פסקי דין על ראאד סנדוקה | פסקי דין על מגדי אדריס | פסקי דין על מוחמד ג'ית ואח' |

281/08 פ     25/10/2009




פ 281/08 מדינת ישראל נ' ראאד סנדוקה, מגדי אדריס, מוחמד ג'ית ואח'




בעניין:


1

בתי המשפט
בית המשפט המחוזי בירושלים
פ
000281/08

בפני
:
כב' השופט משה סובל


25/10/2009





מדינת ישראל

בעניין:

המאשימה

ע"י פרקליטות מחוז ירושלים



נ
ג
ד




1. ראאד סנדוקה
, ת.ז. 200591774

2. מגדי אדריס
, ת.ז. 3015534375

3. מוחמד ג'ית, ת.ז. 200522183



הנאשמים

נאשמים 1 ו-3
ע"י ב"כ עו"ד מוחמד עווד
נאשם 2 עי" ב"כ עו"ד נאשד קאדרי







עו"ד עווד
: עו"ד קדרי דיבר איתי ואמר לי שאני יכול לשמוע את גזר הדין גם בשמו כי הוא יצא רק כרגע מדיון הוכחות בבית משפט השלום.

גזר דין


1.
שלושת הנאשמים הורשעו על פי הודאתם, במסגרת הסדר טיעון, בכתב אישום מתוקן המייחס להם עבירת שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ועבירה של גניבת רכב לפי סעיף 413ב לחוק.

2.
על פי כתב האישום המתוקן, כשלושה חודשים קודם ליום 3.12.08 נוצר קשר חברי בין המתלונן, אזרח בריטי שבתקופה הרלבנטית עבד בקונסוליה הבריטית בירושלים, לבין נאשם 3. האחרון הכיר למתלונן את חבריו, נאשמים 1 ו-2, וגם בינם לבין המתלונן נוצר קשר חברי. ביום 3.12.08 בסביבות השעה 20:00 אסף המתלונן ברכבו את שלושת הנאשמים משער שכם, והסיעם לדירתו שבשכונת הגבעה הצרפתית בירושלים, שם צפו הארבעה בסרט ושתו משקאות קלים. בסביבות השעה 22:00 פנה נאשם 3 למתלונן וביקש שייתן לו כסף, אך המתלונן השיב כי אין לו כסף. בתגובה, אחזו בו שלושת הנאשמים ברגליו, בידיו ובצווארו, וביקשו ממנו תוך כדי כך פעם נוספת כסף. בעקבות זאת, ובשל חששו מפניהם, מסר המתלונן לנאשמים את ארנקו. הנאשמים הובילו את המתלונן לחדר השינה, והורו לו לפתוח את הכספת שבחדר. לאחר שעשה כן, נטלו הנאשמים מתוכה 1,000 ₪ במזומן, טלפונים ניידים, שתי טבעות זהב ושעון עתיק. לאחר מכן, כפתו הנאשמים את ידיו של המתלונן לאחור באמצעות סרט דביק, ובעוד נאשם 2 שומר על המתלונן, הסתובבו נאשמים 1 ו-3
בדירה ונטלו דברי ערך נוספים הכוללים מחשב נישא, אייפוד, שתי מצלמות, כרטיס עובד של הקונסוליה, מכשיר סטריאו, מכשיר
dvd
, וכן את ארנקו של המתלונן ובו כסף מזומן וכרטיס אשראי. הנאשמים ביקשו מהמתלונן למסור להם את הקוד הסודי של הכרטיס, והלה חש מאוים מפניהם ומסר להם אותו. הנאשמים איימו על המתלונן לבל יפנה למשטרה, וטרם עזיבתם את הדירה כרכו בסרט דביק גם את רגליו והדביקו בו את פיו. עם עזיבתם נטלו הנאשמים את דברי הערך הנזכרים, את מפתחות הרכב של המתלונן, ואת הרכב עצמו.

