פסקי דין על מוחמד אבו כף

328/09 פ     29/10/2009




פ 328/09 מדינת ישראל נ' מוחמד אבו כף




בעניין:


156

בתי המשפט

בית המשפט המחוזי בירושלים
פ
000328/09

בפני
:
כב' השופט משה סובל

29/10/2009







מדינת ישראל
בעניין:


המאשימה


ע"י פרקליטות מחוז ירושלים







נ
ג
ד






מוחמד אבו כף



הנאשם

מחמוד רבאח
ע"י ב"כ עו"ד







הכרעת דין

1.
הנאשם מואשם (בכתב האישום המתוקן) בחבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 333 ו-335(א1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ובהפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287(ב) לחוק. לפי הנטען בכתב האישום, ביום 30.10.08 בסביבות השעה 8:00 נסעו הנאשם, חברו שזהותו אינה ידועה (להלן – החבר) ובת זוגו של הנאשם, שגית דגמי (להלן – המתלוננת),
ברכבו של החבר. הנסיעה הייתה מביתו של החבר, המצוי בסמוך להר הזיתים, לכיוון שאיננו ידוע. במהלך הנסיעה, התפתח ויכוח בין הנאשם למתלוננת עקב אי-רצונה לחזור ולהתגורר בכפר בו מצוי ביתו של החבר. הרכב נעצר והשלושה ירדו ממנו. הנאשם רדף אחרי המתלוננת, ונתן לה אגרוף בלסת. כתוצאה מכך נגרם למתלוננת שבר בלסת, והיא נזקקה לניתוח ולאשפוז של מספר ימים בבית החולים הדסה עין-כרם. כמו כן נקבע שפיה צריך להישאר סגור במשך 6 שבועות. במעשיו האמורים הפר הנאשם את תנאי השחרור שנקבעו לו על ידי בית משפט השלום בירושלים ביום 10.1.08 בב"ש 8279/08 (ת"פ 5117/08), לפיהם נאסר עליו ליצור כל קשר ומגע עם המתלוננת ולהתקרב אליה פחות מ-100 מטרים.

2.
בתשובתו לכתב האישום כפר הנאשם במה שמיוחס לו בו, אם כי לא בממצאים הרפואיים הנוגעים למתלוננת. לדבריו, הוא לא הכה את המתלוננת ולא גרם לה שבר בלסת. ייחוס חבלה זו אליו הנו עלילה מצד המתלוננת, בעקבות סירובו להמשיך את הקשר שהיה לו עמה בעבר. הנאשם הוסיף כי אין לו חבר המתגורר בכפר כלשהו ואשר המתלוננת התגוררה בביתו. הנאשם כפר בכך שתנאי השחרור המגבילים מיום 10.1.08 עמדו בתוקף ביום 30.10.08, וטען כי מאחר שלא נאמר בהחלטת בית משפט השלום כי תוקף התנאים עד תום ההליכים המשפטיים, הוא היה רשאי לפרש את ההחלטה כך שתוקפה למשך 180 ימים בלבד.

3.
מטעם המאשימה הוגשו מסמכים רפואיים, ונשמעו עדויות של ארבע נשים: המתלוננת, שהוכרזה במהלך עדותה כעדה עוינת; עוברת אורח, שהנה במקרה רופאה (מרים פיליפס), ושראתה את המתלוננת יוצאת ממונית כשהיא פצועה; עובדת סוציאלית (קרן שייט) שפגשה את המתלוננת בבית החולים; ושוטרת (רס"ר עידית לוי) שביצעה למתלוננת תחקור ראשוני בבית החולים. מטעם ההנגנה העיד הנאשם לבדו.


4.
מרים פיליפס סיפרה בעדותה כי ביום האירוע נסעה ברכבה בדרכה לעבודה, וכשהגיעה לאזור הגשר המוביל משכונת הגבעה הצרפתית לשכונת פסגת זאב, נתקלה בפקק תנועה. בעודה עומדת בפקק, הבחינה במונית שניסתה גם היא להשתלב בפקק. המונית נעצרה לצד טור המכוניות במרחק מה לפניה. העדה ראתה הנפות ידיים בתוך המונית. לאחר שהמונית נעצרה יצא מהדלת הקדמית שליד הנהג בחור שצעק בערבית וחזר למונית. לאחר מכן יצאה מהדלת האחורית בחורה, שהחזיקה מגבת על הפנים עם דם רב עליה. המונית המשיכה לנסוע על הגשר לכיוון פסגת זאב. העדה זיהתה את אותה בחורה כמתלוננת בתיק. לדברי העדה, המתלוננת רצה לכביש, וכשהגיעה למכוניתה דפקה על החלון וביקשה ממנה עזרה. בשל פקק התנועה, לא היה בידיה להסיע את המתלוננת מהמקום. לפיכך היא יצאה מרכבה ובדקה אותה. המתלוננת דיממה מהפה וסבלה משבר בלסת בצד שמאל. המתלוננת ביקשה מהעדה שתיקח אותה לבית חולים. העדה הזמינה אמבולנס של מד"א למקום, הושיבה את המתלוננת על המדרכה, והחלה לטפל בה. מספר דקות לאחר מכן הבחינה בשוטר שעבר במקום, וביקשה ממנו עזרה. בזמן ההמתנה לאמבולנס, ולאחר שהמתלוננת נרגעה וחשדנותה פחתה, היא ענתה לשאלות העדה, ציינה את שמה, וסיפרה שהבחור שהיה במונית הוא החבר שלה מזה שנים רבות, וכי הוא הכה אותה בבית קברות מספר דקות קודם לכן. כן ציינה כי אותו חבר כבר הכה אותה בעבר, כי היא גרה אצלו בכפר, וכי יש לה ילדים שגרים בירושלים. המתלוננת הוסיפה כי הם עלו על מונית במטרה להגיע לבית חולים, אבל מאחר שהמונית עמדה לנסוע לבית חולים ערבי, לשם פחדה המתלוננת לנסוע, היא יצאה מהמונית וחיפשה מישהו שיוכל לעזור לה להגיע לבית חולים יהודי. העדה עצמה לא ראתה את החבר מכה את המתלוננת. המתלוננת מסרה לשוטר את שם החבר שהכה אותה, ובתגובה אמר לה השוטר: "אתם מוכרים לי טיפלתי בכם בעבר". השוטר גם אמר לעדה כי ידוע למשטרה שהחבר של המתלוננת מכה אותה. המתלוננת מסרה לשוטר את כרטיס הביקור של נהג המונית ובו פרטיו המזהים. בשלב מסוים הגיעה ניידת משטרה אחרת וקיבלה את המשך הטיפול במקרה. השוטר הראשון רשם פרטים בפנקס והעביר אותם לשוטרים בניידת השנייה. העדה נשארה עם המתלוננת במקום במשך כשלושת רבעי שעה, עד להגעת האמבולנס, ועודדה אותה לפנות בבית החולים לעובדת סוציאלית.


