פסקי דין על עומר אבו יונס | פסקי דין על עורסאן אבו יונס | פסקי דין על עלי שאהין | פסקי דין על הראל | פסקי דין על חברה לביטוח |

4446/06 א     19/11/2009




א 4446/06 עומר אבו יונס, עורסאן אבו יונס נ' עלי שאהין, הראל, חברה לביטוח בע"מ








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום בעכו



19 נובמבר 2009

ת"א 4446-06 אבו יונס ואח' נ' שאהין ואח'






בפני

כב' השופטת
ג'ני טנוס

תובעים
1
.
עומר אבו יונס
2
.
עורסאן אבו יונס
ע"י ב"כ עו"ד מוחמד אבו יונס


נגד

נתבעים
1. עלי שאהין
ע"י ב"כ עו"ד ג'האד אבו ריא

2. הראל
, חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד יריב פורת



פסק דין


נתוני רקע וגדר המחלוקת
:
עסקינן בתביעה כספית לתשלום פיצויים בגין נזקים שנגרמו לרכב התובעים, שהינו רכב שטח מדגם טויוטה לנד קרוזר, מספר רישוי 8501027 (להלן:"רכב התובע" או " הטויוטה").

התובע 2, מר עורסאן אבו יונס
(להלן:"התובע") הוא הבעלים של הטויוטה יחד עם התובע 1 , מר עומר אבו יונס
.

בכל הזמנים הרלוונטיים לתובענה היה הנתבע 1, מר עלי שאהין
(להלן:"הנתבע") הנוהג ברכב מסחרי מדגם רנו אקספרס, מספר רישוי 27-523-06 (להלן:"רכב הנתבע").

הנתבעת 2, הראל
חברה לביטוח בע"מ
(להלן:"הנתבעת"), היא מבטחת רכב הנתבע לפי פוליסת אחריות לנזקי צד שלישי.

על פי הנטען בכתב התביעה, בתאריך 05/08/05 בשעה 17:00 או בסמוך לכך, נהג מר נאסר אבו יונס, אחיינו של התובע (להלן:"נאסר") בטויוטה בתוך שטח חקלאי באזור סח'נין, או אז ארעה התנגשות בינו לבין רכב הנתבע.

לגרסת נאסר, התאונה ארעה בזמן שנסע בשביל עפר באזור הנ"ל, וכאשר הגיע לקטע דרך עם פנייה חדה לימין, הופיע בכיוון הנגדי רכב הנתבע, אשר לא שמר על הימין, סטה מנתיב נסיעתו ונכנס לנתיב הטויוטה. עקב כך, הוא נאלץ לסטות בחדות שמאלה על מנת למנוע התנגשות חזיתית עם רכב הנתבע. במהלך סטייה זו, התנגש בו רכב הנתבע, וכתוצאה מכך הוא איבד את השליטה על הטויוטה, התנגש בסלע בשולי הדרך, והתהפך (להלן:"התאונה").

הנתבע בתורו, אינו חולק על נסיבות אירוע התאונה, כפי שתוארו על ידי נאסר, אך חולק על המסקנה אליה מכוונים התובעים, וטוען כי יש להטיל אשם תורם משמעותי
על נאסר.

הנתבעת לא הכירה בחבותה מכוח הפוליסה, וסירבה להכיר בכיסוי הביטוחי בגין התאונה דנן. לטענת הנתבעת, קיים חשד מבוסס שמא רקמו הצדדים קנוניה ביניהם, על מנת שהתובעים יקבלו ממנה פיצויים שלא כדין.

