פסקי דין על קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים | פסקי דין על יעקב בלבן | פסקי דין על רונית בלבן |

1117/09 רעא     21/09/2009




רעא 1117/09 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' יעקב בלבן, רונית בלבן




פסק-דין בתיק רע"א 1117/09
st1\:*{behavior:url(#ieooui) }
בבית המשפט העליון


רע"א 1117/09




בפני
:

כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין


כבוד השופט א' גרוניס


כבוד השופט ס' ג'ובראן


המבקשת:
קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים


נ


ג


ד

המשיבים:

1. יעקב בלבן



2. רונית בלבן

בקשת רשות ערעור על הלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 4.1.09 בת.א. 2163/06 שניתנה על-ידי כבוד השופטת ד' גנות

בשם המבקשת:
עו"ד חיים מנדלבאום


בשם המשיבים:
עו"ד שלמה ברקוביץ
; עו"ד רונן חיות




פסק-דין
המשנה לנשיאה א' ריבלין

:

1.
זוהי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ד' גנות) שבה קבע בית המשפט כי האירוע שבו נפגע המשיב 1 הוא תאונת דרכים, כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן:
חוק הפיצויים
). הבקשה מתמקדת בחזקה הממעטת שעניינה "תאונה מכוונת".


בעת שהמשיב 1 שהה במשתלה לצורך מכירת שתילים, הוא הבחין באדם זר יושב ברכבו. המשיב 1 רץ אל הרכב ונאחז בו בניסיון למנוע את גניבתו. הרכב החל בנסיעה, תוך שהנהג מאיץ ונוסע בצורת זיגזגים. לאחר שהרכב נסע כ-160 מטרים נפל המשיב 1 ונפגע מגלגלי הרכב. המשיב 1 ואשתו – המשיבה 2 (להלן:
המשיבים

) הגישו תביעה נגד קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן:
המבקשת

). בית המשפט המחוזי החליט
כי המאורע מקיים את ההגדרה של תאונת דרכים הקבועה בחוק הפיצויים ואינו בא בגדר החזקה הממעטת שבסעיף 1 לחוק הפיצויים. בכך קיבל בית המשפט את עמדת המשיבים כי המאורע אינו תוצאה של "מעשה שנעשה במתכוון". בית המשפט ביסס את מסקנתו על העמדה שלפיה הכוונה הנדרשת לעניין זה היא כוונה "במובן הצר", ובשונה מהדין הפלילי, לא ניתן להניח כי אדם מתכוון לתוצאות הצפויות מהתנהגותו. כוונה כזו, כך קבע בית המשפט קמא, לא הוכחה: המשיב 1 היה תלוי על הרכב למשך שניות ספורות בלבד, ולא סביר שהכוונה הספיקה להתגבש אצל הגנב בזמן זה. בנוסף, הגנב מעולם לא נתפס וגרסתו אינה ידועה. עוד קבע בית המשפט כי מטרתו העיקרית של הגנב היתה לגנוב את הרכב וכל האירועים האחרים היו טפלים למטרה עיקרית זו. לכן, כך נקבע, הנזק "נגרם על ידי השפעתו של מעשה הגניבה על השימוש" ברכב המנועי.

2.
המבקשת טוענת כי התאונה היא "תאונה מכוונת". לטענתה, אין להבחין בין "כוונה" לעניין סעיף 1 לחוק הפיצויים לבין כוונה כמשמעותה בדין הפלילי. על כן, ניתן להניח כי "אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו" ואין דרישה כי תוכח "מזימה ישירה" המלווה ברצון שהתוצאה תתגשם. המבקשת טוענת עוד כי כוונת הגנב לגנוב את הרכב מגבשת כוונה לגרום נזק לרכושו של "אותו אדם". לבסוף, המבקשת טוענת כי שגה בית המשפט קמא בקביעתו כי הנזק לא נגרם ישירות על ידי המעשה, אלא הוא נגרם על ידי השפעת המעשה על השימוש ברכב.


המשיבים, מצדם, טוענים כי הפרשנות שיש להעניק למושג "כוונה" בהקשר זה היא דרישה לרצון ממשי לגרום נזק, ואין להסתפק במודעות לסכנה בלבד. המשיבים סבורים כי כוונת הגנב היתה להימלט ותו לא, ולא היה לו עניין לפגוע במשיב 1. בכל מקרה, טוענים המשיבים, לא ניתן להוכיח את כוונתו של הגנב כיוון שזה לא נתפס. המשיבים סומכים ידיהם גם על קביעתו של בית המשפט קמא כי הנזק נגרם על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב, ולא על ידי המעשה עצמו. לבסוף גורסים המשיבים כי גניבה לא מהווה נזק לרכוש, ולכן כוונה לגנוב רכוש אינה מבססת את קיומה של "תאונה מכוונת".



לאחר שבחנו את טענות הצדדים החלטנו לקבל את בקשת רשות הערעור ולדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. דין הערעור להתקבל.

3.
החזקה הממעטת קובעת כי "לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי". בהגדרת החזקה כלולים שני יסודות. ראשית יש לבחון אם התאונה שלפנינו נגרמה כתוצאה ממעשה מכוון, שתכליתו גרימת נזק לגופו או לרכושו של האדם. אם התשובה לשאלה זו היא חיובית, יש לבחון גם האם "הנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי".

