פסקי דין על איתמר (בן אבישי) יפת

348/09 פ     22/09/2009




פ 348/09 מדינת ישראל נ' איתמר (בן אבישי) יפת




בעניין:


15

בתי המשפט

בית המשפט המחוזי בירושלים
פ
000348/09

בפני
:
כב' השופט משה סובל

22/09/2009







מדינת ישראל

בעניין:


המאשימה


באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים







נ
ג
ד






איתמר (בן אבישי) יפת
, ת.ז. 201562725




הנאשם

עודד מורנו
ע"י ב"כ עו"ד







גזר דין

1.
הנאשם, יליד 1989, הודה במסגרת הסדר טיעון בכתב אישום מתוקן המייחס לו ביצוע עבירת שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. על פי כתב האישום המתוקן, ביום 26.2.09 בשעות הערב המאוחרות נפגש הנאשם עם חברו עומר מקרקש ומכרו אהרן שובה, ונסע יחד עמם ברכבו של האחרון. בסביבות חצות הלילה הגיעו השלושה לתחנת דלק פז שבכניסה לבית שמש, ואהרן שובה תדלק את הרכב. לאחר מכן תכננו השלושה לשדוד תחנת דלק הסמוכה למושב אשתאול, אולם משהגיעו לקרבת התחנה ותצפתו על המקום, סברו כי לא יוכלו להתגבר על המתדלק העובד בה, והחליטו לשדוד את תחנת הדלק פז שבכניסה לבית שמש, בה תדלקו קודם לכן. לשם כך הכינו לעצמם הנאשם ואהרן שובה כיסויי פנים מגופייתו של עומר מקרקש. השלושה הגיעו ברכבם סמוך לכניסה לאותה תחנת דלק, ואהרן שובה החנה את הרכב ליד שביל עפר המוביל לתחנה. השלושה סיכמו ביניהם כי עומר מקרקש יישאר ברכב בזמן ביצוע השוד, יתצפת, וידווח לנאשם ולאהרן שובה בטלפון סלולארי על כניסת רכבים אחרים לתחנת הדלק. הנאשם ואהרן שובה ירדו מהרכב והחלו ללכת לכיוון התחנה במטרה לבצע את השוד, כשהאחרון מצויד במברג בו תכנן להשתמש כדי להתגבר על המתדלק בתחנה. בה בעת עומר מקרקש תצפת על המקום. הנאשם ואהרן שובה שוחחו עם עומר מקרקש מספר פעמים בטלפון סלולארי, והלה דיווח להם על כניסת רכבים לתחנת הדלק. בסביבות השעה 1:50 לפנות בוקר, בהיותם רעולי פנים באמצעות הכיסויים שהכינו לעצמם קודם לכן, דפקו הנאשם ואהרן שובה בדלת חדר המתדלקים שבתחנה. מתדלק ששהה אותה עת בחדר, פתח את הדלת. הנאשם ואהרן שובה נכנסו במהירות לתוך החדר, התנפלו על המתדלק, הפילו אותו על הרצפה, ודרשו ממנו לשתוק ולמסור להם כסף שברשותו. אהרן שובה הכה את המתדלק בראשו באמצעות המברג, והנאשם בעט במתדלק. לאחר מכן נטלו הנאשם ואהרן שובה מהמתדלק סכום כסף של 3,280 ₪ מכספי הפדיון של התחנה, נמלטו מהתחנה, שבו לרכבם בו המתין להם עומר מקרקש, ונסעו מהמקום כשהנאשם נוהג ברכב. בהמשך, הגיעו השלושה למושב ישעי, ושם התחלקו בכסף השדוד.

