פסקי דין על דניאל יופה |

1793/07 רעא     20/11/2007




רעא 1793/07 דניאל יופה נ' מדינת ישראל - מנהלת נמל יפו




החלטה בתיק רע"א 1793/07
st1\:*{behavior:url(#ieooui) }




בבית המשפט העליון


רע"א 1793/07



בפני
:

כבוד השופט א' רובינשטיין


המבקש:
דניאל יופה



נ


ג


ד



המשיבה:
מדינת ישראל - מנהלת נמל יפו


בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בתל אביב בע"א 3156/05 שניתן ביום 22.1.07 על-ידי
סגנית הנשיא אסתר קובו, השופט עוזי פוגלמן והשופט
אילן ש' שילה.

בשם המבקש:
עו"ד אורי פלד
בשם המשיבה:
עו"ד תהל ברנדס

החלטה

א.
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (סגנית הנשיא קובו, השופטים פוגלמן ושילה) מיום 22.1.07
בע"א 3156/05, אשר קיבל את ערעור המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (השופט קליין) מיום 3.8.05 בת"א 54350/03, בגדרו נדחתה תביעת המשיבה כנגד המבקש לתשלום חוב דמי עגינה של כלי שיט אשר בבעלותו בנמל יפו.

ב.
העובדות הצריכות לענייננו כעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי הן כדלקמן:
המשיבה הגישה כנגד המבקש תביעה בסדר דין מקוצר בה נטען כי המבקש, בעלים או משתמש של סירה, קיבל ממנה שירותי עגינה בנמל יפו והתחייב בכתב לשלם את האגרות והתשלומים המגיעים לה. אולם, המבקש לא שילם את חובו במשך שנתיים, למעט מספר תשלומים, ויתרת חובו הגיעה לסכום של 25,134 ₪.

המבקש הגיש בקשת רשות להתגונן, בגדרה טען כי עלה ארצה בשנת 1992 בסירה, העוגנת מאז בנמל יפו. ביום 17.2.98 החליט מנהל מינהל הספנות והנמלים במשרד התחבורה לאסור על כניסת כלי שיט
בעלי שוקע הגדול מ- 1.5
לתחומי הנמל, והורה כי הנמל ייסגר לתנועת כל שיט כאמור החל מיום 1.3.98.

המבקש, שסירתו היא בעלת שוקע של 2.05 מטר, טען כי מצא עצמו מרותק לנמל, בלא אפשרות לבחור לעבור לנמל אחר עוד בטרם מועד סגירתו של הנמל; לפיכך הודיע, כנטען, למשיבה כי אין בדעתו לשלם את דמי העגינה עד שיוכל לצאת מן הנמל.

ג.
בית משפט השלום דחה את תביעת המשיבה, וקבע כי נסיבות סגירת הנמל מנעו מהמבקש לצאת מן הנמל ולעבור לנמל אחר, הצעת המשיבה לפיתרון שעניינו הוצאת הסירה דרך היבשה אינה סבירה. בית המשפט למד על דרך היקש מסעיף 15 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971 כי המבקש זכאי לפטור מתשלום, שכן נמנע ממנו לעשות שימוש במושכר "מחמת נסיבות הקשורות במושכר או בדרכי הגישה אליו."

ד.
(1) ערעור המשיבה על פסק הדין נתקבל. בית המשפט המחוזי קבע כי לא ניתן משקל מתאים לעובדה כי ניתנה למבקש אפשרות להוציא את הסירה מהנמל לפני המועד בו נסגר לתנועה. הוטעם כי נוצר הרושם שהמבקש העדיף לשהות בנמל, שכן סירתו היא ביתו והוצאתה מן הנמל היתה בעבורו בבחינת עקירת ביתו לעיר אחרת. בתקופת סגירתו של הנמל המשיך המבקש להתגורר בסירתו וליהנות משירותי המשיבה כגון שמירה, תחזוקה ופינוי אשפה. כן נקבע כי לא היה מקום להקיש מהוראות חוק השכירות והשאילה בין היתר,
נוכח ס"ק 15(ב) לפיו אין להחיל את הפטור במקום שהשוכר ידע על
הנסיבות הקשורות במושכר ויכול היה למנען.
עם זאת, נוכח העובדה כי העבודות בנמל התמשכו מעבר למצופה, ואילולא כן ייתכן כי המבקש היה יוצא מן הנמל סמוך לאחר ההודעה על הכוונה לסגרו, חויב המבקש אך במחצית סכום התביעה.

