פסקי דין על בית החולים על שם "רבקה זיו" | פסקי דין על מרכז רפואי על שם "ברוך פדה" (פוריה) | פסקי דין על ענבל חברה לביטוח | פסקי דין על יוסף אדרי | פסקי דין על שושנה (סוזן) אדרי | פסקי דין על שמעון אדרי ואח' |

7784/09 בשא     24/09/2009




בשא 7784/09 בית החולים על שם "רבקה זיו", מרכז רפואי על שם "ברוך פדה" (פוריה), ענבל חברה לביטוח בע"מ נ' יוסף אדרי, שושנה (סוזן) אדרי, שמעון אדרי ואח'




בעניין:

1



בתי המשפט

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
בשא 007784/09

א
002592/07

בפני
:
כבוד השופטת דליה גנות
תאריך:
24/09/2009



בעניין:
1. בית החולים על שם "רבקה זיו"

2. מרכז רפואי על שם "ברוך פדה" (פוריה)
3. ענבל חברה לביטוח בע"מ
המבקשים


ע"י ב"כ עוה"ד י' סהר ואח'



נ
ג
ד




1. יוסף אדרי

2. שושנה (סוזן) אדרי
3. שמעון אדרי
4. נורית אדרי
5. טלי אדרי
6. נועה אדרי
7. קופת-חולים כללית
8. בית החולים לווינשטיין
המשיבים




משיבים פורמליים


המשיבים 1 - 6 ע"י ב"כ עוה"ד שמעון ג'ינו ואח'
המשיבים 7 ו- 8 ע"י ב"כ עוה"ד ש' אהרונסון ואח'



החלטה


1.
בפני
בקשה לסילוק התובענה על הסף כנגד המבקשים. הבקשה הוגשה על-ידי בית-חולים "רבקה זיו" (להלן: "בית-חולים זיו" או "הנתבעת 2"); מרכז רפואי "ברוך פדה" (פוריה) (להלן: "בית-חולים פוריה" או "הנתבעת 3"); וענבל חברה לביטוח בע"מ
(להלן: "ענבל" או "הנתבעת 5") כנגד ה"ה יוסף אדרי
, שושנה אדרי, שמעון אדרי, טל אדרי ונועה אדרי (להלן: "המשיבים" או "התובעים").

העובדות הצריכות לענין

2.
מכתב התביעה המתוקן עולה, כי במהלך אוקטובר 2000 חש מר יוסף אדרי
(להלן: "התובע") בסחרחורות ובכאבי-ראש. הוא פנה לרופא המשפחה, ד"ר איתן הלר, אשר בדק אותו והורה לו לבצע בדיקות שונות. זמן מה לאחר הביקור הראשון, הגיע התובע לד"ר הלר פעם נוספת, מלווה ברעייתו, והתלונן על כאבי-ראש בלתי-פוסקים. לדברי התובע, הוא שאל את ד"ר הלר האם יתכן שמקורם של כאבי הראש הוא באירוע מוחי, אולם ד"ר הלר השיב בשלילה ורשם לו טיפול במשככי-כאבים. בבוקרו של יום 7.11.00, כשבוע לאחר ביקורו השני אצל רופא המשפחה – ד"ר הלר, חש התובע סחרחורות. אשת התובע טילפנה לד"ר הלר, ובהוראתו הסיעה את התובע לחדר המיון בבית החולים "זיו" בצפת. התובע אושפז בבית החולים, ולאחר בדיקות שנערכו לו נקבע, כי הוא עבר אירוע מוחי. בתום אישפוזו בבית החולים "זיו" בצפת, הועבר התובע לשיקום בבית החולים "לווינשטיין". בתאריך 3.12.00, עת שהה התובע בביקור בביתו לרגל יום הולדתה של בתו, התעוררה רעייתו לפנות בוקר ומצאה את התובע מפרכס במיטתם. רעיית התובע הזמינה אמבולנס והחישה את התובע לבית החולים "זיו" בצפת, שם התברר כי התובע עבר אירוע מוחי נוסף. לאחר מספר שבועות, במהלכם היה התובע מאושפז בבית החולים "זיו", הוא הועבר למחלקת השיקום בבית החולים "פוריה", שם לקה באירוע מוחי נוסף – שלישי במספר.


בסמוך לשנת 2001 הועבר התובע לבית-חולים "זיו" ואושפז שם למשך כחודש ימים, ואז הועבר פעם נוספת למחלקת השיקום בבית החולים "פוריה". רק בשלב זה, ובתום הבדיקות שנערכו לו, הגיעו הרופאים למסקנה, כי התובע סובל מקרישיות יתר בדם, והחלו במתן טיפול הולם, טיפול אותו נוטל התובע עד עצם היום הזה.

