פסקי דין על רפי אטיאס | פסקי דין על דרך ארץ הייוייז (1997) בע"מ

2152/04 ערר     26/07/2006




ערר 2152/04 רפי אטיאס נ' דרך ארץ הייוייז (1997) בע"מ






בעניין: רפי אטיאס


העורר
נ ג ד
דרך ארץ הייוייז (1997) בע"מ

ע"י עוה"ד יהודה רווה ואח'

המשיבה
פ ס ק ד י ן
בהסכמת הצדדים ובהתאם לס' 16 לחוק בתי דין מנהליים, התשנ"ב - 1992, הדיון בערר זה, שהתקיים ביום 29.11.05, התנהל בהרכב חסר. פסק הדין ניתן אף הוא על ידי מותב חסר.

1. כתב הערר הוגש ביום 30.8.04.

2. השתלשלות האירועים העומדת בבסיסו של הערר, כפי שתוארה על ידי העורר וכפי שהיא עולה ממסמכים שצירף העורר במסגרת ערר זה היא, כדלקמן:
א. העורר ואדם נוסף בשם מאיר מנחם (להלן: "מנחם") היו בעלים משותפים ברכב מסוג ג'י.אם.סי מספר 2877859 (להלן "הרכב").
ב. ביום 30.6.02 ערכו, העורר ומנחם, זכרון דברים עם אדם בשם אסעד מוסלך (להלן: "מוסלך"), לפיו תמורת הסך של 3,300 ₪ יימכר הרכב למוסלך והעברת הבעלות תבוצע על ידי מוסלך עד ליום 20.7.02. החזקה נמסרה למוסלך ביום 30.6.02 וצוין, כי כל עבירת תנועה או תקלה ברכב תהיה על אחריותו הבלעדית. יצוין, כי העורר טען בכתב הערר ובדיון שהתקיים בפני
נו, כי העברת הבעלות נמנעה במועד מסירת החזקה לאור העובדה שהרכב היה ללא טסט ורשיון רכב תקף. מוסלך התחייב להעביר את הרכב טסט ולאחר מכן להעביר את הבעלות על שמו.
ג. העורר פנה למוסלך מדי פעם בפעם, אך האחרון התחמק ממנו ולא ביצע את שהתחייב לבצע.
ד. העורר פנה למשטרה ולטענתו נשלח להגיש תצהיר בלשכת ההוצל"פ. על-כן, ביום 20.11.02 התייצב העורר בפני
סגן המוציא לפועל בלשכת ההוצל"פ בירושלים וחתם בפני
ו על תצהיר, בו פירט את העובדות המפורטות בסעיפים ב' ו- ג' לעיל.
ה. במקביל ואף לאחר הפעולות שנקט, כאמור בסעיף ד' לעיל, פנה העורר לכל הגורמים הרלוונטיים ובהם למשרד הרישוי.
ו. ביום 2.6.03 הפקיד העורר את רשיון הרכב במשרד הרישוי ואף הודיע על כך למוסלך, אשר טען באוזני העורר כי הרכב נמכר על ידו לאחר.
ז. מספר חודשים לאחר מכן, קיבל העורר חשבונית הכוללת חיוב בגין נסיעות רבות. העורר פנה טלפונית למשיבה. בשיחה זו נמסר לו, כי הוא הבעלים הרשום ברשות הרישוי וכי עליו לשלם את החיוב או לפנות למשטרה ו/או למשרד הרישוי.
ח. העורר קיבל הודעה טלפונית ממשטרת ישראל, לפיה הרכב נמצא ונראה חשוד וכי עליו להגיש תלונה במשטרה. העורר ניגש לתחנת המשטרה בגבעת זאב, אך שם לא ידעו איזה סוג של תלונה עליו להגיש.
ט. כחודש לאחר מכן נתקבלה הודעה מתחנת המשטרה בעפולה, לפיה הרכב נעצר כשהוא מסיע שוהים בלתי חוקיים, העורר הגיע לתחנת המשטרה בעפולה, מסר שם עדות והרכב נשאר בחזקת המשטרה.
י. ביום 10.8.04 פנה העורר למשיבה במכתב שכותרתו "דרישה לביטול אגרות נסיעה", בו גולל בפני
המשיבה את כל המסכת העובדתית שתוארה לעיל. העורר נענה בשלילה.
יא. ביום 30.8.04 הוגש הערר.
יב. ביום 24.7.05 המציא העורר למזכירות הועדה העתקי 4 מסמכים נוספים:
1. "הודעה על הסדר דיוני בין המבקשים למשיבה מס' 4", שהוגשה לבית משפט השלום בירושלים ביום 4.5.05, לפיה המשיבה מס' 4 (היא המשיבה דכאן) לא תתנגד כי יינתן

