פסקי דין על עבד אלהאדי מוחמד אבראהים | פסקי דין על עלי מוחמד אבראהים | פסקי דין על צלאח מוחמד אבראהים ואח' | פסקי דין על סלעית האדומים | פסקי דין על מחצבה ומפעל לעיבוד אבן |

10263/00 א     18/12/2006




א 10263/00 עבד אלהאדי מוחמד אבראהים, עלי מוחמד אבראהים, צלאח מוחמד אבראהים ואח' נ' סלעית האדומים, מחצבה ומפעל לעיבוד אבן בע"מ




בעניין:

בתי המשפט


1


בית משפט השלום ירושלים
א
010263/00
בש"א 5886/04
בש"א 3936/02

בפני
כבוד השופטת אנה שניידר


18/12/2006


בעניין:
1. עבד אלהאדי מוחמד אבראהים

2. עלי מוחמד אבראהים
3. צלאח מוחמד אבראהים
4. מוסטפא מוחמד אבראהים
5. זהרה מוחמד אבראהים
6. נעמת מוחמד אבראהים






התובעים


נ ג ד


סלעית האדומים
מחצבה ומפעל לעיבוד אבן בע"מ







הנתבעת


החלטה
הרקע

1.
עניינה של התובענה שלפנינו, שהוגשה בסדר דין מקוצר לפני יותר משש שנים,
ביום 4.7.00, סילוק ידה של הנתבעת מחלקה הידועה כחלקה 59 בגוש 2 באזור הכפר ענאתא וצמודה לכביש חיזמא – יריחו (להלן – החלקה), אשר התובעים הינם בעליה מכח ירושה.

2.
על פי כתב התביעה, בשנת 1981 החלה הנתבעת בהקמתה ובהפעלתה של מחצבה באזור ענאתא, ולצורך כך נסלל בשנת 1982 כביש גישה למחצבה העובר דרך החלקה.

בשנת 1984 גידרה הנתבעת את המתחם כולו, לרבות שטח החלקה, ובשנת 1987 הוקם מפעל אספלט.

כל הפעולות האמורות נעשו, לטענת התובעים, ללא קבלת רשותם ו/או הסכמתם, והנתבעת החזיקה בחלקה שלא כדין.

3.
בשנת 1993 הוגשה על ידי התובעים תובענה נגד הנתבעת לבית המשפט המחוזי בירושלים לדמי שימוש ראויים, להשבה בעילת עשיית עושר ולא במשפט ולפיצויים עבור שימוש בלא רשות בחלקה (ת.א. 247/93) (להלן – התובענה הראשונה).

ביום 2.1.97 ניתן

פסק דין
בתובענה הראשונה,
ונפסקו לתובעים דמי שימוש בסך 227,930 ₪. בית המשפט אף ציין (בפסקה 21 לפסק הדין) כי הנתבעת עשתה שימוש בחלקה "כשהיא רומסת ברגל גאווה" את זכויות התובעים. כמו כן ציין בית המשפט את התנהגות בעליה ומנהלה של הנתבעת, אשר טען "בהיתממות מעושה וצינית כי מלכתחילה היתה הנתבעת מוכנה לשלם עבור ניצולה של הקרקע אלא שאין היא יודעת למי".

4.
ערעור הנתבעת לבית המשפט העליון (ע.א. 1227/97) נדחה ביום 9.6.99, לאחר שבית המשפט
לא מצא מקום להתערב במסקנות בית המשפט המחוזי.

5.
לאחר שהתיק אבד ושוחזר, הגישה הנתבעת ביום 29.4.02 בקשה בבש"א 3936/02, אשר כללה מספר בקשות חלופיות:
(א)
דחיית התובענה על הסף בשל חוסר סמכות בינלאומית;

(ב)
דחיית התובענה על הסף מחמת התיישנות ;

(ג)
דחיית התובענה על הסף בשל אי פירוט הדין הזר החל עליה;

(ד)
מחיקת התובענה על הסף בשל היעדר היתר לפיצול סעדים;

(ה)
מתן רשות להתגונן.

