פסקי דין על של פרויקטים שיקומיים | פסקי דין על משה שלו | פסקי דין על הרוש רפי | פסקי דין על הרוש טלי |

1528/03 א     05/11/2009




א 1528/03 של פרויקטים שיקומיים בע"מ, משה שלו נ' הרוש רפי, הרוש טלי




בעניין:

74



בתי המשפט


בית משפט השלום אשדוד
א
001528/03


בפני
:
כב' השופט חדש חיים
-סגן נשיא
תאריך:
05/11/2009




בעניין
:

1. של פרויקטים שיקומיים בע"מ

2. משה שלו
ת.ז. 16918146
התובעים


ע"י ב"כ
עו"ד היכל גדעון ואח'




נ
ג
ד


1 . הרוש רפי



ת.ז. 16933179
2 . הרוש טלי
ת.ז. 024664195
הנתבעים


ע"י ב"כ
עו"ד בוסקילה אליהו ואח'





פסק דין


א.
רקע התובענה

1.
המדובר בתובענה כספית-חוזית, ע"ס 480,000 ₪, שהגישו התובעים כנגד הנתבעים, בגין נזקי הפרה נטענת של הסכם שכירות (זכרון דברים ו/או חוזה) לגבי בית של הנתבעים ברח' איינשטיין 20 באשדוד, חלקה 341 בגוש 2003 (להלן:"בית הנתבעים" או "הבית") שאמור היה להיות חלק מהוסטל- דיור מוגן לחוסים מטעם אגף השיקום במשרד העבודה והרווחה.

1.1
חלקו האחר של ההוסטל אמור היה להיות בית סמוך, של מר תורזמן גבי, ברח' איינשטיין 18 אשדוד.

2.
הסכום הנתבע מורכב כדלהלן:

2.1
פיצוי מוסכם בסך של 10,000$ - נכון ליום הגשת התביעה
44,000 ₪
2.2
אבדן הכנסות בין התאריכים 1.8.02 – 1.3.03
336,000 ₪
2.3
הפרש בעלויות ההתאמה בין הנכס החלופי שנשכר לבין הבית
70,000 ₪
2.4
פגיעה במוניטין
30,000 ₪

3.
התובעת מס' 1 היא חברה העוסקת בהקמה וניהול של הוסטלים ודיור מוגן כמשמעותו בחוק שיקום נכי נפש בקהילה תש"ס –2000 (להלן גם:"החברה") והתובע מס' 2 הוא מנהל ובעל מניות בחברה (להלן גם:"התובע").

3.1
דיירי ההוסטלים מופנים אל החברה מטעם משרד הבריאות, משרד העבודה והרווחה וכן ע"י משרד הבטחון ועבודתה היא בצמוד להנחיותיהם.

3.2
לצורך הפעלת ההוסטלים שוכרת החברה מבנים ובמידת הצורך מתאימה אותם לייעודם.

4.
בין הצדדים נחתם, ביום 16/1/02, זכרון דברים לשכירת הבית (להלן:"זכרון הדברים") ובהמשך הוכנו ונחתמו מסמכים נוספים המוכתרים בכותרת "חוזה", שלגביהם ולגבי תקפם חלוקים הצדדים:

4.1
זכרון הדברים נושא חתימות התובעת מס' 1 והנתבע מס' 1 בשמו ובשם אשתו, הנתבעת מס' 2.
לטענת הנתבעים צורף אליו צילום מסמך בכתב הקרוי "נספח לזכרון הדברים" אשר צורף לכתב ההגנה המתוקן, וגם הוא נושא אותן חתימות, אך לא שמות הצדדים באותו נספח (להלן גם: "נספח "א" או "הנספח").

4.2
המסמך הקרוי חוזה, ללא תיקונים, שאיננו חתום (להלן גם: "ההסכם").

4.3
המסמך הקרוי חוזה, עם תיקונים בכתב יד, על פניו, נושא חתימות הנתבע מס' 1 והתובע מס' 2 (להלן גם: "ההסכם המתוקן").

5.
מלכתחילה הוגשה התובענה רק מטעם החברה ובהמשך תוקן כתב התביעה, כך שמנהלה צורף כתובע נוסף – וזאת, כדי לאפשר לבית המשפט לדון בכל השאלות השנויות באמת במחלוקת בין הצדדים.

6.
מלכתחילה גם עתרו הנתבעים לדחות את התביעה על הסף, אולם בהמשך ויתרו על עתירתם זו – והתיק נקבע להוכחות.

7.
במסגרת פרשת
הוכחות התביעה העידו: עורך חוות הדעת הכלכלית מטעם התובעים – הכלכלן ובוגר מ. עסקים
מר יעקב כהן; התובע מס' 2 והמנהל הנוסף בחברה, מר חיים לאוקומוביץ ומתווך המקרקעין מר יצחק ציון.

8.
מטעם ההגנה העידו שני הנתבעים, ומר דניאל וייצמן, השכן שממנו שכרה התובעת בסופו של דבר, את הבית השני.

9.
אחרון הסיכומים הוגש ביום 14/7/09 והתובעים לא ניצלו את זכות התגובה שניתנה להם.

ב.
טיעוני הצדדים

1.
לטענת התובעים,


זכרון הדברים הוא הסכם שכירות על תנאי והתנאי הוא שהחברה תזכה במכרז שפורסם ע"י משרד העבודה והרווחה/אגף השיקום.

2.
החברה אכן זכתה במכרז ובעקבותיו – לטענת התובעים – הוכן הסכם מפורט המוכתר בכותרת "חוזה", ללא תאריך (הוא: "ההסכם") ובמסגרת מו"מ בין הצדדים לגביו, הוספו על נוסחו הערות בכתב- יד (ההסכם עם ההערות בכתב יד הוא: "ההסכם המתוקן").

3.
לטענת התובעים, הנספח לזכרון הדברים איננו המסמך שנחתם ע"י מי ממנהלי החברה, אם נחתם כטענת הנתבע מס' 1, או שאיננו חתום כלל ע"י מי מהם.

3.1
התובעים מציינים, כי מסמך זה לא נזכר כלל בכתב ההגנה הראשון, אלא לראשונה בכתב ההגנה לכתב התביעה המתוקן - והוצג לבית המשפט רק במהלך הדיון הראשון בתובענה.

3.2
מאחר ולא הוגש מקור המסמך, מביעים התובעים ספק ביחס
לדברים שנכתבו מתחת (או לצד) חתימתו
לכאורה של מנהל החברה; תוהים מדוע כתב הנתבע 1 "עו"ד של שני הצדדים" ולא הפנה לאמור בסע' 14 לזכרון הדברים, שם הוסכם כי עורך הדין של השוכר יכין הסכם שכירות מפורט.


3.3
כמו כן, הם כופרים במשפט הכלול בנספח "במידה והשוכר יזכה במכרז השכירות מקסימום תחל עד 4/02"
וטוענים כי הוא נוגד את כוונת הצדדים עפ"י זכרון הדברים לפיו "תקופת השכירות תחל עם קבלת אישורים מהרשויות השונות לצורך הפעלת הוסטל לחוסים במושכר".

