פסקי דין על יהודית ויעקב חנן | פסקי דין על דב גולד

444/97 עא     22/08/2001




עא 444/97 יהודית ויעקב חנן נ' דב גולד




בעניין:

1



בתי המשפט


בבית המשפט המחוזי בנצרת
עא 000444/97

בתיק עיקרי: א
000171/93

בפני
:
כב' הנשיא, יהודה אברמוביץ
– אב"ד
כב' ס. הנשיא, מנחם בן דוד
כב' השופט, נסים ממן





בעניין
:
יהודית ויעקב חנן



ע"י ב"כ עוה"ד
מקלנן ואח'
המערערים


נ
ג
ד



דב גולד



ע"י ב"כ עוה"ד
גבע ואח'
המשיב




פסק דין



בפני
נו מונח ערעורם של המערערים על פסק דינו של בית משפט השלום בטבריה (כב' השופט ז. הווארי) שניתן בתיק אז' 171/93, (להלן יקרא "התיק האזרחי").

כרקע להבנת המחלוקת והשאלות הטעונות הכרעה בערעור זה נציין להלן עובדות ונתונים רלבנטיים כמו גם פרטים גבי השתלשלות ההליכים המשפטיים עד כה.

המשיב הינו בעל זכות כבר רשות בנחלה מס' 13 המצויה במנחמיה. הנחלה מתפרסת על פני חלקות 31 ו-32 שם. המערערים הינם בעלי זכות כברי רשות בנחלה מס' 12 המשתרעת על חלקות 33 ו-34 שם. שני בעלי הדין הינם ברי רשות בנחלותיהם מכח הסכמותיהם של מינהל מקרקעי ישראל הסוכנות היהודית. שתי הנחלות גובלות האחת בשניה. חלקן המזרחי של שתי הנחלות משמש לחקלאות בעוד שעל חלקן המערבי בנויים בתיהם של בעלי הדין.

בתביעה שהגיש המשיב לבית משפט קמא, ואשר במהלך ההתדיינות תוקנה על ידו, הוא העלה את הטענה כי עובר להגשת התובענה פלשו המערערים אל תוך תחום נחלתו בחלקה המזרחי, הקימו שם גדר וכך "סיפחו" קטע מסוים מתוך נחלתו אל תחום נחלתם והחלו לנטוע שם שתילי גפן. הקטע הזה סומן על ידי המשיב בתשריט שצורף לתביעתו ובמסמכים נוספים שהוגשו מטעמו במהלך ההתדיינות והוא יקרא להלן לשם הקיצור "שטח המריבה". עוד ממשיך וטוען


המשיב כי משבדק את גבולות נחלתו באמצעות מומחים לדבר, בשל הסכסוך הקודם שהתעורר בינו לבין המערערים, הוא נוכח לדעת כי המערערים מחזיקים ומשתמשים בחלק של נחלתו בתחומה המערבי, שמיועד כאמור למגורים. גם שטח זה הותחם וסומן בתשריט שצירף המשיב והוא יקרא להלן לשם הקיצור "המתחם". המערערים משתמשים בשטח זה כדרך מעבר.

בעתירותיו ביקש המשיב מבית המשפט להורות למערערים להסיג את גבולם לאחור ולפנות את שטח המריבה והמתחם ולהחזיר לו את החזקה המלאה בהם, אגב סילוק כל שנבנה וננטע שם.

המערערים בכתב הגנתם ביקשו לדחות התביעה. הם כפרו בטענותיו של המשיב כי פלשו לתוך נחלתו. הם טענו כי שטח המריבה מצוי בתחום נחלתם וכי המשיב מנסה בכח לנשלם הימנו. אשר למתחם הוסיפו המערערים וטענו כי אם יסתבר שאכן מצוי הוא בתוך נחלתו של המשיב כי אז זכאים הם להמשיך ולהשתמש בו מכח זיקת הנאה הקיימת לזכותם לגביו.

