פסקי דין על בנימין לוין | פסקי דין על יוסף לוין | פסקי דין על רות קוטנר | פסקי דין על דנית דנה לוין | פסקי דין על דליה אברג'ל |

1544-07/07 א     03/09/2009




א 1544-07/07 בנימין לוין, יוסף לוין, רות קוטנר נ' דנית דנה לוין, דליה אברג'ל








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום בהרצליה



03 ספטמבר 2009

ת"א 1544-07-07 לוין ואח' נ' לוין ואח'






בפני

כב' השופט
צבי דותן


התובעים

1
.
בנימין לוין

2
.
יוסף לוין

3
.
רות קוטנר
ע"י ב"כ עו"ד עמית יודפת


נגד


הנתבעות

1. דנית דנה לוין
2. דליה אברג'ל
ע"י ב"כ עו"ד אסף אביקסיס




פסק דין
התובעים הינם אחים, והם הבעלים במשותף של בית צמוד קרקע ברחוב רש"י ברמת גן (להלן – "הבית").
התובע 1 הוא אביו של ישראל לוין.
ישראל לוין (להלן – "ישראל"), ברשות כל התובעים, נכנס בשנות ה-90 להתגורר בבית. הנתבעת 1, שהיתה אז חברתו, הצטרפה ונכנסה אף היא בחודש 5/00 להתגורר עמו בבית, גם זאת בהסכמת כל התובעים (הנתבעת 1 להלן – "דנית").
ישראל ודנית נישאו זה לזו בחודש 2/01. בחודש 11/01 עברה דנית אירוע מוחי, שכתוצאה ממנו הפכה לנכה 100%.
הנתבעת 2 היא אמה של דנית (הנתבעת 2 להלן – "הנתבעת"). הנתבעת מתגוררת במגדל העמק. ממועד האירוע המוחי ואילך, הגיעה הנתבעת לעיתים תכופות לביקורים אצל בתה, דנית, על מנת לטפל בה ולסעוד אותה במצבה הקשה. לטענת ישראל, הנתבעת לא הגיעה לביקורים לעיתים תכופות, אלא, למעשה, ב-12/02, עברה ממש להתגורר איתם בבית (פרו', עמ' 29). היחסים בין ישראל לבין אשתו, דנית, התדרדרו, ובחודש 2/03 עזב ישראל את הבית, ופתח בהליכי גירושין. דנית נשארה לגור בבית בגפה.

בחודש 4/03 פנו התובעים באמצעות עו"ד אל דנית וישראל, בדרישה לפינוי הבית לאלתר. במכתב אף צוין כי החל מחודש 4/03 ועד לפינוי הנכס בפועל, יחוייבו דנית וישראל בדמי שכירות בסך 750דולר לחודש. כאמור, ישראל עזב את הבית עוד קודם לכן, אולם דנית סירבה להתפנות. בחודש 5/03 הגישו אפוא התובעים לביהמ"ש תביעת פינוי וסילוק יד נגד דנית וישראל. ביום 27/5/04 ניתן

פסק דין
המחייב את דנית לפנות את הבית תוך 45 ימים, היינו, עד יום 11/7/04. דנית לא פינתה את הבית.

הנתבעת, אמה של דנית, מונתה בחודש 8/04 כאפוטרופסית לגופה ולרכושה של דנית, וזאת בשל אי כשירותה של דנית עקב מחלתה ומצבה הנפשי והפיזי.
התובעים פתחו הליכי הוצל"פ לפינויה של דנית מהבית. הפינוי בוצע בסופו של דבר באמצעות ההוצאה לפועל, בכח, ובליווי משטרתי, ביום 5/4/06.
מינויה של הנתבעת כאפוטרופסיתה של דנית היה בתוקף עד יום 15/8/06, מועד בו בוטל צו האפוטרופסות, ודנית סיימה להיות חסויה.

התביעה שבפני
י עתה היא תביעה לדמי שימוש ראויים ביחס לתקופה 14/7/04 – 5/4/06 היינו, מהמועד בו היה על דנית לפנות את הבית בהתאם לפסק הפינוי
ועד למועד שבו פונה הבית בפועל. התביעה מופנית לא רק נגד דנית, אלא גם נגד אמה, הנתבעת, שכן, לטענת התובעים, גם היא, הנתבעת, התגוררה בבית בפועל, יחד עם דנית, מאז סוף 2002/תחילת 2003 ועד 5/4/06.

דנית טוענת בכתב ההגנה כי התובעים נתנו לה הרשאה להתגורר בבית ללא כל הגבלה או התניה, שכן, בזמן שניתנה ההרשאה, צפו עתיד ורוד לנישואיהם.
בשלב מאוחר יותר, כאשר חויב בעלה, ישראל, במסגרת הליכי הגירושין, בחודש 5/05, לשלם לה דמי מדור בסך של 650ש"ח לחודש, הסכימה דנית לטענתה לוותר על סכום חודשי זה, ובתמורה, הסכימו הוריו של ישראל כי היא תמשיך להתגורר בבית.

אשר לנתבעת, זו טוענת כי היא מעולם לא התגוררה בבית, אלא התגוררה תמיד בביתה שבמגדל העמק. הנתבעת טוענת כי היא רק באה לבקר את בתה, לעתים תכופות, על מנת לטפל בה ולסעוד אותה במצבה הקשה, זאת לאחר שישראל עזב אותה והותיר אותה לבדה בביתם המשותף. היא טוענת שבשל המרחק הרב, כשהיתה מגיעה לבקר את דנית, היתה גם לנה בבית, אך אין אלה "מגורים" בבית, ואין כל עילה לחייבה בתשלום דמי שימוש ראויים.

