פסקי דין על פארס אבו טועמה | פסקי דין על פס מזון בע"מ

302149/96 עב     02/11/2003




עב 302149/96 פארס אבו טועמה נ' פס מזון בע"מ




1
בתי הדין לעבודה
עב 302149/96
בית הדין האזורי לעבודה ת"א - יפו
02/11/2003

כב' השופטת אהובה עציון

גב' לילי יוזם - נ.צ.
בפני
:
פארס אבו טועמה

בעניין:
התובע
דה-שליט

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
פס מזון בע"מ


הנתבעת
פיגדור

ע"י ב"כ עו"ד
פסק דין
1. בפני
נו תביעה לתשלום הרכיבים הבאים:
א. שכר עבודה בגין חודש פברואר 1996 בסך 6,400 ₪.
ב. פיצויי פיטורים בסך 12,400 ₪.
ג. דמי הודעה מוקדמת בסך 3,616 ₪.
ד. דמי חופשה שנתית בסך 7,224 ₪.
ה. דמי הבראה בסך 2,800 ₪.

מהצטברות הסכומים הנ"ל יש לנכות סך של 2,000 ₪ ששולם לתובע על ידי הנתבעת.

2. גרסת התובע כעולה מכתב התביעה ומתצהיר התובע :

א. התובע הינו קצב במקצועו. הנתבעת היתה בתקופה הרלבנטית חברה רשומה, מפעילה ומנהלת מרכול שנמצא ברח' הנשיא בהרצליה פיתוח. התובע הועסק ע"י הנתבעת בשנתיים האחרונות לעבודותו, עד למינויו של מר אמיר כהנא (מנהל הנתבעת) למנהל בפועל של המרכול בחודש 10/1995 .

ב. התובע טוען כי מאז מינויו של כהנא הנ"ל הוא היה קורבן למסכת התנכלויות אישיות מצד כהנא, וכל זאת מתוך מטרה להביא לעזיבתו את עבודתו במרכול.
בין היתר, הפעיל עליו כהנא לחץ להסכים להיבדק בפוליגרף כתנאי להמשך עבודתו אצל הנתבעת וזאת ללא הצדקה.
כמו כן, כפה עליו כהנא לחתום על מסמכים שונים שמעולם לא הסכים לאמור בהם ואשר בהם הודיעה הנתבעת באופן חד צדדי על שינויים בזכויותיו כעובד ועל חיוביו בחיובים שונים שמעולם לא סוכמו עימו ומעולם לא הסכים להם.

בסמוך לסיום יחסי עובד מעביד בינו לבין הנתבעת נאלץ התובע לחתום ו/או לקבל את המסמכים הבאים:

(1) "הצהרת כשרות" -ביום 27/11/95 אילץ אותו כהנא לחתום על מסמך שנערך בכתב ידו בו מתחייב התובע שלא לפגוע בכשרות הבשר הנמכר במרכול שאם לא כן יהיה צפוי לקנס של 5,000 ₪ שיקוזז משכרו. (עותק "הצהרת הכשרות" צורף לתצהיר וסומן ת/1) . לטענת התובע התנכלותו של כהנא אליו נבעה מהיותו של התובע מוסלמי בעוד כהנא הוא יהודי שומר מצוות.

(2) ההלוואה- בתלוש משכורת של חודש 12/95 נרשם כאילו התובע קיבל הלוואה מהנתבעת בסך 3,516 ₪ הלוואה שמעולם לא ניתנה לו (ראה תלוש שכר ת/2).

(3) הודעת התשלום לקופ"ח- במהלך חודש 12/95 קיבל התובע מכהנא מסמך מודפס וחתום על ידו בו הודע לו כי תשלומי ביטוח בריאות יחולו על התובע וכי העובדה שהנתבעת משלמת זאת במקום התובע לכאורה אין זאת אלא כהלוואה הניתנת לתובע שתקוזז בעתיד משכרו (ת/3).

