פסקי דין על זוהר בן משה בן אשר

4039/02 פ     09/03/2003




פ 4039/02 מדינת ישראל נ' זוהר בן משה בן אשר




בעניין:

17



בתי המשפט

בית משפט השלום תל אביב-יפו
פ
004039/02


בפני
:
כב' השופטת דניאלה שריזלי
תאריך:
12/03/2003




בעניין:
מדינת ישראל




המאשימה


נ
ג
ד


זוהר בן משה בן אשר





הנאשם

החלטה

בפני
י שלוש בקשות; האחת היא בקשת הנאשם לדון בטענות מקדמיות לפי סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ"). בקשה נוספת העלה הנאשם לתיקון פרוטוקול הדיון מתאריך 18.11.02. הבקשה השלישית היא בקשת התביעה למנות לנאשם סניגור מטעם הסניגוריה הציבורית.

1.
להלן העובדות הצריכות לעניין:
נגד הנאשם הוגש בתאריך 12.6.02 כתב אישום הכולל פרק מבוא וארבעה אישומים. בטרם נפתח משפטו של הנאשם, הגישה התביעה כתב אישום מתוקן.
הקראת כתב האישום נדחתה מעת לעת לבקשת הנאשם, מטעמים שונים שהעלה, ובין השאר, הגשת בקשה ליועץ המשפטי לעיכוב ההליכים בתיק. בד בבד, ולחילופין, עתר הנאשם בכתב לביטול כתב האישום, ולחילופי חילופין, לשינוי, או, לתיקון סעיפים בו.
בתאריך 18.11.02 נפתח משפטו של הנאשם בפני
נשיאת בתי משפט השלום במחוז תל-אביב, כב' השופטת ע' בקנשטיין. טרם הקראה - הוגש כתב אישום מתוקן בשנית (שיכונה להלן: "כתב האישום").
במועד האמור הוקרא לנאשם כתב האישום, ונרשמה תגובתו המפורטת, שעיקרה כפירה באשמה.
התיק הועבר לדיון בפני
י.
בישיבת תזכורת שנערכה בפני
י ב-31.12.02, ובדיון שהתקיים בעקבותיו, ב-15.1.03, העלה הנאשם מחדש, בכתב ובעל פה, בקשה למחיקת כתב האישום, ולחילופין, מחיקת חלק מהאישומים. בהשיבה לטענות הנאשם, ביקשה התובעת לדחותן, ולמנות לנאשם סניגור לייצגו.

2
.
לצורכי הדיון בטענות הצדדים, יפורטו האישומים המיוחסים לנאשם:
2.1

בכתב האישום פרק מבוא, בו נטען, בסעיף 1, כי במועדים שאינם ידועים למאשימה, זייף הנאשם בעצמו, או, באמצעות אחר, תעודות של אוניברסיטת שיקגו שבארצות הברית (להלן: "אוניברסיטת שיקגו"), ושל אוניברסיטת לונדון שבאנגליה (להלן: "אוניברסיטת לונדון"), באופן שהתעודות מורות כי הנאשם קיבל תעודות דוקטורט מאוניברסיטת שיקגו ומאוניברסיטת לונדון. בסעיף 2 לפרק המבוא נטען כי הנאשם עשה שימוש בתעודות המזויפות בהציגו אותן, בהזדמנויות שונות, להשגת משרות הוראה במוסדות להשכלה גבוהה.

2.2

באישום הראשון שבכתב האישום נטען כי בין השנים 1999 ו-2000 השתתף הנאשם בארבעה מכרזים פומביים שפרסמה נציבות שרות המדינה בעניין ארבע משרות בכירות (להלן: "המשרות"), וציין בכזב ב"קורות חייו" כי שימש נציג ישראל לאיחוד האירופי לענייני מדע ופיתוח טכנולוגי, וכי הינו בעל תעודות דוקטורט (כמפורט לעיל), ואף צירף ל"קורות חייו" את צילומי התעודות המזויפות.

לנאשם מיוחסות בגין האישום הראשון העבירות הבאות: שימוש במסמך מזויף, בנסיבות מחמירות, בניגוד לסעיף 420 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), ניסיון לקבל דבר במרמה, בנסיבות מחמירות, בניגוד לסעיף 415 סיפא וסעיף 25 לחוק העונשין, וניסיון לקבל משרה שלא כחוק, בניגוד לסעיף 45 לחוק שירות המדינה (מינויים), תשי"ט-1959.