5.
מדו"ח מד"א שהוגש בהסכמה (ת/4) עולה, כי ביום האירוע פונתה המתלוננת בסביבות השעה 9:00 מגשר יגאל ידין עם "פציעה קלה, חבלה בלסת", תוך ש"ניתן לראות דימום מאזור הפה וכן שינוי צורת דיבור". ראש צוות האמבולנס ציינה בדו"ח כי המתלוננת אמרה שהיא "מרגישה שהלסת נותקה", וכי הוכתה על ידי חבר שלה. האמבולנס העביר את המתלוננת לבית החולים הדסה עין-כרם. התיעוד הרפואי מבית החולים (ת/3) מעלה כי המתלוננת אושפזה במחלקה הכירורגית לפה ולסת, ועברה ניתוח עקב אבחון של שבר בלסתה. במסמך הקבלה למחלקה נרשם כי לדברי המתלוננת היא הותקפה בבוקר האירוע על ידי החבר שלה וקיבלה מכת אגרוף ללסת התחתונה.

6.
עדת התביעה קרן שייט משמשת כעובדת סוציאלית במחלקה לרפואה דחופה בבית החולים. עדותה הופסקה בעיצומה של החקירה הראשית, לנוכח התנגדות הסנגור לפגיעה בחיסיון לפי סעיף 50א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן – פקודת הראיות), שבין עובד סוציאלי לאדם שנזקק לשירותו. לאחר מכן ניתנה (ביום 17.6.09) החלטתי בה התרתי את המשך עדותה של העו"ס שייט חרף החיסיון, בין היתר לאור הימנעות המתלוננת מהתייצבות לשלוש ישיבות הוכחות אליהן הוזמנה. בעקבות החלטה זו הסכימה ההגנה להגשת הודעתה של העו"ס שייט במשטרה (ת/6), ללא חקירה נגדית, ותוך שמירת הטענות באשר לקבילות העדות.

הודעתה של העו"ס שייט נגבתה ממנה בבית החולים ביום האירוע. לפי האמור בהודעה, העדה פגשה את המתלוננת בחדר המיון כשהיא בוכה, מבולבלת ומדממת מהפה. המתלוננת סיפרה לעדה כי חבר שלה, עמו היא מתגוררת, לקח אותה לעבודה ואז "התעצבן עליה וזרק אותה מהאוטו. היא יצאה והוא נתן לה מכות". המתלוננת ביקשה מהעדה עזרה והפנייה למקלט, והביעה תסכול על כך שכשהיא מדווחת על אלימות מצד חברהּ כלפיה, אין היא נתקלת באוזן קשובה.


7.
השוטרת לוי משמשת חוקרת אלימות במשפחה. היא ערכה למתלוננת תחקור ראשוני בבית החולים ביום האירוע, וגבתה את ההודעה מהעו"ס קרן שייט. התחקור הראשוני, שנערך בעל-פה, הועלה לאחר מכן על ידי השוטרת על הכתב (נ/1). לדבריה, המתלוננת סיפרה לה בתחקור, כי נסעה ברכב יחד עם החבר שלה (מוחמד) וחברו שאפשר להם להתגורר בביתו המצוי בכפר ערבי ליד בית קברות. במהלך הנסיעה התפתח ביניהם דין ודברים בעקבות בקשתה שלא להוסיף ולגור בכפר יחד עם החבר. המתלוננת ירדה מהרכב והחלה לברוח ברגל. חברה רץ אחריה, שוחח איתה בניסיון להרגיעה, אמר לה שהוא אוהב אותה, ואז ללא התרעה מוקדמת היכה בה באגרופו באזור הלסת. המתלוננת ברחה שוב כשהיא מדממת, עד שאספה אותה אישה והזמינה לה אמבולנס. בשיחה שנערכה בין השוטרת לבין המתלוננת לפני התחקור, אמרה המתלוננת כי היא מפחדת מהחבר שלה, וסיפרה כי חברו של החבר שלה הגיע לבית החולים והביא לה ממנו פרחים, תוך שמסר בשמו שלא תתלונן במשטרה. השוטרת ניסתה לקבל מהמתלוננת את שם האדם שהביא את הפרחים, אולם המתלוננת לא מסרה לה אותו. המתלוננת בכתה וסירבה בכל תוקף להתלונן עקב חששה מפני החבר שלה, שלדבריה עלול להרוג אותה אם ידע שהיא מתלוננת נגדו. כמו כן אמרה שאינה מעוניינת לחזור לחבר וביקשה להגיע למקלט.

8.
המתלוננת אושפזה בבית החולים במשך חמשה ימים, והשתחררה ביום 3.11.08. ביום זה נגבתה ממנה בבית החולים הודעה כתובה (ת/7). בהודעה זו סיפרה כי הנאשם הנו חבר שלה מזה שבע שנים. בבוקר האירוע יצאה יחד עמו ועם חברו מבית החבר בהר הזיתים, שם התגוררו. השלושה נסעו ברכבו של החבר. במהלך הנסיעה התפתח ויכוח על רקע סירובה לחזור לכפר בו מתגורר החבר. הרכב נעצר והשלושה ירדו ממנו. הנאשם רדף אחרי המתלוננת, תפס אותה, והכה בה באגרופו בצד השמאלי של הלסת. הלסת נשברה. המתלוננת דיממה וניסתה לעצור מונית, אולם אף אחד לא עצר לה. אישה אחת הזמינה עבורה אמבולנס שהביא אותה לבית החולים. המתלוננת הוסיפה כי היא אינה מעוניינת להתלונן נגד הנאשם. לקראת סיום ההודעה נימקה את סירובה כך: "כי קיבלתי מכה ואני לא יודעת איך".



