פסקי דין על אידל קלייר | פסקי דין על ארתור גולדנברג | פסקי דין על הסנה חברה ישראלית לבטוח |

18/81 עא     14/12/1983




עא 18/81 אידל קלייר נ' ארתור גולדנברג, הסנה חברה ישראלית לבטוח בע"מ




(פ"ד לז(4) 656)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 18/81
השופטים: כבוד השופט מ בייסקי
,
כבוד השופט ש' לוין
,
כבוד השופט ש' נתניהו
המערערת: אידל קלייר

ע"י ב"כ עו"ד י' ענבר
נ ג ד

המשיבים: 1. ארתור גולדנברג

2. הסנה חברה ישראלית לבטוח בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד ש' קרינסקי
ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ד' קציר) מיום 30.11.80 בת"א 681/79.
פ ס ק - ד י ן

השופט מ' בייסקי
: 1. המערערת נפגעה בתאונת דרכים, שהמשיבים אחראים לה, והיא תבעה מהם פיצוי על הנזקים שנגרמו לה בגין הפגיעות הגופניות והנפשיות. כרגיל בתביעות מסוג זה באו לפני הערכאה הראשונה ראיות מנוגדות על מהות הפגיעות ותוצאותיהן ועל ההשלכות שיש להן על שיעור הפיצוי בראשי הנזק השונים; ולא היה גם בכך משום חידוש, כי המומחים שהעידו מטעם המערערת נטו לצד החומרה, ואילו מומחי המשיבים נטו לצד המקל, הן ביחס למימצאים הרפואיים והן ביחס להשפעתם של יכולת תפקודה של המערערת. הערכאה הראשונה בחנה בזהירות את הראיות הכוללות, ובין היתר מצאה, כי טרוניותיה של המערערת על מחושים ושינויים בעמוד השידרה כל קשר אין להם עם הפגיעה בתאונה, באשר מקורם במצב חולני שקדם לתאונה, עקב שינויים ניווניים קיימים. מבחינת פגיעות אורתופדיות נותרה נכות לא משמעותית של 5% בגין הגבלות תנועות הזרת, שאין לה כל השלכה פונקציונאלית לעניין הפסק השתכרות או לצורכי המערערת לעזרה במשק בית. מאידך גיסא, ביכר השופט המכובד קמא את דעת המומחים מטעם המערערת, שתמכו בתלונותיה, כי בעקבות התאונה התפתחה אצלה "תגובה נוירוטית דכאונית-חרדתית לטראומה", ודחה את גירסת ההגנה, כי המצב הנפשי נעוץ ברקע אישי ובמצב מתח, הקשור עם גירושין בפעם השלישית. בהקשר זה נקבע, כי מבחינה פונקציונאלית הוגבל כושר עבודתה של המערערת בשיעור 20% לגבי העתיד, וכי זה יהיה הבסיס לקביעת הפיצוי בשל נזק שאינו ממוני.ואילו ביחס להפסד השתכרות בעתיד, סבר השופט המכובד, כי אף שבעת בירור המשפט עבדה המערערת בפועל רק 6 שעות ביום, יש סיכוי טוב, כי בגמר ההליך המשפטי היא לא תתמיד בכך אלא תעבוד יותר; אך הוא לא התעלם מהמגבלות בכושר עבודתה ומן האפשרות כי עקב כך תחסיר שעות או ימי עבודה, וכן כי עשויה להיפגע במידת-מה זכות הפנסיה – ועל כן פסק בפריט נזק זה סכום גלובאלי של 50,000 שקל. בפריטי הנזק השונים נפסקו למערערת סכומים, כפי שהוכחו להנחת דעת בית המשפט, ואלה כוללים גם הפסד שכר בעבר עבור התקופה שהמערערת לא עבדה כלל כתוצאה מהתאונה או סבלה נזק בגין עבודה חלקית בשעות מופחתות, הפסד פרמיות, הוצאות נסיעה וטיפול רפואי, עזרה בבית וכן פיצוי על כאב וסבל.