3.
שירות המבחן הגיש תסקירים בעניינם של הנאשמים. נאשם 1 הנו בן 21, רווק וחסר עבר פלילי. הוא גדל במשפחה מתפקדת וחיובית, וסיים 12 שנות לימוד. בעת האירוע נשוא כתב האישום עבד הנאשם כמלצר בבית מלון, והתעתד ללמוד באוניברסיטה מקצוע בתחום התיירות. לפי התרשמותה של קצינת המבחן, נאשם 1 אינו בעל קווי אישיות עברייניים אלא שואף לתפקוד תקין. עם זאת, הנאשם נמצא בשלב של חיפוש זהות, ובאופיו ניכרים קווים ילדותיים המתבטאים בין השאר בקושי להעריך את השלכות מעשיו ולהפעיל שיקול דעת מעמיק לפני ביצועם. הנאשם הכחיש חד משמעית בפני
קצינת המבחן את מעורבותו בעבירה בה הורשע, באופן שלא איפשר לה להבין את מהות מעורבותו בה ומניעיו. בעקבות כך נמנעה קצינת המבחן מלבוא בהמלצה בעניינו.

נאשם 2 הנו רווק בן 20, חסר עבר פלילי, השואף גם הוא לנהל אורח חיים תקין. הוא סיים 12 שנות לימוד, ועד למעצרו בתיק הנוכחי עבד כנהג משאית. לפי האמור בתסקיר, גם נאשם 2 נמצא בתחילת תהליך גיבוש זהותו, וקווי אישיותו נושאים אופי ילדותי ופגיע. נאשם 2 התקשה לשתף את קצינת המבחן בעולמו הרגשי, והתרשמותה הנה כי הוא מצוי במבוכה. הערכתה לאור השיחות עמו היא כי העבירות הנוכחיות בוצעו על ידו באופן אימפולסיבי ואלים ומתוך תחושות של פגיעוּת וכעס כלפי המתלונן על הטרדה מינית שהלה ביצע בו. נאשם 2 לקח אחריות חלקית על ביצוע העבירות בהן הורשע, ואף הביע חרטה. לאור כל אלו, ועל מנת שלא לפגוע בתהליך התפתחותו התקין של נאשם 2, המלצתה של קצינת המבחן הנה לעונש מוחשי ומציב גבולות שירוצה בעבודות שירות.

נאשם 3 הנו רווק בן 21, ללא עבר פלילי, השואף אף הוא לנהל אורח חיים תקין. נאשם 3 סיים 12 שנות לימוד, ותכנן להשתלב בלימודים באוניברסיטה במסלול של הדרכת תיירים. בעת האירוע עבד נאשם 3 במאפיית אנג'ל בירושלים. לדעת קצינת המבחן, נאשם זה מצוי בשלב של התפתחות וגיבוש זהותו העצמית, וכתוצאה מכך קווי האישיות ודפוסי ההתנהגות שלו ילדותיים ובלתי בשלים. נאשם 3 נוטה לפתור מצבים קשים ומלחיצים בצורה אימפולסיבית ושלא בדרכים מקובלות, מה שמסביר את התנהגותו באירוע נשוא כתב האישום. נאשם 3 התקשה לקבל אחריות מלאה על מעשיו באירוע, לאור טענותיו בדבר ההתנהגות המחשידה והמינית של המתלונן כלפיו וכלפי יתר הנאשמים. לצד זאת הביע הנאשם צער וחרטה כנים על מעשיו, והודה כי טעה בשיקול הדעת ובהערכת חומרת מעשיו. המלצתה של קצינת המבחן הייתה כי יוטל על הנאשם עונש של מאסר בפועל, אשר ירוצה במסגרת של עבודות שירות, לצד מאסר מותנה מרתיע.

