פסקי דין על ב' חבה נכסים והשקעות בע"מ | פסקי דין על אלי ג'אן

2678/02 עא     18/12/2003




עא 2678/02 ב' חבה נכסים והשקעות בע"מ נ' אלי ג'אן




1
בתי המשפט

עא 002678/02
בית משפט מחוזי חיפה
18/12/2003
תאריך:
סגן הנשיא, י'יעקבי-שווילי
[אב"ד]
השופט מ' נאמן

השופט י' כהן

בפני
:

1. ב' חבה נכסים והשקעות בע"מ

2. בני חבה
בעניין:
המערערים

ע"י ב"כ עו"ד ב' וינברג ואח'
נגד
1. אלי ג'אן

2. פטריציה ג'אן
3. סרחיו ולצ'ר
4. רוזה ולצ'ר
5. יוסף שטרית
6. פנינה שטרית
7. עליזה רחמני

המשיבים

ע"י ב"כ עו"ד גב' צ' הלוי
וערעור שכנגד:
1. אלי ג'אן

2. פטריציה ג'אן
3. סרחיו ולצ'ר
4. רוזה ולצ'ר
5. יוסף שטרית
6. פנינה שטרית
7. עליזה רחמני

המערערים שכנגד

ע"י ב"כ עו"ד גב' צ' הלוי
נגד
1. ב' חבה נכסים והשקעות בע"מ

2. בני חבה

המשיבים שכנגד

ע"י ב"כ עו"ד ב' ויינברג ואח'



פסק דין
1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה (כב' השופט מר ס' מוחסן), מתאריך 23.6.02 בתיק אז' 5570/97.
2. המשיבים בערעור (והמערערים שכנגד), רכשו דירות מגורים מאת המערערת מס' 1, שהמערער מס' 2 הוא בעל מניות עיקרי בה ומנהלה היחיד. בתביעתם שהוגשה לבית המשפט קמא, עתרו המשיבים לכך שבית המשפט יחייב את המערערים לפצותם עבור ליקויי בניה שנמצאו בדירותיהם ונזקים שונים שלטענתם נגרמו להם (שכירת דירות חלופיות, עגמת נפש ונזקים עקיפים).1
3. על יסוד הסכמת הצדדים למינוי מומחה שיבדוק את הליקויים שהמשיבים טענו להם, מינה בית המשפט קמא את מר אהרון סוקולוב כמומחה מטעם בית המשפט. מר סוקולוב בדק את דירות המשיבים והגיש חוות דעת מפורטת בעניין הליקויים שמצא בכל אחת מדירות המשיבים. הצדדים שלחו למומחה שאלות הבהרה, והמומחה אף נחקר על חוות דעתו בבית המשפט.

תצוין העובדה, כי על פי ההוראות שקיבל המומחה מבית המשפט, פרט המומחה בחוות דעתו הן את עלות תיקון הליקויים למערערת מס' 1 והן את עלויות התיקון לקבלן חיצוני אחר (וראה החלטת בית המשפט קמא מתאריך 22.10.98). כך או כך, העלויות בהן נקב המומחה נמוכות בשיעור ניכר מהעלויות בהן נקב המומחה מטעם המשיבים, אשר על חוות דעתו סמכו המשיבים את תביעתם בעניין ליקויי הבניה. אוסיף ואציין, כי הניסיון מלמד, שברובן המכריע של תביעות ליקויי הבניה (ואפשר אולי אף לומר - כמעט בכולן), העלויות הנקבעות על ידי מומחה המתמנה על ידי בית המשפט נופלות בשיעורים ניכרים מהעלויות בהן נוקבים המומחים מטעם התובעים.
4. על יסוד הראיות שהיו לפניו, קבע בית המשפט קמא הפיצוי המגיע לכל אחד מהמשיבים, הן עבור ליקויי הבניה שנמצאו בדירה שרכש והן עבור הנזקים שאינם נזק של ממון (דמתקרא "עגמת נפש"). את קביעת סכומי ליקויי הבניה בדירות המשיבים בסס בית המשפט קמא על העלויות שקבע המומחה לתיקון הליקויים על ידי המערערת מס' 1, ולעלויות שנקבעו על ידי המומחה ביצע בית המשפט התאמות שונות, שפורטו בפסק הדין.

