פסקי דין על מרים עוזרי | פסקי דין על נציבות שירות המדינה

213/09 עעמ     10/09/2009




עעמ 213/09 מרים עוזרי נ' נציבות שירות המדינה




בעניין:
מרים עוזרי

ע"י עו"ד שגית יוגב - ג'נודי

המערערת
נ ג ד
נציבות שירות המדינה

ע"י ג'ני גינזבורג
מפרקליטות המחוז
המשיבה
פסק דין
לפני ערעור על פסק דינו של בית הדין למשמעת לעובדי המדינה בירושלים (אורי כהן, מ"מ אב בית הדין, יו"ר; עו"ד יעקב לוזון, חב"ד ומר מייק לוין, חב"ד) בתיק בד"מ 73/08, בו הורשעה המערערת בעבירות לפי סעיפים 17(1)(2) ו-3 לחוק שירות המדינה (משמעת) תשכ"ט - 1969 (להלן: "החוק") וננקטו כנגדה אמצעי המשמעת כדלקמן: נזיפה חמורה, פיטורים לאלתר, פסילה משירות המדינה למשך שנה אחת ופסילה למילוי תפקיד למשך שנה וחצי מיום גזר הדין, לכל תפקיד במשרד החינוך.
הערעור נסוב הן לגבי הכרעת הדין והן לגבי העונש (אמצעי המשמעת).

רקע כללי
1. המערערת כבת 50, נישאה בגיל צעיר ובעלה לא עבד, ולאחרונה אף חלה ועבר ניתוח. המערערת הינה המפרנסת היחידה והמטפלת בבתה הצעירה ובעלה ולאחרונה התגלה אצל המערערת מחלה המכונה "טלסמיה".
המערערת עבדה למעלה מעשרים שנה במשרד החינוך בירושלים, ובתקופה הרלוונטית להליך זה, כמנהלת לשכתו של ד"ר תומר ששימש כסמנכ"ל למינהל הכשרה, השתלמויות והדרכה לעובדי הוראה במשרד החינוך (להלן: "המשרד").
במסגרת תפקידה, זכאית היתה המערערת לפנות לוועדה לאישור גמול השתלמות בדירוג המינהלי (להלן: "הוועדה"), כאשר על פי הקריטריונים לקבלת הגמול יש צורך במאה שעות לימוד להכשרה וכן שעות לימוד נוספות להעשרה בלבד.

כתב התובענה
2. כתב התובענה ייחס למערערת את המעשים כדלקמן:

"א. פרטי האישום
1. בתקופה הרלוונטית לכתב התובענה, שימשה הנאשמת כמנהלת לשכתו של מר איציק תומר, סמנכ"ל למינהל הכשרה, השתלמויות והדרכה לעובדי הוראה במשרד החינוך.
2. באחד מהימים 13 או 14 לחודש יוני 2007, התגלגלה לידי הנאשמת תעודת גמר של קורס בשם "יישומי מחשב" אשר נערך במכון הנרייטה סולד בין התאריכים 26.5.05-15.9.05. תעודה זו (להלן: "התעודה המקורית") נמסרה לנאשמת, על פי בקשתה, על ידי הגב' לימור שגיא, שותפתה לחדר אשר השתתפה בקורס דלעיל.
3. הנאשמת צילמה העתק מהתעודה המקורית ובהמשך לכך זייפה את המסמך, על ידי כך שמחקה את פרטיה של גב' ל ימור שגיא מהשורה המציינת את השם ומספר תעודת הזהות של הזכאי לתעודה וכתבה תחתם את פרטיה שלה.
4. ביום 29.7.07 הגישה הנאשמת את המסמך המזויף לועדה לגמול ההשתלמות בדירוג המנהלי יחד עם תעודות נוספות, וזאת בכוונה לקבל באמצעותו תוספת גמול למשכורתה.
5. לא זו אף זו, הנאשמת שיתפה גורמים אחרים ובהם גב' לימור שגיא בפרטי חקירתה, זאת שעה שהחקירה בעניינה לא הושלמה ולמרות שהוזהרה לבל לעשות כן.
6. במעשיה אלו, פגעה הנאשמת במשמעת שירות המדינה, לא קיימה את המוטל עליה כעובדת מדינה והתנהגה באופן שאינו הולם את תפקידה.
ב. סעיפי החוק לפיהם מואשמת הנאשמת:
סעיף 17(1), (2), ו-(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963".
הכרעת הדין בבית הדין קמא
3. משכפרה המערערת בכתב התובענה, התנהל משפט כהלכתו, ובסופו של יום ניתנה הכרעת דין ממצה, מפורטת ומנומקת היטב החובקת 52 עמודים.
מהכרעת הדין עולה כי המערערת הגישה שלוש פעמים את הבקשה לוועדה בתאריכים אלה: 26.1.05; 1.5.07; 29.7.07, כאשר בשתי הפעמים הראשונות נענתה בשלילה והודע לה כמה שעות עליה להשלים, ובפעם השלישית בקשתה אושרה לאור הגשת התעודה המזויפת, וזאת עד לביטולה בעקבות גילוי הזיוף.
בית הדין בחן את כל חומר הראיות ושקל את טענות הצדדים בהרחבה ביחס לכל שלב בשרשרת האירועים הרלוונטיים לאישום, לרבות הבקשות שהוגשו לוועדה, הצורך בהשלמת קורס או השתלמות לצורך קבלת גמול ההשתלמות וכלה בנסיבות הגשת התעודה בדבר סיום קורס יישומי מחשב בהיקף 100 שעות שנערך בתקופה שבין 26.5.05 עד 15.9.05, שמקורו היתה התעודה שקיבלה העדה לימור שגיא שעבדה בחדר אחד עם המערערת (מוצג ת/11א) אשר זויף והוגש לוועדה כתעודה על ביצוע הקורס על ידי המערערת (מוצג ת/8).
בית הדין סמך ידו על עדויות עדי התביעה, ודחה את גירסתה של המערערת בדעת רוב, כנגד דעת המיעוט (חב"ד מייק לוין) לפיה טענות ההגנה מעוררות ספק בתשתית ראיות התביעה.

