פסקי דין על יצחק מתניה | פסקי דין על גבריאל לולו | פסקי דין על סאלם לולו | פסקי דין על תמר לולו ואח' |

7132/02 א     26/01/2009




א 7132/02 יצחק מתניה נ' גבריאל לולו, סאלם לולו, תמר לולו ואח'








בית משפט השלום בפתח תקווה

ת"א 7132-02 מתניה נ' לולו ואח'



26 ינואר 2009



בפני

כב' השופטת
שירי רפאלי


תובעים

1
.
יצחק מתניה


נגד


נתבעים

1. גבריאל לולו
2. סאלם לולו
3. תמר לולו
4. עזריאל לולו
5. שלמה בושרי - נמחק




פסק דין

1.
עניינה של התביעה בנכס הבנוי על חלקה 155 גוש 4271, רח' גלוסקא 34, ראש העין (להלן – "החלקה"). החלקה רשומה על שם רשות הפיתוח. שטחה הכולל של החלקה הוא כ- 5 דונם, ובנויים עליה מבנים שונים. בין היתר בנוי על החלקה מבנה אבן מנדטורי ישן, בעל צורה מלבנית וגג גלילי (להלן – "המבנה הבריטי", תצלומי המבנה הבריטי, כולל תצלומי אויר, צורפו לתיק). הנכס נשוא התביעה שלפני (להלן – "הנכס") בנוי בצמוד לקיר המבנה הבריטי, ושטחו כיום הוא כ- 6 מ'

x
3 מ'. אין חולק כי רוחב הנכס הוא כרוחב המבנה הבריטי, וגגו מעוגל בהתאם לגג המבנה הבריטי. הנכס בנוי כיום מקונסטרוקציית מתכת ועליה לוחות עץ ו/או פחים.

2.
הנתבעים 1 – 4 כולם בני משפחה אחת, משפחת לולו. אין חולק כי בני המשפחה או מי מהם הינם בעלי זכויות בשטח של 840 מ"ר מתוך החלקה. על שטח זה בנוי בית המגורים של המשפחה (חוזה לעניין צורף לתצהיר הגב' תמר לולו). אין חולק כי מר שלום (סאלם) לולו ז"ל, אבי המשפחה, התיישב במקום עוד בשנות החמישים, וניהל מאז עסק במבנה הבריטי.

3.
אין חולק, כי במועדים הרלוונטיים לתביעה ואף בשנים שקדמו לכך, היה המבנה הבריטי מחולק לארבעה חלקים, כאשר שניים מהם הוחזקו על ידי שניים מבני משפחת לולו. אשר לשני החלקים האחרים, התובע טוען כי הללו הוחזקו מקדמת דנא על ידי אלימלך גברא ופלוני מר עטרי. הנתבעים אינם כופרים, למעשה, בנוכחותם של גברא ועטרי במבנה הבריטי, אך למרות זאת הם טוענים כי הם בעלי הזכות הבלעדית להחזיק בחלקה כולה, לרבות המבנה הבריטי כולו והחצר הסובבת אותו.

4.
אין חולק כי הנכס נשוא התובענה נבנה במקורו כצריף עץ בצמוד למבנה הבריטי, עוד בשנות הששים. אמנם קיימת מחלוקת מי הקימו (חממי או בושרי) אך אין חולק כי מאז השנים המוקדמות הוחזק על ידי אפריים בושרי ז"ל, אשר הפעיל בו עסק קטן, עד שבשלב כלשהו נסגר העסק והנכס עמד מאז סגור ושימש לאחסון חפצים.

5.
בין הצדדים מחלוקת בנוגע לבעל הזכות להחזיק בנכס. לטענת התובע, בשנת 1981 העביר בושרי ז"ל את הזכויות בנכס לציון לוי-עטרי, אשר בשנת 1989 העבירן לתובע עצמו. הנתבעים טוענים, כי התובע לא קנה מעולם זכויות בנכס, כי גם ציון לוי-עטרי לא רכש את הזכויות בו וכי התובע אינו אלא פולש.

6.
יצויין, כי תחילה הוגשה התביעה גם כנגד שלמה בושרי, בנו של אפריים בושרי ז"ל, אשר טען כי הזכויות בנכס נותרו של משפחת בושרי ומעולם לא הועברו לאחר. לימים נפטר שלמה בושרי, איש לא הופיע לדיונים מטעמו וביום 15.2.06 נמחקה התביעה נגדו לבקשת התובע.