כמו כן, בפסק הדין קבע בית המשפט קמא, כי המערער מס' 2 חב בחבות אישית כלפי המשיבים, ועל כן חייב אותו לשלם הסכומים שנקבעו בפסק הדין ביחד ולחוד עם המערערת מס' 1.



5. בהודעת הערעור שהגישו המערערים, טוענים המערערים הטענות הבאות:

(א) הגם שבית המשפט קמא קבע כממצא עובדתי, שהמשיבים לא מסרו למערערת מס' 1 הודעה על הליקויים בדירותיהם בתוך תקופת הבדק, דחה בית המשפט קמא טענת המערערים כי יש לדחות תביעת המשיבים בשל כך. במילים אחרות, לטענת המערערים, נוכח מחדלם של המשיבים במתן הודעות על הליקויים בדירותיהם בתוך תקופת הבדק, היה על בית המשפט קמא לדחות את תביעת המשיבים.

(ב) לטענת המערערים, שגה בית המשפט בכך שלא פסל חוות דעתו של המומחה מר סוקולוב, וזאת משום, שלטענת המערערים, מחקירת המומחה התברר "כי חוות דעתו נערכה בחוסר מיומנות ומהימנות, ברשלנות ובלא כל ביסוס חוקי ומשפטי". לטענת המערערים היה על בית המשפט לפסול חוות דעת המומחה ולמנות מומחה אחר תחתיו. בהודעת הערעור, כמו גם בעיקרי הטיעון שהגישו, מצביעים המערערים על ליקויים שונים בחוות דעת המומחה.

(ג) בית המשפט קמא שגה כאשר מצא לחייב את המערער מס' 2 לשאת באופן אישי, וביחד עם המערערת מס' 1, בתשלום הסכומים שנפסקו לטובת המשיבים.
6. המשיבים מצדם הגישו הודעת ערעור שכנגד, ובערעורם טוענים הם, כי בית המשפט שגה בכך שקבע את עלויות תיקון הליקויים על פי עלות התיקון למערערת ולא לקבלן חיצוני, ועוד טוענים הם, כי שגה בית המשפט קמא בכך שלא הביא בחשבון פריטים שונים שהיה צריך להוסיף לחוות דעתו המומחה (הוספת הסך 3,500 ₪ בצירוף מע"מ עבור חלון מטבח בכל אחת מהדירות וכן הוספת סך 11,000 ₪ בדירות משפחת ג'אן ומשפחת שטרית עבור ליקויי ריצוף). המשיבים מוסיפים וטוענים, כי שגה בית המשפט קמא כאשר הפחית מחוות דעת המומחה סכומי כסף עבור תיקוני אלומיניום וארגז רוח, וכן שגה כאשר לא הוסיף למערערים פיצוי עבור שכירת דירה חלופית בתקופה בה יבוצעו תיקונים בדירותיהם, ובכך שלא חייב את המערערים לשלם למשיבים שכר הטרחה שולם על ידם למומחה מטעמם, שהרי בלי חוות דעת של מומחה מטעמם, לא יכולים היו להגיש את תביעותיהם, שבסופו של דבר נמצאו צודקות.



7. לעניין איחור המשיבים במתן הודעה למערערים על הליקויים שנמצאו:

את טענתם בדבר חובת המשיבים למסור להם הודעות על הליקויים בתוך תקופת הבדק, סומכים המערערים על הוראת סעיף 12 בכל אחד מחוזי המכר שנכרתו עם המשיבים. הסעיף ארוך ומורכב, ועל כן לא אביאו להלן.

לעומת טענות המערערים, טוענים המשיבים, כי הדירות נמסרו להם באיחור, וגם לאחר שכבר נמסרו להם, המשיכו פועלים המערערת מס' 1 לבצע בדירות עבודות שונות (התקנת מעקים, השלמת מדרגות, הסרת גגון ע"מ לקבל "טופס 4"). על כן, לטענת המשיבים, יש למנות את תחילת תקופת הבדק הרבה לאחר המועד שנקבע בחוזי המכר למסירת הדירות. עוד מוסיפים המשיבים וטוענים, כי סעיף 12 לחוזים "חסר כל נפקות משפטית בהיותו סותר את חוק המכר (דירות) באשר לאחריות קבלן "מוכר" כהגדרתו בחוק".

