פסקי דין על לאה שרון | פסקי דין על יצחק יגאל שרון | פסקי דין על מרים שרון ואח' | פסקי דין על או.אר.אס כוח אדם | פסקי דין על א' הנפלד | פסקי דין על מפעלי מתכת ואח' |

2757/93 עא     14/12/1995




עא 2757/93 לאה שרון, יצחק יגאל שרון, מרים שרון ואח' נ' או.אר.אס כוח אדם בע"מ, א' הנפלד, מפעלי מתכת בע"מ ואח'




(פ"ד מט(2) 781)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 2757/93
ערעור אזרחי מס' 3058/93
השופטים: כבוד השופט ת' אור
,
כבוד השופט צ' א' טל
,
כבוד השופטת ד' דורנר
המערערים: 1. לאה שרון

2. יצחק יגאל שרון
, קטין
3. מרים שרון, קטינה
4. אפרים אופיר, קטין
ע"י ב"כ עו"ד י' נבות
נ ג ד

המשיבים: 1. או.אר.אס כוח אדם בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד ב' יקותיאלי

2. א' הנפלד
, מפעלי מתכת בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד ש' ילינק

3. טנא נגה בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד ב' יקותיאלי

4. המוסד לביטוח לאומי (משיב פורמאלי) ע"א 2757/93
ע"י ב"כ עו"ד י' ששפורטה

המוסד לביטוח לאומי

נ ג ד

1. א' הנפלד
, מפעלי מתכת בע"מ
2. טנא נגה בע"מ
3. או.אר.אס כוח אדם בע"מ

4. לאה שרון

5. יצחק יגאל שרון
, קטין
6. מרים שרון, קטינה
7. אפרים אופיר, קטין
8. עיזבון המנוח מרדכי שרון (משיבים 4-8 פורמאליים) ע"א 3058/93
ערעורים על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ש' ברנר) מיום 20.4.93 בת"א 445/91, 66/92.
פ ס ק - ד י ן

השופט ת' אור
: 1. המערערים בע"א 2757/93 (להלן – המערערים) הם יורשיו ותלוייו של המנוח מרדכי שרון ז"ל (להלן – המנוח), אשר נפטר בתאונת עבודה ביום 29.4.91 (להלן – התאונה). בתביעה שהגישו נגד המשיבים "או.אר.אס כוח אדם בע"מ
" (להלן – או.אר.אס), א' הנפלד
מפעלי מתכת בע"מ (להלן – הנפלד) וטנא נגה בע"מ (להלן – טנא נגה), תבעו את נזקיהם עקב מותו של המנוח בתאונה. המערער בע"א 3058/93 הוא המוסד לביטוח לאומי (להלן – המוסד), אשר הגיש נגד הנפלד וטנא נגה תביעה בהסתמך על סעיף 150 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968, לתשלום קיצבאות ששילם ושעוד עתיד הוא לשלם על-פי החוק למערערים כתלויים של המנוח. הדיון בשתי התביעות (ת"א 445/91 ו-62/92 של בית המשפט המחוזי בירושלים) אוחד, ותחילה נדונה שאלת האחריות לקרות התאונה. בית המשפט החליט לדחות את שתי התביעות, ועל כך הוגשו שני הערעורים – על-ידי התלויים ועל-ידי המוסד – והדיון בהם אוחד.

2. טנא נגה היא בעלת מפעל הנמצא באזור התעשייה של באר טוביה (להלן – המפעל). כשבועיים לפני יום התאונה ניזוק השער החשמלי של המפעל והיה צורך לתקנו. קצין הביטחון של טנא נגה הזמין את הנפלד, יצרנית השער, לבצע את התיקון. עבודת התיקון הוטלה על-ידי העד ראובן דייך, מנהל הייצור והשירות של הנפלד, על העד מוטי חגאי (להלן – חגאי), חשמלאי-מכונאי אחזקה, ועל המנוח, מסגר-רתך, אשר הועסקו אותה עת על-ידי הנפלד.

ביום המקרה פורק השער לצורך תיקונו, ומיתקן השער הושען, כשבסיסו על הקרקע, על גדר סמוכה. המדובר בשער במשקל 700-800 ק"ג, אשר גובהו שני מטרים ורוחבו שבעה מטרים וחצי. במצב זה נמצא השער משך כחמש – חמש שעות וחצי עד קרות התאונה בשעה כלשהי בין 13:00 ל-13:30. בעת קרות התאונה היה המנוח סמוך לשער, ולפתע נפל השער על המנוח ומחץ אותו. איש לא ראה את נפילת השער על המנוח.

