פסקי דין על רפאל דרי | פסקי דין על דוד מסס

1740/05 א     05/02/2009




א 1740/05 רפאל דרי נ' דוד מסס








בית משפט השלום בטבריה

ת"א 1740-05 דרי נ' מסס


05 פברואר 2009



בפני

כב' השופטת
רים נדאף

התובע
רפאל דרי


נגד

הנתבע
דוד מסס




פסק דין

רקע עובדתי וטענות הצדדים:

1.
ענייננו בתביעה כספית על סך 250,000 ₪, בגין סחורה וכספים שנלקחו ע"י הנתבע, כנטען מהעסק של התובע. בכתב התביעה טוען התובע כי הנתבע לקח מהעסק כספים וסחורה בשווי של 250,000 ₪ וגרם לתובע נזק של עוגמת נפש שהוערך על ידו בסך 50,000 ₪, אך לצרכי אגרה העמיד את תביעתו על סך 250,000 ₪.

2.
התובע טוען כי העסיק את הנתבע בעסק כמנהל החנות בשנים 1997, ועד לפיטוריו בשנת 1998, ובמשך אותה תקופה גילה התובע כי הנתבע העביר לו דיווחים כוזבים אודות מצב העסק, רימה אותו, גנב סחורה מהעסק, מכר סחורה בעסק מבלי לרשום את ההכנסה בקופת העסק והכניס את הכסף לכיסו, וביצע רישום כוזב של ספירות מלאי.

3.
הנתבע הכחיש את הטענות, וטען כי התביעה התיישנה, הואיל והתובע טוען כי גילה את מעשיו של הנתבע כבר בחודש 7/98 בעוד שהתביעה הוגשה ביום 26.9.05.

4.
הנתבע עוד טען כי הגיש תביעה נגד התובע בביה"ד האזורי לעבדה לקבלת זכויות שונות, כמו שכר עבודה ופיצויי פיטורין, ושם קבע בית המשפט כי אין לקבוע על סמך הראיות כי הנתבע אכן גנב מהתובע.

5.
בין הצדדים כאמור נוהל הליך נוסף בבית הדין האזורי לעבודה בנצרת בתיק עב' 2437/98 (להלן: "תיק העבודה") שם נשמעו ראיות וטענות הצדדים, וביה"ד נתן

פסק דין
מנומק, בו חייב את התובע (הנתבע שם) לשלם לנתבע (התובע שם) סכומים שונים בגין שכר עבודה, פיצויי פיטורין, תמורת הודעה מוקדמת, פדיון דמי הבראה, פדיון חופשה, והחזר הוצאות,


סה"כ סכום נומינלי של 14,420 ₪ והוצאות משפט, כן חויב התובע להוציא לנתבע תלושי שכר בגין החודשים 8,9/98.

6.
התובע הגיש ערעור על פסק הדין בתיק העבודה לבית המשפט הארצי לעבודה, שם הסכימו הצדדים למתן

פסק דין
לפי סעיף 79א', הגישו סיכומים בהתאם, ובית הדין הארצי לעבודה חייב את התובע לשלם לנתבע סך של 20,000 ₪ ב-20 תשלומים שווים, והוצאות משפט.

7.
בתיק הנדון הוגשה על ידי הנתבע בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנותה, הוגשה תגובה לבקשה, וכן תשובה לתגובה, וניתן על ידי

פסק דין
ביום 4.9.06 (להלן: "פסק הדין הראשון") בו קיבלתי את טענת ההתיישנות והוריתי על סילוק התביעה על הסף.

8.
על פסק הדין הראשון הגיש התובע ערעור לבית המשפט המחוזי, וביום 11.7.07 הגיעו הצדדים להסכמה בבית המשפט המחוזי לפיה הערעור מתקבל והתיק יוחזר למותב זה לשם הכרעה תחילה בטענת ההתיישנות לאחר שמיעת ראיות וקביעת עובדות.

9.
התקיים דיון הוכחות בפני
י בטענת ההתיישנות, והצדדים נחקרו על תצהיריהם שצורפו לבקשה לדחייה על הסף ולתגובה לבקשה.


