פסקי דין על סלמן דוד

2115/05 פ     07/11/2006




פ 2115/05 מדינת ישראל נ' סלמן דוד




בעניין:
1



בתי המשפט


בית משפט השלום ירושלים
פ
002115/05

לפני:
כבוד השופטת אנה שניידר
תאריך:

09/11/2006




בעניין

:
מדינת ישראל





המאשימה


נ
ג
ד



סלמן דוד






הנאשם
החלטה

1.
עניינה של החלטה זו, בטענתו המקדמית של ב"כ הנאשם לפיה "אין להשיב על אשמה", הואיל ולדידו, עם סיום הבאת ראיות התביעה אין, ולו לכאורה, ראיות לגבי האישומים המיוחסים לנאשם בכתב האישום.

כתב האישום


2.
נגד הנאשם, הבעלים והמנהל של "מוסך הראל" באזור התעשיה של מעוז ציון, (להלן – המוסך), הוגש כתב אישום המייחס לו את העבירות הבאות:

(א)
השלכת פסולת ברשות הרבים בניגוד לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984;

(ב)
איסור זיהום מים בניגוד לחוק המים, התשי"ט-1959;
(ג)
אי התקנת מתקן איסוף, אי סילוק שמן משומש ואי שמירת מסמכים בניגוד לתקנות מניעת מפגעים (שמן משומש), התשנ"ג-1993. (להלן – התקנות).

3.
על פי כתב האישום, במספר מקרים בתקופה שבין נובמבר 03 ועד יוני 04, הפעיל הנאשם את המוסך תוך יצירת מפגעים קשים ביותר לסביבה. לטענת המאשימה, מתוך המוסך, דרך תעלת ניקוז, גלשו, זרמו ונשפכו כמויות גדולות במיוחד של שמנים ומזהמים שונים למורד המדרון הסמוך למוסך, ומשם לערוץ נחל המתנקז לנחל שורק.
כתם השמן הגדול והמזהמים השונים גרמו למפגע קשה של זיהום קרקע, העלול אף לזהם את מי התהום ואת מי הנחל, המהווים "מקור מים" לפי חוק המים.
עוד טוענת המאשימה, כי הנאשם השליך פסולת לתוך מקור מים או בקרבתו ובכך הפר את האיסורים שנקבעו בחוק המים, וכן כי הוציא מהמוסך לרשות הרבים חביות שמן, גרוטאות וחלקי רכב אשר יצרו כתמי שמן ולכלכו את רשות הרבים.

כמו כן נטען בכתב האישום שהנאשם, שהינו מחליף שמנים כהגדרתו בתקנות, לא קיים את חובותיו על פי התקנות להציב מתקן לאיסוף שמן משומש, לסלק את השמן המשומש לאתר הפסולת הרעילה או למתקן מיחזור, וכן לשמור מסמכים המעידים על פינוי זה.

טענות הנאשם


4.
עם תום פרשת התביעה טען ב"כ הנאשם כי בחומר הראיות שהציגה המאשימה אין די כדי להקים תשתית מספקת המצדיקה תשובה.
לטענתו,אף אחד מעדי התביעה לא ראה בפועל את גלישת השמנים והמזהמים השונים אלא ראו, לכאורה, את התוצאות, קרי כתמי השמן במורד המדרון. העד היחיד שיכול היה להעיד מה ראה, היה המתלונן מר יהודה בנימין (עד תביעה מס' 3), שעליו ויתרה המאשימה.
עוד טוען ב"כ הנאשם, כי אין ראיה לכך שהדגימות שנלקחו מהבוצה באזור הן אכן אלה שהגיעו למעבדה.
טענה נוספת שמועלית על ידו נוגעת להסבר שנתן הנאשם לזיהום, דהיינו שהזיהום נגרם על ידי מכבסה הסמוכה לעסקו ולא על ידו. לטענת ב"כ הנאשם, ההסבר לא נבדק כלל על ידי המאשימה והיא בחרה ל"הפיל" את הממצאים על הנאשם.

