פסקי דין על אילן סמו | פסקי דין על איילון חב' לביטוח בע"מ

13957/05 א     22/10/2009




א 13957/05 אילן סמו נ' איילון חב' לביטוח בע"מ








בית משפט השלום בחיפה



22 אוקטובר 2009

ת"א 13957-05 סמו נ' איילון חב` לביטוח בע"מ






בפני

כב' השופטת
חנה לפין הראל

התובע
אילן סמו


נגד

הנתבעת
איילון חב` לביטוח בע"מ



פסק דין


תביעה בגין נזקי גוף, על-פי
חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975
(להלן : "החוק").

ב"כ הצדדים הסמיכו את בית-המשפט ליתן פסק-דין על סמך סיכומי הצדדים והחומר המצוי בתיק.

התובע, מר אילן סמו
(להלן:"התובע") נפגע בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 19.6.03, בשעות הערב, עת נהג ברכבו מ.ר. 3464827 סמוך למחלף נתניה כשרכב צג ג' פגע בו מאחור. אין מחלוקת בין הצדדים בשאלת החבות. עיקר המחלוקת נעוץ בשאלת הקשר הסיבתי בין התאונה להחמרה במצבו הרפואי של התובע, אשר חלה למרבה הצער במחלת הטרשת הנפוצה לפני התאונה (להלן:"המחלה").

התובע, יליד 1970,
אובחן כסובל מטרשת נפוצה בהיותו בן 28 (לערך כ 5 שנים עובר לתאונה).
למעשה, טענותיו של התובע לנזק גוף במישור הנפשי. התובע מבקש לראות בהחמרת מחלת הטרשת הנפוצה ממנה סובל כקשורה לנזק הנפשי שנגרם לו בעקבות התאונה.

התובע צירף לתביעתו תיעוד באשר לשני ביקורים ב"מכון לטרשת נפוצה ע"ש ד. שטידלינג"
הנוגעים להידרדרות במחלה ממנה סובל. בפני
יתו הראשונה לאחר התאונה, ביום 26.6.03, המתלונן על הפרעה בדיבור. בסיבת הפנייה לא ציין כי נפגע בתאונת דרכים, אם כי בראשית העמוד נרשם בכתב יד "19/6/03 תאונת דרכים"- עניין כתב היד לא הוברר. באבחנות נכתבה בין היתר האבחנה
multiple sclerosis
, שמשמעותה טרשת נפוצה. בבדיקה היה דיבור דיסארתרי, לא היתה הפרעה בהבנה, וההתמצאות במצב, זמן ומקום היתה תקינה. לא בוצעה הערכה קוגניטיבית מעבר לפרטים אלה. בבדיקתו הגופנית צוינה ערות החזרים כללית והפרעה קלה עד בינונית, צרבלית משמאל. הופנה לטיפולה קלינאית תקשורת.
בהמשך ביום 3.8.03 הגיע שוב לטיפול ב"מכון לטרשת נפוצה ע"ש ד. שטידלינג" וכעת נרשם כסיבת הביקור: "ביוני היה מאורב (צ"ל מעורב") בתאונת דרכים, היום מרגיש טוב." ממצאי הבדיקה הנוירולוגית היו זהים לממצאי הבדיקה הקודמת.

לטענת הנתבעת, מדובר בתאונה קלה ביותר, לתובע לא נגרמה כל חבלה גופנית ופנייתו לקבלת טיפול רפואי נעשתה כשבוע לאחר התאונה, פנייה בה לא אוזכרה התאונה. הנתבעת סברה כי התובע אשר חולה בטרשת נפוצה, מנסה להשית תחלואיו על התאונה הנדונה.

בנסיבות אלו, ולנוכח המחלקות באשר לקיומו או היעדרו של קשר סיבתי בין התאונה למחלת התובע ביום 2.1.07 מונה, פרופ' ירניצקי, כמומחה רפואי מטעם בית משפט בתחום הנוירולוגי.