9.
למחרת שחרורה מבית החולים (4.11.08) נחקרה המתלוננת תחת אזהרה, בחשד להחזקת סם מסוכן שנתגלה במהלך חיפוש שנערך צימר בשואבה אליו עברה מבית החולים. המתלוננת מסרה בהודעתה כי הנאשם, שהנו חבר שלה מזה שבע שנים, שהה יחד עמה בצימר ועישן. על השאלה מי גרם לשבר בלסת שלה, השיבה: "מוחמד הרביץ לי ביום חמישי אני לא רוצה להיכנס לזה". יצוין כי האירוע התרחש ביום חמישי, שישה ימים לפני גביית הודעה זו. עוד הוסיפה: "יש בנינו אלימות במשפחה ועל כך אני מטופלת. הוא כמו בעלי".


10.
הנאשם לא אותר בסמוך לאחר האירוע והוכרז כדרוש לחקירה. הנאשם נעצר רק ביום 2.2.09, שלושה חודשים לאחר האירוע. יום לאחר מעצרו התייצבה המתלוננת מיוזמתה בתחנת המשטרה ומסרה הודעה נוספת (ת/9). בהודעה זו שינתה המתלוננת את גרסתה, שללה את האפשרות שהנאשם הוא זה שפגע בה, וטענה כי החבלה בפני
ם נגרמה לה כתוצאה מנפילה ואיבוד ההכרה, וכי אין היא זוכרת.


11.
המתלוננת לא התייצבה למסירת עדות בבית המשפט חרף שלושה צווי הבאה שהוצאו נגדה ודחיות של ישיבות הוכחות. משכך הכריזה המאשימה: "אלה עדי" בלא שנשמעה עדות המתלוננת. לפני שהחלה פרשת ההגנה נעצרה המתלוננת על ידי המשטרה לצורך חקירה בעניין אחר. משכך הובאה בפני
י ביום 30.6.09, ולשאלה מדוע לא התייצבה לדיונים הקודמים, השיבה: "אני רוצה שחבר שלי ישתחרר. הוא מתקשר אלי מבית הסוהר ואמר שהשחרור שלו תלוי בזה שאני אבוא, שאם אני לא אבוא – הוא ישתחרר. אני רוצה בטובתו, ולכן לא הגעתי". באותו מעמד שוחררה המתלוננת בתנאים מגבילים, והגיעה לבית המשפט ביום 8.7.09 למסירת עדותה. כאשר עמדה לפתוח את דלת אולם בית המשפט (השקופה בחלקה) על מנת להיכנס לאולם, ניסה הנאשם – שישב באולם במקום שאפשר לו קשר עין עם מי שעומד מחוץ לדלת – למנוע את כניסתה על ידי כך שסימן לה להתרחק ולא להיכנס. בית המשפט הבחין בדבר וציין זאת בפרוטוקול (עמ' 61 שו' 15-16). או אז הפך הנאשם את הסימון (שם, שו' 16-17), והמתלוננת נכנסה לאולם והעידה.

12.
בעדותה חזרה בה המתלוננת מהגרסה המפלילה את הנאשם, בה, כאמור, דבקה באמרותיה מיום האירוע ומהימים הסמוכים לאחר מכן. המתלוננת זיהתה את הנאשם כבן זוגה ללא נישואין מזה שבע שנים. אשר לאופן בו נשברה הלסת שלה, החליפה המתלוננת גרסאות תוך כדי העדות: תחילה טענה כי הדבר ארע כאשר רצתה לברוח מהכפר בו הרגישה סגורה בלא יכולת להסתובב חופשייה; לאחר מכן – כי רצתה לברוח מהרכב בגלל שהחבר של הנאשם דיבר אליה בצורה לא יפה; בהמשך טענה כי היה עליהם לצאת מבית החבר בדרך צדדית, על מנת שלא יבחינו בהם, ואז היא החליקה על אבנים המצויות בירידה; הוסיפה שאינה זוכרת כיצד נפגעה מאחר שהייתה נתונה להשפעת סמים ובפאניקה; ולבסוף דיברה על נפילה במהלך בריחה ליד בית קברות. המתלוננת שללה את האפשרות שהנאשם הוא זה שגרם לה את השבר, והגדירה את הדברים שמסרה במשטרה כשקר. המתלוננת אישרה כי במהלך התקופה של חודש או חודשיים סמוך קודם לאירוע היא התגוררה יחד עם הנאשם בדירת חברו בכפר ערבי, וחוותה שם התעללות והשפלות. לדבריה, ביום האירוע, לאחר שנפגעה ודיממה, החלה לרוץ בכביש כדי לעצור מונית או רכב אחר שיסיע אותה לבית החולים, עלתה על מונית, ירדה ממנה, ולבסוף עצרה לה אישה, שאמרה לה שהיא רופאה, ושהזמינה עבורה אמבולנס וחיכתה עמה עד להגעתו. בבית החולים שוחחה עם עובדת סוציאלית, וחתמה על מסמך לפיו השיחה ביניהם חסויה. בשיחה עם העובדת הסוציאלית – שאת פרטיה סירבה המתלוננת לחשוף – היא ביקשה ממנה לעבור למקלט לנשים מוכות, מאחר שלא היה לה מקום אחר להיות בו. כשהוסבר לה שלשם כך עליה להגיש תלונה כנגד הנאשם, ענתה שהוא לא עשה לה מאום. בהתאם לכך יש להבין את דבריה במשטרה כאילו חבר שלה תקף אותה, כדברי שקר שמטרתם לגרום לרשויות לקבלה למקלט לנשים מוכות. באותו אופן יש להשקיף על שקריה לרופאה פיליפס, לצוות בניידת המד"א ולעובדת הסוציאלית, שההסבר להם הנו אותו הסבר. לאור סתירות מהותיות אלו בין גרסתה של המתלוננת במשטרה לבין גרסתה בעדותה בבית המשפט, היא הוכרזה כעדה עוינת.