2. בערעור אשר לפנינו מלינה המערערת, כי קופחה בארבעה פריטי הנזק הבאים:

א) לא נפסק לה כל פיצוי בגין החשש, כי בעתיד עלולה היא להיות מפוטרת ממקום עבודתה – וזה עשוי לפגוע גם בזכויות הפנסיה שלה;

ב) על טיפול רפואי בעתיד קצב בית המשפט סך 1,500 שקל בלבד, סכום שהוא, לדעתה, רחוק מאשר עשויה היא להזדקק למטרה זו;

ג) הסכום הגלובאלי של 50,000 שקל, שנפסק בגין הפסד שכר בעתיד, אינו מבטא את הנזק הממשי בפריט זה. ובנדון טרונייתה של המערערת היא, כי לא חישב בית המשפט את הפיצוי על בסיס אחוזי הנכות הפונקציונאלית של 20% שבעצמו קבע או על בסיס הנזק הממשי הנובע מהעובדה כי בפועל היא עובדת רק 6 שעות ליום, אלא קבע סכום גלובאלי, שאינו עומד ביחס למה שראוי היה לפסוק;

ד) בפריט בו תבעה המערערת פיצוי על הפסד שכר בעבר היא זוכתה בסך 14,987 שקל, אך סכום זה נפסק לה בערכו הנומינאלי, בלי שייתוספו לו הפרשי הצמדה וריבית.

אין אני רואה צורך להרחיב את הדיון בשלוש טרוניותיה הראשונות של המערערת, ויש לומר, כי היא הייתה מיטיבה לעשות אילו הצדיקה את הדין עם פסיקתה של הערכאה הראשונה, אשר התבססה על מימצאים, עובדות ושיקולים, כפי שנתחייבו מהראיות שבאו לפניה. אין זו מידה טובה להפוך כל פריט נזק נושא לפלוגתא בדרגת ערעור, באשר ידוע הוא, שאין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בכגון דא, כאשר הערכאה הראשונה התבססה על מימצאים, שהיו מקובלים עליה, ושקלה את הנסיבות והמסקנות, המתבקשות ממכלול הראיות. אף במקרים בהם נראה לבית משפט שלערעור כי בפריט זה או אחר הוא היה קוצב סכום שונה במעט מזה שנפסק, עדיין לא יתערב, כאשר אין לגלות פגם בולט בשיקוליה של הערכאה הראשונה. וביחס לשלוש הטרוניות הנזכרות אין לגלות פגם כזה.

3. השופט המכובד קמא קבע מבחינה עובדתית, "כי עבודתה של התובעת אצל המעבידה בעתיד, מובטחת לה ואין לחשוש מפני פיטוריה" – ומבחינת היחסים עם המעבידה מימצא זה יש לו על מה לסמוך. יתר-על-כן: אין זה די להעלות חשש בלבד של פיטורין על מנת לזכות בפיצוי בפרטי כזה, אלא יש לשכנע, כי עקב הפגיעה נפגע גם הכושר, וכי המום עלול להיות בעוכריו של הנפגע ולפגוע ביכולתו למצות את הפוטנציאל להיקלט בעבודה חדשה ולהפיק את השכר הקודם במקום עבודה או בעיסוק חדש, במקרה שהנפגע יפוטר. לא רק כי מאומה בנדון לא הוכח, אלא נקבע, כי הפגיעה המיזערית בזרת אין לה משמעות פונקציונאלית כלל, ואילו ההפרעה הנוירוטית עשויה לחלוף בתום ההתדיינות; וככל שיש לחשוש, כי מגבלה זו תגרום מעת לעת להיעדרות מעבודה, נקבע על כך הפיצוי הגלובאלי, אגב התחשבות בפגיעה האפשרית, אם בכלל, בזכויות הפנסיה.

לעניין הוצאות עבור טיפול רפואי בעתיד היו המומחים חלוקים בדעתם, איזו תקופה תזדקק המערערת לטיפול ובאיזו תכיפות, ואין כל יסוד להתערב בקביעתו של השופט המכובד, אשר קבע את הסכום בפריט זה על פי התרשמותו מדברי העדים, והמערערת בתוכם.

