פסקי דין על יהודית פריאנטה | פסקי דין על יוסף פריאנטה | פסקי דין על שדה משה-מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ

9121/05 רעא     11/10/2009




רעא 9121/05 יהודית פריאנטה, יוסף פריאנטה נ' שדה משה-מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ




החלטה בתיק רע"א 9121/05
st1\:*{behavior:url(#ieooui) }




בבית המשפט העליון



רע"א
9121/05




בפני
:

כבוד השופטת א' פרוקצ'יה



המבקשים:

1. יהודית פריאנטה



2. יוסף פריאנטה



נ


ג


ד




המשיב:
שדה משה-מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ



בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 17.8.05 בה.פ. 8060/03 שניתן על ידי כבוד השופטת ר. ברקאי


בשם המבקשים:
עו"ד יובל דמול


החלטה


1.
זו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת ברקאי) אשר דחה בקשה לביטול פסק משקם (כב' המשקם עו"ד וסרצוג) בהליך על פי
חוק ההסדרים במגזר החקלאי והמשפחתי
, התשנ"ב- 1992 (להלן –
חוק ההסדרים)
.

2.
המבקשים הם חברים במושב שדה משה – מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ (להלן – המשיב או המושב). הם הגישו לבית המשפט המחוזי תובענה לסעד הצהרתי ובו בקשו הצהרה לפיה –


(1)
פסק המשקם מיום 23.9.03 בטל מחמת טעות על פני הפסק;


(2)
נכון ליום פירוק המושב ב-13.2.84, לא עמדה כל יתרת חוב של המבקשים כלפי המושב.


(3)
המושב חייב להחזיר למבקשים את מלוא הסכומים שגבה המפרק, שערכם ליום 30.9.91 הוא 221,426.57 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה עד ליום התשלום בפועל.


(4)
המושב יהיה זכאי להפחתת חוב לאחר המצאת מלוא המסמכים בדבר הפחתת חובות בעבר לנושים אחרים, אם יהיו כאלה.

3.
אין חולק על העובדות הבאות:


המבקשים הם חברי המושב מזה עשרות שנים. ביום 13.2.84 נתן רשם האגודות השיתופיות צו לפירוק המושב. עו"ד חיימסון מונה לתפקיד מפרק המושב. ביום 7.1.85 הוציא המפרק "צו תשלום" למבקשים, ובו קבע כי חוב המבקשים למושב ליום הפירוק עומד על 3,796.30 ₪. המפרק גבה את מלוא הכספים עד לחודש פברואר 1988.

4.
ביום 11.3.85 הגישו 20 מחברי המושב ערעור לרשם האגודות על צווי התשלום, ובהמשך, הוגשה עתירה לבית משפט זה (בג"צ 333/85
אביאל נ' שר העבודה
, פד"י מה(4) 581). בעתירה, תקפו המבקשים עם שאר העותרים את תוקפם וחוקיותם של צווי התשלום האישיים שהוציא המפרק לחברים.

5.
בית המשפט העליון בבג"צ
אביאל
הורה על ביטול הצווים שהוציא המפרק והחזרתם למפרק כדי שיערכם מחדש על פי הנחיות שנתנו בפסק הדין. הנחיות אלה התבססו על ההנחה כי על המושב הנטל להוכיח את הסכומים בהם הוא מחייב את חבריו. לכן, יש לערוך צווי תשלום על יסוד ממצאים ונתונים בדוקים וברורים.

6.
בעקבות פסק הדין אביאל, שלח המפרק מכתב למבקשים מיום 6.4.92, בו קבע כי לאחר הפחתת חיובים שונים, ולאחר הבאה בחשבון של סכומים שנגבו מהם, עומדת לזכותם יתרת זכות בסך 14,429.68 ₪ נכון ליום 30.9.91. בשולי המכתב, בקש המפרק לשמור על זכותו לדרוש מהמבקשים חיוב שהופחת על פי בג"צ אביאל בסך 2,107.77 ליום הפירוק.

