פסקי דין על עו"ד יוסי גוילי | פסקי דין על פלוני

48/01 בד"מ     16/09/2001




בד"מ 48/01 עו"ד יוסי גוילי נ' פלוני






j0122632
ס.י.
בד"מ 48/01
תיק
16.9.2001
תאריך:

בבית הדין למשמעת של עובדי המדינה בירושלים

- יו"ר
עו"ד יוסף תלרז
- אב בית הדין
בפני
:
- חברה
עו"ד ניצה אדן-ביוביץ - מ"מ אב בית הדין

- חבר
מר דוד ציוני

עו"ד יוסי גוילי
/ עו"ד ג'מאל קדרי

התובעים:

הנאשם:

עו"ד משה ישראל

ב"כ הנאשם:
גב' ברכה פלאוט
נציגת המשרד:
החלטה

התובענה

1. נגד הנאשם שבנדון, אשר הועסק עד לפרישתו, לפני זמן לא רב, משירות המדינה, כמנהל מחוז הדרום במשרד הפנים, הוגש בתאריך 25.2.2001 כתב תובענה, שבו הוא הואשם בהפרתם של סעיפים 17(2) ו17-(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג1963- (להלן - החוק). בכך, שבמועדים שונים החל משנת 1990 ועד שנת 1998 ביצע לכאורה מעשים שכללו לטיפות וטפיחות בחלקי גוף שונים של שבע עובדות בתפקידים שונים, שהיו נתונות למרותו, וזאת בניגוד להוראותיו של פרק 43.2 לתקשי"ר, והחוק למניעת הטרדה מינית לגבי מעשים כאמור, שיוחסו לנאשם, לגבי שנת 1998. 60221
2.

הבקשה להפסקת הליכים

2. הדיון בתובענה נפתח ביום ה' בתמוז התשס"א - 26.6.2001. עם פתיחתו ובמהלכו, טען הסניגור המלומד כי, יש להחיל בעניינו של הנאשם את סעיף 65 לחוק הקובע:
"פרישתו של עובד מהשירות אינה מפסיקה הליכים שהתחיל בהם נגדו
לפני בית הדין, הוא רשאי להמשיך בדיון אם ראה צורך בכך."
הסניגור המלומד סבר כי, כיום לאחר שהנאשם פרש מהשירות, בעקבות החקירה שהתנהלה לגבי נשוא התובענה, חקירה והליך שאף קיבלו הד תקשורתי אשר פגעו קשות בנאשם, יש לראות בכך טעם להפסקת ההליכים.
עוד למדנו במהלך הדיון כי, הנאשם אינו מקבל גימלאות משירות המדינה, אלא מקרן מבטחים. גימלה שתשלומה יחל בעוד כשנה וחצי.
3. נציגת המשרד מסרה לבית הדין, לאחר בירור שקיימה, כי המשרד רואה בפרישה הכפוייה של הממונה על המחוז כעונש הולם, שצריך להביא להפסקת ההליכים.

4. התובע המלומד מסר לבית הדין, במהלך הדיון, שאין מקום שבית הדין יעתר לבקשה זו. מדובר בעבירות שיש בהן מידה של חומרה שנמשכו לאורך שנים, והנאשם פגע בעובדות שונות במחוז שבראשו עמד. התכלית של אמצעי המשמעת נועדה להגן על שירות המדינה מפני מעשים מסוג זה, על מנת שהשירות יאופיין בתדמית ראוייה בעיני הציבור.

5. במהלך הדיון האמור, לאחר שנמסר לבית הדין כי, הנאשם פרש משירות המדינה בעקבות ההליך ובית הדין למד פרטים על גילו של הנאשם (כיום הינו בן 64) ועל הביטוח הפנסיוני של הנאשם, ולאחר עיון בפסיקתו של בית המשפט העליון בסוגיה, בית הדין המליץ לקיים בסוגייה התייעצות נוספת, לגבי התוחלת שבקיום ההליך וביקש שעמדת התביעה תועבר לעיונו, פעם נוספת.
6. עמדות הצדדים

א. גישתה של התביעה

בעקבות הנחייתו של בית הדין לקיים בסוגיה התייעצות נוספת, העבירה התביעה לבית הדין בתאריך 27.8.2001 את עמדתה כלפי הבקשה, שעיקרה התנגדות לבקשת הסניגור, כי נורה על הפסקת ההליכים, לאחר שנבחנו על ידה הפרמטרים הרלבנטיים שנקבעו בנדון בעש"מ 5669/98, בעניין יעקב שפירו.
על יסודם של אלה, סבורה התביעה כי, העבירות נגועות ביסוד של חומרה, לנוכח יסוד ניצול המרות שקיים בהן, כי חומר הראיות שמצוי בידי התביעה, אינו מטיל לכאורה על התביעה קושי מכביד להוכחתן.
באשר לעניין אמצעי המשמעת, ניתן יהיה, במידה והתביעה תעמוד בנטל ההוכחה שמוטל עליה, להטיל על הנאשם אמצעי משמעת של: נזיפה חמורה, ופסילה לשירות המדינה, אמצעי משמעת שישרתו את תכליתו של החוק, כפי שפורשה בפסיקה בעש"מ 5547/00 ובג"צ 6163/92, שמירה על התיפקוד והתדמית של השירות הציבורי, והבטחת המשך אמונו של הציבור ברשות השלטונית.
ב. עמדתה המשלימה של הסנגוריה

1)בהחלטתו מיום ט"ו באלול התשס"א - 3.9.2001 התיר בית הדין לסניגוריה להשלים את העמדה, כפי שהושמעה במהלך הדיון האמור, ולהעביר את תגובתה לעמדת התביעה.