(2) בפסק הדין נאמר, עתירה שהוגשה בשעתו על ידי המבקש לבית המשפט הגבוה לצדק, במטרה להביא לביצוע עבודות ניקוי שיאפשרו תנועה בנמל, נדחתה ב-15.12.98 - שכן בית המשפט השתכנע כי העתירה אינה רלבנטית עוד, נוכח הודעת המשיבה שהעבודות מתבצעות כסדרן; הלכה למעשה הסתיימו העבודות כשנה ומחצה לאחר מכן.

ה
.

מכאן הבקשה הנוכחית. לטענת המבקש בעת הסגירה לא היה צפוי כי הנמל ייסגר למשך שנתיים, ומשכך לא היתה לו כל סיבה להזדרז ולהוציא את הסירה בתקופה של שבוע וחמישה ימים מן המועד בו פורסם הצו.

הוסף, כי בית המשפט המחוזי התעלם מקביעת בית משפט השלום אשר מצא ממש בטענת הקיזוז
שהעלה המבקש. עוד נטען, כי בנסיבות בהן נסגר הנמל לשנתיים בשל אי ביצוע עבודות שוטפות לא ניתן לומר כי המבקש נהנה משרותי תחזוקה. לבסוף נטען, כי האנלוגיה לחוק השכירות והשאילה במקומה, שכן המבקש לא יכול היה לדעת כי יימנע ממנו להוציא את הסירה מן הנמל במשך למעלה משנתיים.

ו.
(1) נתבקשה תגובה רק באשר לטענה, כי בית המשפט המחוזי לא נדרש לטענת הקיזוז בעניין ירידת ערך הסירה ואבדן ההנאה. ההחלטה לבקש תגובה בעניין זה באה לא כיוון שהנושא מעורר שאלה משפטית או ציבורית רחבה אשר בשכמותה נשקל ערעור בגלגול שלישי, אלא כיוון שעסקינן בבעל דין שהוא המדינה, שיש "דבר מה נוסף" בציפיות היסוד הימנה, כרשות הציבור וכאמונה על הגינות, ומשלא נדרש לכך בית המשפט המחוזי ראיתי לנכון לקבל התייחסותה.

(2) בתגובה נטען, כי לא נתקיימו התנאים לרשות ערעור בגלגול שלישי. עוד נטען, כי אף אם ייאמר, שלא כשיטת המשיבים, כי טעה בית המשפט המחוזי בכך שלא נדרש לעניין הקיזוז, לא עמד המבקש בתנאים המשפטיים הנדרשים לטענת קיזוז, קרי, פירוט המעשים המיוחס ורכיבי הנזק, והועלו אך מספרים בעלמא; לא נשלחה גם הודעה על כוונת קיזוז, אין מדובר בסכום קצוב, אין המדובר בעסקה בין הצדדים, אין מקום לקיזוז בין אגרה שאינה בשדה
המשפט הפרטי לטענת חוב נזיקי, והמבקש – כך נאמר – גם ויתר על טענת קיזוז על פי מסמכים שעליהם חתם. המשיבה עותרת איפוא לדחיית הבקשה.

ז.
(1) לאחר העיון לא ראיתי מקום להיעתר לבקשה. אזכיר כי העובדה שבית המשפט המחוזי שינה מפסיקתו של בית משפט השלום אין בה כשלעצמה כדי להוות בסיס לרשות ערעור בגלגול נוסף (ש' לוין,
תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד,
סעיף 185 בעמ' 180).