(4) שיק על סך 2,882 ₪- השיק נמסר לתובע לטענתו ביום 10/01/96 אולם טענת הנתבעת כאילו השיק ניתן בגין דמי חופשה והבראה איננה נכונה. לעניין זה טוען התובע כי הנתבעת העסיקה עובד נוסף בשם גנאיים ששימש כעוזר בימי שישי ושלישי בלבד. במסירת השיק הנ"ל התכוונה הנתבעת לכסות את שכרו של גנאיים כך שהסך של 820 ₪ יועבר לגנאיים והיתרה תיזקף על חשבון דמי הבראה בגין שנת 1995. התובע פעל בהתאם ושילם לגנאיים הנ"ל שיק אישי על סך 820 ₪ (ת/4, ת/5), ומכאן שלתובע שילמה הנתבעת 2,000 ₪ בלבד.

(5) הודעת ההתפטרות- ביום 10/01/96 אילץ כהנא את התובע לחתום על מסמך נוסף (שנערך בכתב ידו של כהנא) כי הוא מתפטר ביום 01/03/96 תוך וויתור לכאורה על דרישתו לקבלת פיצויי פיטורים. המסמך משקף את תום ליבו של התובע ואת חוסר תום לבה של הנתבעת כי הרשום בו מהווה תרתי-דסתרי: מחד גיסא-נרשם כי התובע מתפטר מרצונו ומאידך גיסא-נכתב כי הוא מוותר על דרישה לפיצויים. התובע טוען כי נאלץ לחתום על המסמך הנ"ל שכן כהנא התנה בכך את תשלום המשכורת של חודש 12/95 (ת/6).

נסיבות סיום יחסי עובד מעביד היו כדלקמן:
ביום 11/02/96 בשעה 16:30 זומן התובע על ידי כהנא למשרד המרכול וניתנה לו המחאה על סך 4,000 ₪ שז"פ 10/03/96 וכהנא הודיע כי אינו רוצה לראות עוד את התובע וכי הוא מפוטר לאלתר.

למחרת (12/02/96) התייצב התובע במקום עבודתו בשעה הרגילה והתחיל לעבוד תוך שהוא מחזיר לכהנא את ההמחאה לאחר שרשם עליה כי הינה מבוטלת. על אף זאת גירש אותו כהנא מהמרכול בבושת פנים, שב והודיע לו כי הוא מפוטר וכי לא יופיע יותר במרכול (ההמחאה ת/7) .

ג. התובע טוען שחתם על המסמכים האמורים לעיל עקב מצוקה כספית חמורה שהיה נתון בה באותה עת ואשר נוצלה על ידי הנתבעת באמצעות כהנא לצרכיה, ובשל כך משוללים המסמכים כל תוקף או נפקות.

ד. התובע טוען כי עבד במרכול 10 שנים תחת מעסיקים שונים והיה ידוע כאיש מקצוע מעולה. הוצע לו לעבוד בעסק חדש של גלם אך התובע לא נענה להצעה זו עד אשר פיטרה אותו הנתבעת.
רק לאחר פיטוריו עבר לעבוד בעסק של גלם.

3. גרסת הנתבעת:

גרסת הנתבעת באה לידי ביטוי בכתב ההגנה ובתצהיריהם של אמיר כהנא ופנחס ספיר.