טענות המבקשים


3.
המבקשים עותרים לסילוק התובענה כנגדם, הן מחמת חוסר עילה והן משום שאף אחד מהם – כמוגדר בכתב התביעה – אינו אישיות משפטית ו/או אינו הנתבע המתאים.


בהתייחס לטענת חוסר העילה – המבקשים מפנים לחוות-דעתו של ד"ר בר אילן, שהוגשה בתמיכה לכתב התביעה המתוקן, ומבהירים כי לא רק שהאמור בה אינו תומך בטענות המפורטות בכתב התביעה, אלא שהאמור בחוות הדעת עומד בסתירה לטענות שהועלו כנגד המבקשים בכתב התביעה, עובדה המשמיטה את עילת התביעה כנגדם.


בהתייחס לשאלת האישיות המשפטית – המבקשים מבהירים, כי בתי החולים "זיו" ו"פוריה" אינם ישויות משפטיות, כמו גם ענבל – חברה לביטוח בע"מ, "שאינה הנתבעת הנכונה ו/או התובעים מכוונים לענבל שהינה קרן תקציבית של משרד האוצר וגם היא אינה גוף משפטי היכול לתבוע ו/או להיתבע" (סעיף ב' לבקשה).

תגובת המשיבים


4.
בתגובתם מפנים המשיבים לטענה המופיעה בסעיף 28 לכתב התביעה, על-פיה יש להחיל בענין זה את הכלל "הדבר מדבר בעדו", בהתאם לסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), ולהעביר את נטל ההוכחה לכתפי המבקשים.


עוד טוענים המשיבים, כי כתב התביעה וחוות-דעתו של ד"ר בר אילן מפרטים היטב את עילת התביעה כנגד המבקשים, ולראיה – הם מצטטים חלקים נרחבים מחוות-דעתו של ד"ר בר אילן.

תשובת המבקשים


5.
בתשובתם חוזרים המבקשים על עיקרי טענותיהם, כפי שפורטו בבקשה, ומתמקדים
בהצגת הסתירה בין המיוחס למבקשים בכתב התביעה לבין האמור בחוות-דעתו של ד"ר בר אילן.

דיון והכרעה


6.
ראש וראשונה יש להבהיר, כי הבקשה לסילוק על הסף מחמת היעדר עילה, הוגשה על-פי תקנה 100(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות"), שעניינה מחיקת כתב-תביעה מחמת היעדר עילה.

7.
בפתח הדברים ראוי לציין את ההלכה הנוהגת, על-פיה "מחיקת תובענה או דחייתה על הסף הן בגדר אמצעים, הננקטים בלית ברירה, ופתרון ענייני של כל מחלוקת, לגופה, הוא לעולם עדיף. רצוי, על-כן, שבית המשפט יבכר תמיד דיון ענייני בפלוגתא על-פני פתרון דיוני-פורמאליסטי, אשר מהווה לפעמים סוף פסוק לתיק הקונקרטי, אולם, אינו סוף הדרך מבחינת המשך ההתדיינות סביב אותו ענין" (ע"א 693/83 שמעון שמש נ' רשם המקרקעין תל-אביב – יפו, פ"ד מ(2) 669, בעמ' 671 – 672; כמו-כן ראה: ע"א 1747/04 אנואר אלפי ואח'
נ' יעקב לב (טרם פורסם); רע"א 359/06 עו"ד מועין נ' עו"ד פרג' (לא פורסם). מה עוד שברור כי אם תימחק התובענה כנגד המבקשים, יבוא בכך הקץ, קרוב לוודאי, לנסיונם של התובעים להיפרע מהמבקשים-הנתבעים. זאת ועוד, שעה שזכות הגישה לערכאות הוכרה כזכות חוקתית מהמעלה הראשונה, יש להקפיד על קיומה, כפי שהובהר בע"א 733/95 ארבל נ' קליל תעשיות, פ"ד נא(3) 577, 631:

"דעתי שלי היא, כי זכות הגישה לבית המשפט אין היא זכות-יסוד במובנו הרגיל של המושג זכות-יסוד. שייכת היא למסדר נורמות אחר בשיטת המשפט. ניתן לומר – וכך אומר אני – כי נעלה היא על זכות-יסוד. לא עוד, אלא שקיומה הינו תנאי הכרחי וחיוני לקיומן של שאר זכויות היסוד. זכות הגישה לבית המשפט הינה צינור החיים של בית המשפט, התשתית לקיומם של הרשות השופטת ושל שלטון החוק"
(וכן ראה: דברי המחבר ש' לוין בספרו "תורת הפרוצדורה האזרחית" (תשנ"ט), 35).