2) מהמסמכים שהועברו לעיון בית הדין עולה כי, היועץ המשפטי, שאליו פנה הסניגור בסוגיית הפסקת ההליכים, הותיר את ההחלטה בידי הנציבות ואשר עמדתה הוצגה כאמור בידי התובע.

3) הסניגור המלומד סבור כי, על בית הדין ליתן משקל לעמדת מנכ"ל משרד הפנים, אשר סבור כי, ראוי להפסיק את ההליכים נגד הנאשם, לאחר שאולץ לפרוש בעקבות חשיפת וחקירת הפרשה.

4) עוד שמענו מפי סניגור כי, בהנחה שהתביעה היתה עומדת בנטל ההוכחה שמוטל עליה, רוב המעשים נעשו לפני שנים בטרם חקיקתו וכניסתו לתוקף של החוק למניעת הטרדה מינית, העובדות, בעת התרחשות האירועים, לא ראו בליטופיו של הנאשם מעשים מיניים שנועדו לפגוע בהן, ולא ראו כל צורך להתלונן בשל כך.

5) עוד טוען הסניגור המלומד כי, בית הדין בהליך שנמצא אך בראשיתו, צריך ליטות לכיוון של הפסקתו כלפי עובד שפרש.

6) בסיכום טיעוניו, סבור הסניגור, כי בנסיבות מקרה זה אמצעי המשמעת שניתן יהיה להטיל על הנאשם אם יורשע בעבירות אינם משמעותיים, עד כדי הצדקת המשך קיומם של ההליכים נגדו.


7. המסגרת הנורמטיבית

א. תחולת החוק על עובד שפרש אינה מסתיימת ביום פרישתו. תחולה זה משתרעת גם על פרק זמן שלאחר הפרישה, כמפורט בסעיף 66 לחוק: -
"הגשת תובענה 66. מותר להתחיל בהליכים לפני בית הדין אף
לאחר פרישת לאחר שפרש העובד מהשירות, ובלבד שהתובענה
העובד תוגש תוך שנתיים מיום הפרישה או תוך שנה מיום סיום חקירת המשטרה או הדיון הפלילי,
לפי המאוחר, על פי הוראות היועץ המשפטי לממשלה, או נציב השירות, או לפי בקשת העובד."
מימוש הליכים נגד עובד שפרש, תוך פרק הזמן הנקוב לעיל, עדיין נתון לאפשרות הפסקתם, לפי סעיף 65 לחוק, הקובע לאמור: -
"פרישה אינה65.פרישתו של עובד מהשירות אינה מפסקת
מפסקת הליכים הליכים שהתחילו בהם נגדו לפני בית הדין
והוא רשאי להמשיך בדיון, אם ראה צורך בכך."
ב. בעש"מ 5669/98 מדינת ישראל נגד יעקב שפירו, נדונה פרשנותו של הסעיף על ידי כבוד השופט זמיר, בעקבות טענת המדינה כי, אין לפרש את סעיף 65, כך שניתן להסתפק בפרישה כסיבה בלעדית להפסקת ההליכים, ועל כך משיב כב' השופט זמיר:
"ברור לפי סעיף 65 לחוק המשמעת, כי במקרה שעובד פורש מן
השירות במהלך ההליכים המשמעתיים, מוקנה לבית הדין שיקול
דעת רחב בשאלה אם להמשיך בהליכים או להפסיקם. יחד עם זאת, מלשון הסעיף עולה כי המשך ההליכים הוא החריג לכלל, והוא שדורש טעם או, כלשון החוק, "צורך". טעמים שונים עשויים להשפיע להחלטת בית הדין בשאלה עם להמשיך בהליכים: חומרת העבירה המיוחסת לעובד; משך ההליכים עד הפרישה; נסיבה להתמשכות ההליכים;
השלב אליו הגיעו ההליכים; מידת ההוכחה של העבירה המיוחסת
לעובד; ובמיוחד אמצעי המשמעת שניתן יהיה לגזור על העובד אם
יימצא אשם בדין." (ראה פסיקה 4 לפסק הדין).
שיקולים להחלטתו של בית הדין

8. בית הדין יפרוס להלן את מסכת שיקוליו הדרושים בדבר קיומו של אותו צורך וטעם שיש בו כדי להצדיק, על פי פרשנותו של הסעיף, את המשך ההליכים נגד הנאשם:

א. על העבירות המיוחסות

1) לצורך החלטתנו זו אין רלבנטיות למידת סיכוייה של התביעה להוכיח את העבירות על בסיס אמרותיו של הנאשם, או ראיות נוספות שעמדו לרשותה.

