פסקי דין על מאיר יעקב | פסקי דין על משה אחיעם | פסקי דין על יוסף אזולאי | פסקי דין על יחזקאל בן אבו |

3102/07 פ     03/09/2009




פ 3102/07 מדינת ישראל נ' מאיר יעקב, משה אחיעם, יוסף אזולאי, יחזקאל בן אבו




1308


בתי המשפט
בית המשפט המחוזי בירושלים
ת"פ 3102/07


לפני:
כבוד השופטת אורית אפעל-גבאי


03/09/2009



בעניין:
מדינת ישראל

באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים (פלילי)


ע"י ב"כ עו"ד עדי דמתי-שגיא

המאשימה


נ ג ד



1. מאיר יעקב
, ת.ז. 057165839
ע"י ב"כ עו"ד קובי קמר


2. משה אחיעם
, ת.ז. 057790081
באמצעות הסניגוריה הציבורית
ע"י ב"כ עו"ד טליה רם


3. יוסף אזולאי
, ת.ז. 056353642
ע"י ב"כ עו"ד עופר אשכנזי


4. יחזקאל בן אבו
, ת.ז. 56428808
באמצעות הסניגוריה הציבורית
ע"י ב"כ עו"ד חנן רובינשטיין





הנאשמים



הכרעת דין

לאחר בחינת מכלול הראיות והעדויות, החלטתי לזכות את נאשם 1, מאיר יעקב
(המכונה אייל), מן העבירות שיוחסו לו באישומים 1-14 ו-21-22, ולהרשיעו בעבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) (אישום 19); לזכות את נאשם 2, משה אחיעם
(המכונה מומי), מן העבירות שיוחסו לו בכתב האישום; לזכות את נאשם 3, יוסף אזולאי
, מן העבירות שיוחסו לו בכתב האישום; ולזכות את נאשם 4, יחזקאל בן אבו
(המכונה יחיאל), מן העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. יצויין, כי כל הזיכויים שלעיל הם מחמת הספק.

להלן יפורט מהלך הכרעת הדין.

כללי
1. כתב האישום המתוקן בשנית כולל 20 אישומים (אישומים 12 ו-20 נמחקו) ומייחס לנאשמים מגוון עבירות. לשם הנוחות, יחולק הדיון לשלושה פרקים, על-פי מהות האישומים ומיהות המתלוננים. הפרק הראשון ייוחד לדיון בעבירות איומים, סחיטה באיומים וסחיטה בכוח, הכלולות באישומים 1-14 ו-21-22, שיסודן בעדותו של מר רותם אינדיק (להלן: אינדיק); הפרק השני ייוחד לדיון בעבירות דומות, הכלולות באישומים 15-18, שיסודן בעדותו של מר נחום בן שאול ז"ל (להלן: נחום); והפרק השלישי יתייחס לאישום 19 שעניינו עבירה של איומים כלפי שוטרים.

פרק ראשון – האישומים המבוססים על עדותו של אינדיק
2. האישומים הכלולים בפרק זה מייחסים לנאשמים 1, 2 ו-4 שורה של עבירות איומים, סחיטה באיומים וסחיטה בכוח, המתפרשות על פני כארבע שנים (בין השנים 2003 ו-2007). על-פי האמור בחלקו הכללי של כתב האישום, אינדיק היה בעליהן של שתי חברות הסעות שמקום מושבן ברחוב ישא ברכה בירושלים. נאשם 4 עבד בחברות בחלק מן התקופה הרלבנטית לכתב האישום, ואילו הנאשמים 1 ו-2 לא היו מוכרים לאינדיק. סמוך לשליש האחרון של שנת 2003 ועד סוף חודש אפריל 2007 נהג נאשם 1 לדרוש מאינדיק לשלם לו כספים, באופנים שונים ובעילות שונות, ולעיתים ללא עילה כלל. נאשם 1 ליווה את דרישותיו באיומים, בהטלת אימה ובהפעלת כוח. לעיתים היה מלווה באחרים, כגון נאשם 2, ולעיתים פעל לבדו. בין היתר דרש נאשם 1 מאינדיק כספים שהלה היה חייב לאחרים, וכן דרש ממנו לממן את צריכת הדלק של רכבו, לספק לו מכשיר "מירס" ולממן את השימוש בו. עוד נאמר שם, כי נאשם 1 נהג להגיע למשרדו של אינדיק, דרש מהנוכחים לעזוב ופירק את מכשירי הטלפון מן הסוללות כדי למנוע הקלטה. הוא איים על אינדיק שיאנוס אותו וישליך רימון על המשרד, ואף הראה לו לא אחת סכין שהחזיק ברכבו על-מנת לאיים עליו במרומז. עקב התנהגותו זו של נאשם 1 חשש אינדיק שאם לא ייענה לדרישותיו של נאשם 1 יבולע לו, וכתוצאה מכך שילם לנאשם 1 במשך השנים סכומי כסף גדולים, המגיעים כדי מאות אלפי ש"ח, במזומן ובשיקים, מימן את צריכת הדלק של רכבו בסכום של עשרות אלפי ש"ח וכן העמיד לשימושו מכשיר "מירס" על חשבון אחת החברות שבבעלותו.

כל האישומים יידונו להלן באופן מפורט. עתה תובא אך תמציתם.

אישום 1 מופנה נגד נאשמים 1 ו-2 ומייחס להם עבירות של קשירת קשר, תקיפה וסחיטה בכוח שנעברו בשלהי שנת 2003, עת הגיעו הנאשמים למשרדו של אינדיק וקיבלו מידיו, בגין חובו לאחרים, שני שיקים על סך 5,000₪ ועל סך 2,700₪; אישום 2 מופנה נגד נאשם 1 ומייחס לו עבירה של סחיטה באיומים, בכך שמספר חודשים לאחר המתואר באישום 1, ביחד עם אחר, דרש מאינדיק באיומים ובכוח סך של 5,000₪ בחודש ללא כל עילה וקיבל ממנו סך של 2,000₪ במזומן; אישום 3 מופנה נגד נאשם 1 ומייחס לו עבירות של תקיפה וסחיטה באיומים, בכך שסמוך לאחר האירוע המתואר באישום 2 קיבל מידיו של אינדיק בכוח ובאיומים שיק דחוי על סך 3,000₪. באותו יום, לפני כן, לאחר שלא מצא את אינדיק במשרד, השליך צלחת לעברו של מר דוד זריפה (להלן: זריפה). הצלחת פגעה בקיר והתנפצה לרסיסים; אישום 4 מופנה נגד נאשם 1 ומייחס לו עבירה של סחיטה באיומים, בכך שמראשית 2005 ועד לחודש אפריל 2007 אילץ את אינדיק באיומים לממן את צריכת הדלק של רכבו של נאשם 1 בסכומים של אלפי ש"ח מידי חודש; אישום 5 מופנה נגד נאשם 1 ומייחס לו עבירה של סחיטה באיומים, בכך שאילץ את אינדיק באיומים למסור לידיו חשבוניות מחברה שאיננה פעילה על-מנת שנאשם 1 ינפיק אותן לחברת "מיצויוסי" שעבורה ביצע נסיעות וישלשל את התמורה לכיסו. כל זאת, בלא שישולם מס עבור החשבוניות; אישום 6 מופנה נגד נאשם 1 ומייחס לו עבירות של סחיטה באיומים, איומים ונסיון תקיפה, בכך שגרם לאינדיק באיומים לספק לו מכשיר "מירס" ולשאת בעלות השימוש בו מחודש נובמבר 2005 ועד אפריל 2007, שאז החליט אינדיק להתלונן במשטרה והורה על ניתוק הקו; אישום 7 מופנה נגד נאשם 1 ומייחס לו עבירה של סחיטה באיומים, בכך שבמועד שאינו ידוע אילץ את אינדיק למסור לידיו שיק דחוי על סך 3,000₪ על-מנת שנאשם 1 יוכל לתקן את רכבו; אישום 8 מופנה נגד נאשמים 1 ו-4 ומייחס להם עבירות של סחיטה בכוח, בכך שבמועד שאינו ידוע אילצו את אינדיק בכוח למסור לידיהם שני שיקים על סך 18,000₪ כל אחד, תמורת שיק בסכום זה שנמסר על-ידי אינדיק למר ירון חדד (להלן: חדד) ולא נפרע; אישום 9 מופנה נגד נאשמים 1 ו-4 ומייחס להם עבירה של סחיטה באיומים, בכך שבסמוך לחודש אוגוסט 2004 גרמו באיומים לשותפו של אינדיק באותה עת, משה אברהמי (להלן: אברהמי), למסור לידיהם ששה שיקים על סך 10,000₪ כל אחד כפרעון חוב קודם שחב אינדיק למר שמעון תורג'מן (להלן: תורג'מן); אישום 10 מופנה נגד נאשמים 1 ו-2 ומייחס להם עבירה של סחיטה באיומים (ולנאשם 1 גם גניבה), בכך שבמועד לא ידוע, בסמוך למתואר באישום 1 דרשו מן המתלונן את משרדו לצורך קיום פגישות עם אדם בשם אברהם שממה (להלן: שממה). שממה היה חייב כסף לאחרים, והנאשמים אילצו את אינדיק לשלם חוב זה בסך 36,000₪. אינדיק מסר לידי הנאשמים ששה שיקים על סך 6,000₪ כל אחד ובתמורה קיבל שיקים שנמשכו על-ידי שממה, באותו סכום; אישום 11 מופנה נגד נאשמים 1 ו-2 ומייחס להם, במועד שלא צוין, עבירה של סחיטה בכוח, בכך שאילצו את אינדיק, אשר היה חייב למר משה זריהן (להלן: זריהן) סך של 4,500₪ בגין עבודה שהלה ביצע עבורו, לשאת בחובו של זריהן לאחר (שלמה כהן). כתוצאה מן האיומים והאלימות שהופעלה כלפי זריהן, מסר אינדיק לידי הנאשמים שני שיקים על סך 4,200₪ לכיסוי חלק מחובו של זריהן; אישום 13 מופנה נגד נאשם 1 ומייחס לו עבירה של סחיטה בכוח, בכך שבסמוך לחודש מאי 2007 דרש מאינדיק בכוח ובאיומים לשלם לו סך של 40,000₪ באופן מיידי; אישום 14 מופנה נגד נאשם 1 ומייחס לו עבירה של סחיטה באיומים, בכך שאילץ את אינדיק במהלך התקופה המתוארת בחלק הכללי לחתום כערב לחיוביו של נאשם 1 כשוכר דירה; אישום 21 מופנה נגד נאשם 1 ומייחס לו שתי עבירות של נסיון לסחיטה באיומים, במועד שאינו ידוע, בכך שדרש בכוח ובאיומים ממר יוסי זר (להלן: זר), בעליה של חברת ההסעות "מיצויוסי", לשלם לו סכום גבוה בהרבה מן המגיע לו עבור הנסיעות שביצע. הנאשם צעק, השתולל, שבר טלפון והיכה בקיר גבס במשרדי חברת "מיצויוסי" וגרם להיווצרותו של חור בקיר; ואישום 22 מופנה נגד נאשם 4 ומייחס לו עבירה של סחיטה בכוח, בכך שבמועד שאינו ידוע דרש מאינדיק לשלם תמורת שיקים שמסר לאדם אחר, הפך שולחן במשרד והטיח מכשיר טלפון שפגע בראשו של אינדיק. כתוצאה מכך נפגשו אינדיק ונאשם 4 בדירתו של נאשם 1, שם מסר אינדיק לידי נאשם 4 שיקים אחרים לכיסוי החוב הנטען.

הערכת עדותו של אינדיק – כללי
3. כל האישומים שנסקרו לעיל בקצרה מבוססים על עדותו של אינדיק. אינדיק הגיע למשטרה ביום 1.5.07 ומסר הודעה ראשונה. אחר מכן בוצעו פעולות חקירה נוספות, לרבות גביית הודעות נוספות מאינדיק ומאחרים. הנאשמים נעצרו בחודש יולי 2007 (הודעה ראשונה נגבתה מנאשם 1 ביום 17.7.07 – ת/9). נאשם 1 שמר על זכות השתיקה ולא מסר גרסה במשטרה, ואף בחר שלא להעיד בבית המשפט. בתשובתו לכתב האישום אישר ב"כ הנאשם, עו"ד קמר, כי הנאשם קיבל מאינדיק טובות הנאה מסויימות, אך הכחיש כי הדבר נעשה כתוצאה משימוש באיומים או בכוח. "...אני רוצה לומר באופן כללי כי הנאשם איננו מכחיש קשרי היכרות וקשרים כספיים עם המתלונן. במסגרת הזאת הם ביקרו זה בביתו של זה ושתו קפה בבתי קפה ביחד, ופעלו בעצה אחת לפתרון עניינים כספיים שביניהם וגם השייכים לאחרים ושקשורים לשניהם, הכל נעשה בהסכמה, בשיתוף פעולה ובחלק מהמקרים אפילו בהצעות וביוזמות שהעלה אינדיק עצמו בעורמתו הרבה" (בעמ' 8 לפרוטוקול, שורות 12-16). נאשמים 2 ו-4 מסרו את גרסותיהם במשטרה והעידו בבית המשפט.

כאמור, הבריח התיכון לכל חטיבת האישומים שהובאו לעיל הוא אינדיק. על-פי המשקל שיינתן לעדותו של אינדיק תחתך השאלה האם התקיים בנסיבות הענין שלפנינו היסוד החיוני להתגבשותה של עבירת הסחיטה באיומים לפי סעיף 428 לחוק העונשין הוא יסוד האיום או הטלת אימה בדרך אחרת. עבירת הסחיטה באיומים כוללת שני יסודות: יסוד עובדתי – הטלת איום, ויסוד נפשי – "כדי להניע את האדם לעשות מעשה או להימנע ממעשה...". היסוד הנפשי הוא זה שמבדיל בין עבירת הסחיטה באיומים לעבירת האיומים (סעיף 192 לחוק העונשין). כך נאמר בהקשר זה ב-ע"פ 286/84 מדינת ישראל
נ' גוזלן, פ"ד לח(3) 572, 575-576 (1984): "בעוד שהעבירה לפי סעיף 192 [לחוק העונשין – עבירת האיומים] נעברה, כשכוונת המאיים להפחיד את המאוים או להקניטו, הרי שמטרת האיום שבסעיף 428 היא להניע אדם 'לעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו'. מכאן, כי את פליליותם של האיומים לפי כל אחת מן העבירות יש לבדוק על-פי הכוונה או המטרה של המאיים". עוד נקבע שם (בעמ' 577), כי "על-פי לשונו המפורשת לא מצטמצמת העבירה שבסעיף 428 בהגנה על 'זכות החופש' בכל הנוגע להנעת אדם על-ידי איומים למחדל ממעשה, שהוא רשאי לעשותו, אלא היא מתרחבת גם על איסור להניע אדם באיומים לעשות מעשה, דהיינו מעשה כלשהו, בין שהוא מחויב לעשותו ובין שאינו מחויב לעשותו. ומכאן, כי העושה דין לעצמו להניע אדם באיומים לעשות מעשה, יבוא על עונשו בפלילים, ואפילו היה המאוים חייב לעשות אותו מעשה... המגמה המשתמעת מלשונו של סעיף 428 היא, שתפקיד השמירה על זכויות הפרט אינו נתון לבעל הזכות אלא לרשויות המדינה המופקדות על כך, ואין הרשות נתונה לאיש להפר את הסדר הציבורי ואפילו כדי להשיג את המגיע לו כדין". היינו, גביית חוב על דרך של עשיית דין עצמית או בעבור אחר אסורה על-פי הוראות סעיף 428 לחוק העונשין (וראו גם: ע"פ 10325/01 מדינת ישראל
נ' רצ'קובסקי, פ"ד
נו(6) 87, 95 (2002)).

לאחר שחזרתי ועיינתי בעדותו של אינדיק ובחנתי אותה לפני ולפנים, כשהיא לעצמה ועל רקע העדויות והראיות הנוספות, הגעתי לכלל מסקנה כי לא אוכל לקבוע על סמכה ממצאים לחובת הנאשמים כאמור בכתב האישום. המדובר בעדות שאיננה מוצקה ואמינה דיה כדי לשאת על כתפיה את משאו של כתב האישום. בסופו של יום, לאחר העמדת עדותו של אינדיק במבחן "אותות האמת המתגלים במשך המשפט" (סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש],
התשל"א-1971) נותר בלבי ספק סביר, ממנו רשאים הנאשמים ליהנות. ההלכה היא, כי: "לצורך הרשעה פלילית, על התשתית הראייתית לבסס, אפוא, את אמיתות העובדות כדי וודאות הגיונית וערכית סבירה. וודאות זו צריכה לשכנע בצדקת ההרשעה ובמוסריותה. היא צריכה לענות על מבחן ההיגיון, נסיון החיים, השכל הישר וערכי החברה. ספק ממשי ומוחשי, להבדיל מספק הנשען על אפשרות דמיונית, השערות, או מניפולציה מחשבתית, יצדיק הימנעות מהרשעה (ע"פ 1003/92 רסלאן נ' מדינת ישראל
, תק-על 97(1) 420; ע"פ 261/83 לוי נ' מדינת ישראל
, פד"י לח(1) 570). גם כאשר גרסה מרשיעה נמצאת אמינה בעיני בית המשפט, אין הוא רשאי להתעלם מתמיהות העולות ביחס לגרסה זו. עליו לנתח תמיהות אלה, ולבחון האם הן מגיעות כדי יצירת ספק סביר; עליו לשלב התרשמות מן העדים באמצעות החושים עם ניתוח אנליטי אובייקטיבי של הראיות, הן לצורך הערכת הראיות המפלילות והן לצורך הערכת התמיהות מבחינת הגעתן כדי "ספק סביר" לענין הפללת הנאשם... השאלה מתי תמיהות שנותרו עולות כדי ספק סביר באשמת הנאשם עשויה להיות מושפעת ממידת הקשר שלהן לגרעין המהותי עליו נסב האירוע נשוא האישום. מקום שהתמיהות מקרינות על עצם מעורבות הנאשם באירוע העברייני המיוחס לו, משקלן עשוי לעלות כדי ספק סביר באשמה" (ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל
, מיום 25.1.07, מפי כב' השופטת פרוקצ'יה). עוד אפנה לדברים שנאמרו ב-ע"פ 6890/04 מדינת ישראל
נ' בלאוסוב (מיום 13.9.05) (מפי כ' השופט א' א' לוי): "...בהרשעתו של נאשם רק משום שגרסת התביעה נראית סבירה יותר, טמונה סכנה של בלבול היוצרות וגלישה לנטלי הוכחה הנהוגים במשפט האזרחי, שם די בנטייה של מאזן ההסתברות לטובת מי מבין הצדדים כדי שהדין יוכרע לטובתו. לא זה המצב בהליך הפלילי, אשר השלכותיו על חייו של הפרט קשה ומרחיקת לכת, ובהתאם, נקבע בצדו נטל הוכחה מחמיר יותר. תפקידנו כשופטים הוא לשוב ולשנן עיקרי-יסוד מנחים אלה שבנטלי הוכחה, תפקיד שאינו מתמצה באמירות עיוניות, כי אם ביישומן של אלה בחיי המעשה".

ודוק: אין משמעות הדברים כי אני רואה לקבל את טענת הנאשמים שהמדובר בעלילה זדונית ושפלה שטווה אינדיק כדי להפלילם, ביודעו כי המשטרה "תקנה" את הסיפור שבדה לנוכח זהותן של הנפשות הפועלות. האפשרות, כי אינדיק נסחט על-ידי הנאשמים כמתואר בכתב האישום היא אחת האפשרויות המסתברות בנסיבות הענין. ואולם, אין די בכך לשם עמידה ברף השכנוע מעבר לכל ספק סביר הנדרש להרשעה בפלילים. אזכיר, כי תכליתו של ההליך שלפני היא לבחון האם עלה בידי המאשימה באמצעות הראיות שהניחה לפני בית המשפט להוכיח את העובדות האמורות בכתב האישום ברמת ההוכחה הנדרשת. מסקנתי היא, כאמור, כי חטיבת האישומים המבוססת על עדותו של אינדיק לא הוכחה כדבעי, ומעבר לכך איני רואה לקבוע ממצאים בשאלות מה היה טיבם של היחסים שבין אינדיק לנאשמים, מה היתה מידת ההדדיות שבהם, וכיוצא באלה. להלן אפרט עמדתי. הדברים שיובאו לעיל מתייחסים למכלול העדות, ולאחר מכן אתייחס באופן פרטני לכל אחד מן האישומים.

4. אינדיק הוא בעליו של עסק הסעות. העסק מנוהל ממשרד אשר משמש את אינדיק גם למגורים במהלך ימי השבוע (משפחתו מתגוררת בראש העין). כך היה גם בתקופה הרלבנטית לכתב האישום (בשנים 2003-2007). אופן הפעלתו של העסק עבר שינויים במהלך השנים. עדותו של אינדיק בענין זה, כמו גם בנושאים אחרים, לא היתה סדורה ועקבית ונראה כי לא היה מעוניין לנדב פרטים מדוייקים. מתוך ראיה כוללת של העדות מצטיירת התמונה הבאה: בשנים 2001-2002 פעל אינדיק באמצעות חברת א. אינדיק תאום וייעוץ הסעות בע"מ (להלן: תאום וייעוץ). תיאום וייעוץ ניהלה חשבון בבנק המזרחי (בעמ' 256). לדבריו, תיאום וייעוץ "נסגרה" בשנת 2004 לאחר שצברה חובות כבדים (בסדר גודל של 2.5 מליון ₪) (בעמ' 260) ותחתיה נפתחה חברה חדשה – אינדיק הסעות בע"מ (להלן: הסעות). הסעות ניהלה חשבון בבנק מרכנתיל דיסקונט (בעמ' 263). אינדיק לא יכול היה לומר מה מעמדה המשפטי המדוייק של תאום וייעוץ – "החברה נסגרה פורמלית. החברה לא סגורה. מבחינתי החברה סגורה אבל מבחינת רשם החברות לא סגורה. לא ביקשו עליי פשיטת רגל או כונס נכסים. כשאמרתי שהחברה נסגרה התכוונתי כי לקחתי את תיק המע"מ מפה ופתחנו חברה חדשה והעברנו את התיק אליו" (בעמ' 262, שורות 15-18). ובמקום אחר: "ידענו שהחברה הזאת הולכת ליפול, תאום וייעוץ הסעות, אז עוה"ד פתח חברה אחרת, העביר לרו"ח ופתחנו חשבון בנק. אז יכול להיות שיש חפיפה של כמה ימים או כמה שבועות בין זה לזה. או שאין. לא יודע. צריכים לבדוק" (בעמ' 382, שורות 17-19). גם הסעות לא פעלה זמן רב. הסעות היתה פעילה בשנים 2004 ו-2005, ומסוף שנת 2005 פועל עסקו של אינדיק תחת עוסק מורשה הרשום על שם רעייתו. "לקראת סוף 2005 אשתי פתחה את העסק שלה והתחלנו להפעיל את החשבוניות מ-1/06 ואנו מדווחים מאז על אשתי" (בעמ' 316, שורות 12-13). בנוסף לשני החשבונות הנ"ל, בבנק המזרחי ובבנק מרכנתיל דיסקונט, פעל אינדיק בשנים 2003-2004 גם באמצעות חשבון בנק שנפתח בבנק הפועלים על שם אשתו (בעמ' 366). כאשר חשבון זה נכנס לקשיים, נפתח תחתיו חשבון חדש בבנק הפועלים על שם מזכירתו של אינדיק, הגב' רוזט אלהרר (להלן: רוזט) (בעמ' 584-585). לדבריה של רוזט, חשבון הבנק על שמה נפתח בחודש ספטמבר 2005. המדובר בחשבון שהיה רוב הזמן ביתרת חובה. כיום החשבון אינו פעיל "את כל החוב הפכנו להלוואה, ואינדיק משלם את זה בהו"ק כל חודש על סך 1,050₪... כתוצאה מזה הפסקתי גם את הפעילות בבנק. יש הלוואה שנשארה על שמי ואינדיק פורע אותה, אמנם בהחזרים קטנים אבל הוא פורע" (בעמ' 586, שורות 11-15). גובה החוב לבנק הפועלים הוא כ-102,000₪ (בעמ' 594, שורה 21).

נראה, כי אחת הסיבות המרכזיות להפעלתו של עסק ההסעות במסגרות משפטיות משתנות, תוך העברת הפעילות מבנק לבנק, היתה קיומם של חובות מעיקים וכבדים לנושים שונים: עובדים, בנקים, גורמים בשוק האפור וידידים (דוגמת רוזט, גיסו של נאשם 4 ברטו דיין (בעמ' 1009), אחותו של נאשם 4 זמירה בן אבו (בעמ' 1020), ואחרים). הנושים המעיקים ביותר היו העובדים ואנשי השוק האפור. אשר לעובדים, לקראת הבחירות הכלליות שהתקיימו ביום 28.1.03 קיבל אינדיק עבודת הסעות גדולה ממפלגת ש"ס, שלביצועה העסיק נהגים רבים. אינדיק ציפה לקבל תמורה בסך 680,000₪, ואולם בסופו של דבר, לאחר הליך בוררות, קיבל אך סך של 400,000₪ (בעמ' 264-265). אינדיק לא הצליח לשלם לעובדים רבים את השכר עבור עבודתם במסגרת פרוייקט ההסעות של מפלגת ש"ס, ואלה צבאו על משרדו ודרשו ממנו את שכרם. "...באו עוד אנשים וכל הזמן רצו... באו אנשים אחרים וביקשו כסף... הלחץ גברתי היה אדיר. זה לא היה במצב לעבוד. כל יום היה מישהו אחר במשרד, היו כאלה אנשים נחמדים, היו כאלה אנשים שלא שידרו נחמדות ולא נראו נחמדים ולא צריך להיות חכם גדול בשביל להבין שזה המצב, שצריך לשלם" (בעמ' 232, שורות 5-12). אינדיק ניסה להיחלץ מן המצב באמצעות מה שכונה בעדויות "פריטת שיקים". הכוונה לקבלת אשראי ממלווים בריבית (ניכיון שיקים), תמורת מסירת שיק דחוי, באחוז מוסכם מן הסכום הנקוב בו. מי שעסק בפריטת שיקים עבור אינדיק באופן אינטנסיבי ויומיומי היה נאשם
4, עובדו המסור של אינדיק ויד ימינו, עד לקרע שחל ביניהם (כמתואר, בין היתר, באישום 22). אינדיק אמר, כי פרט שיקים גם באמצעות נאשם 3 (בעמ' 198; עמ' 242-243). היקף פריטת השיקים באמצעות נאשם 4 בשוק האפור הגיע לכדי 250,000₪ בחודש (בעמ' 427-428). כמו כן, חב אינדיק גם למלווים נוספים, כגון תורג'מן ואברהמי. נראה, כי חובותיו של אינדיק בשוק האפור הגיעו להיקפים עצומים, ואולם בעדותו ניסה דווקא להסתיר נתון זה ולגמד ממשמעותו. כאשר נשאל אינדיק אם יש לו חובות גדולים בשוק האפור, השיב באורח מיתמם: "אינני יודע מה זה שוק אפור. נתתי שיקים של החברה והוא [נאשם 4] הביא לי כסף" (בעמ' 253, שורה 24). אשר להיקף החובות, אמר כי המדובר בתקופה "מאוד קצרה, בגדול בין סוף 2003 עד אמצע 2004" (שם, בשורה 20). כאשר עומת אינדיק עם דבריו במקום אחר בפרוטוקול, לפיהם: "היות והגענו למצב שהייתי חייב כסף והשוק האפור לחץ עלינו וכל האנשים בשוק האפור, נתתי ליחיאל [נאשם 4] צ'קים חתומים והוא כל הזמן פרט" (בעמ' 179, שורות 5-7), אמר כי זה לא סגנון הדיבור שלו וכי לא אמר דברים אלה (בעמ' 254). נראה, אפוא, כי מצב עסקיו של אינדיק היה בכי רע והוא היה שרוי בחובות כבדים. נושים מסוגים שונים התדפקו על דלתו והוא ניסה לשרוד באמצעות גלגולי שיקים כמתואר לעיל ו"קומבינות" (בעמ' 263, שורה 21). דרך נוספת היתה הכנסת שותפים לעסק, אשר ישאו עימו בעול החובות. שותף אחד הוא אברהמי (ראו אישום 9), כאשר לפניו נעשה נסיון להכניס כשותפים את נחום ואת הנאשמים 2-4 (ראו אישום 15). "...הגענו עם החברה למצב שכל השוק האפור ישב לי על הראש. גברתי לא היה ברירה, זה היה או ליפול עם היפואים ועם כל האנשים שבכל העולם או שלקחת את ההזדמנות הזאת שבהתחלה זה היה נראה על פניו נכון,... בסוף, גם כשראיתי שאני צריך כסף וצרים עלי כל האנשים בחוץ, וגם יש פה הזדמנות לקבל כסף... היה נראה בסדר ושזה יציל אותי ואמרתי אני מסכים" (בעמ' 196, שורות 15-28). יש לציין, כי אינדיק לא ראה קושי או מניעה להיכנס לעסקת שותפות עם נאשם 2 על אף שטען כי הלה סחט ממנו כספים בכוח ובאיומים. לדבריו, באותו שלב הפסיק לפחד ממנו – "אני הבנתי שיש לו עניין להיות בסדר איתי" (בעמ' 397, שורה 26). עוד יש לציין, והדבר יפורט בהמשך, כי בעוד ששווי מחצית הזכויות בעסק הוערך לצורך העסקה עם אברהמי בסכום של 250,000₪ (בעמ' 327), הרי שלצורך השותפות עם נחום והנאשמים 2-4 דובר כי הללו ישקיעו בחברה סך של 1,500,000₪. "...אבל כשישבנו עם העורך דין, אז אני אמרתי לעורך דין, שזה שווה מיליון וחצי, ומה רע בזה?" (בעמ' 422, שורות 18-19). לפער הגדול בין ההערכות ביחס לשווי העסק לא ניתן כל הסבר.

5. סיכומה של נקודה זו. המעט שניתן לומר על עדותו של אינדיק הוא, כי הוא לא סייע בהבנת המבנה העסקי של פעילותו בתחום ההסעות והיקף חובותיו. ואולם, צירוף כל פיסות האינפורמציה שהתגלו מן הראיות, אלה לאלה, מוביל לכלל מסקנה, כי המדובר במי שהיה שקוע עד צוואר בחובות ונרדף על ידי נושים שונים, נוחים פחות או יותר.

6. גרסתו של אינדיק בעדותו היתה, כי נוסף לעול נושיו, נשא גם בעול סחיטה ארוכת שנים, באיומים ובכוח, על ידי נאשם 1, לבדו או עם אחרים. לדבריו, נאשם 1 מעולם לא עבד אצלו ואף לא סיפק לו שירות כזה או אחר. "אני רוצה לציין בפני
בית המשפט שאייל לא עבד אצלי, לא היה לי עסקים איתו. כל מה שהוא עשה זה או גבה אותי בצ'קים או סחט ממני כסף" (בעמ' 168, שורות 19-20). אני סבורה, כי בנסיונו של אינדיק לתאר את יחסיו עם נאשם 1 כיחסי סוחט ונסחט ותו לא, יש משום גילוי טפח תוך כיסוי טפחיים. לטעמי, תמונת הדברים המצטיירת ממכלול הראיות, במיוחד בכל הנוגע להתנהלותו העסקית של אינדיק ולנסיונותיו לשרוד מבחינה כלכלית, מורכבת הרבה יותר ומגלה היבטים נוספים במערכת היחסים שבין נאשם 1 לאינדיק, החורגים מן התמונה החד מימדית שניסה אינדיק לתאר. אך מובן, כי לא ניתן למצות במסגרת הנוכחית אותן פנים נוספות שביחסי אינדיק והנאשם 1, ואולם בקיומן של אלה יש כדי להקים ספק סביר בגרסתו.

