלילי, באמצעות העיקרון הידוע של "הגנה מן הצדק"..... נשענת על סמכותו הטבועה של בית המשפט לבטל אישום העומד בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית. לבית המשפט במדינת ישראל שקול-דעת לעכב הליכים משאין באפשרותו להעניק לנאשם משפט הוגן ו/או משיש בנהול המשפט משום פגיעה בחוש הצדק להגינות, כפי שבית המשפט רואה אותו. המבחן הקובע, כפי שאני רואה לאמצו, הוא מבחן ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות, היינו התנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם, או כלשון הלורד דבלין ... המדובר במקרים שבהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו. ברי כי טענה כגון זו תעלה ותתקבל במקרים נדירים ביותר, ואין להעלותה כדבר שבשגרה ובענייני דיומא סתם...".
(ראה רע"פ 3306/99 נאבסו נ. מדינת ישראל, שם כב' בית המשפט הביא מדברי כב' השופט לוין, בע"פ 2910/97 יפת נ. מדינת ישראל).

אני סבורה כי הרשות לא התעמרה בנאשמים.
נהפוך הוא, הרשות לא הגישה כתב אישום נגד הנאשמים במשך שלוש שנים בהם הם פעלו לכאורה ללא היתר, כנראה בשל העובדה כי ניתן היה להעניק את ההיתר המיוחל לנאשמים אם הנאשמים היו ממלאים אחר הדרישות.
לפיכך, אין זה המקרה בו בית המשפט עומד פעור פה והמצפון מזדעזע.

7.
טענת הנאשמים לפיה בעניינם חל הסייג לאחריות פלילית
לפי סעיף 22 ב' לחוק העונשין:
סעיף 22 ב' לחוק העונשין מורה:
"לא ישא אדם באחריות לפי סעיף זה אם נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה: הוטען טענה כאמור - עליו הראיה.

עניינו של סעיף 22 הוא אחריות קפידה.
בסעיף 22 א' סיפא לחוק נקבע כי קביעתן של עבירות כעבירות של אחריות קפידה בדין לרבות בהלכה הפסוקה, עד למועד כניסתו לתוקף של התיקון תשאר בעינה.

קרי, "הדרישה כי קביעתה של "אחריות קפידה" תעשה במפורש בחקוק אינה חלה לגבי עבירות שנקבעו בדין כעבירות של אחריות מוחלטת עד לכניסתו לתוקף של התיקון והן תמשכנה להיות עבירות מסוג זה.
עם זאת, הוראותיהם של סעיפים 22(ב) לתיקון (הגנה כנגד אחריות קפידה) ו-22(ג) לתיקון (הסייג להטלת עונש מאסר) יחולו גם
לגבי עבירות של אחריות קפידה, שנקבעו בתור שכאלו על פי הדין שקדם לתיקון, לרבות על פי ההלכה הפסוקה".
(ראה כב' השופט קדמי על הדין בפלילים חלק ראשון עדכון והשלמה
עמ' 44).

"על פי הוראות סעיף 22(א) לתיקון, לא יישא אדם באחריות לעבירה של אחריות קפידה אם נתמלאו שני התנאים הבאים:
1.
שעשה את המעשה "ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות" לאמור: מבלי להיות מודע, בפועל או ב כוח, לפחות לאחד מרכיביו של היסוד העובדתי.

2.
שעשה מצידו, "כל שניתן" כדי למנוע את התהוותה של העבירה; כאשר "כל שניתן" מבטא רמת הקפדה גבוהה מזו הנוהגת לעניין של עבירות רשלנות".

(ראה שם, כב' השופט קדמי, עמ' 45, 46).

האם בענייננו ניתן לומר
כי הנאשמים הוכיחו את הסייג לאחריותם הפלילית.