2) העבירות שיוחסו לנאשם מאפיינים בניצול מרות של עובד בכיר כלפי עובדות נתונות לחסדו ולהחלטותיו, היה במעשיו אופי וגוון מיני מובהק, ומידה של המשכיות לאורך השנים. אף שלא מדובר בסקלה הגבוהה ביותר של התנהגות מינית פסולה. הנופך של ניצול המרות בולט בהן והצובע את ההתנהגות באור מחמיר.
3) התביעה סברה כי, מעשיו של הנאשם מהווים הטרדה מינית, לנוכח הפרת הוראת תקשי"ר 43.422, מעשים שביצועם יוחס לנאשם במועדים, שלפני כניסתו לתוקף של החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח - 1998, אשר תחילת תוקפו הינו מתאריך 19.9.1998.
לנוכח הזיקה הנורמטיבית הקיימת, שבין הפרת האיסור של הוראת התקשי"ר הנ"ל לעבירות לפי סעיפים 17(1) ו17-(3) לחוק האמור, בית הדין מוצא לנכון להביא במסכת שיקוליו את נוסחה של הוראת התקשי"ר: -
"43.422
(א) לא יעשה עובד מעשה בעל אופי מיני כלפי עובד אחר, אם יש במעשה כדי לפגוע באותו עובד או בכבודו או להטרידו, או אם המעשה נעשה שלא בהסכמתו, במפורש או מכללא;

(ב) לא יעשה בעל סמכות מעשה בעל אופי מיני כלפי עובד הנתון לסמכותו, אם יש במעשה משום ניצול מעמד כלפי אותו עובד כדי להשיג ממנו, שלא כדין, טובת הנאה מינית. לעניין זה, אין הבדל, אם ניצול המעמד כאמור, נעשה במישרין או בעקיפין, בגלוי או המרומז, בהסכמת העובד או שלא בהסכמתו, ביוזמת בעל הסמכות או ביוזמת העובד."

ניתוח הוראת פיסקה 43.422 לתקשי"ר, לפי תוקפה במועד ביצוע העבירות, מאפשר לחלקה ליסודות אלה:

(א) על המעשה להיות בעל אופי מיני כלפי עובד אחר.

(ב) במעשה קיים פוטנציאל של פגיעה בעובד, בכבודו, או כדי להטרידו.

(ג) עשיית מעשה כלפי עובד תוך ניצול מעמד של מרות או סמכות, לשם השגת טובת הנאה מינית, אינו דורש היעדרה של הסכמה.

4) יצויין כי סוגיה של הטרדה מינית זכתה להתייחסות מפורטת, בטרם כניסתו לתוקף של החוק למניעת הטרדה מינית התשנ"ח - 1998, בעש"מ 6173/96, מדינת ישראל זוהר בן-אשר (דינים עליון, כרך נג, 854, 17). בפסק דין זה, אומר השופט זמיר:
"התנהגות שהיא הטרדה מכוונת, נועדה במקרה הרגיל, להשיג
טובת הנאה מינית: יחסי מין, או אפילו סיפוק מיני מעצם מעשה ההטרדה, כגון, סיפוק מחיבוק או חיכוך. אך לא תמיד כך.
אפשר, גם במקרים מיוחדים, שהכוונה תהיה רק להקניט את הצד השני, לנקום בו או להציק לו, באמצעות ביטויים גסים או הערות אחרות בעלות אופי מיני, למשל כדי שימאס במקום העבודה ויפרוש ממנו.
תהיה הכוונה אשר תהיה, העיקר הוא לא הכוונה אלא התנהגות:
די בכך שבעיני האדם הסביר ההתנהגות הגיעה כדי הטרדה מינית."

5) בפסק הדין האמור השופט זמיר קובע מבחן אובייקטיבי, המתבסס על האדם הסביר. הגם שבהטרדה מינית יש תמיד גם היבט סובייקטיבי מסויים: -
"הוא משתנה מאדם לאדם. מעשה שהטרדה מינית לאדם אחד,
לא בהכרח ייראה הטרדה מינית לאדם אחר. המטריד והמוטרד
נוטים לראות אותו מעשה בעיניים שונות. המטריד יכול להיות
אדם גס רוח וקהה חושים באופן בלתי רגיל. המוטרד יכול להיות
אדם רגיש ופגיע במידה יוצאת דופן. ברור שאי-אפשר להכריע במחלוקת אם מעשה מסויים הגיע כדי הטרדה מינית על בסיס ראייה סובייקטיבית מצד זה או מצד זה. העובדה שהמטריד לא התכוון להטריד, שהוא סבר כי אין בהתנהגותו משום הטרדה,
ואפילו שהאמין כי התנהגותו מתקבלת בהסכמה על ידי הצד
השני, אין בה כדי להכריע. גם העובדה שהצד השני רואה עצמו מוטרד, אין בה כדי להכריע. המבחן המכריע הוא המבחן האובייקטיבי.