6.
ביום 12.9.04 הגישה הנתבעת בקשה לתיקון בש"א 3936/02 (להלן – בקשת התיקון). בבקשת התיקון ביקשה הנתבעת להוסיף נימוק נוסף לדחיית התובענה על הסף בשל מעשה בית דין, וזאת לאור דחייתה על הסף של תובענה אחרת שהגישו התובעים נגד הנתבעת ביום 21.4.02 (ת.א. 4577/02) (להלן – התובענה האחרת).

7.
יצויין, כי ביום 14.4.04 הגישו התובעים נגד הנתבעת תובענה נוספת, שלישית במספר, בבית המשפט המחוזי בירושלים (ת.א. 6139/04), שנמחקה בהסכמה, לאחר שבית המשפט המליץ על מחיקתה בשל ההליך התלוי ועומד בתיק שלפנינו.

8.
ביום 13.7.04 הוגשה בקשה על ידי יורשים נוספים של חלקים בלתי מוגדרים בחלקה, להצטרף כתובעים נוספים בתובענה דנן (בש"א 5886/04).

9.
התיק העיקרי וכן הבקשות בבש"א 3936/02 ובבש"א 5886/04 נדונו בפני
כב' השופט ר. שטראוס, ומסיבות שונות טרם ניתנו החלטות בבקשות.

לאור העדרותו של כב' השופט שטראוס, הועבר המשך הדיון בתיק בפני
מותב זה.

10.
בדיון שהתקיים ביום 10.12.06, ניתן תוקף של החלטה להסדר דיוני שעליו הוסכם בין הצדדים.

לפי ההסדר הדיוני, תינתן תחילה החלטה בבקשה לצירוף תובעים נוספים (בש"א 5886/04) וכן בבקשת הנתבעת לתיקון בש"א 3936/02. כמו כן, יינתנו החלטות בכל הבקשות החלופיות של הנתבעת המפורטות בבש"א 3936/02 לסילוק התובענה על הסף, למעט בבקשה למתן רשות להתגונן, שלגביה יש צורך בחקירת המצהיר, מר יחזקאל סורוקה, מנהל המחצבה והמפעל של הנתבעת.


אתייחס להלן לכל בקשה בנפרד.


בש"א 5886/04 – בקשה לצירוף תובעים נוספים

11.
המבקשים, פחרי אברהים, ערף אברהים ורביחה אברהים (להלן – התובעים הנוספים) טוענים כי גם הם הינם יורשים על פי דין של החלקה, ובעלי זכויות בלתי מוגדרות (במושעה) בה.

המבקש מס' 1, פחרי אברהים, היה אחד התובעים בתובענה הראשונה, ואף ניהל משא ומתן עם התובעים בקשר לפינוי החלקה ולתשלום דמי שימוש. ביום 7.9.00 הוכנה טיוטת הסכם אך התובעים סירבו לחתום עליו.

12.
לטענת התובעים הנוספים, הואיל ובהליך שלפנינו, הטענות המשפטיות והעובדתיות זהות לטענות התובעים הנוספים – הרי שמטעמי יעילות הדיון וחסכון בזמנו של בית המשפט, ראוי כי הם יצורפו כתובעים נוספים.


13.
הנתבעת הודיעה לבית המשפט ביום 26.9.04 כי היא מתנגדת לבקשה וזאת עד למתן ההחלטה בבש"א 3936/02, שכן אם בית המשפט ייעתר לבקשות לדחיית התובענה על הסף, תתייתר ממילא בקשת התובעים הנוספים.

לחלופין טוענת הנתבעת, כי אין לה התנגדות לצירופם של התובעים הנוספים, בכפוף לכך שבהתאם להוראות תקנה 26 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן – תקסד"א), בכל הנוגע להתיישנות תביעתם של התובעים הנוספים – יראו את ההליכים לגביהם כאילו יחלו עם צירופם כתובעים.

14.
בהתאם להסדר הדיוני, אתייחס תחילה לבקשת התובעים הנוספים, מבלי שתהיה להחלטה בבקשה זו כל השפעה לגבי ההחלטות שיינתנו בבש"א 3936/02. במלים אחרות, גם אם בקשת התובעים הנוספים תקובל והם יצורפו לתובענה שלפנינו, ולאחר מכן תתקבל החלטה לדחיית התובענה על הסף – אין צריך לומר שההחלטה תחול גם על התובעים הנוספים.