בית המשפט קמא דחה את טענת המערערים, וקבע, על סמך פסקי דין שאוזכרו (וצוטטו) על ידו )ע"א 2299/99 שפייר נ' דיור לעולה, פ"ד כ"ה(4) 213; ע"א (חי') 86/86 אחד העם שפירא נ' לשם, פס"ם מ"ח (1) 39, כי "בתי המשפט לא התירו לקבלנים להסתמך על העדרה של הודעה מוקדמת פורמלית מקום בו הושגה בפועל מטרתה של אותה הודעה".


על קביעותיו של בית המשפט קמא, ופסקי הדין שאוזכרו על ידו, מבקש אני להוסיף

פסק דין
, שניתן לאחרונה בבית המשפט העליון, בע"א 8939/01 אביצור ואח' נ' חפציבה בע"מ, (פורסם ב"דינים ועוד ..."). חלק מפסק הדין התייחס לסוגיית מתן הודעה מאת רוכש הדירה לקבלן על ליקויים בדירה, וכך קבע כב' השופט ס' ג'ובראן:

"הלכה היא מלפני בית משפט זה כי אין באי מתן הודעה בכתב או במכתב רשום כדי להשמיט את הקרקע מתחת לטענות הרוכש, על אף האמור בחוזה המכר."

בסעיף 12(ו) לחוזי המכר, נקבעה תנייה לפיה, תנאי מוקדם לחבות המערערת מס' 1 לתקן ליקויים בדירות המשיבים הוא, שהמשיבים יודיעו לה על הליקויים במכתב רשום בתוך 12 חודשים מיום שיקבלו ההחזקה בדירות. ואולם, גם לעניין זה (צורת מסירת ההודעה) מתייחס בית המשפט העליון בפסק הדין בענין אביצור, וכך קבע כב' השופט ג'ובראן:

"במאמר מוסגר אציין, כי גם לו הייתה תנייה חוזית זו מחייבת רוכש להודיע על אי התאמה כמשמעותה לפי חוק המכר (דירות) במכתב רשום, אינני בטוח שהיא הייתה עומדת (ראו גם: א' זמיר חוק המכר (דירות), תשל"ג - 1973, תשס"ב, עמ' 541), לאור האמור בסעיף 7א לחוק המכר (דירות), הקובע כי לא ניתן להתנות על הוראות חוק המכר (דירות) אלא לטובת הקונה. תנייה חוזית שכזו, אין ספק שאינה "לטובת הרוכש", לא בתכליתה ולא ביישומה, ויש בה כדי לצמצם את זכויות הרוכש ולחייבו במתן הודעה באופן מסויים, אופן אשר אינו מתחייב מן החוק."


על כן, ככל שטרוניית המערערים היא, כי לא קיבלו מהמשיבים הודעות בדואר רשום על הליקויים בדירותיהם, כי אז אין לטרוניה זאת מקום.

מקובלת עלי טענת ב"כ המשיבים, כי מחוות הדעת של המומחה עולה, כי עיקר הליקויים הם תוצאה של בניה לקויה או שימוש בחומרים לא טובים עוד בתקופת הבניה, ועל כן, אין לפטור את המערערת מאחריותה לליקויים אלה. מוכן אני להניח, כי באי מתן הודעה בסמוך לאחר שהרוכש מקבל את ההחזקה בדירה, עלול להיווצר מצב, בו הקבלן לא יוכל לבצע תיקונים בעצמו. ואולם, עניין זה ניתן לפתרון במקרה שלפנינו, והדבר מתקשר עם טענת המשיבים, כי שגה בית המשפט קמא בכך שקבע הפיצוי בגין ליקויי הבניה, לפי העלויות שקבע המומחה מטעם בית המשפט לתיקון על ידי המערערת מס' 1 ולא לפי העלויות לתיקון לקבלן חיצוני. לדעתי, קביעת הפיצוי בגין הליקויים לפי העלות למערערת ולא לקבלן חיצוני, מנוטרל הנזק שלכאורה נגרם, או יכול היה להיגרם למערערת מס' 1, כתוצאה מכך שהמשיבים מסרו לה ההודעות על הליקויים באיחור.