3.4

באם היו הצדדים מבקשים להגביל את מועד תחילת השכירות – טוענים התובעים- היו משתמשים במלים "אך לא יאוחר מ....".
בנוסף, לא קובע הנספח, כי זכרון הדברים יאבד מתוקפו.

4.
לטענת התובעים, בהעדר הסכם מחייב שנערך מכוח סעיף 14 לזכרון הדברים,
זכרון הדברים מהווה הסכם שכירות מחייב עד שייחתם הסכם שכירות, והפרתו – מהווה הפרת הסכם מחייב:

4.1
זכרון הדברים (אפילו בצירוף הנספח) מהווה מסמך מחייב הניתן להשלמה בכל מקרה של חסר, וזאת מכוח הוראות סע' 26 לחוק החוזים (חלק כללי).

4.2
הכלל הוא, כי ניתן להשלים בחוזה כל פרט, שהוא אמנם נחוץ, אך השמטתו איננה גורעת ממסוימות ההסכמה בנושאים המהותיים (גבריאלה שלו,דיני חוזים בעמ' 317).

4.3
אומנם, לא נאמר במדויק כמה ימים לאחר "קבלת האישורים מהרשויות" תחל השכירות, אך ניתן להשלים זאת באמצעות סע' 29 ו- 41 לחוק החוזים (חלק כללי).

5.
לטענת התובעים, הוכן ההסכם ע"י ב"כ התובעים והתובע מס' 2 המציאו לנתבע מס' 1; הנתבע מס' 1, שהוא מתווך מקרקעין, ניהל עם התובע מס' 2 מו"מ בקשר לנוסח ההסכם הסופי, כאשר הערות ובקשות לשינויים נכתבו בכתב ידו, על גבי ההסכם המתוקן.
6.
התובעים טוענים, לחילופין, כי ההסכם (הלא מתוקן) הוכן מכח זכרון הדברים והוא מחייב.

6.1
ההסכם המתוקן אינו אלא מסמך המלמד על ניסיון להגיע להסכם מפורט יותר, מוסכם.

7.
לחילופי חילופין טוענים התובעים, שהואיל ואין מחלוקת כי על ההסכם המתוקן מתנוססות חתימות אישיות (שמהותן אמנם במחלוקת), אזי גם אם ייקבע כי ההסכם המתוקן בא במקום זכרון הדברים, התוצאה היא, שההסכם המתוקן מחייב – וגם הוא הופר על ידי הנתבעים.

8.
לטענת התובעים, ההסכם המתוקן נחתם בין התובע מס' 1 לנתבעים, בשונה מזכרון הדברים שנחתם עם החברה, מתוך היענות לבקשת הנתבעים, כדי לסייע להם בעניין תשלומי מס, אך מהות ההתקשרות לא שונתה.

8.1
באם עומדים הנתבעים על הטענה, שההסכם המתוקן איננו זהה לזכרון הדברים, אזי ממשיך זכרון הדברים לחייב עד לחתימת הסכם חדש.

9.
למעשה טוענים התובעים, כי אחד ההסכמים מחייב והנתבעים לא קיימו אף אחד מן ההסכמים, בכך שלא הסכימו למסור את החזקה בבית במועד שנקבע.

10.
לטענת התובעים, הודיע הנתבע 1, בפגישה עם התובע מס' 2 ביום 22/7/02, כי אין בדעתו למסור את החזקה בבית במועד שנקבע.


10.1
לאור זאת, נשלח מכתב ההתראה נספח "ו" לכתב התביעה;

10.2
הנתבעים לא השיבו למכתב זה, אך ביקשו העתקי חוזים ואלו נשלחו אליהם, ביום 5/9/02, בצירוף דרישה למסור את החזקה בבית ללא דיחוי נוסף;

10.3
או אז שלח ב"כ הנתבעים, ביום 22/9/02, מכתב שבו קיימת התייחסות למכתב ב"כ התובעים מיום 5/9/02.

10.4
בהמשך, שלח ב"כ הנתבעים דאז, עו"ד הרוש, מכתב מיום 29/9/02, שהוא נספח "ט" לכתב התביעה ובו הודיע שבאם לא יקבל תשובה למכתבו הקודם, הוא יראה בכך רצון התובעים לביטול ההסכם.

11.
לטענת התובעים, נשלחה תשובתם לעו"ד הרוש ביום 30/9/02 (נספח "י" לכתב התביעה) במכתב שבו צויין, כי קיים הסכם שכירות מחייב- והוא אכן הומצא לנתבעים, אולם הנתבעים התעלמו מן המכתב, לא מסרו את החזקה בבית לתובעים ולמעשה הפרו אותו.

12.
לטענת התובעים, אמנם ניסו הנתבעים להציג מצב כאילו הם ציפו שהתובעים יקחו חזקה בבית, אך בסופה של חקירה הודתה הנתבעת מס' 2, כי הם "הבינו" שהתובעים ויתרו על ההסכם. לאור כך גם לא השיבו למכתבים.

12.1
לטענתם של התובעים, אין בסיס לטענה כי ויתרו על השכירות, שכן מכתביהם היו חד-משמעיים.

12.2
לתובעים היה צורך הכרחי בבית, ע"מ שלא להיכשל במכרז ולא לסבול הפסדים.

13.
לטענת התובעים, הואיל והם היו חייבים להציג, בפני
משרד העבודה והרווחה, בית שיכול להכיל לפחות 14 חוסים, ולצורך זה הם נאלצו לשכור שני בתים ולחברם, הם פנו לשכן נוסף, משפחת וייצמן, ושכרו מהם את הוילה שלהם ובאופן כזה יצרו הוסטל מתאים.

14.
לטענת התובעים, אמנם היה על החברה לספק הוסטל מתאים ל-14 חוסים, אך למדינה זכות להוסיף חוסים ואכן, בהמשך, הוספו חוסים ומספרם הגיע ל-23.

14.1
באם החברה לא הייתה עומדת בתנאי המכרז, היא הייתה עלולה
להפסיד את הערבות הבנקאית שמסרה לממשלה ולאבד לחלוטין את המוניטין שלה, שממילא נפגע.

15.
התובעים טוענים, כי אין אמת בטענת הנתבעים כאילו לא השיבו על מכתב ב"כ
התובעים כיוון שהובהר להם שהתובעים כבר חתמו על השכם שכירות עם משפחת וייצמן.

15.1
לטעמם, ברור שזו איננה אמת, כיוון שהסכם השכירות עם מש' וויצמן נחתם רק ביום 20.10.02, לאחר שהוברר לתובעים כי הנתבעים מפרים את ההסכם.

15.2
לטענתם, ניסו הנתבעים לכפות עליהם תנאים חדשים שונים ובלתי
מוסכמים, אולם הם, התובעים, השיבו להם, באמצעות בא כוחם, כי גם ההסכם המתוקן הוא חוזה, אומנם לא יפה מבחינה צורנית, אך אין בכך כל פגם משפטי.

15.3
לטעמם, הנתבעים עצמם טוענים בסע' 5(ג) לכתב הגנתם המתוקן, כי
"ההסכם היה מותנה ו/או לא סופי..." וגם הנתבע 1 מאשר גישה זו בסעיף 4 (ג) לתצהירו ומבהיר כי, "סוכם כי זה לא יהווה הסכם סופי שכן לא כלל את כל הנתבעים הקשורים בעסקה".