במקרה שבנדון הנאשמים הגישו בקשה נוספת לשימוש חורג רק בחלוף תשעה חודשים מהמועד בו הסתיים ההיתר לשימוש חורג אותו אישרה הוועדה לנאשמים ,בכפוף למילוי התנאים.
גם אם לצורך בדיקת טענת הנאשמים כי בעניינם חל הסייג לאחריות פלילית, ונקודת המוצא היא שהנאשמים סברו כי ניתן להם היתר לשימוש חורג, וכי הנאשמים סברו כי אישור הוועדה, בכפוף לתנאים, מהווה
אישור לשימוש חורג, אזי,
א)
האם ניתן לומר כי הנאשמים פעלו ללא רשלנות ?
במקרה זה, לטענת הנאשם ובלשונו: ".... אמרו שכל שלוש שנים נצטרך לקבל הארכה" (ראה עמ' 4 שורה 4).
ובהמשך, לדברי הנאשם ובלשונו; "בסוף שלוש שנים לאחר סיום ההיתר, ההיתר היה עד לקראת סופה של שנת 2000, נכנסתי לוועדה ובקשתי להאריך את ההיתר, אמרו לי שתחכה רגע יש תהליכים חדשים.... בסופו של דבר בפברואר
2001, כאשר הדברים לא התקדמו הגשתי בקשה חדשה לשימוש חורג" (ראה עמ' 4
שורות 5-10).
כאמור, היה בידי הנאשמים לקבל את ההיתר לשימוש חורג, בכפוף לתנאים, מתאריך 26.5.97 לשלוש שנים, (ראה נ/1), וכאמור, בהנחה שהנאשמים היו ממלאים אחר התנאים. משמע, לא ניתן לומר בנסיבות אלה כי הנאשמים עשו את המעשה ללא רשלנות, ואפרט.
הנאשמים לא פנו לוועדה על מנת לקבל אורכה לשימוש החורג בטרם חלפו שלוש השנים.
הנאשם לדבריו פנה לוועדה רק בסוף שנת 2000, והגיש הבקשה הנוספת להיתר לשימוש חורג רק בפברואר 2001, וכאמור הנאשמים לא דאגו להגיש בקשה לפני תום שלוש השנים.
אם הנאשמים היו פועלים כנדרש ובמועד, הדעת נותנת כי הנאשמים היו יודעים מבעוד מועד כי קיימת תוכנית חדשה שאינה עולה בקנה אחד עם דו"ח קדמון. לדברי
עד ההגנה מר ודרריו, "כבר בשלהי 98 ידעו שתהיה בעיה בתמ"מ 3/7 עם השימושים שנמצאים מחוץ לשלושת הדונמים הראשונים ולכן הוועדה התנגדה" (ראה עמ' 11 שורות 2,3).

ב)
האם ניתן לומר כי הנאשמים
עשו כל שניתן כדי למנוע העבירה. מצאתי כי נהפוך הוא, הנאשמים המשיכו לבצע העבירה על אף שידעו כי לא ניתן להם היתר לשימוש חורג, וכי קיימים בלשון הנאשם מס' 1, "תהליכים חדשים וכללים חדשים" (ראה עמ' 4 שורות 6,7).
טענת הנאשמים לפיה על בית המשפט לקבוע כי סגירת העסק הינה אופציה או דרישה שהציבור אינו יכול לעמוד בה, הינה טענה שאין לה מקום בדיון בהליך פלילי. משמעות הטענה היא שהנאשמים מבקשים שבית המשפט יעניק לנאשמים על ידי ביטול כתב האישום היתר אשר יאפשר להם להשתמש במקרקעין ללא היתר, ובניגוד לתוכניות החלות על המקרקעין, ומבלי שהנאשמים יקיימו את דרישות מוסדות התכנון. למרות, שבית המשפט הדן באישום פלילי, אינו מוסמך לחייב את הרשות ואת מוסדות התכנון ליתן היתר לשימוש חורג.

לאור כל האמור אני קובעת כי הנאשמים לא הוכיחו את ההגנה לפי סעיף 22(א) לחוק העונשין, ולא שכנעו במידה של הטיית מאזן ההסתבריות במידה האזרחית את הנטל המוטל עליהם.

סוף דבר.
מצאתי כי לנאשמים לא קמה הגנה מן הצדק ומצאתי כי בעניין הנאשמים לא חל הסייג לאחריות פלילית לפי 22(ב) לחוק העונשין.

ניתנה היום 1 בספטמבר 2002 במעמד הצדדים.


ליאורה פרנקל
, שופטת













עמק בית משפט שלום 60343/01 ו.מ.לתכנון לבניה לודים נ' עוז צחי, עוז אלה, אספיג ישראל בע"מ 9891 (פורסם ב-ֽ 01/09/2002)