המבחן האובייקטיבי מתבסס, כרגיל, על האדם הסביר. האדם הסביר מתבקש, כביכול, להשיב על שתי שאלות. ראשית, האם ההתנהגות השנוייה במחלוקת הגיעה כדי הטרדה מינית, שיש בה פגיעה ממשית, או שמא היא התנהגות, שגם אם היתה בה פגיעה קלה, אינה חורגת מהתנהגות מקובלת וקבילה? שנית, האם היתה התנגדות, או שמא היתה הסכמה להתנהגות זאת?"
(שם, בעמ' 21).

6) הכיצד חשו אותן עובדות בעת הטרדתן, או היעדר רצונן להתלונן כנגד הנאשם - אין באלה כדי להשמיט את מעטפת הפסול מהמעשים שיוחסו לנאשם בכתב התובענה.
ב. לרמת ההוכחה הנדרשת

1) בסעיף 11 לחוק נקבע כי, בכפוף לאמור בסעיף 7 לחוק יהיו לבית הדין כל הסמכויות הנתונות לוועדת חקירה, לפי סעיפים 8 עד 11 ו27-(ב) לחוק ועדות חקירה, התשכ"ט - 1968.

סעיף 8 לחוק ועדות חקירה קובע:
"א. ועדת חקירה אינה חייבת לנהוג לפי סדרי הדין של בית משפט
והיא רשאית לקבל כל ראייה שהיא, בכל דרך הנראית לה מועילה, ולקבוע סדרי חקירתם של עדים, והכל כשאין בחוק זה או בתקנות על פיו הוראה אחרת.

ב. ועדת חקירה אינה כפופה לדיני הראיות כשאין בחוק זה הוראה אחרת לעניין זה."
2) עם זאת, חלה החובה על בית הדין, כמו על כלל יחידות המינהל, לפעול לפי כללי הצדק הטבעי. עיקרון זה נקבע על ידי בית המשפט העליון מפי כב' השופט ברנזון כבר מקדמת דנא:
"זכותו היסודית והבלתי מעורערת של כל עובד מדינה היא, במלא
בית הדין המשמעתי את תפקידו, לא ייפגע במאומה בעקרונות
הצדק, כפי שאלה הוגדרו ונקבעו בדין, ובתי המשפט יקפידו עם
בית הדין הקפדה רבה, שישמור על זכויות יסוד אלה של העובדים העומדים לפניו לדין משמעתי. אבל מעבר לגבולותיהם, המוגדרים היטב כאמור, של עקרונות הצדק הטבעי, לא יתערבו בתי המשפט בשיקול דעתו ובסדרי דיונו של בית הדין המשמעתי, כל עוד הוא ממלא תפקידו ואינו חורג ממסגרת סמכויותיו כדין."
(עש"מ 1/66 פסקל נגד היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כ(3), 71).

ואכן, לעניין מידת ההוכחה הראייתית, הנדרשת על ידי בית הדין למשמעת, קבע כב' השופט לוין בעש"מ 9/88, אזוט נגד מדינת ישראל, פ"ד מ"ג(1), 867:
"חובה להקפיד על קיומו של איזון נאות בין הצורך בניהול הליכים מהירים ויעילים מחד גיסא, לבין שמירת כללים בסיסיים המבטיחים זכויותיו של עובד העומד לדין, מאידך גיסא..."
בית המשפט העליון קבע כי, בשל איזון זה, אין לקבוע מסמרות לענין מידת ההוכחה הראייתית, ולפיכך מידת ההוכחה הנדרשת עשויה להשתנות לפי רצינות העניין השנוי במחלוקת. באותו הקשר, קבע בית המשפט כי:
"היה זה מן הצורך שבמקרה דנן תונח לפני בית הדין תשתית ראייתית העולה על הנדרש בהליך אזרחי, הגם שאיננה מגעת כדי ראייה שמעבר לכל ספק סביר."
3) ב

פסק דין
מאוחר יותר, עש"מ 3725/91, בכרך נגד מדינת ישראל (פ"ד מה(5),401), נקבע שאין ליצור רמת הוכחה מיוחדת לדין המשמעתי וכי רמת ההוכחה בדין המשמעתי זהה לזו שבדין הפלילי:
"לדידי, די בשתי רמות ההוכחה הקיימות אצלנו והן, שכנוע מעבר לספק סביר מחד גיסא, ומאזן הסתברויות מאידך גיסא. דיני נפשות נחשבים לחמורים יותר בתוצאותיהם, ונדרשת מידה גבוהה יותר של הוכחה, מאשר מאזן הסתברויות בלבד. הדין המשמעתי מצטרף מבחינה זו להליך הפלילי כי זו משמעותו לאשורה."