כאמור, מלינה המערערת על שבראש נזק של אבדן השתכרות בעתיד קצבה לה הערכאה הראשונה סכום גלובאלי של 50.000 שקל (הכולל כבר בתוכו התחשבות בפגיעה בזכויות הפנסיה) וזאת תחת עריכת חישוב מדויק של ההפסד הממשי, המבוסס על אחוזי נכות ועל השכר בפועל, כפי שיתבטא הדבר עד לפרישתה לגימלאות – אגב היוון מתאים ליום פסק הדין. טענה זו מזמינה לפתוח מחדש את הוויכוח, הכמעט מתמיד, בדבר עדיפותה של שיטת חישוב אחת על פני רעותה, נושא אשר העסיק בית משפט זה בהזדמנויות רבות, בהן לובנו יתרונותיה וחסרונותיה של כל אחת מהן, ואין צורך לחזור על הדברים (ע"א 158/65 פ' פורוין ואח' נ' תעשית אבן וסיד בע"מ ואח', פ"ד יט(2) 678, בעמ' 683-684; ע"א 77/67 מדינת ישראל ואח' נ' דהאן ואח' וערעור שכנגד, פ"ד כא(2) 128, בעמ' 137; ע"א 611/70 וחניס נ' גזית ושחם חברה לבנין בע"מ וערעור שכנגד, פ"ד כה(2) 318, בעמ' 323-325; ע"א 629/70, 680, 681 סקירה נ' אוניקו רויטמן בע"מ ואח' וערעורים שכנגד, פ"ד כה(2) 299 ואולם לצורך ענייננו, הוויכוח העקרוני אין לו משמעות כלל, כיוון שחישוב מדויק על פי השיטה הקונוונציונאלית יכול להיעשות כאשר באו לפני בית המשפט נתונים מספיקים וודאיים, היכולים לשמש בסיס לחישוב מדויק פחות או יותר (ע"א 354/79 מעין נ' ממרם, ניהול, תכנון, פיתוח בע"מ, פ"ד לה(1) 77, בעמ' 80). בהעדר נתונים ודאיים ביחס למהות הפגיעה הפונקציונאלית והשפעתה על יכולת ההשתכרות, או מחוסר נתונים אחרים, יהא בסיס החישוב ממילא מושתת על ניחוש וחוסר ודאות – ובמצב כזה ניסיון לערוך חישובים מדויקים עלול להיות רק בבחינת תרגיל אריתמטי עקר. וכאשר נקודות המוצא לא מבוססות ולא ברורות במידת הצורך, גם התוצאה, המתקבלת מחישובים אריתמטיים, עלולה להיות רחוקה מהמציאות, עד כי אין לה כל יתרון על פסיקת סכום גלובאלי, שגם הוא חייב לקחת בחשבון את כל הנתונים והנסיבות, כפי שאלה עולים מהראיות (ראה: ע"א 30/80 (המר' 13/81) מדינת ישראל ואח' נ' אשר, פ"ד לה(4) 788, בעמ' 792). טוען בא כוח המערערת, כי במקרה דנן אכן צויד בית המשפט בכל הנתונים הדרושים כדי לחשוב נזקה במדויק- ולכאורה יש ממש בדבריו: בעת שמיעת המשפט הייתה המערערת בת 49, נכותה הנפשית נקבעה ל- 20%, והוברר, כי בפועל היא עובדת רק 6 שעות ליום וגם שכרה הוכח; והרי לך כל הדרוש לחישוב מדויק של הפסק השתכרות בעתיד. אלא שנשתכח מהסניגור המלומד מימצא בסיסי אחר של בית המשפט, כי בגמר ההליכים המשפטיים לא תינזר המערערת מעבודה מעבר ל- 6 שעות ביום. מבחינת מהות הפגיעה, שהיא כאמור תגובה נוירוטית-חרדתית לטראומה, ועל פי דעה רפואית שהושמעה, מותר היה לבית המשפט להגיע למסקנה כזו. מה שלא יכול היה בית המשפט לקבוע הוא האפשרות, כי בכל זאת תחסיר המערערת גם בעתיד ימי עבודה, וכי בגין זה תסבול חסרון כיס בשכרה ובפרמיה, ועל כך זיכה אותה על אבדן שכר בעתיד. פשיטא, כי עניין החסרת ימי עבודה בגין מחושים אקראיים דבר לא ודאי הוא, והנסתר בו מרובה מהנגלה. ניסיון לקבוע שיעור כלשהו של החסרים בעבודה יהיה בו מן הניחוש או ההימור, שאינם טובים יותר לצורך חישוב אבדן השתכרות מאשר קציבת סכום גלובאלי בפריט נזק זה. ואין גם להתערב בשיעורו של הסכום שנפסק, אשר סביר הוא בהתחשב בכל הנסיבות.