א. תצהירו של אמיר כהנא:
במהלך חודש ספטמבר 1993 חתמה הנתבעת עם חברת תנובה בע"מ על הסכם להפעלת חנות. החל מחודש דצמבר 1993 ועד לדצמבר 1994 נוהלה החנות על ידי מנהל מטעם הנתבעת בשם חיים שגיא. מינואר 1995 ועד נובמבר 1995 נוהלה החנות על ידי אבי וויקטור גלאם שהיו מפעילי משנה מטעם הנתבעת.
החל מחודש נובמבר 1995 ועד לחודש ינואר 1997 ניהל המצהיר את החנות.
בשנה שלפני חתימת ההסכם הנ"ל במהלך 1993 היתה החנות סגורה ובלתי פעילה. מכיוון שכך, הנתבעת התחילה עסק חדש בלא שהיתה לה מחוייבות כלשהי כלפי עובדי החנות שהועסקו בחנות על ידי מפעילים קודמים.
עם קבלת החזקה בחנות ע"י הנתבעת התחיל המצהיר בחיפוש אחר עובדים שונים לחנות ובמסגרת חיפושיו אחר קצב הגיע לתובע.
התובע אכן עשה על המצהיר רושם טוב ונראה לו מתאים לעבודה.

(1) באשר לחתימה על מסמך הצהרת כשרות: הרעיון שעמד מאחורי הדרישה לחתימה זו נועד למצוא פתרון הלכתי לאדם לא דתי העוסק בבשר בכדי להבטיח את קיום כללי הכשרות על ידי התובע. לא היתה במסמך שום כוונה להשפיל את התובע. התובע חתם על המסמך מרצונו הטוב והחופשי וללא כפייה.
גם שליחת חברים לבחון את התנהגות התובע בנושא הכשרות, דבר שאכן נעשה, לא נעשתה מתוך כוונה לפגוע או להעליב את התובע אלא על מנת לוודא שהתובע מקיים דרישות הכשרות כפי שהתחייב.

(2) רישום הלוואה בתלוש משכורת התובע והודעת תשלום לקופ"ח על חשבון העובד:
בין התובע לנתבעת סוכם כי יקבל שכר בסך 5,000 ₪ מדי חודש. בתקופה זו, טרם נכנס לתוקפו חוק הבריאות ומס וביטוח הבריאות שולם על ידי העובד. משנכנס לתוקפו חוק הבריאות הוטבו תנאיו של התובע בכך שהחל ממועד זה החלה הנתבעת למעשה לשלם את מס הבריאות עבור התובע. או אז פנה המצהיר לתובע והבהיר לו כי הנתבעת משלמת עבורו את מס הבריאות כמקדמה להתחשבנות עם התובע בעת מתן פיצויים אם יידרש ו/או גמר חשבון עם סיום עבודתו של התובע.
כן צויין בפני
התובע כי תשלום מס הבריאות על ידי הנתבעת יצויין בתלוש המשכורת כ"הלוואה" (למרות שאין המדובר בהלוואה) אשר היוותה זכות של הנתבעת לדרוש מן התובע חזרה את תשלומי מס הבריאות. יצויין כי התובע לא השיב לנתבעת את תשלומי מס הבריאות ששולמו על ידו.

(3) תשלום בסך 2,882 ₪ בגין דמי הבראה וחופשה לשנת 1995:
התובע קיבל את המגיע לו בגין דמי הבראה וחופשה שנתית לשנת 1995 וחתם על מסמך שמאשר זאת. גם אם אכן כדבריו העביר סך של 820 ₪ לעובד אחר הרי שביתרת הסכום היה כדי לכסות את המגיע לו בגין שני רכיבים אלה.

ב. נסיבות סיום יחסי עובד מעביד:
ביום 10/01/96 בא התובע אל הנתבעת והודיע כי ברצונו להתפטר מהעבודה.
על מנת למנוע פגיעה בעבודה סדירה ביקשה הנתבעת מהתובע כי יישאר במקום העבודה עוד מספר שבועות כדי להעביר את תפקידו לקצב מחליף בצורה מסודרת והתובע הסכים לכך.
התובע הודיע לנתבעת על רצונו להתפטר בנוכחות עובדי החנות.
בדיעבד התברר כי המניע להתפטרות התובע היו הצעות עבודה וחנות שפתחו האחים גלאם.
ביום 01/02/96 סוכם עם התובע כי ביום 12/02/96 יעזוב התובע את מקום העבודה ויקבל את המגיע לו בסך של 4,000 ₪. סכום זה כולל פדיון חופשה והבראה לשנת 96 וכל התחשבנות אחרת שבין הצדדים. הסיכום הועלה על הכתב (נספח ד').
ביום 11/02/96 הגיע התובע למשרד כמוסכם והועבר לו שיק על סך 4,000 ₪. למחרת הגיע התובע לחנות והחל להתנהג בצורה פרובקטיבית ולהפריע לעבודה השוטפת לחנות והחזיר את הסך 4,000 ₪.