הנתבעת בקשה להסתמך על ממצאי החקירה אשר בצעה, במהלכה נחקרו הנהגים המעורבים ובעל הרכב, וממנה התגלו סתירות בגרסת הנהגים, וחשד למעשי מרמה. לטענת הנתבעת, על פי ממצאי החקירה, רכב הנתבע לא היה מעורב בתאונה, אלא "נודב" כרכב מעורב, מאחר שלרכב התובע אין פוליסת ביטוח מקיף שתכסה את נזקיו, ואילו פוליסת הביטוח של הנתבע כוללת פטור מתשלום השתתפות עצמית. לחילופין, וגם אם מדובר בתאונה אותנטית, יש להשית את מלוא האחריות בגינה על נאסר ולא על הנתבע.

הנתבעת טוענת טענות נוספות אשר יפורטו במסגרת הדיון בפרק הבא.

לאור עמדת הנתבעת, נקבע התיק לשמיעת ראיות הצדדים, ולצורך כך נחקרו התובע ושני הנהגים המעורבים, נאסר והנתבע, וכן החוקר מטעם הנתבעת.

מאחר שאין כמעט פערים בגרסאות העובדתיות של הנהגים המעורבים, יתמקד הדיון, מטבע הדברים, בטענות ההגנה של הנתבעת.

אולם, קודם לכן אבקש לציין, כי הנתבע הגיש הודעת צד ג' נגד הנתבעת, בהיותה מבטחת השימוש ברכב שלו, כאמור. עקב אי תשלום המחצית השנייה של האגרה, חרף ארכה שאושרה לנתבע לשם כך, נדחתה ההודעה לצד ג' כנגד הנתבעת.

דיון:
אפתח בכך, כי גרסתם של כל אחד מהנהגים המעורבים לעומת ההודעות החתומות אשר נמסרו לחוקר הביטוח, נותרה בעינה גם לאחר החקירה הנגדית בבית המשפט. אף מוקדי הנזק בשני הרכבים מתיישבים עם אופן התרחשות התאונה כפי שתוארה על ידם.

בהקשר זה נטען, כי שני הנהגים נסעו בדרך עפר צרה בשטח חקלאי והררי. בהגיעם לעקומה בדרך שבו הפניה היא חדה
למדיי ושדה הראייה מוגבל, נוצר מצב בו שני כלי הרכב היו אחד מול השני. במהלך הניסיון של נאסר להתחמק מהתנגשות חזיתית הוא סטה שמאלה, שכן לא הייתה כל אפשרות לסטות לימין בשל תהום שנמצאת מצד ימין של הדרך. כאשר סטה שמאלה, כאמור, הטויוטה שפשפה קלות את החלק הימני בפגוש הקדמי של רכב הנתבע, והתנגשה בסלע הר ( שבצד שמאל של הדרך) וכתוצאה מכך התהפכה על צדה השמאלי, כאשר נאסר נמצא קרוב לקרקע. כתוצאה מהפגיעה ברכב הנתבע, נפגעה הטויוטה בכנף האחורית מימין, ולאחר מכן פגעה בכנף שמאל לרבות שמשה קדמית, עקב ההתנגשות בסלע וההתהפכות.

נאסר הצליח לחלץ את עצמו מרכב הטויוטה ויצא בכוחות עצמו דרך השמשה הקדמית שהתנפצה. הוא עזב את זירת התאונה רק כעבור חצי שעה, כאשר הגיע התובע אשר הוזעק למקום.

התובע בתורו, אישר בחקירתו גרסה זו של נאסר, ומסר כי העבודות נודעו לו מהדברים שנמסרו לו בזירת התאונה. הלה הוסיף, כי לאחר שהגיע לזירה, הוא דאג להחלפת פרטים ומאוחר יותר הזמין גרר אשר העביר את הרכב למוסך, שם תוקן ונבדק על ידי שמאי מטעמו.

גם הנתבע אישר את עיקר הנתונים הנ"ל והוסיף, כי מדובר בדרך צרה ברוחב של 3 מטר שאינה מאפשרת מעבר של שני כלי רכב גדולים בו- זמנית. הנתבע הוסיף, כי מרוב בהלה לא יצא מרכבו מיד לאחר התהפכות הטויוטה, אלא המתין עד שראה את נאסר יוצא מהטויוטה ונעמד על רגליו, או אז ניגש אליו ושאל אותו אם להזמין אמבולנס. הלה השיב בשלילה ושניהם המתינו במקום עד להגעת בני משפחה משני הצדדים.