בהקשר זה אזכיר את שיחתם בטלפון של אינדיק ושממה (ראו אישום 10), שנערכה ביוזמת אינדיק ובהכוונת המשטרה, ואשר הוקלטה ותומללה (ת/38
ו-ת/38א). במהלך השיחה שהתנהלה ביום 30.7.07 סיפר אינדיק לשממה כי הגיע אליו אדם בשם יוסי לוי כדי לגבות את חובו של אינדיק לאברהמי (שותפו לשעבר), כדלקמן (א – הוא אינדיק; ו-ש – הוא שממה):
"א: הגיע אלי עוד אחד, איזה יוסי לוי אחד אם לא תביא לי את הכסף של אברהמי זה שבר אותי לגמרי. אני יבוא אליך לתוך הבית בראש העין, אז מה אני צריך את זה
ש: נו, ומי זה היוסי לוי הזה
א: יוסי לוי הזה הוא אחד גובי הכספים בירושלים
ש: זה שייך אליהם
א: לא, לא שייך אליהם זה אחד שבא בשם נו בשם של נו
ש: קוסם
א: לא קוסם, זה השותף שהיה לי אחרון איך קוראים לו אברהמי
ש: נו, אברהמי, נו
א: אז אברהמי שלח אותו, אז אמרתי רגע אייל [נאשם 1] יש לי אותו על הצוואר כל הזמן, מומי [נאשם 2] נעלם לי לתקופה ויוסי אזולאי גם לא היה תקופה
ש: אז, אז למה לא שלחת את אייל אליו
א: מה, מה יש לי עם אייל, אייל בא לקחת רק כסף כל הזמן
ש: לא משנה, מה בא לקחת, מה הוא בחינם בא לקחת
א: בחינם, בחינם הוא כל הזמן איים עלי אם לא תביא לי כסף זה..." (בעמ' 6).

ובמקום אחר, בהמשך:
"ש: אבל אנשים ראו את זה מזמן אינדיק
א: מזמן, הם ראו את זה מזמן, הייתי טיפש
ש: אבל אתה רצית להיות עבריין עבריין בכוח רצית להיות
א: כן, אני רציתי להיות עבריין, כן
ש: כן, אמרתי לך כל הזמן, אתה זוכר מה הייתי אומר לך
א: אבל אתה לא ידעת מה קורה מאחורי זה
ש: זה רק נדמה לך, תשמע תשמע האנשים האלה במיטה שלך... כמו בבית
א: אבי, אני עשיתי הכל כדי לכסות שיהיה לי שקט לא היה לי ברירה, היה לי ברירה אתה, אתה ראית מה הלך שם
ש: מה זה שייך למה מה אתה, מה אתה מליונר למה מה אתה...
א: לא, לא, גבו ממני סכומים שאני א... התמוטטתי, הם גבו כל פעם סכומים זה. למה אתה..." (בעמ' 10).

מתוך השיחה שניהלו אינדיק ושממה משתמע, לכאורה, כי אינדיק יכול היה "לשלוח" את נאשם 1 לטפל בעניינו של הגובה יוסי לוי, וכי "האנשים האלה" היו במיטתו "כמו בבית". המדובר ברמזים לקשרים שאינם אך כשל סוחט ונסחט כפי שאינדיק ניסה לתאר, שבהם, לכאורה, היה לאינדיק תפקיד פעיל והוא השתמש בשירותיהם של נאשם 1 או אחרים. אגב, בהמשך השיחה אמר אינדיק לשממה, כי אם יום אחד לא היה קורא לנאשם 1, היה הוא קורא לו, או בא למשרד, או למשרד סמוך (מוסיוף) (בעמ' 10). היינו, מדובר בקשר הדדי, שבו גם אינדיק "קורא" לנאשם 1. בעדותו אמר אינדיק, ביחס לדברים אלה, כי "יכול להיות ששיתפתי איתו פעולה כדי למשוך אותו בלשון. כך התבקשתי לעשות" (בעמ' 390, שורות
16-17). ואולם, מתוך האזנה לשיחה בין אינדיק לשממה ניתן להיווכח כי אינדיק היה נבוך למשמע הדברים שאמר לו שממה וניסה להשיב לו בטענת נגד או לעבור לנושא אחר.

מקור נוסף לתחושת הספק הסביר קיים במה שכונה במהלך המשפט פרשת טרבלסי. ביום 9.10.95 נחקרו אינדיק ונאשם 1 כחשודים בעבירה של איומים על האחים שאול וששון טרבלסי. על פי האמור בהודעתו של אינדיק שם, היה סכסוך כספי בינו לבין טרבלסי ואדם בשם סיאני (בשל כך שאינדיק ביטל שיקים שמשך לפקודתם), וטרבלסי איים עליו שיזיק לו וישרוף את מכוניתו. עוד נאמר שם, מפי אינדיק: "קראתי לחבר שלי יעקב אייל [נאשם 1] וביקשתי ממנו אם יבוא לקחת אותי לשאול טרבלסי לבית שלו..." (מובא בעמ' 292, שורות 12-13). ובהמשך: "טרבלסי אמר לי אין לך עסק עם פראיירים ואני גם שוטר. ואז אייל החבר שלי שבא איתי למפגש אמר לו גם אנחנו לא פראיירים, אוי ואבוי אם שערה אחת מראשו של אינדיק תיפול... נהייתה התקהלות... ואני אמרתי לאייל הם קיבלו את המסר שלא יתעסקו איתי. בוא נצא מהמקום" (מובא בעמ' 294, שורות
17-24). בעדותו בבית המשפט אמר אינדיק, כי לא "קרא" לנאשם 1 שכן נאשם 1 היה עימו באותה עת והוא ש"נידב עצמו לבוא לשם" (בעמ' 294, שורות 1-2). ובמקום אחר: "ולכן לא ביקשתי ממנו שיבוא, הוא נקלע למצב שהוא שמע את השיחה בינינו והוא הכניס את עצמו לענין מבלי שאבקש ולכן זה נראה כאילו אנו מאותו מחנה אבל הוא לא במחנה שלי" (בעמ' 289, שורות 4-6). דבריו של אינדיק בעדותו, כי נאשם 1 כפה עצמו עליו בעת המפגש עם האחים טרבלסי, אינם משכנעים ואין בהם כדי לשלול מן הדברים שאמר בזמן אמת את משמעותם המיידית והפשוטה, כי קרא לנאשם 1, החבר שלו, על מנת שיבוא עימו למפגש עם האחים טרבלסי כמתואר לעיל.

7. כמובא לעיל, הרושם שנותר בתום עדותו של אינדיק הוא, כי המדובר במי שבחר לתאר בבית המשפט מצב דברים חד מימדי וחד צדדי ונמנע מלשתף את בית המשפט בהשתלשלות העניינים כהווייתם. אני סבורה, כי לא ניתן להשתית הרשעה בפלילים על עדות חלקית ומגמתית כעדותו של אינדיק, כשהיא לעצמה, ולכן ביקשתי לבחון אותה על רקע העדויות הנוספות בתיק והראיות החפציות. בחינה זו החלישה את עדותו של אינדיק ועוד גרעה מכוחה. במה דברים אמורים.

עדויות העדים
8. אשר לעדים, לא ניתן למצוא בדבריהם תימוכין לטענתו הבסיסית של אינדיק כי היה קורבן לסחיטה באיומים ובכוח בפרק זמן של כארבע שנים. הדברים יובאו להלן בתמציתיות ויפורטו במהלך הדיון באישומים לגופם.

כך, רוזט, מזכירתו הנאמנה של אינדיק ואשת סודו עבדה במשרד במשך חמש שנים. היא אף התגוררה עם ילדיה בבנין סמוך ושהתה במשרד שעות רבות בכל יום. רוזט היתה מצויה בפרטי הפרטים, היא חזתה בהתמוטטות הכלכלית של עסקיו של אינדיק והתגייסה לחלץ אותו באמצעות פתיחת חשבון על שמה שתחתיו יפעל העסק. לדבריה, רוזט לא היתה עדה לאירועים המתוארים בכתב האישום ולא ידעה כי נאשם 1 סוחט כסף מאינדיק. היא חשבה שנאשם 1 ואינדיק הם חברים – "תמיד חשבתי כך. ככה זה נראה על פני הדברים" (בעמ' 574, שורה 10). ובמקום אחר: "היו פעמים שהייתי רואה אותו הרבה והיו פעמים שהוא היה נעלם" (בעמ' 576, שורה 29). וכן, במענה לשאלה: "ממה שראית הקשר נראה חברי, נוסעים, באים, נוסעים להורים שלך", השיבה: "כן, עשו הרבה פעמים, והיו פעמים שהיה כעס ביניהם, כשאתה רגיל לראות כזה מצב אתה מתרגל אליו" (בעמ' 577, שורות 6-7). כאשר נעצרו אינדיק ונאשם 1 בגין פרשת טרבלסי, הזמין אינדיק את רוזט, בשעת לילה, לשחרר את השניים בערבות. רוזט הגיעה לבית המעצר וחתמה על ערבות צד ג' לטובת אינדיק ונאשם 1 (בעמ' 574). כמו כן, נאשם 1 ביקר באחת הפעמים עם אינדיק בבית הוריה של רוזט בראשון לציון (שם), וכן בביתה (בעמ' 577). כאשר אינדיק היה מאושפז בבית חולים, נאשם 1 ביקר אותו ואף נתן "טרמפ" לרוזט (בעמ' 583). רוזט נחקרה במשטרה במספר הזדמנויות (אציין, כי אינדיק שיתף רק את רוזט בכוונתו לפנות למשטרה – בעמ' 462-464; ובעמ' 587). בחקירתה הראשונה כל שהיה לרוזט לומר ביחס לנאשם 1 היה – "כמו כן היה בחור בשם אייל ששמו הוא יעקב מאיר, פעם אחת הוא בא נורא כועס על אינדיק וזרק צלחת במשרד שלנו שכמעט פגעה בנהג. אני לא יודעת למה" (מובא בעמ' 578, שורות 16-17) (הכוונה לאירוע המתואר באישום 3). מעבר לכך, לדבריה לא היו אירועים חריגים במשך השנים – "נכון, חוץ מהצלחת" (שם, בשורה 20). אשר לנאשם 2, רוזט ראתה אותו רק עם נאשם 3, כאשר השניים הגיעו עם נחום, שהיה מועמד להיות שותף בעסקו של אינדיק, וכן בנסיבות חברתיות במשרד (משחק במחשב, אוכל ארוחת בוקר, יוצא עם אינדיק למסעדות וכדומה – בעמ' 587-588).

אברהמי שהיה שותפו של אינדיק במשך כחודשיים וחצי, בין החודשים אוגוסט ואוקטובר 2004 (בעמ' 474), לא הכיר את נאשם 1 ולא שמע מאינדיק כי הוא נתון לסחיטה (בעמ' 477). אברהמי גם אינו מאשר את האמור באישום 9 בכתב האישום. לדבריו, לא היו שום איומים: "רק אמרו שתי מילים, לא איימו ולא הרביצו. הם אמרו: סיכמנו איתו ככה, אינני יודע מה היה ביניהם" (בעמ' 483, שורות 23-24).

פנחס מתוק (להלן: מתוק) ורמי שבו (להלן: שבו) היו עובדים ותיקים אצל אינדיק. השניים אמרו, כי נאשם 1 לא עבד אצל אינדיק. שניהם לא שמעו מאינדיק כי נאשם 1 סחט אותו. מתוק אמר, כי נאשם 1 היה נוהג ללכת עם אינדיק ל"מוסכים בעטרות" (בעמ' 530, שורה 10), "אולי בגלל שאייל [נאשם 1] מכיר את בעל המוסך" (שם, בשורה 12), "אולי הוא מכיר את בעל המוסך, אולי הנחה, אינני יודע, לא הייתי נוכח בשיחות האלה, הם נכנסו לחדר לבד" (שם, בשורות 18-19).

זריהן ושממה (ראו אישומים 11 ו-10 בהתאמה) אינם מאשרים בעדותם את דבריו של אינדיק בעדותו בדבר האלימות שהופעלה כלפיהם על ידי הנאשמים 1 ו-2. זריהן אף הוקלט על ידי אינדיק בשיחת טלפון שניהל עימו ביום 30.7.07, בה אמר זריהן, בין היתר: "אני לא יכול לעזור לך בדברים כאלה, לא יכול לעזור לך בדברים כאלה, אני לא יכול לשקר בשביל לעזור לך, אם זה היה משהו אמיתי כן אין בעיה, אבל סתם לשקר, לא יכול לשקר" (מתוך ת/38א, בעמ' 2). גם שממה הכחיש באורח החלטי כל אלימות או איומים – "נגמר ברוח טובה, בצורה טובה, לא היו איומים" (בעמ' 701, שורות 29-30; בעמ' 703, שורות 4-8). אגב, שממה ציין כי עבד במכירת סולר באזור ירושלים ונהג לראות את אינדיק ונאשם 1 "היו עוצרים לידי שותים קפה, זאת אומרת לא היה סכסוך, לא איתי ולא איתו ולא עם אף אחד..." (בעמ' 713, שורות 17-18). שממה גם אמר, כי הכיר את נאשם 1 דרך אינדיק – "שהוא התחיל איתו במשרד" (בעמ' 698, שורה 19).

העד האחרון בהקשר זה הוא זר, בעליה של חברת "מיצויוסי", בה עבד נאשם 1 כנהג. זר מתקשר לאישום 5, העוסק במתן חשבוניות על ידי אינדיק מתאום וייעוץ על מנת שנאשם 1 יקבל את תמורתן מזר. זר אמר בעדותו, כי נאשם 1 עבד אצלו כנהג בין השנים 2004 או 2005 עד שנעצר בחודש יולי 2007 (בעמ' 490 ו-494), והוא נהג לשלם לו בשיקים מול חשבוניות. החשבוניות הגיעו מאינדיק. לדבריו של זר, "מבחינתי כשהכרתי את אייל ידעתי שהוא עובד עם אינדיק ושאינדיק ואייל מבחינתי הם אותו אחד, היינו הך. וכשהיה מביא לי חשבונית של אינדיק לא ראיתי זאת כמשהו שונה, ידעתי שהם עובדים יחד ושותפים במשרד משהו כזה, לא מידיעה אלא כהבנה..." (בעמ' 492, שורות 13-16). ובהמשך: "קיבלתי מאינדיק אישור על ניכוי מס במקור וניהול ספרים, הכל... אני ידעתי שאייל במקור עובד מולי עם אינדיק, מבחינתי אייל היה אינדיק וקיבלתי ממנו חשבוניות על הנסיעות שהוא עשה" (בעמ' 505, שורות 18-25). זר לא ידע כלל שנטען שנאשם 1 הכריח את אינדיק להוציא את החשבוניות (בעמ' 511) והיה בטוח שהדבר נעשה בהסכמתו ומרצונו "...וזה לא חודש וזה לא חודשיים, אלא במשך שנתיים וחצי שלוש אם לא יותר, אז בטח ובטח שזה בהסכמתו ובידיעתו וברצונו של אינדיק – שממשיך לתת חשבוניות בכתב ידו במשך כל התקופה" (בעמ' 508, שורות 3-5).

לא למותר לחזור ולציין, כי לא הובא ולו עד אחד התומך בגרסתו של אינדיק בדבר קיומם של איומים, לחץ או סחיטה ביחסים עם נאשמים 1, 2 ו-4.

כמו כן, חומר הראיות כולל אזכורם של מעורבים נוספים, אשר העדתם יכולה היתה לשפוך אור על השאלות שבמחלוקת. כך, למשל, המאשימה ויתרה על העדתו של חדד שהופיע ברשימת העדים. המדובר במי שקשור לאישומים 1 ו-8. במהלך שמיעת הראיות הוסכם על הגשת הודעתו של חדד (נ/7) "כראיה לכך שהדברים שנאמרו שם נאמרו על ידו במשטרה" (בעמ' 809); אברהם עמר (להלן: עמר או אברום) קשור לאישום 1, ובעמ' 13 לתמליל השיחה בין אינדיק לשממה (ת/38א) אומר אינדיק לשממה כי הוא "חייב אותו חי או מת"; אשר מימון (להלן: מימון) מוזכר באישום 1 כמי שהוכה על ידי נאשמים 1 ו-2 לפני שהללו הגיעו לראשונה לאינדיק. מחומר הראיות עולה, כי מימון נחקר במשטרה והכחיש כי הוכה על ידי השניים; ואלי אשכנזי המוזכר על ידי אינדיק ביחס לאישום 22 (בעמ' 236-237) כמי שחתם על ההסכם ת/35.

כמו כן, קיימת דמותו העלומה של אותו יוסי לוי, שלטענת אינדיק נשלח על ידי אברהמי לגבות באיומים את חובו של אינדיק אליו ושהיה בבחינת "הקש ששבר את גב הגמל", אשר גרם לאינדיק להתלונן במשטרה. יוסי לוי מוזכר בתמליל השיחה עם שממה (ת/38א) וכן בפרוטוקול במספר הזדמנויות (בעמ' 129, 284,
367, 371 ו-372). מלבד אזכור שמו של יוסי לוי והקשר הדברים לא פותח נושא זה במהלך הבאת הראיות.

הראיות החפציות
9. לכל האמור לעיל יש להוסיף, כי גם הראיות החפציות שהובאו הן דלות ואין בהן כדי לתרום להבנת השאלות שבמחלוקת ולהוכחת העבירות המיוחסות לנאשמים. כך, למשל, תלושי הדלק (ת/24) (בקשר עם אישום 4) מתייחסים לתקופה שמיום 11.1.05 ועד ליום 16.2.05. המדובר בתלושים שמספריהם 32701 עד 32715. היינו, 15 תלושים הנחזים להיות חתומים על ידי "אייל", ביחס לקצת יותר מחודש ימים. עוד כוללת האסופה ת/24 ארבעה תלושי דלק נוספים מהימים 13.3.07 (מס'
43642), 23.3.07 (מס' 43646), 21.2.07 (מס' 47652) ו-24.8.06 (31746) (קיים תלוש נוסף שמספרו 158274 שנראה כי אינו קשור לענייננו). ארבעת התלושים האחרונים נחזים להיות חתומים על ידי אינדיק (שניים) ומתוק (שניים) ולא על ידי נאשם 1. תלושים אלה מעידים על תדלוקים שאושרו בדיעבד (בעמ' 177). אזכיר, כי על פי האמור באישום 4 מואשם נאשם 1 בסחיטה באיומים ביחס לתלושי הדלק המשתרעת משנת 2005 ועד לשנת 2007, בהיקף של אלפי ש"ח מידי חודש ועשרות אלפי ש"ח בסך הכל.

אשר לחשבוניות מושא אישום 5, התברר במהלך הבאת הראיות כי אינדיק לא מסר למשטרה את פנקסי החשבוניות של תאום וייעוץ מהם ניתנו החשבוניות (והכוללים את העתקיהן), אלא הפנה את החוקרים לזר על מנת שיקבלו את החשבוניות המקוריות מידיו (בעמ' 315). נסיונות חוזרים ונשנים במהלך המשפט לגרום לאינדיק להציג את הפנקסים עצמם עלו בתוהו (בעמ' 394-396). החשבוניות שנמסרו למשטרה על ידי זר נכללות במוצג ת/23. המדובר בחשבוניות שנכתבו על ידי אינדיק ומופנות ל"מיצויוסי". החשבוניות מתייחסות לחודשים מרס עד נובמבר 2005. עיון מדוקדק בחשבוניות מעלה שתי תמיהות: האחת, מספרי החשבוניות אינם תואמים את תאריכי הוצאתן. כך, למשל, חשבונית 211 הוצאה ביום 17.3.05, ואילו חשבונית 207, הקודמת לה, הוצאה רק ביום 28.11.05. והשניה, החשבוניות שהוצאו ל"מיצויוסי" אינן רציפות, ובתווך חסרות חשבוניות רבות נוספות (210, 212-213, 218, 220-222). אשר לאלה קיים חשש שנעשה בהן שימוש דומה, היינו, למטרת "כיסוי" עסקאות פיקטיבית. זאת ועוד. אסופת החשבוניות ת/23 כוללת גם חשבוניות שהוצאו לטובת "מיצויוסי" על שם הסעות. המדובר בחשבוניות מיום 30.4.04, 5.3.05, 21.6.06 ו-30.6.06. חשבוניות אלה, אשר לא הוצאו מחברה "סגורה" כטענת אינדיק, אלא מחברה פעילה אינן מתיישבות עם גרסתו של אינדיק בדבר אילוצו לתת חשבוניות מן החברה ש"נסגרה". אשר לכך יש לדייק, כי בשנת 2006 גם הסעות כבר לא היתה פעילה, אך בשנים 2004 ו-2005 היתה פעילה. במצב דברים זה לא ברור מדוע נעשה שימוש אקראי בשנים 2004 ו-2005 בחשבוניות של הסעות לצורך העסקה הפיקטיבית עם "מיצויוסי", במקביל לשימוש בחשבוניות של תיאום וייעוץ. אדגיש, כי זר אמר בעדותו שכל החשבוניות שקיבל מאינדיק קשורות להעסקתו של נאשם 1 על ידו וכי מעולם אינדיק או החברות שבבעלותו לא ביצעו עבודה עבורו. אינדיק אישר בעדותו כי כל החשבוניות שמסר לזר באמצעות נאשם 1 והכלולות במוצג ת/23 הן פיקטיביות, הן אלה של תאום וייעוץ והן אלה של הסעות (בעמ' 316). לדבריו, זולת אותן חשבוניות לא הוציא חשבוניות פיקטיביות נוספות, וכי החשבוניות החסרות לא הוצאו והן נמצאות עדיין בפנקס (בעמ' 317). דא עקא, הפנקס עצמו איננו. עוד אמר, כי "שמרתי פנקס אחד זה פחות או יותר אותו פנקס רק בהקפצות של חשבוניות כי לא רציתי שזה יהיה שוטף" (שם, בשורות 24-25), והוסיף: "לטשטש שאם פעם תהיה לי בעיה ולא אתלונן נגדו במשטרה לפחות שאצא מהחקירות ממס הכנסה" (שם, בשורות 27-28). קשה לקבל כאמין את הסברו של אינדיק בנוגע לנושא החשבוניות הפיקטיביות, במיוחד בשים לב לכך כי נמנע – במכוון, כך נראה – מלמסור למשטרה את פנקסי החשבוניות עצמם.

10. ב"כ נאשם 1 טען (וב"כ נאשם 2 הצטרפה אליו) כי לנוכח החשד לביצוע עבירות פליליות על ידי אינדיק – חשד אשר לא נחקר ולא נבדק בחסות ב"כ המאשימה – יש להתייחס לעדותו כאל עדות עד מדינה, הטעונה סיוע (בעמ' 1231-1232). איני סבורה, כי יש לראות באינדיק עד מדינה, אך בשל החשד העולה מחומר הראיות ומן העדויות לביצוע עבירות על ידו. כפי שהוצהר על-ידי ב"כ המאשימה לא אחת, לאינדיק לא ניתנה חסינות ולא הובטח דבר. חזקה על הרשויות המופקדות על כך, כי לאחר הכרעת הדין תתקבל החלטה מושכלת בשאלת הצורך לחקרו כחשוד בעבירות מס או אחרות (ראו את סיכומי התשובה של המאשימה בעמ' 1304). ואולם, אופן התנהלותו החשבונאית של אינדיק שנחשף בבית המשפט, לרבות ההסברים הבלתי משכנעים שנתן באשר לגורלו של פנקס החשבוניות והוצאתן של חשבוניות פיקטיביות נוספות, בהקשרים אחרים, מטילים צל כבד על עדותו ומקשים לקבל כמהימנה את גרסתו כי אולץ באיומים להנפיק חשבוניות פיקטיביות ל"מיצויוסי".

11. עוד יש להזכיר בהקשר זה, ביחס לראיות החפציות, כי בכל הנוגע לאישום 1, הוגש כראיה רק שיק אחד על סך 5,000₪ לפקודת חדד, החתום על ידו (ת/22) ולא הוגש השיק הנוסף על סך 2,700₪, או העתקו; לא הוגש כראיה השיק על סך 1,500₪ בו מדבר אישום 2 או העתקו; לא הוגש כראיה השיק על סך 3,000₪ בו מדבר אישום 3, או העתקו; לא הוגשו כראיה השיקים על סך 18,000₪ מושא אישום 8 – לא השיק לפקודת חדד שהוחזר לאינדיק על ידי נאשם 1, לפי טענתו, ולא השיקים שמסר אינדיק לנאשם 1, או העתקיהם; אשר לשיקים מושא אישום 10, המדובר לכאורה באסופת העתקי השיקים שבמוצג ת/32. ענין זה יידון להלן בפירוט, ואולם כבר מעיון ראשוני נראה כי המדובר בראיה בעייתית: על פי האמור בכתב האישום מסר אינדיק ששה שיקים על סך 6,000₪ כל אחד לכיסוי חובו של שממה. השיקים שב-ת/32 כוללים חמישה שיקים רצופים על סך 4,750₪ כל אחד ושני שיקים רצופים על סך 6,000₪ כל אחד (מספריהם 804-809 ו-796-797, בהתאמה). חמשת העתקי השיקים הראשונים אינם כוללים שם נפרע ובספח נרשם "שממה אברהם עבור החזר הלוואה למומי", ואילו שני השיקים האחרונים, שמקורם בפנקס אחר, נערכו לפקודת "שממה אברהם", ובספח נרשם "על חשבון הלוואה". שני השיקים לפקודת שממה אברהם אינם מתיישבים עם האמור בכתב האישום, בדבר פרעון חוב של שממה ולא לשממה, וכך גם חמשת השיקים האחרים שניתנו, לכאורה, גם הם לשממה עבור החזר הלוואה כלשהי. כך או כך, קיים פער לא מוסבר בין הראיה החפצית – השיקים – לבין האמור בכתב האישום. אוסיף, בשולי הדברים, כי המדובר בשיקים של תאום וייעוץ שניתנו במחצית הראשונה של שנת 2004, שאז היתה תאום וייעוץ לא פעילה, או על סף סגירה. כמו כן, לא הוגשו כראיות השיקים המקוריים ולא ניתן לדעת מה היו שמות הנפרעים בהם, לידי מי נפרעו וכדומה; קיימים בעייתיות ואי התאמה גם ביחס למוצגים ת/35
ו-ת/36 הקשורים לאישום 22, ועל כך להלן.

קשה להסביר חסר זה בראיות חפציות שיכולות היו לאשש את האמור בכתב האישום. המדובר בראיות שנמצאו תחת ידיו של אינדיק ולא היה כל קושי לאתר אותן ולהגישן לבית המשפט. אשר לשיקים, אזכיר כי הללו ניתנו, לפי הטענה, מפנקסים עסקיים הכוללים, לגבי כל אחד מן השיקים, את העתק השיק וכן ספח המפרט את טיבה של ההוצאה. פנקסים אלה היו ברשותו של אינדיק ולא נמסרו למשטרה. זאת, על אף דברי אינדיק, כי החומר שהובא למשטרה הוא אך "קצה הקרחון" וכי נסחט על ידי נאשם 1 בהזדמנויות רבות נוספות (בעמ' 267-268). איני סבורה, כי נסיונה של ב"כ המאשימה להניח באמצעות אינדיק על שולחן בית המשפט שיקים שאינם קשורים לאישומים ספציפיים יכול היה להועיל. המדובר בשיקים שאינדיק עצמו לא יכול היה לומר מה מהותם ובאלו נסיבות נמסרו ולמי, ולכן "העדפתי לא להכניס אותם", כדבריו (בעמ' 228, שורה 7). ערכם הראייתי של שיקים סתמיים הוא אפסי, ולכן לא איפשרתי את הגשתם (בעמ' 229).

עוד יש להזכיר בהקשר זה, כי אף לא אחד מן המוצגים שהוא שיקים או העתקי שיקים אינו שיק שנמשך לפקודת מי מהנאשמים. זאת, למרות דברי אינדיק כי "...כל פעם שאייל ומומי [הנאשמים 1 ו-2] סחטו ממני כסף, התשלום היה בשיקים דחויים, כשהסברתי להם, וגם אברום הסביר להם, שאין מצב שאני יכול לשלם להם במזומן אז היתה פריסה של שיקים" (בעמ' 331, שורות 10-12).

עיתוי הגשת התלונה
12. ענין נוסף שיש להידרש אליו בעת בחינת מהימנות עדותו של אינדיק הוא עיתוי הגשת התלונה. עיתוי הגשת התלונה מעורר קושי, שכן קשה להבין מה מונע אדם הנסחט באיומים ובכוח פעמים חוזרות, במשך מספר שנים, להימנע מלבקש את עזרת רשויות אכיפת החוק. ניתן להבין נסיונות לרצות את הסוחט בתקווה שלא ישוב עוד ולהימנע תקופה מסויימת מפניה למשטרה, אך המתנה של ארבע שנים, שבמהלכן נסחט אדם באופן תדיר, מחייבת מתן הסבר משכנע. הסבר כזה לא ניתן על-ידי אינדיק. כאמור, רק ביום 1.5.07 פנה אינדיק לראשונה למשטרה והתלונן על אירועים שראשיתם ארבע שנים ומעלה לפני כן. קשה היה להתחקות אחר הסיבה האמיתית שגרמה לאינדיק לפנות למשטרה רק באותו שלב, ונראה כי דמותו העלומה של אותו יוסי לוי שהוזכר לעיל יכולה לספק הסבר מסויים לכך. אינדיק נשאל לא אחת מדוע כבש את תלונתו והשיב כי עד שהסכים לקבל את נאשם 2 כשותף (במסגרת השותפות עם נחום), פחד מן הנאשמים 1 ו-2, ולכן לא התלונן (בעמ' 396-397); ביום 28.5.06 כאשר נחקר אינדיק במשטרה בחשד לעבירה של הלבנת הון בקשר עם עסקת השותפות עם נחום, לא ראה אינדיק בכך הזדמנות טובה להתלונן נגד הנאשמים על אף ששמותיהם עלו בעת החקירה, שכן "עדיין לא רציתי להוציא את זה" (בעמ' 371, שורה 16). ובמקום אחר: "עדיין לא הייתי בשל לפתוח את כל הסיפור..." (בעמ' 372, שורה 6). קשה לאתר בחומר הראיות אירוע אשר ניתן להצביע עליו ככזה שהוביל להגשת התלונה. עיון בכתב האישום מעלה, כי אין כל אישום ספציפי הנקשר לשנת 2006, ובשנת 2007 ניתן להצביע אך על אישום 13 ככזה שיכול היה לגרום להגשת התלונה. אישום 13 יידון להלן באופן מפורט. כך או כך, הגשת תלונה כארבע שנים לאחר תחילתה של פרשת סחיטה באיומים ובכוח מחייבת מתן הסבר משכנע. אין המדובר בנתון השולל מניה וביה את אותנטיות התלונה ואת מהימנות מגישה, אך נדרש הסבר מדוע כבש הקורבן את תלונתו זמן כה רב ומדוע בחר לחשוף אותה בעיתוי פלוני. הסבריו של אינדיק בעניינים אלה אינם משכנעים וגם בכך יש כדי לתרום לגיבושו של הספק הסביר.