(2) לגופם של דברים, בית המשפט המחוזי ביקש למצוא איזון, בגדרי צדק לכולי עלמא, בין שניים: מחד גיסא, העובדה שהמבקש יכול היה להוציא את סירתו מהנמל בטרם הסגירה ואף אחריה בהיתר מיוחד, ועמה ההתרשמות כי המבקש העדיף לשהות בנמל כי סירתו היא ביתו; הוא גם נהנה משירותי המשיבה, שמירה, תחזוקה ופינוי אשפה, שבעבורם (שלא כבעבור המים והחשמל) לא שילם. מאידך גיסא, בית המשפט הביא בחשבון את העובדה שעבודות השיפוץ בנמל נמשכו מעל ומעבר למצופה, גם מעל לצפי המשיבה כפי שהוצהר אף בבית משפט זה. באיזון בין שני אלה מצא בית המשפט לחייב את המבקש במחצית דמי העגינה (שאגב, כדרך איטיותן - לא אחת - של רשויות הוגשה התביעה רק ב-2003, ועל כן הוחלו הריבית והפרשי ההצמדה רק מאותו מועד). איני רואה דופי בגישה שנקט בית המשפט, שככל הנראה סבר שלהימשכות "המצב השיפוצי" יש מחיר גם שעל הרשות לשלמו, אך לא יהא זה הוגן שיינתנו שירותים שדמי העגינה מבטאים אותם והדבר יהא ללא תמורה.


(3) שותף אני לדעת בית המשפט המחוזי, כי את ההיקש לסעיף 15 לחוק השכירות והשאילה שביקש בית משפט השלום לערוך – בגישה שובת לב כשלעצמה – קשה להלום, בשל הוראת סעיף 15(ב) לאותו חוק שעניינה, כי פטור לשוכר שנמנע ממנו שימוש במושכר מותנה בכך שלא יכול היה למנוע את נסיבות אי השימוש, מה שאין כן בענייננו. ואולם, כאמור, בשל כלל הנסיבות כמתואר מעלה, קבע בית המשפט המחוזי שרק מחצית הסכום בו מדובר ישולם.


(4) לא אוכל, בכל הרצון הטוב, לקבל את הטענה כי בשל הציפיה לשיפוץ מהיר בנמל לא הוציא המבקש הימנו את סירתו, שכן בית המשפט מביט אל התמונה בדיעבד, והדיעבד הוא שהמבקש נהנה מאותם שירותים שדמי העגינה מספקים, ואי אפשר שלא יהיה לכך ביטוי, ולוא במחצה.


(5) אשר לטענת הקיזוז אותה העלה המבקש, בית משפט השלום אמנם העיר לגביה והיא לא נדונה בבית המשפט המחוזי, מה שרצוי היה. ואולם, אין מתקיימים התנאים המסגרתיים והמהותיים לעניין טענת קיזוז, מבלי שאדרש לשאלה אם היתה למבקש עילה לתביעת נזיקין נפרדת אם לאו. אכן, כפי שצוין מעלה, אין המדובר בנושא שככזה מצדיק רשות ערעור בגלגול שלישי, שכן אין כאן שאלה משפטית או ציבורית החורגת מתחומם של הצדדים; ויתר על כן, בצדק נטען על ידי המשיבה, כי אף טעות ב

פסק דין
אינה מצדיקה כשלעצמה רשות ערעור בגלגול שלישי
(רע"א 7844/06
אילוז נ' ציון
(2006) (לא פורסם), והאסמכתאות דשם).


(6) המבקש לא צירף את בקשת הרשות להתגונן בה נטען הקיזוז, והיא צורפה על-ידי המשיבה. בסעיף 19.3 בה נטען הקיזוז בגין נזקים בשל הסגר, "ובכלל זה ירידת ערך הסירה בסך העולה על 80,000 ₪; בגין אבדן הנאה מהשימוש בסירה בסך העולה על 30,000 ₪... ...לפיכך, המבקש יקזז מחובו הנטען (והמוכחש) למשיבה את מלוא סכום התביעה, והוא שומר על זכותו להגיש תביעה שכנגד בגין יתרת חוב... ובגין נזקים נוספים...". כך גם בתצהיר המבקש.


(7) במישור
הדיוני
, קיזוז נעשה על פי תקנה 52 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, שעניינה כי "נתבע רשאי לקזז כל זכות ותביעה שלו כנגד תביעתו של התובע, או להגיש אותן בתביעה שכנגד בין שהן על נזק ממון ובין אם לאו". ראו גם גורן,
סוגיות בסדר דין אזרחי
, מה' 9 (2007) עמ' 398.


