פסקי דין על אנט אלמליח |

16819-06/09 עח     06/09/2009




עח 16819-06/09 אנט אלמליח נ' מדינת ישראל










בית המשפט המחוזי בחיפה

ע"ח 16819-06-09
אלמליח נ' מדינת ישראל



06 ספטמבר 2009






אנט אלמליח



ע"י ב"כ עו"ד ש' בלומנפלד


העוררת


נגד



מדינת ישראל



ע"י ב"כ עו"ד א' יטח

המשיבה



החלטה

א. רקע

1.
ערר על החלטת בית משפט השלום קריות (כב' סגן הנשיא, מר מ' ארגמן) מתאריך 9.6.2009 בתיק ה"ת 13646-05-09.

2.
בבסיסם של דברים עומד כתב אישום, אשר הוגש לבית המשפט קמא בתיק פ' 279/08, כנגד שני נאשמים, דניאל ברונפמן ושחר אוחיון. בכתב האישום נטען, כי שני הנאשמים פרצו לדירת מגורים וגנבו ממנה תכשיטים. לאחר הפריצה, נטל הנאשם מס' 1 (ברונפמן) את התכשיטים ונסע מהמקום על אופנוע מסוג סוזוקי. שוטרים שראו אותו סימנו לו לעצור אך הוא נמלט, ולאחר מכן נטש את האופנוע במקום פלוני. משנמצא האופנוע התברר, כי לוחיות הזיהוי שלו זויפו, באופן ששתיים מהספרות המרכיבות את מספר הרישוי של האופנוע, שונו לספרות אחרות.

3.
במסגרת החקירה שהתנהלה, האופנוע נתפס, והוא מצוי עד עתה בהחזקת משטרת ישראל.


ב. ההליך בבית המשפט קמא

4.
העוררת היא הבעלים הרשום של האופנוע, ובבקשה שהגישה לבית המשפט קמא, עתרה לכך שבית המשפט יורה למשטרת ישראל למסור לה את ההחזקה באופנוע, שכן נגדה לא הוגש כתב אישום כלשהו.


אעיר, שהגם שטענת העוררת, כי נגדה לא הוגש כתב אישום היא טענה נכונה, הרי שכנגד בנה יונתן הוגש גם הוגש כתב אישום. בתחילה הואשם יונתן ביחד עם שישה נאשמים אחרים, לרבות ברונפמן ואוחיון, באותו כתב אישום (אם כי באישום אחר), בביצוע עבירות שונות, אך לפי החלטה שניתנה בבית המשפט קמא, כתב האישום המקורי שהוגש תוקן, והפרשה הקשורה לשימוש באופנוע, על ידי הנאשמים ברונפמן ואוחיון, הופרדה. יודגש אפוא, שבנה של העוררת אינו מעורב בעבירות שבוצעו על ידי הנאשמים ברונפמן ואוחיון, אשר היו כרוכות בשימוש באופנוע.


5.
בית המשפט קמא דחה את בקשת העוררת להשיב לידה את האופנוע שנתפס. בהחלטתו קבע בית המשפט קמא, כי בין הצדדים קיימת מחלוקת בדבר הבעלות באופנוע, באשר לטענת המשיבה, הגם שהאופנוע רשום על שמה של העוררת, הרי שהוא אינו בבעלותה, כי אם בבעלות בנה יונתן. עוד הוסיף וקבע בית המשפט קמא, כי מלבד המחלוקת בשאלת הבעלות,
יש לדחות בקשתה של העוררת משני טעמים. הטעם האחד היה, שהאופנוע שימש לביצוע עבירה, אגב זיוף לוחיות הזיהוי שלו. הטעם השני היה, כי במסגרת גזר הדין יהיה בית המשפט מוסמך לשקול חילוט האופנוע, ואז תינתן לעוררת ההזדמנות לטעון טענותיה.


על החלטה זו הוגש הערר שלפני.


ג. טענות ב"כ הצדדים

6.
בא כוח העוררת חזר על הטענות שטען בפני
בית המשפט קמא, והוסיף, כי במהלך החקירה נתפס כלי רכב נוסף, אשר הוחזר לבעליו, ועל כן אין זה מן המידה, שכלי רכב אחד הוחזר לבעליו, ואילו כלי רכב אחר, האופנוע, לא יוחזר לעוררת. עוד הוסיף בא כוח העוררת וטען, כטענה מקדמית, כי על פי הפרשנות שיש ליתן לסעיף 35 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש)[נוסח חדש], תשכ"ט – 1969 (להלן – "הפקודה"), לא התקיימו התנאים הדרושים להמשך החזקתו של האופנוע בידי המשטרה, ומכיוון שלא ניתן בשלב כלשהו צו לפי סעיף 34 לפקודה, יש להחזיר את האופנוע לעוררת לאלתר.