באשר לרכיבים הנתבעים על ידי התובע:

(1). במהלך חודש פברואר עבד התובע 10 ימים הסך המגיע לו 1,666 ₪.

(2). לתובע מגיע יתרת חופשה בגין חודשיים בהם עבד אצל הנתבעת בשנת 1996 בסך 300 ₪.

(3). לתובע מגיע יתרת דמי הבראה בגין חודשיים בהם עבד אצל הנתבעת בשנת 1996 ובסך כולל של 200 ₪.

(4). התובע התפטר ולפיכך אינו זכאי לפיצויי פיטורים והודעה מוקדמת.

(5). התובע קיבל מעבר למגיע לו באמצעות שיק 4,000 ₪ הכולל בתוכו תשלומים בגין משכורת חודש פברואר 1996 דמי הבראה ודמי חופשה לשנה זו ואין לו אלא להלין על עצמו על אשר החזיר את השיק לנתבעת.

ב. תצהירו של מר פנחס ספיר:
המצהיר שימש כמשגיח כשרות בתקופה הרלבנטית ועבד יחד עם התובע בחנות הנתבעת.
במהלך חודש ינואר 1996 שוחח עם התובע וזכור לו כי התובע אמר לו כי בכוונתו להתפטר מעבודתו בחנות הואיל וקיבל הצעה טובה יותר מאדם בשם אבי גלאם.
התובע הודיע על התפטרותו בנוכחות המצהיר למנהל הנתבעת.

4. הצדדים אינם שנויים במחלוקת באשר לעובדות הבאות:

א. התובע בן דת האיסלם עבד כקצב החל מיום 19/12/93 ועד השבוע השני של חודש פברואר 1996 במרכול ברח' הנשיא 75 בהרצליה.

ב. ביום 11/02/96 נתנה הנתבעת לתובע שיק בסך 4,000 ₪ שהושב לידי הנתבעת לאחר שנרשם עליו מבוטל.

ג. משכורת התובע עמדה על 5,000 ₪ נטו.

5. לאחר ששמענו העדויות ועיינו בכל הראיות ובסיכומי הטענות שהגישו הצדדים, אנו פוסקים כדלקמן: -

א. פלוגתא ראשונה שיש להכריע בה היא נסיבות סיום עבודתו של התובע אצל הנתבעת:
התובע טען כי פוטר מעבודתו ביום 11/02/96 ע"י כהנא (פיטורים בעל פה) והוחתם "תחת לחץ וכפיה" על ההודעה ת/6 שבה הוא מאשר כי הוא מוותר על פיצויי פיטורים היות והתפטר מרצונו מן העבודה.
למרות טענתו כי פוטר, מצא לנכון התובע להביא בגדר טענותיו ותצהירו גם את הטענה כי כהנא, מטעם הנתבעת, התנכל לו והשפילו "וזאת מתוך מטרה להביא לעזיבתי את עבודתי במרכול".
לא זו בלבד שאנו דוחים הטענות בדבר ההתנכלות וההשפלות כמפורט להלן, אלא שממילא טיעונים אלה דווקא מחזקים את גרסת הנתבעת לפיה התובע הוא שהודיע על דבר ההתפטרות מן העבודה. כדי לפטר את התובע על אתר ביום 11/02/96 כנטען על ידו, לא היה כהנא זקוק להתנכלויות והשפלות שיקדמו לפיטורים.