15.4
מבחינה זו – טוענים התובעים – עמדת הנתבע בחקירתו הנגדית לפיה ההסכם המתוקן "מחייב אבל בהמשך עוה"ד צריכים להכין חוזה חדש על הבסיס הזה בהתאם לנתונים שדיברנו עליהם" מהווה שינוי חזית.

16.
התובעים טוענים, כי ההסכם המתוקן הוא שלב בהכנת ההסכם לפי סעיף 14 לזכרון הדברים ולכן עומד זכרון הדברים בתוקפו עד לחתימה על הסכם שכירות מחייב; תנאי ההסכם (הבלתי חתום) מחייבים מכח סעיף 14 לזכרון הדברים בכל מקרה – והנתבעים נדרשו לקיים אחד משני ההסכמים: או את זכרון הדברים שממשיך להיות בתוקף, או ההסכם, או ההסכם המתוקן.

17.
לטעמם של התובעים, אין כל ממש בטענת הנתבעים כאילו נחתם ההסכם המתוקן בינם לבין התובע מס' 2 ועל כן תביעת חברה חסרת עילה, בהעדר קשר משפטי בינה לבין החברה:

17.1
לטעמם,
חזר בו ב"כ הנתבעים מטענה זו עוד במהלך קדם המשפט (עמ' 2, שורה 15) באמרו: "גם אני טוען שהחברה התובעת ומר שלו חד הם...". וכאשר נשאל ב"כ הנתבעים על ידי ביהמ"ש כיצד מתיישבות טענותיו עם
הוראות סעיף 14
לזכרון הדברים, הקובעות כי עד לחתימת ההסכם ימשיך זכרון הדברים לחייב, שינה זה את טעמו וטען, כי הנספח קובע כי תוקפו של זכרון הדברים הוא עד אפריל 2002 ולאחר מועד זה – אין לזכרון הדברים תוקף.

17.2
מעבר לכך, כדי למנוע מחלוקת, הם, התובעים, ביקשו לתקן את כתב התביעה והוסיפו את התובע מס' 2 כתובע נוסף.


17.3
התובעים חוזרים וטוענים, כי הנתבע מס' 2 פעל כשלוחה של החברה
התובעת מס' 1 וזאת בידיעת ובהסכמת­ הנתבעים, שידעו גם שמטרת השכירות היא ניהול הוסטל לחוסים כמשמעות ההסכם עם משרד הרווחה ולכן התובעים 1 ו-2 חד הם.

18.
לעניין הנזקים שנגרמו להם בעקבות ההפרה מצד הנתבעים, טוענים התובעים, כי עיקרם בשל דחיית המועד שבו הם היו יכולים להפעיל את ההוסטל במלוא ההספק
ולצורך הוכחת הנזק וגובהו הומצאה חוות דעתו של המומחה, מר כהן.

18.1
התובעים ביקשו לקבל את הבית בחודש יולי 02, במקביל לקבלת ביתה של מש' תורזמן, והסכם השכירות עם מש' תורזמן החל ביום 1.8.02, שהוא מועד תחילת הפעלתו של ההוסטל עפ"י החוזה עם משרד הרווחה (התאריך המקורי בהסכם המתוקן הוא 1.7);

18.2
הנתבעים לא מסרו חזקה בבית מעולם ולכן נחתם הסכם שכירות עם מש' וויצמן שתחילתו ביום 1.1.03, הואיל והתובעים נזקקו לפרק זמן על מנת להכינו;

18.3
על כן, גרמו הנתבעים לתובעים איחור מינימלי של 5-6 חודשים בהפעלת ההוסטל במלוא היקפו (23 חוסים);

18.4
מאחר והחברה לא היתה יכולה להפעיל את ההוסטל אלא במחצית תפוקתו
(10 חוסים), חישב המומחה מטעמה בחוות הדעת ומצא, כי ההפסד שנגרם לתובעים, בגין כל חודש של הפעלה מצומצמת, הוא בסך 56,000 ₪.

18.4.1
למרות שהאיחור היה למשך 9 חודשים, נלקחו בחשבון רק 7 חודשים, שכן ההשמה התיאורטית מטעם משרד הרווחה, של מלוא הקיבול, עשויה להגיע לחודשיים;

18.5
כך הגיע המומחה בחוות הדעת לתחשיב נזק בסך 392,000 ₪.

18.6
מאחר והנתבעים לא המציאו חוות דעת נגדית, הם לא הצליחו לסתור או
להמעיט בערכה של חוות הדעת מטעם התובעים.

19.
עוד קבע המומחה, בחוות דעתו, כי לאור התנהגות הנתבעים, נאלצו מנהלי התובעת להשקיע מזמנם וממרצם על מנת למזער נזקים – והחברה עצמה הועמדה "במצב לא נעים", כך שלא יכולה הייתה לקלוט, במועד תחילת ההתקשרות, 1.8.02, את מלוא מכסת החוזים עם משרד הרווחה;

19.1
"מצב לא נעים" מקביל לפגיעה במוניטין;

19.2
נזקים אלו אינם ניתנים לכימות מדויק והם הוערכו, לטעמם של התובעים, באופן סביר – בסך של 60,000 ₪.

20.
לטענת התובעים, נגרמו להם נזקים נוספים בדמות עודף עלויות התאמת הבית החלופי להוסטל (כ-70,000 ₪) וכן פגיעה במוניטין.

21.
אשר לפיצוי המוסכם, האמור בסעיף 13 לזכרון הדברים, סבורים התובעים, כי הוא אמור להפסק בנוסף לכל סעד אחר, אך באם יסבור ביהמ"ש כי הפיצוי המוכח לא יוכל לבוא יחד עם הפיצוי המוסכם, אזי, עפ"י הפסיקה, יפסוק בית המשפט את הפיצוי הגבוה מבין השניים.

22.
מלכתחילה טענו, כאמור, הנתבעים, כי יש לדחות את התביעה על הסף וכעת טוענים הם, כי יש לדחותה בתום הדיון, לאור העובדה כי התובעים לא ביססו תביעתם (העדר זהות תובע):

22.1
מלכתחילה הוגשה התובענה אך ורק על ידי החברה.

22.2
לאחר וחרף תיקון כתב התביעה ע"י הוספת התובע מס' 2, לא ניתן, לטעמם, הסבר מספק בכתב התביעה המתוקן מדוע תובעים שני התובעים את הנתבעים – שכן, אם התביעה מתבססת על זכרון הדברים- התובעת היא בעלת הזכות היחידה לכאורה כלפיהם והתובע מס' 2 הוא אך נציגה ואם התביעה מבוססת על טיוטת ההסכם המאוחרת יותר (ההסכם המתוקן- ח.ח), בעל הזכות מכוחה הוא רק התובע מס' 2.

22.3
לטעמם של הנתבעים, מנסים התובעים לאחוז במקל בשני קצותיו ולהסתמך על שני המסמכים בו בזמן.

22.4
לטענתם, התובעים טוענים, כל הזמן, כי החברה והתובע מס' 2 חד הם וזאת חרף האישיות המשפטית הנפרדת.