לפיכך, הנני סבור כי מחד גיסא יש לדחות טענות המערערים בדבר אי מסירת ההודעות על הליקויים בתוך תקופת הבדק, ומאידך יש לדחות טענות המשיבים בדבר קביעת עלויות התיקון לפי העלויות למערערת.



8. לעניין פסילת חוות דעת המומחה וטענות המשיבים בנוגע לסכומי הפיצוי:

לכל אחד מן הצדדים הסתייגויות שונות ביחס לגובה סכומי הפיצויים שנקבעו על ידי בית המשפט קמא. כאמור, המערערים סבורים כי היה על בית המשפט קמא לפסול את חוות דעת המומחה ולמנות מומחה אחר תחתיו, ולעומת זאת טוענים המשיבים, כי שגה בית המשפט בהפחתות שהפחית מהסכומים שנקבעו על ידי המומחה ושגה בכך שלא הוסיף סכומים נוספים.

שקלתי טענות הצדדים, ולדעתי אין מקום לטענות כנגד המומחה. המומחה כתב חוות דעת מפורטת, ונחקר על חוות דעתו בפני
בית המשפט, ובית המשפט מצא לסמוך על חוות הדעת, כפוף לתיקונים קלים יחסית שמצא לתקן. אין לדעתי מקום שאנו נפסול את המומחה שבית המשפט קמא לא מצא לפסול, ואין מקום לתקן או לשנות מסכומי הפיצויים שנקבעו. נראה מפסק הדין, שבית המשפט קמא נתן דעתו לטענות הצדדים, ופרט כדבעי הסכומים שמצא לפסוק לכל אחד מהמשיבים, ואין עילה שנתערב בקביעותיו אלה.
9. חבות המערער מס' 2:

כאמור, בית המשפט קמא חייב את המערער מס' 2 באופן אישי, לשלם הסכומים שנפסקו לזכות המשיבים ביחד ולחוד עם המערערת מס' 1.

טענת המערער מס' 2 בבית המשפט קמא הייתה, כי פעל כאורגן של המערערת מס' 1, אך למרות זאת בית המשפט מצא להטיל עליו אחריות אישית. בעניין זה ציין בית המשפט קמא, שהמערער מס' 2 לא ציין מי היה המהנדס שהעסיק בשטח לשם פיקוח על העבודות שבוצעו, ולא טרח להפריך את גרסת המשיבים, כי הבהיר להם, שאם תהיה להם בעיה שיפנו אליו. עוד הוסיף בית המשפט קמא, כי "בהעדר ראיות בדבר זהות קבלני המשנה שביצעו את העבודה, ובדבר המפקח שפיקח על ביצוע העבודה, הרי זו הוכחה שמי שפיקח על עבודות הקבלנים, אם היו כאלה, גם מי שבחר את הפועלים שביצעו את העבודה הוא הנתבע מס' 2 עצמו, ובמצב שכזה ולאור חוות הדעת של המומחה לפיה היו ליקויים בדירות, הרי עקב מחדלו בבחירת בעלי מקצוע לא מקצועיים, אשר בעבודתם היו ליקויים רבים מטילה אחריות בנזיקין על הנתבע 2".

ב"כ המערערים טוען, כי יש להתערב בהחלטת בית המשפט קמא להטיל חבות אישית על המערער מס' 2, באשר עצם העובדה שהוא נושא משרה בתאגיד, אין בה כדי להצדיק הטלת חבות אישית עליו, וכי הטלת אחריות על נושא משרה בעוולת הרשלנות כל אימת שתתרחש הפרה של החוזה, אינה מתיישבת עם עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד.