מאידך, נראה כי סבור היה התובע שאם ישכנע את בית הדין באמיתות גרסתו בדבר ההתנכלויות והרדיפה על רקע גזעני-דתי-לאומני (כנטען על ידו), יהא בכך משום הצדקה להתפטרותו מן העבודה, אף שלא טען כך בפה מלא.
באשר לטענת ההתנכלויות וההשפלה, מעדיפים אנו את גרסת הנתבעת מפי עדיה על פני עדותו וגרסתו של התובע, ואנו קובעים כי לא הורם נטל ההוכחה בדבר הטענות הנ"ל.
התובע מאשר שכהנא הינו יהודי שומר מצוות, וכן אישר, למעשה, שהנתבעת מכרה מוצרי בשר כשרים במרכול שבו עבד. על כן ברורה ומובנת דאגתו של כהנא לשמה הטוב של הנתבעת בקרב קהל לקוחותיה, וחששו מפני הכשלתם ברכישת בשר לא-כשר באיטליז שבו עבד התובע.
לאור האמור לעיל אין לראות בבקשה להבדק בפוליגרף ובמסמך ת/1 משום השפלה, כשם שביקורת על מידת הכשרות שעשה כהנא באמצעות קונים-סמויים - היתה ליגיטימית ולא היה בה אפילו קורטוב של השפלה, ביזוי או התנכלות לתובע.
לטענות התובע כאילו אולץ לחתום על מסמכים בשל מצוקה כספית שהיה נתון בה, לא באה כל ראיה ואנו דוחים אותן כבלתי אמינות וחסרות כל ביסוס ראייתי כלשהו.
כך, כשנשאל בחקירה הנגדית במה העליב אותו כהנא, השיב התובע: לא רוצה להגיד דברים קונקרטיים שמנהל הנתבעת העליב אותי. הוא העליב אותי בענייני פוליטיקה". (עמ' 6 שורה 6 לפרוטוקול הדיון).
גם בתצהירו אין התובע מפרט במה התבטאו אותם עלבונות שכביכול עלב בו כהנא, ומאידך הוא מכנה את כהנא "גזעני".
לא זו בלבד שאין ראיה להתנכלות או השפלה, אלא ש"הדוגמאות" שהביא התובע כגון עניין שכר הנטו וההפרשות לביטוח בריאות (ת/3) וכן עניין הכשרות שכבר נדון לעיל - אינם בגדר התנכלות כלל ועיקר.

הצדדים מסכימים כי השכר המוסכם עמד על 5,000 ₪ נטו לחודש, ולא נסתרה גרסת הנתבעת כי בשכר זה לא נכלל, בראשית עבודתו של התובע בנתבעת, ביטוח בריאות.
ת/3 בנוסחו המוצג בפני
נו אכן תואם את שהוסכם ע"י הצדדים, ומעל לכל יש לציין כי התובע מעולם לא נדרש ע"י הנתבעת להחזיר לה תשלומים ששילמה בגינו לביטוח בריאות, אף לא בתביעתו שלפנינו, אף על פי שתשלומים אלה הוגדרו ע"י שני הצדדים כ"הלוואה".
מכאן שבשום מסמך מהראיות שהציג התובע, כמו גם מעדותו הוא, אין להסיק שהוא פוטר מעבודתו אלא ההיפך הגמור: אנו קובעים כי הוכח שהתובע התפטר מעבודתו תוך מתן הודעה מוקדמת על כך, ובעניין זה מעדיפים אנו גרסתה של הנתבעת מפי עדיה כהנא וספיר.
תימוכין לגרסה זו מהווה אישורו של התובע כי מיד לאחר סיום עבודתו בנתבעת החל לעבוד אצל גלאם, מי שעבד לפני כן בנתבעת.
לאור האמור לעיל אנו דוחים התביעה לתשלום פיצויי פיטורים ותמורה הודעה מוקדמת.