שתיקת נאשם 1 במשטרה ובבית המשפט
13. נאשם 1 נמנע מלמסור גרסה במשטרה ובחר שלא להעיד בבית המשפט. בא כוחו הסביר את השתיקה במשטרה באובדן האמון של מרשו ביכולתה לחקור באובייקטיביות ובתחושתו כי המטרה סומנה מראש וכי המדובר ב"משחק מכור". אשר לשתיקה בבית המשפט, נטען כי מאחר שעדותו של אינדיק היתה עד כדי כך בלתי מהימנה, אין לנאשם מה לומר אלא שהמדובר בעדות שקר. כדבריו, מפי בא כוחו: "אם במצב כזה יאמינו לעדות של אינדיק אז העדות שלי לא תוסיף" (בעמ' 1252-1253).

שתיקה בשלב החקירה היא בבחינת זכות יסוד של כל חשוד, ולכן אין לראותה כהתנהגות מפלילה העשויה לשמש לחובת החשוד. "יחד עם זאת, יש בה – בעקיפין – כדי לחזק את ראיות התביעה; וזאת, על דרך השלילה, לאמור על-ידי עצם קיומו של מצב שבו עומדות ראיות התביעה לבדן, ללא תגובה" (י' קדמי, על הראיות, חלק ראשון, מהדורה משולבת ומעודכנת תשס"ד-2003, בעמ' 268). במילים אחרות: "...לעשיית שימוש בזכות השתיקה על ידי חשוד ישנו 'מחיר' טבעי מן ההיבט הראייתי. חשוד הבוחר בשתיקה גורם לכך, שהראיות העומדות לחובתו נותרות ללא 'משקל שכנגד'; ובכך מתחזק, מטבע הדברים, כוחן הלכאורי של אותן ראיות והדבר יכביד עליו כאשר יעלה את גירסתו בעדותו במהלך הדיון" (ע"פ 5730/96 גרציאני נ' מדינת ישראל
, מיום 18.5.98, מפי כב' השופט קדמי). אשר להימנעות מלהעיד, נקבע בסעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, כי זו "עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה וכן סיוע לראיות התביעה במקום שדרוש להן סיוע...". בפסק הדין ב-רע"פ 4142/04 מילשטיין נ' התובע הצבאי הראשי (מיום 14.12.06) נקבע, כי "...הוראת סעיף 162 אינה מאפשרת לראות בשתיקה ראייה בעלת ערך עצמאי. אך ברור הוא כי הרשעתו של נאשם אינה יכולה להתבסס על שתיקת הנאשם באופן בלעדי: שתיקה אינה שקולה להודאה. ההוראה אף לא נועדה לאפשר לתביעה להפיק מהנאשם ראיות מפלילות חדשות בבחינת יש מאין. כל שנועדה ההוראה לעשות הוא לאפשר לערכאות לראות בשתיקה, במקרים המתאימים לכך, תוספת המחזקת את חומר הראיות הקיים שנאסף על-ידי רשויות החקירה... ועוד, הוראת סעיף 162 אינה מחייבת את הערכאה הדיונית לראות בשתיקתו של הנאשם במשפט כחיזוק או סיוע לראיותיה של התביעה. כל שקובעת ההוראה היא כי בנסיבות המתאימות לכך עשויה שתיקת הנאשם לסייע או לחזק את ראיותיה של התביעה, ובהחלט יתכנו מקרים – כפי שכבר קרה לא אחת – בהם יימצא כי לא יהיה זה ראוי ששתיקתו של הנאשם תחזק את חומר הראיות המפליל שנאסף בעניינו. זאת, לאור הכרתנו בכך שיתכנו מקרים בהם שתיקתו של נאשם תהא כזו הנובעת ממניעים תמימים, ולא תצביע על אשמתו" (מפי כב' השופט א' א' לוי) (וראו גם: ע"פ 2132/04 קייס נ' מדינת ישראל
, מיום 28.5.07, בפסקאות 38-41).

בענייננו, יש לייחס משקל ראייתי לשתיקתו של נאשם 1, במיוחד בבית המשפט. לנאשם ניתנה הזדמנות למסור את גרסתו באשר למערכת היחסים בינו לבין אינדיק והנסיבות בהן קיבל מאינדיק טובות הנאה שונות (כגון, תלושי דלק ומכשיר מירס). באופן זה יכול היה להזים את גרסתו של אינדיק בדבר הסחיטה הממושכת באיומים ובכוח. נאשם 1 בחר שלא להעיד, וטעמיו עימו. שאלתי עצמי האם לא יהא נכון לקבוע, כי בשתיקתו הממושכת וה"קולנית" של נאשם 1 יש כדי להתגבר על החסר הראייתי שבראיות המאשימה ולהסיר את עננת הספק הסביר הרובצת עליהן. לאחר ששקלתי אפשרות זו, הגעתי לכלל מסקנה, על יסוד ראייה כוללת של העדויות והראיות, כי בתמיכה כזו לא סגי וכי אין בשתיקת נאשם 1 כדי "לרפא" את הקושי לתת אמון בעדותו של אינדיק, את הליקויים הרבים בראיות החפציות, את העדר התמיכה בגרסתו של אינדיק בעדויותיהם של העדים וכיוצא באלה. לטעמי, אין המדובר במסד ראייתי מוצק דיו אשר יש בשתיקת הנאשם כדי לחזקו. במילים אחרות, שתיקת הנאשם איננה יכולה למלא את החסר ב"יש" שבראיות המאשימה, מבחינת איכותן. מסקנתי היא, אפוא, כי גם לאחר בחינת מארג הראיות הכולל באספקלריה של שתיקת נאשם 1 נותר הספק הסביר על מכונו.

אישום 1
14. על-פי האמור בכתב האישום, קשרו הנאשמים 1 ו-2 בסוף שנת 2003 קשר לסחוט את אינדיק. הם הגיעו סמוך למשרדו והיכו שם את מימון, ולאחר מכן הציגו עצמם בפני
אינדיק כמי שבאו לגבות כספים בשם שני קבלני הסעות, להם היה אינדיק חייב כסף. הנאשמים הודיעו לאינדיק, כי אם לא ישלם את החובות ידאגו להשבתת המשרד מעבודה. נאשם 4, שעבד באותה עת במשרד, הוציא את הנאשמים מן המקום. למחרת חזרו הנאשמים למשרד והורו לאינדיק לשבת. שני הנאשמים צעקו עליו, ונאשם 1, שעמד בסמיכות גדולה לאינדיק, צעק "יא מניאק תביא לי את הכסף". נאשם 1 גם תפס בידו של אינדיק כדי למנוע ממנו להתקשר למשטרה. נאשם 2 אמר לאינדיק, כי "הוא היה הולך במאה שערים ודוקר אנשים ככה סתם, כי בא לו" וכן תפס את אינדיק בעצם הבריח, שם את רגלו בין רגליו, רכן מעליו וצעק כי יביא לו את הכסף. נאשם 1 תפס בכתפו של אינדיק, רכן מעליו ואמר שאם לא יביא את הכסף החברה לא תעבוד וכי הוא ייתן לאינדיק "למצוץ לו". אינדיק אמר לנאשמים כי אין באפשרותו לשלם והשניים אמרו שישובו למחרת. הנאשמים יצאו והמתינו מחוץ למשרד, ובינתיים עמר (אברום), העובד בסמוך, שיכנע את אינדיק לשלם לנאשמים כסף כדי שיעזבו אותו. בהמשך, נתן אינדיק לשני הנאשמים שיקים על סך 5,000₪ ו-2,700₪.

תשובתו של נאשם 1 לאישום זה היתה, כי הוא ביקש מאינדיק כספים שהלה היה חייב לאחרים. אותם אחרים ביקשו ממנו לסייע להם בקבלת הכסף, ואינדיק הסכים וביקש להגיע להסדר על-פי נוחותו. כמו כן, לעיתים, היה אינדיק נעזר בנאשם כדי לגבות כספים שהגיעו לו מחייבים. נאשם 2 טען במענה לאישום, כי עבד בהסעות במשרד סמוך והיה מגיע למשרדו של אינדיק מידי פעם לשתות קפה. הנאשם לא היכה את מימון. מימון נחקר בענין זה והכחיש כי הוכה על-ידי הנאשם 2, ולכן איננו עד תביעה. הנאשם לא הגיע למשרדו של אינדיק לגבות כסף בשם קבלני הסעות, והוא היה רואה מידי יום במקום נהגים שצעקו ודרשו את שכר עבודתם.

15. בבית המשפט העיד אינדיק כי היה עד ראייה לתקיפתו של מימון על-ידי נאשם 2, כאשר, לדבריו, נאשם 1 "היה בכביש יותר למעלה, כאילו מתצפת על מה שקרה" (בעמ' 133, שורות 17-18). אינדיק הוסיף, כי התערב באירוע ("אני התערבתי דווקא. אמרתי לו שיעזוב אותו... יזמתי שיפסיק להכות אותו" (בעמ' 270, שורות 4-9)), מאן דהוא הזמין אמבולנס, ואמבולנס אכן הגיע למקום. בחקירתו הנגדית של אינדיק התברר, כי בהודעותיו במשטרה אמר ששני הנאשמים היכו את מימון (ולא רק נאשם 2) וכי הוא עמד בחוץ ולא התערב "היה בלגן ולא התערבתי" (מובא בעמ' 330, שורה 20). על יסוד השינוי בגרסת אינדיק חזרה בה המאשימה מן האישום בעבירת התקיפה ביחס לנאשם 1. עוד אציין, כי בהודעתו מיום 3.5.07 אמר אינדיק, כי מימון נלקח באמבולנס לבית חולים (גם בבית המשפט אמר שהגיע אמבולנס למקום). החוקר נפתלי קצ'קא (להלן: קצ'קא) העיד, על יסוד מזכר שערך בזמן אמת, כי נעשתה בדיקה מול מד"א בענין זה, ואולם בתיק החקירה לא מצויה התשובה שהתקבלה. לעומת זאת, בתיק מצוי מזכר שערך החוקר קצ'קא ביחס לשיחה נוספת שקיים עם אינדיק, ככל הנראה לאחר שהתקבלה תשובה שלילית ממד"א, בה אמר אינדיק כי מעולם לא טען שמימון פונה על-ידי אמבולנס (בעמ' 779-781).

אין מחלוקת, כי מימון עצמו נחקר במשטרה והכחיש כי הותקף אי פעם על-ידי הנאשמים 1 ו-2. נאשם 4 אמר בהודעתו במשטרה, כי ידוע לו על מריבה וויכוח שהיו בין נאשם 2 לבין מימון, ולאחר מכן נעשתה סולחה בין השניים. נאשם 4 לא נכח בויכוח אלא שמע על כך מן הנהגים במקום (ת/20, עמ' 3, שורות 15-29). על גרסה זו חזר גם בבית המשפט (בעמ' 1057; עמ' 1109-1111). נאשם 2 הכחיש את האירוע כולו, לרבות היכרות עם מימון (בעמ' 866).

אינדיק קשר בין אירוע הכאתו של מימון לבין הגעתם של הנאשמים לראשונה למשרדו. נאשם 2 אמר, לעומת זאת, כי עבד בהסעות במוניות עזרת תורה, בסמוך למשרדו של אינדיק. נאשם 1, חברו מילדות, הכניס אותו לתחום עבודה זה. שניהם חברי ילדות של נאשם 4 והוא הזמינם לבקר במקום עבודתו, המשרד ממנו הופעל עסקו של אינדיק. כך הכיר נאשם 2 את אינדיק (בעמ' 844). נאשם 4 גם העיד, כי במועד בו אירעו האירועים הנטענים באישום 1 אינדיק כבר הכיר את נאשם 1. עוד אמר, כי היה נעזר בנאשם 1 כנהג מחליף (בעמ' 1037-1038; עמ' 1053). אינדיק אמר בעדותו, כי הנאשמים נכנסו למשרד והודיעו שבאו לגבות כסף שאינדיק חייב לנהגים שעבדו עבורו במסגרת ההסעות עבור מפלגת ש"ס לקראת הבחירות (חדד ואדם בשם יהודה). השניים אמרו, כי עד שלא יקבלו את הכסף איש לא יעבוד, ונאשם 1 החזיק בידו של אינדיק. נאשם 4, שהיה במקום, התערב והוציא את השניים החוצה. למחרת חזרו הנאשמים וביקשו את הכסף פעם נוספת. "אייל יותר שתק, ומומי דיבר בפעם השנייה, והם אמרו לי שיש לי רכבים בחוץ, והם יזיקו לי לרכבים ואף אחד לא יעבוד בירושלים" (בעמ' 140, שורות 13-15). למקום הגיע עמר (אברום), שעבד בסמוך (אינדיק טען שהוא זה שהזמין את הנאשמים להכות את מימון – בעמ' 139, שורה 8) והשפיע על אינדיק לשלם. סוכם, "שאני אפרוט להם את זה באיזשהו מקום ואני אביא להם כסף... אברום יצא החוצה, קרא להם בחזרה ואז מסרתי את זה לידיים של מומי את שני הצ'קים. ראיתי את מומי נותן את זה לאברום, כנראה שהוא רצה שיביא לו כסף" (בעמ' 142, שורות
4-11). אזכיר, כי אותו אברום לא העיד וככל הנראה לא אותר (ב-ת/38א, בשיחה המוקלטת בין אינדיק לשממה, מזכיר אינדיק כי הלה "נעלם"). הראיה החפצית שהובאה בתמיכה לאישום 1 הוא שיק משורטט על סך 5,000₪ שנמשך לפקודת חדד ביום 10.10.03 ונושא על גבו את חתימתו. השיק השני על סך 2,700₪ לא הוצג. אין המדובר אפוא בשיק "לפריטה" כפי שאמר אינדיק בעדותו, שנמסר לאברום על-מנת "שיביא" כסף, אלא בשיק שנפרע לידי חדד. אוסיף, כי בהודעתו של חדד נ/7 (מיום 6.6.07), אשר הוגשה בהסכמה לגבי עצם אמירת הדברים, אמר חדד כי עבד עבור אינדיק במשך יומיים "פעם" בבחירות ולא היה כל סכסוך ביניהם. חדד ציין גם, כי "פעם החלפנו צ'ק בינינו. הצ'ק שלו חזר. צ'ק של 18,600 משהו כזה" (בשורה 85) (המדובר ככל הנראה בשיק מושא אישום 8). חדד הכחיש כי שלח אי פעם מאן דהוא לאדם אחר לגבות עבורו חוב כספי (בשורה 108). אציין, כי לחדד לא הוצג השיק ת/22 ולא התבקשו הסבריו לנסיבות קבלתו.

בעדותו בבית המשפט תיאר אינדיק את מסירת השיקים לנאשם 2 כמובא לעיל. תיאור זה אינו מתיישב עם האמור בכתב האישום ונופל בהרבה מן התיאור הדרמטי המובא שם. כאשר שאלה ב"כ המאשימה את אינדיק מה היה לפני שכתב את השיקים, השיב: "אני לא מבין מה גברתי מתכוונת" (בעמ' 143, שורה 1), והמשיך "באו כמה פעמים והטרידו אותי" (שם, בשורה 4). אחר כך אמר, כי נאשם 2 הרים שולחן. תיאור זה אינו מצוי בכתב האישום. בהמשך הוסיף, כי נאשם 2 אמר שהוא עבר ודקר אנשים במאה שערים על דברים יותר פשוטים. רק לאחר שב"כ המאשימה נתנה לאינדיק לקרוא את השורות הרלבנטיות באחת מהודעותיו, אמר: "אני מבין שגברתי מתכוונת לתקיפה שמומי תקף אותי" (בעמ' 145, שורה 5). בחקירה הנגדית התברר, כי גם בהודעתו הראשונה במשטרה מיום 1.5.07 לא ציין אינדיק כי נאשם 2 תפס בעצם הבריח שלו ואמר רק כי שם את רגלו בין רגליו ורכן לעברו (בעמ' 383). רק לאחר מכן, בהודעות מאוחרות יותר, ראה לציין כי הנאשמים נגעו בכתפו והורו לו לשלם בצורה מאיימת.

כאמור לעיל, אינדיק טען שנאשם 4 היה עד לאירועי האישום הראשון. עיון בהודעתו של נאשם 4 (ת/20), עליה מבקשת ב"כ המאשימה לסמוך, מעלה כי נאשם 4 אמר שם שהיה עד רק לאירוע המתואר באישום 8, בנושא השיקים המוחלפים, שאז גם הגיע חדד למשרד והגיע להסדר עם אינדיק. "הגיעו באותו מעמד להסדר. אינדיק ישב מול חדד וגם מומי אחיעם ואייל יעקב נכחו והגיעו להסדר ביניהם" (עמ' 2, שורות 16-18). למקרא הודעתו של נאשם 4 אכן לא ברור לכתחילה האם כוונתו למחלוקת עם חדד בנושא שכר עבודה (אישום 1) או החלפת שיקים (אישום 8), ואולם במענה לשאלה ישירה של החוקר בענין זה השיב נאשם 4, כי התייחס לנושא השיקים המוחלפים (כך גם נאמר לפני כן – "ופרץ בשלב זה ויכוח בין ירון חדד לאינדיק לגבי החלפת השיקים..." – בעמ' 1, שורות 33-35). בכל מקרה, אינדיק לא העיד כי חדד היה נוכח באירועי שני האישומים הקשורים בו – אישומים 1 ו-8. בחקירתו הנגדית, כאשר ב"כ המאשימה ביקשה לייחס את האמור בהודעתו ת/20 לאישום הראשון, השיב לה נאשם 4 כי היא "מערבבת" בין השיקים (בעמ' 1113, שורה 15), ובהמשך הבהיר כי אינדיק עידכן אותו בנוגע לאירועי האישום הראשון, ואילו הוא עצמו ידע רק על נושא החלפת השיקים בסך 18,000₪ (בעמ' 1114, שורות 11-16).

16. סיכומה של נקודה זו. בסופו של יום, הראיה היחידה להוכחת האמור באישום הראשון היא עדותו של אינדיק. כאמור, איני סבורה כי עדות זו יכולה לשמש מסד יחיד להרשעה: הקשר שיצר אינדיק בין תקיפתו הנטענת של מימון לבין הגעת הנאשמים למשרדו הוא בעייתי; תיאור האיומים והתקיפה אינו תואם את האמור בכתב האישום; רק לאחר רענון זכרון אינטנסיבי זכר העד לתאר את תקיפתו על-ידי נאשם 2; לא ברור כלל כי ת/22 הוא אכן אחד השיקים שנמסרו באותו מעמד; נאשם 4 אינו תומך בעדותו של אינדיק; מימון הכחיש כי הותקף; חדד – בעל החוב – כלל לא העיד, ועוד.

לפיכך, החלטתי לזכות את הנאשמים 1 ו-2 מן העבירות שיוחסו להם באישום 1.

אישום 2
17. על-פי האמור בכתב האישום, הגיע נאשם 1 עם אחר, מספר חודשים לאחר האירוע מושא אישום 1, למשרדו של אינדיק, ושם, לאחר שפירק את סוללות מכשירי הטלפון, דרש ממנו לשלם לו סך של 5,000₪ בכל חודש. נאשם 1 וחברו איימו על אינדיק בהצתת המשרד ובכך שישלחו אליו את חבריהם (7-8 אנשים אחרים) והתקרבו אליו בצורה מאיימת. אינדיק נתן לנאשם 1 שיק על סך 1,500₪, כעבור מספר ימים סכום נוסף במזומן בסך 2,000₪, וכעבור מספר ימים נוספים את הכסף שהיה בכיסו.

תשובתו של הנאשם לאישום זה היתה, כי "אנו מתקשים לזהות אירוע כלשהו שמזכיר לנו אותו" (בעמ' 13), לנאשם אין ידיעה באיזה אירוע מדובר, ובכל מקרה אם התקבלו שיקים או כספים, הדבר נעשה בהסכמה.

18. בעדותו אמר אינדיק, כי נאשם 1 הגיע עם אדם "שבהתחלה כיניתי אותו משה, אבל לאחר שבדקנו קוראים לו סוויסה נדמה לי..." (בעמ' 151, שורות 12-13). אותו סוויסה נראה אדם מפחיד (בעמ' 153). משה או סוויסה אינו מוזכר עוד בכתב האישום וגם לא הובאה ראיה על נסיון לאתרו. אינדיק תיאר בעדותו את האיומים שהשניים השמיעו כלפיו ואמר כי בהזדמנות הראשונה נתן להם שיק על סך
1,500₪ (בעמ' 151). לדבריו, לא היה מדובר בגביית חוב, אלא בסחיטה "סתם". אינדיק ציין, כי המזכירה – רוזט – "נתנה לנו מצב בנק וכמה אני יכול להגיע למסגרת ומעבר לזה הצ'ק יחזור, גם ככה הייתי בבעיות" (בעמ' 154, שורות
15-16). רוזט לא נשאלה על כך ולא אישרה זאת. גם בנוגע לאישום 2 רוענן זכרונו של אינדיק והוא נזכר, לאחר קריאה באחת מהודעותיו, כי הנאשם אמר לו שניתן בקלות להצית את המשרד "ולהשחיל" רימון (בעמ' 154-155). השיק שנמסר לנאשם לפי הטענה לא אותר, למרות שלפי דבריו השיק נפרע (בעמ' 296, שורה 3). אינדיק אמר, כי הסיבה לכך היא היותו שיק "פתוח", ללא שם נמען. איני סבורה כי יש בכך כדי להוות הסבר, שכן הנתון הקובע הוא סכום השיק ומועדו. אשר למפגש השני עם השניים, אמר אינדיק כי נתן להם שיק על סך 2,500₪. אינדיק לא זכר אם אכן נתן שיק או מזומן, אך זכר בוודאות את הסכום (בעמ' 156). הסכום שצויין על ידו אינו תואם את האמור בכתב האישום, ולאחר שאלות חוזרות של ב"כ המאשימה בענין זה, אמר: "אני חושב שזה היה 2,000 שקל" (בעמ' 158, שורה 7). במפגש השלישי אמר אינדיק כי נתן סכום מזומן בסך 700-800₪ (כתב האישום אינו נוקב בסכום). בחקירתו הנגדית נשאל אינדיק מדוע לא התלונן במשטרה אחרי האישומים 1 ו-2, והשיב: "ללכת להתלונן לפי איך שאני רואה זה מתי שכלו כל הקיצין. אז עדיין לא כלו כל הקיצין. עשיתי חשבון של מה יותר כדאי" (בעמ' 296, שורות 7-8). בתשובה לשאלה השיב כי באותה תקופה, ככל הנראה בתחילת שנת 2004, "נהיה לי יותר כסף ונהיה לי יותר טוב מהתקופה הקודמת, ואם היה מדובר בתשלום היתה לי אפשרות לשלם הרבה יותר מאשר בתקופה הקודמת" (שם, בשורות 12-14). דברים אלה סותרים חזיתית את דבריו של אינדיק בהזדמנויות אחרות, כי בשנת 2004 היה נתון בחובות כבדים, תאום וייעוץ נסגרה, החשבון בבנק המזרחי "נפל", הוחל בפריטת שיקים בשוק האפור ועוד.

19. אישום 2 נשען כל כולו על עדותו של אינדיק "נטו". אין כל ראיה חפצית או עדות אחרת המתייחסים אליו. כפי שנאמר לא אחת, לא מצאתי את עדותו של אינדיק מהימנה ובטוחה במידה מספקת כדי לבסס על סמכה ממצאים לחובת הנאשמים. אדגיש, כי הסיבה לכך איננה אך קיומן של סתירות או אי דיוקים, אלא המדובר בקושי עקרוני ובסיסי לסמוך על דבריו של אינדיק, כפי שפורט לעיל בחלק הכללי.

לפיכך, החלטתי לזכות את נאשם 1 מן העבירה שיוחסה לו באישום 2.

אישום 3
20. על-פי האמור בכתב האישום, בסמוך לאירועי אישום 2, הגיע נאשם 1 למשרד וחיפש את אינדיק. כשלא נענה, קילל וזרק צלחת לכיוונו של זריפה. הצלחת נגעה בקיר והתנפצה. לאחר מכן קבע הנאשם עם אינדיק מפגש לשעות הערב. בערב דרש הנאשם מאינדיק כסף, הפיל חפצים שהיו על שולחנו כדי להטיל על אינדיק אימה, הניף את ידו ואינדיק מסר לידיו שיק דחוי על סך 3,000₪.

הנאשם אישר בתשובתו לכתב האישום כי שבר צלחת בכעס, אך לא זרק אותה לעבר איש. עוד נאמר, כי יתכן שקיבל שיק על סך 3,000₪ במסגרת הסכם על החזרי חובות.

21. אירוע זריקת הצלחת איננו שנוי במחלוקת. זריפה העיד, כי נאשם 1 השליך לכיוונו צלחת שלא פגעה (בעמ' 533) ולאחר דקה או שתיים יצא. לדבריו, "היה נדמה שהוא קבע עם אינדיק ואינדיק לא היה שם" (בעמ' 541, שורה 17). עוד הוסיף, כי "לא יודע אם הוא התכוון לפגוע, או לא פגע בכוונה, או סתם זרק כדי להרגיע את עצמו – אין לי מושג. זה היה סיטואציה מהירה" (שם, בשורות 22-23). זריפה לא התכוון להתלונן על זריקת הצלחת וראה באירוע עניין של מה בכך ("זה לא היה כזה אירוע שנתפס לי" – בעמ' 542, שורה 9). זריפה אמר בהודעתו במשטרה כי שבו (אחד הנהגים) היה נוכח באירוע, ובבית המשפט חזר בו ואמר שהלה הגיע לאחר מכן (בעמ' 534, שורה 23). שבו עצמו אמר בהודעתו במשטרה, כי היה עד לאירוע, אך בבית המשפט אמר כי שמע על האירוע מאחרים. שבו וזריפה הוכרזו כעדים עוינים והודעותיהם במשטרה הוגשו כראיות (ת/43 ו-ת/44 (הודעותיו של שבו) וראו עמ' 613; ת/40 (הודעתו של זריפה) וראו עמ' 536). לאחר שמיעת עדותם ועיון בהודעותיהם קשה להבין מדוע ראו שבו וזריפה לחזור בהם מעובדת נוכחותו של שבו באירוע הצלחת. בענין זה יש להעדיף את האמור בהודעות, אך המדובר בסך הכל בענין שולי ביותר. אציין, כי על-פי הודעותיהם של זריפה ושבו היו קשרי ידידות בין אינדיק לבין נאשם 1. זריפה אמר, כי היה רואה את נאשם 1 מגיע לעיתים למשרדו של אינדיק (ת/40, שורות 14-17), ואילו שבו אמר כי אינדיק כל הזמן אמר לו, ביחס לנאשם 1, "אנחנו חברים" (ת/43, שורה 13). כאשר נשאל אם אינדיק נראה מרוצה מהקשר החברי עם הנאשם, אמר: "אינדיק התנהג רגיל ולא שמתי לב למשהו מיוחד..." (שם, בשורה 15). רוזט, שהיתה גם עדה לאירוע הצלחת, ציינה כי שבו היה נוכח באירוע הצלחת ואף הוסיפה כי נאשם 1 "טפח" לזריפה על ראשו (בעמ' 553, שורות 25-26). זריפה אינו אומר זאת. רוזט הוסיפה גם, כי חלקי הצלחת "נגעו" באוזנו של זריפה (שם, בשורה 24). גם נתון זה אינו כלול בעדותו של זריפה או בהודעתו ת/40.

לנוכח האמור לעיל, איני סבורה כי יש באירוע זריקת הצלחת משום עבירה של תקיפה, שכן נעדר בו הרכיב של הפעלת כוח על גופו של אדם הנדרש להתהוותה של עבירה זו.

22. אשר לאירוע המרכזי מושא האישום – הסחיטה באיומים – אמר אינדיק בעדותו כי בשעות הערב של אותו יום הגיע נאשם 1 ואמר לו להיכנס למכוניתו, ושם דרש ממנו כסף. אינדיק הכניס את ידו לכיסו ונתן לנאשם מה שמצא בכיס (בעמ'
211-212). מדובר בכסף מזומן. אין ספק, כי המדובר באירוע שונה בתכלית מן האמור בכתב האישום, ולמעשה אין כל נקודת דמיון בין השניים (המיקום שונה, ההתנהגות שונה, הסכום שונה וכך גם אמצעי התשלום). אשר לסכום שניתן, אמר אינדיק, כי תמיד נתן לנאשם מה שהיה בכיסו – מאות או אלפי ש"ח, וכן היה נותן לנאשם שיקים. "הייתי מבקש ממנו לתת לו צ'ק דחוי... הוא גם אמר, תדע שצ'ק מגיע לבחורים טובים ותדאג שיהיה לו כיסוי" (בעמ' 213, שורות 13-15). ואולם, כפי שכבר נאמר, לא הוגש כראיה ולו שיק אחד שניתן לנאשם 1 על-ידי אינדיק במסגרת האירועים המתוארים בכתב האישום.

23. במצב דברים זה, בו אפילו אינדיק אינו מתאר בעדותו את האמור בכתב האישום, יש לזכות את נאשם 1 מן העבירות שיוחסו לו באישום 3.

אישום 4
24. אישום זה עוסק בדרישה לקבל תלושי דלק שהופנתה לאינדיק על-ידי נאשם 1 בתחילת שנת 2005. על-פי האמור בכתב האישום, בעקבות האיומים שהשמיע הנאשם, מסר לו אינדיק 30 תלושי דלק חתומים בהם עשה הנאשם שימוש. כמו כן, לעיתים נדרש אינדיק על-ידי הנאשם לאשר טלפונית את התדלוק כאשר הנאשם הגיע לתחנת הדלק ללא תלוש. באופן זה מילא הנאשם דלק בסכומים של אלפי ש"ח בחודש, ועשרות אלפי ש"ח בסך הכל. בחודש אפריל 2007 הודיע אינדיק למנהלי התחנה כי אין לכבד את התלושים שבידיו של הנאשם, וכשהדבר נודע לנאשם הוא צעק על אינדיק ואיים עליו.

תשובתו של הנאשם לאישום זה היתה, כי קיבל מנאשם 4 תלושי דלק בתמורה לביצוע נסיעות, על דעתו של אינדיק ובהסכמתו.