4.
המאשימה מבקשת מבית המשפט לגזור על הנאשמים מאסר בפועל לתקופה ממושכת, מאסר על תנאי ופיצוי משמעותי למתלונן, הכול בהתאמה לחומרת העבירות אותן ביצעו. המאשימה אינה מתעלמת מעברם הנקי של הנאשמים ומהודאתם בכתב האישום המתוקן. אלא שלדבריה נתונים אלה נדחים מפני חומרתן המרובה של העבירות, הטומנות בחובן פגיעה ברכוש רב ערך – כספי ורגשי כאחד – של המתלונן, לצד נקיטת אלימות והפחדה כלפיו. לטענת המאשימה, כיעורן של עבירות אלו רב במיוחד נוכח העובדה שהנאשמים ניצלו בציניות את תמימותו של המתלונן שנכון היה לארחם בביתו. המאשימה דוחה את הסברי הנאשמים בדבר המניע לביצוע השוד, במיוחד משום שהמתלונן מכחיש קיומן של נטיות הומוסקסואליות כלשהן אצלו. משכך, טוענת המאשימה, גם החרטה אותה הביעו הנאשמים בפני
שירות המבחן אינה כנה. בנוסף המאשימה מבקשת לתת משקל להיותו של המתלונן דיפלומט זר, נתון המגדיל את פגיעוּתו. כמו כן, פגיעה בו יש בה משום פגיעה בתדמית של מדינת ישראל
. עוד יש לדידה לזקוף לחובת הנאשמים את הימנעותם מהחזרת החפצים שנשדדו במהלך חצי השנה שחלפה מאז הכרעת הדין ועד הטיעונים לעונש, כאשר גם במועד מאוחר זה לא הוחזרו על ידם כל החפצים, ובכלל זה מכוניתו של המתלונן, שהנה רכב דיפלומטי.

5.
נאשם 2 טען ראשון לעונש. הוא מבקש לאמץ את המלצת שירות המבחן, כך שמעבר לשני החודשים בהם שהה במעצר ולתשעת החודשים בהם נתון הוא במעצר בית מלא בבית הוריו – תקופה שהותירה בו היטב את חותמה המחנך והמרתיע – יוטל עליו עונש מאסר לריצוי בעבודות שירות. לשיטת נאשם 2, האלימות שהופעלה במהלך האירוע כלפי המתלונן לא הייתה קשה, דבר הנלמד בין היתר מכך שהמתלונן לא נזקק לטיפול רפואי בעקבות השוד ולא נותרו בו חבלות. משכך, לא מדובר ברף הגבוה של עבירות השוד. כמו כן, אין מדובר במתכונת אופיינית של שוד, בה המניע הוא כספי, אלא במעשה שנועד לגמול למתלונן על פגיעה מינית קודמת שלו בנאשמים. הדבר מסביר את העובדה שהפריטים שנשדדו נשמרו אצל הנאשמים והושבו על ידם לבסוף, לרבות פריטים שלא נזכרו בכתב האישום. רכבו של המתלונן לא הושב מאחר שנגנב מהנאשמים סמוך לאחר השוד ולא נותר בשליטתם. היות שלא מדובר בעבירת שוד רגילה בעלת מניע כלכלי, הרי שהסיכויים להישנותה הנם אפסיים. נאשם 2 הביע חרטה מלאה על מעשיו, למרות המניע שהובילו לעשותם, ומבקש להתחשב גם בכך. עוד מנה כנימוקים לקולא את עברו הפלילי הנקי ואת גילו הצעיר, הסמוך לגיל הקטינות ועושה אותו פגיע יותר מהמתלונן המבוגר ממנו בכ-12 שנים. בנסיבות אלו יש, לטענתו, להעדיף את האינטרס השיקומי, ולקבל את המלצת שירות המבחן שיש בה להגדיל את סיכויי חזרתו להשתלבות תקינה בחברה על ידי כך שתיחסך ממנו החשיפה לגורמים עברייניים בין כותלי בית הסוהר.