23.
לגופה של התביעה, סבורים הנתבעים, כי הציגו גירסה הגיונית ועקבית, לאורך כל ההליך, והיא לא נסתרה גם במהלך חקירותיהם הנגדיות.

24.
לטענת הנתבעים, פנו אליהם התובע מס' 2 או שותפו, מר חיים לאוקומוביץ, לצורך שכירת הבית והצדדים ניהלו מו"מ שבסופו נחתם זכרון הדברים בין התובעת לנתבעים.

24.1
לזכרון הדברים נוסף הנספח (נספח א' לתצהירה של הנתבעת מס' 2), אשר נחתם באותו מעמד וקבע, בין היתר, כי במידה והתובעת תזכה במכרז, תחל השכירות לכל המאוחר עד 4/02 וכלשון הנספח: "מקסימום תחל עד 4/02".

25.
לטענה, כי נספח זה לא נחתם במעמד זכרון הדברים , מפנים הנתבעים לדברי מר חיים לאוקומוביץ, שהכיר את המסמך, ואישר, כי התובע מס' 2 חתום עליו.

25.1
גם המתווך, מר ציון יצחק, זיהה את המסמך.

26.
לטענת הנתבעים, לאחר החתימה על זכרון הדברים, נותק הקשר בין הצדדים וזכרון הדברים לא הבשיל להסכם סופי.

27.
לטענת הנתבעים, רק במהלך חודש יולי 2002, סמוך לאחר זכייתם של התובעים במכרז ביום 27.6.09, כ-6 חודשים לאחר חתימת זכרון הדברים, התחדשו המגעים בין הצדדים, כאשר מר לאוקומוביץ יצר קשר עם הנתבע מס' 1 ובסופו של דבר נחתמה טיוטת הסכם שכירות, לא נושאת תאריך, בה צויין, כי התובע מס' 2 הוא השוכר (ההסכם המתוקן).

27.1
החתימות נעשו על שבלונה של הסכם מוכן (ההסכם), כאשר נוספו על פניו הערות בכתב
על מנת שיוכנסו לתוך ההסכם הסופי.

28.
לטענת הנתבעים, שיקפו ההערות דברים מהותיים ביותר כגון: מה ייעשה בבריכה שבחצר הבית, הדרישה לקבלה מוקדמת של תכנית אדריכלית, סגירת מחיר האופציה וכד' – נושאים שלא סוכמו סופית והצריכו ניהול מו"מ נוסף.

28.1
על כן סוכם, כי ב"כ התובעים יערוך את ההסכם הסופי, יעבירו לעיונם של הנתבעים ולאחר מכן ייחתם ההסכם הסופי.

29.
לטענת הנתבעים, הם החלו, לאחר החתימה על זכרון הדברים, בחיפושים אחר דירה חלופית לעצמם ובין היתר פנו למשרדי תיווך באשדוד, אך כאשר נוכחו לדעת, לקראת חודש אוגוסט, כי העניין איננו מתקדם, החלו "לרדוף" אחרי התובע מס' 2 על מנת לקבל את ההסכם המתוקן, שכן היה עליהם להיערך לרישום ילדיהם למוסדות חינוכיים, אולם הנתבע מס' 2 פטר אותם ב- "לך ושוב".

29.1
כאשר נשלח לנתבעים עותק מההסכם, הם נוכחו לדעת כי הוא מהווה העתק מדוייק לטיוטה עליה חתמו הצדדים ללא הוספה של אף לא אחת מן ההערות שנוספו בכתב יד בהסכם המתוקן.

29.2
בכך ראו הנתבעים התנערות של התובעים מן ההסכמות ביניהם.

30.
הנתבעים טוענים, כי הסיבה האמיתית לעיכובים ולפסיחה על שני הסעיפים מצד התובעים, היא ניהול מקביל של מו"מ עם משפחת וויצמן לגבי ביתם (בית 16), בעוד התובעים מחזיקים אותם, את הנתבעים, "על אש קטנה" על מנת לבחור, לבסוף, את הבית המתאים להם הן מהבחינה הכספית והן מבחינת היקף העבודות שצריך לבצע על מנת להתאימו לצרכיהם.

30.1
בסופו של דבר השתלם לתובעים בית מש' וויצמן, מאחר ודמה"ש שם היו נמוכים מן הנדרש ע"י הנתבעים; בית מש' וויצמן כמעט ולא דרש שיפוצים על מנת להתאימו למטרת השכירות וכן הצרו התובעים על כך שבהסכם שונה שם השוכר מן החברה – לתובע מס' 2 והדבר יצר הפסד כלכלי לתובעת, כפי שהעיד גם מר חיים לאוקומוביץ.

30.2
כאשר ראה התובע מס' 2, כי ההסכם עם מש' וויצמן אכן יוצא לפועל, התנער מהתחיבויותיו כלפי הנתבעים.

30.3
לטענת הנתבעים, החתימה על זכרון הדברים עמם הייתה נחוצה לתובעים רק כדי לזכות בזמנו במכרז.

31.
הנתבעים מפנים לסתירות, לטעמם, בגרסאות עדי התביעה מול גרסה עקבית מטעמם.

32.
לטעמם, תביעת התובעים מבוססת כל כולה על זכרון הדברים והנספח מקנה לו תוקף רק עד לחודש 4/02.

32.1
מאחר והשכירות לא החלה עד 4/02, אין זכרון הדברים מחייבם עוד.

33.
לטענת הנתבעים, מסרו התובעים מס' גרסאות גם לגבי המועד המיועד למסירת החזקה בבית:

33.1
בסעיף 3(א) בהסכם המתוקן נכתב כי השכירות תחל ב-1.7.02.

33.2
בכתב יד רשום, כי השכירות תחל בתאריך 1.9.02.

33.3
בשיחות הטלפוניות בין הנתבעת מס' 2 לתובע, טען התובע כי על הנתבעים למסור את החזקה בחודש 10/02.

33.4
בחקירתו של מר חיים לאוקומוביץ, הוא לא נתן תשובה חד משמעית לגבי המועד המוסכם , לטענתו, לתחילת השכירות ובמסגרת חקירתו הנגדית אמר: "מבחינתי תן לי חזקה בחודש התשיעי או בחודש השביעי, רק תן לי את החזקה כמו שביקשתי" (עמ' 23 ש' 19-20).

34.
לטענת הנתבעים, שינה עד זה את גירסאותיו גם לגבי מועד האכלוס לפי משרד העבודה והרווחה.

34.1
תחילה טען, כי "יש חודשיים משחק" מול משרד העבודה והרווחה.

34.2
אחר כך טען, כי יש "סטיה של שבוע" (עמ' 22 ש' 32)


34.3
בהמשך הוא טען, כי הכל מדויק לגבי האיכלוס "אין משחקים, יש מסר של משרד הרווחה, הוא מורה בדיוק באיזה יום האנשים נקלטו, הכל מדוייק" (עמ' 34 ש' 33-34).

35.
לטענת הנתבעים, לא יכול היה, למעשה, איש מעדי התביעה לומר בוודאות מתי אמורה הייתה להמסר החזקה בבית – ומדובר בתנאי מהותי ויסודי בחוזה שכירות.