7.
בין לבין, ביום 12.3.92 פורסם חוק ההסדרים, ומכח החוק, המחלוקות עברו
לדיון בפני
המשקם. דרישת המושב לפרעון חוב בסך 2,107.77 ₪ נדחתה ביום 1.6.99. נותרה תביעת חוב של המבקשים שטענו לסכומים גבוהים יותר של חוב המושב כלפיהם מזה שהוכר במכתב המפרק. אל מול תביעת המבקשים, עמדה הודאת המשיב בדבר יתרת זכות המבקשים כלפיו בסך 14,629.68 ₪ ליום 30.9.91.


ביום 29.7.02 נתן המשקם את פסק דינו הראשון. המשקם קיבל את עמדת המשיב ודחה את דרישת המבקשים, וקבע כי הסך 14,492.68 ₪ הוא חוב המושב למבקשים.

8.
המבקשים הגישו בקשה לביטול פסק המשקם, ובית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת אבידע) קיבל את הבקשה, וקבע כי דין הפסק להתבטל בשל טעות על פני הפסק. הנימוק היה כי בית המשפט קיבל את האמור במכתב כמוכח ללא נימוקים, ולא התמודד עם טענות המבקשים.

9.
לאחר שבקשת רשות הערעור על החלטה זו נדחתה, חזר המשקם ופסק שנית במחלוקת (פסק המשקם השני). הוא כתב פסק מנומק, לפיו המבקשים לא השכילו לשכנע כי דרישת החוב שלהם מעוגנת בעובדות מבוססות. המשקם יצא מההנחה כי המאזנים ישמשו ראייה לכאורה לקביעת חובות וזכויות של גורם חקלאי כלפי גורמים חקלאיים אחרים, וזאת בהתאם לסעיף 12(ב) לחוק ההסדרים. הרוצה לסתור מאזנים אלה, עליו נטל הראייה. המשקם קבע, כי המבקשים העלו את טענותיהם בצורה כללית, ולא הרימו את נטל ההוכחה שהיה מוטל עליהם. לכן, הוא הותיר את התוצאה לפיה האגודה חבה לחברים 14,429.68 ₪.

10.
המבקשים טענו בבית המשפט המחוזי כי פסק המשקם שגוי וכי הוא לוקה בטעות גלויה על פני הפסק, המצדיקה את ביטולו. הם טענו בין היתר, כי נטל הראייה אינו מוטל עליהם, בניגוד לקביעת הפסק, וכי היה על המשקם לבחון האם המבקשים חייבים למושב יתרת חוב כלשהו, כשנטל ההוכחה בענין זה רובץ על המושב.

11.
בית המשפט המחוזי הגדיר בפסק דינו את תחומי התערבותו בפסק המשקם, במעמדו של הפסק כפסק בורר, והסביר כי אין הוא אמור להתערב בקביעות פוזיטיביות של המשקם בדבר שיעורו של החוב, אלא עניינו מצטמצם אך לשאלה האם יש בנסיבות הנטענות הצדקה לתת סעד לביטול פסק המשקם על פי העילות המוגדרות בחוק.


בית המשפט מצא, כי אין עילת התערבות לבית המשפט בפסק המשקם, בהיותו פסק מנומק, הנשען על נטל הוכחה המוטל על המבקשים על פי סעיף 12(ב) לחוק ההסדרים, הקובע כי מאזני המושב יהוו ראייה לכאורה לנכונותם, ומאחר שהמבקשים לא מיצו זכות ערעור שעמדה להם על פי סעיף 48(5) לפקודת האגודות השיתופיות לערער על נתוני מכתב המפרק בדבר גובה חוב המושב כלפיהם בסך 14,429.68 ₪. המבקשים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח כי זכותם כלפי האגודה חורגת מעל לסכום זה ולא ערערו על קביעות המכתב, בענין גובה החוב כפי שיכלו לעשות. המשקל המצטבר של נתונים אלה מצביע, לגישת בית המשפט, על כך שהמבקשים לא עמדו בנטל ההוכחה שהיה מוטל עליהם לסתור את נתוני המכתב. משכך, אין למצוא פגם בפסק המשקם. לאור זאת, התובענה לביטול הפסק נדחתה.