נאסר והתובע שללו היכרות קודמת או כל קשר אחר עם הנתבע, למעט היכרות של התובע עם הנתבע מתוקף תפקידו כמורה בבית הספר בו למד הנתבע שנים רבות קודם לתאונה.

מן הראוי לציין ביחס לאופן העדת העדים, כי התובע ושני הנהגים העידו, כל אחד בתורו, כאשר השאר נמצאים מחוץ לאולם בית המשפט, על מנת למנוע ספקות ביחס למהימנותם.

בחינה של כל עדות בנפרד מגלה כי היא תואמת בעיקרה את ההודעות החתומות שנמסרו לחוקר, אף שאלה נמסרו זמן רב לפני
הדיון בבית המשפט ולא עמדו לעיונם לפני החקירה הנגדית. יתרה מכך, העדות של כל אחד מהנהגים מתארת תרחיש דומה לגבי אופן ארוע התאונה.

הנתבעת סקרה בסיכומיה את העדויות שיש בהן, לטעמה, כדי להצביע על סתירה מהותית בין דברי העדים. לעניין זה, אומר, כי למעט שני נושאים, עליהם אעמוד בהמשך, לא שוכנעתי כי יש סתירה של ממש.

אגב כך אציין, כי כל העדים אישרו שאין היכרות בין הצדדים היריבים, וכי הם לא מכירים אחד את השני, למעט היכרות ישנה בין התובע לבין הנתבע, מתוקף היותו של הראשון מורה בבית הספר בו למד האחרון. השאלה אם התובע לימד אישית את הנתבע, או רק לימד בבית הספר בו למד
האחרון – אינה פרט מהותי לענייננו.

הסתירות המובהקות היחידות שעולות מחומר הראיות הן שתיים:
האם הגיע התובע לזירת התאונה לבדו; והאם היה הנתבע בעצירה או שמא בנסיעה במהלך ההתנגשות.

לגבי הסתירה הראשונה-הנתבעת מפנה לדברי התובע אשר העיד כי הגיע לבדו לזירת התאונה, לעומת דבריו של
נאסר אשר העיד כי התובע הגיע יחד עם אביו ודודו. זה המקום לציין, כי במהלך חקירתו הנגדית התלבט התובע בשאלה, אם גם אשתו הצטרפה אליו לזירת התאונה. מכל מקום, סתירה זו אינה מהותית ומצביעה על חוסר תיאום גרסאות בין התובע ואחיינו. לכך יש להוסיף, כי גם הנתבע אישר את גרסתו של נאסר וטען כי התובע הגיע לזירה עם עוד אנשים שאינו מכיר, אך לא ידע לומר אם הם הגיעו יחד ברכב אחד.

הסתירה הנוספת עליה מצביעה הנתבעת, היא בדברי הנתבע לחוקר בהודעה החתומה מיום 14/4/06,

שם ציין כי כאשר הבחין ברכב התובע הוא נעצר עצירה מוחלטת ורק אז ארעה התאונה, ואילו בהודעה אחרת שלו לחוקר מיום 27/3/06 וגם בעדותו בבית המשפט, הוא טוען כי ברגע התאונה, הוא היה בנסיעה.

זוהי הסתירה היחידה שמתייחסת לאופן התרחשות התאונה. אך השאלה שנותרה מרחפת באוויר היא, מדוע אמר הנתבע לחוקר מטעם הנתבעת, כי נעצר רגע לפני קרות התאונה, האם כדי להסיר אחריות מעליו ? ואם כן, האם אין בכך כדי להצביע על העדר קנוניה בין הצדדים המעורבים ?