פסק דין
לפיו הבעלות והחזקה ברכב נשוא הערר נמסרו למוסלך ושייכים לו בלעדית החל מיום 30.6.02 וכי האחריות ביחס לרכב החל ממועד זה ואילך חלה על מוסלך בלבד, למעט בכל הנוגע לחובות נשוא הערר דנן. באשר לחובות נשוא הערר, הוסכם כי הצדדים יטענו את טענותיהם לגוף המחלוקת בפני
ועדת הערר וינהלו הליך בפני
ה.
2.

פסק דין
שניתן בבית משפט השלום בירושלים ביום 5.5.05, ע"י כב' הש' יחזקאל ברקלי ולפיו: "הבעלות והחזקה ברכב...שייכים למשיב מס' 1, אסעד מוסלך...החל מיום 30.6.02 (להלן: 'מועד ההעברה') ואילך." עוד נאמר שם, כי: "הנני מורה למשיב מס' 2, משרד התחבורה – להעביר את הבעלות ברכב על שם המשיב מס' 1, אסעד מוסלך, ולקבוע כי ההעברה תקפה ממועד ההעברה..." וכן – "כל הנוגע לחוב המבקשים הנטען, כלפי המשיבה מס' 4, דרך ארץ היווייז (1997) בע"מ, מוסכם כי עניינו ידון במסגרת ערר 2152/04 בפני
ועדת הערר...המשיבה מס' 4 תהיה רשאית לחייב את המשיב מס' 1 בגין כל חוב אשר יווצר ביחס לרכב ושאינו כלול בערר האמור לעיל..."
3. רשיון רכב תקף עד ליום 18.2.06, ממנו עולה כי הרכב רשום ע"ש מוסלך, תאריך הבעלות המופיע הוא: 30.6.02.
4. הודעת אגף התנועה שבמשטרת ישראל על ביטול דו"חות העורר.

3. המשיבה טוענת בתגובה לערר, בין היתר, כי אין מחלוקת באשר למענו של העורר, כי כל החשבוניות נשלחו על ידה למען הרשום ברשות הרישוי וכי כל החשבוניות שנשלחו בדואר רשום, נמסרו לנמען. המשיבה מוסיפה וטוענת, כי ככל שלעורר טענות כלפי צד ג' שעשה שימוש ברכב, עליו להפנות טענותיו אלו לצד שלישי וטענותיו אלו אינן מעלות ואינן מורידות לעניין חבותו המוחלטת של העורר לשלם חיוביו במועד. זאת ועוד – ברכב נשוא הערר בוצעו 151 נסיעות והעורר לא שילם בגינן מאום.

4. יודגש, העורר אינו טוען מאום לגבי אי קבלת חשבוניות ששלחה המשיבה, לא אלו שנשלחו, לטענתה, בדואר רגיל ולא אלו שנשלחו בדואר רשום. בדיון הנזכר הבהיר העורר, כי הוא אינו מכחיש את קבלתן של החשבוניות. כמו כן, על פי הנספחים שצורפו לתגובת המשיבה, כל החשבוניות שנשלחו לעורר בדואר רשום נתקבלו על ידו. בהתחשב באלו, אנו מתייחסים לחשבוניות כולן ככאלה שנתקבלו אצל העורר. עם זאת, כפי שיפורט להלן, נושא קבלת החשבוניות אין בו כדי להשפיע על תוצאת פסק הדין. טענותיו של העורר בערר זה מתמצות בכך, שאף שהוא הופיע במרשמי משרד הרישוי, בעת הרלוונטית, כבעלים הרשום של הרכב נשוא הערר, אין לחייבו בחיובים שהושתו עליו על ידי המשיבה, שכן אלו נצברו על ידי רוכש הרכב, או מי מטעמו, וללא שהייתה לעורר שליטה על כך ולאחר שעשה את כל שביכולתו על מנת להסדיר את הבעיה.
העורר, בעדותו, עשה עלינו רושם מהימן ואנו מקבלים את המסכת העובדתית העולה ממנה.
5. סעיף 6א. לחוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל), התשנ"ה – 1995 קובע, כי:
"החייב בתשלום האגרה לפי הוראות חוק זה הוא מי שהיה בעל הרכב הרשום ברשיון הרכב במועד הנסיעה בכביש האגרה, זולת אם הוכיח שהרכב נגנב ממנו." (ההדגשה אינה במקור – ו.ע.).

