פסקי דין על אלה גורן | פסקי דין על ורד טליה | פסקי דין על מאיה דגן | פסקי דין על מור גונן ואח' | פסקי דין על הסוכנות היהודית לארץ ישראל | פסקי דין על קיבוץ חנתון אגודה שיתופית | פסקי דין על שגיא מירום ואח' |

12570-03/09 א     29/10/2009




א 12570-03/09 אלה גורן, ורד טליה, מאיה דגן, מור גונן ואח' נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל, קיבוץ חנתון אגודה שיתופית, שגיא מירום ואח'





בפני

כב' השופט ערפאת טאהא

תובעים
1. אלה גורן

2. ורד טליה

3. מאיה דגן

4. מור גונן
5. נעם סולומון
6. אסף אחיטוב
7. גור שפיגל
8. יערית מילמן
9. ריקי לוי
10. רן בן שבת
11. תמיר צייגר
12. איל צרצ'יצקי
13. איתן דרור
14. אלעד פלג
15. ארז אליהו
16. גיל פלוטקין
17. גלעד חזרתי
18. לירון מרגלית
19. מורן כהן
20. מיכל דדון
21. מיכל רוזן
22. נתנאלה אוסלנדר
23. עדי גולן
24. רונה צביבך
25. שי איזקוב
26. תמר צרפתי
27. אנדי יואב ושירה

נגד

הנתבעים
1. הסוכנות היהודית לארץ ישראל

3. קיבוץ חנתון אגודה שיתופית

4. שגיא מירום
5. אנדי יואב ושירה
6. אנדי עזרא ואביגיל
7. רוני ומיכל ויין
8. ג'אול וסוזנה לוי
9. דוד וגבי בריקסטון
10. מיכאל בן דוד
11. אריאלה ומנשה ברטוב
12. מרסיה ויניב גליקסמן
13. עודד ויעלה מזור
14. נועה ונחשון פשביין
15. אריאל ולאה בלום
16. סטיב וגיודי גריי
17. יונתן סיידוף
18. אתי וישראל סרוק
19. נורית ואבי גוביס-דויטש
20. אריאל והדס עמית
21. איתי ולוטם ויינגרטן

החלטה

לפני שתי בקשות לסילוק התביעה על הסף, האחת הוגשה על ידי הנתבעים 4 – 20 והשנייה הוגשה על ידי הנתבעים 2 ו-3.

רקע

1. ביום 22.3.09 הגישו התובעים נגד המבקשים ונגד נתבעים נוספים את תביעתם דנן, בה הם עתרו למתן צו מניעה קבוע, האוסר על הנתבעים לפנותם מהדירות בהן הם גרים בקיבוץ חנתון. כמו כן עתרו התובעים לסעד הצהרתי שעניינו זכויות שהוקנו להם, על פי הנטען, מכוח חוק המועמדים להתיישבות חקלאית התשי"ג – 1953 (להלן: "חוק ההתיישבות").

2. התובעים הם חברי תנועת הנוער העובד והלומד (להלן: "הנוע"ל"), אשר נשלחו להתיישב בקיבוץ חנתון (להלן: "הקיבוץ") בשנים 2003 – 2004 ע"י התנועה הקיבוצית המאוחדת (להלן: "התק"מ"). חלק מהתובעים התקבלו כמועמדים בקיבוץ, אולם חברותם לא אושרה על ידי האסיפה הכללית.

לאחר זמן מה, הגיע הקיבוץ למצב כלכלי ודמוגראפי קשה, אשר בעקבותיו מונה ביום 22.10.06, ע"י רשם האגודות השיתופיות, הנתבע מס' 3 כמפרק מפעיל לקיבוץ (להלן: "המפרק"). בהחלטת המינוי נקבע על ידי הרשם, בין היתר, כי המפרק יפעל לייצובו הכלכלי של הקיבוץ, למניעת ההפסד המצטבר ולקליטת חברים חדשים אשר יתרמו לחיזוק הקיבוץ מבחינה כלכלית וחברתית יחדיו.

3. הנתבעים 4 – 20 הם המצטרפים החדשים לקיבוץ, אשר נקלטו על ידי המפרק ורכשו באמצעותו זכויות במקרקעי הקיבוץ.