כב' השופט קדמי, בספרו "על הראיות" (חלק שלישי, מהדורה משולבת ומעדכנת, התשכ"ט1999-, בעמ' 1340 ובעמ' 1467), דן בנושא זה:
"להרשעה בבית הדין למשמעת דרושה רמת ודאות שאינה מגעת אמנם לזו הנדרשת בפלילים, אך העולה על זו הנדרשת בהליך האזרחי."
4) עמדת בית הדין הינה, שעל אף העובדה, שאינו כפוף לדיני הראיות, אך בשים לב, שמדובר באישום בעבירה של הטרדה מינית, בו רשאי לכפור הנאשם ולנהל משפט הוכחות, עלינו לנקוט במשנה זהירות בבואנו לקבוע את אשמתו של הנאשם.

בעבירות מהסוג שבהן הואשם, בית הדין סבור כי, ראוייה הגישה שהובעה בפרשת בכרך, על פני הגישות האחרות, אף שהנושא של רמת הוכחה הנדרשת בהליכים המשמעתיים, טרם הוכרע סופית.
(ראה גישתו של כב' השופט זמיר בעש"מ 5590/98, בפרשת גלאור; וגם בד"מ 18/00 בעניין אליהו חליוה, או בד"מ 140/00 בעניין אהרוני).

ג. אמצעי המשמעת שניתן יהיה לגזור על העובד

1) בשיקול זה, על בית הדין לצאת מנקודת מוצא כי, הנאשם יורשע בדינו ותוכח בפני
נו תמונת התנהגותו, כעולה מכתב התובענה.

2) לפי סעיף 34 לחוק המשמעת, אמצעי המשמעת שבית הדין מוסמך להטיל בהליך משמעתי הם: התראה, נזיפה, נזיפה חמורה, הורדה בדרגה, הפקעת משכורת, העברה למשרה אחרת, פסילה למילוי תפקידים מסויימים בהמשך השירות, פיטורים בתשלום פיצויי פיטורים או ללא תשלום פיצויים פיטורים, פסילה למילוי תפקידים מסויימים או לשירות המדינה לאחר פיטורים או פרישה ופרסום החלטת בית הדין.

נוסף לכך, לפי סעיפים 15 ו57- לחוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], התש"ל - 1970 (להלן - חוק הגימלאות), מוסמך בית הדין למשמעת, בתנאים מסויימים, לשלול קיצבת פרישה או להקטין קיצבת פרישה, ולפי סעיף 22 לאותו חוק מוסמך בית הדין לשלול או להקטין מענק פרישה. - כאשר אמצעי המשמעת של פסילה לשירות המדינה שולל כל זכות לקיצבה למשכה של הפסילה.
3) נתוניו האישיים של הנאשם, כמי שהתפטר בעטייה של החקירה, וכעובד שלא רכש כל זכות לגימלה בשירות המדינה, אלא בקופת גמל חיצונית, מצביעים על כך כי, לנוכח סיום שירותו כאמור ויתר נתוניו, ניתן יהיה להטיל עליו, אם יורשע בעבירת אמצעי משמעת אלה: -

(א) מהתראה עד נזיפה חמורה.
(ב) פסילה משירות המדינה לפרק זמן אפקטיבי של כשנה, עד גיל פרישה (65), לנוכח גילו של הנאשם. כאשר לא ניתן יהיה לגזור עליו אמצעי משמעת אחרים, כמו בין היתר: הפקעת משכורת או הורדה בדרגה.
אכן, נתונים אישיים חריגים ויוצאי דופן, שצירופם כאמור עדיין לא בא לפתחנו, לפחות לא בשנים האחרונות.

ד. משך ההליכים עד לפרישה

בית הדין סבור כי, משקלו של שיקול זה אינו שווה ערך לשיקולים האחרים.
עם זאת, אנו מוכנים להסכים לכך כי, ככל שההליך נמצא בשלב מתקדם יותר, עולה אותו הצורך להביא לסיומו, לעומת הליך משמעתי, שהדיון בו זה עתה החל.

ה. תכליתו ומטרתו של הדין המשמעתי

1) בית הדין סבור כי, במסגרת שיקוליו לא ניתן להתעלם מתכליתו ומטרתו של הדין המשמעתי. במיוחד, אם עומד לדין עובד, שפרש מהשירות, אשר לגביו נקבע: -
"מהי אם כן, תכלית החוק לעניין זה? התכלית העיקרית של חוק המשמעת היא השמירה על התפקוד הראוי והתדמית הראויה של שירות המדינה. תכלית זאת אינה מתיישבת עם הענקת חסינות, מלאה או חלקית, לעובד המדינה שהחליט, לאחר שביצע עבירת משמעת, לפרוש משירות המדינה. והרי חוק המשמעת ראה צורך לקבוע במפורש, בסעיף 66, כי "מותר להתחיל בהליכים לפני בית הדין אף לאחר שפרש העובד מהשירות". הדעת נותנת שהחוק לא התכוון להליכי משמעת שאין בסופם, אם העובד יורשע, אמצעי משמעת של ממש. המהות של הליכי משמעת מחייבת שאמצעי המשמעת יהיו הולמים את עבירת המשמעת, גם לגבי עובד שפרש
מן השירות.