25. על-פי עדותו של אינדיק, הרעיון לתת לנאשם 1 תלושי דלק היה של נאשם 4, ונאשם 1 דרש את התלושים באיומים. אינדיק מסר לידיו 10-15 תלושים חתומים (בעמ' 162). לאחר מכן נתן הוראה לתחנת הדלק להפסיק את אספקת הדלק "והיה שם בלגאן..." (בעמ' 167, שורה 22). לאחר שהופסקה אספקת הדלק היתה פרשת החשבוניות (אישום 5), ולאחר מכן "אז הוא חזר בחזרה לעניין של הדלק. היה הולך לתחנת דלק והיה אומר לי בקשר תגיד למתדלק, והמתדלק מכיר אותי, שיתדלק אותי. הוא היה מתדלק בשבע מאות שקל, אלף ושלוש מאות, כמה שהאוטו שלו [הכיל]" (בעמ' 171, שורות 13-16) (יוער, אגב, כי מבין תלושי הדלק שב-ת/24 התלוש שסכומו הגבוה ביותר הוא על סך 400₪ וכל שאר התלושים מתייחסים למילוי דלק בסכום של 350 עד 390₪). בחקירה הנגדית אמר אינדיק, כי היו שתי תקופות בהן השתמש הנאשם בתלושי דלק, ובתווך השתמש בחשבוניות. סכומם הכולל של התלושים הוא 20,000₪ ואולי אף יותר (בעמ' 300). התקופה הראשונה ארכה מספר חודשים והתקופה השניה נמשכה שלושה או ארבעה חודשים (בעמ' 301). אינדיק אמר, כי ניתן לבדוק את הדבר בתלושים. כפי שנאמר בסעיף 9 לעיל, קיימים 15 תלושי דלק רצופים המתייחסים למילוי דלק בתקופה שבין 11.1.05 עד 16.2.05 וכן ארבעה תלושים בודדים, שניים חתומים
על-ידי אינדיק ושניים על-ידי מתוק, בהם מוזכר שמו של נאשם 1, מתאריכים שונים (24.8.06, 21.2.07, 13.3.07 ו-23.3.07). אינדיק הסביר, כי ארבעה התלושים האחרונים מתייחסים לתדלוקים שאושרו בדיעבד. היינו, נאשם 1 הגיע לתחנת הדלק ללא תלוש, אינדיק אישר את התדלוק טלפונית, ותלוש מתאים נחתם ונמסר לתחנת הדלק לאחר מכן (בעמ' 177). המדובר בפרקי זמן שאינם תואמים את האמור בכתב האישום או בעדות, ובאשר לתקופה השניה אין המדובר בשימוש עקבי ורצוף בתלושי הדלק אלא בארבע הזדמנויות במשך מספר חודשים. אציין, כי אינדיק אמר בעדותו, כי החליט באורח חד צדדי להפסיק את אספקת הדלק בתקופה הראשונה. הנאשם 1 השתולל בתחנת הדלק "והמתדלק הפעיל את הבעלים והיה בלגן אחד גדול" (בעמ' 303, שורות 24-25), ואולם אינדיק לא חזר בו והשימוש בתלושי הדלק הופסק (וראו גם דבריו של נאשם 4 בענין זה בהודעתו במשטרה – ת/20, עמ' 6, שורות 14-25).

דומה, כי אין מחלוקת שתלושי דלק ניתנו לנאשם 1 – לא בהיקף הנטען בכתב האישום אך בכמות שב-ת/24. השאלה הנשאלת היא האם מדובר במתת המבוסס על איומים או במתת שמקורו בסיבה אחרת.

נאשם 4 בהודעתו במשטרה אמר, כי נאשם 1 ואינדיק הם חברים טובים (ת/20, עמ' 2, שורה 37), ונאשם 1 לא עבד כשכיר אצל אינדיק. אשר לתלושי הדלק, אמר נאשם 4 כי במסגרת עבודתו אצל אינדיק החזיק בפנקס תלושים והיה נותן תלושים "לנהגים שעבדו אצל אינדיק ולכל אדם באישור של אינדיק שאינו קשור למערכת" (שם, בעמ' 5, שורות 14-15). אשר לנאשם 1, זכר נאשם 4 כי מסר לו תלושי דלק אך לא זכר את הקשר הדברים. ואלה דבריו: "אני זוכר שנתתי לאייל יעקב חמש או שש תלושים יכול להיות חלק נתתי לאייל במשרד של אינדיק וחלק נתתי לאייל כאשר פגשתי אותו ברחוב ועדכנתי את אינדיק על התלושים שנתתי לאייל..." (שם, בעמ' 6, שורות 1-4). כאשר נשאל נאשם 4 מדוע ביקש נאשם 1 תלושי דלק, השיב: "אייל היה עושה מידי פעם הקפצות לאינדיק כאשר היינו צריכים עזרה ונתקענו בלי רכב וזה יכל לקרות פעם פעמיים בחודש ולפעמים בכלל. זה לא היה קבוע. זה נע ונד" (שם, בעמ' 6, שורות 8-11). בבית המשפט אמר נאשם 4 בעדותו, כי השתמש בשירותיו של נאשם 1 בהסעות ונעזר בו (בעמ' 1036). עוד אמר, כי הקשר בין נאשם 1 לאינדיק היה חברי מאוד. השניים, שלא היו בעלי משפחות בירושלים, הרבו להתרועע, לאכול ביחד וכדומה (בעמ' 1037-1038). לגבי הסדר תלושי הדלק, אמר: "בעצם ההסדר של תלושי הדלק היה ביני לבין אייל כי אני ניהלתי את נושא הדלק. קיבלתי אישור מאינדיק, אני הייתי יד ימינו של אינדיק כמו שאמרתי, וזה לא רק עם אייל, זה היה עוד מלא נהגים. אני הייתי נותן כי לא היה לנו כסף מזומן לתת לאותם נהגים" (בעמ' 1044, שורות 6-9). בחקירה הנגדית אמר נאשם 4, כי נאשם 1 עבד עבור אינדיק "כל פעם שהייתי צריך אותו. זה יכל להיות עשר פעמים בשבוע, וזה יכל להיות חוץ מזה שאינדיק מזמין אותו עוד עשר פעמים אחרי, ויכל להיות פעם בשבוע, זה לא היה משהו קבוע" (בעמ' 1099, שורות 20-23).

גם רוזט ידעה על כך שנאשם 1 מקבל מידי פעם תלושי דלק. "המשרד שלנו כל הרכבים מתדלקים באמצעות תלושי דלק. אייל גם קיבל מספר פעמים תלושי דלק. הוא היה מתדלק באמצעותם" (בעמ' 554, שורות 9-10). רוזט העידה, כי אינדיק נהג גם להחזיר חובות באמצעות תלושי דלק (שם). רוזט אמרה, כי לא שאלה את אינדיק מדוע נאשם 1 מקבל תלושי דלק – "לא שאלתי כי זה לא עניין אותי. לגבי העסקה שהיתה פה זה נכנסו שותפים [אישום 15], זה לא חבר או קבלן שמקבל כיום יום, אני חיה את זה יום יום שהוא נותן, אז כל פעם אשאל[?]" (בעמ' 576, שורות 12-14). ובהמשך: "קיבלתי את זה כדבר של העסק, שבעל הבית עושה את הדברים שלו" (שם, בשורה 27).

26. כאמור, השאלה בה יש להכריע היא האם עלה בידי המאשימה להוכיח כי תלושי הדלק שב-ת/24 נמסרו לנאשם 1 כתוצאה מאיומים ומלחץ שהופעלו על אינדיק. גם בענין זה, אני סבורה כי לא ניתן לסמוך על עדותו של אינדיק, כשהיא לעצמה, בין היתר לנוכח ההגזמות הרבות שבה. כמו כן, גם בעדויותיהם של רוזט ונאשם 4 יש כדי להקים ספק סביר בגרסתו של אינדיק. אציין, כי חלק הארי של החשבוניות (לגבי התקופה שמיום 11.1.05 ועד 16.2.05) מתייחס לתקופה בה היה נאשם 4 איש אמונו ויד ימינו של אינדיק. קשה להניח, כי אם מתן תלושי הדלק היה פרי סחיטה, נאשם 4 לא היה יודע על כך. בהקשר זה יש לציין, כי נאשם 4 מסר את גרסתו בנוגע למתן התלושים כבר במשטרה. אני ערה לכך, שבמהלך עדותו, ובמיוחד במהלך חקירתו על-ידי עו"ד קמר, ניסה נאשם 4 להעצים את היקף העבודות שביצע נאשם 1 עבור אינדיק, הרבה מעבר למה שאמר במשטרה. ואולם, די בדברים שנאמרו במשטרה כדי להקים ספק. עוד אזכיר, כי גם רוזט, שהיתה קרובה מאוד לאינדיק, לא ראתה במתן תלושי הדלק אירוע חריג בהתנהלות העסק. אשר להפסקת תלושי הדלק, קשה לדבר על הפסקה במצב בו קיימים תלושים ספורים על פני מספר חודשים, ובכל מקרה איני רואה לסמוך בענין זה על עדותו של אינדיק כשהיא לעצמה.

27. לפיכך, החלטתי לזכות את נאשם 1 מן העבירות שיוחסו לו באישום 4.

אישום 5
28. אישום זה עוסק בנושא חשבוניות המס הפיקטיביות שניתנו לנאשם 1 כתוצאה מסחיטה באיומים, לפי הטענה. על-פי האמור בכתב האישום, מסר אינדיק לנאשם 1 חשבוניות מס ריקות של תיאום וייעוץ, והלה נהג למסור אותן ל"מיצויוסי" ולקבל את הסכום הנקוב בהן בתמורה לעבודה שביצע עבור "מיצויוסי". עוד נאמר בכתב האישום, כי לקראת סוף שנת 2006, כאשר ראה אינדיק שסכומי החשבוניות מגיעים לעשרות אלפי ש"ח בחודש, ביקש מהנהלת "מיצויוסי" להפסיק לקבל את החשבוניות. באופן זה קיבל נאשם 1 מ"מיצויוסי", באמצעות החשבוניות, מאות אלפי ש"ח.

תשובת נאשם 1 לאישום זה היתה, כי החשבוניות ניתנו על-ידי אינדיק לזר, בין
על-ידי אינדיק במישרין ובין באמצעות הנאשם, במסגרת הסדר בין אינדיק לזר. בתמורה, ככל הנראה קיבל אינדיק מזר כסף במזומן או בשיקים, אך בכל מקרה אין המדובר בטובת הנאה שצמחה לנאשם מן החשבוניות.

29. בעדותו אמר אינדיק, כי נאשם 1, בעצה אחת עם נאשם 4, פנה אליו וביקש ממנו שיתן לו חשבוניות מתאום וייעוץ, שהיתה "סגורה" באותה עת, במסגרת הסדר כלשהו בין נאשם 1 לבין זר (בעמ' 162). במקום אחר אמר, כי הוגה הרעיון היה נאשם 4 (בעמ' 307). אינדיק אמר, כי פנה בענין זה לזר ואמר לו שלא ישתף פעולה עם הנאשם, אך זר "רמז לו שגם הוא נסחט... שאין לו ברירה" (בעמ' 162, שורות 25-28; עמ' 163, שורות 5-6; עמ' 307, שורות 26-28). לכתחילה, לדברי אינדיק, נתן לנאשם חשבוניות בסכומים קטנים, אך הנאשם כל הזמן דרש יותר, ולעיתים אף היו חודשים שעלה בידו של אינדיק להתחמק ממנו (בעמ' 169). בניגוד לאמור בכתב האישום, כי החשבוניות ניתנו ריקות, אינדיק אישר כי כל החשבוניות שבאסופה ת/23 הן בכתב ידו ולא נמסרו ריקות, וכי כולן קשורות לנאשם 1. "אני רוצה לציין גברתי שעם חברת מיצויוסי לא היה לי אף עסק, מלבד נסיעה אחת שהוא נתן לי, נסיעה פרטית שלא הוצאה חשבונית עליה, לא היה לי אף עסק איתו, ככה שכל החשבוניות שהגיעו מאינדיק הסעות למיצויוסי היה רק דרך אייל" (בעמ' 174, שורות 25-28).

כפי שנאמר בפסקה 9 לעיל, עיון בחשבוניות שב-ת/23 מעלה תמיהות רבות ומטיל צל כבד על עדותו של אינדיק בענין זה. ראשית, החשבוניות הראשונות (211 ו-214) אינן בסכומים קטנים כפי שהעיד אינדיק, אלא כל החשבוניות הן בסכומים של אלפי ש"ח, כך שאין המדובר בסכומים קטנים שהלכו ותפחו. שנית, החשבוניות שניתנו מתאום וייעוץ אינן מצויות בסדר כרונולוגי רציף. קיימות "קפיצות" בזמן (כך שחשבונית מוקדמת מתייחסת לתאריך מאוחר), וכן חסרות חשבוניות ברצף. אינדיק ניסה להסביר מצב דברים זה בתכנון מראש, "בהקפצות של חשבוניות כי לא רציתי שזה יהיה שוטף" (בעמ' 317, שורה 25), ואף אמר כי החשבוניות החסרות נמצאות עדיין בפנקס ולא נעשה בהן שימוש. עדותו בענין זה היא בלתי מהימנה בעליל. נראה, כי אינדיק באופן מכוון לא הציג בפני
המשטרה את פנקס החשבוניות המקורי ו"שלח" את החוקרים לקבל את החשבוניות במשרדי "מיצויוסי". אכן, החשבוניות המקוריות שנתפסו הן חשובות, אך חשוב לא פחות הפנקס המקורי, במיוחד כאשר המדובר בחשד למתן חשבוניות פיקטיביות נוספות. נסיונות שנעשו להניח יד על הפנקס במהלך המשפט עלו בתוהו, ויש לקבוע כי אינדיק נמנע במתכוון מלהעמיד את פנקס החשבוניות לעיון, בין היתר כדי שלא ניתן יהיה לראות אם ולמי הונפקו חשבוניות פיקטיביות נוספות. שלישית, אסופת החשבוניות ת/23 כוללת גם ארבע חשבוניות של הסעות, מהימים: 30.4.04, 5.3.05, 21.6.06 ו-30.6.06. על-פי עדותו של אינדיק, החל מסוף שנת 2005 הפסיקה הסעות את פעולתה והוא החל להפעיל את עסקו באמצעות עוסק מורשה הרשום על שם רעייתו (בעמ' 316). נראה, אפוא, לכאורה, כי במהלך שנת 2006 הוצאו ל"מיצויוסי", ואולי גם לאחרים, חשבוניות פיקטיביות גם מהסעות. כאשר נשאל אינדיק מדוע עבר להשתמש בפנקס החשבוניות של הסעות, היינו מחברה סגורה אחת לשניה, השיב: "כאן רואים בפירוש שנגמרה תקופה ולאחר מכן זה עבר לחברה שניה בתקופה אחרת. זה מראה שלא היתה אפשרות להוציא חשבונית מהחברה הראשונה שנסגרה כי נגמרו לי החשבוניות או שהחלטתי לומר שנגמרו לי החשבוניות לא זוכר, ואז הוא אמר: רגע, יש לך את החברה השניה. הוא היה פעיל וידע כל מה שקרה" (בעמ' 312, שורות 13-18). ואולם, עיון ב-ת/23 מעלה כי החשבונית האחרונה (מיום 28.11.05), מספרה הוא 207, ואין המדובר בחשבונית האחרונה בפנקס. זאת ועוד. לא כל החשבוניות שניתנו מהסעות הן מאוחרות לאותה חשבונית. נעשה שימוש בחשבוניות מהסעות גם שנים 2004 ו-2005, במקביל לחשבוניות מתאום וייעוץ. מעניין לציין, כי גם בנוגע לחשבוניות מהסעות, מספרי החשבוניות מעוררים תמיהה: מספר החשבונית הראשונה (מיום 30.4.04) הוא 137 (אגב, חשבונית זו נושאת חותמת של תאום וייעוץ); החשבונית השניה (מיום 5.3.05 – במקביל לתקופה שבה נעשה שימוש בפנקס של תיאום וייעוץ) מספרה 144, ושתי החשבוניות משנת 2006 נושאות את המספרים 141 ו-146 בהתאמה. לא למותר לציין, כי גם פנקס החשבוניות של הסעות לא נתפס.

30. זר העיד בבית המשפט ועדותו סותרת את זו של אינדיק באופן חזיתי. זר אמר, כי נאשם 1 עבד ב"מיצויוסי" כנהג בין השנים 2004-2005 עד לחודש יולי 2007, כאשר נעצר. לכתחילה, היה משלם לו בשיקים תמורת חשבוניות, ולאחר מכן כשכיר בשכר מינימום בתוספת חשבונית בסכום היתרה, מעבר לשכר המינימום (בעמ' 491). לדבריו של זר, מן ההתחלה קיבל חשבוניות של "אינדיק הסעות" (שם). בלשונו: "מבחינתי כשהכרתי את אייל ידעתי שהוא עובד עם אינדיק ושאינדיק ואייל מבחינתי הם אותו אחד, היינו הך. וכשהיה מביא לי חשבונית של אינדיק לא ראיתי זאת כמשהו שונה, ידעתי שהם עובדים יחד ושותפים במשרד משהו כזה, לא מידיעה אלא כהבנה, והייתי מקבל חשבוניות של אינדיק ומול השיקים שהיה מקבל היה נותן לי חשבוניות" (בעמ' 492, שורות 13-17). זר תמך את עדותו בהעתק מהנהלת החשבונות של "מיצויוסי" (ת/39). לדברי זר, הוא קיבל מאינדיק אישור על ניכוי מס במקור וניהול ספרים (בעמ' 505). כמו כן, "וכאשר היה שינוי בשם החברה ולא ידעתי אם יש אישור ניכוי מס של החברה החדשה של אינדיק אז הוא התקשר אלי ואמר לי שהוא שולח לי בפקס את אישור ניכוי מס שהכל בסדר וזה מסודר ואין לי מה לדאוג והוא אישר שקיבל ואני זוכר שקיבלתי את זה בפקס את האישור על ניכוי מס במקור. כוונתי לאינדיק עצמו" (בעמ' 506, שורות 9-13). במקום אחר אמר זר, כי קבלת החשבוניות מאינדיק לא היתה חד פעמית, אלא במשך תקופה של שנתיים-שלוש "אז בטח ובטח שזה בהסכמתו ובידיעתו וברצונו של אינדיק" (בעמ' 508, שורה 4). זר הופתע לשמוע שהחשבוניות שניתנו לו הן פיקטיביות והוצאו מחברה סגורה (בעמ' 507) וציין, כי כלל לא ידע על הטענה שנאשם 1 אילץ את אינדיק לתת את החשבוניות (בעמ' 511).

זר לא אמר בשום שלב בעדותו, כי אינדיק הפציר בו שלא יקבל את החשבוניות. אזכיר, כי אינדיק חזר בעדותו פעמים רבות על כך שדיבר עם זר ואמר לו שלא ישתף פעולה עם הנאשם, ואף הבין כי גם זר נסחט כביכול. עדותו של זר בדבר היות הנאשם ואינדיק "היינו הך" סותרת את דברי אינדיק בעדותו והיא בבחינת היפוכם של דברים.

31. על יסוד כל האמור לעיל, החלטתי לזכות את נאשם 1 מן העבירה שיוחסה לו באישום 5.

אישום 6
32. אישום זה דן בנושא מכשיר המירס שקיבל נאשם 1 מאינדיק. על-פי האמור בו, קיבל הנאשם לשימושו מכשיר מירס, בתקופה שמחודש נובמבר 2005 ועד אפריל 2007, שאז החליט אינדיק להתלונן במשטרה ולנתק את המכשיר. לאחר מכן פגש אינדיק בנאשם, והלה ניסה להכותו באמצעות מכשיר המירס שבידו ואיים עליו.

נאשם 1 לא הכחיש שקיבל מכשיר מירס לשימושו וטען, כי הדבר היה בהסכמה ומתוך אינטרס של אינדיק.

33. אינדיק העיד, כי העמיד לרשות נאשם 1 מכשיר מירס, והחשבון שולם באמצעות חשבון הבנק של רוזט ששימש לצרכי העסק. לאחר הגשת התלונה במשטרה החליט אינדיק לנתק את מכשיר המירס של הנאשם. הנאשם סבר שהמכשיר מקולקל, אך אינדיק אמר לו שניתק אותו. הנאשם אמר שיחזיר לו את המכשיר (בעמ' 200-201). כאשר השניים נפגשו באקראי ברמזור, קם אינדיק לקחת את המכשיר, והנאשם אמר לו כי יאנוס אותו ועשה לו עם היד "שלוש פעמים ככה, נתן גז והלך" (בעמ' 201, שורה 11). בהמשך אמר, כי "הוא רצה להביא לי את המכשיר. אחר כך הוא עשה לי ככה" ( שם, בשורה 18).

רוזט העידה, כי המשרד החזיק 11 מכשירי מירס, כולל זה של נאשם 1. ניתוק המירס נעשה בהוראה של אינדיק, ונאשם 1 הופנה אליו בענין זה (בעמ' 582).

34. נראה, כי גם בנושא מכשיר המירס, כמו גם באשר לתלושי הדלק והחשבוניות, לא עלה בידי המאשימה לשכנע מעבר לספק סביר כי המדובר במתת שהוא פרי סחיטה באיומים. אכן, על יסוד חומר הראיות והעדויות לא ניתן לקבוע באופן פוזיטיבי מה היתה הסיבה "האמיתית" שאינדיק כיבד את נאשם 1 בתלושי דלק, חשבוניות מס פיקטיביות ומכשיר מירס. ואולם, אין בכך כדי להביא לאימוצה של התיזה בדבר סחיטה באיומים. תיזה זו היא אחד ההסברים האפשריים, אך לא שוכנעתי בכך מעבר לספק סביר. תחושתי היא, על יסוד היכרות קרובה עם חומר הראיות, כי רב הנסתר על הנגלה וכי לא התחוורה לאשורה מערכת היחסים שבין אינדיק לנאשם 1. בכל מקרה, כאמור, נותר ספק בדבר אשמתו של הנאשם.

35. לפיכך, החלטתי לזכות את הנאשם מן העבירות שיוחסו לו באישום 6.

אישום 7
36. אישום 7 עוסק בסחיטה באיומים, ברכבו של נאשם 1, ביחס לסכום של 5,000₪ שנדרש לנאשם לצורך מימון תיקון רכבו. על-פי האמור בכתב האישום נתן אינדיק לנאשם שיק דחוי על סך 3,000₪ והנאשם אמר שזה יועבר ל"בחורים טובים".

נאשם 1 השיב לאישום זה, כי יתכן שהמדובר בסכום שביקש הנאשם מאינדיק כעזרה במסגרת חובותיו של אינדיק כלפיו.

37. אינדיק העיד, כי נאשם 1 הגיע וביקש סכום של 5,000₪ לתיקון רכבו. אינדיק הבין שאין לו ברירה ורשם שיק על סך 3,000₪ - "אז הוצאתי פנקס צ'קים מהכיס וכתבתי לו שלוש אלף שיעזוב אותי" (בעמ' 226, שורה 11). אינדיק ציין בעדותו במפורש, כי "הוא גם חתום מאחורה, אייל, כתוב שם מאחורה" (בעמ'
225, שורות 19-20), וחזר על כך פעמיים (בעמ' 225, שורות 22-23). כראיה הוגש צילום השיק ת/33, מיום 10.3.07. המדובר בשיק שנמשך מחשבונה של רוזט בבנק הפועלים, אשר שימש את עסקו של אינדיק, על סך 3,000₪, אלא שאין המדובר בשיק לפקודת הנאשם או בשיק הנושא את חתימתו, שניתן להעבירו ל"בחורים טובים", אלא בשיק משורטט לטובת גוף כלשהו (חברה או עסק). החותמת של אותו גוף מופיעה, באורח לא ברור ולא קריא, הן על פני השיק, כשם הנפרע, והן על גב השיק (כולל חתימה). בשולי גב השיק רשום "אייל" ומספר טלפון נייד, אך לנוכח החותמת המוטבעת על פני השיק ועל גבו, אין המדובר בחתימה של הנאשם, כפי שטרח אינדיק לציין פעמיים, אלא בציון שמו.

נראה, אפוא, כי צילום השיק ת/33 אינו קשור לאישום, ובכל מקרה הקשר בינו לבין האישום לא הוכח.

38. לפיכך, החלטתי לזכות את הנאשם מהעבירה שיוחסה לו באישום 7.

אישום 8
39. אישום 8 עוסק בשיקים המוחלפים בין אינדיק לבין חדד בסכום של 18,000₪ כל אחד. על-פי האמור בכתב האישום, שני השיקים לא כובדו, ואינדיק וחדד הסכימו על קיזוז חיוביהם ההדדיים. חדד מסר את השיק של אינדיק לנאשם 1 על מנת שישיב אותו לאינדיק, אך נאשמים 1 ו-4 דרשו מאינדיק כי ישלם להם את תמורת השיק. נאשם 4 תפס את אינדיק בעורפו ונאשם 1 נופף בידו מול פניו. בשל האימה שהטילו עליו, מסר אינדיק לנאשמים 1 ו-4 שני שיקים על סך 18,000₪ כל אחד, וקיבל מידיהם את השיק המקורי באותו סכום.

נאשם 1 טען במענה לאישום, כי המדובר בהתערבות חברית במגמה לסייע לשני ידידים – אינדיק וחדד – ליישב את הסכסוך שביניהם. נאשם 4, במסגרת תשובתו בכתב לכתב האישום, הכחיש את האמור בכתב האישום.

40. אינדיק העיד, כי ביצע עם חדד עסקה של החלפה הדדית של שיקים באופן שכל אחד מהם קיבל מן הבנק אשראי על סמך השיק של חברו שהופקד בחשבון. ביום הפרעון שני השיקים לא נפרעו, ושני החברים הסכימו על קיזוז החיובים (רק הבנק שילם לשניים פעמיים). למרות זאת, הגיעו נאשמים 1 ו-4 ובידיהם השיק, ודרשו מאינדיק לפרוע אותו. נאשם 1 איים עליו ונאשם 4 תפס אותו בעצם הבריח (בעמ' 215-216; עמ' 453) (בכתב האישום נרשם כי נאשם 4 תפס את אינדיק בעורפו). לדבריו, במצב של חוסר ברירה כתב שני שיקים על סך 18,000₪ כל אחד ומסרם לנאשם 1. בחקירה הנגדית אמר אינדיק, כי האירוע באישום 8 היה כחודשיים שלושה אחרי האירועים שבבסיס אישום 1. יצויין, כי, מחד גיסא, מיקום זה בזמן אינו הגיוני, שכן באותה עת עבד נאשם 4 אצל אינדיק והיה איש סודו. ואולם, מאידך גיסא, הדבר מתיישב עם גרסתו של נאשם 4 בדבר קיומה של מחלוקת כפולה בין אינדיק לבין חדד, הן בנושא ההתחשבנות בקשר להסעות למפלגת ש"ס והן בנושא השיקים המוחלפים. על-פי גרסה זו, המחלוקת יושבה בפגישה בין השניים.

נאשם 4 בהודעתו במשטרה (ת/20) התייחס למחלוקת בין אינדיק לבין חדד בנושא החלפת השיקים ואמר, כי נאשמים 1 ו-2 סיכמו עם אינדיק שיביאו את חדד לפגישה עימו "וביום למחרת היה סיכום בין חדד לאינדיק שהם יושבים עם יומנים וכל אחד ישלם את הסכום שהוא צריך לשלם" (שם, בעמ' 1, שורות
59-61). למחרת אכן הגיע חדד, נכחו גם נאשמים 1 ו-2, והושג הסדר בין אינדיק לחדד. עמר (אברום), המכונה "המגשר הלאומי", סייע בהשגת ההסדר (בעמ' 2, שורות 16-27). נאשם 4 ציין, כי זו היתה הפעם הראשונה שפגש את חדד. בעדותו בבית המשפט אמר נאשם 4, כי אינדיק סיפר לו על כך שחדד טוען שאינדיק חייב לו כסף (מהעבודה עבור מפלגת ש"ס ומהחלפת השיקים) ונאשם 4 הציע לאינדיק להזמין את חדד לפגישה, לשבת יומן מול יומן ולראות למי מגיע (בעמ' 1015). ואכן, חדד הגיע לפגישה עם אינדיק והעניינים לובנו ביניהם. נאשם 1 היה אותה עת במשרד, אך לא השתתף בפגישה (בעמ' 1047-1049). בעדותו בבית המשפט לא הוזכרה נוכחותם של נאשם 2 או עמר.

ב"כ המאשימה טענה בפני
נאשם 4, בחקירתו הנגדית, כי הוא מתבלבל בין האירועים שבאישום 1 ובאישום 8, ששניהם קשורים לחדד. נאשם 4 שלל זאת, ואמר:
"ת: היה שאני הצעתי לאינדיק שישב מול ירון [חדד] ושיפתחו יומנים ושניהם בעלי משרדים ושניהם הבנתי מאינדיק עובדים כבר הרבה זמן ויגיעו להסדר ביניהם.
ש: אתה בטוח שאתה לא מתבלבל עם החוב שאינדיק היה חייב לירון [חדד] על העבודה של ש"ס?
ת: ממש לא.
ש: זאת אומרת שזה שני מקרים שונים?
ת: לא, זה נכנס בתוך, עלו כל מיני טענות, כך אינדיק הסביר לי שהוא פתאום רוצה כסף של ש"ס והיה ביניהם דלקים והיה ביניהם אלף ואחד דברים...
ש: הם שילמו את זה אחד לשני?
ת: אין לי מושג" (בעמ' 1096, שורות 13-28).

41. אזכיר, כי חדד – הדמות המרכזית באישום זה – לא העיד בבית המשפט ובהודעתו במשטרה נ/7 אין כדי להאיר את השאלות שבמחלוקת. כמו כן, אף אחד מן השיקים המדוברים – זה שהוחזר לאינדיק ואלה שניתנו על ידו, לפי הטענה – לא הוגש כראיה. נותרנו, אפוא, עם גרסתו של אינדיק מזה ועם גרסתו של נאשם 4 מזה. אני סבורה, כי בגרסתו של נאשם 4, עליה חזר במשטרה ובבית המשפט, כמו גם בהיעדר כל תימוכין לגרסתו של אינדיק בעדויות או בראיות חפציות יש כדי להקים ספק סביר ולהביא לתוצאה של אי הרשעה.

42. לפיכך, החלטתי לזכות את נאשמים 1 ו-4 מן העבירה שיוחסה להם באישום 8.

אישום 9
43. אישום זה עוסק בפרעון חובו של אינדיק לתורג'מן על-ידי שותפו אברהמי. על-פי האמור בכתב האישום, סמוך לחודש אוגוסט 2004 הסכימו אינדיק ואברהמי כי אברהמי ירכוש 50% ממניות החברה שבבעלות אינדיק (ככל הנראה, הסעות). באותה עת היה אינדיק חייב לתורג'מן סכום של 40,000₪. נאשמים 1 ו-4 הגיעו למשרד כשבידם השיקים שמסר אינדיק לתורג'מן והורו לאינדיק ולאברהמי לשלם את תמורת השיקים, שאם לא כן יחרימו אחד מכלי הרכב של החברה. כתוצאה מכך מסר אברהמי לנאשמים ששה שיקים על סך 10,000₪ כל אחד, מתוכם נמסרו שניים לתורג'מן.
נאשם 1 אישר בתשובתו לאישום כי פנה לאינדיק בענין חובו לתורג'מן לפי בקשתו של זר, ידידו של תורג'מן, על רקע יחסי הידידות הקרובים שבין אינדיק לנאשם 1. ואולם, הנאשם לא קיבל דבר מאברהמי. נאשם 4 הכחיש מעורבות באירוע.