15.
צירופו של צד במהלך הדיון, בין כתובע ובין כנתבע נוסף, נשלט על ידי תקנה 24 לתקסד"א. תנאי הוא כי הצירוף דרוש "לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה".


(ראה לענין זה, ע.א. 94/80 ברנר ואח'
נ' פתוח יהודה בע"מ, רע"א 4059/02 מדינת ישראל – מינהל מקרקעי ישראל נ' אחוזה 15 בגוש 6621 בע"מ מיום 2.2.03 וכן ת.א. 195/01 (מחוזי חיפה) י. גיל אימפורט בע"מ ואח'
נ' מדינת ישראל – אגף המכס ומע"מ מיום 15.8.05 (כולם במאגר נבו).


במקרה דנן, בהיותם של התובעים הנוספים אף הם יורשים של החלקה, והסעד המבוקש על ידם הוא אותו סעד שמבוקש על ידי התובעים המקוריים – נראה שצירופם של התובעים הנוספים משתלב בעילות ובעובדות שממילא כבר נדונות במסגרת ההליך דנן.

על מנת למנוע כפל תביעות, ונוכח הגישה הליברלית לתיקון כתבי טענות, במיוחד בשלב המקדמי שבו נמצא הדיון בהליך שלפנינו – יש הצדקה לקבל את הבקשה לצירוף תובעים נוספים.

בש"א 3936/02 – בקשה לסילוק התובענה על הסף

16.
במסגרת בקשה זו הוגשו, כאמור, מספר בקשות חלופיות לרבות בקשת התיקון.

נתייחס לכל בקשה חלופית בנפרד, ונתחיל דווקא בבקשת התיקון.

בקשת התיקון בשל מעשה בית דין

17.
בבקשת התיקון מבקשת הנתבעת להוסיף נימוק נוסף לדחיית התובענה שלפנינו על הסף בשל מעשה בית דין.

לטענת הנתבעת, עניינה של התובענה האחרת (ת.א. 4577/02) שהגישו התובעים נגד הנתבעת ביום 21.4.02, לאחר ההליך שלפנינו, היא אותה עילת תביעה ממש – סעד של פינוי וסילוק יד מהחלקה.


התובענה האחרת נדחתה על הסף על ידי כב' השופט נועם סולברג, ב

פסק דין
מיום 12.8.02 שבו נאמר:


"עד כה לא נמסרה תגובה לבקשה למחיקה על הסף של

תשובת המשיבים. המשיבים מוחזקים איפוא,

כמסכימים לאמור בבקשה למחיקת התשובה, מה גם

שלכאורה אכן יש טעם בבקשה לדחיה על הסף. אני מוחק

איפוא את התשובה, מקבל את הבקשה, ומורה על דחיית

התביעה על הסף..."

משמע, לא התקיים דיון לגופו של ענין בתובענה האחרת אלא היא נדחתה כתוצאה ממחדלם של התובעים למסור תגובה לבקשת הנתבעת לסילוק על הסף.

18.
לטענת הנתבעת, הלכה פסוקה היא כי משנדחתה תביעה הרי שבית המשפט אינו רשאי לדון שוב באותה תביעה בשל מעשה בית דין, ולענין זה אין הבדל בין דחיה על הסף לבין דחיה של התביעה לאחר דיון מלא, ומה שקובע היא התוצאה – דחיית התביעה.

אין בידי לקבל את טענת הנתבעת בענין זה.


בספרה של המלומדת נינה זלצמן "מעשה בית דין בהליך האזרחי", בעמ' 12 נאמר:


"מאחורי הכלל של מעשה בית דין, על שני ענפיו, עומד הרעיון של

סופיות הדיון, וככזה אין הוא כלל טכני פורמלי אלא כלל

שימושי המיועד לשים קץ לדיונים משפטיים ולמנוע

הטרדתו של בעל דין יריב על ידי התדיינות חוזרת בענין

שכבר נפסק".

כך נקבע גם על ידי בית המשפט העליון בע.א. 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני פד כ"ב(2) 561:

"מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט

מוסמך, שוב אסור להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים

או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה".

במה דברים אמורים? בתביעה שנדונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך.
כפי שנאמר לעיל, התובענה האחרת לא נדונה ולא הוכרעה לגופה, ולמעשה לא נדונה כלל.
זלצמן, שם, בעמ' 24-25 אומרת:


"...אף מוטל על בעל הדין הטוען להשתק עילה או להשתק
פלוגתא הנטל להוכיח כי העילה שעליה נשענת התובענה הנוכחית כבר מוצתה ב

פסק דין
קודם ביניהם..."