7.
אין חולק כי בסוף שנת 2001 – תחילת שנת 2002 בוצעו בנכס עבודות בניה ו/או שיפוץ כלשהן. בין הצדדים מחלוקת בנוגע למהות עבודות אלה, היקפן וחוקיותן. לטענת התובע, רק חיזק את הנכס תוך ציפוי קירות העץ בפחים, זאת בעקבות נזק שגרמו לו הנתבעים. כמו כן הודה כי בשנת 2000 יצק בטון בחצר הקדמית, אם כי לדבריו היתה זו רק תוספת לבטון קיים. הנתבעים, טוענים כי במועד זה פלש התובע לנכס, החליף את צריף העץ המקורי בקונסטרוקציית מתכת מצופה פחים, תוך הגדלת שטח הצריף על חשבון החצר האחורית ויצק בטון בצריף ובחצר הקדמית. הנתבעים טוענים כי עבודות אלה בוצעו ללא היתר בניה כדין והיוו פגיעה בזכויותיהם בחלקה.

8.
אין חולק כי ביום 18.12.01 הגיע למקום פקח בניה מטעם הועדה המקומית לתכנון ובניה, אשר רשם בזמן אמת דו"ח (ת/2) כדלקמן:

"בבדיקה באתר נמצא כי נבנתה סככה מברזל וגג פח חדשה צמוד למבנה בריטי ישן כ – 13.0 מ"ר הסככה נבנתה ב – 18.12.01 הסככה נבנתה על משטח בטון חדש בשטח כ – 25 מ"ר.
* בהתאם לשיחה עם מפקח מינהל מקרקעי ישראל יואל, המקום שייך למר מתי יצחק.
*במקום היה מבנה פח ועץ ישן מלא גרוטאות וחפצים לפני הקמת משטח הבטון והסככה. * המקום מחובר למים וחשמל".


9.
אין חולק כי ביום 18.7.02 הוצא לבקשת הועדה לתכנון ובניה במעמד צד אחד צו הפסקה שיפוטי וכן צו למניעת פעולות כנגד התובע. התובע עתר לביטול הצווים. בית המשפט (כב' השופטת א. באום-ניקוטרה) קבע כי לא הוכח במידה מספקת שהתובע מבצע במקום עבודות אותן יש להקפיא באיבן, שכן מדוחות הפקח ניתן ללמוד כי הללו בוצעו כבר בסוף שנת 2001. לפיכך בוטל צו ההפסקה השיפוטי. מאידך התרשם בית המשפט כי התובע אכן מתכוון לעשות שימוש במבנה שלא בהתאם לייעודו, ומשכך הותיר על כנו את הצו הזמני למניעת פעולות (החלטת בית המשפט בהליך זה צורפה לתיק).

10.
אין חולק כי במועד בו ביקר הפקח בנכס, פרץ כבר בין הצדדים סכסוך סוער, אשר התדרדר לטענות הדדיות על איומים ואלימות, וכן לתלונות במשטרה, הכל כמבואר בתצהירים מטעם הצדדים. הנתבעים מודים כי במסגרת חילוקי הדעות עם התובע, בנו תשתית ותקעו עמודי ברזל בחצר האחורית, סמוך מאד לקיר הנכס ובאופן החוסם את פתחו האחורי (ראה ס' 9 לכתב הגנתם מיום 9.2.03 וס' 3.2 לכתב הגנתם מיום 9.6.03. ראה גם עדות הגב' תמר לולו: "הילד שלי לקח ברזלים, שם אותם מחסום שלא יפלוש לנו הלאה. הוא שם את הברזלים ממש ליד הקיר שלו על הפח שעשה" (עמ' 54 לפרוטוקול). תצלום העמודים והקונסטרוקציה שנבנתה על ידי הנתבעים צורף כמוצג ת/1.

11.
ביום 11.11.02 הגיש התובע כנגד הנתבעים את כתב התביעה שלפני, בו עתר כי למתן צו קבוע שיורה לנתבעים 1 - 4 לסלק את עמודי הברזל ותשתית הברזל שהתקינו וכן להימנע מניסיונות לגרום נזק לנכס, מתפיסת חזקה בו, מיצירת מכשולים שימנעו מהתובע גישה לנכס ומכניסה למבנה או לחצרים המשמשים אותו. בנוסף, נתבע מידי הנתבעים 1 – 4 פיצוי בסך של 10,000 ₪ על נזק שגרמו לתובע. בד בבד עם כתב התביעה הגיש התובע גם בקשה לצו זמני (בש"א 4286/02). בדיון שנערך ביום 9.12.02 בבקשה זו, הוסכם כי ייאסר
על הנתבעים או מי מטעמם להיכנס לנכס וכי התובע ישתמש בנכס לאחסון בלבד וייכנס אליו רק פעמיים ביום, זאת עד הכרעה בתיק העיקרי ומבלי לפגוע בטענות הצדדים.

12.
ביום 16.1.03 הגישו הנתבעים 1 – 4 כתב הגנה, בו טענו כי הצריף בשולי המבנה הבריטי הוקם על ידי בושרי ז"ל בשנת 1960, כי שימש אותו תחילה כמסעדה ומכולת ואחר כך לממכר בשמים. לאחר מכן נסגר ושימש את משפחת בושרי לאחסון חפצים עד שנת 2002. בשלב זה פלש אליו לפתע התובע. גם הנתבע 5 הגיש כתב הגנה, בו טען כי ההסכם שהוצג על ידי התובע הינו מזויף, וכן טען כי ככל שרכש ציון לוי עטרי זכויות בחנות מאביו, רכשן לגבי חנות אחרת.