לעומת טענות אלה טוענת ב"כ המשיבים, כי המערער מס' 2 שהה בשטח הבנייה בכל פעם שמי מהמשיבים הגיע לשטח, ונראה נותן הוראות לפועלים במקום. לטענת ב"כ המשיבים, עדותו של המערער הייתה "חמקנית וחסרת אמינות כלשהי", וכי כמנהל יחיד במערערת "ומטבע הדברים כל רווחי הנתבעת הגיעו לכיסו הפרטי", ואם יתברר כי לא נותרו כספים בקופתה כדי פירעון הסכומים שנפסקו בפסק הדין, כי אז המערער מעל בכספיה. ב"כ המשיבים מוסיפה וטוענת, כי "cהיות המערער היזם, בעל המניות העיקרי בחברה, מזמין התוכניות מן האדריכל והמהנדס, והיה אחראי להן, הרי שלא ניתן לפטור אותו מן האחריות לליקויים, גם התכנוניים."



10. הנני סבור, כי הערעור בעניין חיובו האישי של המערער מס' 2 בדין יסודו.

מקובלת עלי טענת ב"כ המערערים, כי עצם העובדה שהמערער מס' 2 היה מנהל ובעל מניות עיקרי במערערת מס' 1, אין בה כלשעצמה כדי להטיל עליו אחריות אישית. אף הראיות השונות עליהן מצביעה ב"כ המשיבים, אין בהן להטיל על המערער אחריות אישית, ובכך ששהה באתר הבניה, נתן הוראות לפועלים, שכר אדריכל ומהנדס, וביצע פעולות שונות אחרות בקשר עם הוצאות הבניה אל הפועל, אין משום סתירה לעובדה שהמערער פעל כאורגן של המערערת מס' 1. כדי להטיל עליו חיוב אישי כאורגן התאגיד, היה על המשיבים להוכיח עובדות שונות, כמו למשל שפעל בכוונת מרמה או ביצע פעולות אחרות המצדיקות הרמת מסך ההתאגדות החוצץ בינו ובין התאגיד.. ראיות שכאלה לא הונחו על שולחנו של בית המשפט, ועל כן אין מקום להרים את מסך ההתאגדות, ואין הצדקה להטלת חבות אישית על המערער מס' 1 כמי שהיה אורגן בתאגיד.

למעשה אף בית המשפט קמא לא ראה מקום להרים את מסך ההתאגדות, ואת אחריותו של המערער מס' 1 קבע במסגרת דיני הנזיקין. השאלה מתי ניתן לחייב אורגן בתאגיד בחבות אישית בדיני הנזיקין היא שאלה קשה ומורכבת, וכדי שהטלת החבות האישית תתאפשר, חייבים להתקיים מספר תנאים מוקדמים. עם זאת, ברור הדבר, שהאחריות בנזיקין אינה יכולה להיות מבוססת רק על העובדה שמדובר במנהל בתאגיד, ובע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נ"א(4) 769, עמ' 791, קבע בית המשפט העליון:


"בדומה להטלת אחריות נזיקית על מנהל בתאגיד על בסיסים אחרים, גם כאן נדרש כי יתקיימו בנושא המשרה באופן אישי כל היסודות הנדרשים לגיבושה של אחריות נזיקית. בכלל זה נדרש, כי נושא המשרה יחוב לנפגע חובת זהירות אישית. חובת זהירות אישית של נושא המשרה אינה צומחת מעצם הכהונה בתפקיד. לכן, לא ניתן לעגן את חובת הזהירות של דירקטור בתאגיד כלפי צדדים שלישיים על חובתם הכללית של דירקטורים לפקח על פעולות התאגיד, ונדרשים נתונים נוספים המגבשים את חובת הזהירות האישית שלו (ראו פסק דינו של בית המשפט העליון של מדינת קליפורניה בפרשת frances v. village green owners association 723 p. 2d cal (1986) at p. 582.