במהלך ההתדיינות הציגו בעלי הדין את ראיותיהם כאשר כל אחד מהם נעזר במפות ובתשריטים שנערכו לבקשתו על ידי עדים שונים. מסתבר כי בעיקרו של דבר מסתמך המשיב על מפת חלוקה של הישוב מנחמיה אשר נמסרה לו על ידי מזכירות המושבה. (לא הוברר על ידי מי ועל יסוד מה נערכה). על פי נתונים אלה מצוי שטח המריבה בתחום נחלתו של המשיב. מנגד תמכו המערערים יתדותיהם במפה אשר נערכה על ידי הסוכנות ואשר לפיה שטח המריבה נכלל דווקא בתוך שטח נחלתם. יושם אל לב, כבר בשלב זה, כי המתחם מצוי אליבא דכולם בתוך תחום נחלתו של המשיב.

בתום ההתדיינות קבע בית משפט קמא, כמצופה,
כי המתחם אכן מצוי בתחום נחלתו של המשיב. בית משפט קמא הוסיף וקבע, על פי הראיות שהתקבלו על דעתו, כי ברי הדבר שהמערערים החלו להשתמש במתחם לא לפני 1978 וזאת גם אם החלו להשתמש בו סמוך למועד בו רכשו הנחלה אלא שמאז ועד הגשת התביעה, בשנת 1993, לא חלפה התקופה המזכה אותם ברכישת הזיקה.



אשר לשטח המריבה. כאן קבע בית המשפט כי לא עלה בידי איש מבעלי הדין להוכיח היכן הוא הגבול בין שתי הנחלות, תוך שהוא דוחה את עתירותיהם של בעלי הדין להסתמך על המפות שהוצגו על ידי שניהם. בנסיבות אלה החליט בית המשפט כדלהלן (ראה עמוד 9 סיפא לפסק הדין):

"הואיל והמדובר בברי רשות ולא בחוכרים או בעלים, והואיל ולפי חומר הראיות

שהובא בפני
לא רכשו הצדדים את משקיהם לפי תוכנית כלשהו,
(כך במקור)
,

והואיל וחווה"ד עם המפות שהוגשו לי על ידי הצדדים אינם מקובלות עלי כפי שציינתי לעיל, והואיל ולא היה בפני
אף חומר אחר אשר יש בו בכדי לסייע לי לקבוע את הגבול בין שני המשקים בשטח החקלאי, ועדות הצדדים עם עדיהם לא יכלו לתרום מאומה בענין זה, יתרה מזו עדויות הצדדים, לענין החזקה והשימוש בפועל לא היו מדוייקות וחד משמעיות, כך שאינני יכול על סמך עדויות הצדדים לקבוע את הגבול על סמך החזקה והשימוש בפועל של השטח שבמחלוקת. לכן ובנסיבות המיוחדות של תיק זה הגעתי למסקנה כי יש לקבוע את הגבול בין שני המשקים הנדונים באמצע, הואיל והמפה של התובע נפסלה על ידי, לכן אני סבור כי יש לקחת את המפה של הנתבעים שנערכה ע"י צוריאל הנדסה מיום 1/3/93 כבסיס, ולקחת את השטח שבמחלוקת שנמצא בין הקו שבאדום המקווקו לבין הקו הכחול ולחתוך אותו באמצע וזה יהווה הגבול בין שני המגרשים בחלק החקלאי ולצורך סימון הגבול בשטח, שני המודדים הן של התובע והן של הנתבעים הם אשר יסמנו את הגבול בין שני המשקים, ובאם תהא מחלוקת בין הצדדים תוגש לי בקשה, ואני אמנה מומחה מטעם בית המשפט לצורך סימון הגבול הזה בשטח".




המערערים לא השלימו עם תוצאות ההתדיינות וערעורם המונח כאן מכוון כנגד שתי הכרעותיו של בית משפט קמא. המשיב מצידו לא הגיש ערעור על פסק הדין.



