פסקי דין על משיח תמר | פסקי דין על לאה הדס

6270/01 תע     26/11/2003




תע 6270/01 משיח תמר נ' לאה הדס





משיח תמר

בעניין:
תובע
אליאב גדעון

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
1. לאה הדס

2. אליהו הדס

נתבעים 1 ו-2
יעקב חובב

ע"י ב"כ עו"ד
3. שושנה מטמון

נתבעת 3

ע"י ב"כ עו"ד
פסק דין
1. בפני
מספר תביעות בתיקים שאוחדו, בעניין עזבון המנוחה אסתר כימיאגרוב ז"ל שנפטרה ביום 16.11.84 (להלן: "המנוחה" או "המצווה").

התובעת (הגב' תמר משיח), הנתבעת מספר 1 (הגב' לאה הדס
) והנתבעת מספר 3 (הגב' שושנה מטמון) - הינן אחיות, ובנותיה של המנוחה.
הנתבע מספר 2 (מר אליהו הדס) הינו בעלה של הנתבעת מספר 1.

2. עזבון המנוחה כולל שני נכסים: בית ברח' מעון בת"א וכספים בחשבון "תמר" בבנק דיסקונט (להלן: "נכסי העיזבון").

המנוחה ערכה בחייה שתי צוואות ביחס לנכסי העיזבון, כדלקמן:

א. צוואה מיום 22.12.80 - בה המנוחה ציוותה את כל זכויותיה לשלוש בנותיה - התובעת, הנתבעת 1 והנתבעת 3 - בחלקים שווים. 60221
(להלן: "הצוואה הראשונה").

ב. צוואה מיום 27.6.83 - בה המנוחה ציוותה כי כל זכויותיה יינתנו במלואן לנתבעת 1, וכי לשתי בנותיה האחרות לא יהא כל חלק בעזבון.
(להלן: "הצוואה השניה").

בעת עריכת הצוואה השניה, התגוררה המנוחה אצל לאה ואליהו הדס - הנתבעים 1 ו-2.

3. ביום 25.8.84 נחתם הסכם בין המנוחה לבין התובעת ובין הנתבעת 3, אשר קבע כדלקמן:-

"הואיל ואסתר הינה אמן של הבנות לאה, תמר, שושנה;
והואיל ולאה מטפלת באסתר;
והואיל והצדדים מבקשים להסדיר ביניהם את עניני הממון, הכל כמפורט בהסכם זה;

לכן באו הצדדים לידי הסכם כדלקמן:
...
2. אסתר נותנת בזה לבנותיה תמר ושושנה במתנה וללא תמורה את מחצית הבית ברחוב מעון 26... בחלקים שווים ביניהן וכן את הכספים שבחשבון תמר...;

3. חשבון תמר ישמש לכסוי צרכיה של אסתר כאשר מיופי הכח לפעולות בחשבון תמר יהיו לאה ותמר ביחד, והנהנים של חשבון תמר יהיו: לאה 50% תמר 25% שושנה 25%.

4. הצדדים ירשמו מחצית הבית בשם הבנות תמר ושושנה כאמור לעיל, בהקדם האפשרי. להבטחת בצוע האמור לעיל חותמת אסתר על יפוי כח בלתי חוזר הממנה את עו"ד דוד לב לבצע הרישום.

כל צד ישא במס רכישה החל על חלקו.

5. הצדדים יעשו כל מאמץ על מנת למכור את הבית, למרבה במחיר, ויחתמו על כל חוזה ו/או מסמך אחר לפי הוראות עו"ד דוד לב.

6. ידוע לצדדים כי אסתר צוותה את מחצית הבית הנותר, ללאה, בצוואה, והם מסכימים לכך".

(להלן: "הסכם 1984").

על הסכם 1984 חתומות המנוחה, התובעת והנתבעת 3. הנתבעת 1 חתומה כמסכימה.

4. ביום 21.1.85, לאחר פטירת האם המנוחה, נערך הסכם נוסף, אשר קבע כדלקמן:-

"...
5. מוסכם ומוצהר בזה כי הכספים שבחשבון תמר מגיעים ללאה ולבעלה אליהו הדס כפי שמופיע בהוראות הנהנים בחשבון תמר.

6. מוסכם ומוצהר בזה כי הבעלות בבית תהיה של תמר בלבד.
אם מכל סיבה שהיא הבעלות בבית לא תוכל לעבור על שמה של תמר בדרך של צו קיום צוואה, מתחיבות לאה וששונה לעשות כל פעולה הן בדרך של מתנה ו/או בכל דרך אחרת כדי שהבית יעבור על שמה של תמר. הוצאות רישום כנ"ל יחולו על תמר בלבד.
באם יהיה צורך, הצדדים יחתמו על הוראות ביטול ההסכם מיום 25.8.84 לפיו מסרה המנוחה לתמר ולשושנה רבע מהבית הנ"ל.
..."

(להלן: "הסכם 1985").

על הסכם 1985 חתומות התובעת והנתבעת 3, באמצעות ב"כ עו"ד דוד לב.
הנתבעת 1 איננה חתומה על הסכם זה.
הנתבע מס' 2 חתום כ"מסכים" לאמור בהסכם.
לטענת התובעת, הנתבע 2 חתם על ההסכם בשם הנתבעת 1, שהיא אשתו.

5. במכתב מיום 22.2.85, הודיע עו"ד לב לתובעת, כי הנתבעת 3 חוזרת בה מהסכמתה להסכם 1985 ומבקשת לקיים את הסכם 1984.