2.
מתסקיר שירות המבחן עולה תמונת חיים מורכבת של הנאשם. לצד קשר חם בין הנאשם לבין הוריו והכבוד אותו הוא חולק להוריו, התקשו ההורים להעניק לנאשם את התמיכה הרגשית ואת ההכוונה החינוכית לה נזקק. הנאשם עבר בשנות ילדותו מסגרות חינוך שונות, והשתלב בהן באופן מוצלח מבחינה חברתית, אם כי סבל מקשיים רגשיים ומבעיות קשב וריכוז. לאחר שסיים את לימודי התיכון התגייס הנאשם לצבא, אולם בחודשיים שקדמו לביצוע העבירה נחשב לעריק. אין לנאשם עבר פלילי. הסתבכותו הנוכחית עם החוק, לראשונה בחייו, גרמה לזעזוע אצלו ואצל בני משפחתו (הגרעינית והמורחבת), ואלו נכונים – ולהערכת קצינת המבחן אף מסוגלים – להירתם ולסייע לו. הנאשם התחרט על המעשה שעשה ועל הפגיעה שהסב למתדלק, ואף הביע רצון לפצותו. לדבריו, הרקע למעשהו הוא היותו מצוי באותה תקופה בלא תעסוקה וחסר מקור הכנסה. קצינת המבחן התרשמה כי הנאשם פיתח אופי ילדותי ואימפולסיבי, וכי העבירה בוצעה מתוך דחף להשגת רווח קל ולא מתוך תפיסת עולם עבריינית. נוכח אלו, ועל מנת למנוע פגיעה בשיקומו ובשילובו הנורמטיבי בחברה, המלצתו של שירות המבחן הנה לנקוט כלפי הנאשם בענישה שיקומית במסגרת טיפולית סמכותית שתסייע לו ברכישת הכישורים שחסרים לו, תוך העמדתו בפיקוח של שירות המבחן למשך שנה. לדעת קצינת המבחן, אין להטיל על הנאשם עונש של מאסר בפועל אלא לכל היותר מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות בשילוב פיצויים למתלונן. אשר להרשעה, לא נמצאה לשירות המבחן הצדקה להימנעות מהרשעת הנאשם.

3.
המאשימה חולקת על המלצת שירות המבחן, ומבקשת להטיל על הנאשם עונש מרתיע שיהלום את חומרת מעשיו ויכלול בתוכו מאסר בפועל לתקופה משמעותית ושלא על דרך של עבודות שירות. המאשימה מצביעה על כך שהשוד, גם אם לא נעשה ביוזמתו של הנאשם, תוכנן באופן קפדני ובוצע בשיתופו המלא והפעיל. מדובר בשוד אלים שנעשה על ידי רעולי פנים בחבורה באישון לילה, תוך חלוקת תפקידים ברורה ואבטחת הזירה על ידי תצפית. באלה יש להצביע על נחישות ותעוזה. בנוסף, הנאשם הוא זה שנהג ברכב המילוט ממקום השוד והתחלק עם שותפיו בכסף הנשדד. המאשימה מפנה לגזר הדין שניתן בעניינו של אהרן שובה, שותפו של הנאשם לשוד, בו הוטלו עליו במסגרת הסדר טיעון 27 חודשי מאסר בפועל בנוסף למאסר על תנאי, פסילת רישיון נהיגה ופיצוי למתלונן. מקובל על המאשימה כי עונשו של הנאשם אמור להיות קל מעונשו של אהרן שובה, שיזם את השוד ושנדון בגזר הדין גם על שני תיקים נוספים. עם זאת, מאחר שעבירת השוד הייתה העבירה העיקרית עליה נדון אהרון שובה, הרי שגזר הדין שניתן בעניינו אמור לשמש אמת מידה לעניין עונשו של הנאשם. כמו כן לזכותו של אהרן שובה עמדו נסיבות מקלות יוצאות דופן בפן המשפחתי והרפואי, שאינן מתקיימות בנאשם.

4.
הנאשם סבור כי נסיבותיו האישיות הייחודיות מצדיקות העדפת השיקול השיקומי על פני שיקולי ההרתעה והגמול. לפיכך מבקש הוא לאמץ את המלצת התסקיר בכל הנוגע להימנעות משליחתו למאסר בפועל. בנוסף, מבקש הנאשם שלא להרשיעו. לדבריו, הן הרשעה והן עונש חמור יסכלו את סיכוייו להשתלב בשירות צבאי. אמנם הוחלט על ידי רשויות הצבא להעניק לו פטור משירות הביטחון, אולם הוא לא השלים עם ההחלטה והגיש עליה ערעור הנמצא כיום בבירור. הנאשם מסביר את הימנעותה של קצינת המבחן מהמלצה על אי-הרשעתו, בכך שלא הוצג בפני
ה מסמך המעיד כי הטעם שהכריע את הכף לפליטתו מהמסגרת הצבאית היה הגשת כתב האישום נגדו. לטענת הנאשם, אין מקום להשוואה בינו לבין אהרן שובה: אהרן שובה, בשונה מהנאשם, היה יוזם השוד שאחריו נגרר הנאשם. עברו של הנאשם נקי, בעוד אהרן שובה צירף לתיק השוד תיקים פליליים נוספים מעברו. אהרן שובה היה עצור כל התקופה שעד למתן גזר הדין, ועונשו נגזר בהסכמה. כמו כן, אהרן שובה היה מצויד בעת השוד במברג בו תקף את המתדלק, מה שאין כן הנאשם שלא החזיק ולא השתמש בנשק חם או קר כלשהו. הנאשם מוסיף ומבקש לזקוף לזכותו את עובדת היותו נתון במשך כחודש במעצר ממש ולאחר מכן (קרוב לחצי שנה) במעצר בית, תחילה מלא ולאחר מכן חלקי; את מצבו הרפואי והיותו סובל מאסטמה חריפה ביותר; את העובדה שבסופו של דבר לא נגרם למתדלק נזק גופני; את חרטתו על מעשיו; את גילו הצעיר; ואת כוונתו לפתוח בחייו פרק חדש.