4. בכתב התביעה טענו התובעים, כי הם "מועמדים" כמשמעות מונח זה בחוק ההתיישבות ועל כן, עתרו למתן סעד הצהרתי לפיו: א. לתובעים מעמד לפי חוק ההתיישבות וזכות לשבת בקיבוץ ולקיים בו אורח חיים קיבוצי-שיתופי. ב. לתובעים זכות לנחלות בקיבוץ ולא ניתן לפנות אותם או לסלק את ידם מהקיבוץ. ג. זכותם של התובעים להקצאת נחלות בקיבוץ קודמת וגוברת על כל זכות או הסכם העומדים לזכותם של הנתבעים 4 - 20. ד. על המפרק להימנע משיווק או מכירת מגרשים בקיבוץ וזאת עד לאחר הקצאת מלוא הנחלות להם זכאים התובעים. ה. על הסוכנות להקצות לתובעים נחלות בקיבוץ, ולחילופין – להקצות להם נחלות חלופיות ביישוב חקלאי אחר.

הליכים קודמים בין הצדדים

5. לאחר כניסתו לתפקיד הגיש המפרק לרשם האגודות השיתופיות בקשות שונות למתן הוראות ולאישור פעולותיו, בין היתר לאשר שינוי סיווג הקיבוץ לקיבוץ מתחדש ואישור להתחיל בקליטת חברים חדשים לקיבוץ עפ"י הסכמי הצטרפות.

בתגובה לבקשות המפרק נקטו חברי הנוע"ל והתק"ם שורה של הליכים אצל רשם האגודות השיתופיות. במסגרת בקשה למתן הוראות מיום 28.7.08 התבקש הרשם, בין היתר, להורות למפרק לא לפנות גרעיני הנוע"ל מדירותיהם, לא להתקשר עם צד ג' כלשהו ולא לקלוט חברים חדשים לקיבוץ, אם וככל שהוא עלול לפגוע באפשרות הקליטה של חברי הנוע"ל בקיבוץ.

בהחלטתה מיום 7.9.08, אשר ניתנה בין היתר בקשר לבקשה הנ"ל למתן הוראות, קבעה סגנית הרשם, בין היתר, כי "אין בכוונתי בהחלטתי זו לקבוע כל דעה לגבי מעמד התק"מ וגרעין הנוער העובד והלומד, כמו גם הצדדים האחרים לדיון בבקשה, למרות שהעובדות מראות כי 17 המועמדים לא נקלטו לחברות וכי יש בעיה במעמד חברי הנוער העובד והלומד בקיבוץ".

לעניין שאלת קליטתם של חברי הנוע"ל כחברים בקיבוץ, נקבע כי "באשר לחברי הנוע"ל המתגוררים כיום בשטח הקיבוץ: על המפרק להמשיך ולנסות להגיע להסדר קליטה בקיבוץ עם אותם חברי גרעין שהתגוררו דרך קבע בשטח הקיבוץ. הקליטה לא תהיה קבוצתית אלא בדרך של הצגת מועמדות לחברות של כל אחד ואחד בהתאם לתקנון הקיבוץ ותיקוניו...".

6. מאוחר יותר, ביום 23.11.08, התקבלה החלטה נוספת ע"י סגנית הרשם בקשר לבקשה לעיכוב ביצוען של החלטות לשינוי סיווג הקיבוץ לקיבוץ מתחדש ולקליטת חברים חדשים. בדחותה את הבקשות לעיכוב ביצוע נקבע, בין היתר, כי "אין מקום להעדפת מועמדים מטעם התנועה על פני מועמדים אחרים. בעיקר, כאשר הם מנסים להציב תנאים בלתי סבירים לקליטתם האפשרית, בנסיבות הקיימות", וכי "המפרק יפעל לקבלת החברים החדשים על פי ההסכמים שגבש... בעת קליטת החברים החדשים יובא לידיעתם כי המפרק ממשיך בנסיונו למצוא דרך לקבלה למועמדות של חניכי הנוער העובד והלומד" ו "...חניכי הנוער העובד והלומד ימשיכו להתגורר בקיבוץ בתנאים שיקבע המפרק. כל מחלוקת בדבר המשך מגוריהם, בינם ובין המפרק, תובא להכרעתי".