ב"כ הצדדים סיכמו היום בפני
י את טענותיהם.

10.
כנגד הנתבע הגיש התובע תלונה במשטרה, הצדדים נחקרו ומסרו הודעות במשטרה, עובדים נוספים בעסק אכן נחקרו במשטרה, וביום 25.5.01 הגישה הפרקליטות הודעה לתיק העבודה לפיה נבדק תיק החקירה הרלוונטי, ולאחר עיון הוא נסגר מחוסר ראיות המספיקות להעמדה לדין, נ/5.

דיון והכרעה:

11.
סעיף 5 לחוק ההתיישנות (להלן: "החוק") קובע תקופת התיישנות של 7 שנים לתביעה כספית, סעיף 6 לחוק קובע כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה", וסעיף 7 לחוק קובע כי "היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה התרמית או האונאה".


היות והתביעה מבוססת על עילת התרמית מצד הנתבע, השאלה אם כך היא מתי נודעה התרמית לתובע?



12.
הנטל להוכיח טענת התיישנות מוטל על הנתבע, והשאלה אם הצליח הנתבע להרים את הנטל להוכיח כי התביעה נגדו התיישנה.

13.
בתצהירו של הנתבע שצורף לבקשה לסילוק התביעה על הסף טען הוא כי בסעיף 8 לכתב התביעה נטען כי התובע גילה את התרמית לכאורה בחודש 7/98 ואילו התביעה הוגשה בחודש 9/06, דהיינו מעל 7 שנים מגילוי התרמית הנטענת. הנתבע טען עוד כי ממועד פיטוריו, ביום 24.9.98, ועד למועד הגשת התביעה ביום 26.9.05, עברו מעל 7 שנים. הנתבע טען עוד כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב משווע לאחר שהתובע חוייב על ידי בית הדין הארצי לעבודה, לשלם לנתבע סך של 20,000 ₪, שתשלומם הסתיים כחודש לפני הגשת התביעה הנדונה.


הנתבע מפנה גם לממצאים שנקבעו בפסק הדין של בית הדין לעבודה בתיק העבודה באשר לטענת הגניבה שהועלתה נגדו שם על ידי התובע.


הנתבע טוען לשיהוי רב ותמוה מצד התובע בהגשת התביעה, ובגין כל הנימוקים הללו ביקש הנתבע לדחות את התביעה על הסף.

14.
התובע טען בתצהירו שצורף לבקשה לדחיית התביעה על הסף כי בימים 18.9.98 ו-19.9.98 שישי שבת בשבוע, התחיל לחשוד בנתבע, כי הוא גונב ממנו כסף וסחורה, לאחר שלא נרשמו עסקאות או רכישות בקופת העסק ביום שישי 18.9.98 מאז השעה 13.00 ועד 15.30 (שעת הסגירה), למרות שהמדובר בעונה תיירותית ובמיקום טוב של החנות בטיילת בטבריה. עוד נמסר לו במוצ"ש 19.9.98 ע"י אחד העובדים כי נצפה הנתבע כשהוא לוקח קלטות מהעסק אליו הביתה עם סגירת החנות ביום שישי.

15.
התובע טוען כי הוא עקב אחרי הנתבע במשך כל אותו שבוע, בדק את העסק, והבחין בהיעלמותן מהעסק של 3 מזוזות מיוחדות העשויות מכסף.

16.
התובע עוד הוסיף כי ביום חמישי 24.9.98 בשעה אחת בלילה לאחר סגירת החנות פנה לנתבע, וביקש את הסבריו לכל הדברים המוזרים שקורים בעסק, על הקלטות שנלקחו על ידו מהעסק, והוא השיב כי רשם בגין הקלטות סך של 60 ₪ בקופה הרושמת. סוכם ביניהם כי למחרת יבדקו את סליל הקופה כדי לראות אם אכן נרשם הסכום של 60 ₪.