על אף שצודקת הנתבעת שפסק הדין בתובענה האחרת ניתן לפני הדיון לגופו של ההליך שלפנינו – אין בכך כדי לסייע לה, וזאת לאור הרציונל של מעשה בית דין, כמפורט לעיל.משלא מוצתה התובענה האחרת לגופה – אין מקום לנעול את שערי בית המשפט בפני
התובעים.

19.
לאור האמור, אין בפסק דינו של כב' השופט סולברג בתביעה האחרת כדי לשמש מעשה בית דין לגבי ההליך שלפנינו.

לפיכך, דינה של בקשת התיקון להידחות.
בקשה לדחיית התובענה על הסף בשל חוסר סמכות בינלאומית

20.
לטענת הנתבעת, אין לבית משפט זה סמכות לדון בתובענה ו/או לתת את הסעד המבוקש, וזאת משום שהחלקה אינה נמצאת בשטח ישראל.
הנתבעת נסמכת על ע.א. 490/88 בסיליוס נ.' עדילה פ"ד מ"ד(4), 397 (להלן –

פסק דין
בסיליוס), שבו, לדעתה, נקלטה בישראל הילכת "מוזמביק" האנגלית, לפיה אין לבית משפט מקומי סמכות לדון בתביעות שמעורבים בהן מקרקעין במדינה זרה.


הנתבעת טוענת כי בכל מקרה אין לבית משפט בישראל סמכות להעניק סעד של פינוי החלקה הואיל ובהתאם לכללי המשפט הבינלאומי הפומבי, החלים על שטח שמוחזק על ידי שלטון צבאי, מתן סעד כזה מהווה הפעלת ריבונות של מדינת ישראל באזור.
כמו כן, אין לטענתה אפשרות או סמכות להוציא לפועל

פסק דין
של פינוי באזור, וגם מסיבה זו אין סמכות לבית המשפט לתת

פסק דין
שלא יהיה אפקטיבי.

לטענת הנתבעת, גם על פי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי החלים בישראל אין סמכות פנימית לבית משפט בישראל לדון בתביעה שעניינה מקרקעין שאינם מצויים בשטחה, והיא נסמכת בענין זה על תקנות 4 ו-500 לתקסד"א.


טענה נוספת שמעלה הנתבעת נוגעת לתובענה הראשונה, שבה לא ביקשו התובעים סעד של פינוי משום שלדעתה הם ידעו כי אין בית משפט בישראל מוסמך ליתן סעד זה. לטענתה, מדובר בהודאת בעל דין ועל כן כבולים התובעים בהודאה זו.

21.
הרציונל של הלכת "מוזמביק" מבוסס על רעיון האפקטיביות, דהיינו המחשבה המעשית שרק בית משפט שבתחומו מצויים המקרקעין יכול להוציא צו שיהיה אפקטיבי בנוגע לאותם מקרקעין.

בהתאם לרציונל זה, אין מקום להחלת הלכת "מוזמביק" באזור, שכן צו בדבר עזרה משפטית (יהודה ושומרון) (מס' 348), התש"ל-1970 קובע, בסעיף 4(א), ש

פסק דין
שניתן בישראל ועליו אישור של בית משפט - אפשר להוציאו לפועל באזור.

מכאן, ש

פסק דין
של בית משפט בישראל יכובד באזור, ותהיה אפקטיביות ל

פסק דין
שנושאו הוא מקרקעין באזור.

(ראה לענין זה, המ (י-ם 438/83, בת.א. (י-ם) 1074/82 לוי נ' ברוך פס"מ התשמ"ד (3), 45).

22.
בתי המשפט המחוזיים, ובעיקר בית המשפט המחוזי בירושלים, חזרו וקבעו שלבית משפט בישראל ישנה סמכות שיפוט בינלאומית במקרה של סכסוך בשל מקרקעין המצויים באזור.