35.1
זאת, מאחר והתובעים אכן לא ידעו אם הם זקוקים כלל לבית שכן, "רקדו על שתי החתונות בעת ובעונה אחת".

36.
גם המתווך התקשה לזכור את המועדים של זכרון הדברים ושל ההסכם.

37.
הנתבעים מפנים לעובדה, כי המתווך לא דרש מן התובעים או מן הנתבעים לשלם לו דמי תיווך ומסיקים מכך, שגם הוא הבין שהמו"מ בין הצדדים נכנס למבוי סתום ולא נרקמה ביניהם עסקה כלשהי.

37.1
זאת, למרות שציין כי בכל יתר העסקאות שילמה התובעת דמי תיווך.

38.
יתרה מכך, המתווך אישר קיומם של חילוקי דיעות בין הצדדים וכי העניינים לא היו סגורים עד הסוף.

39.
לטענת הנתבעים, גם אם יקבע בית המשפט, כי אכן נכרת הסכם מחייב בין הצדדים והנתבעים הם אלו שהפרו אותו, הרי התובעים לא הוכיחו שום נזק הנובע מהפרה זו:

39.1
לעניין הפיצוי המוסכם – לטעמם, גובהו לא תואם את הנזקים שצפו הצדדים מראש ואיננו פרופורציונלי ביחס לנסיבות המקרה.

39.2
לגבי הנזקים "המוכחים" – אלו נחלקים לשלוש קטגוריות:
-
מניעת רווחים

בגין פתיחה מאוחרת של ההוסטל.
-
עלות התאמת בית אחר

למטרת השכירות.
-
נזקים לשמה הטוב ולמוניטין

של התובעת.

אף אחד מהם לא הוכח במשפט.

40.
על כן עותרים הנתבעים לדחות את התביעה, על כל סעיפיה, ולחייב את התובעים
לשלם להם
את הוצאותיהם ושכ"ט פרקליטם בתוספת מע"מ כחוק.


ג.
דיון
שאלת החבות

1.
לאחר שמיעת עדי הצדדים וביחוד עדויות התובע
ומר חיים לאוקומוביץ ועדויות הנתבעים, העדפתי את גירסת הנתבעים על גירסת התובעים:

1.1
עדויות הנתבעים היו חד משמעיות, כואבות, לעתים כועסות וניכרו בהן אותות האמת.

1.2
מעבר לכך הייתה גירסתם עקבית והגיונית.

1.3
אינני יכול לומר כך לגבי גרסת התובעים.

1.4
אמנם נמצאו סתירות מסויימות ותמיהות גם בגרסת הנתבעים, כפי שצויינו בסיכומי התובעים, אולם הן לא ירדו לשרשו של עניין.

2.
למסקנה זו מוביל, לדעתי, גם ניתוח משפטי של הסכסוך וכן חיזוקים בחומר הראיות, כמפורט להלן.


הניתוח המשפטי

3.
כאמור, לא מקובלת עלי טענת הנתבעים לפיה ראוי היה לדחות על הסף את התביעה לאור אי הבהירות בזהות התובע, וב"כ הנתבעים אף ציין, כי מבחינתו התובעת (מס' 1) והתובע (מס' 2) חד הם.

4.
יחד עם זאת, מקובלת עלי טענתם, כי החוזה שיכול היה להיות מחייב, שנחתם בין הצדדים, אם בכלל, הוא זכרון הדברים.

4.1
ההסכם
איננו חתום ע"י מן הצדדים.

4.2
ההסכם המתוקן, אמנם חתום ע"י התובע מס' 2 והנתבעים מס' 1, אולם מקובלת עלי טענת הנתבעים כי התיקונים על גביו מייצגים הערות שאמורות היו להיכנס לתוך החוזה הסופי – שלא נערך מעולם – ועל כן
טרם נשתכלל לדרגת חוזה.

4.3
למעשה גם התובע טען, במסגרת חקירתו הנגדית, כי "קודם כל יש חוזה – החוזה קיים, זכרון הדברים הוא החוזה מבחינתי.. אני מתכוון לזכרון הדברים המקורי שעל פיו נגשנו למכרז, שחברת ש.ל חתומה עליו" (עמ' 38 לפרוט' ש' 38 – 36).


4.4
כך גם טען התובע בעמ' 37 לפרוט' ש' 35: "כתוב בתצהיר וגם כתוב לך שההסכם הקובע לתיק, זה זכה"ד".

4.5
ואכן גם התובע לא התייחס לחתימותיו על ההסכם המתוקן, כחתימות על מסמך מחייב:
"מה זאת אומרת אני חתום? – מוחה התובע כאשר מפנים אותו לחתימותיו במסמך זה – חתמתי על יד הסעיפים שאני חושב שיכול להיות שאני אסכים לשנות אותם. בוודאי שזה באישור של עורך הדין שלי. כאשר אומר לי בית המשפט שאני חתמתי על יד אותם תיקונים בנוסח החוזה, אני אומר – שאני תמיד עושה את הקשקוש הזה על החתימה שלי כדי שאדע על מה דיברנו ומה עשינו... עכשיו אני נזכר שהחתימות הללו אלו סעיפים
שחשבתי שיכול להיות שגדעון היכל יסכים אז אני גם אסכים. הייתי צריך להעביר זאת לגדעון... מר הרוש ביקש ממני שאחתום, כדי לדעת אם אני מסכים לזה, אבל זה היה עדיין כפוף לאישור של עורך הדין ... " (עמ' 39 לפרוט' ש' 9- 20).

4.6
כאשר נשאל, מה היה קורה אם עו"ד היכל לא היה מסכים, השיב התובע: "אז היינו צריכים להפגש, לראות, ולדבר, לא הצלחנו לדבר אתו בכלל משום שאחרי שהוא חתם, הוא לא הסכים על זה (עמ' 40 לפרוט' ש' 11- 9).

5.
אלא שביחד עם זכרון הדברים, נכתב ונחתם גם הנספח ושני המסמכים מהווים את זכרון הדברים.

6.
אמנם, התובעים מסתייגים מן האותנטיות של הנספח ורומזים בסיכומיהם "רמיזות עבות" לגבי כשרותו, אולם עובדות הן כי :

6.1
שותפו של התובע מר חיים לאוקומוביץ, זיהה את המסמך:
"... אני מכיר את זה בעל פה לא כשזה נכתב
ש: מי חתום על זה
ת: משה...
".


6.2
גם עד התביעה, המתווך, מר ציון יצחק, זיהה את הנספח כמסמך שנכתב ונחתם במשרדו:
...כן. אני זוכר אותו ­– השיב העד לשאלה בנדון – (מעיין)
אני יכול להזכר לפי התוכן ולא לפי ההנייר (
מעיין ארוכות) אני זוכר שרפי כתב את זה, אפילו, והוא גילה רצינות בעניין.
ש: ומשה הסכים לכל מה שכתוב?
ת: אחרי זה היו שפצורים משפטיים יותר מסודרים..."
(עמ' 48 לפרוט' ש' 8 – 5).

6.3
בהמשך סיפר המתווך: ....רפי חתם גם בשם אשתו. יש כאן גם חתימה של משה שליו. אמנם ללא חותמת, זה היה בשעות ערב אצלי במשרד..." (שם, שורות 23- 22).