הבקשה לעיכוב ביצוע החלטה זו נדחתה בהחלטה מיום 27.11.08, אשר צויין בה כי "ההחלטה אינה מונעת מן המפרק, כפי המתווה שאישרתי, קליטת מועדמים גם מבין חברי הנוע"ל. קבלתם לחברות תיעשה על פי תקנון הקיבוץ וההסדרים שגובשו, ללא תכתיבים מצד הנוע"ל או התק"מ, כמו דרישתם לחלוקת נכסי הקיבוץ בין מי שעדיין לא חבר (גרעין הנוע"ל) לבין חברי הקיבוץ המבקשים להצטרף".

טענות הצדדים

טענות הנתבעים 4 – 20

7. לטענת הנתבעים, יש לסלק את התביעה נגדם על הסף מכמה טעמים: ראשית, אין לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בתביעה זו מאחר שהיא דנה בענייני פירוק או בעניינים הנלווים למעשה הפירוק – עניינים אשר בסמכות רשם האגודות השיתופיות. שנית, במסגרת החלטות רשם האגודות השיתופיות הוכרעו הפלוגתאות והסוגיות המועלות ע"י התובעים. לכן, מתקיים מעשה בית דין בקשר עם הפלוגתאות נושא התביעה. שלישית, לא קיימת לתובעים כל עילת תביעה, באשר תביעתם נסמכת על חוק ישן שאין לו כל נפקות לענייננו. רביעית, התביעה הוגשה בשיהוי רב ובחוסר תום לב קיצוני תוך הסתרת עובדות מהותיות מבית המשפט. חמישית, התובעים עושים שימוש לרעה בהליכי משפט ופתחו הליך זה אך ורק משום שהחלטות רשם האגודות השיתופיות לא נשאו חן בעיניהם.

טענות הנתבעים 2 ו-3

8. בבקשתם חזרו הנתבעים 2 ו-3 על הטענות שהועלו ע"י הנתבעים 4 – 20, והוסיפו כי טענתם של חברי הנוע"ל בתובענה זו, שהם זכאים לנחלות בקיבוץ מכוח חוק ההתיישבות, סותרת מניה וביה את הטענות שטענו בפני
רשם האגודות השיתופיות ולפיהם הם זכאים להיקלט בקיבוץ.

טענות התובעים בתגובה לבקשות

9. התובעים העלו בתגובתם שורה של טענות שתמציתן היא כדלקמן: ראשית, התובענה אינה נוגעת להליכי הפירוק אלא בזכותם לשבת בקיבוץ מכח חוק ההתיישבות, ועל כן אין לרשם סמכות עניינית לדון בה. שנית, החלטות סגנית הרשם אינן מהוות מעשה בית דין שכן לא מדובר ב

פסק דין
של בית משפט, מה גם שבענייננו כלל לא מתקיימים התנאים לביסוס הטענות של השתק עילה והשתק פלוגתא. שלישית, טענת התובעים לעניין זכאותם לשבת בקיבוץ ולקבל נחלות בקיבוץ, אינה עומדת בסתירה לדרישתם בעבר להיקלט כחברים בקיבוץ. מכאן, לא מתקיים בענייננו השתק שיפוטי. רביעית, אין כל שיהוי בהגשת התובענה. בתובענה זו לא מבוקש כי יידונו העניינים שנידונו בפני
סגנית הרשם.

התשובה לתגובת התובעים

10. במסגרת התשובה לתגובה טענו הנתבעים 4 – 20, כי התובעים עושים הפרדה מלאכותית בין הזכות לנחלות מתוקף חוק ההתיישבות לבין החברות באגודה השיתופית. הפרדה זו אינה יכולה להתקיים והיא באה לעולם רק על מנת ליצור "יש מאין" תשתית משפטית שתאפשר פנייה לבית משפט זה.