(ראה לענין זה פסקי דין של כב' השופט דרורי, בת.א. 1456/98 מדחת סובחי מחמוד אבו סען ואח'
נ' סולימאן עותמאן אבו חמדה, ובת.א. 2416/00 מחצבות כפר גלעדי ואח'
נ' מדינת ישראל (מאגר נבו), החלטה של כב' השופט זיילר בת.א. 1820/96 קהתי חיים נ' אחמד זוהיר אל עפיפי, שניתנה ביום 9.12.98
(מאגר נבו) , וכן החלטה של כב' השופט זילברטל בת.א. 8315/98 הקסטודיה דה טרה סנטה נ. מרעי כעאבנה מיום 19.7.99 (מאגר נבו).


קביעות אלה אומצו על ידי בית המשפט העליון ב

פסק דין
בסיליוס שבו נקבע על ידי כב' השופט גולדברג, בעמ'403:


"...נוסיף כי בבתי המשפט המחוזיים בפני
הם נתעוררה שאלת

תחולתה של הלכת "מוזמביק" כשמדובר במקרקעין באזור, הגיעו

למסקנה כי הלכת "מוזמביק" אינה חלה כשהרציונל שלה אינו תופס"...

23.
זאת ועוד, לאור פסק דינו של בית המשפט העליון בע.א. 1227/97, שבו נדחה

ערעורה של הנתבעת על פסק הדין של בית המשפט
המחוזי בתובענה הראשונה –
לא יהא זה סביר לפרש כי אין לבית משפט זה
סמכות בינלאומית להידרש לענין, לאחר ששתי ערכאות בישראל בכל זאת דנו בו.

לפיכך, גם בקשת הנתבעת לדחיית התובענה על הסף מחמת העדר סמכות בינלאומית – דינה להדחות.

בקשה לדחיית התובענה על הסף מחמת התיישנות

24.
לטענת הנתבעת, ממועד השמוש הראשון בחלקה על ידה, בשנת 1981, ועד להגשת התובענה שלפנינו, בשנת 2000, חלפו 19 שנים ולפי דיני המקרקעין החלים בשטחים מקנה מצב דברים זה לנתבעת בין היתר, אפשרות לטעון טענת התיישנות.

לטענתה, על פי הדין הירדני קיימת התיישנות מהותית של שנתיים בעוולות נזיקין שאירעו באזור, ומכח סעיפים 20 ו-78 לחוק הקרקעות העותומני – ההתיישנות היא 10 שנים.

25.
ראשית ייאמר, שהן בפסק הדין בתובענה הראשונה והן בפסק הדין של בית המשפט העליון בערעור נקבע כי לאור העובדה שהנתבעת לא העלתה את שאלת תחולתו של הדין הזר, רשאי היה בית המשפט לפסוק בענין לפי הדין הישראלי, וזאת מכח חזקת שוויון הדינים (ע.א. 434/79 פ"ד לה (2) 351 וכן פס"ד בסיליוס).


בשלב זה, משנדחתה טענת הנתבעת בדבר היעדר סמכות בינלאומית, נראה שיש להחיל את חזקת שוויון הדינים גם לענין ההתיישנות.

מכל מקום, לפי כל שיטות המשפט, הן הירדני והן הישראלי, מנין תקופת ההתיישנות הוא מהיום שבו נולדה עילת התובענה.

26.
השאלה היא אם כן – מתי נולדה עילת התובענה דנן?

אכן, התובענה הראשונה לא נסבה כלל על פינוי אלא על תשלום דמי שימוש ראויים בחלקה. על כן, אילו שולמו על ידי הנתבעת דמי השימוש שנפסקו בתובענה הראשונה ואושרו על ידי בית המשפט העליון ביום 9.6.99 – סביר להניח שהתובענה דנן לא היתה מוגשת כללי. משלא שולמו דמי השימוש כנדרש – נאלצו התובעים להשתמש ב"נשק" הפינוי, והגישו את התובענה (ראה סעיפים 7-17 לכתב התביעה).


לפיכך, עילת התובענה שלפנינו נולדה ביום מתן פסק דינו של בית המשפט העליון בע.א. 1227/97, דהיינו ביום 9.6.99.

הואיל והתובענה דנן הוגשה ביום 4.7.00, לא חלפה תקופת ההתיישנות לפי אף אחת משיטות המשפט, גם לא לפי שיטת המשפט הירדני שלטענת הנתבעת חל על המקרה שלפנינו.