7.
זכרון הדברים לא היה מסוים דיו, לפחות בנושא מועד תחילת השכירות, שכן הוא קובע בסעיף 5 שלו, כי "תקופת השכירות תחל עם קבלת אישורים מהרשויות השונות לצורך הפעלת הוסטל לחוסים במושכר, אולם החזקה במושכר תימסר לשוכר במועד שיקבע על ידי משרד העבודה והרווחה ו/או קבלת האישורים המתאימים".

7.1
מקובלת והגיונית טענת הנתבעים, כי בהיותם מטופלים בילדים אותם היה עליהם לרשום למוסדות חינוך לשנה"ל הבאה, הם לא יכולים היו לקבל מועד בלתי ידוע, שכן אין להם שליטה על הנפקת האישורים מהרשויות השונות וגם לא על דרישות משרד העבודה והרווחה.

7.2
על כן, סביר שקבעו את התאריך האחרון, במסגרת נספח א לזכרון הדברים. דהיינו, "במידה והשוכר יזכה במכרז, תחילת השכירות מקסימום תחל עד 4/02 ".

7.3
גם המתווך, עד התביעה, הודה במועד זה:

"ש:בתוספת הזו כתוב שתחילת השכירות תהיה מקסימום עד אפריל 2002, אתה יכול לאשר שזו היתה כוונת הצדדים באשר למועד תחילת השכירות?
ת: זו היתה רוח הדברים וזה היה מבוא לחוזה שיבוא אחר כך...
" (עמ' 49 ש' 11 – 4).

8.
אין חולק על כך כי השכירות לא החלה עד ל – 4/02.

8.1
ממילא, לא נכנס זכרון הדברים לתוקף ומכל מקום הוא לא הופר ע"י הנתבעים, שכן התובעת זכתה במכרז, אך עובדה זו הודעה לה רק במכתב מיום 27/6/02 , כחודשיים לאחר המועד בו אמורה היתה השכירות להתחיל, בכפוף לזכייתה במכרז.

8.2
על כן, הוא לא חייב עוד את הנתבעים – וייתכן שגם לא את התובעים, שכן עד למועד המוסכם לתחילת השכירות טרם
היה ידוע
אם התובעת תזכה במכרז.

9.
הצדדים גילו דעתם, כי הם מתכוונים לחתום על הסכם מפורט ובמסגרת זו אף
הודפס החוזה ונערכו עליו התיקונים המוצאים ביטוי בהסכם המתוקן.

10.
במסגרת אותם תיקונים, דרש הנתבע לשנות את שם השוכרת לשמו של התובע באופן אישי.

11.
על כן, אין תימה שהנתבעים הופתעו מקבלת העותק ללא התיקונים וראו בכך חזרת התובעים מן המוסכם – והדברים מקבלים ביטוי במכתבו של עו"ד הרוש לתובע, מיום 22/9/02.

12.
ביום 29/9/02 פנה עו"ד הרוש לתובע והתריע על כך שטרם נתקבלה תשובה למכתבו מיום 22/9/09.

13.
על פני המכתב שצורף כנספח "ט" לכתב התביעה, כותב התובע לעורך דינו "האם לשלוח מכתב תגובה" ללמדך שהתובעים השתהו כשבוע ימים וביום 29/9/09 מתלבט התובע אם יש מקום לשלוח מכתב תגובה...

14.
הדברים עולים בקנה אחד עם עדותו של מר וייצמן, שבסוף חודש ספטמבר נוהל עמו מו"מ, אשר הבשיל בחודש אוקטובר לכלל הסכם מחייב.

15.
על כן, אין מנוס מן המסקנה כי המגעים בין התובעים לנתבעים לא הבשילו לכלל הסכם מחייב, בהמשך לעובדה כי זכרון הדברים לא נכנס לתוקף.

16.
חיזוק לכך ניתן גם לראות בעובדה שהמתווך, מר יצחק ציון, לא דרש מאיש מן הצדדים דמי תיווך בגין עסקה זו (עמ' 44 ש' 5 עד עמ' 45 ש' 8).

17.
מר ציון יצחק גם סיפר על נקודות מהותיות שלגביהן טרם הסכימו הצדדים וגם מן הטעם הזה יש להסיק כי הצדדים טרם הגיעו לגמירות דעת.
"... אני זוכר שלושה דברים עיקריים – השיב לשאלה האם ההערות והתוספות על ההסכם שיקפו את הסכמות הצדדים– כיסוי הבריכה, תוכנית אדריכלית שתתאים להוסטל של התובעת, שיחידות הסטודיו תישארנה בידי רפי הרוש. אלה שלושה דברים עיקריים ששם היה הויכוח..." (עמ' 49 לפרוט' ש' 35- 33).


התנהלות התובעים

18.
התובעים העדיפו לשכור את ביתה של משפ' וייצמן, כנראה בעיקר עקב מחשבה שנייה לאחר הסכמתם לשנות את שם השוכר- משם החברה לשמו של התובע באופן אישי, בעקבות עצת רואה החשבון.

18.1
כאשר הסביר התובע מדוע הוגשה התביעה גם בשם החברה וגם בשמו באופן פרטי, הוא הזכיר "שהחוזה שביקש מה הרוש כדי לחסוך במסים שלו, הוא ביקש לעשות אותו באופן פרטי" (עמ' 37 לפרוט' ש' 30-29).

18.2
בהמשך הבהיר כי
"... מר הרוש ביקש לשנות בחוזה שיהיה על שמו הפרטי ולא ע"ש החברה. ההסבר לזה היה שהוא יצטרך להצהיר לרשויות המס אם תהיה חברה ואם זו שכירות פרטית, הוא לא חייב לדווח. זה כל הסיפור לסיבוכים..." (עמ' 38 ש' 7- 5).

18.3
כאשר נשאל מדוע בנספח ב 1 (ההסכם המתוקן) נשארה החברה כשוכרת בעוד שבנספח ב (ההסכם) נכתב שהוא שוכר באופן אישי, הסביר התובע "ברחל בתך הקטנה" :

"כי אחרי שהתייעצתי עם רו"ח שלנו, הומלץ לנו להשאיר את זה כמו שכתוב בזכרון הדברים, לא לשנות את זה" (עמ' 41
לפרוט' ש' 2 – 1).

18.4
מר לאוקומוביץ היה ברור עוד יותר:
"... כאן זה עניין כלכלי נטו. היה על זה כזה ויכוח אתי ועם מר הרוש. אם החברה שוכרת היא מזדכה על הוצאות כנגד הכנסות בגין שכה"ד. מר הרוש בא בסוף ואמר שהוא לא חותם עם החברה כי אם זו לא חתימה ביני לבינו זה חייב במס. הוא ידע עם מי הוא הולך לכרות את החוזה...
ש: אבל בסופו של דבר הסכמתם שהחוזה יהיה עם מר שליו
ת: לצערי מר שליו הסכים וזה עולה לי ב – 30% יותר.
ש: ז"א שהסכמת לשינוי
ת: לא...
".

19.
לא הובאו במהלך המשפט ראיות חותכות לטענת הנתבעים, כי המו"מ עמם נוהל מלכתחילה בחוסר תום לב וכי זכרון הדברים עמם היה נחוץ לתובעת רק כדי להשתתף במכרז. אני גם נוטה להניח שמלכתחילה היתה כוונה כנה להתקשר עם הנתבעים.

