פסקי דין על הריטג' טורס אחים אברהמוף בע"מ | פסקי דין על אי אם יור אר | פסקי דין על בוקשטיין רוברט סטפן | פסקי דין על שם-אור יונתן | פסקי דין על שריר חיים |

79985/01 א     10/12/2003




א 79985/01 הריטג' טורס אחים אברהמוף בע"מ נ' אי אם יור אר בע"מ, בוקשטיין רוברט סטפן, שם-אור יונתן , שריר חיים




12
בתי המשפט
א 079985/01
בית משפט השלום תל אביב-יפו
10/12/2003
תאריך:
כב' השופטת ד.גבע

בפני
:

הריטג' טורס אחים אברהמוף בע"מ

בעניין:
תובעת
אברהם אשר

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
1 . אי אם יור אר בע"מ

2 . בוקשטיין רוברט סטפן
- ע"י ב"כ עו"ד קרש

3 . שם-אור יונתן
- ע"י עו"ד אוסלנדר ואח'

4 . שריר חיים
ע"י עו"ד גילי לאור פליקסברודט

נתבעים
פסק דין
הריטג' טורס, אחים אברהמוף בע"מ [תיקרא להלן: "התובעת"], הגישה תביעה נגד ארבע נתבעים, לתשלום עבור שרותי תיירות שסיפקה.

לאחר מכן חזר בו ב"כ התובע מהתביעה שהגיש כנגד הנתבעים, 2 ו- 4, [עמ' 3 לפרוטוקול], והם הוזמנו, לעדות מטעם התובעת.

בהעדר בקשת רשות להגן - מטעם הנתבעת 1 - ניתן נגד החברה

פסק דין
, ביום 6/1/02.
הכרעתי זו מתייחסת רק למסגרת היחסים שבין התובעת לבין הנתבע 3, שם אור יונתן [יקרא להלן: "הנתבע"].

לדברי התובעת, בעת הרלוונטית, היה הנתבע בעל מניות השליטה בנתבעת 1 [שתיקרא להלן: "החברה"], וכיהן כמנכ"ל החברה ויו"ר הדירקטוריון, שלה, [נ/13].

לדברי הנתבע, הוא היה מנהל בחברה [סעיף 1 לת.ע.ר.], עובד ובעל מניות בה, ביחד עם אחרים, [סעיף 4,5 לת.ע.ר.], ומדצמבר 2000, מנכ"ל [סעיף 5 לת.ע.ר.],.
משרדה הרשום של החברה הוא בביתו של הנתבע.

הנתבע טוען להגנתו כי, אין בינו לבין התובעת כל יריבות בנוגע לעיסקה נושא התביעה.

לטענתו, שרותי התיירות נשוא התביעה הוזמנו ונרכשו על ידי החברה, באישיותה המשפטית הנפרדת, והיא זו שהתחייבה כלפי התובעת ואף עשתה שימוש בשרותי התיירות לצרכיה העיסקיים.

הוא מודה ששרותי התיירות הוזמנו בשבילו ובשביל רוברט בוקשטיין [מי שהיה הנתבע 2], כעובדי החברה, לנסיעת עבודה, לצורך קידום ענייניה העיסקיים של החברה בארצות הברית. [סעיף 5 לת.ע.ר.].

לטענתו, לא נערך כל הסכם ו/או עיסקה בינו אישית לבין התובעת.
לא היתה כל התחייבות שלו אישית כלפי התובעת, במפורש ו/או מכללא.
בעת הזמנת השרותים היתה החברה פעילה ולא ניתן היה לדעת כי פעולתה תיפסק.

גדר המחלוקת היא בשאלה, האם הנתבע פעל אל מול התובעת, במהלך המו"מ ו/או ההתקשרות, שבה נרכשו שירותי התיירות נשוא התביעה, באופן המטיל עליו אחריות אישית לפרעון החוב נשוא התביעה ו/או מכוח הרמת המסך, בין החברה לבינו.

להלן, בקצירת האומר, עובדות נוספות הצריכות לענין;

נשוא התובענה הוא, תמורתם של כרטיסי טיסה, מישראל לניו יורק, ביום 11/4/01, וחזרה, לישראל, ביום 18/4/01, עבור הנתבע ובוקשטיין, לרבות המיסים, וכן התמורה עבור לינה, בשני חדרים ליחיד, בבית מלון בניו יורק, לעת שהותם שם, של האדונים הנ"ל - [להלן: "השרותים"].
עבור השרותים, חויבה החברה הנתבעת בסכום כולל של 11,059.20 דולר.
[חשבונות ת/ב].