13.
הנאשם בעדותו הכחיש כי פגע במתלוננת. לדבריו, המתלוננת איימה עליו בעבר שאם יעזוב אותה היא תתלונן עליו במשטרה. הנאשם טען כי הקשר בינו לבין המתלוננת נמשך מזה כארבע שנים, במהלכן נפגש עם המתלוננת פעם עד פעמיים בחודש. בשנתיים האחרונות הקשר הלך ודעך, כשהוא פעל לניתוק הקשר אך המתלוננת המשיכה להגיע אליו למקום עבודתו. לדבריו, התברר לו שהמתלוננת העלילה עליו והגישה נגדו את התלונה ברצונה להשיג קורת גג מהרשויות, אך כאשר הגיעה למסור את עדותה בבית המשפט נמלכה בדעתה והחליטה שלא לגרום להאשמתו של אדם חף מפשע. הנאשם הכחיש כי אמר למתלוננת שלא להגיע לבית המשפט וששחרורו תלוי בכך, אולם הודה כי דיבר עמה בטלפון בעת שהותו במעצר ושאל אותה מדוע גרמה למעצרו למרות היותו חף מפשע. בעדותו מסר הנאשם לראשונה גרסה באשר למקום שהותו עת המתלוננת פונתה לבית החולים. לדבריו, הוא נזכר רק בשלב זה שבאותו הזמן הוא היה בביתו שבצור באחר, שם גרים הוריו. תחילה טען כי אשתו וילדיו אינם מתגוררים עמו ועם הוריו, אולם לאחר מכן שינה את דבריו ומסר כי אשתו מתגוררת עמם. הנאשם טען כי אינו יודע היכן המתלוננת גרה בתקופה הרלוונטית, ושולל את הטענה שהיא גרה אצל חבר שלו. אשר לאירוע, הנאשם העיד כי אינו יודע כיצד נשברה למתלוננת הלסת. לאחר שנשאל כיצד הדבר מסתבר לאור המפגשים שקיים עמה מדי פעם, השיב שהמתלוננת סיפרה לו כי עברה ניתוח בלסת בגלל השיניים שלה, ולא אמרה לו שהיא סובלת משבר. כאשר התבקש להסביר מדוע לא ציין נתון זה בחקירתו במשטרה – שם הסביר את השבר בלסת בניסיונות ההתאבדות של המתלוננת בעבר – טען הנאשם כי נודע לו על הניתוח רק לאחר מעצרו, וכי אין הוא זוכר מה המתלוננת אמרה לו במהלך פגישותיו עמה לפני מעצרו לגבי הברזלים בפיה. הנאשם גם לא זכר מדוע כשנשאל בחקירתו במשטרה האם יש לו סכסוך עם המתלוננת, שינה בכל פעם את גרסתו. אשר לאישום השני, אמר הנאשם כי איננו יודע האם בעת האירוע חלו עליו תנאי השחרור שנקבעו בב"ש 8279/08.

14.
המאשימה סבורה כי עלה בידיה להוכיח את אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר. בנוסף מבקשת היא להרשיעו בעבירה של שיבוש מהלכי משפט שהתבצעה, לטענתה, תוך כדי הדיונים בתיק.

נקודת המוצא של המאשימה להוכחת העובדה שהנאשם הוא זה שגרם לשבר בלסת של המתלוננת, מצויה בכל האמרות אותן המתלוננת מסרה מיד ובסמוך לאחר האירוע. כך סיפרה המתלוננת לרופאה פיליפס שהזמינה עבורה את האמבולנס והמתינה עמה להגעתו; לאחראית הצוות של מד"א; לעו"ס שייט שפגשה אותה בחדר המיון; ולשוטרת לוי שערכה לה תחקור ראשוני בבית החולים. המאשימה סבורה כי יש לקבל אמרות אלו כראיה לאמיתות תוכנן בהתאם לסעיף 10(1) לפקודת הראיות וכחריג לכלל הפוסל עדויות שמיעה: מדובר באמרות של קרבן אלימות; האמרות מתייחסות במישרין למעשה ולנסיבות הלוואי שלו כשהמתלוננת מספרת בכל פעם מי הכה אותה ומה היה מהלך הדברים הכולל באירוע; האמרות נאמרו בסמוך לאחר מעשה האלימות או בהזדמנות הראשונה שהייתה למתלוננת להתלונן עליו. לעניין התנאי האחרון, הרי שהעדה פיליפס פגשה במתלוננת כשהיא אוחזת בפיה השבור והמדמם; צוות מד"א פינה אותה לטיפול רפואי מיידי; העובדת הסוציאלית שוחחה עמה בדרכה לטיפול הרפואי סמוך להגעתה לבית החולים; וגם השוטרת לוי הגיעה לבית החולים עוד באותו היום.


המאשימה סבורה כי עדותה של העו"ס שייט קבילה אף שהמתלוננת התנגדה בעת מתן עדותה להסרת החיסיון המוקנה לה לפי סעיף 50א לפקודת הדאיות. המאשימה נסמכת על החלטתי, שניתנה לפני התייצבותה של המתלוננת לעדות, לקבל את עדות העו"ס חרף החיסיון. אותה החלטה נומקה בחוסר שיתוף הפעולה מצד המתלוננת. לדעת המאשימה, עדותה של המתלוננת, שסתרה את אמרותיה הקודמות, אכן לימדה על הימנעותה משיתוף פעולה למען חקר האמת. בכל מקרה, פרטיותה של המתלוננת נפגעה בלאו הכי משנשמעה עדות העו"ס, כך שחדל להתקיים האינטרס שביסוד השמירה על החיסיון.