הנתבעים 2 ו-3 חזרו על טענותיהם אשר הועלו בבקשה והוסיפו את הטענה כי תביעתם של התובעים מיוסדת על טענה לזכויות במקרקעי הקיבוץ. מכאן, הם בגדר נושים של הקיבוץ ולפי הדין הם היו צריכים להגיש תביעת חוב למפרק, תביעה אשר הערעור עליה בסמכות רשם האגודות השיתופיות, דבר שלא נעשה כאן. לפיכך, אין לאפשר להם לעקוף הליך זה בדרך של הגשת תובענה עצמאית לבית המשפט.

דיון והכרעה

11. לאחר עיון בבקשות, בתגובה, בתשובות לתגובה ובכל המסמכים הרלבנטיים, נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל באופן חלקי. להלן אתייחס בנפרד לכל אחד ואחד מהסעדים שנתבעו בכתב התביעה, ואתייחס לטענות השונות שהעלו הצדדים כפי שפורט לעיל.
מעמד התובעים על פי חוק ההתיישנות

12. התובעים עותרים, בין היתר, להצהיר כי יש להם מעמד וזכות לשבת בקיבוץ לפי חוק ההתיישבות. ההכרעה בסוגיה זו מחייבת בירור עובדתי באשר למעמדם של התובעים בקיבוץ ובאשר לזכויותיהם על פי חוק ההתיישבות. כב' סגנית הרשם לא הכריעה בעניין זה בהחלטותיה השונות. היא אף ציינה במפורש בהחלטתה מיום 7.9.08, כי אין בכוונתה להחליט ולקבוע כל קביעה לגבי מעמדם של חברי הנוע"ל. לפיכך, אין בידי לקבל את טענת הנתבעים לעניין השתק עילה, השתק פלוגתא והשתק שיפוטי.

13. אין בידי גם לקבל את טענת הנתבעים שהסמכות לדון במעמדם של התובעים על פי חוק ההתיישנות נתונה לרשם האגודות וסבורני, כי הסמכות לדון בסוגיה זו נתונה בידי בית משפט זה. כפי שיפורט להלן, חוק ההתיישנות אינו מקנה לתובעים, בהנחה שה נכנסים לגדרו, זכויות קנייניות, אלא מדובר בהצהרה על זכויות אובליגטוריות בלבד, אשר מהווה מחסום דיוני מפני פינויים מהקיבוץ.

14. המבקשים טוענים כי, הסמכות העניינית הבלעדית לדון בתובענות נגד המפרק נתונה ע"פ הדין לרשם האגודות השיתופיות. הם מסתמכים בטענתם זו על הוראת סעיף 48 (ג) אשר קובעת:

"(ג)... פירוק העסקים יתנהל בפיקוחו היחיד של הרשם, ולמרות כל דבר האמור בסעיף 46 בנוגע לזמן אשר בו יינתן תוקף לצו פירוק עסקים. תהא למפרק הסמכות לקנות חזקה מיד בכל הנכסים השייכים לאגודה ובכל הפנקסים ושאר המסמכים השייכים לעסקה ולנהל את עסקי האגודה ככל שיהא צורך בכך לשם פירוק עסקיה של האגודה בדרך שיש בה מן התועלת".

לטענת המבקשים, מאחר שבמקרה דנן מונה מפרק לאגודה בהתאם לסעיף 46, מוסמך המפרק, או הרשם לפי העניין, לקבוע את זכויות וחובות הנושים למיניהם, לרבות התובעים ולתת צו פינוי, אם נראה לו הדבר.

15. אין בידי לקבל פרשנות זו של המבקשים. הסמכות של המפרק לתפוס חזקה בכל הנכסים השייכים לאגודה מוגבלת לאותם נכסים שבמועד מתן צו הפירוק היו בחזקת האגודה. סמכות זו אינה נוגעת לאותם נכסים, אשר מוחזקים על ידי צד שלישי, בין מכוח הדין, הסכם בין האגודה לבין אותו צד שלישי, ובין מטעם אחר. החוק לא התכוון להעניק למפרק סמכות לעשות דין לעצמו ולקבל בכוח חזקה בנכסים, שלא היו בחזקת האגודה בעת מתן צו הפירוק.