2.3

גם באישום השני לכתב האישום מייחסת התביעה לנאשם עבירות של קבלת דבר במרמה, בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף, בנסיבות מחמירות, וקבלת משרה שלא כחוק, וזאת, עקב כך שבתאריך 18.7.81 הגיש מועמדות למשרה בסמינר הקיבוצים, מוסד להשכלה גבוהה המתוקצב בידי משרד החינוך, והציג עצמו במרמה כבעל דוקטורט מאוניברסיטת שיקגו ומאוניברסיטת לונדון, וצירף את צילומי התעודות המזויפות, בידיעה שאלה מזויפות. לטענת התביעה, עקב טענות המרמה של הנאשם, הוא הועסק על-ידי משרד החינוך בין השנים 1981 ו-2001, בדרגת שכר גבוהה, החלה על בעלי תואר דוקטור.

2.4

באישום השלישי נטען כי הנאשם הציג עצמו למשרת הוראה בבית הספר למינהל עסקים של המיכללה למינהל בתל-אביב, וכי על סמך טענות המרמה האמורות, ותוך שימוש במסמכים המזויפים האמורים לעיל, התקבל הנאשם כמרצה במכללה, בעל תואר דוקטור, ובהתאם לכך גם נקבע שכרו. רק משביקש הנאשם להיקלט כעובד קבוע בדרגת פרופסור, התגלתה במכללה המרמה. באישום זה מייחסת התביעה לנאשם עבירות של שימוש במסמך מזויף, בנסיבות מחמירות, קבלת דבר במרמה, בנסיבות מחמירות, וניסיון לקבל דבר במרמה, בנסיבות מחמירות.

2.5

באישום הרביעי מייחסת התביעה לנאשם עבירה של קבלת דבר במרמה, בנסיבות מחמירות, וזאת, עקב כך שהנאשם הציג עצמו במרמה, בחודש ינואר 1997, במכללת "שנקר", כבעל דוקטורט מאוניברסיטאות לונדון ושיקגו, וכפרופסור אורח במספר אוניברסיטאות, וזכה לדרגת שכר החלה על מרצה פרופסור, וזאת, עד חודש יוני 2000.

2.6

בהתחשב בשיטת פעולתו של הנאשם, השימוש במסמכים מזויפים וטענות מרמה, שיטה שחזרה על עצמה פעמים רבות, ובעקבותיה קיבל הנאשם משרות הוראה רמות, בהן החזיק לאורך שנים, ובעטיין זכה לשכר גבוה; בהתחשב במשרות הציבוריות הרמות אליהן ביקש הנאשם להתמנות באמצעות המסמכים המזויפים וטענות המרמה, טענה התביעה כי המעשים בוצעו בנסיבות מחמירות.

3.

ייאמר כבר כאן כי עוד בטרם הוחל בשמיעת ההוכחות תפח התיק עד מאד עקב פניותיו ועתירותיו הרבות של הנאשם, ותגובות התביעה. גם לדיון בפני
י הצטייד הנאשם במסמך טענות ארוך ומפורט, המופנה כלפי התביעה וכתב האישום; הנאשם אף השלים טיעוניו בעל פה בדיון. עיקר הטענות - בקשה לביטול כתב האישום על פי סעיף 149 לחסד"פ, בכלל זה, ביטול פרק ה"מבוא", בנימוק שעובדותיו אינן מגלות עבירה, והוא איננו עולה בקנה אחד עם דרישות החוק המסדירות את מבנה כתב האישום; בכלל זה, מבקש הנאשם גם לבטל את האישום הראשון בטענה שגדר המעשים המיוחסים לו איננו עולה כדי עבירה, שהרי פרש מהמכרזים בטרם נסתיימו; לחילופין, התבקש ביטול האישום הראשון בטענה שמדובר ב"זוטי דברים". הנאשם עתר לביטול אישומים אחרים מחמת התיישנות העבירות.

ב"כ התביעה השיבה לטענות הנאשם וביקשה לדחותן.

4.

בחנתי את טענות הנאשם אחת לאחת, ולא מצאתי בהן ממש. להלן אמנה את נימוקי.

אקדים ואדגיש, למניעת כל ספק, כי התייחסותי למעשים המתוארים בכתב האישום היא לכאורית, ואין בה משום קביעת ממצאים עובדתיים, או, נקיטת עמדה באשר לאשמו של הנאשם, בכל דרך שהיא.