6.
נאשמים 1 ו-3
מצטרפים לטענות נאשם 2, ומוסיפים עליהן. לדבריהם, גניבת הרכב לא הייתה חלק מהתכנון המקורי, אלא נעשתה באקראי, רק לאחר שנטלו עמם את צרור המפתחות על מנת לאפשר את יציאתם מבית המתלונן, אז הבחינו כי כלולים בצרור גם המפתחות לרכב. נאשם 1 טוען כי בעת עריכת התסקיר חלה אי-הבנה מצדו באשר למשמעות האירוע, וכי כיום מכיר גם הוא בחומרת מעשיו ומתחרט עליהם. לפיכך, ובהתחשב באמור בתסקיר באשר לאישיותו החיובית ולרקע הנורמטיבי ממנו הוא בא, מבקש נאשם 1 להחיל גם עליו את המלצת שירות המבחן שניתנה לגבי יתר הנאשמים. נאשם 3 מבקש לראותו כמי שלוקח כיום אחריות מלאה (ולא חלקית) על מעשיו. הן נאשם 1 והן נאשם 3 מצביעים על היותם צעירים מנאשם 2 ועל קרבתם הגדולה יותר לסף הקטינות בעת האירוע. לדבריהם, האירוע והמעצר שבא בעקבותיו קטעו את עבודתם ואת לימודיהם ושמו לאל את התכניות שהיו להם לרכוש מקצוע ולהתקדם בחיים. כעת משפחותיהם נרתמות לעזרתם ויעשו כל שניתן על מנת להבטיח כי מעשים שכאלה – שמבחינת הנאשמים היו בבחינת מעידה חד-פעמית – לא יחזרו על עצמם. נאשמים 1 ו-3
ביקשו להתחשב גם בפגיעה הקשה שהאירוע נשוא כתב האישום הסב לתדמית שלהם בעיני החברה בה הם מצויים לנוכח הקשר שלהם עם המתלונן.