7.
לעומת טענות אלה טען בא כוח המשיבה, כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא. לטענת בא כוח המשיבה, אין מקום לקבל טענת בא כוח העוררת בנוגע לסעיף 35 לפקודת סדר הדין הפלילי, שכן סעיף זה מחייב להחזיר חפץ שנתפס אם לא "הוגש משפט" בתוך שישה חודשים, והרי במקרה שלפני הוגש כתב האישום. עוד הוסיף בא כוח המשיבה וטען, כי רישום הבעלות באופנוע על שם העוררת אינו רישום היוצר זכויות אלא רישום דקלרטיבי בלבד, ובמקרה הנדון הוא אינו משקף את הבעלות האמיתית, שהרי לעוררת אין רישיון לנהיגת אופנוע, וככל הנראה הרישום נעשה בעת שבנה יונתן רכש את האופנוע. עוד מפנה בא כוח המשיבה לכך, שבנה של העוררת מסר בחקירתו במשטרה, כי מכר את האופנוע תמורת 10,000 ₪ לברונפמן, וכזכור, ברונפמן זה הוא זה שנאשם בכך שעשה שימוש באופנוע לצורך ביצוע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. לטענת בא כוח המשיבה, אם נכונה טענת בנה של העוררת, כי הוא מכר את האופנוע לברונפמן, הרי יתכן והעוררת משמשת ככלי בידי ברונפמן, הנאשם, על מנת לקבל בחזרה את ההחזקה באופנוע.


ד. דיון

8.
לעניין הטענה המקדמית שנטענה:

ראשית אתייחס לטענה המקדמית שנטענה על ידי בא כוח העוררת, בנוגע לסעיף 35 לפקודת סדר הדין הפלילי. סעיף 35 לפקודה קובע לאמור:

"אם תוך ששה חדשים מיום תפיסת החפץ על ידי המשטרה, או מיום שהגיע לידיה, לא הוגש המשפט אשר בו צריך החפץ לשמש ראיה ולא ניתן צו על אותו חפץ לפי סעיף 34, תחזיר המשטרה את החפץ לאדם אשר מידיו נלקח; אך רשאי בית משפט שלום, על


פי בקשת שוטר מוסמך או אדם מעוניין, להאריך את התקופה בתנאים שיקבע."


סעיף 34 לפקודה, הנזכר בסעיף 35, ואשר עליו סומך בא כוח העוררת את יהבו, קובע לאמור:

"על פי בקשת שוטר שהוסמך לכך על ידי קצין משטרה בדרגת מפקח משנה או בדרגה גבוהה מזו דרך כלל או לענין מסוים (להלן

—

שוטר מוסמך), או על פי בקשת אדם התובע זכות בחפץ, רשאי בית משפט שלום לצוות כי החפץ יימסר לתובע הזכות או לאדם פלוני, או שינהגו בו אחרת כפי שיורה בית המשפט

—

הכל בתנאים שייקבעו בצו."


לטענת בא כוח העוררת, אפילו הוגש כתב אישום בתוך שישה חודשים מיום תפיסת החפץ, אך לא ניתן על ידי בית המשפט צו לפי סעיף 34 לפקודה -
המורה למסור את החפץ למי שתובע זכות בו או לאדם פלוני או צו אחר המורה כיצד לנהוג בחפץ - יש להחזיר את החפץ לבעליו, ובמקרה שלפני לעוררת.


לאחר ששקלתי טענות בא כוח העוררת, הנני דוחה את הפרשנות המוצעת על ידו. בסעיף 35 נקבעו שני תנאים מצטברים, אשר בהתקיימם יש להחזיר את החפץ לידי האדם ממנו נלקח, ואלה הם:

(א)
לא "הוגש המשפט" בתוך שישה חודשים.
(ב)
לא ניתן צו לפי סעיף 34 המורה כיצד יש לנהוג בחפץ.


במקרה שלפני התנאי הראשון לא מתקיים, שכן כתב האישום הוגש בתוך שישה חודשים. כיון שהתנאי הראשון אינו מתקיים, יוצא המקרה מגדר תחולתו של סעיף 35.

על כן, הנני דוחה טענתו המקדמית של בא כוח העוררת.