44. אינדיק אמר בעדותו, כי אברהמי הוא אדם ממנו נהג אינדיק ללוות בריבית. לאינדיק היה חוב גדול לאברהמי, והוא הציע לו שייכנס עימו לשותפות. באופן זה יימחק החוב, יושקע בעסק כסף נוסף, "וככה יוכל לעזור קצת לעסק להתרומם" (בעמ' 216, שורות 18-19; עמ' 418-419). היקף העסקה הוערך על-ידי אינדיק ביותר מ-200,000₪ (בעמ' 420; עמ' 422). אזכיר, כי מספר חודשים לפני כן הוערך שווי עסקו של אינדיק בסכום של 1,500,000₪, לצורך הסכם השותפות עם נחום. לפער בין הסכומים לא ניתן כל הסבר (שם). כמו כן, היה לאינדיק חוב גדול לתורג'מן (בעל צ'יינג'). יום אחד הגיעו נאשמים 1 ו-4 למשרד, כשבידם "קבוצה של צ'קים של 60 אלף שקל. אני כמובן הסברתי לו שאין אפשרות כרגע לשלם. לא מעניין אותי והתחילו הצעקות עד לב השמיים, באותו מעמד אברהמי מאוד נבהל, הוא כבר היה יושב איתנו והם אמרו אם אתה לא יכול להביא את הכסף עכשיו, ברגע זה, אנחנו רוצים את כל הכסף, אנחנו נצא החוצה וניקח את האוטו מיניבוס פריטנר שבע עשרה מקומות במקום הכסף. כמובן שאברהמי מאוד נבהל... הוא נהיה לבן לגמרי, הוא התחיל לרעוד, הוא אדם מאוד מבוגר, והוא שלף צ'קים ונתן להם" (בעמ' 218, שורה 22 – עמ' 219, שורה 2). לאחר מכן, אינדיק קיבל לידיו את השיקים המקוריים שמסר לתורג'מן. בחקירה הנגדית עומת אינדיק עם העובדה שבמשטרה אמר שהוא – אינדיק – מסר את השיקים לנאשמים ולא אברהמי עשה כן ("אז אני נכנסתי לתמונה ושילמתי את השיקים האלה שחזרו" – מובא בעמ' 431, שורות 25-26), בעוד שבבית המשפט אמר כי אברהמי שילם את החוב. תשובותיו של אינדיק בנושא זה היו מתפתלות ומגומגמות. לדבריו, היו שני אירועים בהם אויים אברהמי; השיקים ניתנו גם על-ידי אינדיק וגם על-ידי אברהמי; הנאשמים איימו על אברהמי כי יקחו את מכוניתו הפרטית ואז נתן להם שיקים שחזרו; לאחר מכן איימו שיקחו את מכוניתו של אינדיק, ואינדיק שילם את החוב, וכיוצא באלה (בעמ' 431-435; עמ' 448-450). סופו של דבר, לא ניתן היה להבין מהי גרסת העד לגבי זהות מוסר השיקים. עוד יש לציין בהקשר זה, כי ב"כ המאשימה נפגשה עם אינדיק לפני עדותו וביום 9.12.07 שלחה לסניגורים מכתב, בו נאמר, בין היתר: "מר אינדיק לא חשש שהרכב אותו איימו הנאשמים לקחת, אומנם יילקח מהם, מאחר והרכב רשום על שם עמותה ולא על שם החברה של מר אינדיק" (בעמ' 437). בעדותו בבית המשפט חזר בו אינדיק מן האמור במכתב (בעמ' 437-438).

אברהמי בעדותו הסביר כיצד נרקם רעיון השותפות בינו לבין אינדיק (בהשפעת ידידים משותפים ולנוכח קיומם של חובות של אינדיק כלפיו). המדובר בשותפות שארכה כחודשיים וחצי, בין החודשים אוגוסט עד אוקטובר 2004. מעדותו של אברהמי ניתן להבין כי יש לו "בטן מלאה" כלפי אינדיק. ואלה מקצת דבריו: "ואז כאשר הייתי איתו שותף היו לי בעיות עם שיקים, אנשים שהוא היה קונה מכוניות, כל מיני דברים, ולא היה משלם, הוא לא היה בסדר עם אנשים, לא היה משלם משכורות לנהגים, ובקיצור היה מרמה את כולם, מהראשון עד האחרון שעבדו איתו, כולל אותי. אני לא יודע אם יש אחד שעובד איתו והוא ישלם לו כסף כמו שצריך" (בעמ' 475, שורות 7-11). "ויתרתי על החיים שלי. אם תדע על הסיפור הזה הוא (אינדיק) ייכנס לבית סוהר כל החיים שלו" (בעמ' 481, שורות 20-21; עמ' 479-481; עמ' 485-486; וראו גם עדותה של רוזט, בעמ' 595-596). אשר לאירוע מושא האישום, אמר אברהמי: "הייתי נוכח באירוע, חד פעמי, כאשר הייתי שותף של אינדיק. הוא קרא לי ואמר שחייבים כסף לאנשים וצריכים לתת להם 85,000 ש"ח ואינני יודע על מה ומה היה לפני כן ומה דיברו איתו. הייתי נוכח בחמש דקות האלה שאמר לי (אינדיק) שצריך לתת להם שיקים כי גם אני הייתי צריך לחתום על השיקים כשותף. אז אמרתי לו: אין לנו כסף בחשבון, איך ניתן 85,000? היו שני אנשים במשרד שדיברו איתו, אח"כ אני באתי והמשכנו לדבר. אז נתנו להם 85,000 ש"ח. מתקן: לא. בעצם לא רציתי לתת להם. והם קמו ואמרו שאם אתה לא רוצה לתת סיכמנו עם אינדיק שניקח את האוטו. שני האנשים האלה היו יחיאל וחבר שלו. ואז נתנו להם את השיקים. ואני יצאתי ואינני יודע מה קרה עם השיקים עד היום כי עזבתי אותו ואינני יודע אם נפדו או לא. אני הייתי נוכח רק בחמש דקות האלה ומה שהיה לפני או אחרי אינני יודע" (בעמ' 475, שורות 14-24). אברהמי הדגיש, כי אינדיק אמר לו שצריך לתת לנאשמים שיקים לפני שהנאשמים קמו לקחת את מפתחות הרכב, וכאשר אברהמי אמר שאין כסף אמרו הנאשמים שסיכמו עם אינדיק שאם לא יקבלו שיקים, יקחו את האוטו. לאחר מכן ניתנו השיקים (בעמ' 476, שורות 3-9). המדובר בשיקים של השותפות שנחתמו על-ידי אינדיק ואברהמי. החשבון ממנו ניתנו נסגר ועוקל (בעמ' 487). "רק אמרו שתי מילים, לא איימו ולא הרביצו. הם אמרו: סיכמנו איתו ככה, אינני יודע מה היה ביניהם" (בעמ' 483, שורות 23-24).

זר בעדותו תמך בתשובת נאשם 1 לכתב האישום. לדבריו, היה מיודד עם תורג'מן, וכשהלה אמר לו שאינדיק אינו משלם לו את חובו "אז אני לתומי, ואייל היה באותו זמן במשרד, אמרתי לו שאייל ואינדיק שותפים, תן לאייל שידאג להביא את זה מהשותף שלו, אז הוא אמר: בבקשה, אם אתה יכול לדאוג להביא לי את זה אז בבקשה" (בעמ' 502, שורות 25-28).

כך גם תורג'מן, אשר אמר כי אינדיק היה חייב לו כסף. תורג'מן פנה לחבר משותף – זר – אשר אמר לו "אני מכיר אותו וגם בחור שעובד איתו אנסה לעזור לך לקבל את הכסף שלך" (בעמ' 617, שורות 24-25), וכך היה. אחרי תקופה מסויימת הסכים תורג'מן לקבל רק 20,000₪ מתוך החוב, וסכום זה ניתן לו, על-ידי זר או נאשם 1, בשני שיקים "של מישהו שנכנס בשותפות עם אינדיק ונתן שני שיקים במקום אינדיק" (בעמ' 618, שורה 17). שני השיקים נפרעו.

נאשם 4 לא נחקר במשטרה על האירוע המתואר באישום 9. הוא נשאל לגבי היכרותו עם תורג'מן ולגבי ההיכרות בין תורג'מן לנאשם 1 ואמר, כי אינדיק היה חייב כסף לתורג'מן, אך לו – לנאשם 4 – לא היה חלק בכך (ת/20, בעמ' 2, שורה 56 – עמ' 3, שורה 13). נאשם 4 חזר על כך בבית המשפט, ולכתחילה לא הבין מדוע שמו של אברהמי נכרך בשאלה (בעמ' 1090, שורות 11-13). לדבריו, דאג לאינדיק שיוכל להחזיר את חובו לתורג'מן על-ידי פריטת שיקים, נסיונות גביה ממוסדות וכדומה (בעמ' 1087-1088). כאשר נשאל נאשם 4 אם היה מעורב באירוע בו ביקש מאברהמי כסף לצרכי העסק, השיב: "הרבה, לא אחד, הרבה, המון" (בעמ' 1091, שורה 14). לדבריו, פנה נאשם 4 לאברהמי – כשותף – בענין חובות לחברת החשמל, חוב לבעל המרצדס 17 מקומות עבור רכישת הרכב, חוב למכולת (של רוזט וילדיה), ועוד (בעמ' 1091-1092). "באתי לאברהמי אמרתי לאברהמי אל תיתן לו כסף ביד לאינדיק, יש הרבה חובות שאתה לא יודע מהם" (בעמ' 1091, שורות 29-30). כאשר צוטטה לפניו עדותו של אברהמי בבית המשפט, ביחס לאישום 9, אמר נאשם 4, כי היה אירוע כזה. נאשם 4 לא זכר אם נאשם 1 נכח בו והוסיף, כי כלל לא יכול היה להיות מדובר על "לקיחת" האוטו, שכן באותה עת היו תלונות במשטרה של בעל הרכב בענין קיומו של חוב בגינו (בעמ' 1094, שורות 17-18).

45. סופו של דבר. עדותו של אינדיק אינה מתאשרת בעדותו של אברהמי. ההיפך הוא הנכון. אכן, קשה היה לצפות שאברהמי, אשר נפגע לטענתו כלכלית באורח קשה ורומה על-ידי אינדיק, יעיד "לטובתו", אך לעדותו של אברהמי מצטרפות גם הסתירות בעדותו של אינדיק לגבי מספר האירועים בהם אויים אברהמי; עדויותיהם של זר ותורג'מן התומכות בתשובת נאשם 1 לאישום, כי הקשר בין נאשם 1 לחובו של תורג'מן נוצר על יסוד הציפיה שיוכל לעזור בפרעון החוב לנוכח קשריו הטובים עם אינדיק; ועדותו של נאשם 4. לא למותר לציין, כי בקשר עם אישום 9 לא הוגשה ולו ראיה חפצית אחת (שיקים שנפרעו, שיקים שהוחזרו וכדומה). גם בנושא זה קשה לקבוע ממצאים מבוררים לנוכח שלל הגרסאות של המעורבים בדבר, ואולם בכל מקרה יש לקבוע כי האמור בכתב האישום לא הוכח.

46. לפיכך, החלטתי לזכות את נאשמים 1 ו-4 מן העבירה שיוחסה להם באישום 9.

אישום 10
47. אישום זה דן בפרשת פרעון חובו של שממה. על-פי האמור בכתב האישום, השתמשו נאשמים 1 ו-2 במשרדו של אינדיק לצורך קיום פגישות. באחת הפגישות הורו הנאשמים לאינדיק לשלם חוב שחב שממה לאחרים בסכום של 36,000₪. שממה, אשר פחד שהנאשמים יהרגו אותו, ביקש מאינדיק לסייע לו. אינדיק, אשר חשש מהנאשמים נתן להם ששה שיקים על סך 6,000₪ ובתמורה קיבל שיקים של שממה, באותו סכום. מתוך ששה השיקים שנתן שממה לאינדיק, שיק אחד לא כובד. שיק זה נפרע בסופו של דבר לידי נאשם 1 בביתו של שממה בכפר רות, ונאשם 1 לא העביר לאינדיק את הכסף שקיבל משממה.

נאשם 1 השיב לאישום זה, כי אינדיק הסכים לאפשר לו לקיים פגישות במשרד. אחת הפגישות היתה עם שממה. נאשם 1 התערב כחבר המנסה לסייע בפתרון סכסוך בין חברים, בלא שיהיה לו אינטרס אישי בכך. נאשם 2 הכחיש אישום זה.

48. אינדיק העיד, שפרשת שממה שייכת לתקופה "הראשונה", לאחר שעבד עבור מפלגת ש"ס. לדבריו, שממה הגיע אליו "הוא ממש רעד, הוא גם הזיע" (בעמ' 219, שורה 8; בעמ' 223) ואמר לו שבעלי תחנת דלק פלונית שלחו את נאשמים 1 ו-2 לגבות את חובו של שממה לתחנת הדלק. שממה אמר לאינדיק שהוא מפחד מן הנאשמים וגם נאשם 4 ביקש את עזרתו של אינדיק. לנאשמים היו שיקים של אשתו של שממה, ואינדיק אולץ למסור להם תמורתם שיקים של העסק – "זה היה סדרה, היה צ'קים של 4,700 שקל וצ'קים של 6,000 שקל" (בעמ' 219, שורה 22). אינדיק אמר, כי לא היתה לו ברירה אלא לתת את השיקים, שכן לא רצה שיפגעו בו (בעמ' 220; עמ' 331-334). אשר לשיקים של גילה שממה (אשתו של שממה), אלה נפרעו כולם, זולת האחרון. נאשם 1 דרש את השיק, ובסופו של דבר פרע אותו (חלקו במקום עבודתו של שממה והיתרה בביתו) (בעמ' 221-222). נאשם 1 לא העביר לאינדיק את תמורת השיק האחרון. כראיה הוגשו אסופת העתקי השיקים מפנקסו של אינדיק (ת/32). כפי שכבר נאמר לעיל, בפסקה 9, סכומם של השיקים (כל אחד מהם והסכום הכולל) אינו מתיישב עם האמור בכתב האישום וכן עם עדותו של אינדיק (הסכום הנכון הוא 4,750₪ ולא 4,700₪). כמו כן, המדובר בשתי קבוצות שיקים, משני פנקסים שונים, כאשר שני השיקים על סך 6,000₪ נרשמו לפקודת שממה אברהם כנפרע, ובספח נרשם "ע"ח הלוואה", ואילו בחמשת השיקים על סך 4,750₪ לא מופיע שם נפרע, אך בספח נרשם: "עבור שממה אברהם החזר הלוואה למומי". אינדיק נשאל לגבי הרישום על הספחים ואמר: "נכון, אבל זה מראה להנהח"ש... כדי שאדע למה לשייך את זה" (בעמ' 389, שורה 23). תשובה זו אינה מסבירה מדוע משתמע מן הרישום בספחים, כי המדובר בסכום ששולם לשממה אברהם, ובוודאי שאינה מסבירה את העובדה ששם הנפרע בשניים מן השיקים הוא שממה אברהם. שהרי על-פי גרסת אינדיק מדובר בשיקים שניתנו בגין חובו של שממה לאחרים. כמו כן, לא ניתן הסבר לשימוש בשתי סדרות שיקים ולסכומי השיקים השונים. עוד אציין, כי השיקים המקוריים לא הוגשו לבית המשפט, וכך לא ניתן לדעת כיצד נרשמו הלכה למעשה.

49. שממה העיד בבית המשפט ואמר כי איננו מבין מדוע הוזמן למשטרה, שכן לא היו לא סחיטה ולא איומים. שממה היה חייב 20,000₪ לאדם בשם קובי, העוסק בסולר, בגין החלפות שיקים (השיקים של אותו קובי כובדו, ואילו השיקים של שממה לא כובדו – בעמ' 706). אינדיק שידע על החוב הציע לארגן פגישה במשרד. בפגישה, שהיתה בנוכחות קובי והנאשמים 1 ו-2 "ישבנו על החוב דיברנו, ואז אמרתי שאני מוכן לשלם את החוב, אין לי לשלם אותו, בא אינדיק ואמר אני אעזור לך לשלם לו... ואז אינדיק אמר שהוא ייתן עלי שיקים ושאני אחזיר לו באותו תאריכים של השיקים" (בעמ' 712, שורות 21-25). "אינדיק פנה אלי... מי שפנה אלי זה היה אינדיק... הגב שלי לסגור את זה" (בעמ' 725, שורות 20-23). לדברי שממה, הוא היה אמור לקבל חזרה את השיקים שמסר לקובי, אך אלה לא הושבו לו. כמו כן, באותה תקופה אינדיק לא היה חייב לשממה דבר, ולכן היה על שממה להחזיר לאינדיק את מלוא תמורת השיקים. זאת עשה – במזומן ובשיק שנפרע בביתו של שממה בכפר רות (בעמ' 714-716). הפגישה בכפר רות היתה חברית וקדמה לה שיחת טלפון מאינדיק שאמר שהוא ונאשם 1 בסביבה (בעמ'
727). שממה נשאל בתום עדותו על-ידי בית המשפט מדוע התנדב אינדיק לשלם את חובו והשיב, כי לשניים מערכת יחסים ארוכת שנים בה נעזרו זה בזה. גם שממה עזר הרבה לאינדיק, ו"אם נעשה בהשוואה למה שאני עשיתי לו ולמה שהוא עשה לי, הוא חייב לי עוד הרבה" (בעמ' 732, שורות 25-26).

נאשם 2 לא זכר כלל שהשתתף במפגש כאמור (בעמ' 847). עדותו של שממה נתמכת בתוכנה של שיחת הטלפון המוקלטת בין שממה לאינדיק (ת/38א בעמ' 4-5, בעמ'
6-7).

50. עדותו של שממה עשתה רושם מהימן. שממה היה מוכן לדבר בפתיחות על נושא חובותיו ואופן גבייתם ואמר כי איננו מפחד מאיש – "אני לא בחור ילד טוב ירושלים שנקרא שאני לא מפחד הרבה מאיומים או מאנשים, ואף אחד לא יכול לגמור אתי ברוח לא טובה..." (בעמ' 701, שורות 23-25). שממה עמד על כך שלא היו לא איום ולא סחיטה, וכי הפגישה בה נמסרו השיקים של אינדיק כפרעון של חובו היתה ביוזמתו של אינדיק. נוכחותם של הנאשמים 1 ו-2 במקום מתוארת כאקראית ומוזכרת נוכחותו של בעל החוב – קובי – שאותו אינדיק כלל לא הזכיר בעדותו. לא נמצא רמז לתיאוריו של אינדיק כי שממה פחד, רעד והזיע. ההיפך הוא הנכון. שממה מצטייר כאדם בטוח בעצמו ו"מבין עניין". עוד יש לציין, כי שממה אמר בעדותו שהשיק שנפרע בביתו נפרע לידי אינדיק ולא לידי נאשם 1. לכך יש להוסיף את התמיהות העולות מן הראיות החפציות שב-ת/32 ואת הבעייתיות הכללית שבעדותו של אינדיק, והתוצאה היא כי גם אישום זה לא הוכח.

51. לפיכך, החלטתי לזכות את נאשמים 1 ו-2 מן העבירות המיוחסות להם באישום
10.

אישום 11
52. גם אישום זה מצטרף לאותם אישומים בהם נוקב אינדיק בשמם של מי שנסחטו כביכול על-ידי הנאשמים או מי מהם, והללו אינם מאשרים את גרסתו. אישום 11 מתייחס לזריהן, ועל פי האמור בכתב האישום ביצע זריהן עבודת הסעה עבור אינדיק והלה היה חייב לו סכום של 4,500₪. באותה תקופה היה זריהן חייב כסף לאדם בשם שלמה כהן מת"א. במפגש שהתקיים במשרדו של אינדיק בין הנאשמים 1 ו-2 לבין זריהן, בנוכחות אינדיק, איימו הנאשמים על זריהן והיכו אותו. אינדיק נחלץ לעזרתו ומסר לנאשמים שני שיקים על סך 4,200₪ לכיסוי חלקי של חובו של זריהן.

נאשם 1 השיב לאישום זה, כי אינדיק הסכים לשלם את חובו של זריהן, שכן היה חייב לו שכר עבודה. המדובר בהסדר מוסכם. נאשם 2 כפר באישום זה.

53. לפי עדותו של אינדיק, נאשמים 1 ו-2 נפגשו במשרדו עם זריהן ושם היכו אותו "הגיע למצב שהבחור נהיה לבן ועמד להתעלף" (בעמ' 203, שורה 23). הנאשמים דרשו מאינדיק שיפרע לזריהן את חובו בגין ההסעות, ואמרו לזריהן: "עכשיו אנחנו ניקח ממך את הכסף דרך אינדיק" (בעמ' 204, שורה 3). אינדיק הבין שאין לו ברירה, בדק בקלסר מה הסכום המגיע לזריהן ורשם את השיק ת/31. "מי שגרם שיפסיקו להרביץ לו זה השיק שאני הוצאתי ונתתי להם..." (בעמ' 323, שורות 16-17). המדובר בשיק משורטט על סך 4,200₪, מיום 30.11.03 לפקודת זריהן משה (בעמ' 205). אינדיק אמר שרוזט היתה במקום והיתה עדה לכל האירוע (בעמ' 206; בעמ' 391).

זריהן אמר בעדותו שהיה חייב סך של 10,000₪ לשלמה כהן מפתח תקווה. זריהן ניתק את הקשר עימו ולא החזיר את החוב. יום אחד פגש את נאשמים 1 ו-2 בסמוך למשרדו של אינדיק והציע לאינדיק שישלם את שכר עבודתו על חשבון החוב. נאשמים 1 ו-2 אמרו לזריהן: "אתה חבר של שלמה, אתה זריהן, מגיע לשלמה כסף ממך, מה קרה שנעלמת ולא שילמת לו. אז אמרתי שהיו לי קצת בעיות, והנה באתי לגבות מאינדיק כסף וזו הזדמנות. היה מגיע לי מאינדיק, כי עבדנו בבחירות של ש"ס כ- 6-7 אלף ₪, והוא דחה אותי לפחות חצי שנה ומעלה על עבודה שעשיתי... ובאותה הזדמנות אמר שהוא מוכן לתת לי את הכסף, אז לקחתי את השיק ואמרתי אם אתם כבר פה מסרתי את השיק לאייל ולמומי שיתנו לשלמה" (בעמ' 599, שורות 20-27). אשר ליתרת החוב מאינדיק, זו לא שולמה, ואילו יתרת החוב של זריהן לאותו שלמה כהן שולמה על ידו במישרין לנושה. לדברי זריהן, המדובר היה בשיחה של מספר דקות. העד ציין, לשאלת ב"כ המאשימה, כי ללא קשר לאירוע מושא כתב האישום הוא סובל מחרדות במשך שנים רבות, נוטל תרופות, לעיתים קרובות מגיע למצב של קוצר נשימה, הזעה ודופק משתנה (בעמ' 601). באותו ערב בו הוסדר החוב קיבל זריהן התקף חרדה, אך זאת ללא כל קשר לפגישה. זריהן אמר, כי "הפגישה התנהלה בטונים נמוכים. היתה פגישה ברוח טובה, לא הרגשתי מאוים, אדרבא שמחתי להוציא את הכסף באותו מעמד מאינדיק" (שם, בשורות 26-27).

גם ביחס לזריהן ניהל אינדיק שיחת טלפון מבוקרת ומוקלטת המתועדת ב-ת/38 וב-ת/38א. שיחה זו תומכת בעדותו של זריהן, ובמסגרתה אמר זריהן לאינדיק את הדברים הבאים: "אף אחד לא צעק עלי אינדיק תעשה לי טובה אף אחד לא צעק עלי ואל תנסה לזיין לי את המוח בסדר... אני לא מפחד אמרתי לך אלף פעם, אמרתי לך אלף פעם יש לך בעיה איתם תפתור את הבעיה שלך איתם... אני לא יכול לעזור לך בדברים כאלה, לא יכול לעזור לך בדברים כאלה, אני לא יכול לשקר בשביל לעזור לך. אם זה היה משהו אמיתי כן אין בעיה, אבל סתם לשקר, לא יכול לשקר" (בעמ' 2). בבית המשפט אמר, כי חש "שהאדם מנסה להכניס לי מילים בפה כאילו סחטו אותי ואיימו עלי וזה הרגיז אותי כי להד"מ" (בעמ' 603, שורות 3-4).

רוזט העידה, שבאחד הערבים כאשר ישבה וראתה טלביזיה בחדר הפנימי במשרד שמעה גבר בוכה "ושמעתי את אינדיק מדבר וסוגר איתם על הכסף שהאדם הזה היה חייב והוא מסדר איתם את ההחזר של החוב שלו" (בעמ' 563, שורות 8-9). אינדיק אמר לה שהיא אינה מכירה את הנוכחים, והיא אכן לא הכירה אותם. לאחרונה הזדמן זריהן למשרד ואינדיק אמר לה שזה האדם שבכה. זריהן עצמו אמר לה, שאינדיק פרע את חובו (שם). זריהן הכחיש כי ניהל עם רוזט שיחה בנושא זה (בעמ' 602).

נאשם 2 הכחיש כל מעורבות באירוע (בעמ' 847; עמ' 922-923).

54. גם באשר לאישום 11 בעניינו של זריהן, גרסתו של אינדיק אינה נתמכת על-ידי בעל הדבר העיקרי – הוא זריהן. שיחת הטלפון בין זריהן לאינדיק מחזקת את עדותו של זריהן בבית המשפט. אכן, קולות הבכי שיתכן שנשמעו מן החדר והתקף החרדה שזריהן קיבל במהלך הפגישה מעוררים סימן שאלה, אך זריהן הסביר זאת בעדותו, ובכל מקרה אין די בנתון זה כדי לחזק את גרסתו של אינדיק במידה שניתן יהיה לקבוע ממצאים לחובת הנאשמים על סמכה.

55. לפיכך, אני מחליטה לזכות את נאשמים 1 ו-2 מן העבירה שיוחסה להם באישום 11.

אישום 13
56. אישום זה מתייחס לאירוע שלטענת אינדיק הביא להגשת התלונה על ידו. על-פי האמור בו, בסמוך לחודש מאי 2007 הגיע נאשם 1 למשרדו של אינדיק וביקש מהנוכחים לעזוב את המקום. נאשם 1 הודיע לאינדיק כי הוא חייב לו 40,000₪ ודרש כי ישלם אותם באופן מיידי. לדבריו, אינדיק חייב לו 5,000₪ בגין סיוע בגביית חוב, 5,000₪ בגין הפסקת תלושי הדלק ו-30,000₪, כי כך נאשם 1 החליט. נאשם 1 אמר, כי גם זר חייב לו סכום דומה. נאשם 1 שם את רגלו בין רגליו של אינדיק וחנק אותו.

נאשם 1 השיב לאישום זה, כי המדובר בעלילה וכי לקראת הגשת התלונה הודיע לו אינדיק כי לא ישלם עוד את החובות המגיעים ממנו.

57. אינדיק העיד, כי לאחר הפסקת מתן תלושי הדלק הגיע נאשם 1 למשרד ואמר לו כי לא יתכן שהוא (אינדיק) וזר ירוויחו 40,000 או 50,000₪ ולנאשם 1 יתנו רק
4,000₪ בחודש. נאשם 1 הורה לאינדיק להתקשר לזר ולהזמין אותו. לדברי אינדיק, "אז התקשרתי ליוסי כי הוא אילץ אותי להתקשר אליו. יוסי אמר לי שהוא הכניס שותף אחר, והשותף הזה לא מפחד כל כך מאייל והזיז אותו, ככה יוסי אמר לי בטלפון והוא לא מעוניין לבוא. נתתי אותו לאייל, אז הוא דיבר איתו אמר לו איפה אתה? הוא אמר אני לא רוצה לבוא וסגר לו את הטלפון. אייל יצא החוצה עצבני מהמשרד, אני עוד אטפל בשניכם, גם אתה וגם יוסי אתם לא תעבדו בירושלים, והלך" (בעמ' 173, שורות 12-17). אינדיק ציין בעדותו, כי נאשם 1 רכן לעברו ושם את רגלו בין רגליו (בעמ' 172, שורות 26-27). רק לאחר שרוענן זכרונו, אמר: "במשרד הוא הצמיד אותי לקיר של הגבס שמה" (בעמ' 174, שורות 6-8). אינדיק לא אמר, כי הנאשם חנק אותו.

אינדיק אמר בעדותו, כי כאשר הגיע נאשם 1 למשרד היו שם רוזט והנהג מתוק, ונאשם 1 ביקש מהם לצאת. רוזט אישרה בעדותה כי נאשם 1 ביקש לדבר עם אינדיק ביחידות. האירוע נראה לה חריג, כי "למה אייל צריך לעשות סודות? למה עד כדי כך להוציא את שנינו?... זה היה חריג בעיני" (בעמ' 557, שורות 6-9). גם מתוק זכר, שהגיע נאשם 1 וביקש ממנו ומרוזט לצאת (בעמ' 523). לדבריו, אין המדובר באירוע מיוחד ולא היתה לו סיבה לזכור זאת (בעמ' 527-528).

58. אציין, כי זר לא העיד כלל בנושא שיחת הטלפון שהתקיימה לדברי אינדיק עימו באותו מעמד או בעניינים אחרים הקשורים ליחסיו עם נאשם 1 באותה תקופה (מאי 2007). המדובר בתקופה שבה עבד נאשם 1 אצל זר. יש להצטער על כך, שכן עדותו של זר, כמי שמוזכר באישום זה מספר פעמים, יכולה היתה לסייע בהבנת האירועים ובהערכת עדותו של אינדיק בקשר לכך.

אכן, רוזט ומתוק תומכים בעובדה שנאשם 1 ביקש לשוחח עם אינדיק ביחידות, אך אין המדובר בתמיכה ב"גרעין הקשה" של העדות בדבר הסחיטה באיומים ובכוח. בשים לב לבעייתיות עליה הצבעתי בקשר עם עדותו של אינדיק בדרך כלל, איני רואה מקום לייחס מהימנות גבוהה יותר לעדות בקשר עם אישום 13.
59. לפיכך, החלטתי לזכות את נאשם 1 מן העבירות שיוחסו לו באישום 13.

אישום 14
60. על-פי האמור באישום זה, ערב אינדיק לחיוביו של נאשם 1 כשוכר דירה בשל איומיו.

הנאשם השיב, כי אינדיק היה מוכן לערוב לחיוביו בהסכמה.

אינדיק העיד, כי נאשם 1 אמר לו "אני שכרתי דירה ויוסי, יוסי [זר] ... חתם לי ערבות ואני צריך עוד חתימת ערבות ולא מעניין אותי כלום ואתה חייב לבוא ולחתום לי. כמובן שוב פעם, כל המערכת של השכנועים והאיומים למיניהם" (בעמ' 226, שורות 16-18).

על-פי מכתב ההתראה לנאשם 1 ולערבים מיום 12.7.07 (ת/34) המדובר בהסכם שכירות שנחתם ביום 15.12.05.

גם באשר לערבות, לא נשאל זר, החתום כערב, דבר על נסיבות חתימת הערבות.

מדובר באישום הנשען כולו על עדותו של אינדיק. כפי שהובא לעיל בהרחבה, לא ראיתי לסמוך על עדות זו בלבד ממצאים לחובת הנאשמים, ובאספקלריה זו יש לזכות את נאשם 1 מן העבירה שיוחסה לו באישום זה.
אישום 21
61. אישום זה מתייחס למערכת היחסים שבין נאשם 1 לבין זר. על-פי האמור בו, דרש נאשם 1 מזר סכום גבוה מהמגיע לו בגין הסעות, וכדי להטיל עליו אימה צעק והשתולל במשרדי "מיצויוסי", שבר טלפון, היכה בקיר גבס וגרם בו לחור.

נאשם 1 בתשובה לאישום אישר כי כעס, ובכעסו שבר טלפון והיכה בקיר, אך לא איים ולא ניסה לסחוט דבר באיומים.