התביעה נגד דנית
דומה כי בתיק זה פטור אני מלדון בשאלה האם אמנם ניתנה או לא ניתנה לדנית, מלכתחילה, בעת כניסתה לבית, הרשאה להתגורר בבית "ללא כל הגבלה או התניה", כטענתה. שכן, גם אם אכן ניתנה הרשאה כאמור (דבר המוכחש ע"י התובעים), ברור שהיא בוטלה ואינה קיימת עוד, לפחות מיום שניתן

פסק דין
ע"י ביהמ"ש המוסמך לפינויה של דנית מן הבית.

אולם דנית טוענת, להבנתי, כי גם לאחר פסק הפינוי, היתה הסכמה של התובעים להמשך מגוריה בבית. המיתחם היה מיועד להריסה ובניה, בדרך של התקשרות צפויה בעיסקת קומבינציה עם קבלן. לטענתה, התובעים ראו כי עיסקת הקומבינציה המיוחלת, בינתיים "אינה מתקדמת", ועל כן הם הסכימו כי היא תמשיך לגור בבית, עד אשר תצא עיסקת הקומבינציה לפועל. יתירה מזו, אף היה להם לטענתה אינטרס שהיא תמשיך לגור, וזאת על מנת שהנכס יתוחזק ויישמר (וגם תשולם הארנונה על ידה).

לא מצאתי בחומר הראיות הוכחה לטענה כי ניתנה לדנית הרשאה להמשיך ולהתגורר בבית גם לאחר שניתן כנגדה

פסק דין
לפינוי. התובעים העידו כי מעולם לא נתנו לה כל הרשאה שכזאת, לאחר דרישת הפינוי שנשלחה אליה ב-7/4/03 (תצהיר התובע 1, סעיף 16, תצהיר התובע 2, סעיף 34). גם הליכי ההוצאה לפועל שנקטו התובעים, לפינוי דנית מהבית, מפריכים מכל וכל את טענתה כאילו ניתנה לה הרשאה להמשיך ולהתגורר בבית גם אחרי פסק הפינוי. פסק הפינוי ניתן ביום 27/5/04. משלא פינתה את הבית מרצון, פתחו נגדה התובעים סמוך לאחר מכן תיק הוצל"פ. ביום 28/11/04 נמסרה לה אזהרת ההוצל"פ. דנית ואמה נקטו הליכים שונים, במסגרת תיק
ההוצל"פ, על
מנת להשהות ולסכל את
הפינוי
(ר' תצהיר התובע 2, סע' 16 – 27), וזו הסיבה לכך שהענין נמשך עד יום 5/4/06. קשה לראות כיצד מתיישבת הטענה בדבר הסכמה להמשך מגוריה בבית, עם הליכי ההוצל"פ הנמרצים שנקטו התובעים לסילוקה מהבית. העובדה שהליכי הפינוי נמשכו זמן רב איננה נעוצה בשום אופן בכך שהתובעים הסכימו או השלימו עם המשך מגוריה בבית, אלא בכך שדנית ואמה הצליחו לעכב ולדחות את הפינוי עוד ועוד, בכך שהגישו, תמיד "ברגע האחרון", בקשות שונות לעיכוב הפינוי (תצהיר התובע 2, סעיף 18 וסעיף 23).

טענתה של דנית כי ניתנה לה הרשאה להמשיך ולהתגורר בבית, והתובע 1 לדבריה אף שכנע אותה לגור בבית, מתוך שהיה לו אינטרס כי מישהו יגור, יתחזק את הבית, וישלם את הארנונה (סעיף 2 לתצהיר דנית), טענתה זו כל כולה מתייחסת – כך ניתן ללמוד מהתצהיר –
לתקופה שלפני שהיא וישראל נפרדו ולפני שניתן כנגדה פסק הפינוי.
ברור שלא ניתן ללמוד מכך, כי הרשאה זו נותרה בתוקפה גם לאחר פרידתם ולאחר מתן פסק הדין לפינוי, והדבר גם לא נטען ולא משתמע מתצהירה או מעדותה בביהמ"ש.

הוא הדין ביחס לעדותה של אמה של דנית, היא הנתבעת. היא העידה כי התובע 1 אמר לדנית ולישראל, בנוכחותה, "למה לכם להשכיר דירה, זה עולה הרבה כסף, גם ככה הבית פנוי ואף אחד לא גר בו, ואתם תשלמו רק ארנונה עבור הדירה"
(פרו', עמ' 31, ש' 32 – 33). מתי
זה
היה?
לדבריה,
לפני
שדנית
חלתה
(משמע – לפני חודש 11/01)
(פרו',
עמ' 32,
ש' 3 – 4), ואף לפני שנישאו (משמע – לפני חודש 2/01): "לפני שהתחתנו, בזמן החתונה, הוא אמר לבן שלו שלא ישכור דירה כי חבל, ושיגורו בבית
הזה, וישלמו
רק
ארנונה"
(פרו',
עמ' 32, ש' 10 – 11). מה לכך ולהסכמה כביכול כי היא תמשיך לגור בדירה אף לאחר פסק הפינוי ממאי 2004?

ההסכמה אשר דנית בתצהירה טוענת כי היתה אחרי הפירוד ואחרי פסק הפינוי היא, שישראל חויב ביום 29/5/05 לשלם לה דמי מדור בסך 650ש"ח (ר' פסה"ד נספח י"ז לתצהיר ישראל), וההסכמה היתה, לטענתה, שהיא מוותרת על סכום חודשי זה של מדור, ובתמורה לכך, הסכימו הוריו של ישראל להמשך מגוריה בבית (סע' 2, 3 לתצהירה).