הנה-כי-כן, שומה על בית המשפט לנהוג בזהירות רבה ביותר, ולהמעיט בנכונותו ליתן הסעד המבוקש. בית המשפט מצווה על עריכת בירור רציני ומעמיק בטענותיהם של בעלי הדין בטרם יאות למחוק בעל-דין, לברר כל מקרה לגופו, ולהחליט בהתאם.

8.
כפי שציינתי, עותרים המבקשים למחיקת התובענה מחמת חוסר עילה. בשורה ארוכה של פסקי-דין נקבע, כי עילת התביעה הינה מערכת של עובדות אשר עשוייה לזכות את התובע בסעד המבוקש. המבחן הקובע האם מגלה כתב התביעה עילה אם לאו, הוא כדלקמן:

"פרשת התביעה מגלה עילה אם התובע, בהנחה שיוכיח את העובדות הכלולות בתביעתו, זכאי יהיה לקבל את הסעד המבוקש על ידו. היעדר עילת תביעה הוא, איפוא, פגם המתגלה על-פני כתב התביעה עצמו, מקריאת המסמך וללא חקירה ודרישה בעובדות. לצורך כך, חייב הנתבע להניח, כי יעלה בידי התובע להוכיח את כל אשר טען בכתב התביעה, היינו – את כל "העובדות המהותיות" אשר פירש בו, בהתאם לתקנה
9(5) ותקנה 71(א). אם ברור ונעלה מכל ספק הוא, שעל-יסוד העובדות שטען להן, לא יוכל התובע לזכות בסעד שביקש, כי אז – ורק אז – אומרים שכתב התביעה אינו מראה עילה"
(י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), בעמ' 383, 389).


ובענין זה נפסק:

"די בכך שקיימת אפשרות, אפילו קלושה, שעל-פי העובדות שמהוות את עילת התביעה, יזכה התובע בסעד שהוא מבקש, כדי שהתביעה לא תימחק באיבה"
(ע"א 35/3 לאה חסין ו- 2 אח' נ' רחל פלדמן ו- 2 אח', פ"ד לז(4) 721, בעמ' 724 – 725; כן ראה: ע"א 788/76 ויטוריו חסון ואח'
נ' פרברים בע"מ ו- 10 אח', פ"ד לא(2) 667, בעמ' 670 – 671; ע"א 590/74 חיים לנדאו עבודות עפר נ' פיתוח מקורות מים, פ"ד כט(2) 141, בעמ' 143 – 144; ע"א 2452/01 דרור אורן, עו"ד נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2003(3) 1932 בעמ' 1934; ע"א 751/05 החברה הלאומית לאספקת פחם בע"מ נ' "צים" חברת השיט הישראלית בע"מ (טרם פורסם).

9.
זאת ועוד, בתובענות שעילתן רשלנות רפואית, הופכת חוות הדעת לחלק בלתי-נפרד מכתב התביעה, והאמור בה הוא הוא עילת התביעה המפרטת את הרשלנות המיוחסת לנתבעים, ואת הנזק הנטען (סעיף 127 לתקנות). קרי – בהיעדרה של חוות-דעת רפואית, או בקיומה של חוות-דעת רפואית שאיננה מפרטת ברמה העובדתית הנדרשת את הרשלנות הרפואית המיוחסת לנתבע – אין מנוס מהמסקנה, כי התביעה שהוגשה הינה משוללת עילה, וככזו – דינה להימחק, בהתאם לתקנה 100(1) לתקנות.

10.
נשאלת השאלה, האם זה המקרה שבפני
? ודומני כי התשובה הינה חיובית, ואפרט.