המאשימה שוללת את הסברה של המתלוננת, המתרץ את דבריה המפלילים נגד הנאשם ברצונה להתקבל למקלט לנשים מוכות. המאשימה מפנה לתסכול אותו הביעה המתלוננת בפני
העו"ס על חדלונן של הרשויות לבוא לעזרתה גם כשהיא מתלוננת על כך שהנאשם מכה אותה. המאשימה שוללת גם את האפשרות שהופעל על המתלוננת לחץ להתלונן תלונת שווא, שהרי לפי עדותה של העו"ס, המתלוננת שמחה כששמעה שהמשטרה מוזמנת לבית החולים.

כל ארבע העדות שבפני
הן נאמרו אמרותיה של המתלוננת מיד ובסמוך לאחר האירוע, הנן אובייקטיביות, ורובן פגשו את המתלוננת במסגרת עבודתן המקצועית, בלא שהייתה להן היכרות מוקדמת עמה. המאשימה רואה בכך חיזוק לאמינות האמרות. זאת ועוד. ההנחה העומדת ביסוד סעיף 10 לפקודת הראיות הנה שקרבן אלימות יימנע מלשקר בעודו מצוי תחת השפעת האלימות. המתלוננת אכן שוחחה עם ארבע העדות הנ"ל בעודה מצויה תחת השפעת האלימות, החל מהשלב שבסמוך לאירוע ועד מספר שעות לאחר מכן, כשבמשך כל אותו הזמן נראו על המתלוננת, לפי העדויות, סימני פחד ובהלה, בין כתוצאה מהיותה מדממת וכואבת, ובין בשל רושם הביקור של האדם שביקר אותה והזהיר אותה לבל תגיש תלונה.

לאמרות אלו מצטרפות שתי הודעותיה הראשונות של המתלוננת במשטרה מיום 3.11.08 ומיום 4.11.08, שגם בהן מסרה כי הנאשם הוא זה שתקף אותה וגרם לה לשבר בלסת. המאשימה מבקשת לקבל אמרות אלו כראיה ולהעדיפן על פני הודעתה של המתלוננת במשטרה מיום 3.2.09 ועדותה בבית המשפט. זאת בהתאם לסעיף 10א לפקודת הראיות: הוכח בבית המשפט כי המתלוננת היא זו שנתנה את האמרות; המתלוננת העידה בבית המשפט וניתנה לצדדים ההזמנות לחוקרה; בעדותה שינתה המתלוננת פרט מהותי מגרסתה בהודעותיה הראשונות; יש להניח כי המתלוננת עשתה כן עקב חששה מהנאשם והקשר התלותי והאלים ביניהם אותו תיארה, אליו מצטרפת השיחה מבית המעצר בה ביקש ממנה הנאשם שלא להגיע לבית המשפט לעדות.

המאשימה מונה סתירות ופרכות שונות בעדותה של המתלוננת בבית המשפט. בין היתר, בעוד שבחקירה הראשית טענה המתלוננת כי שיקרה כדי להתקבל למקלט לנשים מוכות, בחקירה הנגדית טענה ההיפך, היינו שלא שיקרה ולא העלילה על הנאשם כדי להיכנס למקלט, אלא שהכריחו אותה להתלונן. את החיזוק הנדרש לצורך הרשעה לפי סעיף 10א(ד) לפקודת הראיות מוצאת המאשימה באמרות הנזכרות של המתלוננת בסמוך לאירוע, התואמות לשתי הודעותיה הראשונות במשטרה.

המאשימה רואה בגרסת הנאשם גרסה שקרית ובלתי-עקבית, שהלכה והשתנתה לאורך חקירותיו במשטרה ועדותו בבית המשפט. כך באשר לטיב היחסים ותכיפות המפגשים בינו לבין המתלוננת; באשר לידיעתו על השבר בלסת של המתלוננת והגורם לכך; ובסתירה שבין הצגת המתלוננת מצד אחד כמי שבנקמנות ובתחכום פעלה לחידוש הקשר ביניהם, ומצד שני חיפשה לעצמה קורת גג מתוך מצוקה. בנוסף מציינת המאשימה כי הנאשם לא העלה טענת אליבי בפתח המשפט, ורק לקראת סיום עדותו העלה טענה כבושה לפיה נזכר שבעת האירוע שהה בביתו שבצור באחר.

קבלת גרסתה המקורית של המתלוננת לפיה הנאשם הוא זה שהכה אותה בפני
ה ושבר לה את הלסת, מובילה ממילא למסקנה שהנאשם הפר את החלטת בית המשפט בדבר הרחקתו מהמתלוננת. אין, לדעת המאשימה, תימוכין לכך שאותה החלטה הייתה מוגבלת ל-180 יום. זאת ועוד, הנאשם היה מיוצג בהליך בפני
בית משפט השלום בו נקבעו תנאי שחרורו, והוא נמנע מלבקש חזרה את העירבון הכספי (בסך 2,000 ₪) אותו הפקיד על פי אותה החלטה, כך שחזקה עליו שהבין את ההחלטה כעומדת בתוקף עד תום ההליכים.


המאשימה התייחסה לטענת הנאשם בדבר מחדלים שנפלו בחקירת המשטרה. אמנם המתלוננת לא התבקשה להצביע על בית החבר של הנאשם בו, לטענתה, התגוררה עמו. הסברה של המאשימה לכך הוא שהמתלוננת הודיעה לאורך כל הדרך כי היא מסרבת להתלונן נגד הנאשם ואף לא הסכימה לחשוף את שמו של החבר. המאשימה מסכימה כי נפלה תקלה באי-איתורו של השוטר שהמתין יחד עם המתלוננת ופיליפס להגעת האמבולנס, אך סבורה כי אין בתקלה זו לקפח את הגנת הנאשם או לגרום לו עיוות דין. בכל מקרה, טוענת המאשימה, לא מחדלי החקירה הם עניינו של התיק, אלא השאלה האם יש די ראיות להוכחת אשמתו של הנאשם. תשובתה של המאשימה לשאלה זו הנה חיובית.