ע/ת הגב' קלימי, עובדת בתובעת כשמונה שנים.
בוקשטיין היה לקוח התובעת במשך כ- 5 שנים ומוכר לקלימי כלקוח ותיק ואמין. בוקשטיין היה עובד שכיר בחברה.

לדברי הנתבע, החברה היתה חברת סטארטאפ בתחילת דרכה.

נסיבות ההתקשרות לרכישת השרותים, המקובלת עלי, עולות מעדותם של בוקשטיין ושל גב' קלימי.

בוקשטיין, המליץ לנתבע לרכוש שרותי תיירות מהתובעת.
לבקשת הנתבע, התקשר בוקשטיין, טלפונית, עם גב' קלימי, הציג בפני
ה את הנתבע והעביר את השפורפרת לידי הנתבע.

הנתבע הזמין מקלימי את השרותים, בעצמו ו/או באמצעות מזכירת החברה, גב' עזרוני.
פנינה קלימי ביצעה את הזמנת השרותים על פי הוראות נתבע 3.
[העתק נספח החיובים בדוקט מסלול הנסיעה וכרטיסי הטיסה נספחים ת/א/1-ת/א/3].

בהתאם להוראות הנתבע, בוצעו כל ההזמנות על שם החברה.
הנתבע ובוקשטיין עשו שימוש בשרותים.
בפגישה שהתקיימה בין בוקשטיין והנתבע לבין גב' קלימי, במשרדי התובעת, לבקשת הנתבע ובוקשטיין, בהמלצת קלימי, לאור הכרותה את בוקשטיין, ונסיונה הקודם איתו, הסכים מנכ"ל התובעת, שהתשלום עבור השירותים שהוזמנו יעשה בתנאי אשראי של שוטף + 30.
להבטחת התשלום מסר הנתבע לקלימי כרטיס אשראי מסוג visa business card על שם חיים שריר, שהיה מנכ"לה לשעבר של החברה, לפני שהנתבע היה למנכ"ל החברה.

לפי הודעת פקידת חברת האשראי, ויזה כ.א.ל, [מוצג ת/1], הכרטיס הונפק ב- 10/9/00. בעל הזכות בכרטיס האשראי, שמסר הנתבע לקלימי, היה חיים שריר. [היה הנתבע 4 ונמחק מכתב התביעה].
הכרטיס אישי ואינו ניתן להעברה, והשימוש בו הוא בלעדי למי ששמו מוטבע עליו.

בעל הזכות להתחייב באמצעות הכרטיס היה מי ששמו הוטבע על גבי הכרטיס, קרי, חיים שריר הכרטיס בוטל ביום 29/4/01.
[ראה מכתב כ.א.ל מיום 30/10/02 מוצג ת/1].
במכתבם מיום 5/2/03, לפי המידע במערכת המחשב של כ.א.ל, עולה כי, שם החברה ככל הנראה לא הובלט על גבי הכרטיס.

לטענת קלימי, הוסכם בין מנכ"ל התובעת והנתבע, שכרטיס האשראי הנ"ל יחוייב ביום 30/5/01 [סעיף 11 לת.ע.ר.]. 60221
לאור הסיכום הנ"ל, סיפקה הנתבע לכתובת של החברה, שהיא גם כתובתו של הנתבע, את מסמכי השרותים.

ביום 11/4/01, לפי הוראות הנתבע, התובעת הוציאה חשבונית חיוב [נספח ת/ב], על שם החברה.

כשניסתה התובעת לגבות את החוב, על ידי ביצוע הוראת התשלום בכרטיס האשראי, התברר לה שהכרטיס היה על שם החברה לשימושו של שריר, ושבסמוך לאחר שנמסר הוא נחסם, כאשר החברה עברה את מסגרת האשראי שהוקצתה לה.
החברה אינה פעילה ולא ניתן לגבות ממנה דבר.
לדברי הנתבע, זה קרה במפתיע בחודש מאי.
[סעיף 16 ת.ע.ר.].

אין חולק שהנתבע ובוקשטיין עשו שימוש בכל שירותי התיירות שסיפקה התובעת.

באשר לשימוש בכרטיס האשראי, ומשמעותו - בנקודה זו חולקים ביניהם הצדדים בשאלה, לשם מה נתן הנתבע לתובעת את כרטיס האשראי.

לטענת התובעת, כרטיס האשראי ניתן לה כאמצעי תשלום.

לטענת הנתבע, הוא הציג לתובעת את הכרטיס, אך ורק כאמצעי לזיהוי החברה ובשום אופן לא כאמצעי תשלום.