טיעוני המערערת
4. המערערת טוענת כי בית הדין הפך נטלים, ולמעשה הטיל על המערערת להוכיח שלא היא זו שעמדה מאחורי זיוף התעודה.
שגה בית הדין עת קבע כי אדם מן הישוב יכול לקבוע שמדובר בזיוף ודחה את חוות הדעת של המומחה לכתב יד מטעם המערערת. כך אף לא היה מקום, לטענתה, לזקוף לחובתה את הימנעותה מהעברת דוגמאות כתב ידה של עדת התביעה.
בית הדין התעלם מהימנעות התביעה להגיש חוות דעת מומחה לכתבי יד מטעמה. למערערת נגרם נזק ראייתי כתוצאה מהאמור לעיל. לא היה מקום לאשר לתביעה מטעמה לוותר על עדותו של ד"ר תומר, שעה שסביר היה להניח כי יעיד לטובתה. אשר לעדה המרכזית, לימור שגיא, טוענת המערערת כי זו גילתה מעורבות יתר בחקירה, פנתה לחוקר לבירור מצבה ואף ביקשה לקבל את תפקידה ומשרתה של המערערת, דהיינו היה לה אינטרס שיוגש כתב אישום כנגד המערערת (כדברי חב"ד לוין בדעת המיעוט).
אין בשיחה הלקונית עם העדה לימור שגיא כדי לבסס הרשעה בשיבוש חקירה. ויש צורך להוכיח לעניין היסוד הנפשי "כוונה" להשפיע על מהלכה.

אשר לעונש, טוענת המערערת כי אמצעי המשמעת שננקטו כנגדה הם חמורים, קיצוניים ואינם מידתיים בנסיבות העניין, ובמיוחד על רקע מצבה הקשה, מצבה הרפואי והמתח הנפשי, והיותה עובדת מצטיינת וקבלת פרס "העובדת המצטיינת".

תשובת המשיבה
5. הכרעת הדין מאוד מפורטת, מנומקת ומבוססת על ממצאי מהימנות. בסופו של דבר בית הדין קובע שהוא מאמין באופן מלא לעדות לימור שגיא ויתר עדי התביעה, וכי אינו נותן אמון בעדותה של המערערת. למערערת אין כל הסבר או גרסה כיצד הוכנסה אותה תעודה מזויפת למעטפת המסמכים ששלחה.
סברת המערערת שלימור שגיא היא זו שזייפה את התעודה במקום המערערת ושלחה אותה לוועדה לגמול השתלמות, עלתה בשלב מאוחר, בשלב ניהול המשפט עצמו בלבד, בעוד שבחקירתה המערערת שללה אפשרות כזאת, והדבר שולל את דעת המיעוט שסברה שנותר ספק סביר לגבי הנקודה הזאת.

הטענה שלימור שגיא עשתה זאת כדי לפגוע במערערת לא עלתה בשלב החקירה. עלה שהיחסים בין השתיים לא היו כל כך גרועים, הן עבדו ביחד במשך שנים, סיפרו אחת לשניה הכל, עובדה שגם בעניין של החקירה עצמה, אחרי שכבר נפתחה החקירה, לימור שגיא לא מספרת מה שאלו אותה. בית הדין קיבל באופן מלא את גרסתה. היו עניינים שגרמו למתיחות ביניהם. כאשר לימור שגיא יצאה לחופשת לידה הוציא ד"ר תומר מכתב למנהלת אגף כח אדם לגבי האפשרות להעביר אותה מלשכתו. אולם לבסוף היא לא הועברה. אחרי שהיא חזרה מחופשת הלידה היא החליטה שהמערערת היא זו שגרמה לד"ר תומר לכתוב את אותו מכתב. זה היסוד של הטענה מדוע לימור שגיא תבצע עבירות פליליות ומשמעתיות כל כך חמורות רק כדי לנקום ולפגוע בהמשך עבודתה.
בית הדין שולל בצורה מפורטת ומנומקת את הטענה של ביצוע עבירה על ידי לימור שגיא והפללת המערערת ולא התרשם שיש בסיס לטענה. המערערת עצמה שללה את האפשרות שלימור שגיא תעשה כזה דבר.
בית הדין לא הפך את הנטלים, כעולה מהכרעת הדין. בית הדין קובע במפורש שהתביעה עמדה בנטל ההוכחה.