17.
למחרת 25.9.98, יום שישי בשבוע, הציג התובע בפני
הנתבע את סליל הקופה של יום הגניבה ושל כל החודש, שם לא היה רשום הסכום של 60 ₪ בגין הקלטות. כמו כן הופיע בסליל


הקופה כי לא היו כל מכירות בעסק ביום שישי 18.9.98 בשעות בהן עבד הנתבע בעסק משעה 13.00 בערך עד סגירת העסק בשעה 15.30 על אף שהקופה נפתחה 8 פעמים.


הנתבע השיב כי זה קורה שלא היו מכירות באותן שעות וכי פתח את הקופה כדי שייתן עודף לאנשים שביקשו וכדי לראות כמה כסף יש בקופה ולאפס את הקופה. תשובתו לא שכנעה כמובן את התובע.

18.
התובע מוסיף כי באותו מעמד ביום 25.9.98 הוא העלה בפני
הנתבע גם את עניין שלושת המזוזות שנעלמו, והוא השיב כי יחזיר אותן לעסק.

בתום העימות באותו יום בכל העניינים הללו, דרש התובע מהנתבע להחזיר אליו את כל המסמכים הקשורים לעסק, את המפתחות ואת כרטיסי הטלפון שהוא נשא איתו בתוך תיק, וסוכם כי ביום ראשון 27.9.98 יתייעץ התובע עם מנהל החשבונות שלו כדי לדעת מה עליו לעשות במקרה זה.

19.
התובע טען כי ביום 27.9.98 הנתבע חזר לחנות והחזיר את המפתחות אך לא את כרטיסי הטלפון, וכן החזיר את המעטפות של המזוזות והסביר כי המזוזות כבר קובעו במשקוף ולא נהוג לפרק אותן, וכן הציע לשלם לתובע את מחירן.

20.
בין הצדדים כמובן קיימת מחלוקת לגבי מועד הפיטורין של הנתבע מהעסק, כשהנתבע טוען כי הוא פוטר ביום 24.9.98 ולא חזר יותר לעסק בעוד שהתובע טוען כי הנתבע פוטר רק ביום 27.9.98.


הנתבע טוען כי נודע לתובע על התרמית הנטענת עוד לפני מועד פיטוריו, עוד בשבוע שלפני כן, ולכן מירוץ ההתיישנות מתחיל מאותו שבוע, בעוד שהתובע טוען כי היו לו אך חשדות אך לא היו בידיו ראיות שיוכיחו את החשדות נגד הנתבע.

מועד גילוי התרמית הנטענת ומועד הפיטורין:

21.
הצדדים כאמור נחקרו על תצהיריהם, ולתיק בית המשפט אף הוגשו פרוטוקולי הדיון בתיק העבודה בישיבות מיום 28.1.99, נ/2, ומיום 31.1.02, נ/1, כן הוגש פירוט שעות העבודה של העובדת בעסק טטיאנה קלוקוצ'קי הרלוונטי לתקופה הנטענת נ/4, וכן פירוט שעות העבודה של עובדת נוספת בעסק סימליה רוזנטל לתקופה הרלוונטית לתביעה נ/3, וכן הודעת הפרקליטות לתיק העבודה על כך שתיק החקירה נגד הנתבע נסגר מחוסר ראיות המספיקות להעמדה לדין פלילי, נ/5. כן הוגש לתיק פסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה בתיק העבודה, ופסה"ד של בית הדין הארצי לעבודה.

22.
לאחר ששמעתי את העדויות והתרשמתי מהעדים באופן בלתי אמצעי, וכן לאחר שעיינתי במכלול הראיות שהוגשו לתיק הגעתי למסקנה כי הנתבע פוטר מעבודתו ביום 24.9.98, וכי התרמית הנטענת נודעה לתובע לפני מועד זה, ולכל המאוחר נודעה לו עוד באותו יום.

23.
הנתבע כאמור היה מנהל העסק, וערך רישום ידני לגבי שעות העבודה של העובדים בעסק.


לפי הנספח נ/4, פירוט שעות העבודה של העובדת טיטיאנה קלוקוצ'קי נ/4, אין מחלוקת כי התובע רשם את תחילת שעת עבודתה של אותה עובדת ביום 24.9.98 שעה 15.00, אך הוא לא רשם את סיום שעת עבודתה באותו יום בשעה 1.00 בלילה.