הטעם לכך הוא שמרגע בו ממונה מפרק, נכנס המפרק לנעליה של האגודה, ומוקנות לו כל הסמכויות והזכויות שהיו בידי האגודה ערב מתן צו הפירוק. על כן, מרגע מתן צו הפירוק מוסמך המפרק לתפוס חזקה בכל נכס בו החזיקה האגודה ערב צו הפירוק ולנהל את עסקי האגודה במקומה.

במקרים בהם נכס מוחזק בידי צד שלישי, והמפרק טוען לזכויות באותו נכס ומבקש לתפוס בו חזקה, הוא חייב להגיש תובענה אזרחית רגילה נגד אותו צד ולדרוש את השבת הנכס אם מדובר בנכס נייד, ולפנות את הנכס אם מדובר במקרקעין. כאמור, למפרק לא ניתנה הסמכות לקבוע זכויות של צדדים שלישיים במקרקעין של האגודה, לא ניתנה לו סמכות לקבוע את מעמדם של התובעים על פי חוק ההתיישבות, וסמכות זו נתונה לבית המשפט האזרחי בהתאם לשווי התביעה או מהותה.

16. לעניין סמכויות הרשם קובע סעיף 48, כי פירוק העסקים של האגודה יתנהל בפיקוחו היחיד של הרשם. מכאן מבקשים המבקשים לקבוע, כי גם הסמכות להכריע במעמדם של התובעים לעניין חוק ההתיישבות נתונה לרשם, וכי אין לבית משפט זה סמכות לדון בתובענה דנן.

גם לטענה זו אינני מסכים. בע"א 136/50 עזבון המנוח אהרן בצלאל זיברט נ' אגודה הדדית בית ונחלה התייחס בית המשפט העליון להיקף סמכותו של רשם האגודות וקבע, כי הדרך היחידה לבירור תביעות נגד האגודה היא בהגשת תביעת חוב למפרק. הטעם לכך הוא שאם יתאפשר לנושים להגיש תביעות לבית המשפט, "תיגרם ערבוביה: תביעות תתבררנה מקצתן בפני
המפרק, ומקצתן בבית-המשפט, או אפילו בפני
שניהם גם יחד, בזה אחר זה, אם נושה לא בא על סיפוקו בדרך בה הלך תחילה, וכך תסוכל כוונת המחוקק למסור בידי הרשם את "הפיקוח היחיד" על הפירוק".

יחד עם זאת נקבע באותו

פסק דין
, כי "יתוארו אמנם מקרים יוצאים מן הכלל, בהם לא ישלול הפירוק מתובע את זכות הפניה לבית המשפט, כיון שזכותו אינה כפופה לפירוק, כמו זכותו של נושה המחזיק בביטחון כגון משכנתא, או זכותם של המערערים לדרוש ביצוע בעין מאת המשיב מס' 3 – שאליו עברה האדמה – כאשר מן ההכרח הוא לצרף את המפרק כבעל דין לתביעה נגד המשיב מס' 3, אך אנו בכלל לא ביוצאים ממנו עסקינן".

על אותה הלכה חזר בית המשפט העליון בע"א 422/58 מיכאל בן שמש נ' הלואה וחסכון כפר סבא, פ"ד יג, 2060, וכן בע"א 187/67 לחם מאפיה קואופרטיבית בראשון לציון בע"מ (בפירוק) נ' יעקב פאר וישראל קייזמן, פ"ד כא(2) עמ' 298. בשני פסקי דין אלה נידונו תביעות כספיות נגד האגודה, ובשל כך נקבע, כי הסמכות לדון בהן נתונה למפרק ולרשם האגודות.

17. בענייננו, מדובר בתביעה המבוססת על חוק ההתיישבות ושמטרתה לברר את זכויותיהם של התובעים על פי אותו חוק. אין המדובר בתביעה כספית נגד האגודה, שהדיון בה נתון לסמכותם של המפרק ושל הרשם, אלא בזכויות שימוש וחזקה במקרקעי האגודה. תביעות אלה אינן נוגעות להליכי הפירוק, ואינן צריכות להתברר בפני
המפרק או הרשם.