12.
מכאן בקשת רשות הערעור.
המבקשים טוענים בבקשה זו כי דין פסק המשקם להתבטל, שכן המפרק לא הוכיח את חוב המבקשים למושב, כפי שהיה עליו לעשות. המושב חייב להשיב למבקשים את מלוא הסכומים שהמפרק גבה מהם, שערכם ליום 30.9.91 עומד על
221,426.57 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה; המושב יהיה זכאי להפחתת החוב רק לאחר שיומצאו מלוא המסמכים בדבר הפחתת חובות בעבר לנושים אחרים. המבקשים טוענים כי סעיף 12(ב) לחוק ההסדרים אינו יכול לבוא לעזרו של המשקם, שכן המושב לא המציא מאזנים מטעמו ולכן לא ניתן היה ללמוד מהם על יתרת חובם למושב ליום הפירוק. המושב לא המציא דרישת חוב, ולא הוכיח מאומה אודות יתרת חוב המבקשים ליום הפירוק. נטען, כי שררה רשלנות רבתי בניהול ענייני המושב, ולא היו ראיות לחובות המבקשים. המבקשים עותרים גם לביטול ההוצאות שנפסקו נגדם, שהן בגדר הוצאות עונשיות על פי טיבן.

13.
מנגד, טען המושב כי, על פני הדברים, אין להתיר למבקשים לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי ולו מהטעם שהעניין אותו הם מבקשים להביא לדיון בבית משפט זה בגלגול שלישי איננו בעל אופי עקרוני כללי, החורג מעניינם הפרטני של הצדדים. מדובר בסכסוך כספי פרטי, אשר ערכאות קודמות נתנו עליו את דעתן ביסודיות ובאריכות מרובים. לטענת המושב, סכום החוב של המבקשים כלפי המושב, נכון ליום הפירוק, עמד על סך של 1688.53 ₪. המפרק התחשב בכל הסכומים שנגבו
מהמבקשים על ידי המושב על חשבון חובם, עד למועד הוצאת המכתב. לאחר מכן הופחת סכום החוב האמור מהסכומים שנגבו מהמבקשים, והיתרה שנתקבלה בסך של 14,429.68 ₪ משקפת את חוב המושב כלפי המבקשים. המושב תומך טענותיו בנימוקי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בהדגישו כי המבקשים לא חלקו על תחשיב סכום החוב שהם חבו ליום הפירוק בסך 1,688.53 ₪, ואף הסתמכו עליו בטיעוניהם, והודו גם באופן מלא בסכום שעמד לזכותם על פי גרסת המושב בסך 14,629.68 ₪, לא חלקו עליו ולא ערערו עליו כפי שהיה באפשרותם לעשות.

14.
דין בקשת רשות הערעור להידחות. ראשית, הבקשה אינה עוברת את מחסום הסף למתן רשות ערעור, מן הטעם שאין היא מעלה שאלה בעלת אופי עקרוני כללי, החורג מעניינם הפרטני של הצדדים, ואין נדרשת התערבות שיפוטית משיקולי צדק ומניעת עיוות דין. אמת מידה זו היא הנוהגת ביחס לבקשות רשות ערעור על פסקי דין בענין ביטול ואישור פסקי בוררים (רע"א 103/82
חניון חיפה נ' מצת אור
(הדר חיפה, פד"י לו(3) 123, לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד, עמ' 177; ע"א 3505/00
רם, חברה לעבודות הנדסיות נ' אחים שורק
בע"מ; רע"א 1370/02
בובליל נ' שלזינגר;
רע"א 10408/02
עו"ד יערי נ' ליהדר בע"מ
; רע"א 235/89
כוכבי נ' ארמה, בנין בע"מ)
. כלל זה יפה באותה מידה גם ביחס לפסקי משקם על פי חוק ההסדרים, שדינם כדין פסק בוררים (רע"א 6726/96
אבו אברהם ו-11 אח' נ' בית נקופה
, וכן ע"א 6330/99
משה יערי ועוד