זר העיד, כי במהלך עבודתו של נאשם 1 אצלו נהג זר לשלם לו "על החשבון" ולבסוף עשו התחשבנות. לפי חישוביו של נאשם 1 הגיע לו מזר סך של 70,000₪, ואילו זר חשב שמגיע לנאשם 1 פחות. עיקר הפער נוצר מתמחור שונה של הקווים על-ידי שניהם. השניים הסכימו על מינוי בורר, והבורר קבע כי על זר לשלם לנאשם 1 סכום של 47,000₪ וסכום זה שולם (בעמ' 496-497). לפני שהסכימו על מינוי בורר, נאשם 1 כעס וצעק "שהוא רוצה את הכסף שלו, רוצה את מה שמגיע לו, עבד על זה, זה הפרנסה שלו, ומזה הוא מתפרנס והוא רוצה את הכסף הזה" (בעמ' 498, שורות 9-10). כמו כן, במקרה אחר נתן מכה בקיר גבס ונוצר שקע – "הוא צעק וביקש שנעשה חשבון עכשיו. אמרתי לו: לא. זה יצר מצב של ויכוח בינינו והוא היכה בקיר, וזה קיר גבס ונהיה חור בקיר וזהו. לא התרגשתי מזה ואמרתי לו: לא, כשתהיה לי האפשרות נעשה את זה" (בעמ' 503, שורות 18-21). ובמקום אחר: "כמו שאמרתי לא התרגשתי מזה. עמדתי לידו, הוא דפק על הקיר ואפילו לא זזתי מזה" (בעמ' 509, שורות 8-9).

איני סבורה, כי יש באמור לעיל כדי להקים את העבירה של נסיון לסחיטה באיומים המיוחסת לנאשם 1 באישום זה. אכן, הקביעה אם תוכן הביטוי או ההתנהגות מהווה איום נעשית על-פי אמת מידה אובייקטיבית ולא מנקודת מבטו של המאויים בלבד, אך "בחינת תוכנו של הביטוי אינה מתבצעת במנותק מן הנסיבות אלא בתוך ההקשר שבו ניתן הביטוי. בית המשפט יבחן את הנסיבות שאפפו את מסירת הביטוי ואת הנסיבות שבהן הוא נקלט. כמו כן יבחן בית המשפט את המסר שהיה גלום בביטוי..." (רע"פ 2038/04 לם נ' מדינת ישראל
, מיום 4.1.06, מפי כב' השופטת ביניש (כתוארה אז); ע"פ 103/88 ליכטמן נ' מדינת ישראל
, פ"ד מג(3) 373 (1989)). בענייננו, נראה כי המדובר בויכוח קולני ובהבעת כעס ולא באיום או בנסיון לסחיטה באיומים.

לפיכך החלטתי לזכות את נאשם 1 מהעבירה המיוחסת לו באישום 21.

אישום 22
62. על-פי האמור באישום זה, המיוחס לנאשם 4, עבד הנאשם אצל אינדיק ובין היתר פרט שיקים לבקשתו תמורת כסף מזומן. אינדיק חשד בנאשם שהוא מועל בכספים שנמסרו לו במסגרת פריטת השיקים. באחת ההזדמנויות דרש נאשם 4 מאינדיק שיפרע שיקים שמסר לאדם אחר. אינדיק הטיח בו את חשדותיו בדבר המעילה בכספים. נאשם 4 הפך שולחן במשרד וכן הטיח טלפון בראשו של אינדיק. כתוצאה מכך נפגע אינדיק בראשו. עקב התנהגותו האמורה של נאשם 4, נפגשו אינדיק והנאשם בדירתו של נאשם 1, שם מסר אינדיק לנאשם 4 שיקים לשם כיסוי החוב הנטען.

נאשם 4 השיב לאישום זה (בכתב), כי אכן נהג לפרוט שיקים עבור אינדיק, אך לא מעל בכספים. האירוע המתואר בכתב האישום הוכחש. עוד הוסיף הנאשם, כי אינדיק ביקש ממנו הלוואה בשל מצבו הדחוק ונאשם 4 פנה בענין זה לאחותו. אחותו הלוותה לאינדיק סך של 25,000₪, ולהבטחת החזר ההלוואה נתן אינדיק לנאשם עשרה שיקים בסכום של 10,000₪ כל אחד, שיועדו לניכיון, ואולם שיקים אלה לא נפרעו. כמו כן, כיוון שאינדיק הסתבך מבחינה כלכלית פנו בעלי מוסכים רבים לנאשם 4 וביקשו ממנו שידאג לכך שאינדיק ישלם את חובותיו. באחת ההזדמנויות אכן התרגז הנאשם וזרק טלפון שהיה על השולחן, אך כעסו נבע מן העובדה שנושיו של אינדיק לחצו אותו והפנו את דרישותיהם הכספיות גם אליו.

63. אינדיק העיד בהזדמנויות רבות, כי נאשם 4 היה איש אמונו והיה פורט עבורו שיקים, וכדי לשלם עבור השיקים היה צורך לפרוט עוד שיקים, וחוזר חלילה (למשל, בעמ' 181). כמו כן, נאשם 4 יצר קשר בין אינדיק לבין גיסו ברטו דיין והלה הלווה לו סכומי כסף פעמים רבות. לדברי אינדיק, אחרי חצי שנה של פריטת שיקים באופן זה "ראיתי שפה לא מסתדר החשבון. מה נתתי ומה פתאום אני חייב בחוץ? ומה קיבלתי... אמרתי לו [לנאשם 4] תשמע זה לא יכול להיות. לא יכול להיות דבר כזה שכל כך הרבה כסף הלך ועכשיו השארת אותי בפני
שוקת שבורה" (בעמ' 232, שורות 16-22). לדברי אינדיק, באותו שלב היה חייב סכום של 120,000₪ עבור פריטת השיקים. כתוצאה מכך, גיבשו אינדיק והנאשם עסקה נוספת לפיה אינדיק יתן לנאשם שיקים דחויים של 10,000₪ כל אחד בסכום כולל של 150,000₪, ותמורתם יקבל הנאשם 120,000₪ ויחזיר את החוב. עסקה זו גובשה בנוכחות "חברים" (בעמ' 233-234). ואולם, אינדיק לא הצליח לעמוד בתשלום השיקים החדשים מסיבות שונות ("החשבון בבנק נפל" (בעמ' 232, שורה 16); "הבנק נהיה מוגבל" (בעמ' 235, שורה 16)), ונותר חוב של 85,000₪. נאשם 4 הגיע למשרד, כעס "נתן לי טלפון בראש, הוציא לי דם מהמצח" (בעמ' 234, שורות 24-25). אינדיק הודה, כי נאשם 4 היה "אחראי" לחוב, שכן הוא זה שפרט עבורו את השיקים אצל אדם בשם סולי (בעמ' 235). אינדיק אישר, כי בהודעתו הראשונה במשטרה אמר שנאשם 4 איים במשרד והפך שולחן, אך לא אמר שזרק עליו טלפון (בעמ' 439-440). לדבריו, היה מדובר בשאלה כללית ולא "פרטנית" (בעמ' 441, שורה 26). בהודעה מאוחרת יותר אמר אינדיק שנאשם 4 זרק עליו טלפון וכן שרוזט ראתה זאת וצעקה. כאשר עומת עם העובדה שרוזט אמרה במשטרה שרק שמעה שנאשם 4 זרק על אינדיק טלפון ולא ראתה זאת, אמר שחשב שנכחה במקום (בעמ' 445) (אגב, גם בבית המשפט אמרה רוזט שראתה טלפון שבור ושמעה שהיתה מריבה בין אינדיק לנאשם 4, וזה זרק טלפון – בעמ' 562). גם הנהג שבו, אשר הודעתו ת/44 הוגשה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות, לא אמר שראה את המריבה בין אינדיק לנאשם, אלא ששתה קפה בחוץ "ויחיאל נכנס למשרד הפנימי של אינדיק ובגלל זה אני אומר שלא ראיתי ולא שמעתי מה היה ביניהם ורק אחרי האירוע מיד אינדיק סיפר לי שיחיאל צעק והיה ויכוח וטלפון..." (בשורות 8-10).

לאחר המריבה במשרד הציע נאשם 1 את עזרתו לאינדיק ולנאשם 4 והתקיים מפגש בביתו. בקשר לאותו מפגש ותוצאותיו נמסרה על-ידי אינדיק עדות מבולבלת מאוד (בעמ' 236-240; עמ' 458-459) והוגשו הסכם לא חתום (ת/35) ואסופת שיקים מבוטלים (ת/36). מתוך דברי אינדיק ניתן להבין, שבשלב ראשון, לאחר שלא עלה בידו לפרוע את השיקים שנמשכו מן החשבון בבנק מרכנתיל דיסקונט, הוחלפו שיקים אלה בשיקים מן החשבון בבנק הפועלים (חשבונה של הסעות –
ת/36). גם שיקים אלה לא נפרעו על-ידי אינדיק והוסכם (בהסכם ת/35), כי האחריות לפרעונם תועבר לנאשם 4 תמורת זכויותיו של אינדיק במוסך זלטין, שיועברו לגיסו של נאשם 4 ברטו (שלום דיין). במפגש בביתו של נאשם 1 היה נוכח גם אדם בשם אלי אשכנזי, אשר ככל הנראה שימש כערב, ואולם אותו אלי אשכנזי לא הוזמן להעיד.

64. בהודעה הראשונה שנגבתה מנאשם 4 (ת/19) הוא נשאל לגבי המפגש בביתו של נאשם 1. נאשם 4 סיפר על נושא פריטת השיקים ואמר שאינדיק "שרוף כבר ואינו יכול לפרוט צ'קים בשום מקום" (בשורה 14).

בהודעה השניה (ת/20) נשאל לגבי הויכוח עם אינדיק שקדם למפגש בביתו של נאשם 1, והשיב: "היו התחייבויות שלי מול בעלי מוסכים, שנתנו למכוניות של אינדיק שרות תיקונים שאני הייתי ערב לתשלום ואינדיק מינה אותי ערב לכך... ולאחר מכן לא היה לאינדיק כסף ולא רצה לשלם כמו שהוא רגיל לעשות בדרך כלל, ואז התפרצתי ולא זוכר מה עשיתי. נכון טלפון זרקתי והטלפון נשבר כי זה בגלל שלא יכולתי לעמוד בלחץ של אותם בעלי מקצוע שדרשו ממני כספים, בזמן שאני בסך הכל עובד שכיר ולא זוכר אם הפכתי שולחן באותו אירוע" (בשורות
62-67).

בעדותו בבית המשפט, על אף שלא הואשם במעילה בכספיו של אינדיק, אמר הנאשם כי מעולם לא פרט שיק לפני שקיבל את הסכמתו של אינדיק לכך. הנאשם הסביר, כי כמי שהביא את הצ'ק לניכיון, הוא "אחראי" עליו – "כשאני לוקח צ'קים לפרוט, הרי כל משרד כמו לדוגמא ליבו, חברה למימון וכל מיני דברים כאלה, היו רואים צ'קים של אינדיק, סטופ. אז יש מן הסכם כזה שהוא אפילו לא כתוב שאם אני בא עם צ'ק של אינדיק זה אומר שאני אחראי על הצ'ק הזה. ככה זה עובד בשוק האפור או בשאר המשרדים, זה לא משנה מי מופיע על הנייר הזה, כי אני, הם ידעו שאני בחור טוב... אז נתנו בי אמון" (בעמ' 1008, שורות 21-28). בהמשך אמר, לראשונה, כי לאחר שראה שאינדיק לא יוכל לפרוע את השיקים שפרט באמצעותו ובאחריותו, עשה מעין "קופה קטנה" ובה שמר חלק מכספי הפריטה, לימים רעים והשתמש בה לפרעון חובות דחופים (בעמ' 1022; בעמ'
1072). לדבריו, רוזט ידעה על כך (ב"כ הנאשם אמר, כי המדובר בגרסה עליה שמע לראשונה בדיון). נאשם 4 הוסיף, כי מצא עצמו שקוע עד מעל לראשו בהתחייבויותיו של אינדיק, ולכן אין לתמוה שכעס וזרק טלפון. הנאשם הודה שזרק טלפון לכיוון הרצפה, אך לא הפך שולחן והטלפון לא פגע באינדיק (בעמ' 1026; עמ' 1077-1078). לדבריו, באותה פגישה דרש מאינדיק לעמוד בהתחייבויותיו, אך אינדיק דחה אותו בכחש – "...ולא עכשיו, ותנסה לבקש דחייה, ותחכה, ונראה מה מגיע לי מהמוסד ההוא, וכשאני בודק במוסד ההוא הוא כבר קיבל למפרע לשלושה חודשים כסף וסיפורים וסיפורים" (בעמ' 1076, שורות 5-8). אינדיק מעולם לא אמר לנאשם להפסיק לפרוט עבורו שיקים "ותמיד התחנן אלי שאני אבצע לו עוד פריטה ותמיד הבאתי את אחותי שתסתבך איתו בפריטה והבאתי את גיסי שיסתבך" (שם, בשורות 18-21). נאשם 4 התייחס בעדותו גם למפגש בביתו של נאשם 1 ולתוצאותיו ואמר כי הפסיד כסף רב במסגרת ההשקעה במוסך וכן במסגרת אחריותו לשיקים שניכה עבור אינדיק (בעמ' 1082-1086).

65. סיכומם של דברים. נאשם 4 הודה שזרק טלפון – שלא פגע – במהלך ויכוח סוער עם אינדיק בנושא ההתחייבויות הרבות שנטל על עצמו עקב אי עמידתו של אינדיק בפרעון השיקים שנוכו. איני רואה מקום להעדיף את עדותו של אינדיק בענין זה, כי הטלפון פגע בו וגרם לדימום בראשו. יש לציין, כי גם שבו וגם רוזט אינם מציינים כי ראו שאינדיק נפגע בראשו (רוזט ראתה רק את הטלפון השבור). כמו כן, לא הוכח כי המפגש שהתקיים לאחר מכן בביתו של נאשם 1, שבמסגרתו הוחלפו שיקים או הושג ההסכם ת/35, נערך עקב התנהגותו של נאשם 4, אשר הטילה מורא על אינדיק. אינדיק עצמו לא אמר שחשש מנאשם 4 באותו מעמד או כי אולץ לתת שיקים חלופיים. נראה, כי גם אינדיק ידע שהאחריות לפרוע את השיקים שנוכו מוטלת על נאשם 4 ולשם כך היה מעוניין בהסדר עימו.

לפיכך, החלטתי לזכות את נאשם 4 מן העבירה שיוחסה לו באישום 22.

פרק שני – האישומים המבוססים על עדותו של נחום
66. אישומים 15-18 מיוחסים לנאשמים 2 ו-3 (כך אישומים 15-16; אישום 17 – לנאשם 2, ואישום 18 – לנאשם 3). המדובר באישומים העוסקים בעבירות מרמה וסחיטה שאירעו לפי הטענה בשנת 2004 ומבוססים במידה רבה על עדותו של נחום ז"ל (יליד 1936). נחום נפטר במהלך המשפט, ובעת שהעיד היה מרותק לכסא גלגלים ונעזר בכול במטפלת פיליפינית שסעדה אותו עד מותו (העדה ז'ולייטה) ובנהג שעבד אצלו עד חודש מרס 2008 (בעמ' 895) (העד שמעון אביסידריס (להלן: שמעון)). מצבו הרפואי של נחום לא התחוור (שמעון אמר כי סבל ממחלת טרשת נפוצה, נאשם 2 אמר שנפצע בתאונת עבודה במפעלי ים המלח ונחום אמר שנפצע בתאונת דרכים), אך לדברי נחום עצמו הוא מרותק לכסא גלגלים מזה 7-8 שנים (בעמ' 30). נחום הכיר היטב את אביו של נאשם 2 והוקיר אותו מאוד. נחום אמר בעדותו שעבד ב"קלוב" שניהל האב (שם, עמ' 48-49). נאשם 2 אמר כי נחום עבד כפועל בבית הקפה של אביו. לדבריו, באותה תקופה היה מצבו הכלכלי של נחום בכי רע ונאשם 2 ומשפחתו עזרו לו מאוד (בעמ' 848). אין מחלוקת שנחום ונאשם 2 הכירו הרבה שנים והיו ביניהם קשרים טובים (בעמ' 62). בשלב כלשהו נפל לידיו של נחום סכום כסף גדול, בסדר גודל של כמה מליוני ש"ח. מקורו של אותו סכום לא התחוור ונחום לא היה מעוניין למסור פרטים בענין זה (בעמ' 48; שמעון אמר שהיו שמועות שזכה בלוטו או הצליח בעסקי מכולות באילת – בעמ' 897). נחום עשה שימוש בכספים אלה לעסקים שונים, הלוואות, מתנות, הימורים, משכורות לז'ולייטה ולשמעון ומימון צרכיו היומיומיים. על-פי האמור בכתב האישום, נאשמים 2 ו-3 חמדו את כספו של נחום וראו בו, לנוכח מצבו הרפואי, טרף קל. אישום 15 עוסק בקבלתם במרמה של 337,500₪ שהשקיע נחום בהשפעת נאשמים 2 ו-3 בעסקיו של אינדיק במגמה להפוך לשותף בעסקו. על-פי האמור באישום זה, ביטלו הנאשמים את עסקת השותפות וגרפו את הסכום שהשקיע נחום לכיסם. אישום 16 עוסק בקבלתם במרמה של 800,000₪ שהשקיע נחום באמצעות הנאשמים בעסקת יבוא מכולה (קונטיינר) של מוצרי קוסמטיקה; אישום 17 עוסק בקבלתה במרמה על-ידי נאשם 2 של הלוואה מנחום בסך 200,000₪; ואילו אישום 18 מייחס לנאשם 3 עבירה של סחיטה בכוח.

הערכת עדותו של נחום
67. נחום העיד בבית המשפט, ובמהלך עדותו ניתן היה לראות כי המדובר במי שאינו זוכר פרטים רבים וחשובים. נחום העיד על עצמו כי הוא אינו זוכר דבר, וכי הוא סנילי. הוא אמר, כי חשוב לו לומר אמת, אך על שאלת רבות – עשרות שאלות – השיב שאינו זוכר. אין המדובר במי שלא זכר פרט זה או אחר, אלא חטיבות אירועים שלימות בעניינים המצויים בליבת האירועים המתוארים בכתב האישום נמחקו מזכרונו. בהקשר זה יש לציין שנחום היה נחרץ בעדותו כי נאשמים 2 ו-3 קיבלו ממנו במרמה סכום של 1.5 מליון₪ (בעמ' 41, שורה 28; בעמ' 87, שורות
19-22). ואולם, כל נסיון לפרוט את נסיבות האירועים לפרטים ולקבל נתונים מתי אירעו הדברים וכיצד, נתקלו במחסום חוסר הזכרון. נחום לא זכר אם הבנק בו מתנהלים חשבונותיו הוא בנק לאומי או הבנק הבינלאומי (בעמ' 36, שורות
18-19); לדבריו, בנוסף לסכום של 500,000₪ שהיה מיועד להשקעה בקונטיינר של מוצרי קוסמטיקה, נתן לנאשמים גם סכומים נוספים של 200,000₪ ו-300,000₪ - "גם מאתיים, גם שלוש מאות. אני לא זוכר בדיוק, למה אני סתם אגיד? אני לא זוכר בדיוק, אבל נתתי להם את כל הכסף, והכל ביקשו מזומן" (בעמ' 40, שורות 10-11); "אני יודע קונטיינר, לא קונטיינר, תאמיני לי אני לא זוכר. אני בן אדם מבוגר, לא זוכר" (שם, שורות 23-24); "כל פעם שהם אמרו תביא, אז הבאתי להם, 150, 300 אני לא זוכר... אתם זוכרים, אני לא זוכר... אני לא זוכר מאז עד היום, אני לא זוכר" (בעמ' 99, שורות 13-17); ב"כ המאשימה הגישה לבית המשפט מסמכים בנקאיים שונים הקשורים לחשבון הבנק של נחום, ואולם הלה לא יכול היה לקשור בין הנתונים האמורים בניירות הבנק לבין האירועים המתוארים בכתב האישום (בעמ' 46); נחום לא זכר כי בתקופה הרלבנטית לכתב האישום היה לו סכום מזומן של 4 מליון₪ (בעמ' 49, שורה 23); נחום לא זכר אם מסר לטיפולו של עורך דין עניינים כספיים מסויימים (בעמ' 53; בעמ' 60, שורה 3; והשוו נ/1; נ/2
א ו-ב); נחום לא זכר כי מסר לגביה חובות שאנשים חבו כלפיו (בעמ' 54, שורה 2; והשוו נ/6 ועדותה של ז'ולייטה בעמ' 1169); נחום לא זכר אם הגיש תלונות במשטרה נגד אנשים שרימו אותו – "אבל אני לא זוכר, אני לא זוכר. אפילו שאני התלוננתי, אני לא זוכר" (בעמ' 69, שורה 27); נחום לא זכר מה דובר במפגש בינו לבין אינדיק בו גובשה השותפות ביניהם "אז יכול להיות שכן, אני לא זוכר, כבר הרבה שנים עברו, אני לא זוכר... יכול להיות, אני לא זוכר(ת). למה סתם אני אומר לך, אני לא אשקר, אני לא זוכר. את האמת אני אגיד" (בעמ' 58, שורות
4-5); נחום לא זכר אם נערך מסמך ביחס להסכם השותפות עם אינדיק (בעמ' 60, שורה 16); נחום לא זכר ממי שמע שנאשמים 2 ו-3 לקחו לעצמם את כספי השקעתו בעסקו של אינדיק (בעמ' 63, שורה 22); נחום אישר כי יש זמנים שהוא זוכר יותר טוב וישנם כאלה בהם אינו זוכר ממש (בעמ' 69-70); נחום לא זכר אם היה נוהג להגיע לבנק ולמשוך כספים במזומן ולא ידע לבאר, למשל, פשר משיכות כספים במזומן בסכומים של 44,000₪, 25,000₪ ו-50,000₪ בחודש ינואר 2004. ואלה דבריו: "ש: נחום אני מדברת איתך חודשיים-שלושה חודשים לפני שהגעת לעסק הזה של אינדיק, עוד לפני כן, מינואר. מחודש ינואר. ת: אני לא זוכר, אני לא זוכר, את האמת,למה סתם אני אגיד? ש: אז אני שואלת אותך אם אתה זוכר, אם היית נוהג להגיע לבנק ולמשוך כספים מכל מיני סיבות. ת: אני לא זוכר. למה סתם אני אומר? אני לא זוכר. ש: אם אני אשאל אותך למשל, 44 אלף שקל מזומן שמשכת בינואר. 50 אלף שקל מזומן שמשכת בינואר, 25 אלף מזומן שמשכת בינואר, אתה לא יודע להגיד לי בשביל מה משכת את הכספים האלה באותו חודש? ת: אני לא יודע, באמת לא יודע" (בעמ' 72, שורות 20-29); כאשר הוצגו בפני
נחום המסמכים נ/2 א ו-ב המעידים על משיכת שיק בנקאי לפקודת עו"ד גיא פלדמן ביום 4.2.04, אמר: "למי אני נתתי 122 אלף?... אני לא זוכר דבר כזה בחיים. אני לא יודע מאיפה זה בא המסמך בכלל... לא מכיר את העורך דין, וסכום כזה לא הייתי נותן לעורך דין 122 אלף, זה לא שלי, זה משהו מפוברק פה" (בעמ' 75, שורות 15-30); נחום לא זכר כמה זמן עובד עימו שמעון כנהג (לדברי שמעון, הוא עבד אצל נחום חמש שנים). לכתחילה אמר כי שמעון משמש כנהג שלושה-ארבעה חודשים ("שלושה-ארבעה חודשים, אני יודע?" – בעמ' 82, שורה 16), אח"כ אמר כי אולי מדובר בחמישה חודשים, בהמשך אמר כי גם בשנת 2004 שמעון היה נהג שלו ובסופו של דבר אמר, לגבי משך עבודתו של שמעון: "יכול להיות [שהוא עובד לפחות שלוש שנים], אני לא זוכר, אני משלם לו כל יום 200 שקל הוא עולה לי... אפשר לזכור, אבל אני לא זוכר. אני אומר אמת, מה זה מסובך לא מסובך?... לא זוכר, אני לא זוכר אפילו לפעמים מה אכלתי. הנה היא [ז'ולייטה] תגיד לך, היא עובדת איתי חמש שנים, אני לא זוכר, היא מאכילה אותי, אני לא זוכר מה אכלתי" (בעמ' 83, שורות 2-7); בהמשך אמר נחום, כי אינו זוכר מה אמר בעדותו בבית המשפט (בעמ' 87, שורה 16), מה אמר בהודעתו במשטרה והאם בכלל מסר הודעה במשטרה (לשאלות בית המשפט, "ש: דיברת עם שוטרים? ת: יכול להיות, אני לא אומר שלא, יכול להיות. ש: הנה יש פה מסמך חתום [הודעה]. ת: יכול להיות, בסדר, אני לא זוכר, אני אומר את האמת, לא זוכר. ש: איפה זה היה? ת: לא זוכר, למה אני סתם אני אומר? לא זוכר" (בעמ' 100, שורות 21-26)); נחום העיד על עצמו כי הוא סנילי, וכך פנה לעו"ד אשכנזי, ב"כ נאשם 3: "אתה יודע, הלוואי ולא הייתי, הלוואי ואלוהים הכל אני שאלתי אותה מתי אני אכלתי, מה זה, אז אתה אומר לי אני לא סנילי, תלך לישון, לך באמת לישון" (בעמ' 90, שורות 14-15); כאשר נאמר לנחום כי עדותו חשובה וכי הנאשמים עלולים להישלח לבית הסוהר ולכן עליו לדייק (בנושא הכסף שמסר לנאשמים 2 ו-3 במסגרת אישום 16), אמר: "אבל אני לא יכול לדייק אם אני לא זוכר. אני אומר אמת, אמרתי לך, זה לא יעזור אפילו אם תביא ותגיד מיליון פעם, ותביא את כל ירושלים פה, אני אומר את האמת, זהו זה. לא זוכר, לא זוכר, מה שאני זוכר, זוכר" (בעמ' 102, שורות 26-28).

68. הרביתי בהבאת דוגמאות מתוך עדותו של נחום כדי לבאר עד כמה עמוק ורחב היה חוסר הזכרון של העד. אין המדובר באי זכרון בנוגע לפרטים שוליים או טפלים שניתן "לדלג" עליהם, אלא בנושאים מרכזיים הרלבנטיים להוכחת האישומים שלא ניתן להשלימם ממקורות ראייתיים אחרים או שהמקורות האחרים שהובאו אינם מוצקים דיים כדי לסמוך עליהם ממצאים לחובת הנאשמים. כפי שצויין לעיל, כל שניתן היה לחלץ מנחום, פעמים חוזרות, היה את כותרות האישומים. נחום ידע לומר שהנאשמים רימו אותו ולקחו ממנו סכום של 1.5 מליון₪, אך הנסיונות "לגרד" את קליפת האישומים ולרדת לפרטים, הבסיסיים והראשוניים ביותר, נתקלו בהיעדר זכרון. אכן, נחום זכר מספר פרטים כמו, למשל, כי הסכום של 500,000₪ שמסר לנאשמים 2 ו-3 עבור עסקת הקונטיינר (אישום 16) ניתן בשני סכומים, משני סניפים של הבנק הבינלאומי, כיוון שבסניף הבנק שלו לא היה די כסף מזומן (בעמ' 39-40). ואולם, נחום לא יכול היה לקשור בין הרישום הבנקאי במוצג ת/1ה, המוכיח זאת, לכאורה, לבין דבריו לעיל באשר לסכום שניתן עבור רכישת הקונטיינר. כמו כן, לדבריו עסקה זו נקשרה מספר חודשים לאחר שנכנס כשותף בעסקו של אינדיק (בעמ' 101-102), ואילו הרישום הבנקאי מתייחס למשיכה במזומן ביום 24.3.04, פחות משבועיים לאחר עסקת השותפות עם אינדיק.

עוד יש לציין בהקשר זה, כי לפי עדותם של ז'ולייטה ושמעון (בעמ' 1170 ו-897, בהתאמה) נהג נחום להמר בסכומים גדולים ונסע לתל אביב ולמקומות אחרים מאות פעמים כדי להמר. נחום הכחיש מכל וכל שהיה נוהג להמר (עמ' 80-81). כמו כן, שמעון העיד, כי נחום נתן לאדם בשם קרייסקי מאות אלפי ש"ח כמתנה או כהלוואה, מספר פעמים בנוכחותו (בעמ' 897), וכי נהג "לפזר" כספים "מפה ועד הודעה חדשה" (בעמ' 898, שורה 3). לדבריו, "הוא פיזר הרבה מאוד כסף ואני גם הזהרתי אותו – אמרתי לו שישמור כספים ליום שחור. אמרתי לו שלא העיקר לחלק. הוא גם עשה הרבה דברים אחרי הגב שלי ותמיד הייתי כועס עליו למה הוא מפזר כספים ככה" (בעמ' 898, שורות 5-7). גם ז'ולייטה העידה כי כאשר אמרה לנחום לא לבזבז כל כך הרבה כסף, גער בה ואמר לה "מה, את אשתי?" (בעמ' 1171, שורות 7-8). נחום הכחיש, כי ניהל אורח חיים פזרני ובזבזני, כי נהג להמר וכי חילק כספים לאנשים שונים, ולדבריו מעולם לא נתן לקרייסקי כסף (בעמ' 81, נחום אמר כי קרייסקי הוא שחקן קלפים שיש לו מועדון, אך הוא – נחום – לא מהמר אצלו). ז'ולייטה אמרה בעדותה, בחקירה ראשית, כי "בנוגע לכספים נחום לא היה שוכח" (בעמ' 1167, שורה 6), אך בחקירה הנגדית הסבירה כי דברים אלה התייחסו לכספים שנחום נתן לה לצרכי הבית היומיומיים ולא לפעולות כספיות מחוץ לבית, שלגביהן לא היתה לה כל ידיעה (בעמ' 1173-1174). עוד אציין, כי נראה מן העדויות שז'ולייטה לא התלוותה אל נחום אל מחוץ לבית וכי שמעון היה מסיע אותו לבנקים או למקומות אחרים (בעמ' 1165, שורות
24-25).

דפי הבנק ת/1 א-ט מעידים על פעילות כספית יומיומית בחשבונו של נחום, בסכומים גבוהים. בין החודשים ינואר עד יוני 2004 ישנן משיכות כספים במזומן בסכומים גדולים (בחודש ינואר – 44,077.6₪, 25,000₪, 50,000₪, 20,000₪, 10,000₪, 10,000₪, 52,000₪; בחודש פברואר – 20,000₪, 31,000₪, 122,540₪, 14,600₪, 10,000₪, 24,000₪, 15,000₪, 15,000₪, 10,000₪. ישנה גם הפקדה במזומן בסכום של 80,000₪; בחודש מרס – 90,000₪, 150,000₪, 200,000₪, 20,000₪, 150,000₪, 250,000₪, 300,000₪; בחודש אפריל – 20,000₪, 20,000₪; בחודש מאי – 110,000₪; 9,500₪, 9,500₪, 9,500₪; בעשרה הימים הראשונים בחודש יוני – 20,000₪, 10,000₪. זאת בנוסף למשיכות כספים נוספות בסכומים של אלפי ש"ח בודדים). לפעילות זו לא ניתן הסבר. נחום אמר כי השתמש בכספו לצרכיו היומיומיים וכן למשכורות לז'ולייטה ולשמעון. עוד אמר, כי עזר מידי פעם לאנשים נזקקים, לישיבות או "לאנשים שבאו לעשות ספרים", אך לא בסכומים גדולים (בעמ' 93-95). דא עקא, דווקא למשיכות המזומנים מן החשבון בסכומים הגבוהים לא ניתן כל הסבר והעד לא יכול היה לזכור במה מדובר.