6. אין חולק, כי במועד ביצוע הנסיעות המפורטות בחשבוניות נספחים א', ג' ו- ד' לתגובת המשיבה, דהיינו בתקופה המתחילה ביום 10.4.04 ומסתיימת ביום 25.6.04, העורר היה רשום במרשמי רשות הרישוי כבעלים של הרכב וכן אין חולק, כי במועדים אלו הרכב כבר היה בבעלותו ובחזקתו של מוסלך, או אחר שקיבל את החזקה ו/או הבעלות ממוסלך. השאלה הנשאלת היא – האם, לאור העובדות שתוארו בהרחבה בסעיף 1 לעיל, ניתן לקבוע, כי העורר הצליח לעורר ספק, בדבר חזקת היותו ה"חייב" על פי דין?

7. לצורך דיון בשאלה זו פנינו לדברי ההסבר להצעת החוק, אשר קדמה לניסוחו של סעיף 6א. דלעיל, בנוסחו כפי שתוקן במסגרת חוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל)(תיקון), התשנ"ח – 1998, מיום 29.7.98:
"מוצע לקבוע כי החייב בתשלום האגרה הינו בעל הרכב אשר אחראי לשימוש ברכבו. קביעה זו מתחייבת מהשימוש באמצעי גביה אלקטרוניים ועל מנת לאפשר את האכיפה, הואיל וניתן לזהות את בעל הרכב באמצעות לוחית הרישוי, עם זאת, בעל הרכב יוכל להסיר מעליו את האחריות אם יוכיח שהרכב נגנב ממנו." (ההדגשה אינה במקור – ו.ע.).

8. עינינו הרואות, כי הרציונאל העומד בבסיסו של החוק הוא, כי האחריות לתשלום האגרה הוטלה על מי, שבעיני המחוקק, אחראי לשימוש ברכב. ה"אחראי" הוא מי שמוטלת עליו האחריות לתוצאות הנובעות מהשימוש ברכב והוא אינו יכול להסתתר אחר הטענה, כי העמיד אותו לשימושו של אחר. לא יהא זה סביר להטיל את הנטל שבאיתור בעל הרכב, הלוא הוא מי שניתן לראותו כאחראי לנעשה ברכב, כאמור, על כתפי המשיבה. המחוקק התיר למשיבה לגבות את התשלומים המגיעים לה ממי שרשום כבעל הרכב ברשות הרישוי, וזאת מבלי לבחון בכל מקרה לגופו האם הרישום נכון ומעיד על הבעלות בפועל, שהרי אם לא כן, יפגע הדבר בעסקי המשיבה ובכדאיות הפעלת הכביש. יחד עם זאת, ראה המחוקק לנגד עיניו סיטואציה ייחודית שבה המשיבה לא תוכל לגבות את דמי האגרה המגיעים לה - והיא - רק כאשר בעל הרכב הרשום הוכיח כי רכבו נגנב, דהיינו - יצא משליטתו בעל כורחו ונשללת ממנו, שלא באשמתו, האפשרות לפקח על הנעשה ברכב. בסיטואציה זו, אף, שברי כי למשיבה אין כל אשם בכך שהרכב יצא משליטתו של בעליו, היא לא תוכל לגבות את המגיע לה ותצא ניזוקה. אנו סבורים, כי הרציונאל העומד בבסיס החריג, הבא לידי ביטוי במילים: "זולת אם הוכיח שהרכב נגנב ממנו" והמוצא ביטויו בדברי ההסבר, לפיהם החייב הינו מי ששמו מופיע ברשיון הרכב מתוך ההנחה לפיה הוא האחראי על השימוש בו, מתקיים גם במקרה שבפני
נו. לא נעלמה מעינינו העובדה שבמקרה דנן אין מדובר על גניבה במובנה הפשוט וכי הרכב נשוא הערר נרכש סוף סוף בתמורה מלאה. כמו כן, העורר שלפנינו הכניס את עצמו למצב זה מתחילתו ביודעין, בכך שלא דאג להעברת הבעלות בטרם מסירת החזקה, או במקביל לה, התנהגות אשר ניתן לומר כי היא עולה כדי רשלנות תורמת מצדו.