7.
ניסיונם של הנאשמים להמעיט מחומרת העבירות שביצעו, ראוי להידחות בשתי ידיים. הנאשמים שדדו את המתלונן לא רק באמצעות איומים אלא גם באמצעות שימוש בכוח. הכוח שהופעל היה כרוך במידה ניכרת של אכזריות והשפלת כבודו של המתלונן כאדם, גם אם עוצמתו לא הגיעה עד כדי פציעת המתלונן והיזקקותו לטיפול רפואי. הנאשמים אחזו בו-זמנית ובצוותא חדא ברגליו, בידיו ובצווארו של המתלונן, בתגובה לאי-היענותו לדרישתו הכספית של הנאשם 3, ותוך שהם שבים ודורשים מהמתלונן את הכסף במהלך אחיזתם המשותפת בו. אלימות זו, שיש בה מעבר לאלמנט הכוחני גם התייחסות אל בן אנוש – שעד לפני שעה קלה היה חברם של הנאשמים והזמינם לביתו – כאל כלי אין חפץ, השיגה את יעדה, והמתלונן מסר לנאשמים את ארנקו. הנאשמים לא הסתפקו בכך, הורו למתלונן לפתוח את הכספת בחדר השינה, ושדדו ממנה כסף מזומן ודברי ערך נוספים. אם ניתן היה לקוות שבכך תסתיים מסכת ההשפלה, כי אז טפחה המציאות ולימדה שוב עד כמה הנאשמים נעדרי גבולות. הנאשמים העלו בשלב זה את חומרת התנהגותם ואלימותם, וכפתו את ידיו של המתלונן לאחור באמצעות סרט דביק תוך כדי שהם אוספים מהדירה דברי ערך נוספים ואף מצילים מפי המתלונן את הקוד הסודי של כרטיס האשראי שלו שנשדד גם הוא. הנאשמים לא אמרו די, וכפתו גם את רגליו בסרט דביק, הדביקו את פיו בסרט דביק, ועזבו אותו כך תוך שהם נוטלים את דברי הערך האמורים ואת מכוניתו ומאיימים עליו לבל יפנה למשטרה. האכזריות והאטימות שיש במעשים אלה מעוררת שאט נפש. מעבר למרכיב הכוחני והאלים, מצויה בהם רמיסה של מידות האנושיות והמוסר. כפיתת אדם בידיו וברגליו וסתימת פיו תוך כדי שדידת רכושו, ולאחר מכן הותרו במצב זה לבדו כחיה פצועה על מנת שלא יוכל לקרוא לעזרה, הנה דרגה גבוהה של אכזריות, שאין החברה יכולה להשלים עמה והראויה לתגובה עונשית מחמירה. על אחת כמה וכמה כאשר היא נעשית בתוך ביתו-מבצרו של הקורבן, על ידי מי שניצל את יחסי החברות בינו לבין הקרבן על מנת להיכנס לדירה. אין צורך בדמיון מופלג על מנת לשער את השלכותיהם ועקבותיהם של מעשים אלו במתלונן. תחושות חוסר האונים והביזוי אינן נופלות בנסיבות המתוארות מההשלכות הפיזיות של השוד האלים שבוצע. הטראומה הנפשית הכרוכה בהפיכת ביתו של אדם לשטח הפקר בו ניתן לעשות את מה שעשו הנאשמים, מהווה נסיבה מחמירה המתווספת אל הפגיעה הרכושית ואל האלימות והאיומים בהם נקטו הנאשמים כלפי המתלונן. במצב דברים זה אין כל מקום לסטות מהכלל הדורש ברגיל להעניש את מבצעה של עבירת שוד, לא כל שכן שוד בנסיבות מחמירות, במאסר לריצוי בפועל ולא בעבודות שירות. החריגים שהוכרו בפסיקה לכלל זה, בעיקר לגבי נאשמים צעירים ונטולי עבר פלילי, יפים למקרים בהם נסיבות השוד עצמן מאפשרות הימנעות ממאסר בפועל (ראו, למשל, ע"פ 8944/04 לזדון נ' מדינת ישראל
, מיום 20.1.05; ע"פ 11115/04 ג'הלין נ' מדינת ישראל
, מיום 7.2.05; ע"פ 7876/07 מדינת ישראל
נ' פלוני, מיום 21.2.08; ע"פ 4154/07 טאהא נ' מדינת ישראל
, מיום 9.9.07; ע"פ 508/08 סטרוב נ' מדינת ישראל
, מיום 14.5.08). מהטעמים שבוארו, אין הדבר כן במקרה שלפנינו, שנסיבותיו חמורות, באופן שהימנעות מהטלת מאסר בפועל בו תהיה – חרף העבר הפלילי הנקי של הנאשמים וגילם הצעיר – בלתי-סבירה בעליל ומנוגדת בתכלית לעקרונות היסוד של הענישה הפלילית.