כפי שיובהר להלן, ההכרה במעמדם של התובעים על פי חוק ההתיישבות, אפילו תתקבל תביעתם, אינה מקנה להם זכויות מהותיות בנכסי האגודה, ואינה מפחיתה מנכסי האגודה. דומה המקרה שלנו לנושה אשר זכותו מובטחת בשעבוד או משכנתא. לצורך קביעת סדר העדיפות ומתן תוקף לשעבוד, רשאי אותו נושה לפנות לבית המשפט בתביעה מתאימה. כך הוא המצב בענייננו. התובעים טוענים, כי הם מחזיקים כדין במקרקעין של האגודה מכוח חוק ההתיישבות. מחלוקת זו אינה נוגעת במישרין להליכי הפירוק, ועל כן מוסמך בית משפט זה לדון בה.

18. מכל האמור עולה, כי מוסמך בית משפט זה לדון במעמדם של התובעים בהתאם לחוק ההתיישנות ובשאלה אם הם קנו זכויות כלשהן על פי אותו חוק.

זכות התובעים לנחלות בקיבוץ – האומנם?

19. התובעים עותרים למתן

פסק דין
הצהרתי, לפיו הם זכאים לנחלות בקיבוץ, וזאת מכוח חוק ההתיישנות.

אין ממש בטענה זו. מעיון בחוק ההתיישבות עולה, כי אין בו שום זכר לזכות המועמדים על פיו לנחלות בקיבוץ. חוק ההתיישבות עוסק בפרוצדורת הרחקת מועמד מישוב חקלאי, לאחר שלוש שנות התיישבותו הראשונות.

סעיף 2 לחוק ההתיישבות קובע: "אפשר להרחיק מועמד מישוב חקלאי על פי הוראות חוק זה, אם התביעה להרחקתו הוגשה לפני שמלאו שלוש שנים להתישבותו בישוב". סעיף 3(א) לחוק ההתיישבות קובע: " שר החקלאות ימנה ועדה אחת או יותר לענין חוק זה". בתביעה להרחקת מועמד מישוב חקלאי רשאית הועדה, בכפוף לסייגים הקבועים בסעיף 6 , לדחות את התביעה או להרחיק את המועמד מהישוב ( ראה: סעיפים 5 ו- 6 לחוק ההתיישבות).

אין בחוק ההתיישנות כל זכר להקניית זכויות בנחלות למי שנכנס לגדרו. כל אשר קובע חוק ההתיישנות הוא שבית המשפט, או ועדה שהוקמה על פיו, רשאים לדחות תביעת פינוי נגד מועמד שנכנס לגדרו של החוק, או להתנות את הפינוי בתנאים שייראו לו צודקים בנסיבות העניין.

הפרשנות לה טוענים התובעים שכביכול חוק ההתיישבות מקנה להם זכויות לנחלות בקיבוץ, פוגעת באופן חמור ביותר בזכויות הקניין של האגודה וחבריה, והיא אינה מתיישבת עם ההלכה הקובעת, כי על בית המשפט לפרש את החוק והתקנות ברוח הוראות חוק יסוד (ראו: בש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, מט (3) 355, בעמ' 375). ההכרה בזכותם של התובעים לנחלות בקיבוץ פוגעת בלב לבה של הזכות לקניין שהינה זכות חוקתית אשר הפגיעה בה מחייבת משנה זהירות. לעניין מעמדה של זכות הקניין, נקבע בבג"ץ 5091/91 מאזן חסן זכי נוסייבה ואח'

נ' שר האוצר ואח'

, תק-על 94(3), 1765, עמ' 1767, כי:

"זכות הקניין הינה מזכויות היסוד של האדם בישראל. זהו עקרון מושרש ומקובל עלינו מזה כבר, ובית משפט זה נתן לו ביטוי ברור בפסיקתו העקבית במרוצת השנים. כך למשל בבג"צ 274/88 אמיתי נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, המרכז, פ"ד מב (4) 89נאמר בעמ' 93: " זכות הקניין היא מזכויות היסוד של האדם בישראל, ועל כן אין לפגוע בה ללא הוראה מפורשת בדין ".