4. טרונייתה הנוספת של המערערת היא, כי בית המשפט קמא זיכה אותה בסך 14,987 שקל עבור הפסד שכר בעבר בקבעו, כי סכום זה ישולם לה בערכים נומינאליים ובלי להוסיף עליו הפרשי הצמדה וריבית. בהקשר זה מצויה גם טענה נוספת, כי היה מקום לפסוק למערערת פיצוי נפרד על הפסד תנאים סוציאליים. מבחינה עובדתית הוכח כי בעת שהמערערת נעדרה מעבודה עקב הפגיעה בתאונה (כ- 5 חודשים), ולאחר מכן משחזרה לעבודה חלקית של 4 שעות ו-6 שעות ליום לפי הוראות המחלקה לרפואה תעשייתית של קופת חולים, שילמה לה המעבידה מלא שכרה, וכך עד יום 1.8.80. אין חולק, כי הסכומים, שהמעבידה שילמה בעת ההיעדרות מעבודה ובתקופה של עבודה מקוצרת, מגיעים כדי הסכום 14,987 שקל, שנפסק למערערת. תשלומים אלה נעשו, לאחר שביום 6.10.77, כלומר סמוך מאוד לתאונה, חתמה המערערת על התחייבות (מוצג ת/3), שלפיה היא "מתחייבת בזה להחזיר לתאו"ס בע"מ כל הכספים שאקבל מהחברה בתקופת היעדרותי כתוצאה מפציעתי עד לשובי לעבודה סדירה. במידה ומכל סיבה שהיא לא אוכל לחזור לעבודה, זכותכם לנכות את הכספים הנ"ל מכל זכויותי העומדים לרשותי בחברה". לפני בית המשפט באה גם עדות מטעם המעבידה, כי היא תדרוש החזרת כל הסכומים ששולמו בתוספת הצמדה מלאה, כיוון שהסכומים שולמו לפנים משורת הדין, בהתחשב במצבה של המערערת "מתוך הנחה שההחזר יבוצע תוך זמן קצר. מאחר והנושא נמשך מאז שנת 1977 אין באפשרותנו לוותר על תביעתנו להחזרת הכסף ששולם לך בהצמדה מליאה".

הנמקתה של הערכאה הראשונה לדחיית התביעה להפרשי הצמדה מורכבת היא, ואף שיאריך הדבר פסק דיני, מוטב להביא חלק מהדברים בלשונם:

בעת שהתובעת התחייבה להחזיר למעבידתה את תשלומי השכר ששולמו לה, מבלי שאלה יגיעו לה, לא התחייבה לשלם סכומים אלה עם הצמדה. מבחינת התובעת – ההפסד הזה בשכר אינו בגדר 'נזק מיוחד' כאשר היא קיבלה אותו במלואו. אלא על פי התחייבות שנתנה למעבידתה עליה להחזיר סכום זה ומעבידה זו טוענת עתה כי היא תבקש את הסכום ששלמה לתובעת בתוספת הצמדה. השאלה איננה על כן מה הפסידה התובעת עד כה, אלא מה היא התחייבה להשיב למעבידתה בתמורה לשכר ששולם לה. במלים אחרות, אין תביעתה של התובעת בענין זה תביעה בגין שכר שאבד לה, אלא בגין חוב שיהיה עליה לשלם למעבידתה בעתיד... במסמך ההתחייבות (ת/3) לא נקבע כלל מתי על התובעת להחזיר את הכספים שהיא עתידה לקבל ושבפועל קיבלה מן המעבידה. מן העדויות ברור לי שעד עתה לא נדרשה התובעת להחזיר את הכספים למעבידה... כיון שכך הדבר יש לראות את התשלומים הללו ששולמו לתובעת בבחינת חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו ועל כן יהיה על התובעת להחזיר אותו סכום תוך 'זמן סביר לאחר כריתת החוזה, במועד שעליו הודיע הנושה לחייב זמן סביר מראש' – (כלשון סעיף 41 של חוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973). מכאן שאם המעבידה תתבע מן התובעת את החוב הזה, תוכל היא לזכות בהפרשי הצמדה מיום היווצרות עילת התביעה לכל המוקדם (לפי סעיף 5 (א) של פסיקת רבית והצמדה, תשכ"א-1961) ועילה זו לא נוצרה כל עוד לא נדרשה התובעת להחזיר את הסכומים שקבלה... המעבידה שלמה לתובעת את השכר כמעשה של חסד ולעניין זה לא אבד הכלח על ההלכה שנפסקה עוד בענין ע"א 77/55- פד"י י' 124. באין לה לתובעת הפסד שכר בעבר, אין היא זכאית על כן להפרשי הצמדה בגין כך. כל אשר זכאית היא לקבל מן הנתבעים הוא הסכום שעתידה היא להתחייב בו כלפי מעבידתה וסכום זה הוא, כפי שאמרתי לעיל הסכום הנומינלי של הפרשי שכר ששולמו לה, היינו סך של -.14,987 שקל".