6. התביעות שבפני
:-

תביעה לאכיפת הסכם 1985 - הוגשה ע"י התובעת ביום 6.3.97 (תמ"ש 33380/97).
בקשה למתן צו לקיום הצוואה הראשונה בשינויים עפ"י הסכם 1985 - הוגשה ע"י התובעת ביום 8.11.94 (ת"ע 8255/94), והועברה לבימ"ש זה ביום 6.5.01 (ת"ע 6270/01).
בקשה למתן צו לקיום הצוואה השניה - הוגשה ע"י הנתבעת 1 ביום 10.14.02, והועברה לבימ"ש זה ביום 23.5.02 (ת"ע 6271/01).
התנגדות למתן צו לקיום הצוואה השניה - הוגשה ע"י הנתבעת 3 ביום 30.6.02 (ת"ע 6272/02).
התנגדות למתן צו לקיום הצוואה השניה - הוגשה ע"י התובעת ביום 31.7.02 (ת"ע 6273/02).

טענות הצדדים

7. התובעת טוענת כי הצוואה השניה בטלה בשל ארבע סיבות: הצוואה השניה אינה עומדת במבחנים הפורמליים, המנוחה לא הבינה את תוכן הצוואה השניה, המנוחה לא חתמה על הצוואה בגמירות דעת בשל השפעה בלתי הוגנת שהופעלה עליה מצד הנתבעים 1-2, והנהנים עפ"י הצוואה השניה היו מעורבים בעריכתה בניגוד להוראת סעיף 35 לחוק הירושה.

עוד טוענת התובעת, כי הסכם 1985 תקף. לדבריה, הנתבע 2 חתם על ההסכם בשם אשתו-הנתבעת 1, והנתבעת 3 חתמה באמצעות מיופה כוחה - עו"ד לב.

לאור זאת, מבקשת התובעת, כי תקוים הצוואה הראשונה, בשינויים האמורים בהסכם 1985.

8. הנתבעת 3 מצטרפת לנימוקי התובעת לבטלות הצוואה השניה. אולם, אינה מסכימה לקיום הסכם 1985, וטוענת כי עו"ד לב - אשר חתם בשמה על הסכם 1985 - לא היה מורשה לעשות כן.

הנתבעת 3 מעונינת בקיום הצוואה הראשונה, אשר קבעה כי עזבון המנוחה יחולק בחלקים שווים בין שלוש האחיות.

9. הנתבעים 1 ו-2 דוחים את טענות התובעת לעניין בטלות הצוואה השניה, וטוענים כי יש לקיימה.

באשר להסכם 1985, טוענים הנתבעים 1-2 כי עניינו של ההסכם הוא העברת זכויותיהן של הנתבעות 1 ו-3 בבית המנוחה, לאחותן-התובעת. לטענתן, הדרך להעברת הבית ע"ש התובעת הינה באמצעות צו לקיום הצוואה הראשונה בצירוף תצהירי הסתלקות מצד הנתבעות 1 ו-3, ובהעדר אפשרות להעביר את הבית ע"ש תמר בדרך של צו קיום צוואה - על הנתבעות 1 ו-3 לעשות כל פעולה להעברת הבית ע"ש תמר הן בדרך של מתנה ו/או בכל דרך אחרת - עפ"י סעיף 6 להסכם 1985. הנתבעים 1-2 טוענים העובדה שבהסכם לא מוזכרת הצוואה השניה - תמוהה.
עוד הם טוענים, כי בהסכם אין הוראה לפיה הנתבעת 1 מוותרת על טענתה שהצוואה השניה תקפה, ולכן אף אם הנתבעת 1 תסתלק מהחלק המגיע לה עפ"י הצוואה הראשונה, הסתלקות זו לא תפגע בזכותה עפ"י הצוואה השניה.
זאת ועוד, לטענת הנתבעים, אם ביהמ"ש יקבע כי הצוואה השניה תקפה, לא ניתן יהיה ליישם את הסכם 1985, שכן לאור הוראותיה של הצוואה השניה - לא ניתן להעביר את הבית ע"ש התובעת בדרך של קיום צוואה, ולכן יש לפנות לסע' 6 להסכם 1985 - לפיו על הנתבעות 1 ו-3 לעשות "כל פעולה הן בדרך של מתנה ו/או בכל דרך אחרת כדי שהבית יעבור על שמה של תמר", אך לא נקבע מה סדר החלופות, ולא סכום התשלומים שישולמו להן ומועדי ביצועם. כמו כן, לטענת הנתבעים 1 ו-2, לא ניתן ליישם את הסכם 1985 משום שההסכם אינו מתייחס לתנאי ההסתלקות של הנתבעות 1 ו-3.
מכל מקום, טוענים הנתבעים 1 ו-2, כי יש לפסול את הסכם 1985, משום שההסכם אינו חתום ע"י הנתבעות 1 ו-3.

דיון

10. שורש המחלוקת שבפני
, הינו בעובדת קיומם של ארבעה מסמכים משפטיים שונים הדנים באופן חלוקת עיזבון המנוחה:-
"הצוואה הראשונה" - אין מחלוקת כי הצוואה הראשונה היתה ללא פגם בעת עשייתה, ושאלת תוקפה כיום תלויה בהכרעה בשאלת תוקף הצוואה השניה.
"הצוואה השניה" - התובעת והנתבעת 3 טוענות כי הצוואה השניה בטלה, בעוד שהנתבעים 1 ו-2 טוענים כי הצוואה השניה תקפה.
"הסכם 1984" - התובעת טוענת כי בעת החתימה על הסכם 1984 המנוחה לא היתה צלולה, וכן כי הסכם 1984 בוטל ע"י הסכם 1985. הנתבעים 1 ו-2 מסכימים כי אין לקיים הסכם זה.
"הסכם 1985" - התובעת טוענת כי יש ליישם את ההסכם יחד עם הוראות הצוואה הראשונה. הנתבעים טוענים כי יש לפוסלו.