5.
אכן, נסיבותיו של הנאשם קלות מנסיבותיו של אהרן שובה, וזאת מהטעמים עליהם עמד הנאשם. יחד עם זאת, גם לאחר שמצרפים את כל הנסיבות המקלות המתקיימות בנאשם, אין בהן להצדיק הימנעות מהרשעתו. "שורת הדין מחייבת כי מי שהובא לדין ונמצא אשם, יורשע בעבירות שיוחסו לו. זהו הכלל. הסמכות הנתונה לבית המשפט להסתפק בהעמדת נאשם במבחן בלי להרשיעו בדין, יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. שימוש בסמכות הזאת כאשר אין צידוק ממשי להימנע מהרשעה מפר את הכלל. בכך נפגעת גם שורת השוויון בפני
החוק" (ע"פ 2513/96 מדינת ישראל
נ' שמש, פ"ד נ(3) 682, 683). אמנם אותם מקרים מיוחדים ויוצאי דופן העשויים להצדיק הימנעות מהרשעה סובבים סביב שיקולים הקשורים בשיקומו של הנאשם; "ברם, עניין זה מבלי להפחית מערכו, הוא רק אחד מבין אדניה של השתת האחריות בפלילים, על הסנקציות הנלוות לה. מרכיבים אחרים, שענינם בִּפְרט בטיב המעשים שבוצעו ובמידת החומרה הטבועה בהם, עשויים להטות את הכף לחובת הנאשם ולהוביל למסקנה כי מן הדין להרשיעו" (ע"פ 9150/08
מדינת ישראל
נ' ביטון, מיום 23.7.09). כפי שהובהר בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל
, פ"ד נב(3) 337, 342: "הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים". גם בהנחה שהנאשם עומד בתנאי הראשון, במובן זה שהרשעתו תסתום את הגולל על סיכוייו להיקלט בצבא, הרי לנוכח המהות והנסיבות של העבירה אותה ביצע לא מתקיים בו התנאי השני ולא ניתן להימנע מהרשעתו. הנאשם ביצע עבירה חמורה ומגונה ביותר של שוד אלים בחבורה באישון לילה, לאחר תכנון מוקדם ותוך הכאת הקרבן, נטילת כספו ממנו והתחלקות בשלל. האינטרס הציבורי המקופל בענישה הפלילית, מחייב לדחות את האינטרס הפרטי של נאשם כזה שלא להיות מורשע, מפני התכליות אותן באה ההרשעה להשיג, ובכלל זה: הרתעת הרבים והיחיד, העברת מסר חד ותקיף של הוקעת מבצעי עבירות כאלו, והקפדה על מדיניות אחידה ושוויונית לגבי סוג זה של עבירות. לפיכך אני מחליט להרשיע את הנאשם בעבירת
שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