9. עם זאת, ולמרות כל האמור לעיל, נסיבות המקרה שבפני
נו מצדיקות לכלול את העורר כמי שבא בגדרו של החריג שבס' 6א לחוק. ראשית, נדגיש, כי מחדלו של העורר באי העברת הבעלות מיוחס למועד מוקדם למועד תחילת ביצוע הנסיעות בכביש האגרה על ידי מוסלך, או אחר. סביר גם להניח שהעורר כלל לא לקח בחשבון כי ייעשה שימוש ברכב על כביש האגרה. לאור התנהלותו, כמתואר, ניתן להניח כי לו היה לוקח אפשרות זאת בחשבון, היה דואג מידיית ליידע את המשיבה על הפקדת הרישיון ועל כך שהרכב יצא משליטתו. כמו כן, החל במועד סמוך מאוד למסירת החזקה למוסלך ומרגע שעמד העורר על טעותו ועל כך שמוסלך לא עמד בהתחייבותו להעברת הבעלות ואילך, עשה הוא כל שביכולתו על מנת לתקן את שארע כתוצאה ממחדלו: פנה למשטרה, חתם על תצהיר כפי שנתבקש, פנה לרשות הרישוי והפקיד אצלה את רישיון הרכב, פנה למשיבה בעל פה ובכתב, פנה פעמים נוספות למשטרה ונענה לפניותיה וכן הגיש המרצת פתיחה לביהמ"ש השלום בירושלים. הפכנו והפכנו ולא הצלחנו להעלות בדעתנו פעולה אפשרית נוספת שהיה על "האדם הסביר" המצוי במצבו של העורר, לנקוט בה, והעורר דנן לא נקט.

10. לדידנו, גם אם היה מקום להטיח בעורר ביקורת כלשהי על כך שלא דאג להעברת הבעלות במועד, הרי שלכל המאוחר, החל ממועד הפקדת הרישיון במשרד הרישוי, שוב לא ניתן להמשיך ולהתייחס לעורר כ"חייב" על פי החוק. הפקדת הרישיון כמוה כהצהרת הבעלים על כך שהוא אינו הבעלים של הרכב והוא למעשה "מחזיר" את הרישיון למי שהנפיקו, קרי: משרד הרישוי. כמובן, שלא כך יהיו פני הדברים, מקום בו הנסיבות יצביעו על כך שהפקדת הרישיון נועדה על מנת לאפשר לבעלים הרשום להתנער מתשלום אגרה למשיבה, או לכל מטרה פסולה אחרת. המקרה דנן אינו כזה וכל הנסיבות מלמדות על כך, שהעורר אכן הוטעה על ידי רוכש הרכב וכי לאחר גילוי הטעות עשה את כל אשר לאל ידו, על מנת לגרום להעברת הבעלות ולהביא לכך שהרישום ישקף נאמנה את המציאות.