4.
תכליתה של החזקה הממעטת הקבועה בסעיף 1 לחוק היא "להוציא מגדר תחולת החוק סיכונים של שימוש ברכב שאינם נובעים באופן טיפוסי משימוש ברכב למטרות תחבורה... בנסיבות בהן נגרמת פגיעה עקב מעשה הנעשה במכוון כדי לגרום נזק לאדם אחר, השימוש ברכב הוא ככלי לגרימת נזק ולא לצרכים תחבורתיים" (ע"א 2199/99
עיזבון לזר נ' רשות הנמלים והרכבות
, פ"ד נו(1) 938, 952 (2001)). השימוש ברכב יהיה "ככלי לגרימת נזק" רק כאשר ישנו רצון "חפצי" של ממש בתוצאה של פגיעה בגופו או ברכושו של האדם. הסתפקות במבחן שנקבע בדין הפלילי – מודעות לאפשרות קרובה לוודאי לגרימת התוצאה – עלולה להביא לתוצאה של שלילת פיצוי גם במקרים שבהם הפגיעה נובעת במישרין מן הסיכון התחבורתי, כגון נסיעה המסכנת אחרים באופן ברור. יחד עם זאת, ראוי להוסיף שתי הערות באשר לטיבה של דרישה זו.

5.
ראשית, כפי שכבר נפסק, נטל ההוכחה הנדרש להוכחת הכוונה לגרום לנזק אינו נטל הוכחה מיוחד. את הכוונה יש להוכיח על-פי הכלל הרגיל של מאזן ההסתברויות (ע"א 2976/00
הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' לידאווי

, פ"ד נו(6) 874, 877 (2002)). שנית, דרישת הכוונה מתקיימת גם כאשר הפגיעה ב"אותו אדם" – פגיעה מכוונת – היא אמצעי להשגת מטרה אחרת, וככלל, אין להידרש לשאלת המניע שעומד מאחורי גרימת התאונה המכוונת (אליעזר ריבלין
תאונת הדרכים: סדרי דין וחישוב הפיצויים

244 (מהדורה שלישית, 1999)).

6.
תיאור ההתרחשות במקרה שלפנינו, כפי שהוא עולה מפסק-דינו של בית המשפט המחוזי, מלמד על כוונה לפגוע במשיב 1. הגנב ביקש להימלט מאחיזתו של המשיב 1. הוא ביקש לנער אותו מן הרכב הנוסע. כוונה זו, שהיא כוונה לפגוע במשיב 1, אמנם משנית לכוונתו של הגנב להימלט עם הרכב, אך לכך כאמור אין נפקות. הגנב נהג ברכב בפראות, תוך שהוא מאיץ את נסיעתו ונוסע בזיגזג, וכל זאת בעת שהמשיב 1 תלוי על הרכב מבחוץ. עובדות אלה הוכחו לפני בית המשפט קמא באמצעות ראיות מתאימות ונראה כי אין לגביהן מחלוקת. המסקנה המתבקשת מכך כאמור היא שהגנב ביקש להפיל את המשיב 1 מהרכב. רצונו של הגנב להפיל את המשיב 1 כרוך בקיומו של רצון לפגוע בו באופן שאינו ניתן להפרדה. לאור מטרת החזקה הממעטת נשוא הדיון – הוצאת התאונה המכוונת מגדרו של חוק הפיצויים – ברי כי רצון להפיל אדם התלוי מבחוץ על רכב נוסע שקול לרצון לפגוע באותו אדם. המניע הסופי שעמד מאחורי התנהגותו של הגנב היה אמנם הימלטות עם הרכב, אך בסופו של דבר רצה הגנב לפגוע במשיב 1, ולו כאמצעי לקידום ההימלטות.


המשיבים טוענים כי מאחר שהגנב לא נתפס, וגרסתו לא נשמעה, אין כל אפשרות לדעת מה היו כוונותיו. אין בידינו לקבל טענה זו. התנהגותו של הגנב במקרה זה מלמדת באופן ברור על כוונותיו. אמנם, לא ניתן לשלול בוודאות גמורה תרחישים אחרים – כגון שהגנב אינו מודע לסיכון שבנפילה מרכב נוסע או שלא ראה את המשיב 1 נתלה על הרכב, אולם אלה תרחישים בלתי סבירים, ואף דחוקים. הנטל המוטל על המבקשת הוא להוכיח את כוונת הגנב לפי מאזן ההסתברויות, ובכך היא עמדה. לאור מסקנה זו, הדיון בשאלה אם התגבשה גם כוונה לפגוע ברכושו של המשיב 1 אינו דרוש עוד לשם הכרעה, ועל-כן לא נידרש לו.

7.
כעת יש לעבור לבחינת השאלה השנייה: האם "הנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי"? "המעשה", בענייננו, הוא הנסיעה הפרועה בזיגזגים. צורת נסיעה זו היא שגרמה לנפילתו של המשיב 1 ולנזק שנגרם לו. אמנם גם גניבת הרכב היא מעשה מכוון, אולם הנהיגה הפרועה אינה "השפעה" של גניבת הרכב. צורת הנסיעה היא אקט רצוני של הגנב, אשר גרם במישרין לפגיעה במשיב 1. העובדה שמעשה הנסיעה הוא טפל למעשה הגניבה, כאמור, אינה מעלה ואינה מורידה.



אשר על כן, הערעור מתקבל.
בנסיבות העניין נימנע ממתן צו להוצאות.



ניתן היום, ג' בתשרי תש"ע (21.9.2009).



המשנה לנשיאה
ש ו פ ט
ש ו פ ט



_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

09011170_p05.doc

גח

+עכב
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il








רעא בית המשפט העליון 1117/09 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' יעקב בלבן, רונית בלבן (פורסם ב-ֽ 21/09/2009)