הסתירה הנ"ל מחזקת את המסקנה, כי לא מדובר במקרה של מרמה או קנוניה בין הצדדים. מכל מקום, ההודעה הנ"ל של הנתבע אומנם הוקראה לו בבית המשפט, אולם הוא לא עומת עמה, לא נשאל לגביה מאום, ולא נדרשה התייחסותו לפשר הסתירה.

כך או כך, פרט להודעה האמורה, הנתבע אישר במספר הזדמנויות, כולל בהודעה נוספת לחוקר, וגם בהודעה לסוכן הביטוח, כי התאונה ארעה בזמן נסיעה.

ולעניין אחר- הנתבעת תהתה מדוע סטה נאסר שמאלה, בניסיון למנוע את התאונה, ולא ימינה. שני הנהגים העידו, כי מימין לכיוון נסיעת נאסר ישנה תהום, לכן, ומטעמים ברורים, הוא סטה שמאלה ולא ימינה. החוקר, לעומת זאת, טוען כי אין שם כל תהום, אך אישר את דברי הנהגים כי לאחר התאונה בוצעו באזור שינויים שכוללים שינויים גם בדרך הספציפית בה ארעה התאונה. ביחס למחלוקת זו אומר, כי מעיון בתמונות שצולמו על ידי החוקר עצמו לאחר ביצוע השינויים בשטח, ניתן להיווכח בקיומו של הפרש גבהים משמעותי בין מפלס הדרך לבין הקרקע הצמודה לה בכיוון הנסיעה של נאסר.

כללו של דבר,
התובעים הוכיחו כי עסקינן בתאונה אותנטית שארעה בין רכבם לבין רכב הנתבע בהתאם לנסיבות המפורטות בכתבי הטענות. כמו כן, לא מצאתי כי יש בסתירות אליהן מפנה הנתבעת, משום בסיס שתומך בגרסתה לגבי מעשה מרמה בתיק דנן.

לפיכך, ועל יסוד המסקנה דלעיל, יש לבדוק מי מבין הנהגים נושא באחריות להתרחשות התאונה. גם בחקירה שביצעה הנתבעת וגם בבית המשפט, ניכר היה כי הנתבע לקח על עצמו את עיקר האחריות בגין אירוע התאונה. ממכלול הראיות בנושא זה ניתן ללמוד, כי הנתבע לא שמר על נהיגה בקצה הימני של הדרך, שגם כך היא צרה ובעייתית בשל תנאיה ותנאי הראיה המוגבלים שם. יחד עם זאת, סבורה אני שגם נאסר נושא באחריות מסוימת, שכן הוא יכול היה לוודא כי הדרך מעבר לעקומה היא פנויה, כגון על ידי צפירה ממושכת, או להאט את הנסיעה שלו אף יותר מהמהירות בה נסע בפועל. יתרה מכך, מתוך ההודעות החתומות של הנתבע ניתן להתרשם, כי גם נאסר לא שמר בצורה מלאה על הימין, לפני שארעה התאונה.

אשר על כן, אשמו התורם של נאסר יעמוד על שיעור 20% .

דו"ח החקירה
:
בעקבות החשד שעלה אצל הנתבעת לגבי מעשה מרמה בין הצדדים, היא פעלה לחקירת האירוע על ידי חוקר מטעמה.

במהלך הדיון הוגש דו"ח חקירה אליו מצורפות תמונות מזירת התאונה, ועוד 5 הודעות שנגבו מהנהגים, אחת של נאסר, שלוש של הנתבע, ואחת של התובע.