כאמור, חגאי והמנוח נשלחו על-ידי הנפלד לבצע את תיקון השער. מבין השניים חגאי הוא שהיה אחראי מטעם הנפלד לביצוע העבודה. כך הצהיר חגאי בבוקר יום התאונה לפני קצין הביטחון טנא נגה, והוא אשר בא יום קודם לתאונה לבדוק את השער על-מנת לברר מה התיקון שיש לבצע בו. ההנחיות שניתנו לחגאי ולמנוח על-ידי הנפלד באשר לאמצעי הזהירות שיש לנקוט כללו אזהרה כללית בלבד להימנע מהסתכנות יתר, אך לא ניתנו להם הנחיות ספציפיות באשר לעבודה המסוימת.

השניים הגיעו למקום העבודה בשעת בוקר ונוכחו לראות שהשער היה מכופף. הם שחררו את מסגרת השער, ולאחר זאת נלקח השער ממקומו והוצב כשהוא נשען על הגדר, מלאכת הרמת השער והשענתו על הגדר נעשתה באמצעות מלגזה של טנא נגה, אשר נהג בה והפעילה העד יום טוב, עובדה של טנא נגה. הרמת השער והשענתו על הגדר נעשתה על-פי הוראות חגאי והמנוח, וכן הוראות של מנהל המשק של טנא נגה. לא באו ראיות מדויקות בדבר המרחק בין בסיס השער שהיה על הקרקע לבין הגדר, ובדבר הזווית שנוצרה בין חלקו העליון של השער לבין הגדר, והעניין לא נמדד. חגאי העריך שהמרחק של בסיס השער מהגדר היה 25 – 35 ס"מ, ולהערכתו עמד השער נשען על הגדר באלכסון לאורך הגדר, כשהוא נמצא במצב יציב זה, משך מספר שעות עד קרות התאונה.

מאז הצבת השער כאמור היו חגאי והמנוח עסוקים בעבודתם, עבודת ריתוך. לאחר הפסקת צהריים המשיכו בעבודה כשהם מבקשים להביא את מסגרת השער למצב מאוזן, לצורך זה הלך חגאי אל מכוניתם שבה היו להם כלי ומכשירי עבודה כדי להביא פלס.

3. על מה שאירע משלב זה כשהלך למכונית, מעיד חגאי:

"הלכתי לאוטו להביא פלס, לבדוק אם המוטרות מפולסות. אז היתה מכה של רוח. בעצם עוד כשהיינו יחד, לפני לכתי לאוטו, עף עלי חתיכת קרטון על הפנים, הזזתי את זה, הלכתי לאוטו, הכנסתי את גופי לתוך הארגז, פתאום היתה מכה של רוח, מהעוצמה שלה הבלונים של הגז שקודם השתמשנו בהם לריתוך הועפו לכיוון הכביש הפנימי של המפעל, סובבתי את הראש וראיתי את השער מוטה, מונח על המנוח והמנוח שוכב מתחתיו. השער מונח על בטנו. רצתי אליו, הוא היה בהכרה. במצב כזה מנסים להרים את השער, בדיוק עברה מלגזה, קראתי לו והרים את השער. שאלתי אותו והוא אמר שהרגליים שלו, ואמרתי לו אל תדאג, נפנה אותך. לא שאלתי אותו מה קרה" (עמ' 10 לפסק הדין).

על הגורם לנפילת השער העיד גם יום טוב. לדבריו, החלה רוח חזקה אחרי השעה אחת. כדבריו:

"הייתי עובד במחסן, שמעתי מכה, נטרקה הדלת. הסתכלתי אחורה וראיתי רוח כמו גשם".

וכן:

"הרגשתי משב רוח חזק ביותר ויוצא דופן שגרם לי לעזוב הכל".

לאחר זאת נסע לכיוון השער וראה את השער שנפל על המנוח וסייע בחילוצו בעזרת המלגזה.