5. מסקנה זו וכן ההנמקה שבצדה אין בידי לקבלה.

כבר נקודת המוצא, ממנה יצא השופט המכובד קמא, היא רעועה. המערערת לא תבעה – וגם לא יכלה לתבוע – החזר חוב, שהיא נתחייבה להחזיר למעבידתה. עילה כזו כלל לא עומדת לה כלפי המזיק, כשם שאין היא יכולה לתבוע ממזיק כל חוב אחר בו היא נתחייבה. כל שהיא תבעה הוא פיצוי על נזק, שנגרם לה בגין התאונה, שבעקבותיו לא הייתה מסוגלת לעבודה כלל או באופן חלקי. העובדה, כי המעבידה הקדימה לה תשלומים מסוימים עד כדי מלוא שכרה תמורת התחייבותה להחזיר מקדמות אלה בעתיד, אינה מעמידה חוב זה תחת ראש הנזק של אבדן שכר, שהוא נזק בר-פיצוי מהמזיק. בתור תוצאה ישירה ממעשה העוולה. לעניין תשלומים שביצע מעביד או מאן דהוא אחר כלפי ניזוק – יכולה להיות השלכה לתביעת הניזוק, כאשר המדובר הוא בהטבה, שאין בצדה חובה להחזירה או שהיא מצויה בתחום החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד-1964 (להלן- החוק להטבת נזקי גוף), על מנת שלא ייהנה הניזוק משני מקורות. בהזכירו את ע"א 77/55 שכטר נ' הולצר ואח' וערעור שכנגד, פ"ד י 124; פ"ע כא 416 נתעלם השופט המכובד מההבחנה הברורה שם בין תשלום או שכר, שנתקבלו ללא חובה חוקית או מוסרית להחזירם, שרק אז מופחת שיעור הפיצוי מהמזיק במה שקיבל הניזוק מהמיטיב, לבין מקרה בו קיימת התחייבות חוקית או תוך הבנה הדדית, שסכום המקדמה, השכר או ההטבה יוחזרו, כשיזכה הניזוק בתביעתו נגד המזיק- שאז זכאי הניזוק למלוא נזקו מהמזיק. הוא שנאמר בע"א 599/68 לנקרי נ' מדינת ישראל וערעור שכנגד, פ"ד כג(2) 113, בעמ' 116:

"בכל הנוגע לטובות הנאה שניזוק קיבל מצד שלישי, הפועל ללא כל חובה חוקית, אלא מתוך מניע מוסרי, מקובל על הכל כי טובת הנאה זו אינה מפחיתה את סכום הפיצויים לו זכאי הניזוק מאת המזיק לולא ההטבה (ראה ע"א 77/55, ע"א 830/76, בעמ' 610). טעמה העיקרי של הלכה זו הוא כי המיטיב ביקש להיטיב עם הניזוק ולא עם המזיק" (וראה גם: י' אנגלרד, "פיצויים – הטבת הנזק על ידי מטיב" דיני הנזיקין (י"ל מגנס, האוניברסיטה העברית, ג' טדסקי עורך, מהדורה 2, תשל"ז) 642, 393).