ביום 9.6.03 הגישו הנתבעים 1 – 4 כתב הגנה מתוקן, בו טענו כי הנכס נבנה על החלקה בהסכמת משפחת לולו, בגבולות ידועים ומוסכמים וכי בשנת 1985 עברה החזקה בו מאפרים בושרי המנוח אל בנו שלמה בושרי, שהיה הנתבע 5. הם שבו וטענו כי התובע הגיע למקום רק בשנת 2002, כאשר פלש אל הצריף והרחיבו.

13.
לא למותר לציין, כי במהלך הדיון בסכסוך הציע בית המשפט לצדדים שוב ושוב להסכים ביניהם על הותרת המצב הנוכחי על כנו, תוך שמירת טענות כל הצדדים לעניין זכויותיהם בנכס ובחלקה, אך למרבה הצער הניסיונות לא עלו יפה.

טענות הצדדים

14.
התובע טוען כי הוא בעל הזכות להחזיק בנכס ולהשתמש בו, לאחר שרכש אותן, לדבריו, עוד בשנת 1989, זאת מציון לוי-עטרי, אשר רכשן בשנת 1981 מאפרים בושרי ז"ל. התובע מבאר כי מטרתם היחידה של הצווים המבוקשים על ידו בתביעתו הינה למנוע את הנתבעים מלהפריע לו להשתמש בנכס ולהגיע אליו, כפי שהבהיר ב"כ התובע בדיון מיום 31.5.07, כדלקמן: "אני מבהיר שכל מה שאנחנו מבקשים בתביעה הזאת זה שלא יפריעו לתובע לעבור בחלקה על מנת להיכנס ולצאת מ"הצריף" וכפי שנעשה לכל המשתמשים" (עמ' 2 לפרוטוקול). התובע הבהיר כי ככל שהדברים נוגעים לחצר הגובלת בצריף, טענתו היא כי: "היה לנו מאחורה זיקת מעבר, מאחורי הצריף, היה בעשר וחצי מטר בערך וכך רכשתי את זה וכך היה גם לגברא וכך היה גם לעטרי". לדבריו, הנתבעים מנעו ממנו להשתמש בחצר האחורית ולעבור בה, על ידי עבודות בניה ותקיעת עמודי ברזל בצמוד לקיר האחורי של הנכס.

התובע דוחה את טענת הנתבעים לפיה הגדיל את שטח הצריף בשנת 2001 אגב פלישה לשטחם. לדבריו, רכש את הצריף בשטחו וצורתו הנוכחיים, וכל שעשה בשנת 2002 הוא שיפוץ המבנה הקיים על ידי הצמדת פחים לקירות העץ ותיקון נזקים שעשו הנתבעים או מי מהם.

התובע דוחה את טענת הנתבעים לפיה הזכות להחזיק בחלקה כולה שייכת להם באופן בלעדי, ומציין כי בנוסף אליו מחזיקים בחלקים בחלקה גם אלימלך גברא ועטרי.

לדבריו, הנתבעים פועלים על מנת לסלקו מהשטח ולהשתלט עליו. כך, ביום 21.5.02 פרצו הנתבעים או מי מהם לנכס וגרמו לו נזק תוך שפרצו קיר מקירותיו וחסמו את הגישה לחצר האחורית שלו על ידי הצבת עמודי ברזל ותשתית ברזל ופח מגולוון. בהמשך, התפרעו הנתבעים בכניסה לנכס ואיימו על התובע. בתחילת יולי 2002 מנעו מקרוב משפחתו לתקן את הנזקים שעשו למעטפת הנכס ובאוגוסט 2002 מנעו באיומים ובאלימות את עבודתו במקום של מודד מטעמו. במהלך אוקטובר 2002 הגיע למקום מספר פעמים גם מר בושרי, נתבע 5 לשעבר, יחד עם גברתנים, פרץ את מנעול הנכס והחליפו באחר. לטענת התובע, הנתבעים גרמו לנכס נזקים בסכום של 10,000 ₪, אותו הוא תובע מידם. התובע טוען כי הנתבעים לא הסתפקו בהתנכלויות כלפיו אלא פעלו כך גם כלפי מחזיק אחר בחלק מהמבנה הבריטי, מר אלימלך גברא, אשר הובא על ידו לעדות בעניין זה.