כבר כעת יובהר חרף החלטתי מיום 2.1.07 הוצג מסמך מיום 2.6.04 הנושא כותרת "אישור רפואי" (ראה חוות הדעת בפרק "מסמכים שעמדו לרשותי בעת הכנת חוות הדעת"), מאת ד"ר וולר בעז"- נוירולוג לעיונו של מומחה מטעם ביהמ"ש, פרופ' ירניצקי. לא היה מקום להצגתו.

המומחה הרפואי
פרופ' ירניצקי (להלן:"המומחה"), בחוות דעתו, מיום 26.5.08, קובע כי לא נותרה לתובע נכות נוירולוגית כתוצאה מהתאונה הנדונה.
לעניין הקשר הסיבתי מציין המומחה "אינני יכול, על כן, לקבל קשר גרימה בין התאונה והדיסארתיה, גם לא באמצעות מצב דחק בתווך."

למומחה נשלחו שאלות הבהרה מטעם התובע. במענה לשאלות , מיום
10.9.08
, נותר המומחה בקביעתו.
יש לציין, כי הן בחוות הדעת והן בתשובות, פרש המומחה יריעה רחבה ואף הוא היה ער לסמיכות התאונה לתופעת ההפרעה בדיבור אך לא מצא כפי שפירט יסוד לקבוע כי קיים קשר סיבתי בין החמרה במצב התובע, לבין אירוע התאונה.

הנתבעת (בסיכומיה) סבורה כי חוות דעת המומחה לרבות תשובותיו לשאלות ההבהרה ברורות. המומחה שלל כל קשר סיבתי בין התאונה להחמרה במצבו של התובע ואין לקבל טענות התובע אשר מפרט בסיכומיו תיאוריות והנחות רפואיות לפיהן דחק נפשי גרם להתפתחות בטרשת הנפוצה לביסוס טענותיו לקשר הסיבתי. יתרה מכך, טוענת הנתבעת, כי משוויתר התובע על חקירת המומחה, למעשה וויתר על האפשרות שביהמ"ש ישתכנע בביטול קביעות המומחה.

התובע, חולק על קביעות המומחה לעניין הקשר הסיבתי. בסיכומיו, מפרט בהרחבה מהות המחלה ממנה סובל התובע וטוען כי עפ"י חוות דעת המומחה לא ניתן לשלול מצב בו טראומה מחמירה את תסמיני מחלתו.
התובע סבור כי בענייננו, למחקר הרפואי אין תשובה חד משמעית וברורה לגורמיה הספציפיים של מחלתו ומבקש ללמוד מסוגיית שלילת הקשר הסיבתי בדיני הנכים. במקרים בהם קיים העדר ידע רפואי ביחס לאתיולוגיה ברורה, מצא בית המשפט דרכים להתגבר עליה באמצעות שימוש ב"עזרים" הוכחתים מתחום ההיגיון והאלימינציה ולאו דווקא "קיבעון" במידת ההוכחה הרפואית.
על כן, מקל וחומר במקרה שלפנינו יש לאמץ מדיניות "גמישה" מבחינה ההוכחה.
אכן יש לנהוג גמישות ויש מקום להעלות השערה כי תופעת הדיסתארתיה אצל התובע אשר פרצה זמן קצר לאחר התאונה קשורה אליה ומצבו של התובע הוחמר עקב כך. דא עקא זו השערה שאין לה תימוכין עלידי מומחה בית המשפט.
אני ערה למה שכתב דר' ולר אך מעבר לאיסור להצגתו הרי אין בו משקל נגד לחוות דעתו של פרופ' ירינצקי.
התובע, בסיכומים יסודיים מעמיקים ומפורטים ,מפנה לפסיקה אשר אינה תואמת את נסיבות המקרה שלפנינו ואין להקיש ממנה למקרה דנן. בענייננו טוען התובע לנזק נפשי כתוצאה מתאונת דרכים, שהאחריות בה מוחלטת, כאשר קודם לקרות הנזק הנטען חלה התובע במחלתו וכעת טוען להחמרה. במקרים אשר נדונו בפסיקה אליה מפנה התובע דובר במצבים בהם הניזוקים ניזוקו במחלתם כתוצאה משירותם הצבאי או כתוצאה מסביבת עבודתם שאז , להוכחת הקשר הסיבתי הסתפקו בית המשפט בקביעת הקשר הסיבתי לרמת וודאות מעבר ל 51% בלבד. בנוסף, מומחים רפואיים בפסיקה אליה מפנה התובע אינם שוללים באופן מוחלט את הקשר הסיבתי בין פרוץ המחלה לשירותם הצבאי או לסביבת העבודה, שלא כמו בענייננו בו המומחה שולל במפורש הקשר הסיבתי.