תחילה תיבחן השאלה - איזו משתי הצוואות יש לקיים. שאלה זו תוכרע לאור בחינת תוקף הצוואה השניה (הבחינה תיעשה לאור טענות התובעת בדבר פגמים פורמליים בצוואה השניה, העדר הבנה מצד המנוחה את תוכן הצוואה השניה, הפעלת השפעה בלתי הוגנת על המצווה, ומעורבות הנהנים עפ"י הצוואה השניה בעריכתה). אם ייקבע כי הצוואה השניה תקפה, תיושמנה הוראותיה. אולם, אם המסקנה תהא כי הצוואה השניה בטלה, תיושמנה הוראות הצוואה הראשונה.
לאחר שתוכרע השאלה - את הוראותיה של איזו צוואה יש ליישם, ייבחן תוקף הסכם 1985, לאחר שאיש מהצדדים אינו טוען כי לקיים את הסכם 1984, או כי הסכם זה הינו בר תוקף.

איזו צוואה יש לקיים? - בחינת תוקף "הצוואה השניה"

11. הצוואה השניה נערכה בפני
נוטריון, ומשכך, מדובר ב"צוואה בפני
רשות" (סעיף 22(ז) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 - להלן: "חוק הירושה").

הוראת החוק העוסקת בצוואה בפני
רשות הינה סעיף 22 לחוק הירושה, הקובע כדלקמן:-

"(א) צוואה בפני
רשות תיעשה על-ידי המצווה באמירת דברי-המצווה בעל-פה בפני
שופט... או בהגשת דברי-הצוואה בכתב, על-ידי המצווה עצמו, לידי שופט...
(ב) דברי-הצוואה כפי שנרשמו על-ידי השופט... או כפי שהוגשו לידו, ייקראו בפני
המצווה, הוא יצהיר שזו צוואתו, והשופט... יאשר על פני הצוואה שהיא נקראה ושהמצווה הצהיר כאמור.
(ג) נכתבה הצוואה בלשון שהמצווה אינו שומע, תיקרא בפני
ו בתרגום ללשון שהוא שומע, והמתרגם יאשר זאת על-פני הצוואה.
(ד) במקום קריאת הצוואה או תרגומה בפני
המצווה יכולה לבוא קריאתה או קריאת תרגומה על-ידי המצווה עצמו.
(ה) צוואה שנעשתה בפני
רשות מותר להפקידה אצל רשם לענייני ירושה.
(ו) צוואה בפני
רשות תהיה ראיה לכאורה שהאדם הנקוב בה כמצווה עשה את הצוואה ושנעשתה ביום ובמקום הנקובים בה כיום העשיה ומקומה.
(ז) לעניין סעיף זה דין נוטריון כדין שופט."

האם נפלו פגמים פורמליים בצוואה השניה, ואם כן- האם הצוואה השניה בטלה בשל כך?

12. חוק הירושה מכיר בארבעה סוגי צוואות, ומציב דרישות צורניות פורמליות לכל סוג צוואה. מטרת הדרישות הפורמליות - לאפשר לביהמ"ש להגיע למסקנה בדבר אמיתותה של הצוואה ובדבר גמירת-דעתו של המצווה.
הפסיקה אבחנה בין סימני היכר שבלעדיהם אין הצוואה מהווה צוואה לבין דרישות פורמליות/צורניות שרשאי ביהמ"ש להתעלם מחסרונן או מפגמים שנפלו בהן ולקיים את הצוואה כצוואה.
בין השניים נקבע יחס הפוך - ככל שסימני ההיכר של הצוואה, שבלעדיהם אין הצוואה מהווה צוואה נותנים ערובה טובה יותר לאמיתות ולגמירת-הדעת, מסתפק המחוקק בדרישות פורמליות מעטות יותר, ולהיפך. ככל שאותם סימני היכר יש בהם פחות כדי להבטיח את האמיתות וגמירת-הדעת, כך נלוות אליהן דרישות פורמליות רבות יותר כדי לחזקם.
(ר' שאול שוחט, פגמים בצוואות, מהד' שניה, בעמ' 68-69).

סימני ההיכר שבלעדיהם לא מתהווה "צוואה בפני
רשות", הינם עריכת הצוואה ע"י המצווה בפני
הרשות (בין שהדברים נאמרים לרשות והיא רושמת אותם, ובין שהדברים מוגשים לרשות בכתב) (סעיף 22(א) לחוק הירושה).
פעולתה של הרשות כמפקחת על תהליך עשיית הצוואה כולו מהווה בטוחה פורמלית לאמיתות הצוואה ולגמירת-דעתו של המצווה, ולכן פוחתות הדרישות הפורמליות הנלוות לצוואה זו.

"הדרישות הפורמליות לצוואה זו (צוואה בפני
רשות- ו.פ.) פחותות מאלה הנלוות לצוואת שכיב מרע והטעם הוא בטקסיות והרשמיות המתלווים למעמד האמירה בפני
הרשות, המדגישים את רצינות ההחלטה ואת גמירת-הדעת הדרושים לצוואה. משום כך הדרישה כי צוואה זו תעשה בפני
רשות מהווה תנאי שבלעדיו אין, תנאי שבהעדרו אין לנו צוואה".
(שוחט, בעמ' 36).