5.
לטענות הנאשם המתייחסות לפרק המבוא -
התביעה הכללית מופקדת על עריכתו ועל תוכנו של כתב אישום בהתאם לכללים שבסעיף 85 לחסד"פ. מטרת המחוקק היא לפרוש בפני
הנאשם את מירב העובדות שבידי התביעה, אותן עובדות המהוות את מעשה העבירה, על היסוד הפיזי והיסוד הנפשי שלה, הן כדי לאפשר לנאשם להכין את הגנתו כיאות, והן כדי שלא להעלים עובדות באורח שעלול להפתיע את הנאשם בזמן המשפט. המטרה הנוספת היא לקבוע מסגרת דיונית להליך המזומן לבית המשפט.
ראו: י' קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שני, ספר ראשון, הדין בראי הפסיקה, עמ' 798.
סעיף 86 לחסד"פ מסמיך את התביעה הכללית לצרף בכתב האישום כמה אישומים אם הם מבוססים על אותן עובדות, או על עובדות דומות, וכו'.
בכתב האישום שבפני
י פרשה התביעה את העובדות המהוות את מעשי העבירות, תוך צירוף מספר אישומים, המבוססים על עובדות דומות וקשורות.
בדיקת ניסוחו של כתב האישום, על פרק המבוא שבו, מעלה כי זה עונה על דרישת סעיף 85 (4) לחסד"פ. לא היתה כל מניעה להקדים לאישומים שצורפו בכתב אישום אחד, פרק "מבוא", שעובדותיו הן חלק בלתי נפרד מעובדות האישומים כולם, בחינת רקע לעובדות המתוארות בהמשך, גם אם אין בהן משום האשמה. אם תרצה - מדובר ב"עריכה ספרותית", שהרי העובדות שבמבוא יכול שתבאנה בגדרו של כל אחד ואחד מהאישומים.
על כן, טענת הנאשם בהתייחס ל"מבוא" - נדחית.

6.
טענות הנאשם המתייחסות לאישום הראשון
6.1

בקשת הנאשם לביטול האישום הראשון מתמקדת בעובדה, עליה אין מחלוקת, ולפיה, הסתכמו מעשיו המתוארים של הנאשם בהגשת מועמדותו למשרות, במסגרת מכרזים, מועמדות שלא צלחה. מכאן ואילך, מתפלגים הטיעונים לשלושה ראשים: טיעונו הראשון של הנאשם הוא טיעון עובדתי ולפיו, במסגרת המכרזים האמורים, לא עמדו למבחן שאלת השכלתו הרשמית ותאריו האקדמיים, אלא הכשרתו ומומחיותו; שנית, טען הנאשם, ידוע היטב לתביעה כי ממילא לא היה לו סיכוי להיבחר לאחת מן המשרות עקב יחסה העויין של נציבות שירות המדינה, והוא עצמו כלל לא התכוון לקבל על עצמו אחת מן המשרות שהוצעו; ושלישית, מאחר שאין חולק כי לא זכה במשרות, הרי שאין במעשים כל עניין לציבור, וראוי עקב כך לבטל את האישום; לחילופין, סבר, ראוי הוא להגנה של "זוטי דברים". בשולי הטענה גם השלכת אחריות על הנציבות, שחובתה לבדוק ולאמת את התעודות והפרטים המוגשים לה, עם הגשתם, לבל תולך שולל. בנגזר מטענות אלה, טען הנאשם כנגד הנסיבות המחמירות שייחסה לו התביעה באישום זה.

6.2

גישתו של הנאשם שגויה, וטענותיו חסרות בסיס. הנאשם העלה שורה של טענות עובדתיות ביחס לאישום הראשון, והן טעונות כולן הוכחה על ידו, ומקומה של זו - במהלך המשפט; לא די לטעון, כטענה מקדמית, שדברים אלה ואחרים "ידועים היטב לפרקליטות".
ההכרעה בשאלת קיומו של "ענין לציבור" לדון במעשים נשוא האישום הראשון, מסורה, מלכתחילה, בידי התביעה הכללית, ולדעתה - עניין לציבור קיים, ולכך הוגש כתב האישום. אלמלא כן - היה היועץ המשפטי לממשלה נזקק זה מכבר לבקשה לעיכוב הליכים.