אם האמצעים מעוקרים, ההליך יהיה עקר. וכי מה האמצעים שניתן להטיל על עובד שכבר פרש מן השירות? אחד האמצעים המעטים, שיש בהם כדי להרתיע, הוא הורדה בדרגה, שיש בה כדי להפחית
את שעור הגימלה, במידה ולתקופה שבית הדין יקבע.

אין זה מתקבל על הדעת שעובד המדינה יוכל להימלט מפני אמצעי זה, אם ישכיל להתפטר מן השירות מבעוד זמן, ואפילו יהיה זה
לאחר שבית הדין למשמעת מצא אותו אשם בדין, ובלבד שיהיה
זה לפני שבית הדין גזר את הדין. כדי להרתיע את עובד המדינה
מפני ביצוע עבירות משמעת, עליו לדעת כי גם אם יפרוש משירות המדינה, לאחר ביצוע העבירה, הוא יהיה צפוי להורדה בדרגה
שתפגע בגימלה. בהתאם לכך, פירוש רחב של הסמכות להוריד
עובד בדרגה, באופן שמקנה סמכות זאת לבית הדין למשמעת גם
אם העובד פרש מן השירות, מתיישב עם תכלית החוק."
(ראה עש"מ 5574/00 אורי בנית נגד מדינת ישראל - דינים עליון, כרך נט, 43).


2) קביעה זו של בית המשפט העליון משתלבת ובאה בעקבות פסיקה קודמת, אשר בחנה את התכלית העיקרית של אמצעי המשמעת למניעת פגיעה משמעותית בתפקוד של שירות המדינה או בתדמית של שירות זה, שכן תדמית ראויה היא תנאי הכרחי לפעילות תקינה של השירות.
ועל כן נאמר כי: -
"אמצעי משמעת אמור לשמש אמצעי מניעה יותר מאשר
אמצעי ענישה. התכלית העיקרית של אמצעי המשמעת
היא כאמור, למנוע פגיעה משמעותית בתפקוד של שירות המדינה או התדמית של שירות זה, שכן תדמית ראויה
היא תנאי הכרחי לפעילות תקינה של השירות."
(עש"מ 917/99 מדינת ישראל נגד עבדאללה חמזה, פ"ד נ', עמ' 25).

בית המשפט העליון חידד בפסק דינו בעניין עמוס ברוכין (עש"מ 1928/00 פ"ד נד(3), 694) את ההבדל בין ההליך הפלילי והמשמעתי, בקובעו:
"ההבדל נובע מן התכלית. הדין המשמעתי נועד לשרת תכלית שונה מן התכלית של הדין הפלילי. עיקר התכלית של הדין המשמעתי הוא הגנה על השירות הציבורי. גם אם בהליך
הפלילי נגזר על עובד הציבור עונש של קנס, מאסר או עונש
אחר, עדיין יש צורך לברר אם ראוי לנקוט נגדו הליך משמעתי: האם ראוי שאותו עובד יישאר בתפקידו, או שמא ראוי להעבירו לתפקיד אחר, או להורידו בדרגה, או אף לפטרו מן השירות, וזאת כדי למנוע פגיעה נוספת של אותו עובד בשירות הציבורי, או כדי להגן על תדמית השירות ועל אמון הציבור, וכן כדי לשרש תופעות פסולות בשירות הציבורי ולהרתיע עובדי ציבור אחרים מהתנהגות שאינה הולמת את השירות." (טרם פורסם).

וקדמה לפסיקה זו ההלכה של בית המשפט העליון, שנקבעה בעש"מ 5282/98 מדינת ישראל נגד תמר כתב (פ"ד נב(5), 87), לפיה:
"אין מקום לגזירה שווה בין העונש שהוטל על המשיבה בדין
הפלילי לבין אמצעי המשמעת שיש להטיל עליה בדין המשמעתי. הדין המשמעתי שונה באופן מהותי מן הדין הפלילי, ולכן עונש
קל שהוטל בדין הפלילי אינו מחייב וכשלעצמו אף אינו מצדיק, אמצעי משמעת קל גם בדין המשמעתי.

לפיכך, המשקל הראוי לייחס לנסיבות בהן בוצעה העבירה הפלילית, וכן גם המשקל שיש לייחס לנסיבות האישיות של הנאשם, פוחתת בדין המשמעתי. בדין המשמעתי, אמצעי המשמעת אמור לשמש אמצעי מניעה יותר מאשר אמצעי ענישה: התכלית העיקרית של אמצעי המשמעת היא, כאמור, למנוע פגיעה משמעותית בתפקוד של שירות המדינה או בתדמית של שירות זה, שכם תדמית ראויה היא תנאי הכרחי לפעילות תקינה של השירות."
(בג"צ 6163/92 אייזנברג ואח' נגד שר הבינוי והשיכון, פ"ד מז(2) 229, בעמ' 266).