באשר לנתבעים 2, 3 – בית החולים על-שם "רבקה זיו" וכן מרכז רפואי על-שם "ברוך פדה" (פוריה)
– התובעים טוענים, כי הוא "לא זיהה כי התובע סובל מבעיות מיוחדות, לרבות בעייה של קרישת יתר של דמו ו/או לא העניק לתובע את הטיפול המתבקש ...", וכן "לא העניק לתובע 1, לרבות לאחר האירוע הראשון, את הטיפול הרפואי המתבקש בנסיבות הענין". קרי – מדובר בטענה ספציפית, שעניינה אי-זיהוי בעייה של קרישת יתר, וכפועל יוצא – הימנעות ממתן טיפול מתאים. אלא מאי? מקריאת חוות-דעתו של ד"ר בר אילן, שצורפה לכתב התביעה המתוקן, עולה כי התובע אובחן כמי שנוטה לקרישי-דם, והוא מטופל מאז ועד היום במדללי-דם. אלא מאי? אליבא דד"ר בר-אילן, האבחנה על-פיה נוטה התובע לקרישיות-יתר הינה שגוייה, ומשכך "מדובר בגישה רשלנית גם של בית החולים לווינשטיין וגם של רפואת המשפחה לאחר-מכן, ובמידה מסויימת של כל רופא פנימי שראה את החולה מאז. הדברים אמורים במיוחד לגבי האישפוזים ב"פוריה" ו"רבקה זיו". ד"ר בר אילן אף ממשיך ותוהה, כי "מלכתחילה לא ברור מדוע הוזמנה הבדיקה (בדיקת הקרישה – ד' ג') ... והיא למעשה היתה מיותרת". צא ולמד, בעוד שבכתב התביעה מייחס התובע רשלנות לבתי החולים "רבקה זיו" ו"פוריה" בשל אי-איבחון קרישויות היתר של דמו, הרי שבחוות הדעת שהגיש נטען, כי הנטייה לקרישויות אובחנה ואף טופלה – ומטופלת עד היום – אלא שלא היה מקום לבדוק זאת, וממילא מדובר באבחנה שגוייה?!

מהאמור עולה, כי לא רק שהטענות בכתב התביעה עומדות בסתירה מוחלטת לניתוח הרפואי כפי שנעשה בחוות הדעת שהוגשה מטעמו של התובע, אלא שבחוות הדעת עצמה אין כל פירוט של מעשה או מחדל רשלניים המיוחסים למבקשים ואשר גרמו לתובע נזק. אמנם בחוות הדעת נטענת טענה כללית לגבי קיומה של רשלנות, לרבות באישפוזים ב"פוריה" ו"רבקה זיו", אולם אין די באמירה כללית לצורך ביסוס טענה משפטית בדבר קיומה של רשלנות. על הטוען לנזק כתוצאה מרשלנות, לפרט את פרטי המעשה או המחדל שגרמו לאותו נזק, וזאת על מנת לאפשר לבית המשפט לבדוק את טענותיו של התובע ולהכריע במחלוקת שבין הצדדים.

עוד טוען התובע בכתב התביעה המתוקן, על סמך חוות-דעתו של ד"ר בר אילן, כי למעשה "איננו יודעים האם לחולה יש או אין מחלת לב, וזהו לב ליבה של הרשלנות". התובע מלין על חסרונו של בירור מקיף בשאלה זו, ובאותו הבל פה הוא מפרט שכבר בשנת 1990 המליץ רופא המשפחה על בדיקת מאמץ, שמטרתה גילוי של מחלת-לב איסכמית, "והדבר לא נעשה". אולם אין חולק, כי הוא אינו מייחס רשלנות לבתי החולים "רבקה זיו" ו"פוריה" בשל כך. בהמשך מתברר, כי התובע עבר בדיקת "אקו" ביום 29.12.00 בבית החולים "פוריה", הוא עבר בדיקה נוספת בבית החולים "לווינשטיין" ביום 30.1.01, אשר הדגימה "הגדלה מתונה של חדר שמאל", וכן עבר ביום 3.1.02 בדיקת "אקו" מקיפה בבית-חולים "רבקה זיו", ובדיקה זו פורשה כתקינה.

הנה-כי-כן, לא ברור מחוות דעתו של ד"ר בר-אילן מהי הרשלנות שהוא מייחס לבתי החולים "רבקה זיו" ו"פוריה", ולמעט אמירה כללית המייחסת להם רשלנות לכאורית, לא פורט מעשה או מחדל המהווים את הרשלנות הלכאורית המיוחסת לבתי-חולים אלה.

מעבר לצורך אציין, כי מסקנתו הסופית של ד"ר בר אילן הינה, כי "ניתן לומר, במידה גבוהה של וודאות, כי הרשלנויות של בריאות כללית אחראיות לנזק המוחי שנגרם למר אדרי ...".

מהאמור עולה, כי לא הונחה תשתית ראייתית-עובדתית-רפואית אשר יש בה כדי להוות עילת-תביעה כנגד בתי החולים "רבקה זיו" ו"פוריה".