עקרון זה זכה לעיגון סטטוטורי בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, הקובע בסעיף 3 כי "אין פוגעים בקנינו של אדם". באשר להיקפה החוקתי של זכות הקניין נקבע בבג"ץ 2390/96 יהודית קרסיק ואח'

נ' מדינת ישראל ואח'

, פ"ד נה(2), 625, בעמ' 698:

"בשנת תשנ"ב-1992 חל שינוי מהותי במעמד המשפטי של זכות הקניין בישראל. חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, שנחקק אותה שנה, נקבע בסעיף 3 לאמור: "אין פוגעים בקנינו של אדם". אמנם סעיף זה אינו עומד בפני
עצמו, אלא הוא משתלב בסעיפים אחרים של חוק היסוד, ובהם סעיף 8 ("פיסקת ההגבלה") המתיר לפגוע בזכויות היסוד, ובהן זכות הקניין, בתנאים מסוימים: פגיעה בחוק (או לפי חוק מכוח הסמכה מפורשת בו) ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש. עם זאת, כפי שנפסק, חוק היסוד העלה את זכות הקניין במדרגות הפירמידה של הנורמות המשפטיות והציב אותה בפסגה: הוא עשה אותה לא רק זכות יסוד, אלא גם זכות חוקתית".

העלאת זכות הקניין למדרג העל בפירמידת הנורמות המשפטיות, מחייבת משנה זהירות כשפוגעים בה. לעניין זה נקבע:

" נטיעתה של זכות הקניין בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו מחייבת אותנו לחזק – ובאורח ניכר – את ההגנה על קניינו של היחיד. חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו מורנו – בסעיף 3 בו – כי "אין פוגעים בקנינו של אדם", וקביעה זו שבחוק-יסוד – על ההגבלות המתחייבות מתוך חוק-היסוד גופו – משמיעה אותנו בלשון ברורה ערכו של קניין היחיד מהו. נשקיף על זכות הקניין של היחיד מבעד לפריסמה של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, וידענו כי הדוקטרינה שומרת-הזיקה – לאמור: דוקטרינה שכל-כולה ומעיקרה לא נועדה אלא להגנת קניינו של היחיד – זכתה בתנא דמסייע מן המעלה הראשונה (תרתי-משמע)" (בג"צ יהודית קרסיק דלעיל, עמ' 649).

מאחר שחוק ההתיישבות אינו מקנה, לא במפורש ולא במשתמע, לתובעים זכויות קנייניות כלשהן בנחלות הקיבוץ, ומאחר שהפרשנות לה טוענים התובעים אינה מתיישבת עם חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ועם מעמד העל שהקנה חוק היסוד וההלכה הפסוקה לזכות הקניין, אין באפשרותי לקבל את הפרשנות לה טוענים התובעים.

20. מכל האמור עולה, כי יש לדחות את התביעה, ככל שהיא נוגעת למתן

פסק דין
הצהרתי, לפיו התובעים זכאים לנחלות בקיבוץ.

21. אין בסיס גם לטענה, כי זכותם של התובעים להקצאת נחלות בקיבוץ קודמת וגוברת על זכויותיהם של הנתבעים. כאמור, אין בחוק ההתיישבות זכר לזכות כזו, ועל כן דין הטענה להידחות מטעם זה בלבד.

יתרה מכך, טענה זו הועלתה במסגרת הליכי הפירוק והיא הוכרעה ע"י סגנית הרשמת בהחלטתה מיום 23.11.08, עת קבעה כי "אין מקום להעדפת מועמדים מטעם התנועה על פני מועמדים אחרים. בעיקר, כאשר הם מנסים להציב תנאים בלתי סבירים לקליטתם האפשרית, בנסיבות הקיימות", וכי "המפרק יפעל לקבלת החברים החדשים על פי ההסכמים שגיבש...בעת קליטת החברים החדשים יובא לידיעתם כי המפרק ממשיך בניסיונו למצוא דרך לקבלה למועמדות של חניכי הנוער העובד והלומד".

מאחר הטענה אינה נכונה לגופה ומאחר שהיא כבר הוכרעה על ידי סגנית הרשמת, אין עוד מקום לדון בסעד זה.