זאת ועוד, בסעיף 25 לחוק הירושה, מותיר המחוקק בידי ביהמ"ש את שיקול-הדעת באם לקיים צוואה על-אף פגמים פורמליים הקיימים בה, מקום בו לביהמ"ש אין ספק באמיתותה של הצוואה:

"לא היה לבית-המשפט ספק באמיתותה של צוואה, רשאי הוא לקיימה אף אם יש פגם... בהליכים המפורטים בסעיפים 20 עד 23 ...".

13. ה"הליכים" הסובבים את עשייתה של צוואה בפני
רשות מנויים בס"ק 22(ב)-(ד) לחוק הירושה, המובאים לעיל.
תקנה 7 לתקנות הירושה, תשנ"ח-1998 עוסקת בפרוצדורה לעשיית צוואה בפני
רשות, וקובעת כי המבקש לעשות צוואה בפני
רשות יגיש לרשות בקשה על כך בכתב ויפרט בבקשתו אם דברי הצוואה יהיו בעל פה או בכתב. הצוואה תיעשה בפני
הרשות, ודברי הצוואה כפי שהוגשו לרשות או נרשמו בידיה יימסרו למצווה. תיק הבקשה יהיה תיק נפרד אשר יכלול את פרוטוקול הדיון אשר יפרט את דרך עשיית הצוואה לרבות הצהרת המצווה כי הצוואה נעשתה ברצון חופשי. נוסח הצוואה לא יצורף לתיק.

בנוסף, כאשר הרשות אשר בפני
ה נעשתה הצוואה הינה נוטריון (בהתאם לסעיף 22(ז) לחוק הירושה וסעיף 7(9) לחוק הנוטריונים, תשל"ו-1976) - כמו במקרה הנדון כאן, חלה תקנה 4 לתקנות הנוטריונים, תשל"ז-1977 המחייבת את הנוטריון המתבקש לערוך אישור על עשיית פעולה בפני
ו (לרבות צוואה) לברר את כשרותו המשפטית של הניצב בפני
ו לעשות את הפעולה הן מבחינת גילו והן מבחינת חופש הרצון שלו והבנתו המלאה את משמעות הפעולה. תקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים מורה כי במקרה בו נדרש הנוטריון לעשות צוואה לאדם המאושפז בבי"ח או מרותק למיטתו - מוטלת החובה להצטייד מבעוד מועד בתעודה רפואית, לפי טופס שבתוספת הראשונה, עדכנית ונכונה ליום הצוואה, בדבר מצבו של המצווה. התעודה תצורף לעותק האישור שישמר בידי הנוטריון.
בהעדר תעודה שכזו בעת עשיית הצוואה, נפגמת הצוואה, כצוואה בפני
רשות, בפגם פורמלי וביהמ"ש יזקק לקיומה, להוראת סעיף 25(א) לחוק הירושה.
(ר' ע"א 36/88 זלוף נ' זלוף פ"ד מו(3) 184).

14. אין חולק כי בשעת עשיית הצוואה השניה היתה המנוחה מרותקת למיטתה. לפיכך, לטענת התובעת, חלה על הנוטריון, שבפני
ו נעשתה הצוואה השניה, החובה להצטייד מבעוד מועד בתעודה רפואית לפי טופס שבתוספת הראשונה, בדבר מצבה של המצווה (כאמור בתקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים).
התובעת טוענת כי התעודה הרפואית שצורפה לצוואה אינה עומדת בדרישות האמורות בתקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים, ולפיכך נפל פגם בהליכי עשיית הצוואה השניה.
הנתבעים 1-2 טוענים כי בעניין צוואות כלל לא חלה על הנוטריון תקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים, הואיל ולפי לשון סעיף 22(ז) לחוק הירושה "דין נוטריון כדין שופט". טענה זו נדחית, לאור ע"א זלוף נ' זלוף הנ"ל אשר דן בחובה לצרף תעודה רפואית לאישור הנוטריון שנעשתה בפני
ו צוואה, במקרה בו המצווה היה מאושפז בבית חולים:-

"ברור הוא כי בעת עשיית הצוואה לא נתקיימו הוראות תקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים, שהחשובה שבהן נוגעת לקיומה של תעודה רפואית שהוצאה ביום עשיית הפעולה. על חשיבותה של תעודת רופא, המשקפת את מצבו הרפואי של חולה המאושפז בבית חולים, ביום עשיית הפעולה, אין צריך להרבות במלים, ולא בכדי הותקנה התקנה הנ"ל..."

להלן ייבחנו טענות התובעת לפיהן לא מולאו דרישות תקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים:-

א. התובעת טוענת כי התעודה הרפואית נערכה על-ידי רופא משפחה ולא על-ידי מומחה למחלות זקנה ו/או פסיכיאטר. טענה זו נכונה, אולם לא נדרש - לא בחוק ולא בתקנות - כי עורך התעודה הרפואית יהיה רופא מומחה דווקא. ולכן, העובדה כי עורך התעודה הרפואית שצורפה לאישור הנוטריון בעניין הצוואה השניה היה רופא משפחה - אינה מהווה פגם בהליכי עשיית הצוואה השניה.