6.3

ההגנה של "זוטי דברים" הקבועה בסעיף 34יז לחוק העונשין, מתקיימת בחבור מספר גורמים יחדיו, דהיינו: אם לאור טיב המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא "קל ערך". כוונת המחוקק היתה ליתן לבית המשפט כלי חוקי למתן ביטוי לכלל לפיו החוק אינו עוסק בזוטות (
(
non curat lex de minimis
, והרציונל שביסוד כלל זה הוא שקיימים מקרים שבהם, למרות שמבחינה טכנית התקיימו יסודות העבירה, אין זה ראוי להטיל על אדם אחריות פלילית בגין מעשהו. . . בגדר סעיף 34יז ניתן להתחשב גם בתוצאות המעשה.
ראו: ע"פ 6696/96 בנימין כהנא נ' מ"י, תקדין עליון 1998(1), עמ' 315.
בע"פ (ירושלים) 1246/99 ידיד לוי נ' מ"י, תקדין מחוזי 1999(3) עמ' 321 נקבע כי עקרון זה עשוי להיות מיושם במגוון רחב של שטחי המשפט, ובמיוחד במשפט הפלילי שכן "בשל ההתפשטות העצומה וההשתרעות של המשפט הפלילי על כל תחומי חיינו ופעילותנו החברתית, במגוון כה רחב - קיימת סכנה כי הוראות עונשיות כלליות עלולות לחול על כל תו ותג של התנהגותנו, אשר ספק אם יש הצדקה להגדירה כעבירה פלילית". הגנה זו, כך נפסק בע"פ 1246/99 הנ"ל היא "טענת הגנה העשויה להביא לזיכויו (של הנאשם) ולפטור מלא מאחריות פלילית בסוף הדיון המשפטי".
ראו גם: ע"פ 807/99 מדינת ישראל
נ' חיים עזיזיאן, תקדין עליון 1999(4) עמ' 17, וכן: ע"פ (תל אביב) 1720/95 מדינת ישראל
נ' מנשה יוסף ואח' תקדין מחוזי 1996(3) עמ' 3957, בו הסביר כב' השופט י' גרוס כי השיקולים בנידון זה צריכים להיבחן לפי טיבו הקונקרטי של המעשה והאינטרס הציבורי, ו"ההגנה תתקבל רק באותם מקרים בהם אין במעשה עצמו מידה מינימלית של סכנה לערך החברתי המוגן ואין הוא הולם מבחינה עניינית את המושג של עבירה פלילית... הדגש מושם על טיבו של המעשה הקונקרטי עצמו, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי. עפ"י בחינת המעשה לאורם של מבחנים אלה, עשוי השופט להגיע לכלל מסקנה אם אכן הדברים אמורים בעבירה מבחינה טכנית פורמלית אשר מבחינה מהותית מתאים לה הכלל "העדר ענין לציבור". ... מקרים הנמצאים "מתחת לאותו סף של חומרה ואנטי חברתיות". . .".
ראו עוד: ע"פ 4596/98 פלונית נ' מדינת ישראל
, פ"ד נד(1) עמ' 145 בעמ' 187, וע"פ 529/87 ראובן אברהם נ' מדינת ישראל
, פ"ד מג(1) 34, בעמ' 43;
על פי אמות המידה שקבע המחוקק, לא ניתן, על פני הדברים, וללא שמיעת ההוכחות, לקבל את טענותיו העובדתיות של הנאשם, ואף לקבוע שאין עניין לציבור בהאשמות המיוחסות לו בגין התנהגותו, או, לקבוע שהמעשה המיוחס לנאשם באישום הראשון הוא "קל ערך".