אין מחלוקת גם כי הנתבע אף לא מופיע בכל מקום אחר באותו נספח עד סוף החודש, למרות שאותה עובדת עבדה גם ביום שישי 25.9.98, וגם במוצ"ש 26.9.98, וגם ביום ראשון 27.9.98.


מנספח נ/4 עולה אם כך כי הנתבע סיים לעבוד בעסק ביום 24.9.98, אף לפני סגירת העסק באותו יום.


מנספח נ/3, פירוט שעות העבודה של העובדת הנוספת סימליה רוזנטל עולה כי הנתבע רשם את שעות עבודתה של אותה עובדת עד יום 23.9.98 . ביום 24.9.98 היא החלה לעבוד בשעה 20.00, אלא שבאותה שעה לא הנתבע הוא שערך רישום נוכחות אלא אדם אחר, ככל הנראה התובע בעצמו.



משני המסמכים יחד עולה כי הנתבע נכח בעסק וערך רישום נוכחות של העובדים (כחלק אינטגרלי מעבודתו) עד יום 24.9.98 לפני השעה 20.00, ומאז לא ערך כל רישום ביומני הנוכחות של העובדים בעסק.


נספחים אלו תומכים בטענתו של הנתבע כי הוא הפסיק לעבוד, ופוטר ביום 24.9.98.

24.
בפרוטוקול הדיון בתיק העבודה נ/2 נאמר מפיו של התובע בעמ' 1 לפרוטוקול כי:


"התובע אכן זכאי לשכר חודש ספטמבר 1998, אך הוא עבד עד ליום 24.9.98 ולא רק עד ליום 18.9.98...
התובע נתפס בגניבה, בתקופה שבין ה-18 לבין ה-24 בספטמבר, גניבה ממני מהעסק כשאני לא הייתי נוכח. ידעתי על הגניבה ביום רביעי 16.9.98, כשאחד העובדים ראה אותו לוקח שטר מהקופה ושם בכיס. אני לא האמנתי. ב-19.9 נודע לי בוודאות שהוא גונב, זה היה מוצ"ש ערב ראש השנה."


בעמ' 2 לאותו פרוטוקול מסר הנתבע כי:


"בלילה שבין ה-24 לבין ה-25 בספטמבר אמרתי לו שלמחרת נברר את מה שהודפס.

למחרת ביום 25.9.98, כשהתברר לי שהוא לא הדפיס בקופה את מה שהוא לקח – פיטרתי אותו."



בפרוטוקול הדיון של תיק העבודה מיום 31.1.02 נ/1, מסר התובע שם בעמ' 3 לפרוטוקול שורה 4 כי:


"כבר בדיון הראשון סוכמו כל העניינים. הוא עבד עד ה-24 ולא עד ה-17"


מדבריו דלעיל של התובע עולה כי הוא פיטר את הנתבע מעבודתו בבוקר יום 25.9.98.

25.
התובע נשאל על כך בפני
י, והעיד בעמ' 3 לפרוטוקול כי רק ביום 27.9.98 אומת החשד אצלו כי הנתבע גונב ממנו.


בשורות 23-15 לעמ' 3 לפרוטוקול בפני
י מפרט התובע כיצד אירעו הדברים, וכיצד ומתי בדק את סליל הקופה של כל החודש. הוא העיד כי את סליל הקופה של כל החודש נפתח רק ביום ראשון 27.9.98.


אין לקבל גרסתו זו של התובע, אשר סותרת את עדותו בבית הדין בתיק העבודה כפי שפורטל לעיל, ואף סותרת את מה שהתובע טען בשורה הראשונה לסעיף 19 לתצהירו בתיק הנדון, שם מסר מפורשות כי סליל הקופה של כל חודש נפתח כבר ביום 25.9.98, יום שישי, ושם לא נמצא כל רישום של 60 ש"ח בין מחיר הקלטות.

26.
התובע עומת בחקירתו הנגדית בפני
י עם דבריו שנמסרו על ידו בביה"ד לעבודה בפרוטוקול הדיון שם נ/1, והוא השיב כי לא היתה לו הוכחה מספקת לחשד, וכי ביום 25.9.98 לא אומת החשד ולא יכול היה להוכיח את החשד לטענתו.