מחקירתו הנגדית של החוקר התברר, כי במהלך החקירות שהוא ביצע הוא היה מתמחה (שפרש מהמקצוע אף לפני קבלת תעודת ההסמכה), וביצע את החקירה בשטח בגפו ללא ליווי. דוגמה לחוסר המקצועיות של החוקר, ניתן למצוא בתהייה שהוא מעלה בסוף הדו"ח, על כך שהנתבע, כביכול, לא הושיט עזרה לנאסר מיד לאחר התאונה. קראתי את דו"ח החקירה כולו, ולא זו בלבד שלא מצאתי עיגון למסקנה זו, אלא שמהודעת הנתבע לחוקר מיום 4/3/06 עולה בפירוש כי הוא ניגש לנאסר ושאל לשלומו – בניגוד גמור למסקנת החוקר.
עוד התברר כי החתימה המתנוססת על דו"ח החקירה אינה חתימתו של החוקר דנן. לאור כך, בקשו התובעים והנתבע לפסול את דו"ח החקירה כראיה קבילה.

בעקבות כך ניתנה החלטת בית המשפט בזו הלשון:
" לאור מגמת הפסיקה להכריע במוצגים לפי כלל המשקל ולא כלל הקבילות, אני לא מוציאה את דו"ח החקירה מהתיק אולם ברור לי כי המשקל שניתן לייחס לו, ללא קשר ליתר ההתנגדויות לעניין עדות סברה ועדות מפי השמועה, הוא משקל נמוך ביותר"
(עמ' 37-38 לפרוטוקול מיום 14.01.09 ).

כפי שניתן להבין מהסיפא של ההחלטה, התובעים והנתבע התנגדו לכל עדות מפי השמועה או עדות סברה שעולה מתוך דו"ח החקירה, ואלה הן רבות.

אשר על כן, פרט להודעות החתומות של הנהגים והתמונות, לא ניתן לייחס לדו"ח החקירה משמעות ראייתית כלשהי, ובפרט לאור אישורו של החוקר כי כל החקירות הוקלטו בסתר, אך משום מה תמלילי השיחות לא הוגשו כראייה בבית המשפט, ויש בכך משום טעם לפגם.

מעשה מרמה, האומנם
?!
הנתבעת טענה כי מדובר במעשה מרמה, כאשר המניע שעומד בבסיס כך הוא הכיסוי הביטוחי המתאים שיש לנתבע, שכולל פטור מתשלום השתתפות עצמית, והעדר פוליסת ביטוח מקיף לתובע, בבחינת זה נהנה וזה לא חסר.

המניע הנ"ל אינו מקובל עליי. התנאים הביטוחיים של הצדדים דנן מתקיימים בלא מעט תביעות רכוש שנידונות בבתי המשפט, בהן חברות הביטוח אינן מתכחשות לחבותן.

ובענייננו- מכלל הראיות ניתן ללמוד כי הצדדים שיתפו פעולה עם הנתבעת, נחקרו על ידי אותו חוקר כל אימת שנדרשו לכך, ודיווחו לסוכני הביטוח מיד לאחר אירוע התאונה ( ולא כפי שטען החוקר).
החוקר העיד, כי רצה לבחון את השפשוף ברכב הנתבע בעצמו, ולכן ביקש לבדוק אותו ותיאם פגישה לצורך כך עם הנתבע, אך ללא הועיל, מאחר שהרכב נלקח באותו יום על ידי אביו של הנתבע. האם די בפעם בודדת זו כדי ללמוד על דפוסי התחמקות של הנתבע ? ברור שלא, וברור כי על החוקר היה לנסות ולתאם פגישה נוספת מאוחר יותר – וזאת לא עשה.

יתרה מכך, יש לזכור כי במועד בו ביקש החוקר לבדוק את רכב הנתבע, היה רכב זה כבר מתוקן על ידי חבר של הנתבע, ולכן, ספק אם בדיקה כזו של הרכב היה בה כדי להעלות או להוריד.
באותו עניין, יש להבהיר, כי הנתבע סירב בתוקף למסור לחוקר את שמו של אותו חבר, פן ייגרם לו נזק כלשהו שכן מדובר בחבר שעובד כשכיר במוסך פחחות, שעה שעלות התיקון עמדה על סכום פעוט בסך של כ- 400 ₪ בלבד.