15.
הנתבעים טוענים כי התובע נעדר כל מעמד בנכס על כן גם תביעתו דינה דחיה. לעניין זה הם כופרים בהעברת הזכויות מאפרים בושרי לציון לוי-עטרי וממנו לתובע. אשר למעמדם הם בנכס, הם טוענים, מחד, כי אין להם זכויות בצריף, שכן המחזיק בו, לטענתם היה מאז ומתמיד בושרי ז"ל וצאצאיו. אלא שלטענתם, הצריף של בושרי היה בשטח של 7.62 מ"ר בלבד, בעוד הזכות להחזיק בחלקה כולה נתונה בידיהם באופן בלעדי. על פי טענה זו, בשנת 2002 הרחיב התובע את הצריף לשטח של 18 מ"ר תוך פלישה לשטח החצר האחורית שהוא בחזקתם בלבד ובכך פגע בזכויותיהם. את טענתם זו תמצת ביום 14.5.03 בא כוחם דאז עו"ד בכור (עמ' 2 לפרוטוקול) כדלקמן: "התובע הגדיל את הצריף על שטח הנתבעים, אם יחזיר המבנה לגודלו המקורי אין למרשי תלונות", וכן ראה דברי זהבה לולו בעמ' 3 לפרוטוקול בש"א 4286/02. בהקשר זה טוענים הנתבעים כי היו זכאים להגן על זכויותיהם באמצעות תקיעת עמודי ברזל בחצר האחורית.

אשר לתביעה הכספית, לטענתם יש לדחותה משלא הוכחה.

דיון והכרעה

16.
לאחר ששמעתי את העדים, בחנתי את הראיות והטענות ונתתי דעתי על כל השיקולים היפים לעניין, באתי לכלל דעה כי יש לקבל את תביעת התובע למתן צווים שימנעו את הנתבעים מלהפריע לו משימוש סביר בנכס לרבות החצר הסמוכה לו ולרבות גישה חופשית אליו מכל כיוון. מאידך יש לדחות את תביעתו הכספית. אבאר.

17.
ראשית, יש לדחות את טענת הנתבעים, לפיה הם הזכאים להחזיק באופן בלעדי בכל החלקה ובכל המבנה הבריטי. טענה זו לא הוכחה. אכן, לנתבעים זכות בשטח של 840 מ"ר עליו בנוי בית המגורים של המשפחה, שטח אשר אין חולק כי אינו נוגע לענייננו. כמו כן הוכח כי בני המשפחה מחזיקים בחלקים מהמבנה הבריטי. אך מעבר לכך, אין כל הוכחה לזכות בלעדית כלשהי בחלקים אחרים של החלקה. גם תמר לולו העידה (עמ' 50 לפרוטוקול): "840 מ"ר זה הבית, הבית בבעלות. לגבי ה – 5 דונם שאני טוענת חזקתנו, אין לנו נייר על כך".

הוכח לי באופן משכנע, כי בנוסף לבני משפחת לולו, קיימים מחזיקים נוספים בחלקים מהחלקה ובפרט – במבנה הבריטי ובנכס. המדובר הוא באלימלך גברא, עטרי ובזמנו גם בושרי. קיומם של מחזיקים כאלה במבנה ובנכס עולה היטב מעדויות ציון לוי-עטרי, התובע ואלימלך גברא (עמ' 7 לפרוטוקול), המהימנות בעיני, כדלקמן: "השכן שלי משמאל זה עטרי. יש את מתניה ו"הצריף של בושרי" ואחרי זה יש עטרי ואחרי זה אני ואחרי זה אח של שלום לולו ואחרי זה שלום לולו עצמו ונדמה לי שזהו". תיאור זה עולה בקנה אחד עם הודעת הגב' תמר לולו עצמה במשטרה ביום 4.7.02, כדלקמן: "חלק מהבניין הבריטי הוא שלי, אני קניתי זכות עליו מבן אדם ויש לי חוזה על בנית הנכס. החלק השני של הגיס שלי בשם זכריה לולו, אבל בגלל סכסוך בינו לבין אחי נקבע שמגיע לו המבנה והקירות, אבל האדמה שייכת למנהל מקרקעי ישראל. השטח רשום על שם בעלי בשם לולו סאלם. יש לי את המסמכים בבית. ש: אלימלך גברא אומר שהוא משכיר את המבנה הבריטי לגמילות חסדים והשטח שלו – מה את אומרת על זה?

ת.: יש לו זכות על המבנה, המבנה והקירות שלו. אני רוצה להסביר שיש שם מבנה ארוך בן 4 חדרים, שחלקו שלי לי יש שם חדר ושתי מרפסות. לגברא אלימלך יש שם חדר אחד והמבנה בחלקו שלו אבל האדמה שייכת למקרקעין, למקרקעי ישראל. גברא השכיר את החדר או נתן אותו כמצווה לגמילות חסדים. הוא עשה את זה כדי לתפוס את המקום וזאת זכותו. יש שם עוד חדר סגור של משפחת עטרי. ש: המבנה של הפחונים של מתניה – היכן הוא נמצא? ת: אחרי הבניין של עטרי הוא בנה מפחונים את המקום
".