ב. עוד טוענת התובעת, כי הרופא שערך את התעודה הרפואית לא בא אל המנוחה עמ"נ לבדקה, אלא נתן את התעודה הרפואית בעקבות שיחה עם הנתבעים 1 ו-2. זאת למדה התובעת מחקירת הנתבעת 1, בה העידה כדלקמן: "ש. הלכתם לרופא ורופא הוציא לכם את התעודה? ת. נכון" (עמ' 29 לפרוטוקול, שורות 4-5). לדידי, באמירה זו אין כדי להוכיח כי הרופא לא בדק את המנוחה לפני שערך את התעודה הרפואית. מסקנה זו מתחזקת לאור דבריה הבאים של הנתבעת 1 בחקירתה: "ש. אתם הלכתם לרופא ורופא נתן לכם תעודה רפואית שאומרת כי הוא מכיר את המנוחה ויש לה לחץ דם, סכרת ועוד? ת. הוא היה בא פעם בשבוע לביקורת" (עמ' 29, שורות 1-3).
המסקנה היא, כי לא נסתרה הצהרת הרופא בתעודה הרפואית שצורפה לאישור הנוטריון בדבר הצוואה השניה - לפיה בדק את המנוחה ביום עריכת התעודה הרפואית. לפיכך, טענת התובעת לעניין זה - נדחית.

ג. לטענת התובעת, העובדה כי בתעודה הרפואית שצורפה לאישור הנוטריון לא צוין כי המצווה סובלת מסרטן העור - מהווה אי עמידה בהוראות תקנות הנוטריונים. הנתבעים 1-2 טוענים כי העובדה שהמנוחה סבלה ממחלת הסרטן בעת עריכת הצוואה - אינה רלוונטית, משום שאישור רפואי נדרש, לטענתם, רק מקום בו המצווה חולה במחלה המחייבת אשפוז או ריתוק למיטה, ובענייננו, העובדה כי המנוחה היתה מרותקת למיטתה לא נבעה מכך שהיתה חולה במחלת הסרטן. עוד טוענים הנתבעים 1-2, כי המחוקק לא דרש פירוט מלא של המחלות מהן סובל המצווה. אף לעניין זה נראה כי יש לקבל את טענות הנתבעים 1-2, ולדחות את טענת התובעת.

ד. עוד טוענת התובעת, כי הרופא שערך את התעודה הרפואית לא ציין כי המצווה היתה בדעה צלולה. טענה זו נדחית בהיותה בלתי נכונה עובדתית.

נמצא, כי לא הוכחו טענות התובעת, בדבר אי עמידה בדרישות תקנות הנוטריונים במילוי התעודה הרפואית שצורפה לאישור הנוטריון ביחס לצוואה השניה. לפיכך, נדחית טענתה לקיום פגם פורמלי בצוואה השניה בשל כך.

15. פגם נוסף בהליכי עשיית הצוואה השניה אשר לו טוענת התובעת, הוא אי קיום החובה לקרוא בפני
המנוחה את הצוואה בלשון שהיא שמעה, ואי קיום חובת המתרגם לאשר זאת על-פני הצוואה, כאמור בסעיף 22(ג) לחוק הירושה הנ"ל.

החובה עפ"י סעיף 22(ג) לחוק הירושה קמה מקום בו "נכתבה הצוואה בלשון שהמצווה אינו שומע", לאמור - מצווה שאינו מבין את לשון הצוואה שלו (שוחט, בעמ' 135).

האם בענייננו מדובר במצווה שלא הבינה את לשון צוואתה? באישור הנוטריון ביחס לצוואה השניה, נכתב: "השתכנעתי כי המצווה שומעת את השפה העברית" (אישור מס' 655/83, בסע' (3) - הנספח לתצהיר העדות הראשית שהוגש מטעם הנתבעת 1). לטענת התובעת, למרות האמור באישור הנוטריון, למעשה, המנוחה לא ידעה לקרוא עברית, ולכן קמה החובה האמורה בסעיף 22(ג) לחוק הירושה. נראה כי יש בטענה זו ממש - כעולה מדברי הנתבעים 1-2.

הנתבע 2 העיד בחקירתו ע"י ב"כ התובעת, כדלקמן:-
"ש. נכון, כפי שהעדים שלכם אומרים שאמא לא ידעה קרוא וכתוב עברית - אלא עיתון 'שער' ומנוקד?
ת. נכון שללא ניקוד היא לא ידעה לקרוא".
(עמ' 16 לפרוטוקול)

הנתבעת 1, בסעיף 4 לתצהיר שהוגש מטעמה לביהמ"ש, הצהירה כך:-
"אני מוצאת לנכון לציין כי אמי המנוחה קראה בעברית רק בסידור תפילה, ובעיתון מנוקד לעולים, אך לא יכלה לקרוא מסמך רגיל, ולא שלטה בעברית כדי להבין את תוכנו גם לו הקריאו לה אותו".

ובחקירת הנתבעת 1 ע"י ב"כ התובעת:-
"ש. היא חתמה על כל הדפים מבלי שקראה אותם - כי לא ידעה לקרוא עברית ולהבינם?
ת. נכון. היא ידעה לקרוא עם ניקוד.
ש. הצוואה משנת 83' בלי ניקוד?
ת. נכון.
ש. מבלי שאמא ז"ל קיבלה אפילו הסבר על משמעות ההסכם? והיו צריכים להסביר לה את משמעות כל מסמך?
ת. נכון."
(עמ' 26 לפרוטוקול).

הדגשות שלי- ו.פ.