אינני מקבל טענה זו.
ראשית
, מדובר במעין טענת קיזוז או ויתור הדדי על זכויות. דא עקא, אין המדובר כלל באותם צדדים. חיוב המזונות מוטל על ישראל, ואילו הבעלים של הבית (שרק בכוחם ליתן למאן דהוא רשות שימוש) הם התובעים. ניתן אמנם, בהסכמה, "לקזז" או להסכים על ויתורים הדדיים, גם כשאין המדובר באותם צדדים, אלא שהנתבעות כלל אינן טוענות כי התובעים 2, 3 הסכימו לכך. לפי טענתן (סע' 2, 3 לתצהיריהן), היתה זו הסכמה של התובע 1 לבדו, או של "הורי ישראל", אולם אין כל טענה כי התובעים 2, 3 הסכימו, או ידעו על כך, או נטלו חלק בסידור זה. הטענה כי התובע 1 הסכים להמשך מגוריה של דנית בבית, בהעדר טענה כי גם התובעים 2, 3 הסכימו לכך, אינה יכולה כמובן לעמוד.
שנית
, אין כל מסמך התומך בטענה כי התובעים או מי מהם הסכימו להמשך מגוריה של דנית בבית, כנגד ויתורה על סכום המדור החודשי שישראל חויב לשלם לה.
שלישית
, לא הגיונית הטענה כי התובעים הסכימו למגורים חינם של דנית בבית, ששווי המגורים בו (לפי חוות דעת שמאית שהוגשה) הוא כ-700דולר לחודש, תמורת ויתורה של דנית על 650ש"ח לחודש.
רביעית
, עדות הנתבעת עצמה בנושא זה איננה מבוססת, שכן, לדבריה הסכמה זו הושגה בביהמ"ש למשפחה, אולם כאשר נשאלה האם היתה נוכחת בדיון זה, השיבה: "אני לא זוכרת, יכול להיות שכן" (עמ' 34, ש' 25 – 26).
חמישית
, לו באמת
הושגה הסכמה
בדבר ויתור על סכום המדור, כנגד המשך
מגורים
ואי-פינוי מהבית, יש להניח שהנתבעות היו מעלות טענה זו בבקשתן לדחיית מועד הפינוי, אותה הגישו ללשכת ההוצל"פ ביום 29/3/06. העתק הבקשה הנ"ל אמנם אינו מונח בפני
י, אולם מהחלטת ראש ההוצל"פ (סעיף 24 ונספח ז' לתצהיר התובע 2) אני למד כי טענה אשר כזאת לא הועלתה על ידן כלל ועיקר. וכך גם בבקשה אחרת שהגישה דנית, ביום 4/4/06, לביה"ד הרבני, בקשר לדחיית פינויה מהבית (נספח י"ב לתצהיר ישראל לוין), גם בה אין זכר ורמז לטענה כי הוסכם שלא לפנותה מהבית כנגד ויתורה על סכום המדור.
ושישית
, ב"כ הנתבעות, בסיכומיו, כלל לא הזכיר ולא חזר על הטענה בדבר המשך מגורים, כנגד ויתור על החיוב הכספי של המדור, ולפיכך יש לראות טענה זו כטענה שנזנחה, ובית המשפט לא ישעה לה (ע"א 447/92 פד"י מט (2) 102, בעמ' 107).

סיכומו של דבר, נראה כי אין ולא יכולה להיות בפיה של דנית כל הגנה כנגד תביעה זו. היא התגוררה בבית, על אף שניתן נגדה

פסק דין
לפינוי. היא לא הוכיחה טענתה כי התובעים או מי מהם הסכים או נתן לה הרשאה להמשיך ולהתגורר בבית אחרי פסק הפינוי. מחובתה אפוא לשלם דמי שימוש ראויים עבור כל התקופה מיום שהיה עליה לפנות ועד שפונתה בפועל, בכח, מן הבית. ויוזכר כי, כבר ביום 7/4/03, עוד בטרם הוגשה תביעת הפינוי, הודע לה, בכתב, כי יהיה עליה לשלם דמי שימוש אם לא תפנה את הבית.