6.
דברים דומים יש לומר על פועלם של שיקולי השיקום בנוגע לעונשו של הנאשם. לנוכח חומרתה המפליגה של העבירה שבוצעה, יש בשיקולים אלה, כמו גם בהבחנות הנוספות בין הנאשם לבין אהרן שובה, להוביל להבחנה משמעותית בין השניים לעניין משך תקופת המאסר, אך לא כדי לפטור את הנאשם מעונש מאסר לריצוי בפועל כפי שהמליץ שירות המבחן. השיקום משמש גורם חשוב בענישה, אך לא גורם יחיד. ההרתעה, הגמול וההוקעה אף הם גורמים רבי חשיבות המכתיבים את העונש הראוי לכל מקרה בהתאם לנסיבותיו הפרטניות. עבירת שוד, לא כל שכן כשהיא מתבצעת בנסיבות מחמירות, הנה מהחמורה שבעבירות הרכוש. פגיעתה אינה רק בממונו של הקרבן אלא גם בגופו ובנפשו. יש בה לערער בצורה קשה את תחושת הביטחון של הציבור, ולהותיר בנשדד משקעים וטראומות ארוכי טווח. מכאן הכלל הדורש להגיב על עבירה זאת, להוציא מקרים חריגים, בעונש של מאסר לריצוי בפועל ולא בעבודות שירות. כמאמר בית המשפט העליון: "ככלל עבירות שוד דינן מאסר בפועל, והטעמים לכך ברורים – הצורך בהרתעה ובגמול, וגם בהרחקת העבריין מן החברה לתקופה מתאימה; ויש מהן הנענשות בשנות מאסר ארוכות, וכך ראוי"
(ע"פ 3219/09
חביבי נ' מדינת ישראל
, מיום
7.7.09).
כך על דרך הכלל, וכך באופן מיוחד בתקופה משופעת האלימות שבה שרויה לאחרונה החברה הישראלית, ושבגדרה השימוש בכוח הזרוע לשם סיפוק מאוויים נעשה שכיח יותר ויותר ואוכל כל חלקה טובה. חובתו של בית המשפט להגיב על תופעות אלה בענישה תקיפה ומרתיעה, גם כאשר מדובר בנאשמים צעירים בשנים שזו להם המעידה הראשונה בחייהם ושמגלים נכונות לשוב לחיים תקינים, ואף כאשר המלצת שירות המבחן הנה להימנע מהטלת עונש מאסר לריצוי בפועל (ראו למשל: ע"פ 10296/06 חסן נ' מדינת ישראל
, מיום 22.3.07; ע"פ 7036/07 חגאי נ' מדינת ישראל
, מיום 27.12.07;
ע"פ 7439/08 פלוני נ' מדינת ישראל
, מיום 4.3.09).




הנאשם אינו משתייך לאותם מצבים חריגים ויוצאי דופן בהם ניתן להימנע מהטלת מאסר בפועל על מבצעה של עבירת שוד בנסיבות מחמירות. הנאשם לא ביצע עבירה המצויה ברף הנמוך של עבירות השוד, אלא נטל חלק בשוד בחבורה, לאחר תכנון מוקדם ובהיותו רעול פנים. הנאשם התנפל יחד עם אהרן שובה על המתדלק והפילו על הרצפה, ולא נתקרר עד שהוסיף ובעט במתדלק. כל זאת לשם בצע כסף, ותוך שהנאשם מתחלק בשלל המכיל אלפי שקלים חדשים ומסיע את חבורת השודדים בעת הימלטותם ממקום השוד. התגובה העונשית ההולמת למעשים מן הסוג הזה, גם לאחר שזוקפים לזכותו של הנאשם את כל מה שיכול לשמש לצורך הקלה בעונשו, אינה יכולה שלא לכלול רכיב של עונש מאסר בפועל גם אם לתקופה קצרה מזו שנגזרה על שותפו הבכיר אהרן שובה.

7.
לפיכך החלטתי לגזור את דינו של הנאשם כדלקמן:

א.
מאסר בפועל לתקופה של 12 חודשים בניכוי ימי מעצרו (5.3.09 עד 2.4.09). הנאשם יתייצב לריצוי עונשו ביום 12.10.09 עד השעה 10:00 בתחנת המשטרה במגרש הרוסים בירושלים.

ב.
מאסר על תנאי למשך ששה חודשים אותו לא ירצה הנאשם אלא אם כן יעבור בתוך שלוש שנים מיום שחרורו מן המאסר עבירת אלימות.

ג.
פיצויים למתדלק בסך של 3,000 ₪. בהתאם להסכמת הנאשם, הפיקדון שהופקד על ידו במסגרת ב"ש 8371/09 יועבר על ידי המזכירות למתדלק על חשבון הפיצויים. היתרה תשולם על ידי הנאשם תוך 60 יום משחרורו מהמאסר.

זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 ימים מהיום.

ניתן היום, ד' בתשרי תש"ע (22 בספטמבר 2009), במעמד הנאשם וב"כ הצדדים.



משה סובל
, שופט









פ בית משפט מחוזי 348/09 מדינת ישראל נ' איתמר (בן אבישי) יפת (פורסם ב-ֽ 22/09/2009)