ומה לגבי נזקי רכב התובע ?
הנתבעת טענה כי חוסר הפרופורציה בין הנזק הפעוט שנגרם לרכב הנתבע לבין הנזק המשמעותי שנגרם לרכב התובע, מעיד על כך שרכב התובע נפגע אומנם מתאונה כלשהי, אולם לא כתוצאה מהתנגשות עם רכב הנתבע.

גם טענה זו יש לדחות. עפ"י תיאור התאונה מפי הנהגים, ההתנגשות בין שני כלי הרכב הייתה קלה ולא בה נעוץ הנזק הנרחב שנגרם לרכב התובע, אלא השילוב בין ההתנגשות לבין הסטייה הפתאומית שמאלה – בניסיון למנוע את התאונה – כגורם לאיבוד שליטה והתנגשות רכב התובע בסלע והתהפכותו.

אשר לטענת הנתבעת
בדבר קנוניה, אשר המניע לה הוא העדר כיסוי ביטוחי והיכרות מוקדמת
בין התובעים לנתבע, טען החוקר בחקירתו הנגדית כי:
" במקרה הזה יש מניע. שניהם טענו שאין קרבה משפחתית ביניהם. סביר להניח שלא בדקתי אם יש קרבה משפחתית ביניהם, או קשרי ידידות". או אז נשאל "אם אין ביניהם קרבה משפחתית או ידידות, אז מה המניע שלהם" תשובת החוקר במענה לכך – " אני לא יודע, אני לא חי בכפר שלהם ואני לא מכיר אותם. המניע שלהם הוא שלרנו אין ביטוח מקיף ולג'יפ יש ביטוח. אבל לגבי השאלה מה המניע שדווקא הנתבע 1 הוא זה שינדב את הרכב שלו, אני משיב, לא חקרתי זאת" (עמ' 44 לפרוטוקול מיום 14.01.09 ).

הנחה לכאורית שכזו אינה מספיקה כדי להוכיח עילה של קנוניה בין הצדדים, ונדמה כי הנתבעת הייתה נמהרת במקרה זה, כאשר הכריזה בריש גלי כי המדובר בתאונה מבוימת בה לקח הנתבע
חלק, ולפיכך, אין הוא זכאי לכיסוי ביטוחי.

מאחר שהנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח כוונת מרמה או קנוניה בין הצדדים, ובשים לב ליתר הראיות שתומכות בעדויות הנהגים, אני דוחה טענות אלה של הנתבעת וקובעת, כי התאונה ארעה בנסיבות המפורטות על ידי התובעים.

גובה הנזק:
בעקבות התאונה תוקן רכב התובע במוסך. התובעים הגישו חשבוניות וקבלות המעידות על ביצוע התיקונים הנדרשים, וכן חוות דעת שמאית.

הנתבעת בתורה טוענת, כי מהמסמכים הנ"ל ניתן ללמוד כי הרכב היה במוסך כארבעה חודשים – תקופה לא סבירה בעליל. ובנוסף, חוות הדעת שהוגשה, אינה עונה על התנאים שנקבעו לצורך כך בפקודת הראיות, מאחר שחוות הדעת אינה מפרטת את פרטי ניסיונו של השמאי, ולא כוללת הצהרה כי דין חוות הדעת היא כדין עדות בבית המשפט.

כמו כן טוענת הנתבעת, כי אין זה מתקבל על הדעת כי רכב התובע יעבור "טסט" ורישיונו יחודש, כאשר הרכב נמצא עדיין במוסך.

כל האמור לעיל, אינו מקובל עליי. אף שהתיקונים נמשכו זמן רב יותר מהמקובל, ברם התובעים, בהגינותם, אינם תובעים את מלוא תקופת ההשבתה שהייתה בפועל, שכן העיכוב נעוץ כנראה בסיבות שאינן קשורות לנתבעת או לתאונה (מניסיון, רוב העיכובים נוצרים עקב קשיים כלכליים, סכסוך או חוסר שיתוף פעולה של המוסך המתקן).
מכל מקום, ניכר מהמסמכים שהוגשו, כי התובע שילם מדי תקופה עבור התיקונים שבוצעו, כאשר התיקון העיקרי בוצע ביום 04.10.05 .