בעדותה לפני התכחשה הגב' לולו, למרבה הפלא, לעצם חקירתה אי פעם במשטרה, לחתימתה על ההודעה ולדברים שנרשמו בה מפיה. היא העידה: "אם אני נשאלת על ידי בית המשפט האם יתכן כי במשטרה זייפו את החתימה שלי אומרת אולי", וכן: "אני אומרת שקר וכזב, אף פעם לא זומנתי למשטרה ואף לא חקרו אותי כמו שאתה מקריא לי ואף פעם לא שאלו אותי אם אני סגרתי את הדלת של הצריף בפחים וחסמתי את הכניסה של הצריף ועיקמתי את המעטפת של הצריף על ידי מכות, כל זה לא היה" (עמ' 52 לפרוטוקול). איני נותנת אמון בדבריה אלה של העדה, וסבורני כי המסמך המשטרתי משקף דברים כהוויתם. אציין כי עדותה של הגב' לולו היתה רצופה כולה פרכות והיתה בלתי מהימנה גם בחלקיה האחרים. התרשמתי כי מדובר בעדות מגמתית במובהק. לא למותר לציין כי יתר הנתבעים בחרו שלא להעיד. אוסיף ואעיר כבר עתה כי עדותו של מר יאיר בושרי מטעם הנתבעים לא הרשימה אותי כמהימנה ומשכנעת אלא כמגמתית במובהק, והתברר כי רובה המכריע מפי השמועה (אחותו מתנה, אשר לא העידה בעצמה).

המסקנה היא, כי הנתבעים לא עמדו בנטל להוכיח זכות בלעדית להחזיק בחלקה כולה, אף לא במבנה הבריטי כולו או בחצר הסובבת אותו. אציין כי די לי בקביעה זו לצורך התביעה שלפני, ואין לי צורך להכנס מעבר לכך לעובי הקורה בנוגע להגדרת מהות הזכויות שיש לנתבעים או לאחרים כלשהם בחלקה או בחלקים כאלה ואחרים ממנה, בין ביחד ובין במשותף. זכויות אלה יוכרעו, במידת הצורך, במועדים ובהליכים אחרים.

18.
אשר לנכס עצמו, גם הנתבעים מאשרים כי אינם טוענים לזכויות בו. כך העידה הגב' לולו בעמ' 52, 53 לפרוטוקול: "ש. מאיפה את אומרת אפריים בושרי בנה בשנות ה- 60 על שטח חזקת משפחתי, מפנה לסעיף 5 לתצהיר?

ת: עובדה שאנו לא נגענו בצריף.... גם כשהוא הלך לעולמו אנו לא נגענו בצריף. אין לנו זכויות בצריף הזה"
וכן: "ש.: בסעיף 5 את אומרת שמר בושארי בשנות ה – 60 בנה על השטח בחזקת המשפחה שלך, האם יש לכם זכויות או אין לכם זכויות בשטח הזה שבושארי בנה את הצריף? ת.: אולי שכן ואולי שלא" וכן בעמ' 57 לפרוטוקול: "ואמרתי לה (למתנה בושרי – ש.ר.) שהצריף של הדוד שלהם של המשפחה שלהם ולא שלי, למה לא נגעתי בצריף כי זה לא שלי".

19.
בד בבד טוענים הנתבעים, כי גם לתובע אין זכות כלשהן בנכס, הוא למעשה פולש ועל כן אינו בעל מעמד לבקש כנגדם סעדים כלשהם בעניינו. בהקשר זה טוענים הנתבעים, כי אין ליתן אמון בטענת התובע וציון לוי-עטרי לפיה הזכויות בצריף הועברו מבושרי ז"ל לציון לוי-עטרי וממנו לתובע. לדבריהם, המדובר הוא במזימה להשתלט שלא כחוק על הנכס, תוך שלוי-עטרי עושה שירות לתובע, שהוא מעסיקו.

ראשית יצויין, כי יש ממש בטענת התובע, לפיה טענות אלה כלל לא פורטו בכתב ההגנה מטעם הנתבעים, ועל כן אינן אלא הרחבת חזית שאין להתירה (ככל שפורטו טענות כאלה, היה זה בכתב הגנתו של מי שהיה בזמנו הנתבע 5, ובינתיים נמחק).