7.
טענות הנאשם המתייחסות לאישום השני

7.1

הנאשם מבסס את עתירתו לביטול האישום השני, האישום השלישי והרביעי על טענת התיישנות, לפי סעיף 149(8) לחסד"פ, אותה שזר, בין השאר, בטענה שה"נסיבות המחמירות" אותן ייחסה לו התביעה, ואשר הכניסו את העבירות נשוא סעיפים 415 ו-420 לחוק העונשין לגדרן של עבירות מסוג "פשע" (להבדיל מ"עוון"), אינן ראויות.
באופן מפורט יותר טוען הנאשם, בהתייחסו לאישום השני כי המעשים המיוחסים לו מתועדים לשנת 1981, עת התקבל למשרת הוראה בסמינר הקיבוצים, ועם קבלת המשרה תמה ונשלמה מסכת האירועים; לדברי הנאשם, בין אם היו הדברים ובין אם לאו, אין ניתן להעמידו לדין בגין מעשים שנשלמו לפני עידן ועידנים, שכן, חלה עליהם התיישנות מכוח החוק.
הנאשם דוחה את טענת התביעה, לפיה, מדובר ב"עבירות נמשכות".
בעניין זה מפנה הנאשם לספרות המשפטית, ובעיקר לתלמודו של פרופ' ש"ז פלר, וכן, לפסיקת בתי המשפט, לפיהן העבירות של קבלת דבר במרמה ושימוש במסמך מזויף, כמו גם קבלת משרה
שלא כחוק, הן עבירות חד פעמיות וסופיות, באשר הרכיב ההתנהגותי בהן הסתיים זה מכבר.
לדברי הנאשם, העבירות המיוחסות לו לא נתחמו בגבולות, ובעבירות כאלה מצווים בתי המשפט להקפיד הקפדה יתרה על דיני ההתיישנות הנוקשים שבסעיף 9 לחסד"פ, ואין להרחיב תחומן של העבירות הנמשכות באורח מלאכותי.

7.2

ההתיישנות תחילתה עם ביצועה של עבירה, אלא שיש להבחין בין עבירות רגעיות ועבירות המותנות במשך זמן, עמן נמנות העבירות הנמשכות. בעבירות הנמשכות, תחילת מרוץ ההתיישנות מיום השלמתה הסופית של העבירה.
פסיקת בתי המשפט הרבתה לעסוק במושג "העבירה הנמשכת", תוך שאימצה את גישתו של פרופ' פלר למושג. בהתאם לגישה זו, תהליך התגבשותה של רכיבה ההתנהגותי של העבירה מותנה בהתמדה של העושה במשך זמן מסוים, כשכל התמדה נוספת בהתנהגותו מתמזגת עם הקטע הקודם במסגרת של עבירה אחת, בעלת מומנט השלמה אחד, עד הפסקתה של ההתנהגות.
ראו: ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין, חלק ג', עמ' 170.
בפסיקתם הדגישו בתי המשפט כי לאחר שהחל תהליך גיבוש העבירה, ויש לו שלב המשך, נדחית השלמת העבירה עד למועד שבו נפסקת ההתנהגות העבריינית, ואז ורק אז היא מבשילה.
ראו: בר"ע 122/82 עלפי נגד מדינת ישראל
, פ"ד לז(2) 326, בעמ' 330-331.
וכן: ע"פ 4745/95 בוני הבירה בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל
, פ"ד נב(3) 766.

7.3

מעובדות האישום השני עולה כי הנאשם החזיק במשרת ההוראה מאז 1981, ועד שנת 2001. אף שהמינוי למשרה האמורה, שלטענת התביעה נתקבלה על סמך מסמכים מזויפים וטענות מרמה, היתה בשנת 1981, נטען מפי התביעה כי הנאשם המשיך "לקבל דבר" משך כל תקופת שהותו במשרה, כגון: שכר שנקבע על בסיס המסמכים המזויפים וטענות המרמה שהציג וטען לכאורה. העובדות הנטענות טעונות, כמובן, הוכחה, ואולם, מן הפן המשפטי המהותי - יש ממש בגישת התביעה, והעבירות המיוחסות לנאשם, בהתאם לדוקטרינה המקובלת, הן עבירות נמשכות, שהגיעו לכלל השלמה רק בשנת 2001, השנה בה הופסקה העסקתו; ממועד זה החל מרוץ ההתיישנות. יודגש כי ההתנהגות העבריינית בעבירות הנמשכות איננה ניתנת לפיצול, כיוון שביצוען הסתיים בטרם חלפה תקופת ההתיישנות, ומשכך, לא חלה ההתיישנות על אף רכיב מרכיבי ההתנהגות של הנאשם.
מאחר שההתיישנות על עבירות מסוג פשע, על פי סעיף 9 לחסד"פ, תחילתה כעבור עשר שנים מיום ביצוע העבירה והשלמתה, ומאחר שבחקירה בעניינו של הנאשם הוחל בחודש ינואר 2001, לא ניתן לקבוע שהעבירות המיוחסות לנאשם התיישנו.
מכלל האמור לעיל עולה כי שגגה ביד הנאשם שסיווג את העבירות המיוחסות לו כ"עבירות רגעיות". שגגה ביד הנאשם הטוען כי "הקבלה", וכל "קבלה", על פי לשון החוק, היא אקט יחיד וחד-פעמי. מן ההיבט הכללי, מורים המציאות וניסיון החיים כי, "קבלת הדבר" יכולה גם יכולה להיעשות לשיעורין, או, במועד אחר כלשהו, ובלבד שיש קשר סיבתי ישיר בין טענות המרמה, ו/או המסמכים המזויפים בהם השתמש הנאשם, לבין הדבר שהתקבל. מן ההיבט הפרטי, מכתב האישום שלפניי עולה כי רכיבי ההתנהגות העבריינית לא הסתיימו ולא הושלמו בשימוש במסמכים המזויפים ובטענות המרמה בשנת 1981; משרת ההוראה שהוענקה לנאשם בעקבותיהם לא היוותה את המתת היחיד והסופי; משרתו של הנאשם חודשה, לכאורה, מדי שנה בשנה, ובצידה - שולם שכרו, שהותאם לאותם מסמכים מזויפים שהציג, שכר שהמשיך והשתלם לידיו באורח קבוע, כך נטען, עד שנת 2001. במיוחד ראוי לציין את טענת התביעה, וזו, כמובן, טעונה אף היא הוכחה, שהנאשם המשיך באורח אקטיבי למלא שאלון לעובד הוראה בדבר נתוני השכלתו.
משכך, אין הנאשם יכול לחסות בצלם של העקרונות העומדים בבסיס דיני ההתיישנות, והמפורטים בהרחבה בע"פ 4745/97 האמור.
ראו גם: ע"פ 290/63 נאשף נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח(2) 570, בעמ' 583.
כללו של דבר, והדגש על ההיבט העקרוני, מקום שנאשם, כל נאשם, התמיד, לכאורה, בהתנהגות עבריינית לאורך שנים, ופלש עמה להווה, ולא עשה דבר לתקן אותה התנהגות, או, להפסיק את המצג הכוזב שהציג, אף שיכול היה לעשות כן, אינו יכול להישמע בטענה שרכיבי ההתנהגות העבריינית הושלמו זה מכבר. מכוח עקרונות אלה, נדחות טענות הנאשם.