69. סיכומה של נקודה זו. ניתן היה להתרשם, כי נחום כועס על נאשמים 2 ו-3 ומתוסכל מחוסר היכולת להעיד בבטחון ומתוך זכרון מלא. ואולם, כאמור, עדותו היתה בבחינת מסגרת ללא תוכן או ראש פרק ללא פרק. מסמכי הבנק שהוגשו בתמיכה לעדות, כשהם לעצמם וללא עדות אשר תקשור בינם לבין האמור בכתב האישום, אינם יכולים להשלים את החסר. מסמכים אלה מעידים על פעילות כספית אינטנסיבית, בסכומים גדולים, החורגת מן האמור בכתב האישום, ולכן יותר משיש במסמכים כדי להאיר את עדותו של נחום ולהשלימה, הם מעלים שאלות נוספות שלא ניתן להן מענה. מלבד עדותו של נחום, קיימות העדויות של אינדיק ושל רוזט בנוגע לאישום 15, ועל כך להלן.

אעבור, אפוא, לדון באישומים לפי סדרם.

אישום 15
70. על-פי האמור באישום 15 קשרו נאשמים 2 ו-3 להונות את נחום ולהוציא ממנו כספים במרמה. הנאשמים שיכנעו את נחום להשקיע בעסקו של אינדיק ואמרו לו כי המדובר בחברה רווחית וכי בכוונתם להשקיע בה מכספם הפרטי. כמו כן, הציגו הנאשמים בפני
אינדיק מצג שווא לפיו הם, נאשם 4 ונחום ישקיעו בחברה שבבעלותו סכום כולל של 1.5 מליון₪. עוד אמרו הנאשמים לאינדיק, כי נאשם 2, הנאמן על נחום, הוא נציגו של נחום וזאת עקב נכותו של נחום המגבילה את ניידותו. בהמשך לאמור לעיל העביר נחום לאינדיק באמצעות נאשם 4 סך של 52,000₪ במזומן לכיסוי חלקי של חלקו של נאשם 4 בשותפות, ולאחר מכן, ביום 12.3.04, סכום נוסף בסך 337,500₪ בשיק בנקאי לכיסוי חלקו של נחום בשותפות. ביום 5.3.04 העביר אינדיק לבקשת נאשם 2 סכום של 15,000₪ מחשבון החברה לחשבון חתנו של נאשם 2. ביום 13.3.04 הודיעו הנאשמים 2 ו-3 לאינדיק, בנוכחות נאשם 4, בכזב, כי נחום התחרט ומבקש לבטל את עסקת השותפות. הנאשמים דרשו מאינדיק את חלקו של נחום בשותפות, אך אינדיק אמר שלא ימשוך את הכסף ללא אישורו של נחום. משעמד אינדיק בסירובו, התנהגו הנאשמים באופן שנועד להטיל עליו אימה, הם צעקו עליו, הפכו חפצים שהיו על השולחן, נאשם 3 אמר לו כי "בשביל סכומים כאלה אני יורה באנשים" ונאשם 2 הצמיד אותו לקיר ודחף אותו. בשל התנהגותם של הנאשמים הסכים אינדיק להעביר לידם את הכסף אך ורק לאחר שיפגוש את נחום וישמע ממנו כי נאשם 2 הוא נציגו בעסקת השותפות. נחום אכן הובא למשרד ואמר שנאשם 2 הוא נציגו, אך הנאשמים לא גילו לו כי הודיעו בשמו על ביטול השותפות ודרשו לקבל את הכסף. ביום 14.3.04 משך אינדיק מחשבון החברה סך של 237,500₪ ומסר אותו לידי נאשמים 2 ו-3. הנאשמים לא הודיעו לנחום על החזרת הכסף ולא השיבו לו את כספו. לאחר מכן, איים נאשם 3 על אינדיק, בנוכחות נאשם 2, כי אם יתלונן במשטרה "אנחנו נצא לך מהאורז שעל הצלחת שלך", בכוונה להפחידו.

נאשם 2 השיב לאישום, כי אינדיק הוא זה שיזם את השותפות עם נחום אחרי ששמע שלנחום יש הרבה כסף, ונאשם 2 שימש כשליח ביניהם. נאשם 2 מעולם לא אמר כי ישקיע מכספו בעסקו של אינדיק, שכן לא היו בידיו אמצעים לעשות כן. נחום הסכים להשקיע בעסקו של אינדיק וביקש מנאשם 2 להיות נציגו. ואולם, לאחר יומיים שלושה הודיע נחום שהתחרט, שכן אינדיק נראה לו לא אמין, ואף אמר שעורך הדין שלו יעץ לו להימנע מן העסקה. נחום הגיע למשרד ואמר לאינדיק כי הוא חוזר בו מן העסקה וכי נאשם 2 מייצג אותו. אינדיק החזיר את כספו של נחום לנאשם 2 במשרד ולא בבנק, ונאשם 2 מסר את הכסף לנחום.

נאשם 3 טען, כי אכן שקל להשקיע בחברה של אינדיק מכספו, אך בסופו של דבר וגם מאחר שהעסקה בוטלה תוך זמן קצר ביותר, הדבר לא נעשה. בכל מקרה, נאשם 3 לא אמר דבר בהקשר זה לנחום. אשר לכספי ההחזר, נאשם 3 מאשר כי שיק ההחזר נרשם על שמו וכספי ההחזר נמסרו לידיו, אך זאת מאחר שלנאשם 2 לא היתה תעודת זהות. הכסף הועבר על-ידי נאשם 3 באופן מיידי לנאשם 2, אשר למיטב ידיעתו העבירו לנחום.

71. נחום ידע לומר, כי השקיע בעסקו של אינדיק סכום של 337,500₪ לאחר שנאשמים 2 ו-3 לקחו אותו למשרדו של אינדיק כדי לעשות "שותפות". נחום לא ידע לומר במה מדובר זולת העובדה שמדובר בעסק של "מכוניות" (בעמ' 31). לכתחילה אמר, כי היה אמור להיות שותף עם אינדיק ב-50% ולאחר מכן אמר כי גם נאשמים 2 ו-3 היו צריכים להיכנס כשותפים, ולשם כך נתן הלוואה לנאשם 2 בסכום של 200,000₪ (שם).

המסמכים ת/2, ת/3, ת/4 ות/26 מעידים על כך שנעשתה הפקדה של שיק בנקאי בסך 337,500₪ בחשבונו של אינדיק בבנק מרכנתיל דיסקונט ביום 11.3.04 בשעה 16:33. אציין, כי המדובר היה ביום חמישי אחר הצהרים. במסמכי הבנק מיוחסת פעולה זו ליום 12.3.04, ואולם אין חולק כי העסקה נקשרה ביום חמישי, ה-11.3.04. כמו כן, מעדויות אינדיק ונחום ומן הראיות החפציות הנ"ל עולה כי לכתחילה נרשם השיק הבנקאי בצורה לא נכונה על שם "רותם אינדיק". לאחר שהתבררה הטעות, ניתן שיק בנקאי נוסף על שם הסעות. שיק זה נפרע ביום 12.3.04. עוד יש להזכיר בהקשר זה את עדותה של רוזט, כי אינדיק הזעיק אותה בשעות הלילה של יום חמישי להדפיס הסכם לפיו נאשם 3 הוכנס כשותף בחברה. לאחר מכן גערה רוזט באינדיק ואמרה לו שהוא עושה טעות שכן נאשם 3 איננו דתי ולמשרד הנסיעות של אינדיק יש צביון דתי (בעמ' 559).

אינדיק העיד, כי נאשם 4 אמר לו שיש לו קשרים עסקיים עם נחום וכי נשכר עבורו משרד בסמוך ו"אנחנו משפצים אותו". עוד אמר נאשם 4, כי נחום נתן להם כסף וכי עשו עסקה גדולה של מליון₪ "בקונטיינרים" ונאשם 4 לבדו זכה בעמלה בסכום של 200,000₪ (בעמ' 181) (אעיר, כי עדות זו סותרת את דברי נחום כי עסקת הקונטיינר נעשתה לאחר עסקת השותפות עם אינדיק. כמו כן, נאשם 4 לא נקשר כלל לעסקת הקונטיינר). בהמשך אמרו נאשמים 2-4 לאינדיק כי הם שותפיו של נחום בעסקי הקונטיינרים "ואנחנו עכשיו נלך לעשות איתך עסק" (בעמ' 182, שורה 6). לדברי אינדיק, נחום הובא למשרד אך אמר לאינדיק שהוא מוכן להיכנס לשותפות רק בתנאי שעורכי דין יהיו מעורבים בעסקה (שם) (נחום כלל לא זכר זאת). לאחר מכן, כל אחד מהם התייעץ עם עורך דינו, ולבסוף הסכים נחום כי עורך הדין של אינדיק יערוך את ההסכם. ביום 10.3.04 – יום לפני העברת הכסף – הגיעו אינדיק ושמעון (שמעון מאשר זאת – בעמ' 898, שורות 12-14) לעו"ד אמסלם, שייצג את אינדיק, וקיבלו מידיו מסמך קצר (ת/25) המופנה לנחום ולנאשמים 2-4 לפיו יוקצו להם מניות בהסעות, כך שלאחר ההקצאה יהיו מניות הסעות בבעלות שווה של כל חמשת השותפים (בעמ' 185). עוד נאמר במסמך, כי הקצאת המניות תיעשה במעמד חתימת ההסכם ותשלום התמורה המוסכמת. אינדיק אמר שהיקף העסקה הוערך בסכום של 1.5 מליון ₪ כך שכל שותף – מלבדו – היה צריך להשקיע סכום של כ-350,000₪. לדבריו, שושבין העסקה היה נאשם 4 והוא זה שקבע את הסכום של 1.5 מליון ₪. אחר כך אמר שהוא – אינדיק – קבע את הסכום האמור (בעמ' 400-401). אינדיק הוסיף, כי נאשמים 2-4 אמרו ש"הם יביאו את הכסף דרך נחום. נחום מימן אותם בעסקים קודמים והוא מוכן לממן אותם גם עכשיו" (בעמ' 183, שורות 13-14).

אין מחלוקת, שנאשמים 2-4 לא השקיעו בעסקת השותפות, על אף האמור ב-ת/25. נאשם 2 אמר, כי אינדיק לחץ עליו להשפיע על נחום לעשות עסקים עימו וכי רק תיווך בין נחום לאינדיק וקיווה שירוויח דבר מה מיצירת המפגש בין השניים – "אולי בטבעי זה מה שרציתי אבל לא היו לי הגדרות מדוייקות. אני פשוט האמנתי גם לדיבורים של אינדיק והבאתי לו את נחום, ובאמת בטבעי היו לי ציפיות שאהיה בעל חברה משגשגת להסעות" (בעמ' 883, שורות 3-5). בסופו של דבר התאכזב נאשם 2 מכשלון העסקה (בעמ' 884, שורות 30-31). נאשם 2 כלל לא הכיר את המסמך ת/25. נאשם 3 הרחיק עצמו לחלוטין מן העסקה ובעדות מתחמקת אמר, כי שקל אם יש "כדאיות בנושא" (בעמ' 961, שורה 8); כי הוא זוכר מה שהיה "במעומעם" (בעמ' 963, שורה 9); ובסוף ראה שהעסקה אינה מתאימה לו (בעמ' 964). לפני כן, היה "שיקולי תיאורטי של שניות מסויימות, לא יותר" (בעמ' 965, שורה 3). גם נאשם 3 לא ידע מדוע שמו מופיע ב-ת/25 (בעמ'
972). נאשם 4 הרחיק עצמו מ-ת/25 ומכל קשר לשותפות עם אינדיק. לדבריו, היה שכיר אצלו באותה עת (בעמ' 1033; ת/19, שורות 65-66).

סיכומה של נקודה זו. ביום 11.3.04 בשעות אחר הצהרים או הערב נקשרה עסקת השותפות בין אינדיק לנחום והופקד בחשבון הסעות הסכום של 337,500₪ שנמשך בשיק בנקאי מחשבונו של נחום. נראה, כי היוזמה לעסקה באה מצידם של נאשמים 2 ו-3, אך קשה לקבוע מסמרות בענין זה, שכן גם לאינדיק היה באותה עת אינטרס מובהק להכניס שותף בעל ממון לחברה, שהיתה נתונה בקשיים כלכליים ובחובות גדולים. "כל השוק האפור ישב לי הראש" (בעמ' 196, שורות
15-16). אינדיק היה עד כדי כך מעוניין בשותף, עד שלא בחל בנאשם 2 – מי שסחט אותו בעבר – כשותף. אזכיר, כי לאחר שנכשלה השותפות עם נחום הכניס אינדיק כשותף את אברהמי.

72. השלב הבא – המשמעותי לאישום – הוא שלב ביטול העסקה. אזכיר, שהתיזה של המאשימה היא כי ביטול העסקה על-ידי נאשמים 2 ו-3 בסמוך לאחר עריכתה ונטילת הכסף שהשקיע נחום מבלי להשיבו לידיו מעידים על התוכנית המשותפת "לעקוץ" את נחום ולקבל את כספי ההשקעה המושבים במרמה, בבחינת סופו המעיד על תחילתו.

נבחן תחילה את שאלת מועד ביטול העסקה.

נחום העיד, כי לא ידע כלל על ביטול העסקה, אלא בדיעבד, מפיו של נאשם 4. לפיכך, יש לפנות לעדותו של אינדיק בנושא זה. אינדיק העיד בחקירה הראשית, כי למחרת עריכת ההסכם, ביום שישי, הגיע עם בתו מראש העין למשרד. נאשמים 2 ו-3 הגיעו ואמרו שמעוניינים בביטול העסקה ובקבלת הכסף חזרה. לאחר מכן נחום הובא על ידם למקום ואמר שנאשם 2 הוא נציגו. אשר למשיכת הכסף מן הבנק אמר אינדיק, כי הוא "כמעט בטוח" שהכסף נמשך רק ביום שלמחרת (בעמ' 189, שורה 27). אחר כך אמר שהבנק אישר משיכת רק חלק מן הכסף (בעמ' 191), ובהמשך כי הכסף נמשך "באותו מעמד. יכול להיות שהמזומן נמשך יום לפני גברתי, אבל תמיד הם היו ביחד שלושתם... גם כשמשכנו את המזומן גברתי, אם זה היה יום לפני או יום אחרי, הם תמיד היו שלושתם" )בעמ' 193, שורות 19-24). בחקירה החוזרת אמר, כי סך של 113,000₪ במזומן נמשך ביום שישי (בעמ' 465). אינדיק ציין, כי "לאחר שהגענו להבנה שהעסקה מבוטלת, רציתי להעלות את זה על הכתב שמחר לא יבואו ויגידו שלקחתי. זה ממש בכתב ידי, הנדון: ביטול עסקה. אני יוסי אזולאי, משה יחיעם, החלטנו לבטל את עסקת השותפות בינינו ולקחנו בחזרה את הכסף שהפקדנו בחברת אינדיק הסעות בנוכחות יחזקאל אבי, יוסי אזולאי, משה יחיעם, אינדיק רותם. כמו כן, משה יחיעם חותם בשם נחום שאול כמוסכם, שמנו חותמות. כל אחד שם" (בעמ' 196, שורות 1-6).

ניתן היה להתרשם, כי עדותו של אינדיק בשאלת מועד ביטול העסקה והשבת התמורה מבולבלת וכי הוא איננו חד משמעי בדבריו בענין זה. המקור למבוכתו של אינדיק מצוי בראיות החפציות הבאות, שאינן מתיישבות עם העדות: ת/28 הוא מסמך בנקאי המעיד על משיכה במזומן של סכום של 113,000₪ מחשבונה של הסעות ביום 12.3.04 בשעה 09:53 (יום שישי); ת/27 הוא שיק על סך 237,500₪ שנמשך מחשבונה של הסעות לפקודת נאשם 3 ביום 14.3.04 (יום ראשון); ואילו
ת/30 הוא מסמך מיום 14.3.04 שכותרתו "אינדיק ביטול עסקה". המסמך נכתב בכתב ידו על-ידי אינדיק ונאמר בו כי "יוסי אזולי" ו"משה יחיאם" החליטו לבטל את עסקת "השוטפות בינינו ולקחנה בחזרה את הכסף שהישקנו בחברת אינדיק הסעות". על המסמך מתנוססות החתימות של נאשמים 2-4 וכן חתימתו של אינדיק ונאמר בשוליו, כי "משה יחיעם חותם בשם נחום בן שאול". על-פי המסמכים האמורים, משך אינדיק מחשבון הסעות ביום 12.3.04 סכום מזומן של 113,000₪ לפני ביטול העסקה, ביום 14.3.04. סכום זה, לכאורה, הגיע לכיסו של אינדיק ולא לכיסם של הנאשמים ואינדיק מעולם לא השיבו לידי נחום לאחר ביטול העסקה ביום 14.3.04.

בחקירתו הנגדית של אינדיק חלה תפנית בגרסה ואינדיק אמר בבטחון, כי ביטול העסקה ומשיכת שני הסכומים – כל אלה אירעו ביום 14.3.04, הוא יום א'. אינדיק הדגיש, שלא הסכים לתת לנאשמים את כספו של נחום לפני שנחום אישר שנאשם 2 הוא נציגו ונחתם מסמך ביטול העסקה. "כנראה בבוקר הכנתי את המסמך
[ת/30] ולאחר מכן הלכנו לבנק... לא, לא, אני הכנתי את השיק והלכנו לבנק ולפני זה הם חתמו לי שאין להם עניין, הרי הייתי צריך להוציא להם גם חלק מהכסף מזומן. אז לפני שהם חתמו לי, לא הלכנו לבנק, הם חתמו לי במשרד... אחר כך הלכנו למרכנתיל ושמה במקום עשינו את המשיכה" (בעמ' 406, שורות 14-25). ובהמשך:
"ש. ...זאת אומרת לא נתת להם כסף, לפני שהם חתמו לך על הביטול?
ת. בוודאי,
ש. ...באותו מעמד אתה אומר החזרת להם את כל הכסף, גם את המאתיים ומשהו בשיק, גם הוצאת שיק בנקאי של 113,000,
ת. כן,
ש. נכון? ונתת את זה?
ת. כן, הם לקחו, את כל הכסף הם לקחו,
ש. או.קי., את השיק הבנקאי פרעת במזומן?
ת. כן,
ש. גם כן באותו מעמד בבנק,
ת. הכול הם לקחו, הם יצאו עם הכסף, הכול, במזומן, כולל עד השקל האחרון הם עשו לי חישוב" (בעמ' 407, שורות 5-16).

עוד יש לציין, כי זו היתה גרסת אינדיק גם בעימות עם נאשם 2 במשטרה (ת/15, בשורות 113-115 – "בנוכחותי בבנק היו מומי, יוסי אזולאי והצ'ק על סך 237,500 שקל הוצא לפי בקשתם על שם יוסי אזולאי. חלק נוסף במזומן נמשך על-ידי באותו מעמד וניתן לשלושתם ביד").

לכל האמור לעיל, יש להוסיף את עדותה של רוזט, כי ביטול העסקה היה ביום א' בבוקר, היינו ביום 14.3.04: "זה היה יום חמישי כאשר שוחחתי עם אינדיק [מועד כריתת ההסכם], הוא נסע שישי שבת לביתו בראש העין. ביום ראשון הוא חזר בבוקר והגיע עם הבת שלו, רצה לעשות איתה טיול בירושלים, נכנס נסער ואמר לאחד הנהגים שלו: קח את הבת שלי הביתה, אעשה לה טיול ביום אחר. הוא אמר לי: תדפיסי ביטול הסכם על כל העסקה שנעשתה ביום חמישי, נתן שיק שהוא החזיר את הכסף שכביכול נתנו לו, ואז יוסי ומומי הגיעו למשרד. מומי היה מאוד כועס ויצא החוצה. יוסי נסגר עם אינדיק בחדר הפרטי שלו..." (בעמ' 560, שורה 21 – עמ' 561, שורה 3).

העולה מן המקובץ, כי ככל הנראה ביטול העסקה היה ביום א' 14.3.04. לפיכך, משיכת הסך של 113,000₪ במזומן מחשבון החברה על-ידי אינדיק ביום 12.3.04 ואי השבתו לנחום לאחר ביטול העסקה מצטרפים לצל הרובץ על עדותו של אינדיק ומעבים אותו. אגב, עיון בכתב האישום מעלה כי משיכת הסך של 113,000₪ במזומן על-ידי אינדיק כלל אינה מוזכרת בו, והמאשימה לא נקטה עמדה אם המדובר בפעולה שנעשתה לפני ביטול העסקה או לאחר מכן והאם המדובר בסכום שהושב לנחום או נלקח ממנו במרמה.
73. אשר לגורם שיזם את ביטול העסקה, אינדיק העיד כי היוזמה לביטול העסקה באה מן הנאשמים 2 ו-3, אשר אמרו כי התחרטו. גם נאשם 4 בהודעתו במשטרה תמך בגרסה זו ("הם מומי ויוסי החליטו [ל]בטל את השותפות" – ת/19, בשורה 64). נאשם 2 אמר במשטרה, כי נחום ביקש לבטל את עסקת השותפות שכן התברר לו שאינדיק הוא נוכל ואינו יכול להעמיד את הערבויות שנחום ביקש (ת/13, בשורות 116-119; ת/14, בשורות 67-70). כך אמר גם בעדותו בבית המשפט: "אחרי כמה ימים נחום אמר לי: אינדיק נוכל, שאלתי וביררתי והוא לא נראה לי, אני קולט אותו, הוא נוכל ושקרן. אינני רוצה איתו שום עסקים, תגיד לו שיחזיר לי את הכסף שלי, תגיד לו שיחזיר לי את הכסף שלי. אז אמרתי לאינדיק: הוא לא רוצה, הוא רוצה את הכסף שלו. ואז אינדיק נדלק: מה פתאום, אני רוצה שהוא יבוא ויגיד לי את זה. ישבתי עם שמעון הנהג של נחום, ואמרתי לו שהוא רוצה שנחום יבוא בכבודו ובעצמו ויגיד לו את זה. נחום הגיע למשרד של אינדיק ואמר לו: אני לא רוצה איתך שום עסקים, תחזיר לי את הכסף שלי ומומי הוא המיופה כוח שלי, תן לו את הכסף שיביא לי אותו חזרה, ואני לא רוצה איתך כלום. ואז אינדיק תופס את כל מי שנמצא לידו תחתמו פה, כדי שאנשים יחתמו על מה אני חותם? כל מי שהיה במשרד הוא אסף אותו שיחתום, יוסי, כל מי שהיה במשרד. אמרתי לו: אני לא מבין את החתימות האלה, נחום אמר לך שאני מיופה כוח, מה אתה מחתים את כולם? ואז הוא אמר: הם עדים שאני מחזיר את הכסף" (בעמ' 850, שורות 8-20; עמ' 886-887). שמעון תמך בעדותו בגרסה זו (בעמ' 898, שורות 21-23), ובהמשך: "ראיתי אותו [את נחום] נסער והוא אמר שהוא רוצה את הכסף שלו ולא רוצה את העסקה" (בעמ' 904, שורה 16). אזכיר, כי שמעון היה נהגו המסור של נחום במשך חמש שנים ועל פי עדותו רצה רק בטובתו (גם ז'ולייטה אישרה זאת), ובכל זאת ראה להעיד כעד הגנה לנאשם 2. שמעון העיד לפני מותו של נחום. לדבריו, במועד מסירת העדות היה איתו בקשר ואף סייע לו למרות שהפסיק לעבוד עבורו. שמעון העיד, כי לא ידע על מה נסב המשפט עד שהוזמן לעדות – "עד היום לא ידעתי, עד שטליה [ב"כ נאשם 2] זימנה אותי לראיון אצלה" (בעמ' 901, שורה 31). ב"כ המאשימה הגדירה את עדותו של שמעון כ"קצת בעייתית" (בעמ' 1193-1194), אך יש בה בהחלט כדי לטעת ספק סביר בגרסת המאשימה.

מעניין לציין את עדותה של רוזט, לפיה, כאמור, היוזמה לביטול העסקה לא היתה לא של נחום ולא של הנאשמים או מי מהם, אלא של אינדיק עצמו. מן העדות התברר גם, כי במשטרה אמרה רוזט שאינדיק הגיע ביום א' למשרד עם בתו, אמר לאחד הנהגים להחזיר את הבת, לאחר זמן קצר נכנסו למשרד נאשמים 2-4 ו"אינדיק אמר ליוסי אזולאי שהעסקה מבוטלת והוא יחזיר לו את הכסף שלו" (מובא בעמ' 565-566). ובהמשך: "ביום ראשון בבוקר הוא הביא את הבת שלו, אמרתי טוב הוא בא לטייל איתה. אח"כ הוא שלח אותה ונכנס למשרד ואמר לי יש ביטול הסכם ואני מחזיר את הכסף ולא הבנתי. אני הבנתי שהוא הקשיב לי" (בעמ' 569, שורות 15-18; וראו בענין זה את תגובת אינדיק בעמ' 346, שורות
17-21, וכן את המזכר נ/4). קשה לדעת בסופו של יום מי הביא לביטול העסקה, ובכל מקרה יש לראות בעדויותיהם של שמעון מזה (כי נחום ביטל) ושל רוזט מזה (כי אינדיק ביטל) כדי להקים ספק סביר בגרסת המאשימה לפיה נאשמים 2 ו-3 הביאו לביטול העסקה במסגרת תוכניתם להניח יד על הכסף שנחום השקיע בעסקה.

74. עניין נוסף שיש להידרש אליו הוא האם מהלך ביטול העסקה לווה באיומים מצדו של נאשם 3 ובתקיפה מצידו של נאשם 2 על-מנת לגרום לאינדיק להסכים לביטול העסקה ולהשבת הכסף, כאמור בכתב האישום. אינדיק העיד, כי נאשם 2 תפס אותו בגרונו והצמיד אותו לכורסא ואילו נאשם 3 צעק עליו "אתה תביא לנו את הכסף אני בשביל סכומים כאלה יורה באנשים" (בעמ' 189). אינדיק ציין, כי רוזט היתה עדה לאיומים ולתקיפה, צעקה ופחדה פחד מוות (שם). בהמשך הוסיף, כי השניים גם הרימו את השולחן. "אחרי דין ודברים ואחרי איומים ולחץ, הגענו לפשרה" (שם, בשורה 15), לפיה נחום יובא למשרד ויאשר שנאשם 2 הוא נציגו.

בחקירה הנגדית התברר, כי במשטרה, בהודעתו הראשונה, אמר אינדיק ש"יוסי אזולאי אף פעם לא איים. הוא רק אמר שאם אני אלך למשטרה על הענין של נחום אז הם יצאו לי מתוך האורז" (מובא בעמ' 343, שורות 8-9). אינדיק הסביר בעדותו, כי לא ציין את דבר האיומים של נאשם 3 על היריות באנשים, שכן התבקש על-ידי החוקרים לדבר "בכלליות" (בעמ' 350-351). הוא הדין בהודעות מיום 3.5.07 ו-8.5.07, שבכולן לא מופיע נושא האיומים ביריות (בעמ' 354 ובעמ' 465). אשר להודעה מיום 8.5.07, על-פי המובא בעדות נאמר בה על-ידי אינדיק כי נאשמים 2 ו-3 הגיעו בצעקות למשרד, אמרו שמתחרטים על העסקה ורוצים את הכסף, אינדיק נאלץ להבריח את בתו כתוצאה מהפחד (בניגוד לעדותה של רוזט), הוא סירב לתת לנאשמים את הכסף עד שנחום יגיע למקום, ואז הם נהיו "יותר אגרסיביים" והחלו לצעוק ולהעיף את כל הדברים מהשולחן (בעמ' 355-356). תיאורי האיומים בירי והתקיפה אינם מופיעים בהודעה זו.

רוזט העידה, כי נאשמים 2 ו-3 הגיעו למשרד. "מומי היה מאוד כועס ויצא החוצה. יוסי נסגר עם אינדיק בחדר הפרטי שלו, ואז שמעתי את יוסי אומר לאינדיק במילים האלה: אני יריתי לאנשים בראש בשביל כסף. זה מה ששמעתי. ויוסי יצא החוצה" (בעמ' 560, שורה 26 – עמ' 561, שורה 4). ובהמשך: "אני יודעת שהוא, מומי, היה כועס ויצא החוצה. שניהם היו כעוסים אבל יוסי נשאר לדבר בחדר עם אינדיק ומומי יצא החוצה" (בעמ' 561, שורות 9-10; עמ' 596, שורה 28, במסגרת החקירה החוזרת). היינו, רוזט אינה מאשרת בעדותה שנאשם 2 תקף את אינדיק, ולדבריה הוא יצא החוצה. זאת, בניגוד לעדותו של אינדיק, כי רוזט היתה עדה לאיומים ולתקיפה ופחדה מאוד. אשר לאיומים שהשמיע נאשם 3, התברר בחקירתה הנגדית של רוזט כי בהודעתה הראשונה מיום 3.5.07 לא ראתה לציין את האיומים על הירי באנשים. ההפך הוא הנכון. רוזט נשאלה אם נאשמים 2 ו-3 איימו על אינדיק לידה והשיבה בשלילה (בעמ' 590, שורות 25-26). רק ביום 18.7.07 ציינה לראשונה כי נאשם 3 איים בירי על אנשים, בעוד שאינדיק הזכיר נושא זה לראשונה בהודעתו מיום 19.7.07 (בעמ' 566-567).

סיכומה של נקודה זו. אני סבורה כי לא עלה בידי המאשימה להוכיח כי נאשם 2 תקף את אינדיק ונאשם 3 איים עליו במעמד ביטול העסקה. נושא התקיפה נשלל בעדותה של רוזט, אשר חזרה ואמרה כי נאשם 2 יצא החוצה. נושא האיום נכבש על-ידי אינדיק ורוזט עד לחודש יולי 2007 וצץ בהתאמה בהודעותיהם של השניים. זאת, כאשר בהודעות קודמות – מחודש מאי 2007 – התייחסו לאירוע ביטול העסקה עם נחום ותיארו אותו בצורה מפורטת ללא אזכור האיום בדבר הירי באנשים. אני סבורה, כי יש בשני אלה כדי להקים ספק סביר באשר לרכיב זה שבאישום.

75. היסוד המרכזי שבאישום 15 הוא אי השבת הסך של 237,500₪ שהתקבל על-ידי נאשמים 2 ו-3 ביום 14.3.04 לידיו של נחום. נאשם 2 אישר כי קיבל את הסכום האמור לידיו אך אמר שמסרו לנחום על אתר – "הלכתי עם זה לבנק ומשכתי את הכסף ונחום חיכה… הבנק נמצא בצומת כיכר השבת, מרכנתיל דיסקונט, נחום לא יכל לעמוד שם ולכן נכנס לעמוד בסמטה קרובה ליד אינדיק ובאתי אליו לאוטו עם המעטפה ונתתי לו את הכסף ישר ליד, את כל הכסף" (בעמ' 850, שורה 30 – עמ' 851, שורה 4). הוא הדין בנאשם 3, אשר אישר כי "פרט" את השיק שכן היתה לו תעודת זהות ונתן את הכסף לנאשם 2 (בעמ' 935-936).