טוען ב"כ הנתבעות כי הן פטורות מתשלום דמי שימוש ראויים, משום שהבית לא הושכר ולא היתה כוונה להשכירו, והא ראיה, שגם לאחר פינוייה של דנית מן הבית, באפריל 2006, לא השכירו התובעים
את
הנכס
(וראה
הסברו של התובע 1 לכך: פרו', עמ' 17 ש' 12 עד עמ' 18 ש' 18).
אינני מקבל טענה זו. התביעה היא בעילת עשיית עושר ולא במשפט ואין לכן רלוונטיות האם נגרם לתובעים נזק כתוצאה מכך שדנית לא פינתה את הבית. כך, למשל, גם בענין
ע"א 891/95 זידאני נ' אבו אחמד פד"י נ"ג (4) 769 נטען ע"י המערער (ר' בפיסקה 20, שם) כי אינו חייב בתשלום כלשהו עבור התקופה שהחזיק, כמסיג גבול, בקרקע של המשיבים, וזאת משום שנכסים אחרים באותו אזור עמדו בתקופה הרלוונטית ללא שימוש, ומכאן ששימושו בקרקע לא גרם למשיבים הפסד של דמי שכירות. ביהמ"ש העליון דחה טענה זו, בקובעו כי המשיבים זכאים לדמי שימוש ראויים, עפ"י העילה של עשיית עושר ולא במשפט, ולא עפ"י העילה הנזיקית. כמוסבר שם (בפיסקה 17), תביעת הנזיקין מכוונת לפיצוי בעל הקרקע בגין הנזק שנגרם לו בשל הסגת הגבול, בעוד שהתביעה בעשיית עושר אינה מתמקדת כלל בנזקו של התובע, כי אם בעושר שעשה הנתבע. "מטרתה להשיב לבעל הקרקע את העושר שעשה הזוכה כתוצאה מפלישתו לתחום זכויותיו של בעל הקרקע". העושר שעשה הזוכה הוא בכך, שהוא חסך לעצמו תשלום דמי שכירות או דמי שימוש, שחייב היה לשלמם לו נכנס למקום עפ"י הסכם שכירות עם בעל הקרקע. וכן (בפיסקה 21, שם):
"ההלכה שנתקבלה בשיטתנו היא כי מסיג גבול, העושה שימוש שלא כדין בקרקע זולתו, חייב להשיב את זכייתו שבאה לו מבעל הזכות מכח העיקרון של עשיית עושר ולא במשפט. מבחינה זו אין עוד הבדל בין זכייה המתבטאת בעשיית רווחים מיוחדים לבין זכייה שהיא החיסכון של דמי שימוש ראויים".

יכולה אולי להישאל השאלה: במקרה שבפני
י דנית לכאורה לא חסכה לעצמה תשלום דמי שכירות או דמי שימוש, שהרי אין מחלוקת שהיא קיבלה רשות להתגורר בבית ללא תשלום.

והתשובה על כך היא כמובן שהרשות הזאת בוטלה ע"י התובעים, ביום 7/4/03 (תאריך מכתב ההתראה לפינוי), או לכל המאוחר ביום 28/5/03 (תאריך הגשת תביעת הפינוי). אם חפצה דנית להמשיך ולהתגורר בבית גם אחרי שניתן כנגדה

פסק דין
לפינוי, יכולה היתה לפנות ולבקש הסכמת התובעים לכך, ותיאורטית, ייתכן שהיו מסכימים לכך, לתקופה מוגבלת, ותמורת תשלום. בתקופה זו (שנת 2004) דנית וישראל כבר היו פרודים, והליכי גירושין קשים התנהלו ביניהם[1]
, ובמצב דברים זה, אם בכלל היו התובעים נעתרים לבקשתה, אין כל סיבה להניח שהיו מסכימים לכך ללא תשלום של דמי שכירות חודשיים.

ואם לא היו מסכימים להתיר לה המשך מגורים בדירה (כפי שסביר יותר להניח), הרי ברור שלאור סירובה הנחרץ לעבור להתגורר במגדל העמק אצל אמה, ורצונה להיות קרובה לבתה הפעוטה שהמשמורת עליה ניתנה לישראל, היתה נאלצת לשכור דירה באזור המרכז, בדמי שכירות מלאים.

אם כן, מגוריה בבית "חסכו" לה תשלום של דמי שכירות (בין לתובעים, בין לצד ג'), והחיסכון הזה הוא הרווח, או "העושר", שעשתה על חשבון התובעים, ואשר התובעים זכאים, עפ"י דיני עשיית עושר, להוציאו מידיה.

התביעה נגד הנתבעת 2
ועתה אני עובר לתביעה כנגד הנתבעת (אמה של דנית), אשר לגביה – המחלוקת היחידה היא בשאלה האם התגוררה או לא התגוררה בבית, בתקופה הרלוונטית לתובענה.

באשר לתובעים, התובע 2 העיד בתצהירו (סעיף 14) כי הנתבעת עברה להתגורר יחד עם דנית בבית, וכן (סעיף 28) שבמשך כל התקופה שבה הם פעלו לפינוי הנכס (היינו: התקופה הרלוונטית לתובענה זו) הוא היה מגיע מדי סופשבוע לבית וראה שם את דנית ואת הנתבעת (וגם את אחיה של דנית). יצוין כי התובע 2 לא נחקר על ענין זה כלל, ועדותו בנקודה זו לא נסתרה.
התובע 1 העיד כי מאז שבנו, ישראל, עזב את הבית (8/2/03), הוא לא ביקר כלל בבית, וכי הוא עצמו לא ראה בעיניו את הנתבעת גרה בבית (פרו', עמ' 15 ש' 29, עמ' 16 ש' 3).
בנו, ישראל, העיד כי הנתבעת באה
לגור בביתם, וכי
זו
היתה סיבת
עזיבתו
את
הבית (עמ' 29, ש' 14 – 20), אך מהמשך עדותו עולה כי ביחס לתקופה הרלוונטית לתובענה, הוא אינו יודע מידיעה אישית ולא ראה בעיניו את הנתבעת מתגוררת בבית (עמ' 30, ש' 13 – 14).