התובעת מייחסת חשיבות רבה לאופן השימוש שעשה הנתבע בכרטיס האשראי, כמרכיב מרכזי בהטעייתה ע"י הנתבע ובתרמית שרימה אותה.

דיון
ב"כ התובעת עותר להרמת המסך בשל ביצוע מעשה תרמית על ידי הנתבע.

ידוע עקרון הישות המשפטית הנפרדת של ההתאגדות ביחד עם העיקרון שיש להקפיד על כך שהרמת המסך תיעשה רק במיקרים חריגים, תוך זהירות מירבית.

אני סבורה כי, אין זה המקרה להרמת המסך.
בנסיבות הענין יש לבחון את התנהגות הנתבע בלא להיזקק למבחנים של "הרמת מסך".

יאמר מיד כי, הנתבע אחראי לביצועה של עוולת התרמית, וגרם נזק ממון לתובעת עובדת היותו אורגן של החברה אינה מונעת קביעת אחריותו האישית ולא בהתאם לשייכותו לחברה.

אחריותו האישית של המנהל:
העובדה שהנתבע מסר לתובעת את כרטיס האשראי, יש בה מצג שווא ויש בה כדי ליצור תקווה בלב התובעת כי, בכרטיס האשראי יפרע החוב. אי פרעון החוב גרם לתובעת נזק.

אפילו אם נלך לגירסת הנתבע שהוא התקשר עם התובעת, בשם החברה, בנסיבות הענין, כשמדובר בחברת סטארטאפ בתחילת דרכה, ונסיעת הנתבע כרוכה בגיוס משקיעים לעתיד, היה על הנתבע להעמיד את התובעת על העובדות האלה ולהבהיר לתובעת כי, מצב החברה, ערב ההתקשרות בעיסקה דנן, לא ברור, טרם הוזרם לה מימון, ולא ברור מי ומתי והאם יהיו לה מקורות מימון.
על הנתבע היה להעמיד את התובעת בפני
הסיכון הכרוך בניהול עסקים עם החברה ולתת לה את הברירה אם להתקשר איתה.
הנתבע לא הביא בפני
התובעת נתונים אמינים .

הנתבע ניהל את המו"מ כביכול בשם החברה. למעשה הוא היה בעל דבר בחברה, המוציא והמביא בה, ואת המו"מ הוא ניהל תוך הפרת חובת תום הלב החוזית המוטלת עליו.
על המנהל היה לגלות לתובעת שבשלב זה של ביצוע העיסקה, אין לחברה מקורות מימון, של ממש. משלא גילה לתובעת עובדות חיוניות, בהתנהגותו רמס הנתבע את חובתו לנהוג בדרך המקובלת ובתום לב כלפי התובעת, על פי סעיפים 39;12 לחוק החוזים [חלק כללי], הן חובתו האישית והן חובתו כבעלים בחברה והן חובתו כמנהלה.

מכוחו של סעיף 12 ב' לחוק החוזים, קמה חבות עצמאית על הנתבע, כמי שניהל מו"מ שלא בתום לב, תוך הצגת מצג שווא בפני
התובעת, אף אם לא היה הופך לאחר מכן צד להזמנה.
הבדיקה היא עובדתית ומתייחסת להתנהגותו של הנתבע, בכשרותו האישית, בשלב הטרום חוזי, במנותק מהדרך שבה נעשתה ההזמנה/נכרת ההסכם.

בנסיבות הענין, התנהגות הנתבע מצביעה על העדר תום לב בניהול המו"מ, באופן המטיל עליו חבות אישית לתשלום.
המבחנים לבדיקת תום הלב, הם אובייקטיביים, ומתחשבים במהותו ובאופיו של המו"מ הספציפי הנדון שנוהל בפועל.

התובעת הוכיחה שהנתבע הציג לה עובדות לא נכונות שבעת שהציגן, ידע שהתובעת מסתמכת על העובדות בלא לבדוק אותן.
הנתבע ידע ואף הסתמך על מידת האמון שנתנו בגב' קלימי, ומנכ"ל התובעת, בבוקשטיין, שאיתו היה לה עסקים קודמים הוגנים. הנתבע פנה אל התובע על סמך המלצתו של בוקשטיין לתובעת והסתמך על יחסיה העיסקיים הטובים של התובעת עם בוקשטיין.

הנתבע ידע שהכרטיס על שם שריר, וששריר אינו עוד מנכ"ל בחברה. כבר בדצמבר 2000, כארבע חודשים לפני הנסיעה, שריר לא היה עוד מנכ"לה של החברה.