אם כן- המנוחה לא ידעה לקרוא עברית ללא ניקוד, ושליטתה בשפה העברית לא היתה מספקת בכדי שתוכל להבין את הלשון בו כתוב מסמך רגיל - אף אם הוקרא לה. מכאן, ששליטת המנוחה בשפה העברית לא היתה מספקת בכדי שתוכל להבין את הלשון בו כתובה צוואה בעברית. המסקנה מכך הינה, כי המנוחה לא הבינה את לשון הצוואה השניה, אף אם זו היתה מוקראת לה.
לפיכך, קמה החובה לתרגם את הצוואה ללשון שהיתה מובנת למצווה, וכן החובה לרשום על-פני הצוואה עובדת תרגום הצוואה ללשון המובנת למצווה. חובות אלה לא מולאו.

האם ביהמ"ש רשאי לקיים את הצוואה השניה למרות הפגם בהליכים האמורים בס"ק 22(ג)? נראה כי התשובה לכך שלילית. כאמור, סעיף 25(א) לחוק הירושה מקנה לביהמ"ש שיקול-דעת באם לקיים צוואה אף-על-פי שנפל פגם בהליכים המפורטים בסעיפים 20-23 לחוק הירושה. אולם, תנאי מוקדם להפעלת שיקול-הדעת המוקנה לביהמ"ש בסעיף 25(א), הוא "העדר ספק" מצד ביהמ"ש בדבר אמיתות הצוואה. היינו- על ביהמ"ש להשתכנע מעל לכל ספק בדבר אמיתותה של הצוואה על מנת לקיימה. ר' לעניין זה דברי ביהמ"ש בע"א 250/70 שרעבי נ' צוברי פ"ד כה(1) 429:-
"כוונת המחוקק כפי שעולה מלשון סעיף 25 היתה שצוואה שאין לגביה כל פקפוק, לא תפסל בגלל פגם פורמלי".

הדרישה הפורמלית בדבר תרגום - עפ"י סעיף 22(ג) לחוק הירושה - הינה דרישה חשובה ומהותית לעניין אמיתות הצוואה וגמירת-דעתו של המצווה. העובדה שהצוואה השניה - שהינה צוואה שנכתבה בלשון שהמצווה לא שמעה - לא תורגמה למצווה, מהווה פגם היורד לשורשו של עניין ושולל את עצם קיומה של הצוואה השניה כהבעת רצונה האמיתי של המצווה.
(ר' ע"א 423/75 בן-נון נ' ריכטר פ"ד ל(1) 372; וכן ר' ש. שילה, פירוק לחוק הירושה תשכ"ה-1965, נבו הוצאה לאור, הדפסה שניה תשנ"ה, בעמ' 205).
כמו-כן, רישום על-פני הצוואה כי הצוואה תורגמה - בא להוכיח לביהמ"ש שהצוואה אכן תורגמה ללשון שהמצווה שומע ומבין, ולכן מהווה הליך בעל חשיבות רבה בנוגע לצוואה.
(ר' שילה, שם).

הצוואה השניה כלל לא תורגמה ללשון אותה המצווה הבינה (להבדיל ממקרה בו חסר רישום על-פני הצוואה בדבר תרגומה, אך לא ברור כי תרגום כאמור לא נעשה), ולכן נראה שגורל הצוואה השניה נגזר לשבט, באשר דרישת התרגום דרישה יסודית ומהותית היא לאמיתות ולגמירות הדעת (ר' ע"א 295/89 רוזנברג נ' מלאכי פ"ד מו(1) 733; וכן ר' שוחט, בעמ' 135).
היות שהפגם שנפל בהליכים בעניינה של הצוואה השניה הינו אי-מילוי אחר "דרישה יסודית ומהותית לאמיתות ולגמירות הדעת", לא מתקיימת דרישת סעיף 25(א) - להעדר ספק מצד ביהמ"ש בדבר אמיתות הצוואה, ולכן לא ניתן לקיים את הצוואה השניה, ולא ניתן לתקן את הפגם שנפל בה.

לפיכך נקבע כי הצוואה השניה בטלה.

יוער, כי אף אם ביהמ"ש רשאי היה להפעיל שיקול-דעת עפ"י סעיף 25(א) לחוק הירושה ולקיים את הצוואה השניה למרות אי תרגומה ללשון אותה המצווה מבינה כנדרש בסעיף 22(ג) - נטל השכנוע כי בצוואת אמת עסקינן היה מוטל על הנתבעים. זאת, לאור ההלכה לפיה מקום שהצוואה אינה ממלאת אחר היסודות הצורניים הנדרשים בסעיפים 20-23 לחוק הירושה, קיומו של הפגם מעלה את החשד שהצוואה אינה משקפת את רצונו האמיתי, המלא והמוחלט של המצווה, ונטל ההוכחה והשכנוע כי חרף הפגם הצוואה מהווה ביטוי לרצונו האמיתי והחופשי של המצווה - מוטל על שכם המבקש לקיים את הצוואה, ובמקרה של ספק - יפעל זה לאי קיומה של הצוואה.
(ע"א 464/77 דהן נ' אזולאי פ"ד לג(2) 16; ע"א שרעבי נ' צוברי הנ"ל ; ע"א 869/75 בריל נ' היועמ"ש פ"ד לב(1) 98; ע"א 681/77 מרק נ' שאבי פ"ד לג(1)7; ע"א 142/80 מירסקי נ' מירסקי פ"ד לה(2) 155; ע"א 851/79 בנדל נ' בנדל פ"ד לה(3) 101; ע"א 588/82 ראובני נ' ינאי ואח' פ"ד לט(2) 721; ע"א 493/83 אבו סנינא נ' טהא פ"ד לט(4) 639; ע"א 15/85 מזרחי נ' רז פ"ד מא(4) 454; ע"א 484/85 צוקר נ' שמרי פ"ד מב(1) 441; ע"א 4902/91 גודמן נ' מוסיוף פ"ד מט(2) 441; ע"א 1099/90 שרוני נ' שרוני פ"ד מז(4) 785).