בנוסף, העיד חוקר מטעם התובעים, מר הראל גוב. החוקר מפרט בתצהירו כי נטל עמו מספר תמונות של הנתבעת, והסתובב עם התמונות בין החנויות השונות ברח' ז'בוטינסקי בר"ג סמוך לרחוב רש"י. הוא נכנס בין היתר לדוכן פלאפל ברח' ז'בוטינסקי 116, ושאל את בעל המקום, ינון רצון, האם הוא מכיר את האשה בתמונות. ינון, מיד כשראה את התמונה, אמר שבוודאי שהוא מכיר אותה, ציין כי היתה לה חנות צמודה אליו, בז'בוטינסקי 118, וכי הוא היה רואה אותה הרבה בחנות, יחד עם בתה הנכה, ועוד בחור צעיר, והוא זוכר שהם התגוררו ברחוב רש"י. ינון הוסיף ואמר כי הנתבעת נהגה לבוא אליו לפלאפל להתלונן על מצבה ומצב בתה הנכה ועל כך שעומדים לפנות אותם מהבית ברחוב רש"י. הוא סיפר שהן אף ביקשו ממנו לחפש להן דירה חליפית באזור זה (תצהיר החוקר, סע' 7, 9, 10). הוא חזר על כך גם בחקירתו:
"ינון רצון הצגתי את התמונות ושאלתי אותו אם הוא מכיר אותה, ואמר שכן. הוא אמר שהיא גרה ברחוב רש"י, ושהוא מכיר את בתה הנכה, והוא יודע שהיא גרה שם, ואף מתכוונים להוציאה מהדירה והיא ביקשה ממנו שימצא לה דירה אם יש באזור".
(פרו', עמ' 11 ש' 32 עד עמ' 12 ש' 2, ש' 13 – 14).

אמת, עדותו של החוקר היא עדות שמיעה מובהקת (הוא מעיד על אשר ינון רצון סיפר לו) אלא שלא
היתה
כל
התנגדות
לכך, ועל כן זוהי ראיה כשרה לכל דבר וענין
(י'
קדמי,
"על הראיות", מהד' תשס"ד-2003, חלק ראשון, בעמ' 497).

סביר להניח שעל העדויות הללו בלבד – ונוכח הכחשתה הנמרצת של הנתבעת –
לא הייתי קובע ממצא כי הנתבעת אכן התגוררה בבית בתקופה הרלוונטית לתביעה. אלא שלעדויות שציינתי מתוספת שורה של ראיות נוספות (מצורפות לתצהיר ישראל לוין), התומכות תמיכה של ממש בטענה כי הנתבעת אכן התגוררה בבית:

(א)
הנתבעת עצמה, בדיון בביהמ"ש למשפחה ביום 29/9/02 (נספח ב' לתצהיר ישראל), אומרת:


"אני נמצאת בבית שלו כדי להגן על הבת שלי".

"במשך שנה מאז שבתי חלתה אני נמצאת איתה, ולא עזבתי אותה דקה".
"אני נכנסתי לגור שם ברשותו. לאן אני ילך? אין לי בית. בכסף שהיה לי רציתי להשכיר בית כדי לגור ליד הבת שלי, והמבקש לקח ממני את הכסף הזה, ומה אני יעשה? הבת שלי רוצה שההורים שלה יגורו איתה.
אני מוכנה לעזוב את הבית בתנאי שיהיה לי איפה לגור ליד הבת שלי, אני לא מוכנה לעזוב את הבת שלי איתו".

(ב)
בתסקיר אגף הרווחה של עיריית ר"ג מיום 27/10/02 (נספח ג' לתצהיר ישראל) נכתב:
"דנית מתגוררת ברמת גן בדירה בה התגוררו בני הזוג, דנית זקוקה לטיפול צמוד, ועמה מתגוררים כיום אחיה ואמה".
"אמה של דנית, דליה, המתגוררת עמה, מטפלת בה ...... לדעתה, אסור שדנית תעזוב את הבית בר"ג ..... והצעתו של ישראל נועדה לעזור למשפחתו המורחבת המבקשת לפנותם מהדירה....".
"דליה, אמה של דנית המטפלת בה היום יחד עם בנה ומתגוררים עמה....".

וראה גם תסקיר אגף הרווחה מיום 4/12/02, בעמ' 4, שם.

(ג)
בתסקיר אגף הרווחה מיום 21/1/03 (נספח ה') נכתב כי "אמה של דנית עזבה את בית המשפחה על פי ההסכם ועברה להתגורר אצל חברה בתל אביב".
אולם פחות מחודשיים ימים לאחר מכן, בתסקיר מיום 10/3/03 (נספח ו') נכתב: "דנית מתגוררת בבית המשפחה ועמה מתגוררת אמה ומטפלת פיליפינית".

(ד)
דנית עצמה במכתב מיום 13/7/03, כותבת אל האפוטרופוס הכללי: "אם יש לך איזשהו חשש שאני זקוקה לעזרה נוספת, יש לי את אמי שגרה עמי, ומסייעת אותי כבר חודשים רבים, מהיום שחליתי....".

טוען
ב"כ
הנתבעות,
לכאורה
בצדק,
בסיכומיו,
כי
כל
הראיות
הללו
היו
מהשנים
2002 – 2003, ואילו התקופה הרלוונטית לתביעה הן השנים 2004 – 2006.
תשובתי לכך היא זו: נכון שהראיות עליהן הצבעתי בפיסקה הקודמת אינן מוכיחות כי הנתבעת התגוררה בבית בתקופה הרלוונטית לתובענה. אך הן בוודאי ובוודאי מוכיחות, כי הנתבעת אינה אומרת את האמת כשהיא טוענת:
"אתה מנסה להוכיח שגרתי בבית? אני לא גרתי בבית חד משמעית. תביא לי צילום אחד שגרתי בבית. אני הולכת וחוזרת, כן" (עמ' 35, ש' 15 – 16).