מכל מקום, התובע עמד בנטל לשכנעני ברמה המספקת לקבל את גירסתו, לפיה אכן רכש לפני שנים את הזכות להחזיק בנכס. לעניין זה אני נותנת אמון בעדויות התובע ולוי-עטרי לעניין העברת הזכויות, ואיני מקבלת טענות ב"כ הנתבעים לגבי פרכות מהותיות שנפלו לכאורה בעדויות עדים אלה. אשר להעברת הזכויות מבושרי ללוי-עטרי בשנת 1981, זו נתמכת היטב במסמכים רשמיים מזמן אמת. כך, למשל, צורף כנספח ג' לתצהיר התובע הסכם מיום 21.1.81 בין ציון לוי-עטרי לבין אפרים בושרי, לפיו מוכר בושרי את כל זכויותיו ב"חנות הנ"ל הנמצאת עי' חנות מורי יוסף עטרי", וכן צורף כנספח ד' לתצהיר התובע מסמך המועצה המקומית ראש העין, כדלקמן: "הרינו לאשר לבקשתך כי נרשמה בפני
נו העברת הזכויות בינך לבין בושרי אפרים וזאת עפ"י ההסכם שצרפה ע"י עו"ד אסלן גורגי מיום 21.1.81 בעניין החנות למכירת ירקות שנמצאת בגוש 4271 חלקה 155 מחנה א' ברח' גלוסקא ובסמוך למבנה הבריטי מס' 14 שליד עטרי יוסף מוכר הבגדים". כמו כן צורף כנספח ה' מסמך עיריה הממוען אל ציון לוי-עטרי, מיום 22.11.81, כדלקמן: "במענה לבקשתך לבדוק את זכויותיך בחנות ברח' גלוסקא מחנה א' בסמוך למבנה הבריטי מס' 14 הנני להודיעך כי ע"פ תכנית המתאר... החנות נמצאת בגוש 4271 חלקה 155 במקביל וצמוד למבנה הבריטי. מצ"ב צילום קטע ממפת הגוש ביחד עם החנות הצמודה כאמור". תיאור מיקום החנות הרלוונטית על פי מסמכים אלה אינו יכול להותיר ספק כי מדובר בנכס נשוא התביעה ולא בחנות אחרת, כטענת הנתבעים. הנתבעים טוענים כי התובע פלש לנכס בשנת 2002, אך טענה זו עומדת בניגוד לעדות העד מטעמם מר בושרי, אשר אישר כי כבר בשנת 2000 הראה לו התובע את חוזה המכר הנטען בין בושרי ז"ל ללוי-עטרי.

מששוכנעתי כי אכן הזכויות בנכס הועברו לציון-לוי עטרי, שוכנעתי גם כי הוא עצמו העבירן לתובע כבר בשנת 1989. לעניין זה אני מקבלת כמהימן את החוזה משנת 1995 אשר הוצג לי לעניין זה, כמו גם את ההסבר (המופיע בחוזה עצמו) לאובדן החוזה המקורי משנת 1989. עדות התובע, לפיה משך כל השנים עשה בנכס שימוש כמחסן, היתה בעיני מהימנה. מכל מקום, די לי בחוזה שהוצג לי משנת 1995 על מנת לקבוע כי מאז ועד היום יש בידי התובע זכות להחזיק בנכס ולהשתמש בו. אוסיף כי דבר היותו של התובע מחזיק הנכס עוד לפני שנת 2002 עולה גם מדו"ח הפקח מיום 18.12.01, בו נרשם כי בירור של הפקח במינהל העלה כבר אז כי המחזיק בנכס הוא התובע. אעיר, כי לצורך הכרעה בתביעה שלפני, נוכח הסעדים המבוקשים בה, די לי בזכות של התובע להחזיק ולהשתמש בנכס, ואין לי צורך להכריע בטענותיו בדבר זכויות אחרות כגון דיירות מוגנת מסוג כלשהו.

20.
הנתבעים מוסיפים וטוענים, כי גם בהנחה שהתובע רכש מציון לוי-עטרי זכויות כלשהן בנכס, הרי שזכויות אלה מתייחסות אך ורק לצריף בשטחו ובמתכונתו המקורית כפי שהוקם בשנות הששים, דהינו שטח של כ - 7.62 מ"ר וגג שטוח ונמוך מגג המבנה הבריטי. הנתבעים טוענים כי בשנת 2002 הרחיב התובע שלא כדין את הנכס ויצק בטון בחצר תוך פלישה לשטחים שבחזקת הנתבעים בלבד. הנתבעים טוענים, כי הם היו זכאים לנקוט פעולות למניעת פלישה זו, כי הסעדים המבוקשים על ידי התובע מטרתם למנוע מהם להפעיל את זכותם זו, ומכאן כי דין תביעתו להידחות. מכל מקום, לטענתם דין התביעה להידחות על הסף מהטעם כי העבודות שביצע התובע בוצעו ללא היתר בניה כדין ולפיכך אינו רשאי לעתור לסעד.

טענות אלה אינן מקובלות עלי.

21.
הוכח לי, כאמור, כי במבנה הבריטי קיימים מחזיקים נוספים, וביניהם התובע. דהינו - החלקה אינה מצויה בחזקתם הבלעדית של הנתבעים. בנסיבות כאלה יש לקבוע, לטעמי, כי לכל אחד מהמחזיקים בחלקיו השונים של המבנה הבריטי ובנכס, קיימת לכל הפחות גם זכות גישה חופשית לחלקו ושימוש סביר בו, זכות הכוללת מטבע הדברים גם מעבר חופשי בחצר הקדמית והאחורית הסמוכות לחלק המבנה הרלוונטי וכן שימוש סביר (אם כי יתכן שלא בלעדי) בחצרות אלה. הנתבעים אינם רשאים למנוע או להפריע יישום זכותם זו של המחזיקים האחרים, לרבות התובע.