בקשה לדחיית התובענה על הסף בשל אי פירוט הדין הזר החל עליה

27.
כאמור, בפסק הדין בתובענה הראשונה, וכן בפסק דינו של בית המשפט העליון נדחתה טענת הנתבעת בענין תחולת הדין הזר, וזאת הואיל והנתבעת העלתה טענות אלה בשלבים מאוחרים של המשפט, ולא בא זכרן בכתבי טענותיה.

(ראה לענין זה פסקה 9 לפסק דינו של בית המשפט העליון בע.א. 1227/97).


הנתבעת, שכנראה למדה את "הלקח" – העלתה טענה זו כטענה מקדמית בהליך שלפנינו. לטענתה, הואיל והדין הזר לא פורט על ידי התובעים בכתב התביעה, זו עילה לדחיית התביעה על הסף, ומכל מקום הם לא יהיו רשאים להוכיחו במהלך הדיון, ולא יוכלו לבסס את תביעתם. עוד טוענת הנתבעת, כי אי פירוט הדין הזר פוגע באפשרותה להתגונן באופן הוגן וראוי כלפי התביעה.

28.
הלכה פסוקה היא, כי סילוק תביעה על הסף הוא אמצעי קיצוני הננקט בלית ברירה, כפי שמציינת כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן ברע"א 1689/97 גראונד א.ש. בע"מ נ' אדם טבע ודין תק-על 97(2)174:


"סילוק תביעה על הסף הוא צעד קיצוני,
באשר נשלל על ידו ממתדיין
יומו בבית המשפט ודלתותיו נסגרות בפני
ו מבלי שיהיה בידו לשטוח עצומותיו בפני
בית המשפט".
וכן המלומד א' גורן בספרו "סוגיות בסדר דין אזרחי" (מהדורה שביעית), עמ' 138, מסביר מהי המדיניות השיפוטית הראויה בנוגע לסילוק תובענה על הסף:


"הנחיה כללית, שיש לראות בה את המדיניות
המשפטית הרצויה, היא כי מחיקת תובענה או דחייתה


על הסף הן בגדר אמצעים הננקטים בלית ברירה"

בית המשפט יורה על סילוק תובענה בשלב מקדמי רק אם יתברר לו כי אם תוכחנה כל הטענות העובדתיות בכתב התביעה, עדיין לא יוכל התובע לזכות בסעד המבוקש. בשלב הסף, אין בית המשפט שומע ראיות ואינו מברר עובדות, אלא הוא מתבסס בשלב זה על כתבי הטענות בלבד.

בית המשפט העליון פסק, כי די בכך שקיימת אפשרות, אפילו קלושה, שעל פי העובדות המהוות את עילת התביעה יזכה התובע בסעד שהוא מבקש כדי שהתביעה לא תימחק בעודה באיבה.
יפים לעניין זה דבריה של כב' השופטת דורנר ברע"א 6592/01 לאה פרנקל נ' צור אבולניק ואח'
תק-על 2002(2) 474:


"ההלכות שנתגבשו בעניין סילוק על הסף הינן נוקשות ובבסיסן

עומדת התפיסה שאין לגזול מתובע יומו בבית המשפט, אלא אם

כן סבור בית המשפט שניתן לקבוע על פניו ממצאים עובדתיים
ומשפטיים כאחד, שיש בהם כדי להכריע באופן שאינו משתמע

לשני פנים, שאף אם היה נשמע הדיון לגופו – התוצאה היתה

דחיית התובענה".

כב' השופט ריבלין בע"א 2452/01 אורן נ' מגדל חב' לביטוח בע"מ, פ"ד נ"ח
(1)557, 558 קובע:


"סילוק תובענה על הסף – בין בדרך של מחיקה ובין בדרך של
דחייה- הוא אמצעי שאינו ננקט כדבר מה בכך, ובדרך כלל יעדיף
בית המשפט, במידת האפשר, שלא לנקוט את האמצעי הדרסטי
של שליחת התובע מעל פניו בטרם דיון ענייני בתובענה".

ראוי אף לציין את דבריה של השופטת שטרסברג-כהן בע"א 2967/95 – מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות, פ"ד נא(2), 312, 330:


"סילוק על הסף נעשה במשורה וביד קמוצה כדי לא לפגוע
בזכות הבסיסית של כל אדם המבקש מבית המשפט סעד בגין פגיעה בו".