התובע עומת בחקירתו הנגדית בפני
י עם דבריו שנמסרו על ידו בביה"ד לעבודה בפרוטוקול הדיון שם נ/2 שצוטט לעיל, והוא חזר ומסר כי הנתבע אכן עבד עד ה-24 לספטמבר אך פוטר רק ביום 27.9.98. לשם יישוב הסתירה בגירסאותיו של התובע הוא ניסה לתרץ זאת


באמירה כי: "זה עדיין זה חשדות, יש חשד לגניבה", וחזר על הטענה שסליל הקופה של החודש נפתח רק ביום 27.9.98 ואז אומת החשד.


כבר קבעתי בסעיף 25 לעיל שאין לקבל טענתו זו של התובע, שסותרת את גירסאותיו הקודמות ואת האמור בתצהירו שהוגש לתיק.

27.
בעמ' 7 לפרוטוקול בפני
י שורות 7-2 נמסר כדלקמן:


"ת. ביום 25 פתחתי את הסליל של שבוע לפני כן, וגיליתי את העובדות שביום שישי 18.9.98 לא נרשמו מכירות למעלה משעתיים וחצי. ההוכחה הניצחת הוא לא הדפיס במשך שעתיים וחצי, והקופה נפתחה 8 פעמים. את זה גיליתי ב-25.9.98.

ש. מה עוד גילית באותו יום.

ת. שאין הדפסה של הקלטות, ולא של המזוזות, שלושת הממצאים האלה מוכיחים שהתנהלותו של האיש, שהוא גנב. ב-25.9 היה בפני
י את כל הסליל של החודש".


מעדותו דלעיל של התובע עולה כי כבר ביום 25.9.98 היו בפני
ו לטענתו כל הראיות "המרשיעות" את הנתבע, או המוכיחות את מעשה הגניבה או הרמייה, וזה כמובן סותר את עדותו לפני כן בעמ' 4 לפרוטוקול בפני
י שרק ביום 27.9.09 אומתו חשדותיו, ורק ביום 27.9.98 הנתבע פוטר.

28.
בפסק הדין של כב' השופט ארמון בתיק העבודה נקבע בסעיף 16 כי:


"הנתבע (התובע כאן – ר.נ.) הגיע למסקנה שהתובע (הנתבע כאן – ר.נ.) גונב ממנו, ופיטר אותו, על אתר, בבוקר יום 25.9.98"


ובסעיף 22 לפסק הדין בתיק העבודה נקבע כי:


"התובע (הנתבע כאן – ר.נ.) עבד אצל הנתבע (התובע כאן – ר.נ.) מיום 15.2.97 ועד ליום 24.9.98."


בסיכומיהם התייחסו ב"כ הצדדים לעניין השתק פלוגתא לאור הקביעות לעיל.

ב"כ הנתבע טען כי אכן המדובר במעשה בי – דין והשתק פלוגתא, הן באשר לתקופת העבודה ומועד הפיטורין, והן באשר להעדר ראיות מספיקות באשר לגניבה ע"י התובע.


ב"כ התובע טען בסיכומיו כי פסק הדין של ביה"ד האזורי לעבודה למעשה בוטל ונהפך ע"י ביה"ד הארצי.

שאלה זו אינה ברורה מאליה, ולא ברור מה דינו של פס"ד של ערכאה קמא בעת שבערכאת הערעור מגיעים הצדדים להסכמה למתן פס"ד בערעור לפי סעיף 79א'.

אינני רואה צורך להידרש לשאלה זו מהנימוק שיפורט בהמשך, אך אציין כי יש לדעתי ליתן משקל ראוי לתוצאה הסופית של פסה"ד בערכאת הערעור. במקרה דנן ניתן כאמור פסה"ד בביה"ד האזורי על סך 14,400 ₪ נומינלי בערך והוצאות משפט, ואילו בביה"ד הארצי ניתן פס"ד על סך 20,000 ₪ והוצאות.

דומני כי בנסיבות העניין קשה לקבל את הטענה שפסה"ד של ביה"ד האזורי בוטל ואינני קיים עוד.