בענייננו, לא זו בלבד שהנתבעים לא עמדו בנטל השכנוע כי הצוואה השניה מהווה ביטוי לרצונה האמיתי והחופשי של המצווה, אלא שהנסיבות שאפפו את עריכת הצוואה השניה, כפי שיפורט להלן, מחזקות את המסקנה ההפוכה.

16. אף שנקבע כי הצוואה בטלה, אתייחס בקצרה לטענה שמעלה התובעת - לפיה היה פגם נוסף בהליכים לעשיית הצוואה השניה.

לטענת התובעת, הנוטריון שאישר את עשיית הצוואה ביקר בדירת המנוחה רק פעם אחת, ולכן לא יתכן שפעל לפי ההליכים הקבועים בסעיף 22 לחוק הירושה (המורים כי המצווה יאמר לנוטריון את דברי הצוואה, דברי המצווה יירשמו ע"י הנוטריון וייקראו בפני
המצווה, המצווה יצהיר שזו צוואתו והנוטריון יאשר על-פני הצוואה שהיא נקראה ושמצווה הצהיר כאמור).

הנתבעים 1-2 טענו בסיכומיהם, כי ההליכים לעשיית הצואה היו כדלקמן: הנתבע 2 פנה אל הנוטריון ויידע אותו בדבר רצון המצווה (שהינה אם אשתו) לשנות את צוואתה. לאחר מכן הנוטריון בא אל דירת המנוחה - אשר היתה מרותקת למיטתה - בכדי לשמוע מפיה האם אכן רצונה לשנות את צוואתה כאמור, אחר כך הלך הנוטריון למשרדו בכדי להדפיס את הצוואה, ואחר זאת חזר לדירת המנוחה עמ"נ להחתים אותה על הצוואה.
וכך העיד הנתבע 2 בחקירתו ע"י ב"כ התובעת:-
"ש. התקשרת לעוה"ד ואמרת לו איזה צוואה אמא ז"ל רוצה לעשות - ועוה"ד הכין את הצוואה והדפיס אותה?
ת. ניגשתי לעוה"ד, אמרתי לו שכך המצב שחמותי בבית שוכבת ורוצה לשנות את הצוואה. הוא ביקש שהיא תבוא למשרד, ואמרתי שהיא לא יכולה ואז הוא חייב שיהיה רופא. ואז חזרתי הביתה ולא עשיתי כלום. ואז אשתי דיברה עם הרופא, אמרה לו את הדברים, קבעה יום שיבוא, ובאותו יום שבא דיברתי עם עוה"ד והוא בא אליה הביתה, לכתובת שצריך, ושם הוא כבר דיבר איתה מה שצריך. עוה"ד לא הדפיס צוואה קודם.
ש. הוא בא עם מכונת כתיבה?
ת. לא. הוא הלך למשרד וכתב, ואז חזר להחתים אותה".
(עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 8-16).

אולם, בהמשך חקירתו העיד הנתבע 2 כי כאשר הנוטריון בא לדירת המנוחה בכדי לשמוע מפיה מהו רצונה, בא עם נוסח הצוואה השניה:-
"ש. אני אומר לך, שעוה"ד היה אצלכם בבית בביקור אחד בלבד?
ת. נכון.
ש. ואמא שכבה כל הזמן בבית - מנין עוה"ד ידע מה לכתוב בצוואה?
ת. תשאל אותו.
ש. איך הוא ידע שאמא רוצה להוריש את כל הרכוש לכם - אתה לא אמרת לו?
ת. אמרתי לו במפורש שכך וכך היא מעוניינת ורוצה. ואז הוא בא לשאול ולברר עד כמה זה נכון.
ש. ואז כשהוא בא - הוא בא עם הנוסח של הצוואה?
ת. נכון".
(שורות 17-25).

נמצא, כי לפחות אחת מן הגרסאות שמסר הנתבע 2 אינה אמת. לפיכך, גרסת הנתבעים 1-2, לפיה הנוטריון שמע את רצון המנוחה, הלך למשרדו לכתוב את הדברים, ולאחר מכן שב לדירת המנוחה - אינה אמינה בעיני.
יודגש, כי עריכת צוואה ע"י המצווה בפני
הרשות - מהווה תנאי אשר בלעדיו לא מתהווה "צוואה בפני
רשות" (ר' לעיל). תנאי זה לא קוים, מקום בו הנוטריון בא לדירת המנוחה כאשר בידיו נוסח הצוואה השניה, היינו- מקום בו הצוואה השניה נרשמה לפני שהנוטריון שמע את רצון המצווה.
הואיל וממילא נקבע לעיל כי הצוואה השניה בטלה, איני רואה צורך להכריע בשאלה האם הנוטריון רשם את נוסח הצוואה השניה לפני ששמע את המצווה. אולם, הדברים שהובאו לעיל מעוררים תמיהה בדבר השתלשלות העניינים שסבבו את עשיית הצוואה השניה, ובדבר אמיתות הצוואה השניה וגמירות דעת המצווה ביחס לתוכן צוואה השניה.