22.
התובע הבהיר, כי הסעדים המבוקשים על ידו בתביעתו מטרתם אך ורק על מנת למנוע מהנתבעים להפריע לשימושו הסביר וגישתו החופשית לנכס, כדברי בא כוחו לפרוטוקול: "אנו הגשנו את התביעה למנוע מהנתבעים להפריע לנו להשתמש בנכס זה הכל. אני מבהיר שכל מה שאנחנו מבקשים בתביעה הזאת זה שלא יפריעו לתובע לעבור בחלקה על מנת להיכנס ולצאת מ"הצריף" וכפי שנעשה לכל המשתמשים" (עמ' 2 לפרוטוקול מיום 31.5.07) וכן: "אני אומר שאין לנו לעניין זה מסמך אלא הערכת ההגיון והשכל הישר שאנשים לא צונחים לתוך הצריף אלא משתמשים בכניסה קדמית ובכניסה אחורית כפי שהיה במשך עשרות שנים, מכיוון שהמבנה הזה זה מבנה ששימש מספר יחידות... ובמשך כל השנים זה התנהל כך וגם לנתבעים אין שום מסמך המגדיר איפה הנכס שלהם ומהן הגבולות של הנכס שלהם, כלומר היתה הסכמה שבשתיקה במשך עשרות שנים של כל המשמשים במבנה הבריטי הארוך הזה שלאדם זה שמחזיק את החנות הזו יש זכויות בחצר והוא נכנס ויוצא מהחצר הקדמית והאחורית במשך עשרות שנים..." (עמ' 2 לפרוטוקול מיום 31.5.07).

23.
הוכח לי, ולמעשה אין על כך חולק, כי הנתבעים אכן פעלו על מנת לחסום את פתח האחורי של הנכס (דברי הגב' לולו בעדותה בעמ' 54 לפרוטוקול: "הילד שלי לקח ברזלים, שם אותם מחסום שלא יפלוש לנו הלאה. הוא שם את הברזלים ממש ליד הקיר שלו על הפח שעשה". בכך פגעו הנתבעים בזכותו של התובע לגישה חופשית ושימוש סביר בנכס בו יש לו זכויות. יובהר כי לעניין זה אין כל רלוונטיות לשאלה האם התובע הוא שפתח את הפתח האחורי בנכס ומתי. הוצג לי אף תצלום ממנו עולה כי הנתבעים החנו מכונית בצמוד לקיר האחורי של הנכס, אף זאת על מנת להפריע את התובע מגישה אליו ושימוש בו. אם לא די בחסימת הפתח האחורי, לא פסלה הגב' לולו גם אפשרות לחסום לתובע את פתחו הקדמי של הנכס,
כדבריה: "לשאלת בית המשפט אם מותר לנו לדעתי לשים ברזלים ליד הדלת הכניסה מקדימה כדי לחסום אותה, כפי ששמנו ליד הכניסה מאחורה אני אומרת – אני באמת לא יודעת" (עמ' 54 לפרוטוקול). תימוכין קיימים גם לטענת התובע לפיה הנתבעים או מי מהם הסיטו את לוחות הפח שעל הצריף, כעולה היטב מהודעותיהם הם במשטרה. הנתבעים לא ייחדו מעשיהם לתובע בלבד, ואני נותנת אמון בעדות מר גברא, לפיה גם כלפיו נאמרו על ידי הנתבעים דברים ונטענו טענות במטרה לסלקו מהנכס.

24.
התובע כבעל הזכויות בנכס כפי שפורטו לעיל, זכאי למנוע פעולות כאלה של הנתבעים,
ודי באמור עד כאן על מנת ליתן צווים לצורך כך.

25.
אבהיר, כי לצורך מסקנתי לעיל, אין לי כלל צורך להכריע במחלוקת אודות עבודות הבניה שבוצעו לכאורה בנכס ובחצר בסוף שנת 2001 ותחילת 2002. גם אילו היו הנתבעים עומדים בנטל ומוכיחים כי התובע הרחיב אז את הנכס כנטען על ידם, לא היה בכך כדי להקנות להם זכות בנכס עצמו, אף לא זכות למנוע ממנו כליל שימוש סביר בנכס בו יש לו זכויות וגישה חופשית אליו. ככל שיש בפיהם טענה לפגיעה בזכויותיהם אגב הרחבה נטענת ובלתי חוקית של הנכס, מקומה בהליכים מתאימים לצורך השבת המצב לקדמותו ו/או פיצוי על נזקים, או הליכים פליליים שתנקוט הרשות המוסמכת.