6. לעניין עבירת השיבוש. נטען שנדרשת הוכחה של כוונה ולמערערת לא היתה כוונה. הרי די בהלכת הצפיות בעניין הזה. המערערת יכלה לצפות שאם נאמר לה שלא לדבר עם אף אחד על עדותה ומיד עם חזרתה היא סיפרה ללימור על מה נשאלה בחקירתה יכלה לצפות למה זה יכול לגרום. די בכך כדי להקים את יסודות העבירה. מה גם שלא עוסקים בעבירה פלילית עצמה אלא בעבירה משמעתית הנגזרת מהעבירה הפלילית.

7. לגבי העונש. בגזר הדין לא נפל פגם. גזר הדין מנומק, מרובה אסמכתאות. בית הדין נתן דעתו לנסיבותיה המיוחדות של המערערת ושקל את מכלול השיקולים, על כך שעומדת לזכותה תרומה רבת שנים לשירות המדינה, על כך שבית הדין שקל בכובד ראש מה אמצעי המשמעת הראויים להטיל על המערערת. בית הדין הגיע לכלל מסקנה שלא ניתן לאפשר למערערת להמשיך את עבודתה בשירות המדינה נוכח הפגיעה החמורה שהיא פגעה בטוהר המידות ונוכח הפסול הערכי שדבק במעשיה.
דיון
כללי
8. אכן, בית הדין ניתח את כל העדויות והראיות שהוצגו לפניו, ולא השאיר אבן בלתי הפוכה. בסופו של יום קיבל את גירסת המשיבה ודחה את גירסת המערערת, בתוך כך לא ניתן להגיע למסקנה שמבוקשת על ידי המערערת לפיה בית הדין הפך את הנטלים.
בית הדין לא זו בלבד שקיבל כמהימנה את עדות לימור שגיא, אלא שהמערערת עצמה בחקירתה היא היא שהרחיקה את העדה ממעורבות במשלוח התעודה לוועדה.

הבקשות לגמול השתלמות
9. בחקירה בפני
חוקר המשמעת היא למעשה הודתה שהיא זו שטיפלה בצירוף התעודות. בית הדין הביא קטעים נרחבים מדבריה בחקירה (מוצג ת/1), מהם ניתן ללמד שאכן המערערת בשלב מסוים טענה כי שלחה את שתי הבקשות הראשונות, אולם לא את השלישית, אולם מדברים נוספים מפיה ניתן היה להסיק שהיא אכן שלחה אף את הבקשה השלישית.
החומר שהתקבל חזרה אחרי דחיית הבקשה השניה בה היו חסרות לה עדיין 62 שעות, הונח לדבריה במגירה בשולחנה בעבודה שאמנם לא היתה פתוחה, אולם המגירה לא נעולה.
כך, אפילו היתה למי שמעוניין להכשילה והוא (היא) שלקח את החומר והבקשה ושלח את זה לוועדה, אין יסוד לסברה זו או לאפשרות זו באשר הגב' בטאט העידה שהמערערת אמרה לה בשיחה טלפונית שיש לה תעודה נוספת בין הגשת הבקשה השניה לבין השלישית (פרו', 8). וכן אף בעדותה של פנינה ברכה, מזכירת הוועדה שציינה בפני
חוקר המשמעת כדלקמן.

"ש. האם זכור לך המקרה של גב' מרים עוזרי
?
ת. אני זוכרת שהגברת עוזרי, עובדת משרד החינוך, התקשרה כמה פעמים, היא שאלה לגבי כמה שעות היא צריכה להשלים ואני אמרתי לה, בנוסף שלחנו לה מכתב על כמה חסר לה. לאחר מכן מרים התקשרה אליי ואמרה שיש לה עוד תעודה נוספת, אני אמרתי שתשלח את כל החומר חזרה עם התעודה". (ת/12, עמוד 1 שורות 9-13).