17. הדיון עד כה היה בשאלת תוקף הצוואה השניה - לאור טענות התובעת בדבר פגמים בדרישות הפורמליות לעשייתה. מאחר שתוצאת הדיון שנערך לעיל הינה כי הצוואה השניה בטלה, אין צורך לדון בשאר הטענות שמעלה התובעת כנגד תוקף הצוואה השניה (שהן, כאמור: אי הבנה מצד המצווה, השפעה בלתי הוגנת על המצווה ואי עמידה בסעיף 35 לחוק הירושה).

18. משנקבע כי הצוואה השניה בטלה, יש לקיים את הוראות הצוואה הראשונה, אשר קובעת כי נכסי העיזבון יחולקו בין שלוש האחיות בחלקים שווים.

כעת יש לבחון האם יש ליישם את ההסכמים שנערכו ביחס לעיזבון.

האם יש ליישם את הסכם 1984?

19. נראה כי איש מהצדדים אינו מבקש לקיים הסכם זה, (ר' סעיף 10 לעיל), וע"כ רואה אני את עצמי פטורה מלדון בתוקפו.
האם יש ליישם את הסכם 1985?

20. עפ"י הסכם 1985 הנתבעים 1-2 יקבלו את הכספים שבחשבון "תמר", והתובעת לבדה תהיה הבעלים של בית המנוחה. זאת, להבדיל מהוראות הצוואה הראשונה - הקובעת כי נכסי העיזבון יחולקו בין שלוש בנותיה בחלקים שווים.

הסכם 1985 נחתם לאחר פטירת האם המנוחה ולפני שחולק עזבונה.
עפ"י חוק הירושה, קיימות שתי דרכים להן יכול יורש להעביר לאחר את זכויותיו בעזבון לאחר מות המוריש ובטרם חולק העזבון:-

א. הסתלקות מזכותו בעזבון - סעיף 6 לחוק הירושה:

"(א) לאחר מות המוריש וכל עוד לא חולק העזבון רשאי יורש, בהודעה בכתב לבית המשפט, להסתלק מחלקו בעזבון, כולו או מקצתו או ממנה שהוא זכאי לה על פי צוואה, כולה או מקצתה.
..." (ההדגשה שלי ו.פ).

בענייננו, לא נמסרה לביהמ"ש הודעה בדבר הסתלקות הנתבעות 1 ו-3 מחלקן בעזבון המנוחה, ומכאן שאין המדובר בהסתלקות.

ב. עסקאות אחרות בזכות היורש - סעיף 7 לחוק הירושה:

"(א) לאחר מות המוריש וכל עוד לא חולק העזבון, רשאי יורש, בהסכם שבכתב, להעביר או לשעבד את חלקו בעזבון, כולו או מקצתו...
...
(ד) זכותו של יורש בנכס מסויים מנכסי העיזבון אינה ניתנת להעברה, לשעבוד או לעיקול כל עוד לא חולק העזבון". (ההדגשה שלי ו.פ).

לאור ס"ק 7(ד) הגיע ביהמ"ש העליון, בע"א 834/75 זיק נ' מדינת ישראל פ"ד לב(1)662, למסקנה שהשקפת המחוקק היא שאין ליורש זכות בנכס מסוים, אלא רק זכות ערטילאית באחוז מסוים של העזבון כולו.
נראה כי זו היתה גם גישת בנסחי הצעת החוק המקורית, אשר בדברי ההסבר שנילוו לה כתבו: "לפני חלוקת העזבון אין ליורש אלא הזכות האידיאלית הנ"ל בעזבון כולו. בנכסים הבודדים של העזבון אין ליורש כל זכות שהיא שאפשר היה להעביר, לשעבד או לעקל. כדי להבהיר זאת באה ההוראה דידן" (הצעת תשי"ב, עמ' 47-48).
(ר' שילה, בעמ' 89-90).

לאור דברים אלה, נראה כי עפ"י סעיף 7(ד) לחוק הירושה, זכויותיהן של הנתבעות 1 ו-3 בבית המנוחה - המגיעות להן עפ"י צוואת המנוחה - אינן ניתנות להעברה לפני חלוקת העיזבון.

לפיכך, הוראות הסכם 1985 - בטלות.

21. התוצאה היא כי יש לקיים את הוראת הצוואה הראשונה לבדה. יתר התובענות נדחות.


פסיקתא

22. א. ניתן צו לקיום צוואת המנוחה, אסתר כימיאגרוב ז"ל, מיום 22.12.80.
ב. לא מונה מנהל עיזבון.
ג. בנסיבות העניין, וכאשר איש מהצדדים לא זכה בתביעתו במלואה, אין צו להוצאות.

ניתן היום א' בכסלו, תשס"ד (26 בנובמבר 2003) בהעדר הצדדים.
העתק ישלח לב"כ הצדדים בד.ר עם אישור מסירה.
פסה"ד מותר לפרסום.
פלאוט ורדה, שופטת
1
בתי המשפט
תע 6270/01
תע 6271/01
תע 6272/01
תע 6273/01
תמש 33380/97
בית משפט לענייני משפחה
במחוז תל - אביב
26.11.03
תאריך:
כב' השופטת פלאוט ורדה
בפני
:








תע בית המשפט לענייני משפחה 6270/01 משיח תמר נ' לאה הדס (פורסם ב-ֽ 26/11/2003)