מכל מקום, לתצהיר ישראל לוין צורפו ראיות נוספות, המתייחסות ישירות לתקופה הרלוונטית לתביעה:

(ה)
הנתבעת עצמה חתמה, בשמה של דנית (בתוקף תפקידה כאפוטרופסיתה), על תצהיר של דנית, מיום 20/12/04 (נספח ט'), ובו אומרת דנית כך (בסעיף 8): "בניגוד לאמור בתצהירו של בעלי, אמי עברה להתגורר עמי רק לאחר שבעלי עזב את הבית....".
יצוין, עם זאת, כי באותו תצהיר ממש כותבות דנית/הנתבעת גם היפוכם של דברים (סע' 17 וסע' 19, שם), היינו, כי הנתבעת כלל אינה מתגוררת בבית, אלא בביתה שבמגדל העמק, ורק באה לבקר פעם בשבוע ליום או יומיים.

(ו)
הנתבעת עצמה, בדיון בביהמ"ש למשפחה ביום 11/9/05 (נספח י'), העידה כך:

"ש. איפה התגוררת כשדנית חלתה?

ת. במגדל העמק

ש. איפה את גרה היום?

ת. אצל דנית, אני מטפלת בה".

(ז)
דנית עצמה בבקשה מיום 4/4/06 לביה"ד הרבני (נספח י"ב) כותבת כי: "התובעת מתגוררת עם אמה, ממועד קרות האירוע המוחי לתובעת... בדירה בבעלות אבי הנתבע".

(ח)
הנתבעת העבירה את חשבונות הטלפון בבית על שמה (נספח י"ג).

(ט)
דנית עצמה בשיחת טלפון עם ישראל מיום 1/8/08 (התמליל הוגש כנספח ט"ו) מודה יותר מפעם אחת כי אכן אמה (הנתבעת) עברה להתגורר עמה, וגרה עמה לכל אורך התקופה (ראה בתמליל, עמ' 5, עמ' 26, עמ' 30), אם כי אני ער לכך שבאותו תמליל משמיעה דנית לא פעם גם את הטענה שהנתבעת לא גרה איתה אלא רק באה לבקר ולטפל בה, ולנה רוב הזמן אצל חברה שלה בתל אביב (תמליל, עמ' 6 – 7).

מן האמור לעיל עולה כי רוב רובן המכריע של הראיות, שצורפו לתצהיר ישראל לוין, מצביעות על כך שהנתבעת אכן התגוררה בבית בתקופה הרלוונטית לתביעה. מדובר בראיות "איכותיות", היינו, דברים שנאמרו או נכתבו בידי הנתבעת או דנית בעצמן, או בידי עובדות סוציאליות שבמסגרת עבודתן המקצועית ביקרו שוב ושוב בבית ודיווחו אודות מה שראו.

משלל הראיות עליהן הצבעתי, רק בשני מקומות הועלתה ע"י דנית או ע"י הנתבעת הטענה כי לא התגוררה בבית: בתצהיר מיום 20/12/04, ובתמליל השיחה מיום 1/8/08. אך יצוין כי התצהיר מיום 20/12/04 נעשה ונחתם לאחר שכבר ניתן פסק הפינוי ואף הוחל בהליכי הוצל"פ לפינוי (האזהרה נמסרה ביום 28/11/04), וייתכן כי היה מי שחשב כבר אז כי יהיה זה "חכם יותר" לטעון, שהנתבעת אינה מתגוררת בבית. ואדגיש, כי טענה זו, בתצהיר הנ"ל, לא באה אלא בתגובה לטענה שטען ישראל לוין כי הנתבעת מתגוררת בבית (כך עולה במפורש מסעיף 17 לתצהיר הנ"ל: "ברצוני לציין כי בניגוד לאמור בתצהיר של בעלי, צו הפינוי הינו רק נגדי ולא נגד אמי אשר כלל אינה מתגוררת בדירה").
ולמרות זאת, בגוף אותו תצהיר (בסעיף 8) מעלה דנית גם טענה הפוכה לחלוטין, באשרה כי אמה אכן עברה להתגורר עמה בבית.

אשר לתמליל מיום 1/8/08, שיחה זו נתקיימה כאשר התובענה שבפני
י כבר תלויה ועומדת, ושבועיים לאחר שנתקיימה ישיבת ק"מ (15/7/08), בו הצהיר ב"כ הנתבעת לפרוטוקול כי הנתבעת לדעתו צריכה להיות "מחוץ" לתיק זה, משום שהיא גרה במגדל העמק ולא בבית נשוא התובענה. כלומר, כבר ברור וידוע לדנית היטב מהי המחלוקת ומהי העמדה שעליה להציג.

ולמרות זאת, באותו תמליל אמנם אומרת דנית שאמה לא התגוררה איתה, אולם היא מאשרת, ויותר מפעם אחת, גם היפוכו של דבר, היינו, כי אמה (הנתבעת) עברה להתגורר והתגוררה עמה בבית לאורך כל התקופה.

ממכלול הראיות שאיזכרתי בפיסקאות 20, 22 עולה לדעתי הוכחה ברורה (גם אם ישנם, פה ושם, "בקיעים", וכוונתי בעיקר לאותו תצהיר מיום 20/12/04) שהנתבעת התגוררה בבית בתקופה הרלוונטית. אזכיר בהקשר זה כי אין מוטל על התובעים להוכיח טענתם "מעל לכל ספק סביר", אלא רק "להטות את מאזן ההסתברויות". את הנטל הזה, לאור המצבור הרב של הראיות, וגם לאור האמור להלן ביחס לעדויות הנתבעות, אני סבור שהרימו.