הנתבע ידע ו/או חייב היה לדעת שכרטיס האשראי על שם שריר הוא אישי, לשימושו הבלעדי של שריר ומכל מקום, הוא אינו יכול לחייב את החברה, באמצעות שימוש בכרטיס על שם אחר.
בכל מקרה, הנתבע לא הוכיח שאפילו שריר עצמו יכול היה באותה עת, לחייב את החברה על ידי שימוש בכרטיס.
לדברי מר שריר עצמו, בעדותו, כשעזב את החברה, בדצמבר 00, הוא הנחה את פקידת החברה, לדאוג לביטול חתימתו על כל ההרשאות בבנק, כולל ויזה. [עמ' 6 לפרוטוקול].

הפקידה מאשרת בעדותה את דברי מר שריר, שהוקראו לה מהפרוטוקול, ומודיעה שלא ביטלו את כרטיס האשראי. [עמ' 18 לפרוטוקול].

לא רק זו אף זו, שריר אף העיד שהכרטיס הוצא למטרה אחת בלבד, על פי הגבלה שהגביל את השימוש בו הדירקטוריון, רק כדי לעשות רכישות באינטרנט, עבור החברה ובתקופתו לא נעשה בו שום שימוש אחר. [עמ' 7 לפרוטוקול].

הנתבע הציג את הכרטיס ככרטיס חברה בעוד שהוא לא הוכיח שהכרטיס על שם החברה.
כאמור, ממכתבי כ.א.ל עולה אחרת. שהכרטיס על שם שריר ורק הוא יכול להשתמש בו.

הנתבע ידע ו/או צריך היה לדעת שהתובעת תסתמך על מצגיו הכוזבים.

כך או כך, הנסיבות מצביעות על כך שטענתו של הנתבע, שהכרטיס ניתן רק למטרת זיהוי החברה, כלל אינה הגיונית. הנתבע לא הוכיח ששם החברה היה מודפס על הכרטיס. על פי מכתב חברת האשראי, ככל הנראה, שם החברה לא הובלט על הכרטיס.
[מכתב כ.א.ל מיום 5/2/03].

בכל מקרה, האמנת לעדותה של גב' קלימי:
"שאלתי אם שם אור מי זה חיים שריר, שם אור השיב לי שחיים שריר הוא מנכ"ל אצלינו.
[עמ' 12 לפרוטוקול].

כאמור, חיים שריר כבר לא היה מנכ"ל בחברה מזה כמה חודשים.

כך גם האמנתי לדבריה של גב' קלימי כאשר השיבה:
"הוא ביקש ממני לא להשתמש בכרטיס אשראי. הוא ביקש שהפרטים יהיו אצלי לבטחון והוא ביקש לא להשתמש בכרטיס לגביה. להשתמש בו רק כעבור 30 יום. שם אור ביקש ממני עבור שוטף + 30 לחייב את כרטיס האשראי שאת פרטיו הוא מסר לי".
[עמ' 12 לפרוטוקול].

לא מצאתי כל סתירה בדבריה הברורים, עד למועד התשלום המוסכם; "שוטף + 30".
פרטי הכרטיס נמסרו לידיה לבטחון, ובהגיע יום הפרעון המוסכם אמור היה הכרטיס לשמש לפרעון. אלא שכאמור, הכרטיס היה אז חסום ולא שימש לפרעון, כהתחייבותו של הנתבע.

לא רק זו אף זו, מי שנותן כרטסי אשראי, נותן אותו על מנת שיעשה בו שימוש לשם חיוב.
אפילו אם ניתן הכרטיס לבטחון התשלום - קם התנאי שבבסיסו, התנאי שניתן לחייב אותו במועד המוסכם לפרעון שכן, לא נעשה תשלום באמצעי תשלום אחר.

ההבחנה בין המישור החוזי למישור דיני עשיית עושר ולא במשפט היא דקה ביותר.
במקרה דנן, התנהגות החברה באמצעות התנהגות הנתבע, כאורגן שלה, שנעשתה מתוך מודעות מלאה ליסודותיה, היתה התנהגות שבגדר עוולת התרמית שמזכה את התובעת גם מהנהנה מהשירותים , מהנתבע בכספים המגיעים לה.

כיוון שהנתבע הסתיר מהתובעת עובדות הרי, שהוא ניהל מו"מ שלא בתום לב, בתוך הצגת מצג שווא, מצג כוזב, ולפיכך, יש להטיל עליו חבות אישית.

אשר על כן, אפילו פעל הנתבע כאורגן החברה, התקיימו נסיבות המחייבות התעלמות מישותה העצמאית של החברה וחיוב הנתבע באופן אישי בחוב נשוא התביעה.