8
.
אשר לאישום השלישי ולאישום הרביעי - הכללים שהתוויתי לעיל לעניין העבירות הנמשכות, כוחן יפה גם לאישומים אלה. לאור המועדים המפורטים באישום השלישי, נראה כי החקירה שהחלה בחודש ינואר 2001, הפסיקה את מרוץ ההתיישנות בעודו באיבו; הוא הדין בעובדות האישום הרביעי, המייחסות לנאשם את ביצוע העבירות בין התאריכים ינואר 1997 ו-יוני 2000.

9.
הנסיבות המחמירות

ציינתי למעלה כי עריכתו של כתב האישום מסורה לתביעה, והיא זו שאמונה על סיווגן של ההתנהגויות העברייניות בהתאם לסעיפי הדין הפלילי, ובמגבלות הפסיקה. בידי התביעה הפררוגטיבה לייחס להתנהגות עבריינית נסיבות מחמירות, כפי שנעשה הדבר בכתב האישום שלפניי, ועליה עול ההוכחה. זכותו של הנאשם, כמובן, לתקוף את גישת התביעה ולהפריכה במסגרת שלב ההוכחות במשפט.
משהבהירה התביעה באורח ברור ורהוט בכתב האישום, בכל אישום ואישום, על מה ולמה ראתה לייחס לנאשם ביצוע מעשים בנסיבות מחמירות, וכאשר אלה עומדים, לכאורה, בקריטריונים הקבועים בפסיקת בתי המשפט, אינני רואה להיענות לבקשת הנאשם למחיקת "הנסיבות המחמירות", זאת, מבלי להיכנס לדיון בשאלת הבסיס החוקי עליו נתלה הנאשם.

10.

שזורה בטענות לעניין "ביטול כתב האישום" הטענה בדבר גישתה המתעמרת של המדינה, אשר, בין השאר, השהתה את החקירה מעבר לצריך, ואשר אחד מגילוייה הוא ייחוס הנסיבות המחמירות למעשיו.

לנושא "הנסיבות המחמירות" - כבר התייחסתי לעיל. אומר עוד כי אין לבית המשפט אלא את כתב האישום שלפניו, שאת עובדותיו, המוכחשות על-ידי הנאשם, אמורה התביעה להוכיח במסגרת הליך שמיעת הראיות שבידיה. אם לא תוכיח כן - יזוכה הנאשם. טענת השיהוי שהעלה הנאשם אין מקומה בכלל הטענות המקדמיות, ולמעשה, הוכחשה על-ידי התביעה.