10. מעיון במוצג ת/4 - זו הבקשה המקורית לקבלת גמול השתלמות, עולה כי היא הוחתמה שלוש פעמים בחותמת בצורה מלבנית "נתקבל" ב"הסתדרות עובדי הממונה גמול השתלמות"), כשבמרכזה של החותמת מצוין התאריך. משמע החומר הוחזר למערערת פעמים ונשלח על ידה פעם נוספת.
על נוהג זה להחזיר את הבקשה (על צירופיה) לעובד, העיד אילן רשף והסביר כי לא ניתן לאחסן אלפי בקשות, ולפיכך עד שהתנאים מתמלאים אין צורך בתיוק הבקשה, אלא מחזירים אותה לעובד עם הודעה על החסר - כדוגמת המוצג ת/3.

11. חלק מדבריה, בעדותה בבית הדין, בהרחיקה עצמה צעד נוסף משליחת הבקשה בפעם השלישית מהווה אף עדות כבושה (ראו 5874/00 לזרובסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד כה(4), 249, 260), וכך גם לגבי החשד לגבי משלוח התעודה לוועדה על ידי לימור שגיא.
מן המורם עולה כי אין כל ספק שהמערערת היא ששלחה את הבקשה בפעם השלישית עם התעודה המזויפת (ת/8). כך קבע בית הדין, ואין מקום להתערבות ערכאת ערעור בממצאיו העובדתיים והמסקנה בעקבותם.
זיוף תעודת גמול ההשתלמות (ת/8)
12. המשיבה הרימה הנטל המוטל עליה והוכיחה מעבר לכל ספק סביר את העובדות שבכתב התובענה, ולא היתה מחלוקת שת/8 הינה מזויפת.
יש לדחות אף את הטענה בעניין חוות הדעת של מר חגג, הגם שהיא אינה מעלה ואינה מורידה, אף לא היה צורך בחוות דעת מטעם התביעה מלכתחילה. אפרט.

אכן בית המשפט יכול להגיע למסקנה כי מסמך הינו מזויף על פי מראה עיניו והפעלת שכל ישר אף ללא עזרת מומחים (ראו ע"א 58/86 משה לוי נ' יצחק שרמן, פ"ד מד(4), 446).

אף בדין העברי ישנה מחלוקת בדבר שיטת זיהוי כתב יד, בין זו המסתמכת על "היכרות מוקדמת" לבין זו המסתמכת על "השוואת כתב היד".

לשיטת הרמב"ם אין די שהחותם יאמת את חתימתו (על שטר) אלא עליו לאשר את תוכן הדברים הכתובים במסמך, אולם:

"לשיטת הרמב"ם, אף אם העדים החתומים על השטר אינם זוכרים את תוכנו, אין מניעה מלקיימו באחת מן הדרכים החלופיות, בין על דרך 'כתב ידם יוצא ממקום אחר', היינו השוואת כתב ידם לדוגמאות מאומתות, בין על דרך עדות חיצונית על חתימתם, כלומר היכרות מוקדמת של עדים כשרים עם כתב ידם. בכגון זה, אין צורך בעדות העדים עצמם על תוכן השטר ..." (אודי וולף, ינה גרבר, רחל גבאי-פרידסון, (להלן – "המחברים"). גמר חתימה טובה, פרשת השבוע, וזאת הברכה, תשס"ה, גיליון 181, בעריכת אביעד הכהן ומיכאל ויגודה).
שלושת המחברים הינם, עובדי מז"פ במשטרת ישראל, ודוגלים מטבע הדברים בדרך השוואת כתבי יד ("השווה ומשווה קטון וגדול"), מציינים במאמרם, וככל שהנושא מתייחס לענייננו, ולענין דוגמאות אקראיות, כדלקמן:

"דוגמאות אקראיות מאפשרות היכרות 'טבעית' עם כתב היד, ואילו בדוגמאות שהאדם מתבקש לכתוב משתדלים ליצור מעין סביבה טבעית. האדם מתבקש להעתיק את המסמך שבטיעון פעמים אחדות בתנאים הדומים ככל האפשר לתנאים שנכתב בהם המסמך הנבדק, תוך הקפדה על סוג הנייר, משטח הכתיבה, כלי הכתיבה, מצב הכתיבה (בעמידה, בשכיבה או בישיבה) ועוד. אחר כך, מנתח המומחה לזיהוי כתבי יד את המסמך המוטל בספק לעצמו ואת הדוגמאות לעצמן, ואחר כך משווה את התוצאות ומשקללן". (שם, 4).