יהא אשר יהא הבסיס להטבת נזקו של הניזוק על ידי צד שלישי – בין בהתנדבות על מנת שההטבה תוחזר, בין מכוח הוראה חוקית, וכולל החוק להטבת נזקי גוף – אין ההטבה מחליפה או באה במקום העילה והזכות של הניזוק לפיצוי בראשי הנזק השונים מכוח העילה המקורית. גם החוק להטבת נזקי גוף אינו מביא שינוי בעניין עילתו וזכותו של הניזוק כלפי המזיק, אלא מאפשר למיטיב להיפרע ישירות מהמזיק עד כדי הסכום שהמזיק היה חייב למוטב על פי כל דין בשל גרימת נזק הגוף, ואז הניזוק אינו יכול לתבוע אותו. ולפי סעיף 7 לחוק "לא יהא המיטיב זכאי לתבוע מן המזיק לפי חוק זה כל סכום מהטבת הנזק ששולם לו על ידי המוטב, והמוטב רשאי להיפרע אותו סכום מן המזיק". בדומה לכך גם אם המוטב לא שילם עדיין בפועל את סכום ההטבה, אך מחויב הוא להחזירו מכוח התחייבות או מסיבה אחרת. סיכומו של דבר: עילתו של הניזוק כלפי המזיק אינה מתחלפת ואינה משתנה, גם במקרה שנמצא מיטיב, אשר היטיב הנזק כולו או מקצתו. זכותו של הניזוק לפיצוי מלא מהמזיק עומדת לו על פי העילה המקורית, לבד ממקרה בו ניתנה ההטבה על מנת שלא תוחזר, או כאשר המיטיב תובע ישירות מהמזיק את סכום ההטבה בגדר החוק להטבת נזקי גוף. בשני המקרים ייערך חישוב הנזק במלוא שיעורו ויופחת סכום ההטבה, כך שהניזוק לא יאכל משני שולחנות, והמזיק לא יתחייב בתשלום כפול.

משום כך, הקונסטרוקציה של הערכאה הראשונה – כי עקב הטבת המעבידה, שהמערערת התחייבה להחזירה, עברה מהעולם העילה הבסיסית של זכותה לפיצוי על הפסד שכר בעבר בתור נזק מיוחד, וכי במקומה קמה עילה חוזית על יסוד ההתחייבות כלפי המעבידה להחזיר לה הסכומים כשיעור ההטבה- אין לה על מה לסמוך.

הסכום של 14,987 שקל הוכח כנזק מיוחד בגין הפסד שכר בעבר, ובתור שכזה יש צידוק להוסיף עליו הפרשי הצמדה וריבית, היינו: מחצית של הסכום תישא הצמדה וריבית מיום 6.10.77 (מועד תחילת תשלומי השכר) ועד ליום 1.8.80 (המועד שבו הופסקו תשלומי המעבידה), וכל סכום יישא הצמדה וריבית מתאריך זה ועד התשלום בפועל.

המסקנה לעיל פוטרת אותנו מהצורך להתייחס להנמקה העיקרית של הערכאה הראשונה, כי מכוח התחייבותה של המערערת להחזיר למעבידה את הכספים שקיבלה ועל פי דיני חוזים כפי שפורשו על ידיה אין להוסיף הפרשי הצמדה על הסכום לו זכתה המערערת. הדבר לא יתפרש כהסכמה להנמקה זו, שלא נדרשת לענייננו.

6. בפסק דינה של הערכאה הראשונה לא מצויה כל התייחסות לתביעת פיצוי על אבדן תנאים סוציאליים בתקופה שהמערערת לא הייתה מסוגלת לעבוד או עבדה רק שעות מקוצרות. האיזכור היחידי הוא רק בציון העובדה, כי אחד העדים אמר, כי המעבידה שילמה גם תנאים סוציאליים בשיעור 60% מהשכר- ואין בפסק הדין כל מימצא בנדון, לא לעניין מהות התשלום והרכבו ולא לעניין שיעורו. בטענות הסיכום שלפנינו מזכיר בא-כוח המערערת חישוב שהוא ערך והגיש בבית משפט קמא, מוצג ת/8 – אלא שמסמך זה לא רק שלא הוגש כמוצג לפנינו, אלא גם אינו מצוי בתיק המוצגים של הערכאה הראשונה. התוצאה היא, שבהעדר מימצא בנדון, כאשר אין לפנינו כל ראיה על מהות הנזק בפריט זה, על הרכבו ועל שיעורו – כשאפילו החישוב האריתמטי שערך בא-כוח המערערת איננו לפנינו – אין ביכולתנו להתייחס לנושא זה כלל, הגם שהוא הוזכר דרך אגב בטענות הסיכום בכתב.