במקרה שבפני
נו, מתעוררת השאלה מתי תקום חובת זהירות של נושא משרה בתאגיד כלפי צד שלישי, במסגרת התקשרות חוזית של התאגיד עם אותו צד שלישי. המדובר בשאלה סבוכה, אשר עשויה לעורר שיקולי מדיניות הפועלים בכיוונים מנוגדים. מצד אחד, יש לכבד את הבחירה החוזית של הצדדים להתקשרות, אשר נושא המשרה אינו צד לה. הטלת אחריות על נושא המשרה על בסיס עוולת הרשלנות כל אימת שמתרחשת הפרה של ההתקשרות עלולה לסכל את הבחירה החוזית האמורה, ואינה מתיישבת עם העיקרון בדבר הפרדה בין אישיותו המשפטית של התאגיד לבין נושאי המשרה. (ראו פסק דינו של בית המשפט לערעורים של ניו-זילנד בפרשת trevor ivory v. anderson [1992] 2 nzlr 517). מצד שני, במקרים מסוימים עשויים להתעורר שיקולי מדיניות הפועלים בכיוון של הטלת אחריות אישית - למשל, כאשר נושא המשרה הופקד באופן אישי על ידי התאגיד על הגנתו של אדם, ולאותו אדם נגרמו נזקי גוף (ראו פרשת frances הנ"ל)."


במקרה שלפנינו אין ראיות המלמדות על כך שהצדדים התכוונו בעת כריתת חוזי המכר, שהמערער מס' 2 יקבל על עצמו אחריות אישית כלשהי כלפי המשיבים. וגם אם אמר להם שבכל בעיה הם יכולים לפנות אליו, כי אז יש להבין אמרה זאת כביטוי לרצון טוב מצדו של המערער מס' 1 לבוא לעזרת המשיבים בפתרון בעיות שתתעוררנה, וזאת בתוקף תפקידו כמנהל המערערת מס' 1, ולא משום שביקש ליטול על עצמו חבות אישית כלפי המשיבים. אף לא מצאתי כי במקרה שלפנינו המדיניות המשפטית מצדיקה הטלת האחריות על המערער מס' 2, ולדעתי, אם יש מקום להפעיל שיקולי מדיניות משפטית, כי אז אלה פועלים כנגד המשיבים, שכן אם בשל ליקויי בניה יוטלו חיובים אישיים על מנהלי חברות הבניה, ייקר הדבר את עלויות הבנייה, וזאת בשל עלויות ביטוח שתגולגלנה על כתפי רוכשי הדירות.

לפיכך, בסיכומו של דבר, במקרה שלפנינו לא מצאתי בסיס לחיוב המערער מס' 2 באופן אישי, ואציע אפוא לחברי להתערב בעניין זה בפסק דינו של בית המשפט קמא, ולקבל את הערעור של המערער מס' 2 באופן שהתביעה נגדו תידחה.
11. אשר על כל האמור לעיל, הנני סבור כי יש לקבל ערעורו של המערער מס' 2 (בני חבה), ולקבוע כי תביעת המשיבים נגדו נדחית. כל שאר קביעות בית המשפט קמא תשארנה על כנן, כך שלמעשה ערעור המערערת מס' 1 והערעור שכנגד שהגישו המשיבים - יידחו. בנסיבות העניין לא הייתי עושה צו לתשלום הוצאות.

יצחק כהן, שופט

סגן הנשיא, י' יעקבי - שווילי [אב"ד]:

אני מסכים עם פסק דינו של חברי השופט כהן, פרט לענין האחריות האישית של המערער 2. נראה לי שגם בענין זה ראוי להותיר על כנו את פסה"ד של בימ"ש קמא. אנמק זאת.


בפסה"ד בע"א 407/89, צוק אור בע"מ נ. קאר סקיוריטי בע"מ, פד מח (5) 661, נדונה השאלה של אחריות אישית של אורגן של חברה, כאשר האורגן עשה מעשה עוולה בנזיקין לשם קידום עסקיה של החברה. נקבע שם שעל פי העקרון של האישיות המשפטית הנפרדת, כאשר מדובר בהתקשרות חוזית בין חברה לבין צד שלישי, פעולות האורגן נחשבות כפעולות של החברה, והזכויות והחובות הנופקות מהחוזה משויכות לחברה ולא לאורגן. עוד נקבע שכאשר מדובר בעוולה בנזיקין שנעשתה ע"י האורגן למען החברה ועסקיה (בדומה לעברה פלילית), נושא גם האורגן באחריות אישית, נוסף על האחריות בנזיקין שחלה על החברה. ההנמקה לכך פורטה בפסה"ד ההוא.