בסופו של יום, ההכרעה בשאלה אם מדובר בזיוף מסמך מסורה לבית המשפט, כפי שנקבע בע"א 46/77 היינץ בוכוולד נ' בנק ברקליס דיסקונט בע"מ, פ"ד לג(1), 715, כדלקמן:
"הכל מסכימים שמותר לבית-המשפט לקבוע אמיתותה של חתימה על סמך חוות דעת של מומחה מוסמך למקצוע זה, אולם המסקנה הסופית מוסיפה להיות בידי בית-המשפט הוא, ולא אחר, צריך להשתכנע באמיתות החתימה. כדי שחוות דעת גרפולוגית תוכל לשמש יסוד לפסק-הדין, התהליך שבו הגיע המומחה למסקנתו להיות גלוי לפני השופט, כי הרי הגרפולוגיה אינה מדע סתרים שצפונותיה אינן ניתנות להסברה אף לשופט שלא התמחה במקצוע זה, ואין להפוך את חוות הדעת הגרפולוגית מעין אוראקל של דלפי. כמו שנאמר בפסק-דין סקוטי המובא בספרו של crossעל דיני הראיות, מהדורה 4, בעמ' 385, 34, s.c (1953) david v. edinburgh mgistrates s.c. מפי השופט cooper, על תפקידם של עדים מומחים: (34, 40, s.l.t 54 (1953) david v. edinburgh mgistrates s.c)" (שם, עמ' 719).
(כן ראו ע"פ 410/72 מדינת ישראל נ' קיזל, פ"ד כח(1) 256, 261).

לענין דרך יישום של תורת הסימנים על ידי מומחים ראו א' וולף וי' נובוסלסקי, "תוקפם הראייתי של סימני זיהוי", פרשת השבוע, וישב, תשס"ג, גיליון מס' 101, הערה 20.

עדות ד"ר תומר
13. אשר להעדת הממונה על המערערת ד"ר יצחק תומר, הרי שהוא לא רשום בכתב התובענה המקורי כעד תביעה. המערערת היתה ערה לכך ובדיעבד לא נראה כי היתה תוצאה שונה אם היה מעיד כעד תביעה מלכתחילה.

בפ"ח (י-ם) 5035/03 מדינת ישראל נ' יוסף בן ברוך, (אתר נבו) (23.12.03), כב' השופטים עדיאל, ענבר ובן עמי), נפסק כי:

"אמנם, גם נגד ההגנה ניתן להסיק מסקנות כאשר זו נמנעת מלהביא ראיות התומכות בגרסתה והנמצאות תחת ידה (ר' ע"פ 437/82 אבו נ' מ"י, פ"ד לז(2) 85, 97-98; ע"פ 531/80 אבוחצירא נ' מ"י, פ"ד לו(3) 589, 596).
אולם, במקרה שלפנינו מעמדה של ההגנה שונה מזה של המאשימה. הסנגור הצהיר כי ניסה להביא את אתי דביר להעיד מרצונה, אך לא הצליח וחשש להביאה בעל כורחה. מצב זה שונה לחלוטין ממצב בו נאשם נדרש לתת הסבר סביר לראיה מסבכת, כגון הימצאותו בזירת העבירה, או המצאות כלים ששמשו לעבירה ברשותו, שאז עליו לתת הסברים ולהביא ראיות. בנסיבות אלה, כאשר מדובר בהוכחת טענה פוזיטיבית של התביעה באמצעות ראיה שאינה מצויה בידי הנאשם, הנטל להעיד את גב' דביר רבץ לפתחה של התביעה ולא לזה של ההגנה. במצב דברים כזה, התביעה לא תוכל להישמע בטענה שגם ההגנה יכולה הייתה לזמן את העדה למתן עדות." (שם, פסקה 120).

שקרי המערערת

14. בית הדין התייחס בהכרעת הדין לאמרות המערערת לפני חוקר המשמעת ולעדותה בבית הדין, ובתוך כך למהימנותה, ועשה כן בזהירות ובהתבטאות הראויה, בציינו:

"ניסיונותיה להרחיק עצמה מפנייתה זו לוועדה, ואי נתינת כל הסבר לאופן הגעת מעטפת מסמכיה לוועדה בפעם השלישית מטילים צל כבד על אמינות גירסתה כפי שיובהר בהמשך". (הכרעת הדין, ע' 13).

ובהמשך:

"גרסאותיה של הנאשמת באשר לקשר שלה לתעודה (ת/11(א')) ולידיעה שלה, אודות קורס "יישומי מחשב" האמור היו מתחמקות ובעלת סתירה פנימית". (הכרעת הדין, עמ' 19).

וכן:

"טענתה של הנאשמת כי לא הבחינה בחסרונה של חבילת תעודותיה ממגירתה, וכי מישהו אחר נטל אותה ושלחה לוועדה, היא מופרכת וחסרת כל בסיס". (הכרעת הדין, עמ' 23).

כך גם בנושא חתימת לימור שגיא על ערבות למערערת לאחר מעשה, ציין בית הדין:

"עלינו לציין בצער כי תשובות דחוקות אלה אינן מסבירות את החתימה של שגיא על הערבות לטובת הנאשמת. מעשה זה נעשה בדרך כלל בין ידידים ומקרובים דווקא ולא בין מי ששומר טינה לרעהו. מכל מקום אין בתשובות הנאשמת כל רצף הגיוני שהרי חתימה על ערבות הינה ביטוי של רצון טוב שהמרחק ממנה ומ"עשיית דברים מאחורי הגב' "או תקיעת סכין בגב" רחוק כרחוק מזרח ממערב." (הכרעת דין, עמ' 32).