15.
הנאשם מבקש לזכותו, ולו מחמת הספק. הנאשם מצביע על סתירות פנימיות בין אמרותיה של המתלוננת בסמוך לאירוע: לפי עדותה של מרים פיליפס, המתלוננת הגיעה אליה הישר מהמונית שעמדה לפניה, כשהיא כבר חבולה. לעומת זאת, לפי דברי המתלוננת לשוטרת לוי, פיליפס הייתה צריכה לראות את הנאשם מכה את המתלוננת, מאחר שההכאה בוצעה לאחר שהמתלוננת ירדה מהרכב ולפני שפיליפס הזמינה את המונית. אלא שפיליפס כלל לא ראתה את ההכאה. הנאשם מוסיף ותוקף את הסתברות דבריה של המתלוננת לפיליפס, כאילו המונית ממנה יצאה הייתה בדרכה לבית חולים ערבי. לטענת הנאשם, אין בכיוון נסיעתה של המונית בית חולים ערבי. הנאשם מתנגד לקבילות עדותה של העו"ס שייט, לנוכח החיסיון העומד לזכות המתלוננת שעליו לא ויתרה. כן טוען הוא כי אין לקבל את אמרותיה של המתלוננת מחוץ לבית המשפט, באשר המתלוננת העידה בסופו של דבר וגרסתה הבלתי-אמצעית נשמעה בבית המשפט. לדידו של הנאשם, יש להתייחס בפקפוק לאמרותיה של המתלוננת, שהעידה על עצמה כי הנה משתמשת בסמים ושביום האירוע הייתה תחת השפעת סמים. המתלוננת גם העידה כי חתמה על הודעותיה במשטרה רק כדי שיניחו לה. יש אפוא לקבל את הסברה כי אכן ביקשה להעליל על הנאשם בכדי להתקבל למקלט לנשים מוכות, דבר שלפי עדותה תכננה לעשות מזה מספר שנים. הסבר זה הגיוני במיוחד לאור העובדה המוכחת שהמתלוננת הגישה בעבר תלונות שקריות כנגד הנאשם.

הנאשם מפנה למחדלי החקירה בתיק: לא אותר השוטר, שלפי עדותה של פיליפס קיבל מהמתלוננת את כרטיס הביקור של נהג המונית שהסיע אותה כשהיא פצועה; לא אותר השוטר שלפי אותה עדות קיבל את כרטיס הביקור מהשוטר הראשון; המתלוננת לא התבקשה להוביל את החוקרים לבית חברו של הנאשם בו היא והנאשם שהו; חלק מהמזכרים שרשמה החוקרת לוי לא נרשמו בזמן אמת אלא יומיים לאחר ביצוע הפעולות המתועדות בהם. בכל אלו יש, לטענת הנאשם, כדי לפגוע בהגנתו.


אשר לעבירה של הפרת הוראה חוקית, סבור הנאשם כי מאחר שתנאי שחרורו לא הובהרו די הצורך על ידי בית משפט השלום, הרי שיש לפרשם לקולא ולראותם כמוגבלים ל-180 יום בלבד. כך, במיוחד, בשים לב לעובדה שההליך העיקרי בבית משפט השלום נמשך זמן רב, ורק לאחרונה התקיים בו הדיון הראשון.

הנאשם סבור כי אין מקום להרשעתו בעבירה של שיבוש מהלכי משפט. לדבריו, יש לאפשר לו ליהנות מהספק כי סימן למתלוננת להיכנס לאולם בית המשפט ולא כפי שהדבר נראה לבית המשפט. בשיחה הטלפונית עם המתלוננת הוא לא דרש ממנה שלא להעיד נגדו אלא אך העמיד אותה בפני
ההשלכות שיהיו לעדותה.

16.
בחינת טענות הצדדים והעדויות והמסמכים שהוגשו, מעלה כי אשמתו של הנאשם בהכאת המתלוננת וגרימת השבר בלסתה, הוכחה מעבר לספק סביר. בראש ובראשונה ניצבת העובדה המוכחת והבלתי-מוכחשת בדבר הפגיעה שנגרמה למתלוננת בלסת ביום האירוע, שכללה שבר בלסת והיזקקות לניתוח ולאשפוז של מספר ימים בבית החולים. פגיעה זאת מתיישבת עם הדברים שהמתלוננת מסרה בסמוך לאחר האירוע לארבע עדות אובייקטיביות: הרופאה פיליפס; ראש צוות האמבולנס; העו"ס שייט; והשוטרת לוי; וכן עם שתי ההודעות הכתובות אותן מסרה במשטרה ביום 3.11.08 וביום 4.11.08. בכל ההזדמנויות הללו טענה המתלוננת בעקביות כי השבר בלסת נגרם כתוצאה מהכאתה על ידי הנאשם. לעומת זאת, הגרסה אותה מבקש לאמץ הנאשם, שאובה מדברים אותם הוא מייחס לעדות של המתלוננת בבית המשפט, לפיהם השבר בלסת נגרם לה כתוצאה מנפילה ליד בית קברות במהלך ניסיון בריחה. כפי שכבר נאמר לעיל (פסקה 12), המתלוננת לא דבקה בגרסה זו אפילו במהלך עדותה בבית המשפט, בה החליפה שוב ושוב את הסבריה באשר לאופן בו נשברה לסתהּ. בכך די כדי שלא ליתן אמון בגרסה זו. אולם אפילו הייתה המתלוננת שומרת על קו עקבי בעדותה, ודבקה בגרסה בדבר נפילה ליד בית הקברות, גם אז לא יכולה הייתה להתקבל טענת הנאשם המייחסת את הפגיעה בלסת לאותה נפילה:

ראשית
, אין בנמצא כל הסבר מתקבל על הדעת לכך שהמתלוננת נמנעה מלספר לעדה פיליפס, בעודה מדממת מהפגיעה, וכן לשלוש הנשים הנוספות עמן שוחחה בסמוך לאחר מכן עוד באותו היום, את אופן הפגיעה האמיתי, ולכך שהמתלוננת בחרה תחת זאת להמציא בפני
ארבע עדות אלה סיפור כוזב המפליל את הנאשם. הטענה בדבר רצונה של המתלוננת להשיג באמצעות העלילה הפנייה למקלט לנשים מוכות, מניחה תכנון מוקדם מצידה (כפי שטען הנאשם בסיכומיו, עמ' 153 לפרוטוקול). לא ניתן לקבל כי המתלוננת תכננה מראש אירוע של נפילה בבית קברות, ועוד בדרך שגם היום אין בכוחה להסביר כיצד ארעה, לא כל שכן נפילה כזאת שתגרום לה שבר חמור בלסת ופציעה שתדרוש ניתוח, אשפוז וקיבוע הפה למשך שישה שבועות. לא למותר לציין כי בעדותה של המתלוננת בבית המשפט – אותה רואה הנאשם כשלב של אמירת אמת מצדה – נטען על ידה כי לא תכננה לספר את שאירע, אלא הוכרחה לעשות כן (עמ' 117 שו' 18-20; עמ' 119 שו' 14-16). זאת ועוד: קשה ליישב בין תיאור מצבה של המתלוננת על ידי פיליפס (שראתה אותה מפוחדת, מדממת וכואבת) ושייט (שדיברה על היות המתלוננת מאד נסערת ובוכה) לבין הטענה כי דווקא בשלב זה עמדו לה התושייה והכוחות לפתח את העלילה נגד הנאשם ולטפל בהסדרת מגוריה.

שנית
, בכדי להאמין למתלוננת כי הנפילה בעת ניסיון הבריחה היא זו שגרמה לשבר בלסת, היה עליה למסור פירוט מניח את הדעת באשר לאופן שבו התרחשה הנפילה, מה בדיוק גרם לה, והיכן וכיצד נחבלה בעקבותיה. לא זו בלבד שפירוט כאמור לא ניתן, ולא זו בלבד שהמתלוננת הייתה רחוקה מלשמור על עקביות במהלך עדותה, אלא שהיא גם לא הסבירה כיצד הנפילה הסבה לה אך ורק פגיעה בלסת ולא בכל
חלק אחר של הגוף
(ראו המסמכים הרפואיים ת/3 - ת/4, וכן הודעת העו"ס שייט, עמ' 1 שו' 28; חלק זה של ההודעה קביל בכל מקרה בהיותו עוסק בתיאור מצבה הפיזי-חיצוני של המתלוננת ולא בדברים שלפי טיבם נמסרים בדרך כלל לעובד סוציאלי מתוך אמון שישמרם בסוד). הסבר כאמור אינו נדרש שעה שמדובר בגרסה העקבית אותה מסרה המתלוננת ביום האירוע ובסמוך לאחריו, שכן אך טבעי כי מכת אגרוף בפני
ם תסב חבלה ממוקדת באזור זה.

שלישית
, המעט שנדרש מהנאשם על מנת להביא לדחיית אמרותיה של המתלוננת הסמוכות לאירוע, הנו אימוץ גרסתה בעדותה בבית המשפט. אכן, בסיכומיו טען הנאשם "כי אמת יש רק אחת, וזו, כאמור, נאמרה כאן מעל דוכן העדים" (עמ' 153 לפרוטוקול). מסתבר כי דברים אלו רחוקים מלתאר באמת את עמדתו של הנאשם כלפי עדות המתלוננת בבית המשפט. לפי עדות זו, נפילת המתלוננת ליד בית הקברות התרחשה במהלך בריחתה לאחר שהיא והנאשם וחברו נסעו יחד ברכבו של החבר, הנאשם ישב בקדמת הרכב ליד החבר שנהג בו, ואז הרכב נעצר, הנאשם וחברו ירדו מהרכב, וגם היא ירדה ממנו וברחה ונפלה (עמ' 115 לפרוטוקול). תיאור זה סותר בתכלית את גרסתו של הנאשם (בעמ' 126 לפרוטוקול), לפיה במועד פציעתה של המתלוננת הוא שהה בביתו שבצור באחר.



17.
יוצא אפוא, כי גרסת המתלוננת באשר לנסיבות חבלתה, כפי שנאמרה בסמוך לאחר האירוע, עדיפה על פני הגרסה שהנאשם מנסה למצוא בעדות המתלוננת בבית המשפט. משכך, יש מקום לקביעת ממצאים בהתאם לאמרות מוקדמות אלה של המתלוננת, בין לפי סעיף 10(1) לפקודת הראיות, ובין לפי סעיף 10א לפקודה. השימוש בסעיף 10(1) מאפשר לקבל את אמרותיה של המתלוננת לעדה פיליפס, לראש צוות האמבולנס, לעו"ס שייט, ולשוטרת לוי. ארבע עדות אלו שמעו אמרות של המתלוננת, בהיותה קרבן אלימות, הנוגעות למעשה האלימות ולאופן גרימתו, כפי שנאמרו בסמוך לאחריו. לנוכח הבעייתיות הרבה בעדותה של המתלוננת בבית המשפט, לא רק כאשר היא משוות אל הדברים שאמרה בהזדמנויות קודמות אלא אף בעמדה בפני
עצמה בשל חוסר העקביות בגוף העדות, מן הראוי להעדיף את האמרות הקודמות על פני העדות. מאותו הטעם יש לקבל את עדותה של העו"ס שייט בדבר הדברים ששמעה מהמתלוננת, שכן בנסיבות המתוארות "הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף על הענין שיש שלא לגלותה" (סעיף 50א(א) לפקודת הראיות). בכל מקרה, גם אם משקלן של האמרות אינו מגיע עד כדי ביסוס מסקנה מפלילה עליהן לבדן, יש בהן לשמש חיזוק לשתי ההודעות הכתובות שהמתלוננת מסרה במשטרה ימים ספורים לאחר האירוע (3.11.08 ו- 4.11.08), בהן שבה וטענה כי הנאשם הוא זה שהכה אותה וגרם לה לשבר בלסת. לגבי שתי הודעות כתובות אלו מתקיימים כל תנאי הקבילות לפי סעיף 10א(א). בהתאם לסעיף 10א(ג) לפקודה מן הראוי להעדיפן על פני העדות "לנוכח נסיבות הענין, לרבות נסיבות מתן האמרה, הראיות שהובאו במשפט, התנהגות העד במשפט ואותות האמת שנתגלו במהלך המשפט". כל אלו פורטו לעיל, ויש בהם להצדיק את קביעת הממצאים על פי ההודעות המוקדמות חרף העדות הסותרת.