מעבר לצורך אציין, כי בתי החולים אכן אינם מהווים אישיות משפטית, אולם, אם הייתי מגיעה למסקנה כי קיימת כנגדם עילת-תביעה, הייתי מתקנת את כתב התביעה באופן ששמותיהם היו נמחקים, ובמקומם היתה נתבעת מדינת ישראל, אלא, משלא מצאתי כי קיימת עילת-תביעה כנגד בתי החולים, הרי שממילא מתייתר התיקון.

כלל "הדבר מדבר בעדו" – נטל ההוכחה

11.
התובע טוען, כי במקרה נשוא כתב התביעה חל הכלל "הדבר מדבר בעדו" ומשכך, יש להעביר את נטל ההוכחה אל כתפי הנתבעים.


בע"א 241/89 ישראליפט (שירותים), תשל"ג בע"מ נ' רחל הינדלי ואח'
, פ"ד מט(1) 45, 73, הבהיר בית המשפט:

"תחולת הכלל "הדבר מדבר בעדו", מותנית בהוכחתם של שלושה תנאים מצטברים: האחד (כלשון סעיף 41 לפקודה), 'כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק'; השני, כי 'הנזק נגרם על-ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו'; והשלישי, כי נראה לבית המשפט 'שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה, שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם מסקנה שהוא נקט זהירות סבירה ...'".



ובד"נ 4/69 יצחק נוימן ואח'
נ' פולה פסיה כהן ואח'
, פ"ד כד(2) 229, 262, סיכם הנשיא אגרנט (כתוארו אז) את ההלכה, בקובעו:

"1.
בהנחה שבסוף המשפט לא נתלבנו כל העובדות החשובות, הכרוכות בגרימת התאונה, שומה על בית המשפט, מקום שהתובע מסתמך על הכלל הנדון, לבדוק את חומר העדות לענין קיומם של שלושת התנאים.

2.
הבדיקה הזאת נערכת בסוף המשפט והיא טעונה הערכת הראיות של התובע מבחינת מהימנותן ומשקלן, ובהתחשב עם הראיות הנגדיות שהביא הנתבע (אם הביא) לענין זה.

3.
נטל השכנוע לענין קיומם של שלושת התנאים רובץ על שכם התובע, ועליו להרימו
על-פי המבחן של עודף ההסתברויות ...".

אם אחיל את המבחנים האמורים על הענין אשר בפני
, אגיע למסקנה, כי הכלל "הדבר בדבר בעדו" אינו חל, שכן, מדובר בהוכחת התנאים במצטבר, ואין ספק כי התנאי הראשון שעניינו "לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק" לא התקיים, וזאת משום שהתובע המציא את חוות-דעתו של ד"ר בר אילן, אשר מפרט בחוות-דעתו את הנסיבות שגרמו לגירסתו למקרה שהביא לנזקו של התובע, ובמאמר מוסגר אחזור ואציין, כי דווקא בהתייחס למבקשים, אין כל פירוט ענייני או ייחוס של רשלנות פרטנית, למעט אמירות כלליות ובלתי-מוסברות בדבר רשלנותם הלכאורית של המבקשים.

12.
באשר לנתבעת 5 – אכן אין מדובר באישיות משפטית ודינה להימחק. מעבר לצורך אוסיף, כי מדובר בקרן פנימית לביטוחי הממשלה, ומשנמחקה התובענה כנגד בתי החולים הציבוריים, אין עוד מקום להשאיר את הנתבעת 5 כבעלת דין בתביעה.

13.
סוף דבר, הנני קובעת כדלקמן:

א.
התביעה נמחקת בזאת מחוסר עילה כנגד הנתבעים 2, 3 ו- 5.
ב.
שכר-טירחת עורך-דין בסך 2,500 ש"ח, בתוספת מע"מ, יושת על התובעים ביחד ולחוד, לטובת כל אחד מהנתבעים 2, 3 ו- 5. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח עותק ההחלטה בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתנה היום, ו' בתשרי, תש"ע (24 בספטמבר 2009), בלשכתי.


דליה גנות
, שופטת








בשא בית משפט מחוזי 7784/09 בית החולים על שם "רבקה זיו", מרכז רפואי על שם "ברוך פדה" (פוריה), ענבל חברה לביטוח בע"מ נ' יוסף אדרי, שושנה (סוזן) אדרי, שמעון אדרי ואח' (פורסם ב-ֽ 24/09/2009)