ממילא אין לקבל את המלצת שירות המבחן לגבי נאשמים 2 ו-3
בדבר הסתפקות בתקופת מאסר שתרוצה בעבודות שירות. תסקירי המעצר העניקו את מירב כובד המשקל לאינטרסים האישיים של הנאשמים ולצרכי שיקומם. דא עקא, שיקולים אלה אינם חזות הכל. מולם עומדים אינטרסים חשובים לא פחות; הן הוקעת הנאשמים בעונש שיגמול להם על המעשים החמורים שביצעו, והן הרתעת הרבים מפני הליכה בדרכם של הנאשמים על ידי הטלת עונש מכביד ומרתיע. כאשר מדובר בהתנהגות פוגענית במיוחד ונטולת רחם כמו זו שעליה עומדים הנאשמים לדין, חשיבותם של שיקולי הגמול, ההוקעה והרתעת הרבים אינה נופלת מחשיבותו של האינטרס השיקומי. עמד על כך כב' השופט א. א. לוי בע"פ 508/08 הנ"ל: "אכן, מאסרו של אדם צעיר עלול להיות כרוך בנזק. אולם, לעתים אין מנוס מכך, הואיל ולא רק עניינו של הנאשם המסוים עומד בפני
בית המשפט, אלא גם השלכות הענישה על הרבים". הימנעות מהטלת מאסר בפועל לתקופה משמעותית אף אינה יכולה למצוא את הצדקתה בהסבר הניתן על ידי הנאשמים למעשיהם, הסבר הנתלה בהתנהגותו של המתלונן קודם לשוד. הנאשמים הודו על פי הודאתם בכתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון. תיקון כתב האישום הקל עם הנאשמים והיה כרוך במחיקת מספר עובדות שהופיעו בכתב האישום המקורי ושהגבירו את חומרת המעשים. התיקון בוצע בפתחה של ישיבת ההוכחות מיום 30.4.09, בה המתלונן, שבינתיים עזב את מדינת ישראל
, עמד להעיד. כתוצאה מהסדר הטיעון לא נשמעה עדותו של המתלונן ולא ניתנה לו ההזדמנות להגיב לגרסתם של הנאשמים בנוגע לטיב הקשר בינם לבינו ולרקע שהוביל לשוד. הנאשמים אינם רשאים לאחוז את החבל בשני קצותיו, היינו מצד אחד ליהנות מיתרונותיו של הסדר הטיעון, ומצד שני להעלות בשלב הטיעונים לעונש גרסה שאין לה זכר בכתב האישום המתוקן בה הודו, ושלא ניתנה למתלונן האפשרות להגיב עליה. מעבר לכך יצוין, כי הנאשמים לא החזירו למתלונן במשך כחצי שנה מאז הרשעתם חפץ כלשהו מבין אלו ששדדו ממנו; וגם כאשר החזירו לא היה זה אלא חלק מן הרכוש. המכונית אותה גנבו מהמתלונן לא הושבה. כמו כן לא הושבו הארנק, הכסף המזומן, שעון עתיק, שעון יד רגיל, מצלמה דיגיטלית, אייפוד ותיק של המחשב הנייד שהכיל טלפון לוויני. יש בכך להעיב על הסברם של הנאשמים, המנסים לשוות לשוד רקע שאינו כספי או רכושי.

8.
בע"פ 4100/08 מדינת ישראל
נ' אמארה (מיום 30.10.08) קיבל בית המשפט העליון את ערעור המדינה בעניינו של נאשם צעיר, נעדר עבר פלילי, שהורשע לאחר שמיעת ראיות בשוד בנסיבות מחמירות ובהתפרצות למקום מגורים בנסיבות מחמירות. אותו נאשם היה השותף המשני והלא-דומיננטי באירוע שבו פניו של המתלונן רוססו בחומר שגרם לו לכאבים ולצריבה בעיניו ובפני
ו, ולאחר מכן הוא הושכב, ידיו ורגליו נקשרו, על פיו הושם סרט דביק, ועיניו כוסו במפת שולחן. בית המשפט המחוזי דן את הנאשם ל-26 חודשי מאסר בפועל, ואילו בית המשפט העליון העלה את תקופת המאסר ל-40 חודשים, תוך שהוא מציין כי מאחר שמדובר בהחמרה על ידי ערכאת הערעור, אין בעונש זה כדי למצות את הדין עם הנאשם. בין היתר אמרה שם כב' השופטת פרוקצ'יה את הדברים הבאים:

"המשיב, ביחד עם אחר, פרצו לבית המתלונן, ושדדו רכוש של המשפחה בשווי ניכר, תוך פגיעה אלימה במתלונן, הן פיסית והן נפשית. כפיתתו של המשיב וסתימת פיו, קשירת עיניו, והתזת חומר חריף על פניו, הסבו לו נזק פיסי משמעותי, וטראומה נפשית קשה. נסיבות אלה של שוד אלים בחבורה, המלווה בפגיעה באדם, מחייבות גישה עונשית מחמירה על שום השילוב הקיים בהן בין עבירות אלימות כלפי אדם לבין עבירות כלפי הרכוש. העובדה כי העבירות בוצעו בחבורה, כלפי אדם שאינו יכול להתגונן, מוסיפות מישנה חומרה לדבר".