66 אחרים נ' כפר ביאליק
, פד"י נה(5), 100, עמ' 113-114); רע"א 7973/06
בנק הפועלים בע"מ נ' עו"ד מרדכי דגני – כונס נכסים
(16.4.07) רע"א 3595/03
תמר אברהם

נ' אביעזר, מושב עובדים
(23.6.04); רע"א 4846/05
רון נ' סלעית, כפר שתופי
(1.5.07); רע"א 4722/07
גלילי נ' חוה לדרר
(14.11.07).

15.
למעלה מן הצורך, ולגופם של דברים, אוסיף כי אין הצדקה להתערב במסקנותיו של המשקם בפסק דינו. המפרק קבע במכתבו אל המבקשים כי יתרת הזכות העומדת להם כלפי המושב הינה 14,429.68 ₪ נכון ליום 30.9.91. המבקשים קבלו ממצא זה, ולא ערערו עליו, אף שהיתה נתונה להם הזכות לעשות כן מכח סעיף 48(5) לפקודת האגודות השיתופיות. בהתנהגותם, בטאו המבקשים הסכמה וקבלה של נתון זה. יתר על כן, בסיכומי טענות שהגישו המבקשים למשקם ביום 6.9.1998 הם טענו כי יש לראות במכתב המפרק, אותו ציטטו בהרחבה,
כ"מחייבת את האגודה, ומשתיקה אותה מלטעון טענה סותרת".
הם אף טענו, כי יש לראות במכתב
כ"הודאת בעל דין, אשר המפרק, ועל אחת כמה וכמה האגודה, אינם יכולים לחזור בהם הימנה".
על פי מכתב זה, יתרת הזכות העומדת למבקשים עומדת על סך 14,429.68 ₪ נכון ליום 30.9.1991. סיכומי טענות המבקשים שהוגשו בשנת 1998, שש שנים לאחר מכתבו של המפרק, מעידים כי היה מוסכם ומקובל עליהם כי הסכום המצויין במכתב המפרק הוא העומד לזכותם כלפי האגודה. הם, כאמור, נמנעו גם מלערער על סכום זה מכח זכות הערעור שעמדה להם על פי סעיף 48(5) לפקודת האגודות השיתופיות. נתונים אלה, גם כשהם עומדים לעצמם, יוצרים מניעות מצד המבקשים מלכפור בהיקף זכותם הכספית כלפי המושב כפי שנקבעה על ידי המשקם, אשר אימץ את קביעת המפרק בענין זה.



מעבר לכל אלה, המשקם מצא כי המבקשים לא הביאו, ולו קצה חוט, להוכחת טענתם כי זכותם הכספית כלפי המושב עולה על הסך 14,429.68 ₪ כפי שננקב במכתב המפרק. גם אילו התעלמנו ממניעות המבקשים, הסכום הנקוב במכתב מהווה הוכחה לכאורה שכדי להפריכה, היה על המבקשים להביא ראיות לסתור. הם לא עשו כן.

16.
ממכלול טעמים אלה, דין בקשת רשות הערעור להידחות.


בהינתן סכום ההוצאות הגבוה שהוטל על המבקשים בבית המשפט המחוזי, לא אחייבם בהוצאות בהליך זה.


ניתנה היום, כ"ג בתשרי תש"ע (11.10.09).




ש ו פ ט ת

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

05091210_r02.doc

יט

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il








רעא בית המשפט העליון 9121/05 יהודית פריאנטה, יוסף פריאנטה נ' שדה משה-מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ (פורסם ב-ֽ 11/10/2009)