נראה אפוא, כי בית הדין חש בשקרי המערערת, ואולם בהעדר צורך בהזקקות להם כסיוע לעניין ההרשעה, לא עשה שימוש בדבריה השקריים מפן זה.

כב' השופטת מ' נאור התייחסה לסוגיית שקרי הנאשם, בציינה:

"אמנם, שקריו של הנאשם כשלעצמם אינם יכולים להוות בסיס להרשעה (ראו: ע"פ 426/67 בארי נ' מדינת ישראל, פ"ד כב(1) 477, 483 (1968)), אולם במקרה שלפנינו, בו שינוי הגירסאות והשקרים של המערער לא נבעו ממניעים אחרים פרט לניסיון לכסות על אשמתו (והשוו: ע"פ 7832/04 פלוני נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 4.5.2006)), התנהגות המערער מתווספת לשאר הראיות הפוזיטיביות כנגדו ומצביעה על אשמתו (ראו: בש"פ 3138/05 חסיד נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 3.5.2005))". (ע"פ 9897/05 אלמגור נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(4) 1867, 1879).

נזק ראייתי
15. אף טענה זו של המערערת יש לדחות. בית הדין התייחס לסוגיה. אכן לא היה מקום להגיע למסקנה כי החוקרים לא בדקו מספר סוגיות ובכלל זה את נסיבות בקשתו של ד"ר תומר להפסיק את עבודתה של לימור שגיא, זאת מטעמי בית הדין (ע' 44), הן בשל העובדה שהמערערת עצמה הרחיקה את לימור שגיא מזיוף ת/8 או שליחתו לוועדה, והן לאור הפסיקה שאליה הפנה ('פרשת טראבין').

בפרשה זו (ע"פ 17141 מדינת ישראל נ' אחמד טראבין, (אתר נבו) (3.11.08), נאמר מפי כב' השופט י' דנציגר, כדלקמן:

"כאשר טוען נאשם לקיומם של מחדלי חקירה, בית המשפט יבחן האם אלו אכן התקיימו והאם הם מעוררים חשש כי קופחה הגנתו של הנאשם באופן המקשה עליו להתמודד עם חומר הראיות נגדו. רק במידה שהתשובה תהא חיובית, משקלו של מחדל החקירה יבחן ביחס למכלול הראיות ובמקרים המתאימים היעדר ראיה הנובע ממחדל זה ייוחס לתביעה ויכול שיסייע לנאשם לבסס את טענתו לספק סביר, כפי שמציין חברי, השופט א' לוי:

"משקלו והשפעתו של המחדל החקירתי נבחנים לא רק בהתייחס למחדל החקירתי כשהוא לעצמו, אלא תוך שקלולו לאור מכלול הראיות שהונחו בפני
בית-המשפט. העדר ראייה שמקורה בחקירת משטרה, ייזקף לחובתה של התביעה בעת שקילת מכלול ראיותיה, ויכול הוא לסייע לנאשם כשבית-המשפט ישקול אם טענותיו מקימות ספק סביר (פרשת אלחורטי הנ"ל; ע"פ 5152/04 אגרונוב נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו]; ע"פ 4384/93 מליקר נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו])." (שם, פסקה 54).
דברים אלה יפים אף לעניין דעת המיעוט, באשר אף אם סבר חב"ד לוין כי לא יהא זה מופרך לחשוב שלימור שגיא ביקשה נקמה, הרי החוקרים לא התמקדו בחשש זה לאור דברי המערערת בהודעתה לפניהם.

פרשת שיבוש הליכי חקירה
16. בתום החקירה הראשונה וגביית הודעתה (ת/1) הוזהרה המערערת שלא לשתף אחרים בנושאי החקירה, אולם היא שוחחה על כך עם לימור שגיא.
אין מחלוקת שאכן היא שוחחה עימה על הנושא כעולה מהמובאות מת/2 שציטט בית הדין, ודברי המערערת בחקירתה, אלא שטענת הסניגורית הינה כי היה צורך להוכיח כוונה להשפיע על החקירה.
לאור תשובותיה של המערערת כאמור לעיל, הבינה היא את משמעות האיסור ותוצאותיו. יחד עם זאת, נראה בעיני כי די אף בעצימת עיניים של המערערת כדי להרשיעה בעבירה המיוחסת לה בנדון.
17. על מהותה של המודעות לטיב המעשה, עמדה כב' השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש בע"פ 5938/00 ניסים אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3), 873, בציינה:

"סעיף זה הוחק במסגרת תיקון 39 לחוק העונשין. מדברי ההסבר להצעת-החוק עולה כי בסעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין התקבלה גישתו של פרופ' פלר, לפיה "עצימת עיניים" הינה התעלמות מודעת מאפשרות קיומה של נסיבה על אף החשד שמא היא מתקיימת, והימנעות עובר למעשה מבדיקת המצב לאשורו (ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין (כרך א, תשמ"ד) 519). הסעיף קובע כי עצימת עיניים הינה שוות ערך למודעות בפועל ("ידיעה ממשית"). התפיסה המעוגנת בסעיף הינה, כי האנטי-חברתיות הגלומה בהתנהגות של נאשם, שחשד באפשרות שמא מתקיימת נסיבה שיש בה כדי להפליל את מעשהו אך הוא בחר לפעול מבלי לבדוק אם היא אכן מתקיימת אם לאו, שקולה כנגד פעולה מתוך מודעות בפועל לקיום אותה נסיבה. (ש"ז פלר "טעות במצב דברים" מחקרי משפט יב (תשנ"ה) 5, 20)." (שם, עמ' 899)

בע"פ 8641/04 ראובני-בוכניק נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(1), 294, עומד כב' השופט א' א' לוי על המודעות הנדרשת בסעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין, בציינו:
"באשר לטיבו של החשד המפיח רוח חיים בהוראתו של סעיף 20(ג)(1), ראוי להוסיף את שני אלה. ראשית, הפסיקה קבעה כי 'עצימת עיניים' מתקיימת מקום בו החשד המפעם בליבו של המבצע הוא חשד ממשי, מעשי, רציונאלי, ואין להסתפק בחשד מופרך, שאין לו אחיזה במציאות. שנית, וכאן העיקר, בבסיסו של הרעיון בדבר עצימת-העיניים ניצב חשד אישי, סובייקטיבי, המתעורר בליבו של העושה פנימה, ועל אף הקושי המעשי שהדבר עשוי לעורר, אין די בחשד אובייקטיבי שהיה צריך להתעורר בליבו באותן נסיבות, או בחשד כזה שהיה מתעורר בליבו של ה'אדם הסביר' (ראו ע"פ 5938/00 ניסים אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3), 873, 899; ע"פ 7580/02 אחמד ג'אבר נ' מדינת ישראל, לא פורסם; ע"פ 11328/03 מדינת ישראל נ' עותמאן כיאניה, לא פורסם; וכן מאמרו של מ' קרמניצר, "תיקון 39 לחוק העונשין – חמש שנים לחקיקתו", מגמות בפלילים - עיונים בתורת האחריות הפלילית (תשס"א-2001), 55, בעמ' 71). הרעיון הניצב בבסיסה של הלכה זו הוא כי אין זה ראוי לרתום את הכלל בדבר עצימת-עיניים, כלל שנועד לסייע בדרכי הוכחתה של 'מחשבה פלילית', כהגדרתה בסעיף 20(א) לחוק העונשין, כדי להרחיב יסוד-נפשי זה על-ידי החדרתם של אלמנטים אובייקטיבים לתוכו" (שם, 298).

ברע"פ 7560/01 התובע הצבאי הראשי נ' סמל שובין דמיטרי, פ"ד נט(3) 931, קובע הנשיא א' ברק כדלקמן:
"על מנת לעשות שימוש בעצימת העיניים לא די בכל חשד. החשד הסובייקטיבי צריך שיהא חשד ממשי ולא די בראשית חשד או בשמץ חשד. מנגד אין צורך לבסס חשד שעוצמתו מתקרבת לידיעה של ממש (פרשת אזולאי, בעמ' 896). חשד ממשי יכול, לפיכך, מכוח דוקטרינת עצימת העיניים, לבסס מודעות, במקום שזו דרושה גם בעבירת סם" (שם, 939).

בת"פ (ירושלים) 3120/02 מדינת ישראל נ' אליהו רון, תק-מח 2006(4), 8560, התייחס כב' השופט מ' גל לסוגיה, בציינו:
"כזכור, על-פי הכלל ניתן לייחס לנאשם את החשד כאשר נמנע מלבררו לאשורו כדי להימנע מעשיית העבירה. צא ולמד! בין אם בירר את החשד אך לא הפיגוֹ והוא עדיין מקונן בלבו, ובין אם לא בירר אותו כלל ואפילו משום שלא יכול היה לבררו, ניתן לייחס לו מודעות לקיומו של החשד (פלר, שם, 519 בס' 638). בשני המקרים כאחד האשמה הרובצת עליו אחת היא: הוא פעל מתוך התעלמות מודעת לאפשרות קיומם של אותם רכיבי העבירה." (שם, עמ' 8688)

כמו כן כפי שציין בית הדין בגזר הדין, בע"פ 236/88 אברהם איזמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 485, קבע בית המשפט העליון שסעיף 244 לחוק העונשין (שכותרתו שיבוש הליכי משפט, ולעניין זה "הליך שיפוטי" כולל גם חקירה פלילית), אינו דורש כי המעשה שנעשה יהיה בפועל בעל השפעה על מהלכי המשפט, אלא:

"יכול שעבירה תתגבש אף אם המעשה, שהוא בגדר הרכיב ההתנהגותי, לא השיג את התוצאה המבוקשת של ההבאה לעיוות דין"..." (שם, 510).