3) התכלית האמורה של הדין המשמעתי, מקורה בגישה הרואה את עובד המדינה כנאמן הציבור. נאמנות זו מטילה עליו את החובה לקיים ולשמור את הערכים הבסיסיים של הציבור, ובכלל זה להקפיד על טוהר המידות בשירות הציבורי ללא פשרות, וכפי שנקבע:
"בלא אמון הציבור ברשויות הציבור יעמדו הרשויות ככלי ריק.
אמון הציבור הוא המשענת של רשויות הציבור והוא מאפשר להן למלא את תפקידן ... אמון הציבור ברשויות השלטון הוא מנכסיה החשובים של הרשות השלטונית ושל המדינה.

כאשר הציבור מאבד את אמונו ברשויות השלטון, הוא מאבד את אמונו באמנה החברתית המשמשת בסיס לחיים משותפים. יש ליתן משקל נכבד לשיקולים הבאים לקיים, לשמר ולפתח את תחושת הציבור כי משרתיו אינם אדוניו, וכי הם עושים את מלאכתם למען הציבור, מתוך יושר וניקיון כפיים. אכן, טוהר השירות והשורות עומד בבסיס השירות הציבורי ובבסיס המבנה החברתי שלנו."
ובפסיקות אין ספור, מדגיש בית המשפט העליון את ההשלכה הישירה על הרציונל העומד בבסיס מהותו של השירות הציבורי, על עובד הציבור, בראש ובראשונה מבחינת דיני הנאמנות הציבורית: -
"איש הציבור הוא נאמן הציבור. לא לעצמו הוא פועל אלא למען האינטרס של הציבור הוא פעל."
(בג"צ 669/86 רובין נגד ברגר ואח', פ"ד מא(1), עמ' 749, 840).
בהבדל מעובד רגיל, שגם עליו מוטלת חובת נאמנות, חובת הנאמנות המוטלת על עובד מדינה היא כפולה ומכופלת: הן משום שבנושאים רבים השירות הציבורי הוא בעל אופי מונופוליסטי ואין האזרח יכול לבחור שירות, והן משום חיוניותם וחשיבותם לכלל הציבור של העניינים המטופלים על ידי השירות.
(לעניין זה, ראה דו"ח קרמניצר, הטיפול המערכתי במשמעת בשירות המדינה, ינואר 1998, עמ' 7).
ולכן -
"הציבור זכאי לכך שעובדי המדינה, הפועלים מטעמו ולמענו,
יהיו אנשים אמינים והגונים. אמון הציבור בשירות המדינה,
ושיתוף הפעולה בין הציבור לבין השירות, תלויים בכך. האמון ושיתוף הפעולה עלולים להתערער אם יתברר לציבור כי, עובד
מדינה, העומד לשרתו, עבר עבירה שיש עמה קלון."
(עש"מ 4411/99 מדינת ישראל נגד אלקלעי (טרם פורסם), בפסיקה 2 לגזר הדין).
בחינת השיקולים

9. בית הדין בחן בקפידה את מערכת השיקולים הדרושים לקבלת החלטתו.
הראשון בהם הוא חומרת העבירות - כאן בית הדין מבקש לקבוע באופן חד וברור כי, מדובר בעבירות שיסוד של חומרה טבוע בהן. בעיקר בשל ניצול המרות כלפי העובדות, שבגופן בוצעו לכאורה מעשים בעלי גוון מיני מובהק, כפי שעולה מסקירת יסודות העבירה, תחושתן הסובייקטיבית כנפגעות העבירות, או אי רצונן להתלונן, אין בהם לשנות את מהותו ואופיו של המעשה הנטען. בעבירות מסוג זה הכלל צריך להיות, לדעתנו, שפרישה מהשירות, ולו ביוזמתו של העובד, אין בה כשלעצמה כדי להעניק חסינות לעובד מפני העמדה לדין ומיצוי הדין עימו, במיוחד בעבירות של הטרדה מינית כאמור, מבחינת האוחז בקרנות המזבח של הפרישה, והטוען להפסקת ההליכים בעטיה. - (ראה עש"מ 2168/07 בעניין אליעזר חמני, פיסקה 8 לענין ההנחה "הסטטוטורית" של ניצול מרות בעבירות, כאמור).

10. חומרת העבירות בקביעתנו הנ"ל הינה מסד חשוב בשיקולנו. אולם, לא שיקול בלעדי שיקול זה צריך להיבחן אל מול שיקול מהותי נוסף, והוא הנוגע למידתם ומהותם של אמצעי המשמעת כלפיו, שמולם יעמוד הנאשם, לאחר שיורשע בדינו, אם יקויים ההליך נגדו.
11. אמצעי המשמעת שנוכל להשית על הנאשם, אם ולאחר שיורשע בדינו, מסתכמים במדרג הגבוה ביותר שניתן לדלות מסל אמצעי המשמעת, אל מול נתוניו ב: נזיפה חמורה, ופסילה לשירות המדינה - שמשמעותה המעשית זניחה, לנוכח גילו של הנאשם, שכיום בן 64, כאשר עובד פורש משירות המדינה בגיל 65. כך, שחסימת שערי המדינה לגביו הינה חסרת משמעות מעשית, ולפסילה לא תהא כל השפעה על סוג והיקף ביטוחו הפנסיוני, או שיעור המשכורת הקובעת, שלא ניתן יהא לפגוע בה על ידי הורדתו בדרגה, וזאת בשונה מעניינו של אורי בנית, שפרש לגימלאות משירות המדינה.