אף אם נקבל את גישת התובע, ונלך לשיטת הפסיקה אליה מפנה לבחינת הסוגיה הנדונה לפי מאזן ההסתברויות כאשר עליו הנטל להוכיח "היפוכו של דבר", הרי שלא עמד התובע בנטל המוטל עליו להוכיח כי לא היו גורמים אחרים אשר השפיעו על החמרת מחלתו מלבד התאונה.
התובע אף אינו מפנה לאסכולה מבוססת הנוגדת דעתו של המומחה שיהא בה כדי להעדיף את האסכולה אשר מיטיבה עם התובע.
עם זאת יש לומר כי יש צדק בדברי ב"כ התובע מבחינה זו שעדיין המדע ובכלל זה הרפואה אינם יודעים הכל . אנו עדים כל העת לתגליות מדעיות בכלל ובמדע הרפואה בפרט. יתכן כי יתגלה בעתיד גם אם לא רחוק כי קיים קשר הדוק בין מעורבות באירוע תאונתי, גם אם קל, לבין הופעת תופעת הדיסתרתיה מיד לאחר מכן כפי שקרה כאן.


גולגולת דקה
התובע מבקש להחיל בעניינו את עקרון "הגולגולת הדקה" . דין טענתו להידחות ולו מן הטעם שנשמעה לראשונה בסיכומיו. מעבר לכך, משנקבע כי לא הוכח קשר סיבתי לא ניתן לקבל הטענה.
למען הסר ספק הרי שאין זה המקרה בו יש להחיל עקרון הגולגולת הדקה. מחלתו של התובע היתה ידועה עובר לתאונה וגם אם יוכח כי החמרתה
הינה כתוצאה מהתאונה הרי שאין להחיל עקרון גולגולת הדקה במצב כגון זה.
עקרון הגולגולת הדקה קובע כי בהינתן שתוצאת הנזק גדולה מזו הצפויה בהינתן אירוע נזיקי מסויים, אולם מוכח כי נזק זה הינו תוצאה של הרקע הפיזי או הנפשי המייחדים את התובע, אזי על המזיק לפצות על מלוא הנזק. לעניין זה יפים דברי כב' השופט א' גרוניס בע"א 8279/02
זאב גולן נ' עזבון המנוח דר מנחם אלברט ז"ל ע'י דורה מנחם
, [פורסם בנבו], כדלקמן
"... במקרים אחרים, נזק אשר עצם גרימתו כתוצאה מעוולה מסוימת הייתה צפויה, צומח למימדים לא צפויים עקב נתוני הניזוק. בפסיקתנו השתרש עיקרון המכונה "עיקרון הגולגולת הדקה", לפיו חייב המזיק לקבל את הניזוק כפי שהוא ולפצותו בגין כל נזק שנוצר בשל שילוב מעשה העוולה עם נתוניו המיוחדים (ד"נ 12/63
ליאון נ' רינגר, פ"ד יח
(4) 701). אף המקרה של החמרת מצב קיים עוסק במצבו של הניזוק עובר להתרשלות, אלא שכאן עומד במוקד הדיון קושי אחר. הסוגיה עימה מתמודד בית המשפט בסיטואציה של "גולגולת דקה" עניינה השפעת נתוניו של התובע על תוצאות העוולה. בהקשר זה לא מתעוררת שאלת הקשר הסיבתי העובדתי, שכן ברור כי העוולה הינה "גורם בלעדיו אין" לנזק אף אם הוא בלתי צפוי. במילים אחרות, בסיטואציה של "גולגולת דקה" אין האדם המעורב סובל מנזק כלשהו, אלא שמעשה העוולה מביא לנזק גדול מאשר אצל אחר שאינו בעל "גולגולת דקה". לעומת זאת, במקרה של החמרת מצב קיים סובל האדם המעורב מנזק מוקדם שאין מקורו בהכרח בעוולה. ואולם, העוולה גורמת להגדלתו של נזק זה. הבעייתיות שמציב מקרה כגון זה נוגעת להבחנה בין הנזק שנגרם כתוצאה מהעוולה לזה שהיה קיים אף טרם ביצועה (ראו
king
, עמ' 1361-1360)."
(שם, 4165).