11.
בקשת הנאשם לתיקון פרוטוקול
השופט הוא האחראי על ניהול הפרוטוקול, והוא מוסמך להורות על תיקונו, לפי סעיף 137 לחסד"פ, ובלבד שיש בתיקון כדי להעמידו על דיוקו.
עיינתי בבקשת הנאשם לתיקון פרוטוקול הדיון מתאריך 18.11.02, שהתקיים בפני
י כב' השופטת ע' בקנשטיין, ואשר מהותו - תגובת הנאשם לכתב האישום, ובדעתי להעתר לבקשה, רק לגבי אותם התיקונים המוסכמים על התביעה, וכן, תיקונים של השמטות או שגיאות שהן בבחינת פליטות קולמוס, כדלקמן:
עמ' 3 ש' 21 ; עמ' 4 ש' 10, וש' 13; עמ' 5, ש' 11, 14, 15; עמ' 7, ש' 21; עמ' 8, ש' 1.
התיקונים בוצעו על-ידי בגוף הפרוטוקול.

12.

לאור החלטתי לעיל (בסעיפים 4 עד 10), מתייתר הדיון בבקשת הנאשם לאפשר לו להגיב שוב לעובדות כתב האישום, בנימוק שתגובתו בתאריך 18.11.02 ניתנה בטרם נדונו טענותיו המקדמיות.

סעיף 233 לחסד"פ מורה כי כל עוד לא הוחל בגביית הראיות בתיק - "רשאי שופט אחר להמשיך במשפט מן השלב שאליו הגיע קודמו". אין כל טעם ואין כל הצדקה להתעלם מתגובתו של הנאשם לכתב האישום, רק משום שהדיון בטענות המיקדמיות התקיים בפני
י, לבקשת הנאשם, במועד מאוחר יותר; מה גם שאין כל מניעה, לאור סעיף 151 לחסד"פ, לדון בטענות המיקדמיות הספציפיות שהעלה הנאשם בכל שלב של המשפט.
13.

בתאריך 16.1.03, התקבלה מאת הנאשם בקשה נוספת במתכונת של הערה נוספת, וזאת, למרות שהבהרתי הבהר היטב כי הטענות המקדמיות שהעלה הנאשם בדיון ועובר לו אין בלתן. במסמך האחרון האמור דרישה חוזרת של הנאשם להתייחסות לעבירות נשוא כתב האישום כעבירות מסוג "עוון" (ולא כעבירות מסוג "פשע"), והפעם סומכת הבקשה על התעלמות הפרקליטות מהוראת סעיף 60א' לחסד"פ, המחייבת את רשויות התביעה להודיע לחשוד כי הועבר לידיה חומר חקירה הנוגע לעבירת פשע.
13.1

אין ולא יכול להיות ספק, לאור טיב טענותיו של הנאשם, המקדמיות והאחרות, לאור החזרה המכבידה על הטענות, ולאור ציטוטים והתייחסות לפסקי דין במנותק מהעניין שבדיון, כי אילו הסתייע הנאשם בשירותיו של סניגור היתה הגנתו יעילה, ושלבים רבים עד כה היו נחסכים, דוגמת הטענה שבפני
י. שכן, הנאשם התעלם משום מה מתחולת תוקפו של התיקון האמור, שתחילתו מ-1.1.03, וחלקו של התיקון יכנס לתוקף רק ב-1.1.04.

13.2

לא זו אף זו; הערה נוספת בפי הנאשם בשולי המסמך, לפיה, ייחסה לו הפרקליטות רק את קבלת המשרה במרמה (באישומים השני, השלישי, והרביעי), אך לא ייחסה לו "קבלת שכר במרמה". עיון מדוקדק בניסוחם של האישומים מעלה כי התביעה ייחסה לנאשם קבלתן במרמה של המשרות והשכר גם יחד.

14.

התביעה עותרת למנות לנאשם סניגור.
הנאשם לא העמיד לעצמו סניגור לייצגו, וציין פעם אחר פעם, בכתב ובעל פה, כי איננו עושה כן מטעמים של חסרון כיס, ומאחר שהוא מושעה מעבודה, ואיננו יכול לשכור שירותי עורך-דין ברמה שהוא מעוניין בה.
עמדת התביעה היא כי, נוכח העבירות נשוא כתב האישום ומורכבותן, נוכח הסוגיות המשפטיות העולות לדיון, ולאור היקפו של חומר החקירה וריבוי המסמכים, הכוללים תעודות נכריות, מן הראוי שהנאשם יהיה מיוצג.