12. משאלה הם פני הדברים, באה העת לבחון גם שיקולים הנוספים, שיהיו כרוכים בניהולו הצפוי של ההליך, והאם ראוי לקיימו, לנוכח תוצאותיו הצפויות במישור אמצעי המשמעת, אם נגיע לסופו. ובמילים אחרות, האם ראוי ונכון יהיה לקיים דיון משמעתי בעבירות חמורות לכאורה, שבהן נדרשת רמת ההוכחה הדומה להליך הפלילי, כאשר אין להוציא מכלל אפשרות שיהא צורך לנהל משפט הוכחות, בו עדות התביעה יהיו חשופות להליך אינטנסיבי של חקירה משני הצדדים, ויהיה עליהן להיזכר ולחוות מחדש אירועים שחלקם נתרחשו לפני שנים רבות. קושי זה הינו אמנם חלק מובנה ככל הליך פלילי שנסב על עבירת מין. ועוגמת הנפש שלעתים נגרמת במהלכו לקורבנות העבירה, הינו חלק משיקולי "עלות-תועלת".

13. במקרה דנן, התכלית המרכזית של הדין המשמעתי הושגה על ידי "מעין ענישה עצמית", שעה שהנאשם התפטר מתפקידו הציבורי, על רקע ובעקבותיה של החקירה. ומשנטל הנאשם אחריות על מעשיו. עם זאת, בית הדין לא היה מסתפק באקט ההתפטרות, מרום תפקידו. שאין גם להקל עימה ראש, גם אם ההליך היה אך בראשיתו, אילולי אותם נתונים אישיים, ההופכים את המשך ההליך להליך עקר, מעבר לעצם קיום הליך לשמו, לא נוכל להעביר מסר של הרתעה בעקבותיו, באמצעות אמצעי המשמעת שהמחוקק הפקיד בידנו, אם למעשה רק נוכל לנזוף חמורות בנאשם, בעקבות הליך שיכול להיות ממושך וגם מכביד. לפוסלו לשירות המדינה, שלנוכח גילו, זו תהא פסילה למראית עין.

בהקשר זה, נסמוך ידנו על גישתו של כב' השופט זמיר, בפסק הדין בעניין אורי בנית:
"הדעת נותנת שהחוק לא התכוון להליכי משמעת שאין בסופם, אם העובד יורשע, אמצעי משמעת של ממש. המהות של הליכי משמעת מחייבת שאמצעי המשמעת יהיו הולמים את עבירות המשמעת, גם לגבי עובד שפרש מן השירות. אם האמצעים מעוקרים, הליך יהיה עקר."
ואכן, באותו

פסק דין
בית המשפט העליון לא ראה באמצעי משמעת של נזיפה חמורה, משום מימוש תכלית ההליך, וקבע כי אין מניעה להוריד עובד שפרש בדרגה, ובכך תושפע משכורתו הקובעת, אמצעי שהינו מחוץ לגדרו של הליך שבפני
נו.
סוף דבר

14. בשאלה, בה התלבטנו, מה עדיף - המשך קיום ההליך או הפסקתו? - החלטנו, בעקבות פריסת השיקולים השונים הדרושים להחלטה בדבר הפסקת ההליכים, ובחינתם בנסיבות המקרה שבפני
נו, כי עדיפה הפסקת ההליכים על פני המשכתם.
ואשר על כן, בית הדין מחליט כי, בנסיבות חריגות אלה עדיפה הפסקת ההליכים.

15. בית הדין מחליט אפוא להפסיק את ההלכים נגד הנאשם.
זכות ערעור בפני
שופט דן יחיד בבית משפט העליון, מסורה לצדדים לפי הוראותיו של סעיף 43(א) לחוק.

ההחלטה ניתנה ביום ו' בתשרי התשס"ב - 23.9.2001, שלא בנוכחות הצדדים, להם היא תועבר באחת מדרכי המסירה המקובלות.
(-)
(-)
(-)
_______________
_____________
______________
מר דוד ציוני
עו"ד ניצה אדן-ביוביץ
מ"מ אב בית הדין למשמעת
עו"ד יוסף תלרז

אב בית הדין למשמעת
חבר
חברה
יו"ר








בד"מ בית דין למשמעת של עובדי מדינה 48/01 עו"ד יוסי גוילי נ' פלוני (פורסם ב-ֽ 16/09/2001)