הנתבעת מצידה טענה בכתב ההגנה וגם בתצהיר עדותה הראשית (סעיף 4) כי היא התגוררה ומתגוררת דרך קבע במגדל העמק, ורק היתה באה לעתים תכופות על מנת לבקר ולטפל בדנית, וכשהיתה באה, היתה לנה בבית. רק בחקירתה הנגדית של הנתבעת צצה לה לפתע הגירסה כי כאשר הגיעה הנתבעת לבקר את דנית ולטפל בה, היתה לנה בלילות אצל חברה בתל אביב, אסתר גבאי (פרו', עמ' 33, ש' 26 – 29). כל העדים מטעם הנתבעת הציגו "גירסה אחידה" כי הנתבעת היתה לנה אצל חברתה בת"א, ורק כאשר המטפלות הפיליפיניות היו עוזבות (דבר שקרה לעתים תכופות מאד) היתה הנתבעת גרה אצלה, עד אשר נמצאה מטפלת אחרת (עמ' 34 ש' 1 – 4, עמ' 39 ש' 24 – 33, עמ' 45 ש' 22 – 24, עמ' 46 ש' 12 – 13, ש' 22). משום מה, אין זכר לגירסה אחידה זו בתצהיר עדותה הראשית של הנתבעת, וגם לא בכתב הגנתה.

הנתבעת נשאלה כיצד היא מסבירה את העובדה שביום 11/9/05 העידה בביהמ"ש למשפחה (נספח י' לתצהיר ישראל לוין) כי היא גרה אצל דנית.
הנתבעת השיבה כי –
"בתקופה הזו שהוא מדבר עליה לא היתה לה פיליפינית, הפיליפיניות היו עוזבות כי היה קושי לטפל בה... אז בזמן שהפיליפינית היתה עוזבת, הייתי באה ומחליפה אותה. לא התכוונתי שאני מתגוררת באופן קבוע..... אני רק בזמן
שהיתה
בורחת
לה
הפיליפינית
אני
הייתי
באה"
(פרו',
עמ'
34,
ש' 7 – 12).

אלא שהיא נשאלה לגבי דבריה בביהמ"ש בשנת 2005, ותשובתה אינה מתיישבת עם העובדה שמטפלות פיליפיניות היו לדנית אך ורק עד שנת 2004 (ראה סעיף 7 לתצהיר דנית, וסעיף 7 לתצהיר הנתבעת), כלומר, בשנת 2005 כבר לא היו לה מטפלות.
הנה כי כן, אם ביום 11/9/05 היא העידה כי היא מתגוררת בבית, הרי זה לא משום שבמועד זה היה "פסק זמן" בין מטפלת אחת למחליפתה, אלא משום שבשנת 2005 כלל לא היו מטפלות פיליפיניות לדנית (כך עולה הן מתצהיר דנית, הן מתצהיר הנתבעת), ומשום כך הנתבעת היא זו שהתגוררה איתה (שהרי אין חולק שמצבה של דנית חייב טיפול, ולא איפשר באותה תקופה להותיר אותה בבית בגפה).
או, אם אנסח זאת בפשטות: מתצהיר הנתבעת ותצהיר דנית עולה כי משנת 2005 ואילך, כבר לא היו לדנית מטפלות פיליפיניות, ואם כך הדבר, הרי שברור, גם לפי גירסתן הן, שבתקופה זו (שהיא מרבית תקופת התביעה) הנתבעת התגוררה בבית, כפי שאכן אישרה במו פיה בביהמ"ש ביום 11/9/05.

הנתבעת השכילה כנראה להבין את משמעות האמור לעיל, ועל כן תיקנה גירסתה וטענה כי היו לדנית מטפלות גם בשנת 2005 (פרו', עמ' 34, ש' 18). טענה חדשה זו נוגדת את האמור בתצהירה שלה ובתצהירה של דנית, ולא היה בפיה הסבר לסתירה זו (עמ' 34, ש' 15 – 20).

כמו כן העידה הנתבעת (עמ' 34, ש' 18) כי בשנת 2006 כבר לא היו מטפלות פיליפיניות לדנית, אולם בהמשך עדותה שכחה כנראה את גירסתה הקודמת והעידה היפוכו של דבר, כי גם בשנת 2006 היו מטפלות פיליפיניות (עמ' 38, ש' 31).

כשאני שוקל את משקלן המצטבר של מכלול הראיות והעדויות משני הצדדים, ובשים לב לכל האמור לעיל, סבורני כפי שכבר ציינתי כי עלה בידי התובעים להרים את הנטל המוטל עליהם בתובענה אזרחית להוכיח טענתם כי הנתבעת התגוררה בבית בתקופה הרלוונטית לתובענה. את המשקל המכריע בענין זה נתתי כמובן לא לעדויות בע"פ, כי אם לראיות שצורפו לתצהיר ישראל לוין, הכל כמפורט לעיל, ואשר בהן חזרו הן הנתבעת והן דנית (וגם רשויות הרווחה) פעם אחר פעם (לרבות בתקופה הרלוונטית) על כך שהנתבעת מתגוררת בבית.

לסיום חלק זה, הייתי מצטט את דבריו של כב' השופט ח' כהן בענין ע"פ 421/71 מימרן נ' מ"י פד"י כו (1) 281, בעמ' 287:

"אל העובדה הפסיכולוגית הפשוטה שלענין חיפוש האמת וקביעתה, עדיפה עדות מוקדמת על פני עדות מאוחרת, מצטרפת עובדה נוספת, הנלמדת מניסיון החיים, והיא, שאם חוזר בו העד מעדותו המקורית ומעיד את היפוכה, אין הוא עושה זאת בדרך כלל כדי לתקן טעות שטעה בתום לב, כי אם כדי להשיג מטרה אשר אין לה עם קביעת האמת ולא כלום – בין שפעלה עליו השפעתם של המעוניינים ונוגעים בדבר, בין שהוא מצפה לטובת הנאה לעצמו משינוי עדותו, ובין שעדותו החדשה רק הותאמה לצרכי המשפט".