15.

החלטתי שניתנה היום לעניין טענותיו המקדמיות של הנאשם, מדגימה את מורכבותו של כתב האישום, ואת דרך הניהול המכבידה של הנאשם, ולא יכול להיות ספק כי ראוי שבתיק זה, בנסיבות כתב האישום, ונוכח התנהלותם של ההליכים עד כה, שהנאשם יהיה מיוצג.
פעולות הנאשם עד כה הוכיחו שהוא אכן "נלחם על חייו" כהתבטאותו לפניי, אך עושה כן בדרך עקלתון מסורבלת, וספק אם הוא מועיל לעצמו (ראו: דברי בסעיף 13 להחלטתי מהיום).
הנאשם הסתייג מהכוונה למנות לו סניגור מטעם הסניגוריה הציבורית, ואף הודיע לבית המשפט (טרם צאתו מן האולם) כי לא ישתף פעולה עם סניגור ממונה.

16.

אין חולק כי הנאשם איננו נכנס לגדר הזכאים לייצוג על פי סעיף 18(א) לחוק הסניגוריה הציבורית, תשנ"ו - 1995 (להלן: "חוק הסניגוריה הציבורית"). סעיף 18(ב) לחוק הסניגוריה הציבורית מאפשר מינוי סניגור לנאשם מטעם הסניגוריה הציבורית אם סבור בית המשפט שאיננו יכול לנהל את המשפט כשהנאשם איננו מיוצג.


בית המשפט אמור לערוך, איפוא, איזון בין מספר אינטרסים, ובראשם - אינטרס הציבור לייצוג משפטי - מקצועי הולם לנאשם, ככל פרט בחברה, וכן, להבטחת קיומם של הליכי משפט יעילים ותקינים, כדי למנוע סרבול מיותר והימשכות ההליכים אין קץ, מטרות המשרתות גם את האינטרס של הנאשם עצמו.
מאידך גיסא, בצד השיקול של מידת הנטל על הקופה הציבורית, ראוי לתת משקל של ממש לשיקולים נוספים והם – אמצעיו הכלכליים של הנאשם, רצונו להיות מיוצג, וכן, הסיכוי שיתקיים שיתוף פעולה בין הנאשם לבין סניגור שימונה לו. שלילת האחרונים מצביעה על אפשרות קרובה לודאי שמינוי סניגור לא יועיל להשגת האינטרס הציבורי שציינתי לעיל.
בנסיבות העניין שלפניי, אינני רואה לנכון לכפות על נאשם סניגור שאין הוא מעוניין בו, כאשר אין יסוד לחשוב, בהתחשב בכישורי הנאשם, שלא יהיה מסוגל לנהל את הגנתו באופן סביר.
ראו: בג"צ 3330/00 הסניגוריה הציבורית המחוזית – מחוז ת"א נ' דוד רוזן, שופט בית משפט השלום תל אביב, ואח', תקדין עליון 2000 (2) 1731.

בנוסף, ספק בעיני אם מי שנשא במשרות הוראה שנים רבות אכן מחוסר אמצעיים כלכליים לחלוטין.
לא היתה כל מניעה, כמובן, שהנאשם יפנה לסניגוריה הציבורית, בבקשה לשקול עמידתו בתנאי הזכאות לייצוג על פי הכללים שנקבעו כדין. הנאשם הודיע כי העדיף שלא לעשות כן משיקוליו.
בנסיבות אלה, ולאחר שערכתי איזון בין האינטרסים השונים, ולאור התרשמותי מהנאשם עצמו, אני מחליטה לתת משקל מכריע ללשונו הדווקאנית של החוק, ודוחה את הבקשה למינוי סניגור לנאשם.

אשר על כן, נדחות טענותיו המקדמיות של הנאשם, והבקשה לתיקון פרוטוקול נענתה במגבלות שציינתי.

המזכירות תמציא את החלטתי לצדדים בהקדם.

התביעה תודיע לנאשם מי העדים שהוזמנו לדיון בתאריך 1.4.03.

ניתן והודע היום, 9.3.03, בהעדר הצדדים.

שריזלי דניאלה, שופטת







פ בית משפט שלום 4039/02 מדינת ישראל נ' זוהר בן משה בן אשר (פורסם ב-ֽ 09/03/2003)