7. התוצאה היא, כי יש לקבל את הערעור ביחס לזכותה של המערערת, כי הסך 14,987 שקל, שנפסק לה עקב הפסד השתכרות בעבר, יישא ריבית והצמדה במובן חוק פסיקת ריבית (תיקון מס' 3), תשל"ט-1978, היינו: מחציתו של הסכום תישא הצמדה וריבית מיום 6.10.77 ועד ליום 1.8.80 – ומתאריך זה ייתוספו הצמדה וריבית על כל הסכום עד לתשלום בפועל. יתר חלקי הערעור יידחו.

המשיבים ישלמו למערערת הוצאותיה בערעור וכן שכר טרחת עורך-דין בסך 30,000 שקל, בתוספת מע"מ, וסכום זה יישא ריבית והצמדה כאמור מיום

פסק דין
זה ועד לתשלומו.

אין אנו נוקטים עמדה לעניין היחסים בין המערערת למעבידתה-המיטיבה; חזקה על המערערת כי היא תקיים התחייבותה כלפי המעבידה.

השופטת ש' נתניהו
: אני מסכימה.

השופט ש' לוין
: 1. גם אני מסכים, שאין עילה להתערבותנו בשלושת פריטי הנזק המפורטים בפסק דינו של חברי הנכבד, השופט בייסקי
. אשר על כן שתיים הן השאלות, שנותרו לדיון, והן, אם המערערת זכאית לריבית ולהפרשי הצמדה על הסכום ששולם לכיסוי סכומי הקרן של משכורתה, שעה שהיא התחייבה להחזיר למעבידתה את כל הכספים שקיבלה ממנה בעד התקופה שבה לא עבדה. שאלה אחרת היא, אם זכאית המערערת לקבל מן המזיק פיצוי בגין התנאים הסוציאליים, ששולמו לה על ידי המעבידה בתקופת היעדרותה מן העבודה.

2. פלוני ניזוק בתאונה, ובעטייה הוא נעדר מעבודתו כשכיר אצל מעביד. המעביד משלם לו בתקופה האמורה סכום השווה למשכורתו. האם זכאי העובד לתבוע בגדר נזקיו את הסכום המגיע לו, לטענתו, כמשכורת?

בית המשפט הזה כבר הצביע על כך, שפתרון נכון של הסוגיה האמורה חייב להביא בחשבון את היחס המשולש, הקיים בין המזיק, הניזוק והמיטיב (כשהמדובר בהטבה).

כשהמגמה הכללית היא להגיע לכלל פתרון, שאינו משאיר בידי הניזוק למעלה מנזקו ואיננו מקפח או מהנה שלא כראוי את המזיק ואת המיטיב: ע"א 370/79 פרפלוצ'יק נ' מוטס ואח' וערעור שכנגד, פ"ד לד(3) 552; ע"א 619/78, 621 חונוביץ ואח' נ' כהן ואח', פ"ד לה(4) 285. בגדר הפסיקה בישראל בסוגיה זו נוכל לתאר לעצמנו קיומם של שלושה מודלים תיאורטיים:

(א) המעביד שילם לעובד בתקופת היעדרותו מן העבודה משכורת ממש בגדר תנאי העבודה הקיימים בינו לבין העובד. אם התשלום אינו מהווה "הטבת נזק" בגדר סעיף 1 לחוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף) (להלן- החוק), אין העובד זכאי לתבוע את המזיק בעטיו, משום שלא נגרם לו נזק, והשווה: ע"א 412/81 – לא פורסם וכן ע"א 599/68; גם המעביד אינו זכאי לתבוע את המזיק בגדר החוק.

(ב) המעביד שילם לעובד בתקופת היעדרותו מן העבודה סכום השווה למשכורתו כהטבה, על מנת שהסכום האמור יוחזר לו. בין שחלה חובה חוקית ובין שחלה חובה מוסרית להשבתו, זכאי העובד לתבוע את הסכום האמור מן המזיק: ע"א 77/55. פתרון כזה מביא לידי איזון אינטרסים בין כל הצדדים המעורבים בדבר: העובד לא יקבל למעלה ממשכורתו, המיטיב יקבל בחזרה מה ששילם לעובד, והמזיק ישלם בדיוק- לא פחות ולא יותר ממה שהיה משלם אלמלא ההטבה.