בע"פ 150/88 לושי נ' מדינת ישראל פ"ד מב(2) 650, 659, קבע בית המשפט:

"כאשר המדובר הוא בשיבוש מהלכי משפט, שהיא פגיעה באושיות המשפט, ביקש המחוקק לקבוע עבירה כבר על השלב הראשוני או המוקדם של המעשה בלי להתנות זאת בשיבוש בפועל" (שם, 659).
ראה גם רע"פ 7153/98 אורי אלגד נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5) 729, 743 שם נפסק כי מנוסחו של סעיף 244 לחוק העונשין עולה כי אין הכרח להוכיח גרימת תוצאה של שיבוש הליכי משפט. על כן מהווה העבירה, עבירת התנהגות ולא עבירת תוצאה. הנחת המחוקק היא שהפגיעה באושיות המשפט על ידי מעשה, שנעשה מתוך שאיפה לשיבוש הליכים היא כה חמורה ומסוכנת, עד כי אסר על כך בלי לדרוש שיתקיים שיבוש הליכים ממש.

18. נשוב לאזהרת המערערת בסיפא הודעתה (ת/1), ממנה עולה כי היא הוזהרה כדלקמן:

"הערת החוקר: אני מזהיר אותך כי אסור לך לדבר עם אף אדם שאינו מוסמך לכך מטעם גורמי החקירה על כל פרט מהחקירה, לרבות הפרטים שעליהם נשאלת, האנשים שעליהם נשאלת, המסמכים שהוצגו בפני
ך וכיוצ"ב. כל הפרה של הוראה זו תהווה עבירה פלילית של שיבוש חקירה".
הנה כי כן, לא נאמר לה במפורש להמנע מדיבור עם אנשים מסוימים, ולא מאוזכר שם של אדם כלשהו. הגם שאין לכך השפעה על הרשעתה, אולם בנסיבות בהן המערערת לא הורחקה ממשרדה, ולא יצרה קשר עם לימור שגיא באופן יזום אלא כתוצאה ממפגש בחדר העבודה המשותף להן, הרי שיש בכך מקצת מן האימרה "לפני עיוור לא תשים מכשול", ולכך יש מקום לשקול לעניין העונש.

התוצאה לעניין ההרשעה
19. לאור כל האמור, לא אוכל לקבל את ערעורה של המערערת לעניין ההרשעה, והוא נדחה בזאת.

גזר הדין
20. בית הדין שקל את כל הנתונים כמפורט בגזר הדין, דבר דבור על אופניו, ואיזן בין התאמתם של אמצעי המשמעת לבין השגת תכליות דיני המשמעת, טיב העבירות, מיהות העובד והמערכת אליה הוא משתייך וההקרנה על נורמות התנהגות של עובד בשירות המדינה (ראו עש"מ 3666/08 אחמד חסן אסדי נ' נציבות שירות המדינה
(7.11.07), אל מול נסיבותיה האישיות של המערערת, תפקודה החיובי, מסירותה וחריצותה.

יחד עם זאת, נראה כי מצבה הרפואי הוחמר בעקבות מחלת הטלסמיה. בטיעון לפני הפנו שני הצדדים לפסיקה. המשיבה לפסיקה מחמירה, ואילו הסנגורית לפסיקה בה הושתו על עובדי שירות המדינה עונשים קלים יותר בעבירות חמורות יותר. ב"כ המשיבה בהפסקה בדיון לפני ולאחר התייעצות, הסכימה שאם המערערת תחזור בה מן הערעור על ההרשעה, תסכים, בהמלצת בית המשפט, לוותר על אמצעי המשמעת בפסקה ג' לגזר הדין (פסילה משירות המדינה למשך שנה אחת), אולם המערערת לא הסכימה לכך. מכל מקום אני סבור, בהתחשב במצבה הרפואי של המערערת כי יש מקום להקל בעונשה, באופן שפסקה ג' בגזר הדין תבוטל. יתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם.
ניתנה היום י"ח באלול, תשס"ט (7 בספטמבר 2009) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים בדואר, בהסכמתם.

_______________
יוסף שפירא
- שופט
1

בתי המשפט
בית המשפט המחוזי בירושלים
בשבתו כבית משפט לערעורים.
עע"מ 213/09
לפני:
כב' השופט יוסף שפירא
10/09/2009









עעמ בית משפט מחוזי 213/09 מרים עוזרי נ' נציבות שירות המדינה (פורסם ב-ֽ 07/09/2009)