לפנים משורת הצורך אציין, כי לטעמי הנתבעים גם לא עמדו בנטל להוכיח את הטענה כי בשנת 2002 הרחיב התובע את הצריף ופלש אל החצר. כאמור, עדות הגב' תמר לולו, המצהירה היחידה מבין הנתבעים, לא היתה מהימנה בעיני, אלא היתה מגמתית ומתחמקת. איני נותנת אמון בדבריה אודות העבודות שבוצעו והגדלת הצריף. הוגשה מטעם הנתבעים גם חוו"ד מומחה לעניין תצלומי אויר שצורפו, אולם גם אם ניתן ללמוד מחוות הדעת ומהתצלומים כי בשלב מוקדם כלשהו (1982) מידותיו של הנכס היו קטנות יותר מכפי שהן כיום, אין בכך כדי ללמד כי התובע הוא שהגדיל את הנכס כמתואר על ידי הנתבעים. אל מול טענות הנתבעים, קיים תרשים הרשות המקומית משנת 1981 (נספח ו' לתצהיר התובע), בו משורטט הצריף כשמידותיו אז זהות למידותיו כיום. הנתבעים טוענים, אמנם, כי המסמך מזויף, אך לא מצאתי כל תימוכין של ממש לטענה זו ואיני רואה לקבלה. אשר לדו"ח פקח הבניה מדצמבר 2001, בו נרשם לכאורה כי מדובר בבניה חדשה, הרי שהוא העיד בחקירתו שלא ביקר קודם במקום ואף לא ראה את עבודות הבניה בעת שהתבצעו לכאורה, אלא הסיק את מסקנותיו מפי השמועה וכן מהתרשמות ממצב הקונסטרוקציה ומשטח הבטון שראה במקום (עדותו בעמ' 38 – 40 לפרוטוקול).
אשר למשטח הבטון בחצר הקדמית, התובע אישר, אמנם, בעדותו, כי יצק בטון בחצר הקדמית, אך טען כי עשה זאת כבר בשנת 2000 וכי המדובר היה ביציקה על פני משטח בטון קיים, על מנת להגביהו. מר ציון לוי-עטרי אישר כי כבר כשרכש את הזכויות בנכס בשנת 1981 היה בחצר הקדמית משטח בטון, לא הוכח לי אחרת ואני נותנת אמון בעדות זו.
26.
עד כאן לעניין תביעת התובע לצווים קבועים.

27.
אשר לתביעתו הכספית, סבורני כי דינה להידחות, שכן לא הוכחה כדבעי. פגיעה בשעון המים על ידי מי מהנתבעים לא הוכחה אלא נותרה בגדר השערה בלבד של התובע (עדותו בעמ' 19 לפרוטוקול: "אישית לא ראיתי אך כשראיתי את כל מסכת ההתנכלויות אחר כך אז הבנתי שזה הם והם אישרו לדבריהם שעשו לי ..."). אמנם הוכח כי הנתבעים הסיטו את לוחות הפח של הנכס, אך לא הוכח לי כדבעי היקף הנזק הכספי שנגרם עקב כך, אם בכלל. סכום הפיצוי הנתבע נותר סכום בעלמא, ללא כל הוכחה או פירוט, וראה עדות התובע בעניין:"

מה זה על סמך מה? פה זה לא שאלה של כסף אלא של חיים ומוות
" (עמ' 21 לפרוטוקול מיום 31.5.07) וכן: "העובדים כל אחד לוקח 500 ₪ בערך ביום וביחד עם כל התיקונים שהיו שם והחיזוקים והיה לי שם צירים" עמ' 22 לפרוטוקול). בדברים מסוג זה אין די כדי לבסס תביעה כספית, ולפיכך אני דוחה את חלקה זה של התביעה.

28.
סוף דבר.

אני מורה לנתבעים, יחד ולחוד, לסלק את שלושת עמודי הברזל והתשתית הבנויה שהתקינו סמוך לקיר הנכס בחצר האחורית, וזאת עד יום 1.3.09.

אני מורה לנתבעים, למי מהם או למי מטעמם, להימנע מכניסה לנכס, מתפיסת חזקה בו, מגרימת נזק כלשהו לנכס ומיצירת מכשולים מסוג כלשהו שיש בהם כדי למנוע מהתובע גישה חופשית לנכס מכל הפתחים והכיוונים. יובהר כי בכלל זאת נאסר על הנתבעים או מי מהם ומטעמם להניח חפץ כלשהו, לרבות החניית מכונית, בחלק החצר הקדמית והאחורית הסמוכות לנכס, חצרות שרוחבן כרוחב הנכס ואורכן 10.5 מ' מקיר הנכס.

אני דוחה את התביעה הכספית.

אני מחייבת את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ וכן להשיב לו את הוצאות המשפט שהוציא, לרבות שכר עדים ואגרה.

ככל שנותרו פקדונות בקופת בית המשפט לצורך שכר עדים, יושבו למפקידים.

ניתן היום,
א' שבט תשס"ט, 26 ינואר 2009, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 7132/02 יצחק מתניה נ' גבריאל לולו, סאלם לולו, תמר לולו ואח' (פורסם ב-ֽ 26/01/2009)