כפי שעולה מדברים אלו, אין לעשות שימוש בעקרון הגולגולת הדקה מקום בו מדובר בהחמרה של מצב ידוע. עקרון זה שמור למצב בו מדובר בפגם חבוי הגורם להעצמת תוצאות הפגיעה.

סיבתיות עמומה
התובע סבור כי נוכח הסיבתיות העמומה יש להחיל את הלכת "עדן מלול" ולקבוע כי התסמינים מהם סבל התובע היוו החמרת מצב רפואי ולמעשה האיצו את התפתחות המחלה ממנה סובל התובע ולקבוע נכותו בהתאם.
איל לעיל ידי לקבל טענה זו. בהלכת "מלול" נדונה סוגית
הקשר הסיבתי במקרה בו נטען לרשלנות רפואית, כאשר על התובע היה להוכיח קשר סיבתי "בין התנהגותו העוולתית של הנתבע (במונחי עוולת הרשלנות – ההתרשלות) כלפיו לבין הנזק, וזאת לפי מאזן ההסתברות". באותה פרשה נקבע כי כלל הסיבתיות העמומה יעמוד במקרים "בהם מוכח שקיימת אי ודאות מובנית בשאלה מי מבין גורמי סיכון מוכרים לנזק, שחלקם עוולתיים
גרם בפועל לנזקו של התובע".
אין זה המקרה בענייננו. אין מדובר בהוכחת קשר סיבתי בין התנהגות של הנתבעת לנזקו של התובע, ומשעסקינן בתאונת דרכים אין על התובע חובת הוכחה כזו. יתר על כן, לא הוכחו גורמי סיכון הקשורים למחלה ושהיו עלולים להיגרם כתוצאה מהתאונה ואשר היו עשויים לתרום להחמרה במצבו של התובע.
לעניין הסיבתיות העמומה -ראה ע"א 7375/02 בי"ח כרמל נ' עדן מלול, פורסם בנבו [2005]
"...אין אני מציעה לזנוח את הכלל הרגיל שלפיו על התובע בנזיקין להוכיח את הקשר הסיבתי העובדתי בין ההתרשלות לבין הנזק על פי מאזן ההסתברות. גם אין אני מציעה לקבוע כלל שכוחו יפה בכל מקרה של טענה בעניין רשלנות רפואית. אין בכך צורך, ובמקרים רבים ניתן להוכיח, וגם צריך להוכיח (או לשלול), בתביעה בעניין רשלנות רפואית את מלוא שרשרת הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק על פי מאזן ההסתברות. עם זאת לדעתי ראוי לרכך את הכלל הדורש הוכחת קשר סיבתי בין התרשלות לבין נזק על פי מאזן ההסתברות רק באותם מקרים שבהם גישת "הכול או לא כלום" גורמת לאי-צדק. אי-צדק זה יכול להתעורר
למשל בהקשרים שבהם מוכח
שקיימת אי-ודאות מובנית
בשאלה מי מבין גורמי סיכון מוכרים לנזק, שחלקם עוולתיים, גרם בפועל לנזקו של התובע. במקרים אלה נוכל לתת לכל גורם אפשרי, הן זה שיש עמו אשם הן זה שאין עמו אשם, את המשקל המתאים בנסיבות העניין. ועוד: אני מציעה להביא בחשבון רק גורמים
בעלי
משקל ולהתעלם מסיכונים זניחים ומזעריים (ראו והשוו: פרשת דעקה [8], בעמ' 605-604 דברי חברי השופט מצא בדנ"א 6714/02 הנ"ל [11] שצוטטו לעיל; לעקרון ה-
de minimis
ככלל ראו ע"א 1338/97 תנובה מרכז שיתופי לשווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' ראבי [12], בפיסקה 11 לפסק דיני, בעמ' 684)."