(8) ואולם, טענת הקיזוז מותנית בדין
המהותי
בקיום הוראות סעיף 53(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, הוא סעיף הקיזוז, הקובע כי "חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עיסקה אחת והגיע המועד לקיומם, ניתנים לקיזוז בהודעה של צד אחד למשנהו: והוא הדין בחיובים כספיים שלא מתוך עסקה אחת, אם הם חיובים קצובים". ראו גם גורן
שם
, 399-398. בנידון דידן, לענין הרישה, יש צורך בפרשנות רחבה עד מאוד כדי לומר, בתיק שעניינו
אגרה
, כי המדובר בחיובים מתוך "עיסקה אחת", ואיני סבור כל עיקר כי אפשר להלום זיווג שכזה במקרה דנא. יוזכר, כי "עיסקה אחת" הוגדרה כ"עיסקה מסחרית העומדת בפני
עצמה, הניתנת לניתוק מסחרי מעיסקה אחרת שבין אותם צדדים, גם אם קיימת מסגרת עסקית רחבה יותר ביניהם" (ע"א 725/87
ביר-טל נ' אוליבק
ס, פ"ד מ"ד (1) 177, 180 (השופט א' גולדברג)). הדברים מדברים בעדם. אוסיף, כי אין עסקינן בסיטואציה חוזית שבה חל סעיף 20 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, אשר לפיו "חובות שהצדדים חבים זה לזה על פי חוק זה ניתנים לקיזוז". ובאשר לסיפא של סעיף 53(א). פשיטא שאין המדובר בחוב קצוב, שכן בטענת נזיקין עסקינן (תקנה 84 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984; רע"א 377/82
התעשייה האווירית נ' צור גת
, פ"ד מב(2) 725), ולא בנסיבות חוזיות (לגביהן ראו ע"א 544/81
מנחם קיהל נ' סוכנות מכוניות לים התיכון,
פ"ד לו (3) 522).


(9) אך אפילו הנחנו כי במקרה דנא ניתן לקזז, קיזוז יש לפרט כדבעי. המשיבה הפנתה לע"א 1907/06
קליברה נ' בנק המזרחי
(טרם פורסם) (2007) (השופט אלון) ולאסמכתאות דשם (פרשת
קיהל
הנזכרת, וכן ע"א 579/85
אריאן נ' בנק לאומי,
פ"ד מ(2) 769, 767 (1986)). בענין
אריאן
נקבע מפי הנשיא שמגר, כי טענת קיזוז מצריכה "להציג במדויק את מערכת הנתונים אשר עליה היא מבוססת... יש להעלות טענת קיזוז בצורה מפורטת וברורה, כדרך שמנסחים כתב תביעה. דרישת קיזוז בעלמא, ועל דרך הסתם, אין בה כדי ליצור תשתית מספקת, שעליה ניתן לבסס תביעת קיזוז, המצדיקה דיון לגופה או הענקת רשות להתגונן". דברים אלה מתישבים עם ההיגיון: הטוען ברצינות לקיזוז צריך היה להציג נתונים במיוחד לגבי ירידת הערך הנטענת, כגון הערכה על פי חוות דעת מומחה או בדרך מקצועית אחרת. דבר זה לא נעשה. כך כמסתבר, גם לגבי ההודעה הנדרשת בסעיף 53(א) לחוק החוזים (חלק כללי) כשלעצמה (ראו
פרשת התעשיה האוירית לישראל נ' צור גת
הנזכרת, 735-734, וכן מ' דויטש,
פרשנות הקודכס האזרחי
א', ס' 2.22 בעמ' 182).


(10) נוכח כל אלה, לא אוכל להיעתר גם לטענת הקיזוז. אין בידי איפוא להיעתר לבקשת רשות הערעור. בנסיבות איני עושה צו להוצאות.



ניתנה היום, י' בכסלו התשס"ח (20.11.07)




ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

07017930_t04.doc

מפ

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il






רעא בית המשפט העליון 1793/07 דניאל יופה נ' מדינת ישראל - מנהלת נמל יפו (פורסם ב-ֽ 20/11/2007)