לענין הפרת התקנות, טוען ב"כ הנאשם כי הנאשם משתמש במתקן אגירת שמנים שהוא מציב מתחת לכל מכונית שמרוקנים את שמניה. לנאשם ניתן רשיון עסק שלא בוטל. אם המאשימה שינתה את דרישות הרשיון והוציאה לנאשם הוראות חדשות, שבוצעו על ידו, אין הדבר הופכו לעבריין לגבי התקופה הקודמת לדרישות החדשות.

הבסיס הנורמטיבי

5.
סעיף 158 לחוק סדר הידן הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982, קובע:

"נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה,יזכה

בית המשפט את הנאשם – בין על פי טענת הנאשם ובין מיזמתו – לאחר

שנתן לתובע להשמיע את דברו בענין; הוראות סעיפים 182 ו-183

יחולו גם על זיכוי לפי סעיף זה".


מקורה של הוראה זו הינו בכלל היסודי בדיני העונשין לפיו הנטל להוכחת אשמת הנאשם מוטל על המאשימה, ועל כן אין לדרוש מנאשם להביא ראיות אם בראיות התביעה אין די. במקרה שכזה אין מקום להעברת נטל הבאת הראיות לנאשם, שכן אין לאפשר למאשימה לסמוך על הפללתו העצמית של הנאשם. זכות הנאשם שלא להשיב לאשמה מחזקת את זכות השתיקה (ראה בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל
, פ"ד (2) 133, 144).

6.
בתי משפט דנו רבות בשאלה מהן אותן ראיות לכאורה המספיקות כדי לדרוש מנאשם להשיב לאשמה. צריך לזכור שעוסקים אנו בהעברת "נטל הראיה" כאשר "נטל השכנוע" נותר תמיד על שכמי המאשימה (ע.פ 28/49 זרקא נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד ד(1) 504, 523).

בשלב זה של ההליך בוחן בית המשפט האם בראיות שהוצגו על ידי התביעה יש ראיות להוכחת האשמה. די בראיות בסיסיות, ואפילו דלות, כדי שהנאשם יידרש להשיב על האשמה.


בע.פ. 732/76 מדינת ישראל
נ' כחלון פ"ד לב(1) 170, אומר כב' השופט שמגר:


"בית המשפט לא יטה אוזן קשבת לטענה שלפיה אין להשיב לאשמה אם

הובאו ראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה

שפרטיה הובאו בכתב האישום. ראיות בסיסיות לענין זה אין משמען

כאמור ראיות שמשקלן והיקפן מאפשר הרשעה על אתר,אלא
כדברי בית המשפט העליון בע.פ. 28/49 הנ"ל, ראיות במידה היוצרת
אותה מערכת הוכחות ראשונית, המעבירה את הנטל של הבאת ראיות
(להבדיל מנטל השכנוע).

מן התביעה לנאשם. לענין משקלן של הראיות ובחינת אמינותן מן הראוי להוסיף, למען שלמות התמונה, כי ייתכנו נסיבות קיצוניות שבהן תועלה שאלה זו כבר בשלב הדיוני האמור: כך נקבע בשעתו, באנגליה, בגדר כלל של פרקטיקה (
practice note
), כי את הטענה אשר לפיה אין להשיב לאשמה ניתן להעלות, בעיקר, בהתקיים אחד משניים אלה:
א. כאשר לא הובאה עדות כלשהי כדי להוכיח יסוד חיוני ומרכזי של האשמה, או,
ב. כאשר הסתבר בעליל, על פניו, כי כל הראיות שהובאו על ידי התביעה הן כה בלתי אמינות עד כי אף ערכאה שיפוטית בת-דעת, לא היתה מסתמכת עליהן. אך מובן הוא כי נסיבות מן הסוג השני, שבהן יזקק בית המשפט בשלב של תום פרשת התביעה לענין האמינות, הן חריגות ומכאן גם שההזדמנויות אשר בהן ייעשה יישום מעשי של כלל הפרקטיקה הזה, יהיו נדירות.
אין לדקדק בשלב דיוני זה כחוט השערה ולערוך בדיקה מסועפת כדי להסיק אם אכן הוכח לכאורה כל פרט שולי וכל יסוד מישני מאלה שהוזכרו באישום. די בכך שיהיהו ראיות לכאורה לגבי היסודות המרכזיים של האישום"

כן ראה ע.פ. 405/80 מדינת ישראל
נ' שדמי, פ"ד לח (2) 757, 562, שבו נקבע כי רק במקרים נדירים כאשר נעלה מכל ספק שאין כל אפשרות ליתן אמון בגירסת התביעה יורה בית המשפט כי אין להשיב על האשמה גם אם קיימות ראיות בסיסיות כאמור.