(ג) המעביד שילם לעובד בתקופת היעדרותו מן העבודה סכום השווה למשכורתו כהטבה, ולא הוסכם בין השניים, שיש להשיב את הסכום האמור. במקרה כזה קמה למעביד הזכות להיפרע מן המזיק את הטבת הנזק "עד כדי סכום שהמזיק היה חייב למוטב על פי כל דין בשל גרימת נזק הגוף אלמלא הוטב הנזק על ידי המיטיב": סעיף 2 לחוק. גם במקרה זה לא קיבל ולא שילם אף אחד מהצדדים המעורבים בדבר יותר או פחות מהמגיע לו או מהמגיע ממנו.

אכן, בין במקרה (ב) ובין במקרה (ג) הנ"ל אין המעביד-המיטיב זכאי לתבוע מן המזיק סכום, ששולם לו על ידי העובד-המוטב בגדר ההטבה: סעיף 7 לחוק.

3. מן האמור לעיל ברור הדבר, שאין המערערת זכאית לתבוע מן המשיבים תמורת התנאים הסוציאליים, ששולמו לה על ידי המעבידה, שכן אין היא חבה בהשבתה למעבידה; בגדר הליכים אלה אין זה מענייננו לקבוע, אם יש למעבידה עילה לתבעה בהתדיינות כנגד המזיק. בכך השבתי בשלילה על השאלה השנייה, שהצגתי בסיפא של סעיף 1 לפסק דיני.

הדיון בשאלה הראשונה שהצגתי שם מעורר קושי. השאלה, אם המערערת חבה להשיב למעבידתה מכוח ההתחייבות מיום 6.10.77 סכומי קרן בלבד או גם הפרשי הצמדה וריבית אינה נקייה מספק, ויש לה פנים לכאן ולכאן. קושי נוסף הוא, שהמעבידה אינה צד להליכים שלפנינו, ולכאורה, החלטה, שהמערערת חבה למעבידה סכומי קרן בלבד, לא תקשור את המעבידה בהליכים אחרים, אותם תבחר להגיש.

הפתרון, שאליו הגיע השופט המלומד של בית המשפט המחוזי, לא נראה לי משביע רצון. אם המצב הקיים יישאר בעינו, אמנם קיבלה המערערת את מלוא נזקה, אך המעבידה נמצאת חסרה, שבגלל ירידת ערך הכסף, שאירעה מאז התשלום, לא תקבל בחזרה אלא חלק קטן מן ההטבה, ואילו המזיק יימצא נשכר שלא כדין בכך שלא שילם את מלוא הנזק. גם הפתרון ההפוך, המחייב תשלום בלתי מסויג של הפרשי ההצמדה והריבית למערערת, אינו נראה לי משביע רצון: אם יתברר בסופה של התדיינות עתידית בין המעבידה לבין המערערת, שאמנם זכאית הראשונה לתבוע מן האחרונה סכומי קרן בלבד, תימצא המערערת במצב שבאה על נזקה פעמיים.

אכן, בעניין אחד לא יכולה להתעורר מחלוקת, והוא, שהמשיבים חבים לשלם למערערת ולמעבידה, לאחד מהם או לשניהם, את קרן המשכורת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, בין כפיצוי על הנזק ובין כהשבת הטבה, שהרי אם המעבידה אינה זכאית לתבוע מן המערערת אלא סכומי קרן, הרי קמה לה זכות לתבוע מן המשיבים הפרשי הצמדה וריבית בגדר סעיף 2 לחוק.

בנסיבות אלה נראה לי, שיש לקבל את הערעור ולחייב את המשיבים לשלם למערערת לא רק את סכומי הקרן אלא גם את הפרשי ההצמדה והריבית, כמפורט בפסק דינו של חברי הנכבד השופט בייסקי
; אך לחיוב האמור ייתוסף סייג, שהמשיבים ייצאו ידי חובת פסק הדין, אם ישלמו את הסכום האמור למעבידה או יפקידוהו לזכותה בקופת בית המשפט וייתנו על כך הודעה למערערת ולמעבידה. לעניין זה השווה: dennis v. london passenger transport board (1948) 1 all e.r. 779 (k.b.) וראה גם באשר לצורת פסק הדין: ע"א 458/68 רבן נ' גרינברג וערעור שכנגד, פ"ד כג(1) 62.

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט בייסקי
.

ניתן היום, ח' בטבת תשמ"ד (14.12.83).

1








עא בית המשפט העליון 18/81 אידל קלייר נ' ארתור גולדנברג, הסנה חברה ישראלית לבטוח בע"מ, [ פ"ד: לז 4 656 ] (פורסם ב-ֽ 14/12/1983)