(הדגשה לא במקור):

הכרעה
במקרה דנן התובע בחר שלא לחקור את המומחה, ובכך נמנע מלהעמיד את חוות דעתו למבחן. כפועל יוצא מכך כשל להוכיח כי אין לקבל את האמור בו (ראו: יעקב קדמי על הראיות, חלק שלישי, 1699 (2003); ע"א 6301/95 מכביאן נ' נגרי, תק-על 97(1) 248, 249 (1997))

מעבר לכך, הראיות הדלות אליהן מפנה התובע בניסיון להוכיח קשר סיבתי בין התאונה להחמרה במחלתו אינן מועילות לו. התובע לא עמד בנטל המוטל עליו וכאמור, אף לא תמך טענותיו באסכולה רפואית מבוססת שיש בה כדי לסתור את חוות דעת המומחה ולהיטיב עם התובע . כן, לא הוכיח על דרך השלילה כי להחמרתו של התובע
אין גורם נוסף בלעדי התאונה הנדונה.

חוות דעתו של המומחה מנומקת וברורה. המומחה שולל קשר סיבתי בין התאונה להחמרה במחלת התובע ואינו מותיר מקום לספקות. המומחה מפרט כי אכן בשנים האחרונות התפתחה הבנה לגבי הקשר בין מצבי דחק ובין התפרצות התקפי טרשת נפוצה ומבהיר כי אחד הקריטריונים לקביעת הקשר היא שאכן המדובר בדחק נפשי ולא בטראומה פיסית. המומחה בתשובותיו לשאלות ההבהרה שב ומדגיש כי תאונת דרכים היא טראומה פיסית לנפגע בה ולא טראומה נפשית.

אף אם היה מוכיח התובע כי המדובר במצב נפשי כתוצאה מטראומה פיסית שארעה לו בעקבות התאונה הרי שהיעדר מסמכים רפואיים המלמדים כי לתובע ארע טראומה פיסית כלשהי או כי היה מעורב בתאונת הדרכים הנדונה וניזוק נזק כלשהו בעקבותיה הקושר את הלחץ הנפשי הנטען לטראומה פיסית, מקשה על קבלת טענות התובע לנזק הנטען.

סיכומו של דבר, בנסיבות בהן לא הוכח קשר סיבתי בין התאונה להחמרה במחלת התובע, אין לקבל את התביעה.

על מנת שלא לחסום את דרכו של התובע, היה ובעתיד ימצא מדע הרפואה כי קיים קשר סיבתי כגון זה הנטען כאן, נכון יהי למחוק את התביעה ולא לדחותה.

על כך הנני מורה על מחיקת התביעה.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ניתן היום,
ד' חשון תש"ע, 22 אוקטובר 2009, בהעדר הצדדים.











א בית משפט שלום 13957/05 אילן סמו נ' איילון חב' לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 22/10/2009)