29.
בכל מקרה, ניתן להגיע למסקנה דומה לזו של ביה"ד האזורי לעבודה מהראיות שהוצגו בפני
י, הרי התובע מודה בעמ' 5 לפרוטוקול בפני
י שורה 19 כי הנתבע עבד עד יום 24.9.98.


באשר למועד הפיטורין, ולאור מסקנותיי בסעיפים 27-25 לעיל ברור כי החשד בלבו של התובע התגבש לכל המאוחר ביום 25.9.98, אז היו בידיו, לטענותיו, כל הראיות "המפלילות" את הנתבע, והוא פיטר את הנתבע כבר בבוקר אותו יום.


למעשה אקט הפיטורין כשלעצמו אינו הראייה החותכת לעניין מניין תקופת ההתיישנות, אלא שהוא מהווה אחד הנתונים שיש ללמוד מהם על מועד הידיעה שהתגבשה אצל התובע אודות הרמייה הנטענת.

30.
ממכלול הראיות והעדויות, לרבות דו"חות הנוכחות של העובדות בעסק נ/3 ו-נ/4 עולה כי הנתבע סיים למעשה לעבוד בעסק עוד ביום 24.9.98, והתובע מודה בכך מפורשות.


אם הנתבע סיים לעבוד בעסק ביום 24.9.98, הרי "ידיעתו" של התובע אודות רמאותו הנטענת של הנתבע התגבשה טרם מועד זה ולכל המאוחר ביום הזה, היינו ביום 24.9.98.


משהוגשה התביעה הנדונה רק ביום 26.9.05, הרי היא הוגשה לאחר תום תקופת ההתיישנות.



31.
גם אם נאמר כי חשדותיו של התובע אוששו ואומתו רק ביו 25.9.98 לפי מה שנקבע לעיל, הרי גם אז לא יהיה מנוס מהמסקנה כי התביעה הנדונה הוגשה לאחר תום תקופת ההתיישנות.

32.
למעלה מן הצורך ובנוסף לכל האמור לעיל חשוב לציין כי בסעיף 8 לכתב התביעה טען התובע כי:


"בחודש יולי 1998 גילה התובע כי כל הדיווחים שקיבל מהנתבע בעניין התפתחות העסק היו
דיווחים כוזבים וכי בפועל העסק נקלה (צ.ל נקלע) בקשיים חמורים עקב ניהולו הנפשע של הנתבע אשר המשיך בהתנהגותו חסרת תום לב ובדיווחים כוזבים בכוונה להטעות את התובע ולהמשיך לגרום לכך שהוא יזרים כספים".


מטענתו לעיל של התובע עולה כי כבר בחודש 7/98 "גילה" את הדיווחים המטעים והכוזבים של הנתבע.


התובע העלה בתצהירו גרסה השונה מהנטען בסעיף 8 לעיל וטען בסעיפים 12 ו-13 לתצהיר כי גילה בחודש 7/98 שמצב העסק היה קשה, ולקה בעקבות כך בהתקף לב, ורק לאחר שהתאושש ניסה להבין כיצד נקלע העסק לקשיים, והתחיל להגיע לטבריה לערוך ביקורות של חשבונות העסק.


גרסה זו כאמור סותרת את הנטען בסעיף 8 לכתב התביעה, שם נטען מפורשות שכבר בחודש 7/98 גילה את דיווחיו הכוזבים של הנתבע.


התובע נשאל על כך בחקירתו הנגדית וחזר על הסבריו שהועלו בסעיפים 12 ו-13 לתצהיר.


בנסיבות אלו, לא מן הנמנע הוא שגילוי דבר מעשי ההטעיה והרמייה הנטענים של הנתבע כבר היה בחודש 7/98.








33.
לסיכום, אני קובעת כי התביעה הנדונה התיישנה, לפיכך אני מורה על דחייתה על הסף, תוך חיוב התובע לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪ ומע"מ.

ניתן היום,
יא' שבט תשס"ט, 5 פברואר 2009, בהעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 1740/05 רפאל דרי נ' דוד מסס (פורסם ב-ֽ 05/02/2009)