השאלה הניצבת בפתח עיניים היא האם הדברים האמורים בפרשת צוק אור, חלים גם על רשלנות מצד אורגן, כאשר יש התקשרות חוזית בין החברה לבין צד ג'. ומדוע מתעוררת השאלה? משום שבעוולת הרשלנות נחוץ שיתקיים האלמנט של קיומה של חובת הזהירות כלפי הניזוק, והשאלה היא האם כאשר אורגן פעל ברשלנות בביצוע החוזה עבור חברה שהתקשרה בחוזה עם צד ג', רובצת על גבו של האורגן חובת הזהירות כלפי הצד השלישי שהתקשר בחוזה, או שמא מתוך עקרונות הדין בתאגידים, היינו האישיות המשפטית הנפרדת, חובת הזהירות כלפי הצד השלישי חלה על החברה לבדה. תרי האנפין של הבעיה הובהרו בפסה"ד שאיזכר חברי השופט כהן, ע"א 4612/95, מתתיהו ואח' נ. שטיל ואח', פד נא (4) 769, 791, בקטע שציטט בפסק דינו. ואולם בהמשך לקטע שחברי ציטט מתוך פסה"ד, מופיע הקטע הבא, מיד לאחר מכן (בעמ' 792). וכה נאמר שם:

"במקרה העומד בפני
נו לא מתעורר הצורך לפרוס במלואה את היריעה הענפה של הדינים אשר פותחו בשאלה זו. לצורך הענין בפני
נו, די שנעמוד על כך, שלצורך גיבושה של חובת זהירות אישית עצמאית של המנהל, נדרש לבסס מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה והשיגרתית של נושא משרה בחברה. בלי למצות, עשויה להיות בעניין זה משמעות לנתונים, כמו מומחיות אישית של המנהל בעניין נושא ההתקשרות, שעליה סמך הצד האחר להתקשרות (ראו פסק-דינו של בית המשפט האנגלי לערעורים בפרשת (1997) williams v. natural life health foods ltd. [26]); חובות מקצועיות של המנהל, המובססות על מיומנות מקצועית שלו - למשל, כרופא, כעורך דין או כמתכנן (ראו פסק-דינו של בית-המשפט הפדרלי המחוזי במדינת לואיזיאנה בפרשת (1997) avondale shipyards, inc. v. vessel thomas e. cuffe [23]); או קיומם של יחסים מיוחדים בין המנהל לבין הצד השלישי, אשר הביאו לכך שהצד השלישי נתן במנהל המסוים את אמונו ואת ביטוחונו כי המנהל, באופן אישי, לוקח אחריות כלפי הצד השלישי (ראו פסק-הדין של בית-המשפט לערעורים של מדינת מינסוטה בפרשת [24] (1988) avery v. solargizer intern., inc.. על כן, השאלה היא אם הניחו המערערים תשתית עובדתית, שממנה ניתן להסיק כי פעילותם של המנהלים בהתקשרות האמורה חרגה מפעולתם השיגרתית כמנהלים בחברה, באופן שמטיל עליהם חובת זהירות אישית כלפי המערערים".
עפ"י האמור בקטע שציטטתי מתוך פסה"ד בפרשת מתתיהו, צריך לבחון בכל מקרה את נסיבותיו, וללמוד מהנסיבות אם נוצרה חובת זהירות אישית של האורגן כלפי המתקשר בחוזה עם החברה. בעניננו, בימ"ש קמא חש כנראה בחשיבות הבחינה של הדברים ברוח זו, אם כי מהנמקתו משתמע שלא נתן את דעתו לפסה"ד בענין מתתיהו ולהנחיות שבו, בבחינת "ניבא ולא ידע מה שניבא".