11. לחיזוק העניין נוסיף את הדברים הבאים: כאמור, מבחינת קביעת זהותו של החייב מנקודת ראותה של המשיבה, נודעת משמעות לרישום ברשיון הרכב בלבד! אין זה משנה שמן הבחינה המהותית מצוי הרכב בבעלותו של אחר. זאת בניגוד לדברי חקיקה אחרים שלגביהם לרישום הרשות הרישוי נודעת משמעות דקלרטיבית בלבד. מצב דברים זה מעניק למשיבה יתרון ניכר, בכך שהוא מסיר מעליה את הצורך לבדוק את הבעלות האמיתית של הרכב. כאמור, קביעה זו הינה הגיונית ומתבקשת לאור אופן הפעולה של כביש האגרה וצורת החיוב. אולם, אנו סבורים כי מצב דברים ייחודי זה מצריך פרשנות מרחיבה למושג "גניבה" שבס' 6א לחוק. במקרה רגיל, "גניבה", פירושה שלילת השליטה ברכב מבעליו בעל כורחו. במקרה דנן אין כך פני הדברים, שכן הרכב עצמו לא נגנב מן העורר. אולם, לאור הוראת המחוקק בדבר מעמדו הבלעדי של מרשם רישיונות הרכב בכל הנוגע לקביעת זהותו של החייב על פי החוק כלפי המשיבה, העובדה שרוכש רכב נוהג בו תחת שמו של מוכר הרכב, ובעודו מונע את שינוי רישום הבעלות, הרי הוא מציג בפני
המשיבה מצג שקרי שמטרתו להתחמק מתשלום ולגרום לחיובו של אחר במקומו. לאור הרציונאל העומד בבסיס ס' 6 א לחוק, כאמור, נראה כי מבחינת הגיונו הפנימי של הסעיף ומטרתו, יש לכלול גם מקרה כזה במסגרת החריג שבו. על מנת להתאים את האמור ללשונו של ס' 6 א הנ"ל, ניתן אולי להגדיר את מצב הדברים המתואר ככזה שבמסגרתו השתמש מוסלך בזהותו של העורר ללא רשותו, ולמעשה "גנב את זהותו" בעל כורחו.

12. בנוסף, המשיבה מצידה, יכלה לנקוט בפעולות כלשהן, על מנת להקטין את נזקו של העורר - ובסופו של דבר את נזקה שלה. העורר פנה למשיבה כבר ביום 7.5.04, דהיינו מיד בסמוך לאחר שקיבל לידיו את חשבונית נספח א' (הופקה ביום 28.4.04). העורר הודיע למשיבה בשיחה זו, כי הרכב יצא מרשותו. כבר ממועד זה, ובמיוחד נוכח המספר הרב של הנסיעות שבוצעו ברכב גם עד לאותה עת, ובמיוחד לאחר מכן, ניתן היה לצפות מן המשיבה, כי תכלול את הרכב ברשימת הרכבים המועדים לעצירה על ידה. אילו היתה המשיבה עושה כן, ייתכן והיה בכך כדי לעצור את הצטברותם של חיובי הנסיעות, וממילא את חיובי הפיצוי והחזר ההוצאות שהצטברו בעקבות אי תשלומם.

13. לעניין טענת המשיבה באשר לאיחור בהגשת הערר – טענה זו נטענה על ידי המשיבה בכתב התגובה לערר שהוגש על ידה ביום 11.10.04, אלא שבינתיים הגישו העורר והמשיבה "הודעה על הסדר דיוני בין המבקשים למשיבה מס' 4" מיום 4.5.05, במסגרת המרצת הפתיחה שהגישו העורר ומנחם בביהמ"ש השלום בירושלים. על פי סעיף 3 להסדר זה: "המשיבה מס' 4 מאשרת כי היא מסכימה לדיון בערר לגופו, והיא מוותרת על טענה פרוצדוראלית לרבות הטענה שהערר הוגש באיחור ומוותרת גם על טענה כי החוב הפך חלוט או טענות אחרות שאינן לגוף המחלוקת." ביום 5.5.05 נתן כב' הש' יחזקאל ברקלי תוקף של

פסק דין
להסדר זה. משכך, ואף שהמשיבה לא ביקשה לתקן את כתב התגובה על ידי מחיקת הטענה בדבר האיחור בהגשת הערר, אנו רואים את הטענה הזו ככזו שנמחקה על ידי המשיבה.

14. סוף דבר, הערר מתקבל, אפוא, במלואו. העורר פטור מכל החיובים הכלולים בחשבוניות שפרטיהן צורפו לתגובת המשיבה.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

לצדדים הזכות להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.
ניתן היום: א' באב תשס"ו, 26 ביולי 2006.
_________________ _______________________
מנחם שח"ק
, עו"ד שמרית שלומוביץ'-שטיין, עו"ד
יו"ר חברה
ועדת הערר לפי חוק כביש אגרה ירושלים, ערר מס' 2152/2004
(כביש ארצי לישראל), התשנ"ה – 1995


1
ועדת הערר לפי חוק כביש אגרה ירושלים, ערר מס'
(כביש ארצי לישראל התשנה) - 1995









ערר ועדת הערר לפי חוק כביש אגרה 2152/04 רפי אטיאס נ' דרך ארץ הייוייז (1997) בע"מ (פורסם ב-ֽ 26/07/2006)