20.
אלא שכאשר הושגה הסכמה עם משפ' וייצמן לגבי ביתה כתוספת לביתה של משפ' תורזמן, אך טבעי הוא שהתובעת תעדיף להתקשר בחוזה בעצמה ולא באמצעות מנהלה, כדי שהוצאותיה תוכרנה כהוצאה בפני
שלטונות המס ואכן את ההסכם עם משפח' וייצמן חותמת החברה ולא התובע באופן אישי (נספח יב לכתב התביעה).

21.
עוד טוענים הנתבעים, כי בנוסף, עלות השינויים בבית משפ' וייצמן, כדי להתאימו לצרכי ההוסטל, נמוכה מעלות השינויים בביתם אילו נטלוהו התובעים – ובעדותו מאשר מר וייצמן, כי לא ידוע לו על שינויים בתוך הבית והשינויים התמקדו בפתיחת מעבר בחומה שהפרידה בין ביתם לבין הבית הסמוך והכנסת מטפים.

21.1
התובע עצמו אישר, כי השיפוצים בבית כללו צביעה, תיקון רטיבויות – ומעבר לכך לא זכר.

21.2
לא הוצגו כל ראיות לטענתו, בסע' 32 (ב) לתצהירו, כי עלות השיפוצים בית משפ' וייצמן הגיעה ל – 70,000 ₪.

21.3
אך טבעי הוא, שהתובעת תעדיף להתקשר בחוזה שכירות, לגבי מושכר שעלות התאמתו לדרוש נמוכה כנראה הרבה יותר מאשר התאמת ביתם של התובעים לנדרש לצורך הקמת ההוטסל.

22.
מר חיים לאוקומוביץ הודה בפה מלא, כי התובעת נהגה לנהל גם מו"מ במקביל עם יותר מאשר בית אחד:
"... אם היו מצבים שניהלנו מו"מ עם שני בתים, או
שלושה בו זמנית, ועם אחד סגרנו חוזה, השני, למרות שדיברנו על 100 ₪ הוא לפתע רוצה 200 ₪ . זה אמצעי לחץ בתוך המו"מ..." (עמ' 20 לפרוט' ש' 3 – 1).

23.
הוא גם הודה, כי ניהל מו"מ מקביל למו"מ הספציפי עם הנתבעים:
...זה לא שהסתרתי ונאמר לרפי במפורש שהעסקה כרוכה בכך שייקח שני בתים. בית אחד אין לי מה לעשות איתו. גם בע"פ וגם בכתב. כל הזמן אנו מנהלים את המו"מ במקביל"
(עמ' 20 ש' 5 – 4).

24.
מר דניאל וייצמן סיפר, כי המו"מ בינו לבין התובעת החל בסוף חודש ספטמבר (עמ' 58 לפרוט' ש' 11-10).

24.1
הסכם השכירות עימו נחתם בחודש אוקטובר 2002.

25.
כל זאת מוביל למסקנה, כי התובעים ניהלו את המו"מ בשלב השני, עם הנתבעים, במקביל למו"מ עם אחרים או לפחות עם משפ' וייצמן, השהו במתכוון את הליכי המו"מ עם הנתבעים עד לסיום המו"מ עם משפ' וייצמן, וכאשר הגיעו להסכמה עם משפחה זו להוספת ביתם לביתה של משפ' תורזמן לצורך השלמת המבנים בהוסטל – הפנו עורף לנתבעים, אך עשו זאת בזהירות ראויה לבל יואשמו בהפרת ההסכם, כדי שלא להיחשף לתביעה מצידם.

26.
על כן, משקבעתי כי זכרון הדברים לא נכנס לתוקף וההסכם או ההסכם המתוקן טרם הבשילו לחוזה מחייב - דין התובענה להידחות.


שאלת הנזק

1.
למעלה מן הצורך יצויין, כי גם אילו נקבע כי בין הצדדים היה קיים הסכם מחייב וכי הסכם זה הופר על ידי הנתבעים, הרי שעל בית המשפט היה לקבוע, כי הנתבעים לא הוכיחו את נזקיהם בעקבות אותה הפרה.

1.1
במקרה כזה, היו זכאים התובעים לכל היותר לפיצוי המוסכם בזכרון הדברים ולא מקובלת על טענת הנתבעים כי סך של 10,000$ איננו תואם את הנזקים שצפו הצדדים מראש ואיננו פרופורציונלי
ביחס לנסיבות המקרה.
1.2
נטל ההוכחה היה מוטל, במקרה כזה, על הנתבעים.

2.
שלושה הם ראשי הנזק הנטענים ע"י התובעים:

2.1
הפסד רווחים בגין העיכוב בפתיחת ההוסטל.
2.2
הנזקים בגין הצורך להתאים את דירת משפ' וייצמן למטרת השכירות.
2.3
נזקים לשמה הטוב של התובעת ולמוניטין שלה.

3.
אשר לטענה בדבר הפסד רווחים, נטען בסעיף 16 לכתב התביעה

, כי "בגין הפרת ההסכם ע"י הנתבעים, עמדה התובעת בפני
מצב בו נמסר לידיה רק בית אחד מתוך שניים ששכרה (מס' 18) " ו – "לאור תנאי המכרז עם משרד העבודה לא ניתן היה להפעיל את ההוסטל ולאכלס דיירים בבית אחד ... ולא ניתן היה לקבל רשיון להפעלת ההוסטל".

3.1
טענה זו הוכחה כ"בלתי מדויקת" בלשון המעטה, לאור האמור בחוות דעת המומחה
מטעם התובעים, ת\1, בסעיף ה' לפרק העובדות כדלהלן:
"כפתרון זמני ועל מנת למזער נזקים הקימו
מנהלי החברה את ההוסטל במבנה אחד בלבד, ולאחר סיום ההתאמות במהלך חודש אוקטובר החלו להיקלט החוסים הראשונים בהוסטל ... בחודש אוקטובר נקלטו 7 חוסים ובחודש דצמבר פעל ההוסטל בתפוסה מלאה, דהיינו 10 מטופלים...".

4.
עוד נטען בסעיף 16 לכתב התביעה, כי עפ"י תנאי המכרז וההתקשרות שבין התובעת למשרד העבודה והרווחה נדרשה התובעת לספק דיור בהוסטל למספר של 24 דיירים וכי הותנה בין התובעת לבין משרד העבודה והרווחה כי מספר הדיירים הינו תנאי להמשך ההתקשרות. על בסיס הנחה זו נבנתה חוות דעתו של המומחה מטעם התובעים , הכלכלן מר יעקב כהן.

4.1
אלא שגם טענה זו הוכחה כבלתי מדויקת.
4.2
בנספח להסכם להפעלת מסגרת שצורף כנספח ה' לכתב התביעה מצויין במפורש בסעיף 1 כללי כי המסגרת הכללית
"מיועדת ל – 14 חוסים".
4.3
כאשר הוטח בתובע, מר שליו, כי ההסכם קובע במפורש שההתקשרות היא ל – 14 חוסים, הוא התפתל:
"ת. בחוזים, כיוון שאנחנו מכירים אותם בעל פה, יש הרחבה, הם נותנים וכתוב בהמשך החוזה שיש סמכות למשרד הרווחה להגדיל את זה עד ל – 21 או 23 חוסים.