18.
שלא כפי שטוען הנאשם, ניתן ליישב את דברי המתלוננת לעדה פיליפס עם דבריה לשוטרת לוי. העדה פיליפס ראתה את המתלוננת יוצאת מהמונית כשהיא כבר פצועה, ולא את יציאת המתלוננת מרכב חברו של הנאשם – אותה תיארה המתלוננת בפני
השוטרת לוי – שלאחריה הכה הנאשם את המתלוננת. מדובר בשתי יציאות שונות משני כלי רכב שונים. דבריה של המתלוננת לפיליפס לפיהם החבר שלה הכה אותה בבית קברות מספר דקות קודם לכן, אינם עומדים בסתירה לדבריה לשוטרת לוי לפיהם ההכאה אירעה ליד בית קברות לאחר שירדה מהרכב של חברו של הנאשם, והנאשם השיג אותה במנוסתה ונתן לה את מכת האגרוף. יצוין כי עדותה של המתלוננת בבית המשפט מתארת אף היא שתי יציאות משני כלי הרכב: פעם אחת יציאה מרכב חברו של הנאשם, שלאחריה אירעה הפציעה (עמ' 115-116 לפרוטוקול), ולאחר מכן עליה של המתלוננת על מונית ויציאתה ממנה תוך כדי הנסיעה, שלאחריה פגשה את פיליפס (שם, עמ' 116).

19.
המסקנה הצומחת מן הראיות, בדבר הוכחת אשמתו של הנאשם בגרימת השבר בלסת מעבר לספק סביר, שרירה וקיימת חרף מחדלי החקירה עליהם הצביע הנאשם, שלפחות לגבי חלק מהם הביקורת מוצדקת וטוב היה אלמלא התרחשו. יחד עם זאת, וכידוע, עצם קיומו של מחדל חקירתי אין בו כדי למנוע מסקנה מרשיעה, שכן הכול תלוי במידת ההשפעה של המחדל על הגנת הנאשם. במקרה שלפנינו כוחן של המסקנות הנלמדות מאמרותיה ומהודעותיה של המתלוננת, על רקע העדויות האובייקטיביות והכשלים בעדותה בפני
בית המשפט, רב כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לספק סביר, גם בהנחה שפעולות החקירה שלא התבצעו כיאות היו מתבצעות. מן הראוי להזכיר בהקשר זה את שינויי הגרסה של הנאשם בנקודות שונות (כפי שפורט לעיל); את היזקקותו לטענה כבושה בדבר מקום הימצאותו בשעת האירוע, שלא הוזכרה לא בחקירתו במשטרה ולא בתשובתו לכתב האישום; ואת ניסיונו לגרום לכך שהמתלוננת לא תעיד נגדו, הן בשיחת הטלפון מבית המעצר והן בסימון שעשה לה בעומדה לפני דלת אולם בית המשפט. יש באלה כדי להוות משקל נגדי למחדלי החקירה הנטענים.


20.
החלטת בית משפט השלום בב"ש 8279/08 ניתנה במסגרת דיון בבקשה למעצרו של הנאשם עד תום ההליכים בת"פ 5117/08. אשר על כן, לא יכולה להישמע מפי הנאשם טענה בדבר הבנת ההחלטה כמוגבלת ל-180 יום. ההחלטה אינה מזכירה הגבלה כלשהי בזמן, לא 180 יום ולא כל פרק זמן קצוב אחר. הגבלה של 180 יום קבועה בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996, בסעיף 58, לגבי תוקפה של ערובה ותנאי שחרור בערובה שנקבעו בטרם הגשת כתב אישום. משעה שהוגש כתב אישום, כפי שהדבר הוא בענייננו, פשיטא שתוקף תנאי השחרור בבקשת מעצר עד תום ההליכים, אף הוא עד תום ההליכים. אלמלא היה דבר זה ברור גם לנאשם, שהיה מיוצג, היה הוא פונה אל בית משפט השלום בבקשה לקבל לידיו חזרה את הפיקדון במזומן בסך 2,000 ₪ אותו הפקיד על פי החלטת השחרור הנזכרת. בפועל לא פנה הנאשם בבקשה כזו, ובכך הוכחה נוספת כי גם הוא הבין את הדברים כמתואר.

כפועל יוצא מן האמור, במועד האירוע בו חבל הנאשם במתלוננת, בוצעה על ידו גם עבירה של הפרת התנאי עליו הורה בית המשפט בהחלטת השחרור, שאסר על הנאשם כל מגע עם המתלוננת, וציווה עליו שלא להתקרב אליה למרחק הנמוך מ-100 מטרים. לאמתו של דבר, ניתן להרשיע את הנאשם באי-קיום ההחלטה, גם בלא הרשעתו בתקיפת המתלוננת. זאת על פי דבריו שלו בעדותו בבית המשפט, לפיהם במהלך החודשים שחלפו לאחר האירוע ועד למעצרו הוא נפגש עם המתלוננת והבחין בכך שהלסת שלה מקובעת בברזלים (עמ' 127 לפרוטוקול).

21.
בקשת המאשימה להרשעת הנאשם בעבירה נוספת של שיבוש מהלכי משפט, נדחית. בקשה זו הועלתה לראשונה בסיכומים, ואינני סבור כי "ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן" נגדה, כנדרש בסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982.

22.
לאור כל האמור החלטתי להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום המתוקן.


ניתן היום, י"א בחשון תש"ע (29 באוקטובר 2009), במעמד הצדדים.



משה סובל
, שופט



ב"כ הצדדים
: נבקש לדחות את הטיעונים לעונש למועד אחר.

החלטה


הטיעונים לעונש יישמעו ביום 24.11.09 שעה 10:00.
המזכירות

תזמין את הנאשם באמצעות שב"ס.
המזכירות

תזמין מתורגמן לערבית.

ניתנה היום, י"א בחשון תש"ע (29 באוקטובר 2009), במעמד הצדדים.


משה סובל
, שופט









פ בית משפט מחוזי 328/09 מדינת ישראל נ' מוחמד אבו כף (פורסם ב-ֽ 29/10/2009)