פינוי התובעים מן הקיבוץ

22. נושא פינויים של התובעים מן הקיבוץ עלה בהליכים שהתנהלו בפני
רשם האגודות, אך כאמור סגנית הרשמת לא הכריעה במחלוקת זו בין הצדדים, וקבעה כי בשלב זה אינה מורה על פינויים. אינני נכנס לשאלה אם סגנית הרשמת מוסמכת להורות על פינוי התובעים מהקיבוץ, אך ברור הוא כי הנתבעים אינם מתכוונים לפנות את התובעים בכוח, וכי הם מבקשים צו של סגנית הרשמת לפינויים.

עולה, אם כך, כי מדובר בעצם בבקשה שבמהותה מתבקש בית משפט זה לתת צו מניעה האוסר על רשם האגודות השיתופיות לתת צו פינוי. אין לבית משפט זה סמכות לדון בסמכויותיהם של ערכאות גופים אחרים הפועלים על פי דין, ואין הוא מוסמך להורות לרשם להחליט באופן זה או אחר. הסמכות לתקוף החלטות של הרשם או סגניתו נתונה אך ורק לבג"צ, ולא לבית משפט השלום.

יחד עם זאת, מובהר כי לקיבוץ אין זכות לפנות את התובעים בכוח בדרך של עשיית דין עצמי, אלא בהתאם להחלטה של ערכאה מוסמכת.

שיווק מגרשים בקיבוץ

23. בתביעתם עתרו התובעים למתן צו האוסר על המפרק להימנע משיווק ו/או מכירת מגרשים בקיבוץ. כפי שפורט לעיל, אין לתובעים זכויות קנייניות בנחלות בקיבוץ, ולכן אין להם מעמד לבקש שהמפרק ימנע ממכירת נכסים.

יתרה מכך, הדרך לתקוף החלטות המפרק היא ע"י הגשת ערעור לרשם האגודות השיתופיות ולא בדרך של הגשת תובענה לבית משפט זה.
סעיף 34 לתקנות האגודות השיתופיות (פירוק), תשמ"ד – 1984, קובע:

" (א) הרואה עצמו נפגע מהחלטת מפרק רשאי תוך ששים ימים מיום קבלת ההחלטה לערער עליה בכתב בפני
הרשם, עם העתק למפרק.
(ב) הזמין הרשם את המפרק להופיע בפני
ו בדיון בערעור, חייב המפרק להופיע במועד שנקבע בהזמנת הרשם.
(ג) הרשם רשאי להחזיר למפרק את העניין שבשלו הוגש ערעור, כדי שידון בו מחדש וייתן החלטה מנומקת נוספת בו.
(ד) הרשם רשאי בדיון בערעור, להחליט, לפי שיקול דעתו, אם לשמוע עדים או לקבל ראיות אחרות".

הנה כי כן, מי שרואה עצמו נפגע על ידי החלטה או פעולה של המפרק, עליו להגיש ערעור למפרק, ואין הוא רשאי להגיש תובענה לבית המשפט.

24. אין ממש ביתר הטענות אשר הועלו ע"י הנתבעים.

25. אשר על כן, אני מורה על דחיית התביעה נגד הנתבעים 2 ו- 3 ונגד הנתבעים 4 – 20.
התביעה נגד הנתבעים 1 ו-2 תישאר על כנה, ככל שעניינה הסעד המבוקש בסעיף 97.1 לכתב התביעה שעניינו הצהרה על מעמדם של התובעים בהתאם לחוק ההתיישבות. התביעה נגד הנתבעים 1 ו- 2 למתן יתר הסעדים נדחית אף היא.

26. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ניתנה היום, י"א תשרי תש"ע, 29 ספטמבר 2009, בהעדר הצדדים.

בית משפט השלום בנצרת
29 ספטמבר 2009
ת"א 12570-03-09 גורן ואח'

נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל
ואח'

עמוד 1 מתוך 13








א בית משפט שלום 12570-03/09 אלה גורן, ורד טליה, מאיה דגן, מור גונן ואח' נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל, קיבוץ חנתון אגודה שיתופית, שגיא מירום ואח' (פורסם ב-ֽ 29/10/2009)