בין יתר קביעותיו של בימ"ש קמא בהקשר האמור, קובע בימ"ש שהוא מקבל את גירסת התובעים, שהמערער 2 קיבל על עצמו אחריות אישית כלפי התובעים, אם כי לא מפורשות כערב להתחייבויות החברה. וזו לשון בימ"ש קמא, שהמערער 2 "הבהיר להם (לתובעים, י.י.ש.) שאם תהיה להם בעיות שיפנו אליו", ובהמשך: "כי הנתבע התחייב להם אישית שבמקרה ויהיו בעיות שיפנו אליו". אכן דברים אלה של המערער 2 למשיבים-התובעים, כפי שניסח אותם בימ"ש קמא, ניתנים לפרוש באופן שחברי השופט כהן מפרש אותם, היינו שהמערער 2 יהיה עבורם הכתובת לפתרון הבעיות, אך לא כהתחייבות אישית אלא כאורגן של החברה, וניתן להבינם כפי שבימ"ש קמא הבינם, כנטילת אחריות אישית, או כדברים שיצרו אצל המשיבים את הרושם שגם המערער 2 אחראי כלפיהם אישית. כך גם לגבי מסקנתו של בימ"ש קמא, שהמערער 2 היה המוציא והמביא המקצועי באתר הבנייה, והתובעים יכלו להבין שהמערער 2 נוטל עליו אישית אחריות כלפיהם כרוכשים.
סבורני שע"י העדפת גירסת התובעים על פני גירסת הנתבעים הוכחו שני דברים: א) שהרוח החיה והנוכחת באתר הבניה, המוציא והמביא בכל דבר וענין, הן כלפי הרוכשים והן בענין בחירת העובדים והפיקוח עליהם, היה המערער 2, והוא פעל ברשלנות בעשיית תפקידו זה; ב) שהמערער 2 קיבל על עצמו כלפי התובעים את חובת הזהירות, ועכ"פ יצר את הרושם הזה כלפיהם באופן שהתובעים הסתמכו עליו. סבורני שזו עמדת בימ"ש קמא בבחינת הממצאים העובדתיים בנוגע לשתי הנקודות הנ"ל, בהעדיפו את גירסת התובעים. הדבר גם ברור מתוך דברי התובעים בתצהיריהם ששימשו כעדות ראשית (ולא קועקעו בחקירות הנגדיות בנקודות אלה). כך גם נטען בכתב התביעה (ר' כתב התביעה, סעיפים 14 ואילך, ובמיוחד סעיפים 20 ו-22, וכן ראה תצהירי התובעים, במיוחד בסעיפים 14 ו-18). אינני רואה סיבה להתערב בקביעות אלה שהן ממצאים שבעובדה.

בדרך אגב אוסיף שכאשר עוסקים בחברה פרטית, שבשליטתו הכמעט מלאה של בעל מניות אחד (כמו בעניננו ש-190 מתוך 200 מניות היו למערער 2 ו-10 לאביו), ראוי יותר להקל מעט בהאחזות בקרנות המזבח של עקרון ההפרדה בין אישיות החברה ואישיות האורגן, וזאת להבדיל מחברה צבורית. כתבתי זאת כהערת אגב, ואין המקום להרחיב בענין זה בערעורנו.
סוף דבר, אם דעתי תישמע הייתי דוחה את שני הערעורים ללא צו להוצאות.
י' יעקבי - שווילי, סגן נשיא
[אב"ד]
השופט מ' נאמן
:

אני מצטרף, בכל הכבוד, לדעת אב בית הדין, ומנימוקיו.
מ' נאמן
, שופט
אשר על כל האמור לעיל הוחלט לדחות את שני הערעורים, ללא צו להוצאות.

ניתן היום כ"ג בכסלו, תשס"ד (18 בדצמבר 2003) בהעדר ב"כ הצדדים.

מזכירות בית המשפט תשלח העתק מ

פסק דין
זה לב"כ הצדדים.
יצחק כהן, שופט

מ' נאמן
, שופט

י' יעקובי - שווילי, סגן נשיא
[אב"ד]








עא בית משפט מחוזי 2678/02 ב' חבה נכסים והשקעות בע"מ נ' אלי ג'אן (פורסם ב-ֽ 18/12/2003)