ראו גם ע"פ 1822/06 מדינת ישראל
נ' עדיל (מיום 18.5.06) בו בית המשפט העליון הכפיל את עונשם של הנאשמים והעמידו על 30 חודשי מאסר בפועל תחת 15 חודשים שגזר בית המשפט המחוזי, לאחר שהרשיעם על פי הודאתם בשוד בנסיבות מחמירות בכך שתקפו מוכר קשיש בחנות מכולת, כפתו אותו, סתמו את פיו, נטלו ממנו כסף, סיגריות וכרטיסי חיוג וברחו מהמקום, תוך הותרתו כפות על הרצפה. בית המשפט העליון הדגיש, כי אין בהכפלת העונש כאמור משום מיצוי הדין עם הנאשמים, וכי ההסתפקות ב-30 חודשי מאסר אינה אלא בשל העובדה שמדובר בערעור של המדינה ובתקלה שאירעה בקשר לשחרור המוקדם של הנאשמים.

מדיניות ענישה דומה אומצה בע"פ 4819/06 אבו פריח נ' מדינת ישראל
(מיום 19.3.07). באותה פרשה דובר בשוד מאתר בניה, שבוצע על ידי שלושה אנשים. אחד מהם שמר ברכבו בקרבת מקום. השניים האחרים דפקו על דלת הקרוואן בו שהה השומר, וכשהלה פתח את הדלת התנפלו עליו, הכניסו אותו לתוך הקרוואן, כפתו את ידיו ואת רגליו, ואזקוהו באמצעות אזיקונים לכסא, תוך איום בסכין שהוצמד לראשו בכדי להפחידו ולמנוע את התנגדותו. לאחר מכן כיסו את ראשו של השומר, הורו לו להרכינו ונעלו אותו בתוך הקרוואן כשהוא אזוק לכסא. הנאשם ששמר ברכבו היה ללא עבר פלילי, למד כסטודנט מזה כשלוש שנים, גדל במשפחה תומכת ונורמטיבית, ותואר כאדם חיובי שתרם רבות לחברה בתחומים שונים, בעיקר במסגרת התנדבות במגן דוד אדום. ממילא, כך נטען, מדובר במעידה חד פעמית שלו. בית המשפט המחוזי גזר עליו 40 חודשי מאסר לריצוי בפועל. בית המשפט העליון ציין בפסק דינו כי עונש זה "כשלעצמו, הולם, כאמור, את חומרת מעשיו", ולמרות זאת התערב והפחית אותו ל-36 חודשים, על מנת להשוות בין נאשם זה לבין נאשם נוסף בפרשה שנמנה על אלו שנכנסו לקרוואן וכפתו את השומר.