ש. אתה יכול להראות לי את זה בהסכם?

ת.
(מעיין ארוכות בחוזה) אני לא מוצא את זה בחוזה. אני חושב שזה כתוב בתנאי המכרז. אני משוכנע ב – 1000% שזה נמצא שם. אני מוכן להתחייב ולשלוח את זה לביהמ"ש כשאמצא את זה. בעזרת עורך הדין שלי אני מפנה אותך לסעיף 9 להסכם להפעלת המסגרת ממשרד העבודה, הנספח לתצהיר".

4.4
למותר לציין כי התובע לא שלח דבר לבית המשפט.
4.5
סעיף 9 להסכם להפעלת המסגרת קובע, באופן כללי, כי "רשאית הממשלה לפי שיקול דעתה
ובהתייעצות עם הספק, אם התנאים מאפשרים זאת, לשנות את מספר החוסים במעון ואת סוגי החוסים".

4.6
לא הוצגה כל החלטה של הממשלה המשנה את מספר החוסים במעון ובכל מקרה, החלטה זו כפופה להתייעצות עם הספק ולתנאים המאפשרים זאת – והיא לא הייתה תנאי להתקשרות כנטען בכתב התביעה.

5.
זאת ועוד, התברר כי בחודש דצמבר שהו בהוסטל רק 10 חוסים וכך גם בחודש ינואר 2003 (חקירת התובע בעמ' 54 לפרוט' ש' 32-30) ולמעשה עד חודש אוגוסט 2003 לא שהו בהוסטל יותר מ – 10 חוסים (עמ' 54 לפרוט' ש' 38-33) למרות שמתחילת חודש מרץ היו לרשות החברה שני בתים.

5.1
רק בסוף חודש ספטמבר 2003 הגיע מס' החוסים בהוסטל ל – 20, כעולה מן הטבלה שצורפה לחוות הדעת ומחקירתו הנגדית של מר כהן (עמ' 11 ש' 26-24).
5.2
על כן, אין כל ממש בטענה, כי אי זמינותו של בית נוסף היא היא שגרמה לכך שבהוסטל לא שוכנו 23 או 24 חוסים.
5.3
יתירה מכך, מר וייצמן אישר בחקירתו, כי ביתו נמסר לתובעת בתאריך 1.1.03 (עמ' 58 ש' 30).

6.
לגבי עלות התאמת בית משפ' וייצמן לנדרש, כמפורט לעיל, לא הוצגה כל ראיה לנטען בסעיף 17 לכתב התביעה, לפיו ההפרש בין עלות התאמת ביתה של מספ' וייצמן לבית עלות התאמת ביתם של הנתבעים מסתכם ב – 70,000 ₪.

6.1
לא הוצגו, לצורך זה,
כל חשבונית או קבלה, או כל אסמכתא אחרת.

6.2
מר חיים לאוקומוביץ הודה, כי איננו יכול להוכיח את גובה ההשקעה:
"פה באמת התובעת שזה אני – הודה מר לאוקומוביץ -
אתקשה להראות מהסיבה שהחזקנו בזמנו כמה פועלים שקיבלו שכר, אנשי שכר, שהם עשו את השיפוצים..." (עמ' 36לפרוט' ש' 25-24). ובהמשך: "אתה צודק שיהיה קשה להראות באופן ספציפי הוצאות לבית של וייצמן" (שם, ש' 30-29).

6.3
התובע, כאמור, לא ידע לפרט אילו עבודות בוצעו בבית משפ' וייצמן ויעץ לפנות למר וייצמן :"עוד מעט
וייצמן ייכנס ותשאל אותו מה השיפוץ שעשינו שם. זה ביתו, הוא יודע יותר טוב ממני (עמ' 56 לפרוט' ש' 18-17).

6.4
כאמור, העיד מר וייצמן, כי בביתו כמעט ולא נערכו שיפוצים לצורך התאמתו להוסטל, למעט צביעה, תיקון רטיבויות, הכנסת מטפי כיבוי ופתיחת פתח בגדר.

6.5
אשר להשקעות שהיו נדרשות בביתם של הנתבעים, טען מר לאוקומוביץ בתחילה שהיה צורך לבנות מטבח (עמ' 36 ש' 38-37) אך בהמשך הודה שהיה צורך לכסות את הבריכה (עמ' 37 ש' 1) "יכול להיות"
שהיה צריך לעשות שבילים (עמ' 37 ש' 5- 2) וכן "יכול להיות שהיינו צריכים להכין עוד חדר" (עמ' 37 ש' 7).

6.5.1.1
העד לא זכר אם היה צורך להכין במקום גם שירותים (עמ' 37 ש' 9-8).

6.6
התובע אישר, כי "היינו צריכים לעשות שמה, עד כמה שאני זוכר, לכסות את הבריכה, להוסיף מטבח, אני לא זוכר אם היה בכל מקום מיזוג
או לא ... יתכן מאוד שגם מיזוג היה צריך להוסיף ... היינו צריכים לפתוח את הגדר בין שני הבתים...".
6.6.1
התובע לא זכר, אם היו צריכים לבצע גם הפרדות בין יחידות הסטודיו ועבודות הגבס בתוך הבית (עמ' 55 לפרוט' ש' 26-21).

7.
לגבי הנזק למוניטין ולשמה הטוב של התובעת,

התובעים העמידוהו על 30,000 ₪, אולם אין כל הסבר כיצד הגיעו לסכום זה.

8.
יתירה מכך, המומחה מטעמם, מר יצחק כהן נשאל במפורש אם זיהה פגיעה במוניטין והשיב בשלילה:
"ש. זיהית פגיעה במוניטין?

ת. לא. וציינתי זאת. תראו את כל הסעיף. אני מפנה אותך לסעיף "נזקים שאינם ניתנים לכימות". תראה שנמנעה פגיעה במוניטין בגלל המאמצים הנמרצים
"
(עמ' 14 לפרוט' ש' 11-9).

9.
עוד הוכח, כמפורט לעיל, כי למרות שמחודש ינואר 2003 נמסרה לתובעים החזקה בביתה של משפ' וייצמן – לא עלה מספר החוסים על 10 עד לסוף חודש ספטמבר 2003 (!).

9.1
בנסיבות אלה, לא הופר ההסכם שנחתם בין התובעת לבין משרד העבודה והרווחה ולא ברור מדוע נטענה טענת נזק למוניטין ולשמה הטוב של הנתבעת.


ד.

סוף דבר


41.
לאור כל האמור, נדחית התובענה.
42.
התובעים ישלמו לנתבעים את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד הוצאתן וכן שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין.

ניתן היום
5/11/09
בהעדר הצדדים.

זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.

חיים חדש, שופט
סגן נשיא



001528/03א
139 תמר דרעי






א בית משפט שלום 1528/03 של פרויקטים שיקומיים בע"מ, משה שלו נ' הרוש רפי, הרוש טלי (פורסם ב-ֽ 05/11/2009)