מדובר במקרה ברור של חוסר תום לב, התנהגות בלתי ראויה ורצון לנצל את עקרון האישיות המשפטית הנפרדת במטרה להתחמק מפני הנושה, התמימה הרי היא התובעת.
במישור הנזיקי;
נתקיימו כאן גם יסודות עוולת התרמית הקבועים בסעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

המצג שהציג הנתבע לתובעת, שהכרטיס יפרע ו/או ישמש בטחון לפרעון היה מצג כוזב. הרי הנתבע החליף את שריר בתפקידו כמנכ"ל בחברה.

הוא היה מודע לכך שהצגת כרטיס האשראי כבטחון לפרעון הוא מצג כוזב. בעקבות מצגו של הנתבע לתובעת, נגרם לתובעת נזק של ממון.

הנתבע שהיה אורגן בחברה, וביצע מעשה תרמית, חב בחבות אישית בנזיקין בגין העוולה שהוא ביצע. עליו לשאת בתוצאות המשפטיות הנובעות מהתנהגותו.

אורגן ותאגיד עשויים לחוב שניהם בגין מעשה נזיקין. האורגן אחראי למעשיו הוא, והתאגיד אחראי למעשה האורגן.
האורגן אינו יכול להסתתר מאחורי האישיות המשפטית של החברה, מקום שנקבע כי מעשה נזיקין זה או אחר בוצע על ידיו. אחריות התאגיד אינה מותנית באחריות האורגן ואינה שוללת, ואין צורך בהרמת המסך.

העובדות שתוארו לעיל, מעידות על כך, שהנתבע ביצע את עוולת התרמית ולכן, הוא חב חבות אישית בנזיקין בגינה.
חבותו נובעת מהעקרון הכללי והיסודי שעל פיו אדם שביצע עוולה, לרבות אורגן בחברה, חייב לשאת בתוצאות המשפטיות הנובעות מהתנהגותו זו, המהווה את מקור חיובו האישי.

האחריות האישית של האורגן ושל התאגיד אינה נמצאת בסתירה לעקרון היסוד בדבר האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד.
חובתו של האורגן היא אישית.
המבחן לצורך הטלת אחריות אישית על אורגן הוא המבחן הרגיל של דיני נזיקין - קיום יסודות האחריות.

עקרון השיויון בפני
החוק, שהוא ערך יסוד בשיטה המשפטית קובע כי, אדם אשר ביצע עוולה ישא בתוצאות הכרוכות באותה עוולה - האחריות הנזיקית תפורש לאור מטרות דיני הנזיקין, שיקולי הצדק וההגינות ושיקולי היעילות הכלכלית. מן הראוי כי, האורגן ישא בנטל חדלות פרעון החברה בסיטואציה הנזיקית.

הנושה הנזיקי אינו צריך להיפגע מעם העובד כי, החברה ביצעה את העוולה כלפיו. אין בכך הצדקה להרמת מסך, אך יש בכך הצדק לנקיטת הדרך המתונה של הטלת אחריות אישית על מנהלים, אם הם עצמם קיימו את יסודות האחריות.
[ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ ואח' פ"ד מח' 5 661].

לשון אחר:
"מעמדו של המעוול בהיררכיה
המינהלית הביצועית, אין בו כדי לשחרר את המעוול מאחריותו".
[רע"א 5438/95 פד"י נ' [5] 855;872].

בענין דנן, לא היתה המחלוקת בדבר קיומו של החוב לתובעת ושיעורו.

לנוכח כל המקובץ, הנתבע אחראי אישית לפרוע לתובעת את סכום התביעה.

סוף דבר,
אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת את הסכום של 41,541 ₪, וכן הוצאות כגובה אגרת בית משפט. סכומים אלו ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 2/1/02 ועד לתשלום המלא בפועל.
כמו כן, ישלם הנתבע לתובעת שכ"ט עורך דין בסך של 5,000 ₪, בצירוף מע"מ ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום 15/1/04 ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום 10/12/03 בהעדר הצדדים.

הותר לפרסום מיום: 10/12/03.

זכות ערעור לבימ"ש מחוזי בתוך 45 יום מהיום.

המזכירות תואיל לשלוח העתק פסה"ד לב"כ הצדדים.

ד.גבע
, שופטת








א בית משפט שלום 79985/01 הריטג' טורס אחים אברהמוף בע"מ נ' אי אם יור אר בע"מ, בוקשטיין רוברט סטפן, שם-אור יונתן , שריר חיים (פורסם ב-ֽ 10/12/2003)