9.
ולגופו של עניין:


למעשה כל טענות העוררת מבוססות על כך שהיא הבעלים הרשום של האופנוע. שאלת משמעות רישומו של אדם כבעלים של כלי רכב במשרד הרישוי, התעוררה מספר פעמים בפסיקה, ועל פי ההלכה הנוהגת עתה, רישום הבעלות בכלי רכב הוא רישום הצהרתי בלבד, אם כי חשיבותו רבה, שכן הוא יוצר מאגר נתונים בידי הרשות, שהציבור מסתמך עליו (וראה: רע"א 5379/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נ"א(4) 464, בעמ' 472 – 473 (1997)). ואולם, כיוון שמדובר ברישום שאינו רישום היוצר זכויות (קונסטיטוטיבי) אלא ברישום הצהרתי (דקלרטיבי), על עסקאות בכלי רכב חלה הוראת סעיף 33 לחוק המכר, תשכ"ח – 1968, לפיו, הבעלות בכלי הרכב עוברת לקונה עם מסירת כלי הרכב לידי הקונה (אלא אם הוסכם בין הצדדים אחרת). אדגיש, כי הבעלות עוברת במסירת כלי הרכב לקונה, אפילו רישום הבעלות במאגר המידע של משרד הרישוי לא שונה בעקבות זאת. לדברים אלה חשיבות לאור הדברים שמסר בנה של העוררת בהודעותיו במשטרה, עליהם אעמוד להלן.


10.
העוררת עצמה, הגם שהינה הבעלים הרשום של האופנוע, אינה מחזיקה ברישיון נהיגה כלל, לא לאופנוע ולא לכלי רכב אחר, היא אינה יודעת מה סוג האופנוע, ואף אינה יודעת מה שוויו. יתרה מזאת, אם בעלותה של העוררת באופנוע היא בעלות אמיתית, כי אז מתבקש היה שתציג הסבר מניח את הדעת, כיצד הגיע האופנוע שבבעלותה לידיו של ברונפמן.


לעומת זאת, מההודעה שמסר בנה של העוררת, יונתן, בתאריך 2.3.2008 (שעה 13:51), עולה, כי יונתן היה זה שנהג באופנוע "מנהג בעלים", הוא זה שקנה אותו (שם, גיליון מס' 3 שורות 66 – 67) והוא שמכר את האופנוע לברונפמן תמורת 10,000 ₪, לאחר שצבע אותו. יונתן מסביר בעדותו כי מסר את האופנוע להחזקתו של ברונפמן, אך מכיוון שהאחרון טרם שילם לו את התמורה שהוסכמה, יונתן המשיך להחזיק במסמכי האופנוע. נראה אפוא לכאורה, שלצד הרישום הדקלרטיבי של העוררת כבעלת האופנוע, יונתן היה בעליו האמיתי של האופנוע, והוא מכר את האופנוע ומסר את ההחזקה בו לברונפמן.


אציין, כי ברונפמן עצמו התבקש להתייחס בחקירתו לדבריו של יונתן, אך בחר בזכות השתיקה.


11.
מכל מקום, טענת העוררת בדבר בעלותה באופנוע אינה נטולה מספק, ויש רגליים לסברת בא כוח המשיבה, שהבעלות האמיתית באופנוע (להבדיל מהבעלות הרשומה), נתונה בידי אדם אחר, ואפשר כי זה ברונפמן עצמו, שהרי כך מתבקש לכאורה מהדברים שמסר יונתן, בנה של העוררת, בהודעותיו. לדברים אלה יש להוסיף את העובדה, כי לכאורה מדובר בחפץ ששימש לביצוע עבירה, ואפשר כי בסוף המשפט המשיבה תבקש לחלטו, ואז, כמובן, שלעוררת תהיה הזכות לטעון טענותיה.


בנסיבות שכאלה, הנני סבור, שאין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא.


10.
לעניין טענת האפליה:


טענת האפליה לא נטענה באופן מפורש בהודעת הערר, אלא הועלתה בעל פה במהלך הדיון. בא כוח העוררת הגיש העתק מהבקשה שהוגשה להחזרת כלי הרכב האחר, ומקריאת הבקשה עולה, כי כלי הרכב האחר הוחזר לבעליו האמיתי לאחר שהבעלים טען, כי הרכב ניתן לאוחיון ללא ידיעת הבעלים
על כך שהרכב ישמש לביצוע העבירה.

להבדיל מהמקרה הנוגע לכלי הרכב האחר, שם הוחזר הרכב לידי בעליו האמיתי, הרי שבמקרה שלפני קיים ספק ניכר בדבר בעלותה של העוררת באופנוע. לכך יש להוסיף, שאם נכונות אמרותיו של בנה יונתן, הרי שהבעלים האמיתי של האופנוע הוא ברונפמן, אשר לכאורה השתמש באופנוע, המצוי בבעלותו שלו, בעת ביצוע העבירות המיוחסות לו.


על כן, הנסיבות הנוגעות לשני כל הרכב שונות בתכלית, וממילא לא ניתן להחיל עליהם דין זהה, ולטענת האפליה אין כל מקום.


ה. סיכום

11.
אשר על כל האמור לעיל, הנני דוחה את הערר.


ניתנה היום,
י"ז אלול תשס"ט, 6 בספטמבר 2009, והודע בפומבי.









עח בית משפט מחוזי 16819-06/09 אנט אלמליח נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 06/09/2009)