9.
דוגמאות אלה מלמדות כי עבר פלילי נקי והשתייכות למשפחה נורמטיבית אין בהן לפטור נאשם שביצע עבירת שוד בנסיבות מחמירות מן הסוג בו עסקינן, מעונש של מאסר בפועל לתקופה של מספר שנים. אמנם במקרה שלפנינו המתלונן לא נזקק לטיפול רפואי ולא נותרו בו חבלות. אולם גם בדוגמאות שהוזכרו לא דובר בצורך בטיפול רפואי, ובחלק מהמקרים אף לא הוזכרה פגיעה גופנית. זאת ועוד, בע"פ 4100/08 חלקו של הנאשם באירוע היה משני, ובע"פ 4819/06 דובר בנאשם שנותר לשמור ברכב. יחד עם זאת, מקומם של שיקולי הקלה בעונש לא נפקד גם במקרה הנדון. בין היתר ראוי להזכיר את הודאתם של הנאשמים מיד עם תיקון כתב האישום, מהלך שחסך מהמתלונן את הצורך להעיד ולשחזר את החוויה הקשה שעבר; את גילם הצעיר של הנאשמים, שזמן לא רב לפני האירוע חצו את גבול הקטינות; את העובדה שכתב האישום המתוקן אינו מייחס להם שימוש בכלי פוגעני; את העובדה שבסופו של דבר, גם אם באיחור, דאגו הנאשמים להחזיר למתלונן חלק מהחפצים ששדדו ממנו; את החרטה שהביעו; את הצהרתם כי למדו את הלקח ולא ישובו לחטוא בעתיד; את שהייתם מאז האירוע, שהתרחש לפני קרוב לשנה, בבית המעצר ולאחר מכן במעצר בית מלא; ואת העובדה שהפרשה גרמה להפסקת עבודתם של הנאשמים וקטעה את התוכניות שהיו להם ללמוד ולרכוש מקצוע.

10.
לאחר שנתתי את דעתי לכל האמור, החלטתי לגזור על כל אחד מהנאשמים את העונשים הבאים:

א.
מאסר בפועל למשך 30 חודשים בניכוי ימי המעצר.
ב.
מאסר על תנאי למשך 15 חודשים, אותו לא ירצו הנאשמים אלא אם יעברו בתוך שלוש שנים מיום שחרורם מהמאסר עבירה מסוג פשע נגד הגוף או הרכוש.
ג.
כל אחד מהנאשמים ישלם פיצוי למתלונן בסך של 5,000 ₪. הפיצוי ישולם בעשרה תשלומים חודשיים, שווים ורצופים, החל מה-1 לחודש שלאחר שחרור הנאשמים מהמאסר, ובכל 1 לחודש שלאחר מכן.
ד.
הנאשמים יתייצבו לריצוי עונשם ביום 8.11.09 עד השעה 9:00 בתחנת המשטרה במגרש הרוסים.

זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 ימים מהיום.

ניתן היום, ז' בחשוון תש"ע (25 באוקטובר 2009), במעמד הנאשמים, ב"כ המאשימה (עו"ד איילה גלברד-יעקב), ב"כ נאשמים 1 ו-3
(עו"ד עווד), ומתורגמנית בית המשפט לשפה הערבית.



משה סובל
, שופט


עו"ד עווד
: אנו מבקשים לעכב את ביצועו של גזר הדין עד להגשת ערעור, ואם יוגש – עד למתן פסק הדין. לחילופין, אבקש שיעוכב גזר הדין עד לסיומו של חג אלאדחה שזה ביום 5.12.09.

ב"כ המאשימה
: אנו מתנגדים לעיכוב ביצוע העונש. אנו מסכימים זמן להתארגנות. מה שחברי
מבקש נראה לי ארוך מאד. שיינתן זמן לפי שיקול דעתו של בית המשפט. נבקש שבזמן זה יישארו תנאי השחרור בעינם.

החלטה


לאחר ששמעתי את עמדות ב"כ הצדדים, יעוכב ביצוע עונש המאסר למשך 45 יום מהיום על מנת לאפשר לנאשמים לשקול הגשת ערעור ולבקש מערכאת הערעור, ככל שיוגש ערעור, את עיכוב הביצוע מעבר לתקופה זו.

עד לתחילת ריצוי עונש המאסר, יעמדו בתוקף תנאי השחרור כפי שנקבעו בב"ש 5595/08; ב"ש 8156/09; ב"ש 8656/09.


ניתנה היום, ז' בחשון תש"ע (25 באוקטובר 2009), במעמד הצדדים.




משה סובל
, שופט









פ בית משפט מחוזי 281/08 מדינת ישראל נ' ראאד סנדוקה, מגדי אדריס, מוחמד ג'ית ואח' (פורסם ב-ֽ 25/10/2009)