לסיכום אני קובע כי הנתבעת התגוררה בבית בתקופה הרלוונטית לתובענה, ועל כן חייבת אף היא ביחד ולחוד עם דנית בתשלום דמי שימוש ראויים לתובעים.

גובה הסכום
באשר לסכום דמי השימוש
הראויים, הוגשה מטעם
התובעים חוות
דעת
של
השמאית
גב' שרונה ברזילי. השמאית מכירה את הנכס היטב, שכן ביקרה בו ארבע פעמים (בשנים 1993, 2000, 2003, 2007). השמאית נתנה חוות דעת מפורטת וקבעה כי דמי השימוש הראויים בתקופה 14/7/04 – 13/7/05 הם: 660דולר לחודש, ובתקופה 13/7/05 – 4/4/06 הם: 750דולר לחודש, ובסה"כ בשקלים 67,198ש"ח.

הנתבעות לא הגישו חוות דעת שמאי מטעמן, וגם לא ביקשו לחקור את שמאית התובעים על חוות דעתה.

למרות זאת, תיקון קטן יש לתקן בחישוב: התקופה 13/7/05 – 4/4/06 היא קצת פחות מתשעה חודשים מלאים, ועל כן, בחישוב מדויק, התוצאה לתקופה זו היא 30,508ש"ח (ולא 31,320ש"ח כפי שקבעה השמאית) ועל כן התוצאה הסופית היא 66,386ש"ח.

אינני מוסיף לכך את הסכום, שהשמאית מתייחסת אליו, בגין הפסד ריבית המשולמת ע"י הבנק על השקעה אלטרנטיבית, בין משום שהשמאית לא ביארה על שום מה זכאים התובעים לריבית המשולמת בבנקים בארה"ב (סעיף 8.5 לחוות דעתה), בין משום שלא צירפה את החישוב, ובין משום שהתובעים לא הזכירו ענין זה בסיכומיהם, וביקשו רק לפסוק להם דמי שימוש ראויים, ולא מעבר לכך.

טוען ב"כ הנתבעות כי מצבו של הנכס היה ירוד מאד. כמו כן הוא טוען כי חוות הדעת אינה מדוייקת, הואיל והיא מתייחסת ליחידת דיור אחת, שעה שבפועל הבית כולל שתי יחידות דיור.
אינני מקבל טענות אלה. כאמור לעיל, השמאית מטעם התובעים ביקרה במקום לא פחות מארבע פעמים וניתן להניח כי היא מכירה את המקום הכר היטב. היא הביאה בחשבון את מצב תחזוקת הבית, ויודעת מן הסתם היטב כמה יחידות דיור ישנן. לא ניתן "לתקוף" בדרך זו את חוות הדעת, בלא שהמומחית זומנה להיחקר בביהמ"ש. גם לגופו של ענין, הטענה בדבר שתי יחידות דיור איננה נכונה. נכון שבמקור, היו שם שתי יחידות דיור, אך כפי שהעיד התובע 1, "עוד לפני הפינוי, היחידה הזאת הרבה שנים קודם, לפני הפינוי, ולפני תביעת הפינוי, וכשהם עוד גרו ביחד, היחידה הזאת עברה לרשותם, כלומר היה הכל ביחד כיחידה אחת" (פרו', עמ' 15, ש' 21 – 27).
גם לא נכונה הטענה כאילו באחת משתי היחידות היו מאוחסנים חפצים של התובעים. נכון שחפציו של התובע 2 נמצאו בעבר באחת היחידות (ר' עדותו עמ' 19, ש' 25 – 27), אולם החפצים הללו פונו משם, כאשר ישראל ודנית באו לגור בבית (עמ' 20, ש' 3 – 4).
גם הטענה (בסעיף 10 לסיכומי הנתבעות) כי דנית השקיעה כספים רבים בשיפוץ הנכס, לא ברור למה היא מכוונת וכיצד יש בה כדי להשפיע על גובה דמי השימוש הראויים, ובפרט שטענה זו נטענה בעלמא, מבלי להוכיח מה הושקע, כמה הושקע, ומבלי לצרף מסמכים כלשהם לענין זה (בכדי שלא להאריך יותר, אפנה לסיכומי התובעים, פיסקאות 88 – 92 ובייחוד לפיסקה 96).




סיכום

לסיכום, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעות ביחד ולחוד לשלם לתובעים סך
66,386ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 5/4/06 ועד התשלום בפועל.
בנוסף, אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובעים את אגרת המשפט, ושכר השמאית, וכן, בנוסף שכ"ט עו"ד בסך 10,000ש"ח בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, על ההוצאות – מיום הוצאתן, ועל שכ"ט עו"ד – מהיום, ועד התשלום בפועל.



ניתן היום,
י"ד אלול תשס"ט, 03 ספטמבר 2009, בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא

פסק דין
זה לצדדים.









[1]
תסקיר פקידת הסעד מיום 4/12/02, נספח ד' לתצהיר ישראל לוין, מתאר את הסכסוך כ"סכסוך משפחתי קשה, אלים, ומאיים מאד".







א בית משפט שלום 1544-07/07 בנימין לוין, יוסף לוין, רות קוטנר נ' דנית דנה לוין, דליה אברג'ל (פורסם ב-ֽ 03/09/2009)