7.
בתי המשפט חזרו
והדגישו כי בשלב זה לא בוחן בית המשפט קיומן של סתירות בראיות התביעה, אינו בוחן האם יש בראיות התביעה גם ראיות שעשויות להביא למסקנה הפוכה מהמסקנה המרשיעה, וגם אינו בוחן את דיותן של הראיות או את מהימנות הגרסאות (ראה גם קדמי סדרי הדין בפלילים כרך שני (מהדורות תשס"ג) עמ' 1050).
8.
כעולה מן המקובץ, בשלב זה של הדיון בטענה כי אין להשיב לאשמה, די בקיומן של ראיות דלות ובסיסיות להוכחת יסודות העבירה המיוחסת לנאשם כדי לחייב אותו להשיב לאשמה, היינו, כדי להעביר נטל הבאת הראיות לכתפי הנאשם, ואין בית המשפט נדרש בשלב זה, ככלל, לבחינת משקלן של הראיות ומהימנותן.

דיון


9.
על רקע האמור לעיל, יש לבחון את הבקשה במקרה שלפנינו.


מעדותו של עד התביעה מס' 1, מר גלעד בן ארי, עולה, לכאורה, כי בעת ביקורו במוסך, אכן זרמו תשטיפים מזוהמים, שמנים ודלקים מהמוסך אל ערוץ סמוך, תוך גרימת זיהום קרקע, וכי היו גרוטאות ואיחסון שמנים וחלקי מכוניות מחוץ לאזור המנוקז שמפריד דלק. (פרוטוקול עמ' 3 שורות 12-14 וכן עמ' 4 שורות 5-7).
אמנם מחקירתו הנגדית של העד עולה סתירה לענין זרימת התשטיפים והשמנים בעת ביקורו במקום (פרוטוקול עמ' 5, שורות 21-22), וגם מעדותו של עד תביעה מס' 2, מר עינב אורן, עולות תמיהות, בין היתר לענין הקשר בין הדגימה שנלקחה על ידולבין זו שנבדקה בפועל במעבדה – אולם, נקבע כבר בפסיקה שגם אם ניתן למצוא תמיהות וסתירות בעדויות התביעה, שעשויות להשפיע על הערכת מהימנותן ומשקלן של הראיות, הבעת הדעה בענין זה תיעשה רק בתום הראיות כולן, ולא בשלב הנוכחי. (ראה לענין זה החלטת כב' השופט רון סוקול בת.פ. 3199/04 (מחוזי חיפה) מדינת ישראל
נ' נאיף פאעור, שניתנה ביום 12.9.06).

10.
נראה שבשלב זה יש בראיות התביעה אותה "מערכת הוכחות ראשונית" המקיימת את "חובת ההוכחה" ומעבירה את הנטל לנאשם להפריך את החשד שמעלות הראיות בדבר מעורבותו במיוחס לו בכתב האישום.

סתירות בין העדויות, תמיהות המטילות ספק במהימנות, בהתחשב, בין היתר, בביקור במקום שערך בית משפט ביום 19.2.06, וכן טענות הנאשם ביחס למחדלי החקירה – ייבחנו בבוא העת ויינתן להן המשקל המתאים בתוך מארג העדויות כולו.

11.
לאור כל האמור לעיל,
בקשת הנאשם – נדחית.


הנאשם יביא את ראיותיו ביום 11.2.07 בשעה 12:00.

המזכירות תשלח העתק מן ההחלטה לצדדים.


ניתנה היום ט"ז בחשון, תשס"ז (7 בנובמבר 2006) בהעדר הצדדים

אנה שניידר
, שופטת








פ בית משפט שלום 2115/05 מדינת ישראל נ' סלמן דוד (פורסם ב-ֽ 07/11/2006)