לאחר שבחנו את נימוקי הערעור, טענות בעלי הדין ואת הנימוקים שעמדו ביסוד פסק
הדין הגענו לכלל מסקנה כי יש לדחות הערעור ככל שהוא מכוון כנגד הכרעתו של בית משפט קמא בענין המתחם ומאידך אין לקיים את חלקו האחר של פסק הדין, זה המתייחס לשטח המריבה. להלן נפרט ונביא את נימוקינו למסקנותינו אלה.


אשר למתחם. כאמור לאחר שגובשו המפות והתשריטים של שני בעלי הדין שוב אין חולקים על כך כי שטח המתחם מצוי בתחום נחלתו של המשיב. עובדה זו מוסכמת גם על המערערים. על מה משתיתים המערערים את ערעורם, על החלטת בית משפט קמא, אשר לאור הממצא האמור הורה להם לפנות המתחם ולסלק ידם משם? המערערים שבים ומעלים את טענתם כי רכשו זיקת הנאה בשטח זה. בית משפט קמא, נדרש כאמור גם לסוגיה זו ודחה הטענה ואנו תמימי דעים עמו. על פי ממצאיו של בית משפט קמא, ועל כך אין עוד עוררין בפני
נו, מי שקדם למערערים (אברהם מילר) לא השתמש במתחם. כיוון שכך וכיוון שהמערערים לא השתמשו במתחם משך תקופה שבכוחה ליצור זיקת הנאה, דהיינו 30 שנים רצופות, על פי מצוות סעיף 94 (א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969, הרי הם לא רכשו עדיין את הזכות האמורה, גם לא לצרכי מעבר שם.
דינו של הערעור באשר להכרעתו של בית משפט קמא ביחס למתחם להידחות איפוא.

אשר לשטח המריבה. כאמור תוקפים המערערים את הכרעתו של בית המשפט בסוגיה זו. עיון בסיכומיו של המשיב מלמד על כך שגם הוא מסכים לכך כי לא ניתן לקיים את פסק הדין, כפי שהוא, בסוגיה זו. במה דברים אמורים? כפי שהבאנו לעיל מדבריו של בית משפט קמא הרי ולאחר שהוא הגיע למסקנה כי לא יוכל לסמוך על מפותיו ותשריטיו של מי מהצדדים ולאחר שהוא דחה כאחת את עמדת שני הצדדים באשר למיקומו של קו התיחום בין שתי הנחלות, הוא הורה כי יש למקם את הגבול בין שתי הנחלות בשטח המריבה בתווך, דהיינו על ידי חצייתו לאורך של שטח המריבה. כאמור המערערים תוקפים החלטתו זו של בית משפט קמא וגם המשיב בסיכומיו וברוב הגינותו מאשר כי אכן לא ניתן לקיים חלק זה מפסק הדין והדברים ידועים. בית המשפט נתבקש במסגרת ההתדיינות לקבוע ולהכריע בסכסוך שבין בעלי הדין, על פי טענותיהם וראיותיהם. בית המשפט לא הוסמך לקבוע גבול חדש, יש מאין, וגם לא הוסמך לחרוץ פסק הדין על דרך הפשרה.


פסק הדין יוצר קו גבול מלאכותי בתוואי שלא היה קיים מעולם ואשר אין לו כל אחיזה בחומר הראיות או במציאות המשפטית. בנסיבות אלה ברי כי לא ניתן לקיים חלק זה מפסק הדין וכאמור גם המשיב אינו טוען אחרת.