ב. התביעה ליתרת שכר עבודה:
הנתבעת מודה כי לא שולם לתובע שכר העבודה בגין 10 ימים בחודש 02/96 (התובע מאשר כי עבד 10 ימים בלבד: ראה עמ' 4 שורה 17 לפרוטוקול הדיון) ולפיכך אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע שכר עבודה בסך 1,666.70 ₪ (נטו) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 01/03/96 ועד למועד התשלום בפועל.
אנו מפחיתים פיצויי הלנת שכר ומעמידים אותם על שיעור הפרשי הצמדה וריבית כאמור לעיל לאחר שנוכחנו כי חילוקי דעות כנים הם שעמדו ביסוד הימנעותה של הנתבעת מלשלם לתובע הסכום שפסקנו לעיל.
עוד הוכח כי התובע החזיר שיק על סך 4,000 ₪ שקיבל מהנתבעת בסיום עבודתו, ובכך "שלל מעצמו" הסכומים שלכאורה הודתה בהם הנתבעת כששילמה לו כאמור לעיל.

ג. פדיון חופשה ודמי הבראה:
התובע עתר לחיוב הנתבעת בתשלום סך 7,224 ₪ פדיון חופשה וסך 2,800 ₪ דמי הבראה.
הנתבעת טענה כי שילמה לתובע 2,882 ₪ ביום 10/01/96 וזאת כתשלום בגין שני הרכיבים הנ"ל ועד 31/12/95.
התובע טען כי מתוך הסכום הנ"ל הוא העביר לעובד אחר של הנתבעת, עפ"י דרישתה, סך 820 ₪ (ראה ת/5).
מקבלים אנו כאמינים ונכונים את דברי התובע בעניין זה, וקובעים כי הנתבעת שילמה לו, ביום 10/01/96, סך 2,000 ₪ בלבד על חשבון דמי הבראה ופדיון חופשה, ללא פירוט כלשהו.
כמוסכם על הצדדים, עבד התובע אצל הנתבעת מיום 19/12/93 עד יום 10/02/96 דהיינו שנתיים וחמישים יום.
בגין תקופה זו היה על הנתבעת לשלם לתובע דמי הבראה בסך 2,800 ₪ ופדיון חופשה בסך 4,800 ₪.
הנתבעת לא הציגה, מלבד נספח ב' לתצהיר כהנא, ראיות לכך ששילמה לתובע את הסכומים דלעיל. באשר לסך 2,822 ₪ נשוא השיק המצולם במסמך הנ"ל קבענו עמדתנו לעיל.
באשר לחתימתו של התובע על פתק שבו אישר כי לא מגיע לו מאומה עבור חופש והבראה, הרי שפתק זה צורף לצילום השיק הנ"ל ע"י הנתבעת ואין לראות בו כשלעצמו, ראיה לכך שהנתבעת שילמה לתובע פדיון חופשה ודמי ההבראה כחוק.
על כן, בעניין זה, מעדיפים אנו את גרסת התובע ועדותו, ומחייבים את הנתבעת לשלם לו 5,600 ₪ (2,000 ₪ -7,600 ₪) כיתרת החוב בגין פדיון חופשה ודמי הבראה, וסכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 01/03/96 ועד למועד התשלום בפועל.

6. לאור התוצאה אליה הגענו אל מול הסכומים שנתבעו בכתב התביעה, אנו מחייבים הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 1,500 ₪ בצירוף מ.ע.מ. ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
ניתן היום 02 בנובמבר, 2003 (ז' בחשון תשס"ד) בהעדר הצדדים.
אהובה עציון
, שופטת

נ.צ. - לילי יוזם
נחתם ביום ________________

דלית/








עב בית דין אזורי לעבודה 302149/96 פארס אבו טועמה נ' פס מזון בע"מ (פורסם ב-ֽ 02/11/2003)