תימוכין לגרסה זו ניתן למצוא בעדותו של שמעון, אשר העיד כי, "הוא [נחום] בא ואמר שהוא לא רוצה להיכנס לשותפות הזו ורוצה את הכסף שלו חזרה. אני לא יודע מה הוא סגר עם אינדיק. הוא אמר שהוא יביא לו את הכסף. עברו עוד מספר ימים, אם אני לא טועה זה היה בשכונת הבוכרים, נחום ביקש ממני להסיע אותו לשכונת הבוכרים כי הוא קבע עם מומי אחיעם. מומי נתן לו איזשהי מעטפה, אני לא יודע איזה סכום ולא יודע כמה כסף היה שם. הוא נתן לו מעטפה עם כסף ואמר לו שזה כסף של אינדיק" (בעמ' 898, שורות 21-27; עמ' 900, שורה 31 – עמ' 901, שורה 7).

בהקשר זה יש לציין, כי אינדיק העיד שאמר לנחום ימים ספורים אחרי ביטול העסקה כי הוא איננו שותף בעסקו וכי הנאשמים לקחו את הכסף וביקשו לבטל את העסקה – "כן, הוא מיד שאל, הוא פגש אותי שאל מה קורה ואז הסברתי לו שאין לו עניין בתוך המשרד" (בעמ' 412, שורות 20-21). נחום העיד, לעומת זאת, כי הדבר התברר לו שלושה חודשים לאחר מכן מפי נאשם 4 (בעמ' 34), ואולם הוא לא ראה לברר עניין זה לפני כן לא עם אינדיק – שותפו (בעמ' 67) ולא עם הנאשמים ("לא ראיתי אותם ולא שום דבר, נעלמו כאילו האדמה בלעה אותם" – בעמ' 36, שורה 24). לדבריו, ניסה להתקשר בטלפון עם הנאשמים אך נאמר לו "לא זמין" (שם; עמ' 41; עמ' 87-88). ובמקום אחר: "הייתי פונה למומי ויוסי, אבל אף פעם לא קיבלתי תשובה ברורה" (בעמ' 64, שורה 21). ובהמשך:
"ש: אותו כסף שאתה השקעת בשותפות, אף פעם מעולם, עכשיו תענה לי, זה שאלה פשוטה, זה לא מסובך, אני לא שואל למה, רק אם משהו קרה או לא, אתה את הכסף הזה אף פעם לא ביקשת בחזרה מאינדיק נכון?
ת: לא ביקשתי.
ש: ואתה את הכסף הזה אף פעם לא ביקשת חזרה ממומי?
ת: לא ביקשתי, למה אני יודע,
ש: ואתה את הכסף הזה אף פעם לא ביקשת חזרה מיוסי?
ת: לא" (בעמ' 98, שורות 16-23).

עוד אמר נחום, ולא פירש, כי דווקא אינדיק הוא "שקרן ורמאי ונוכל" (בעמ' 68, שורה 24) וכי רצה ממנו – מנחום – סכום נוסף של 100,000 דולר (בעמ' 65, שורה 14; בעמ' 68), אך נחום לא הסכים לתת לו. מתוך עדותו של נחום לא ניתן היה להבין מדוע החליט לוותר על כספי ההשקעה בשותפות עם אינדיק לאחר שהתברר לו כי רומה. נחום לא הגיש תביעה אזרחית – לא נגד אינדיק ולא נגד הנאשמים, ואף לא התלונן במשטרה (על אף שהתלונן, למשל, ביחס לחוב אחר – נ/6). מחומר הראיות עולה, כי נחום ידע להתנהל מול חייבים, הן באמצעות גובים (ת/6), הן באמצעות עורכי דין (נ/1, נ/2) והן באמצעות המשטרה (ת/6). ואולם, בכל הנוגע לכספי השותפות עם אינדיק הוא נאלם דום. נחום נחקר רק בעקבות הגשת התלונה על-ידי אינדיק, אך, כאמור, בעדותו לא זכר זאת כלל ולא יכול היה להתייחס לנסיבות גביית ההודעה ולתוכנה.

אני סבורה, כי יש בעדותו של שמעון, כמו גם בהתנהגותו של נחום לאחר ביטול העסקה, שאינה מתיישבת עם התנהגות טבעית של קורבן למעשה תרמית, כדי להקים ספק סביר גם ביסוד זה של האישום. חשוב לציין בהקשר זה, כי נחום לא אמר שפחד מן הנאשמים. הוא לא אויים ולא הותקף על ידם ובשום מקום לא אמר שחשש להתלונן נגדם במשטרה. לחוסר המעש של נחום ביחס לתרמית בהיקף כל כך גדול, לדבריו, בסכום כולל של 1.5 מליון₪ (ביחס לאישומים 15-17) אין הסבר. נחום חזר ואמר שהיה נאיבי או טיפש כאשר מסר לנאשמים את כספו, אך לאחר שהתעשת והבין כי רומה לא ברורים חוסר המעש שלו ושתיקתו, הן במישור הפלילי והן במישור האזרחי.

76. עניין אחרון שנותר לדון בו בקשר עם אישום 15 הוא דבר האיומים שהשמיע נאשם 3 כלפי אינדיק, בנוכחות נאשם 2, כי "יֵצא לו מהאורז". בחקירתו הראשית אמר אינדיק, כי איום זה הושמע לאחר שנחקר במשטרה באגף ההונאה בת"א בחשד להלבנת הון בקשר עם השיק ת/27 (בעמ' 197, שורה 28 – עמ' 198, שורה 10). המדובר בחקירה מיום 28.5.06, כשנתיים לאחר האירועים מושא האישום. זאת, בניגוד לאמור בכתב האישום כי האיום הושמע בסמוך לאחר ביטול העסקה וקבלת הכסף. לעומת זאת, בחקירה הנגדית אמר אינדיק, כי האיום הושמע לאחר קבלת הכסף (בעמ' 352, שורות 27-29). נראה, כי בהיעדר עדות ברורה בדבר מועד השמעת האיום והקשרו, לא ניתן לקבוע בוודאות כי הוכח האמור בכתב האישום בנושא זה.

77. סיכומם של דברים. על יסוד כל האמור לעיל, אני מחליטה לזכות את נאשמים 2
ו-3 מן העבירות שיוחסו להם באישום 15.

אישום 16
78. אישום 16 עוסק ביבוא המכולה ובה מוצרי קוסמטיקה. על-פי האמור בכתב האישום, שיכנעו נאשמים 2 ו-3 בכזב את נחום להשקיע בעסקה של ייבוא מוצרי קוסמטיקה. לשם יצירת מצג השווא, לקחו הנאשמים את נחום לאבו גוש שם הצביעו בפני
ו על שטח אליו אמורה להגיע המכולה עם מוצרי הקוסמטיקה. עקב מצג השווא, העביר נחום לנאשמים סכום כולל של 800,000₪.

הנאשמים הכחישו מכל וכל אישום זה.

79. בכל הנוגע לאישום 16, העד היחיד הוא נחום. כמובא לעיל, דבריו של העד באשר לסכומי הכסף שנתן לנאשמים במסגרת עסקת הקונטיינר לא היו ברורים וחד משמעיים. נחום לא זכר מה הסכומים שנתן לנאשמים ולאיזו מטרה, ולא ניתן היה לקשור את דבריו של נחום לכל ראיה חפצית – אובייקטיבית. לדברי נחום, הכסף עבור הקונטיינר ניתן מספר חודשים לאחר פרשת השותפות עם אינדיק. ואלה דבריו:
"ת. אני לא יודע. אני יודע לקחו פעם מאתיים, פעם שלוש מאות, פעם אחרונה ביקש חצי מיליון לקונטיינר, אני לא יודע, אני לא זוכר בדיוק.
ש. כלומר אתה לא זוכר?
ת. אני לא זוכר בדיוק.
ש. בערך, פעם מאתיים, פעם שלוש מאות, פעם חמש מאות, בערך?
ת. כן. הגדולים אני זוכר, מאתיים, שלוש מאות אני זוכר, וחמש מאות שביקש אני זוכר.
ש. כמה זמן אחרי אינדיק, כמה זמן אחרי שנתת את הכסף לאינדיק, נתת את הכסף לקונטיינר?
ת. כמה חודשים, אני יודע? חמישה חודשים, שישה חודשים. לא זוכר.
ש. חמישה חודשים אחרי אינדיק?
ת. אני חושב, חמישה-שישה, בערך" (בעמ' 101, שורה 22 – עמ' 102, שורה 2).

בהמשך אמר נחום, כי נודע לו שרומה בעסקת השותפות עם אינדיק כשבועיים לאחריה (בעמ' 107). כאשר נשאל כיצד, אפוא, נתן כסף לנאשמים חמישה שישה חודשים לאחר מכן, על אף שכבר רומה על ידם, לא ידע להשיב ואמר שלו הדבר נודע לו לפני כן, לא היה נותן לנאשמים "אגורה" (בעמ' 107-108). אילו אמר נחום שכל "העסקים" עם נאשמים 2 ו-3 נעשו בפרק זמן קצר, של מספר שבועות בחודש מרס 2004, ניתן היה לראות בדפי הבנק ת/1, המעידים על משיכת סכומי כסף גדולים בחודש זה, משום ראיה מסייעת. ואולם, מעדותו של נחום, לרבות הסתירות שבה, לא ניתן היה להתרשם שהיה מדובר בפעילות אינטנסיבית ותכופה בפרק זמן קצר. במצב דברים זה, בנתונים שבדפי החשבון ת/1 אין כדי להועיל. אזכיר גם, כי נחום לא היה מסוגל ליצור קשר בין הנתונים שבמסמכי הבנק באשר לחשבונו לבין האירועים המתוארים בכתב האישום או עניינים כספיים אחרים בהם היה מעורב. זולת ת/1, אשר יכול היה להאיר את השאלות שבמחלוקת אילו לווה בהסבר או נתמך בדברי נחום, לא הוצגה ולו ראיה חפצית אחת שיש בה כדי לתמוך באמור באישום זה. כפי שציין ב"כ נאשם 3, בצדק, נחום טרח לערוך הסכמים ולהעלות על הכתב הסדרים כספיים להם היה צד (למשל, ת/25 בנוגע לשותפות עם אינדיק, ת/45 בנוגע להלוואה לנאשם 2, ת/46 בנוגע לעסקה לקניית "אביזרים"), אך בנוגע להשקעה בסכום כה גדול לא נערך שום מסמך. נחום תיאר בכעס כיצד זרק נאשם 2 באוויר חבילות של כסף שקיבל מנחום למכוניתו של נאשם 3, כאילו היו זבל (בעמ' 40, שורות 7-8; בעמ' 112; בעמ' 114), אך לא ידע להסביר מדוע, לטענתו, המשיך לתת לשניים כספים, פעמים חוזרות, ולא הגן על רכושו. נחום אמר, כי האמין לנאשם 2 בזכות אביו שהיה הגון וישר ("לא מהרחוב, למה, הם [הנאשמים] באו מהרחוב? אני עבדתי בקפה של אבא שלו... בטח האמנתי לו. היה לו אבא, הלוואי כולם היו כמוהו זיכרונו לברכה" (בעמ' 62, שורות 14-18). ואולם, אין בכך כדי להסביר מתת חוזר של כספים, לפי הטענה למטרות עסקיות, גם לנאשם 3, ללא כל תיעוד ורישום, כך סתם, מבלי לעקוב אחר השימוש בכסף ומבלי להתעניין בגורל המיזמים העסקיים. לכל האמור לעיל יש להוסיף תמיהה גדולה בדבר חוסר המעש של נחום אל מול מרמה בהיקף כה גדול, לפי הטענה. לא תביעה אזרחית, לא פניה לעורך דין, לא תלונה במשטרה, לא משלוח גובים (דוגמת נ/6) – דבר לא נעשה. זאת, כאשר אל מול חובות בסכומים נמוכים יותר פעל נחום בנחישות ולא ויתר. רק עם פניית המשטרה אל נחום, בעקבות התלונות של אינדיק, השמיע נחום לראשונה את הדברים שביסוד אישום 16.

אשר למסמך ת/46, צילום זכרון דברים ללא תאריך שנמצא במסמכיו של נחום לאחר מותו ונמסר למשטרה על-ידי אחיו, המדובר במסמך לא קריא שנערך בין נחום לנאשמים 2-4, לפיו החליטו להתאחד "למטרת בזנס עסקים" (ככל שניתן להבין את כתב היד), בהשקעה של 50,000₪ כל אחד, למטרת ביצוע עסקה של קניית אביזרים (גם כאן כתב היד אינו קריא). נחום כלל לא העיד על מיזם עסקי כזה; נאשם 2 אמר כי המדובר, כנראה, בעסקה לרכישת צעצועים שלא יצאה אל הפועל שכן הסחורה היתה מעוקלת (בעמ' 929-931); נאשם 3 אמר כי החתימה על ת/46 איננה חתימתו. קשה לקבל טענה זו לנוכח שלל החתימות של נאשם 3 על גבי מסמכים שונים להם היה שותף (למשל, הודעותיו ת/16 ו-ת/17 לגביהן החתימות אינן שנויות במחלוקת), אך גם בקביעת ממצא כי נאשם 3 חתם על ת/46 אין כדי לקדם את הוכחת האישום; נאשם 4 העיד בדומה לנאשם 2 כי המדובר בעסקה שלא התממשה בנוגע לצעצועים מעוקלים (בעמ' 1031-1033). במצב דברים זה, אין ב-ת/46 כדי לסייע בביסוס האישום. הוא הדין בעדויות כי נאשמים 2 ו-3 הכשירו עבור נחום משרד בסמוך למשרדו של אינדיק ובנו שם "רמפה" על-מנת שיוכל להיכנס אליו בנוחיות (עדותה של רוזט בעמ' 561; עדותו של אינדיק בעמ' 196 למטה; עדותו של שמעון בעמ' 903-904; הודעתו של נאשם 4, ת/19, בשורות
91-96). גם נתון זה מעיד על קיומם של קשרים עסקיים בין נחום לבין מי מהנאשמים – קשרים שהנאשמים ביקשו להצניע – ואולם אין בכך כדי לתמוך באופן ספציפי בעובדות האמורות באישום 16. עוד אציין, כי שמעון לא נחקר כלל בנוגע למעורבותו של נחום בעסקות קונטיינרים.

80. לפיכך החלטתי לזכות את נאשמים 2 ו-3 מהעבירות שיוחסו להם באישום 16.


אישום 17
81. על-פי האמור באישום זה, הלווה נחום לנאשם 2 סכום של 200,000₪ עקב מצג שווא כי ההלוואה תושב בתשלומים, אך נאשם 2 לא השיב את ההלוואה, כולה או מקצתה, על אף בקשותיו של נחום.

נאשם 2 השיב לאישום כי אכן קיבל הלוואה בסכום זה מנחום, אך התכוון להשיבה. לאחר מכן מחל נחום על החוב בשל העזרה הרבה שקיבל ממשפחת הנאשם בעבר.

82. נחום העיד, כי הלווה לנאשם 2 "מאתיים, מאתיים ומשהו, אני לא זוכר" (בעמ'
41, שורה 31). לדבריו, נתן לנאשם 2 את הכסף שכן נאשם 3 אמר לנחום שאין לנאשם 2 כסף. נאשם 2 הבטיח לנחום להחזיר סכום של 10,000₪ בכל חודש, ונחום האמין לו (בעמ' 42). בהמשך אמר נחום, כי שלא כפי שנאמר בכתב האישום, הסכום האמור ניתן לנאשם 2 על-מנת שיוכל להיכנס כשותף עם אינדיק בעסקה מושא אישום 15 (בעמ' 70). נחום שלל את האפשרות שהוצגה בפני
ו כי מחל לנאשם 2 על החוב – "אפילו אגורה לא הייתי מוחל לו, כל כך הרבה כסף מוחל לך?" (בעמ' 72, שורות 7-8). אעיר, כי אמירה זו של נחום אינה עולה בקנה אחד עם שוויון הנפש שגילה ביחס לסכומים שהשקיע לדבריו בעסקת הקונטיינר, הגדולים בהרבה מסכום ההלוואה.

נאשם 2 אישר כבר בהודעותיו במשטרה כי לווה מנחום סכום של 200,000₪
(ת/13, בשורות 34-52; ת/14, בשורות 153-154). לדבריו, לאחר קבלת ההלוואה נעשה "סנטה קלאוס", החזיר חובות, נתן כסף לישיבות וקנה ג'יפ. נאשם 2 אמר, בתשובה לשאלה אם נחתם מסמך כלשהו בקשר עם ההלוואה, כי "יחיאל ניסח איזה מסמך ויכול להיות שחתמנו על משהו אבל נחום לא התייחס לזה וגם לא הסתכל על זה וזילזל בזה" (ת/13, בשורות 51-52). גם בעדותו בבית המשפט אישר נאשם 2 כי לווה סך של 200,000₪ מנחום: "ביקשתי ממנו 200,000 ש"ח בשביל להחזיר חובות, 60-70 אלף ש"ח, ולקנות את האוטו ולשפץ את הבית. הייתי חייב כספים על הסוואנה שהייתי עובד איתה. הייתי משלם עליה. אז רציתי להחזיר חובות, לשלם את האוטו, לעשות את הגדר בגינה של הבית. ותוך שעתיים הוא הביא לי את הכסף הזה. ואני מיוזמתי אמרתי לו: בוא, יש איתי חברים שנעשה שאחזיר לך את זה, להראות לו מינימום של … הייתי במבוכה לגמרי מהפעולה המהירה שעשה. ואני מיוזמתי עשיתי את החוזה הזה והוא לא התייחס אליו. החוזה אומר: אני מלווה ממך כך וכך ואני אחזיר לך בתשלומים חודשיים סכום כזה וכזה. אינני זוכר את המספרים. יתכן 5,000 ש"ח, לא זוכר את הסכום. הוא התייחס לזה בזלזול וצחק, הוא היה אוהב אותי ברמה כזאת שהיה נראה כאילו זה קטן עליו... הנהג שלו וגם הוא אמר לי שהוא קרע את הנייר הזה... שכח מזה" (בעמ' 849, שורות 3-19). בעדות אמר נאשם 2, כי הכסף שקיבל "דירדר" אותו ובדיעבד הזיק לו שכן נאשם 2 הפסיק לעבוד, היה מלך ליום אחד ולאחר מכן חזר למצב הקודם – "גם בלי הסוואנה ובלי ההסעות והתחננתי על נפשי לעבודות" (שם, בשורות 24-25). בחקירה הנגדית הוסיף, כי קיבל את הסכום האמור כהלוואה והתכוון להחזירה – "בכל הכנות התכוונתי ותפסתי את זה כהלוואה ותוך כדי התהוות הדברים ומה שקרה נתקעתי באפשרות שלי להחזיר לו והוא ויתר, מחל לי על זה, הוא אמר את זה בפירוש גם לכמה אנשים, לא רק לי, ואני יכול להביא אותם לכאן... היה לי רצון וניסיתי. אני חושב שפעם אחת הוא צחק עלי כשרציתי להביא לו בחודש הראשון איזה 2,000 ש"ח הוא ניפנף אותי עם היד" (בעמ' 876, שורות 26-31). ובהמשך: "הוא מחל לי על זה, הוא בכלל קרע את הנייר. היה אצלו הנייר שכתבתי שאני מלווה ממנו ובא הנהג שלו ועוד מישהו ואמרו לי: צא מזה, הוא ויתר לך על זה, הוא בפירוש מחל לך וגיסי פגש אותו בשוק והוא אמר לו שהוא נהנה לעזור לי... אני חושב שעד היום אני משלם על זה את המחיר, עם החובות שלי ועם הבלגאן שלי עם אלוקים" (בעמ' 877, שורות
8-14). נאשם 2 אישר, כי המסמך ת/45, אשר נמצא בביתו של נחום אחרי מותו ונמסר למשטרה על-ידי אחיו, הוא ההסכם שנערך בקשר עם ההלוואה מושא האישום (בעמ' 926-929). המדובר בהסכם הלוואה מיום 3.3.04, שנערך בין נחום לבין נאשם 2, לפיו הלווה נחום לנאשם 2 סך של 200,000₪ ונאשם 2 התחייב להחזיר את ההלוואה בשיעורים חודשיים בסכום של 10,000₪ בכל פעם. על-פי ההסכם הוא נחתם בנוכחותם של נאשמים 3 ו-4, אשר הסכימו לשמש כערבים, והוא נושא את חתימותיהם של כל הצדדים (נחום ונאשמים 2-4). הנאשם ציין, כי סבר שנחום קרע את המסמך.

עדות רלבנטית נוספת היא עדותו של שמעון, אשר אמר כי ידע שנחום נתן כסף לנאשם 2 כדי לקנות אוטו. "אני יודע שהוא נתן לו כעזרה, עזר לו, הוא היה בשבילו יותר מבן, לפי מה שאני ראיתי" (בעמ' 897, שורות 30-31). כאשר עומת שמעון עם העובדה כי גם נאשם 2 מאשר שהמדובר בהלוואה ולא במתנה, אמר: "נכון, זה גם נכון, היה פתק כזה אצל נחום ויש עד היום אצל נחום את הפתק הזה. את צודקת" (בעמ' 899, שורות 17-18). ובהמשך: "אם אני לא טועה, הוא אצלו עד היום. אני ראיתי אותו לאחרונה לפני שנתיים-שלוש. אני חושב שהכסף שנחום נתן לו כהלוואה הפך למענק, איך שאני הבנתי את זה. שנחום עצמו נתן לו את זה עבור מה שהוא עשה בשבילו. אני לא ראיתי אותו קורע את הדף הזה. אני ראיתי את הדף שהוא שם אצלו בבית... אני הבנתי שנחום אמר למומי שזה על מה שהוא עשה בשבילו. הוא עשה בשבילו הרבה דברים" (שם, בשורות 24-30).

83. השאלה עליה יש להשיב היא האם גמלה כוונת המרמה בלבו של נאשם 2 בעת קבלת ההלוואה. היינו, האם הוכח כי ההלוואה ניטלה מתוך כוונה שלא להשיבה. מחד גיסא, נאשם 2 לא נערך להשבת ההלוואה ולא הסביר כיצד חשב להחזירה. הוא ביזבז את הכסף שקיבל וחי, לדבריו, כמלך. ואולם, מאידך גיסא, נאשם 2 העיד כי התכוון להשיב את ההלוואה ואף חתם על הסכם הקובע זאת (ת/45). בהסכם עירב את חבריו – נאשמים 3 ו-4 – אשר חתמו כערבים להשבת הסכום. יש להניח, כי נאשם 2 לא התכוון מלכתחילה להטיל על חבריו לפרוע את חובו וקיווה כי יעלה בידו להשיב את ההלוואה, כך שהערבות שנחתמה על ידם לטובתו לא תמומש. לכך יש להוסיף את עדותו של נאשם 2, הנתמכת בעדותו של שמעון, כי נחום לא עמד על פרעון ההלוואה וכי ויתר על החזרתה. אכן, נחום שלל זאת בעדותו אך שמעון, שהיה מלווהו הצמוד, מעיד על כך. שמעון אף ידע על קיומו של הסכם הלוואה כתוב, שלא נקרע, ונראה כי הנושא היה מוכר לו.

על יסוד כל האמור לעיל, אני סבורה כי לא עלה בידי המאשימה להוכיח כי היסוד הנפשי שליווה את קבלת סכום ההלוואה מדעיקרא, היה כוונת מרמה שלא להשיבה. נראה, כי הנאשם קיווה לפרוע את ההלוואה והתכוון לעשות כן. אשר להשתלשלות הדברים בהמשך, קיימת אפשרות סבירה שנחום לא עמד על פרעון ההלוואה וויתר עליה לנוכח קשריו החמים עם נאשם 2 ומשפחתו.
84. לפיכך, החלטתי לזכות את נאשם 2 מן העבירה שיוחסה לו באישום 17.

אישום 18
85. אישום זה מיוחס לנאשם 3 ומתאר מפגש בין נחום לבין נאשמים 2 ו-3, שבו סירב נחום לתת לנאשמים כסף. נאשם 3 תפס את נחום והפעיל עליו לחץ פיסי שהכאיב לו, ואמר: "איפה ה-14 מליון שלך?" עוד אמר נאשם 3 לנחום שיירה בראשו, במטרה להטיל עליו אימה ולהניעו לתת לו עוד כסף.

86. בעדותו תיאר נחום את האמור באישום זה. לדבריו, המדובר בשני אירועים נפרדים. בפעם הראשונה תפס נאשם 3 בפני
ו של נחום ושאל אותו איפה ה-14 מליון. הדבר קרה בשכונת הבוכרים, מחוץ למסעדה של שאובי, בנוכחות אנשים שראו זאת. נחום העיד, כי היה במקום אדם שהתערב, אך נאשם 3 גירש אותו (בעמ' 43-44). האירוע השני היה לאחר מכן, שאז אמר נאשם 3 לנחום שיתן לו כדור בראש (בעמ' 44, שורה 10). כאשר נשאל מדוע נאשם 3 אמר לו כך, השיב: "אני לא זוכר, למה, סתם אני אגיד? אני לא זוכר, למה לא נתתי להם יותר כסף" (שם, בשורה 18; בעמ' 104-105).

לכאורה, עדותו של נחום ברורה ומפורשת ויש בה כדי לבסס את האמור באישום 18. ואולם, אני מתקשה לקבוע את אחריותו של נאשם 3 בעבירה כה חמורה של סחיטה בכוח על יסוד עדותו היחידה של נחום, כשהיא לעצמה. המדובר בעדות של מי שלא זכר פרטים רבים וחיוניים ולא ניתן היה לבסס על סמכה ממצאים לחובת הנאשמים באשר לאישומים האחרים שבחטיבה זו. בהקשר זה אציין, כי רוזט אמרה בעדותה דווקא כי נאשמים 2 ו-3 הראו לנחום "המון חום ואהבה" (בעמ' 558, שורה 10). במצב דברים זה סברתי, כי בהיעדר תימוכין ממקור חיצוני – אובייקטיבי לעדותו של נחום בנוגע לאישום 18, לא אוכל להרשיע על יסודה בלבד את נאשם 3 בעבירה של סחיטה בכוח המיוחסת לו.

פרק שלישי – אישום 19
87. אישום זה מייחס לנאשם 1 עבירה של איומים. ביום 22.7.07, לאחר שהתקיים דיון בהארכת מעצרו, ביקשו השוטרים להחזיר את הנאשם לבית המעצר. משפחת הנאשם צעקה במסדרון והקשתה על העברתו. השוטר ניסן משיח אמר שאם הדבר יימשך ייאלצו להמתין באחד החדרים עד שהמשפחה תעזוב את המקום. הנאשם פנה לשוטר הנ"ל ואמר לו: "אני אזיין אותך, אני לא אכנס לשום חדר, אני אשלח לך טיל בבית, מי אתם בכלל שתדברו איתי". כאשר יצאו מבית המשפט, אמר הנאשם לשוטר איציק אלפסי (להלן: אלפסי) "אם אתם גברים בואו תורידו לי את האזיקים ואני אכנס בכולכם". בהמשך, בניידת, פנה הנאשם לחוקר קצ'קא ואמר לו: "תוריד לי את האזיקים ואני אתן לך למצוץ לי את הזין, אני עוד אזיין אותך, אני משוגע, אף ארגון לא יכול עלי בעולם". לאחר שירדו מהניידת, טפח הנאשם על גבו של נפתלי קצ'קא והתקרב אליו בצורה מאיימת והמשיך להפחידו ולהקניטו. ביום 24.7.07 ביקש החוקר רוני אברהם (להלן: אברהם) להוציא את הנאשם מתאו לצורך חקירה. הנאשם סירב, הניף את ידיו ואמר שלא יצא ללא עורך דין ושאם השוטר ייגע בו, הוא יוציא לו את העיניים.

הנאשם השיב, כי המדובר בדברים שנאמרו בעידנא דריתחא ולא כדי לאיים.

88. הראיות שהביאה המאשימה להוכחת אישום זה הן עדויותיהם של השוטרים שהיו עדים לו: אלפסי ערך דו"ח פעולה (ת/41) בקשר עם הדברים שהושמעו בבית המשפט כלפיו וכלפי השוטרים ניסן משיח וקצ'קא. לדבריו בעדותו, המדובר היה באירוע שחרג "מענין של התלהמות וכעס" (בעמ' 547, שורות 21-22). חריגותו של האירוע לא התבטאה בתכנים, אלא ב"רמת האיום" (שם, בשורה 26; עמ' 548, שורות 3-5). אברהם העיד על האירוע שהיה ביום 24.7.07, כמפורט בכתב האישום. לדבריו, תנועות ידיו של הנאשם היו מאיימות. העד שאל את הנאשם אם הוא מבין שהוא מאיים עליו, אך הלה לא ענה (בעמ' 794, שורה 13). אעיר, כי גם קצ'קא העיד בבית המשפט, אך עדותו התייחסה בעיקר לאירועים שקדמו לדיון שהיה בבית המשפט ביום 22.7.07, ולכן איני רואה להרחיב בענין זה.

כזכור, נאשם 1 לא העיד, ולכן לא ניתן היה לשמוע את גרסתו בנוגע לעבירת האיומים המיוחסת לו.

89. נראה, כי עלה בידי המאשימה להוכיח את עבירת האיומים המיוחסת לנאשם 1 באישום 19. המדובר בארבעה גופי דברים, שעל פי משמעותם המיידית מהווים איומים על-פי המבחן האובייקטיבי מנקודת מבטו של אדם מן הישוב. בהיעדר ראיה אחרת יש להניח, על-פי הלכת הצפיות, כי נאמרו במטרה להפחיד או להקניט. עוד יש להזכיר, כי "עבירת האיומים נעברת בכך שדברי איום מושמעים בליווי היסוד הנפשי המתאים ונקלטים אצל אדם אחר, ואין דרישה בחוק כי דברי האיום יגרמו בפועל לפחד או לחשש בלב האדם שקלט אותם" (רע"פ 2038/04 הנ"ל, בפסקה 19).

90. לפיכך, החלטתי להרשיע את נאשם 1 בעבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

סיכום
91. בסופו של יום, שני נדבכי הראיות המרכזיים שהביאה המאשימה להוכחת חטיבות האישומים הראשונה והשניה – עדויותיהם של אינדיק ושל נחום – לא אצרו די כוח, כל אחד מסיבותיו, כדי לבסס את האישומים ברמת ההוכחה הנדרשת, מעבר לספק סביר. לפיכך, על אף שבחומר הראיות יש אינדיקציות לכך שבוצעו עבירות, עדיין נותר ספק באשר לכך. התוצאה המשפטית של האמור לעיל היא זיכוי הנאשמים. ואולם, אין בכך כדי להעיד על אימוץ גרסת הנאשמים בדבר עלילה שטפלו עליהם אינדיק ונחום. על-פי הכרעת הדין, העבירות לא הוכחו כדבעי; ולא נקבע כי לא אירעו.


ניתנה היום, י"ד באלול תשס"ט (3 בספטמבר 2009), במעמד ב"כ המאשימה, הנאשמים וסניגוריהם.


אורית אפעל-גבאי
, שופטת










פ בית משפט מחוזי 3102/07 מדינת ישראל נ' מאיר יעקב, משה אחיעם, יוסף אזולאי, יחזקאל בן אבו (פורסם ב-ֽ 03/09/2009)