במצב דברים זה, כשאיש מבעלי הדין לא הצליח להוכיח טענותיו, אין מנוס מאשר לחרוץ הדין על פי הכלל של המוציא מחברו עליו הראיה. המשיב הוא שהגיש התביעה בגין שטח המריבה ושנמצא כי לא עלה בידו להרים הנטל שהיה מוטל עליו ולא עלה בידו להטות את כפות המאזניים לטובתו, גם לא על פי השעור הדרוש במשפט אזרחי, ואלה נשארו מעוינות, הרי המסקנה המתבקשת הינה כי יש לקבוע שלא עלה בידו של התובע להוכיח כדבעי את תביעתו ודינה להידחות. מסקנה זו תחול גם על עתירת המערערים לזכותם בצו מניעה ביחס לשטח המדובר. למעשה בא כוחם גם לא עתר לפסוק אחרת.
ב"כ המשיב בסיכומיו מודע לתוצאה מסתברת זו וראה למשל את האמור בסעיף 16 לדברי סיכומיו, אלא שהוא מציע כי אנו עתה ניתן צו מניעה קבוע הדדי אשר יאסור על מי מהצדדים לעשות כל פעולה או להשתמש בשטח הפנוי מנטיעות, בין שתי הנחלות, דהיינו בחלק משטח המריבה וכי כך ישאר המצב עד אשר המוסדות והרשויות יקבעו היכן יעבור הגבול בין שתי הנחלות.

הצעה זו אולי מושכת את הלב, בשים לב לכך שמדובר בשכנים ויחסי שכנות, אך אנו לא נוכל לאמצה. אִסור השמוש המבוקש על ידי המשיב מקנה לו לפחות חלק מהסעד אותו הוא ביקש שהרי לצו מניעה שנתבקש על ידו שתי פנים. מניעת השימוש בשטח המריבה מהמערערים מחד ומתן אפשרות לו עצמו לעשות כן, מאידך. אימוץ ההצעה יעניק איפוא למשיב פן אחד מהסעד
והצעתו דומה להצעה המפורסמת שהועלתה בפני
שלמה המלך לאמור "גם לי גם לך לא יהיה ......" וברי כי אין להעניק למשיב סעד מעין זה לאחר שלא עלה בידו להוכיח את תביעתו.
למעלה מן הצורך נוסיף ונציין כי לא היה מקום לשעות להצעה זו גם מטעם דיוני שהרי המשיב לא ערער על פסק הדין ולא ביקש בדרך הראויה לשנותו. הוא נדרש להצעה האמורה רק בכתב סיכומיו וברי שאין להעתר לכך.

מסקנתנו מכל האמור לעיל הינה איפוא כי אנו דוחים את הערעור ככל שהוא מתייחס למתחם והחלק האופרטיבי שנקבע בפסק דינו של בית משפט קמא ביחס אליו, נשאר על כנו.



מאידך מתקבל ערעורם של המערערים ככל שהדבר נוגע לשטח המריבה וקביעתו – הוראתו של בית משפט קמא ביחס אליו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בסעיף 4 סיפא לפסק דינו, מתבטלת. תביעת המשיב בענין שטח המריבה נדחית איפוא.

בטרם נחתום

פסק דין
זה לא נוכל שלא לציין כי בשים לב לכך שמדובר בסכסוך בין שכנים ולכך ש

פסק דין
מעין זה שניתן על ידינו, שהיה בלתי נמנע בנסיבות הענין והיה צפוי, אין בו כדי לתרום לישוב המחלוקת בין בעלי הדין, הרי עשינו מאמצים רבים להביא הצדדים לידי פשרה. הצענו להם להסמיך אותנו לפעול על דרך הפשרה ואף הפנינו אותם להליכי גישור אלא שיצר ההתדיינות גבר עליהם וכל הצעותינו נדחו ואין לנו (
ו
אולי גם להם) אלא להצטער על כך.

בנסיבות הענין איננו עושים צו להוצאות בהליך זה וכל צד ישא בהוצאותיו.



ניתן היום ט"ו באלול, תשס"א (3 באוגוסט 2001) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים מ

פסק דין
זה לב"כ הצדדים.
מותר לפרסום מיום 11/9/2001.





ניסים ממן,
שופט



מנחם בן-דוד,
סגן נשיא



יהודה אברמוביץ
, נשיא – אב"ד

000444/97עא 054 ורד






עא בית משפט מחוזי 444/97 יהודית ויעקב חנן נ' דב גולד (פורסם ב-ֽ 22/08/2001)