חרף האמור, ולאור אי הבהירות שקשורה לסיבה שבעטייה נמשך התיקון זמן כה רב, אין בכוונתי להעתר לרכיב נזק זה בכתב התביעה, שעומד כאמור על 14 ימי השבתה בלבד.

לעניין חוות הדעת – בפתח חוות הדעת ישנה הצהרה של השמאי כי לעניין הוראות הדין הפלילי, דין חוות דעתו כדין עדות בבית המשפט. לפיכך, לא ברור לי מדוע טענה הנתבעת כי אין הצהרה כזו בגוף חוות הדעת.
באשר לפרטי ניסיונו של השמאי, אלה באמת חסרים בחוות הדעת, אך אין בפגם זה כדי לשמוט את הקרקע מתחת לתוקפה, שכן חוות הדעת הוגשה כראייה לתיק וסומנה ת/5 ללא
כל התנגדות מצד הנתבעת.

ולגביי התהייה האחרונה שמעלה הנתבעת, הכיצד ייתכן הדבר שרכב התובע יעבור טסט בזמן שהיה עדיין במוסך, על כך ייאמר, כי אין הדברים כצעקתה. אומנם, צפוי היה כי מועד הטסט יחול ביום 18.10.05, לאור כך שרישיון הרכב חודש שנה קודם לכן, ברם, אין כל הוכחה כי רכב התובע עבר טסט, או כי הרישיון חודש במועד כלשהו לפני מועד יציאתו מהמוסך. ומכאן, שטענת התובע בסוגיה זו, לפיה הרכב שלו עבר טסט רק לאחר שיצא מהמוסך, לא הופרכה.

בהתבסס על האמור לעיל, ומשלא נסתר תוכנן של חוות הדעת ויתר החשבוניות והקבלות שהוגשו, יש לפסוק לתובעים פיצויים בגין הנזקים הישירים שנגרמו להם, כמפורט בכתב התביעה למעט הפיצוי הנתבע בגין ימי השבתה של הרכב, ולאחר ניכוי רשלנות תורמת בשיעור של 20%.

הערה לסיום:
במהלך הדיון עלתה בקשה לתיקון טעויות הקלדה שנפלו בפרוטוקול, שההכרעה בה נדחתה לשלב מתן פסק הדין.
מבלי להידרש לפירוט מיותר אומר כי, הן הטעויות והן התיקונים הנדרשים, אינם מעלים או מורידים לגבי התוצאה הסופית בתיק זה.

אחרית דבר:
אני מקבלת את התביעה ביחס לאחריותם של הנתבעים לפצות את התובעים בגין הנזקים שנגרמו לרכב.

באותה נשימה, אני דוחה את טענות הנתבעת, ביחס לשלילת הכיסוי הביטוחי בגין התאונה נשוא תיק זה.

אשר על כן, ובכפוף לקביעתי מעלה בנוגע לרכיבי הנזק והאשם התורם, אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים, סך של 43,336 ש"ח (שהם כלל רכיבי הנזק בסך 61,170 ש"ח, בניכוי 7,000 ש"ח בגין ימי השבתה, ובניכוי 15% אשם תורם) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה בתאריך 17/12/06 ועד היום.

לסכום הנ"ל יש להוסיף שכר טרחת עו"ד בשיעור 20% + מע"מ והחזר אגרה ששולמה.

פסק הדין יבוצע תוך 30 ימים מיום המצאתו אחרת ישאו הסכומים שפסקתי הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום.

המזכירות תמציא העתקים מפסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום,
ב' כסלו תש"ע, 19 נובמבר 2009, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 4446/06 עומר אבו יונס, עורסאן אבו יונס נ' עלי שאהין, הראל, חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 19/11/2009)