29.
במקרה שלפנינו, משנדחו טענותיה של הנתבעת בענין העדר סמכות בינלאומית ובענין התיישנות, נראה שאין הצדקה לדחות את התובענה על הסף מחמת פגם שניתן לתקנו על ידי חיוב התובעים לתקן את כתב התביעה ולפרט בו את הדין החל, לדעתם, על הענין, וזאת כמובן, אם תינתן לנתבעת רשות להתגונן.


לפיכך, גם דינה של טענה זו של הנתבעת להידחות.

בקשה למחיקת התובענה על הסף בשל העדר היתר לפיצול סעדים

30.
לטענת הנתבעת, מאחר ובתובענה הראשונה לא התבקש פינוי וגם לא התבקש פיצול סעדים, לפיכך מנועים התובעים עתה לבקש סעד נוסף של פינוי.

31.
התובענה הראשונה, שאכן היתה כספית בלבד ולא כללה סעד של פינוי החלקה, הוגשה לבית המשפט המחוזי הואיל ובאותה עת סכום התביעה חרג מגדר סמכותו העניינית של בית משפט השלום. מאידך, תביעת פינוי היתה בעבר, ונמצאת גם כיום, בתחום סמכותו של בית משפט השלום.
על פי הפסיקה, מקום שדיני הסמכות מחייבים את התובע להגיש תובענות נפרדות בבתי משפט שונים, אין הוא יכול לרכז את מבוקשו בתביעה אחת, ומכאן שאינו זקוק להיתר לפיצול סעדים.
(ראה לעניין זה ע.א. 588/87 כהן נ. שמש,פ"ד מ"ה(5) 297).

מכאן, שהתובעים לא היו זקוקים כלל להיתר לפיצול סעדים.

32.
יצויין, כי גם אם הנחה זו אינה נכונה והתובעים היו זקוקים בכל זאת להיתר לפיצול סעדים במסגרת התובענה הראשונה – עדיין נראה לי שהפגם האמור אינו מצדיק מחיקת התובענה על הסף.
כפי שפורט לעיל, סילוק תובענה על הסף הוא צעד דראסטי ביותר ואין לנקוט בו אלא בלית ברירה.
זאת ועוד, על פי הוראות תקנה 526 לתקסד"א, אי קיום התקנות או כל נוהג הקיים אותה שעה אינו פוסל שום הליך, אלא אם כן הורה כך בית משפט.
(ראה לענין זה ע.א. 734/83 חברת החשמל נ' דודידוביץ, פ"ד לח(1), 613).

משנמסר שיקול הדעת בענין זה לבית המשפט באופן מפורש, נראה שהפעלת שיקול הדעת באופן ראוי במקרה דנן היא, שאין הצדקה לסלק את התובענה על הסף רק עקב הפגם הפרוצדורלי האמור, בהנחה שאמנם היה פגם כזה.
לפיכך, גם דינה של בקשה זו להידחות.

סוף דבר

33.
לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כדלקמן:

(א)
בקשת התובעים בבש"א 5886/04 לצירוף התובעים הנוספים – תקובל.

(ב)
בקשות הנתבעת לסילוק התובענה על הסף, כפי שפורטו בבש"א 3936/02, לרבות בקשתה לתיקון הבקשה האמורה – יידחו.

34.
בנסיבות הענין, ולאור התמשכות ההליכים המקדמיים במשך תקופה כה ארוכה – אינני עושה צו להוצאות, וכל צד ישא בהוצאותיו.

35.
הדיון בבקשת הנתבעת למתן רשות להתגונן נקבע ליום 29.1.07 בשעה 14:30.

המזכירות תשלח העתק מההחלטה לצדדים, וכן לב"כ התובעים הנוספים בבש"א 5886/04.

ניתנה היום כ"ז בכסלו, תשס"ז (18 בדצמבר 2006) בהעדר הצדדים



אנה שניידר
, שופטת












א בית משפט שלום 10263/00 עבד אלהאדי מוחמד אבראהים, עלי מוחמד אבראהים, צלאח מוחמד אבראהים ואח' נ' סלעית האדומים, מחצבה ומפעל לעיבוד אבן בע"מ (פורסם ב-ֽ 18/12/2006)