4. עדות נוספת לגבי הרוח החזקה שנשבה באותו יום נלמדת מחוות-דעתה ומעדותה של העדה חנית בר-שדה, עובדת השירות המטאורולוגי בבית-דגן. חוות-דעתה ועדותה התייחסו למהירות הרוח באזור התעשייה, באר טוביה, בתאריך 29.4.91 בשעות 08:00-14:00, והיא מסתמכת על דיווחים מתחנות מטאורולוגיות סמוכות. המדידות שעליהן הסתמכה התייחסו למהירות הרוח בגובה עשרה מטרים. על-פי האמור בחוות-דעתה, נשבו רוחות במהירות מקסימלית של 30 – 35 קשר מהגיזרה הצפונית מערבית עם משבים בתחום של 40 –50 קשר. משך הזמן של המשבים כאמור היה כשתיים עד שלוש שניות בלבד, "מעין מכת רוח". כפי שהבהירה בעדותה, עד השעה 12:00 הייתה הרוח במהירות 10 – 20 קשר, ורק בסביבות שעה 12:00 עד 13:00 ומשהו היה שינוי פתאומי בכיוון ובמהירות. פרט לשינוי במהירות הרוח כמבואר לעיל, חל גם שינוי בכיוון הרוח, מרוח מזרחית או דרום מזרחית עד דרומית לרוח צפון מערבית.

המדידה בגובה עשרה מטרים נעשית על-פי סטנדרד בינלאומי, וייתכן, על-פי עדותה, שבגובה שני מטרים מהירות הרוח הייתה שונה, אם גם בשטח פתוח, שלא כבמקום התאונה, הרוח הייתה פחות או יותר באותן מהירויות שנמדדו בגובה של עשרה מטרים.

על-פי סולם מדידת רוח אשר הומצא על-ידי העדה, רוח במהירות 41 – 47 קשר נקראת "סער עז", וסימניה של רוח כזו על היבשה הם שהיא גורמת "נזקים קלים לבניינים" (מעשנות ורעפים נעקרים). סימניה של "סופה", המתייחסת לרוח במהירות של 48 – 55 קשר, הם: "נדיר ביבשה, עוקר עצים, גורם נזקים ניכרים לבניינים".

5. בית המשפט המחוזי נדרש בפסק-דינו לשאלה מה, מבחינה עובדתית, גרם לכך שהשער נפל על המנוח אשר עמד לידו.

אפשרות אחת שנשקלה על-ידי בית המשפט הייתה, שהמנוח, בעת שהיה סמוך לשער, ביצע פעולה כלשהי אשר היא שגרמה לנפילתו. אפשרות זו נשקלה לאור חוות-דעת של מהנדס אשר הצביע עליה כאפשרות שיכולה להסביר את נפילת השער. אפשרות זו נשללה על-ידי בית המשפט, באומרו:

"ההנחה האחרת, לפיה המנוח הפיל את השער על עצמו, גם היא איננה מקובלת עלי. המנוח אכן היה בסביבות השער, אך לא היה לו כל עניין, באותה שעה, לנגוע בו או לטלטלו. פחות מכל מוכן אני להניח שהמנוח – עובד מספנות מנוסה – החליט מסיבה כלשהי לטלטל גוף שמשקלו בין 700 ל-800 ק"ג בפעולה הגובלת בהתאבדות".

מסקנה זו של בית המשפט מעוגנת בעובדות המקרה, ולא בא כל ערעור עליה בטיעוני באי-כוח הצדדים לפנינו.

הגורם הנוסף שבית המשפט דן בו, ואשר בו ראה, בסופו של דבר, את הגורם לתאונה, היה הרוח העזה שנשבה עובר לקרות התאונה ובמהלכה. מסקנה זו מקובלת הייתה על באי-כוח הצדדים. הייתה מחלוקת ביניהם בשאלות אם ניתן היה לצפות רוח בעוצמה אשר נשבה בעת המקרה, ואם תרמו לקרות התאונה גורמים נוספים, וכן בשאלה אם ננקטו על-ידי המשיבים 1 – 3 בע"א 2757/93 (להלן – המשיבים) אמצעי זהירות הולמים מפני סכנת התהפכות השער, אם בשל רוח ואם בשל כל גורם אחר. אך כיום אין עוד חולק על כך שהרוח הייתה בין הגורמים לקרות התאונה, ולולא הרוח החזקה שנשבה עובר להתהפכות השער ובאותו זמן, לא הייתה התאונה קורית.

אכן, השאלה שבית המשפט התחבט בה הייתה, אם בנסיבות המקרה, כשהרוח היא שגרמה לנפילת השער, ניתן לייחס למי מהמשיבים התנהגות רשלנית. בית המשפט שלל את הטענה שהזווית של השער ביחס לגדר הייתה חדה מדיי, ואף שלל את האפשרות של קשירת השער בדרך כלשהי לבל ייפול. שתי טענות אלה בדבר אי-נקיטת אמצעי הזהירות מתאימים נזכרות במסקנות של מפקחת מטעם משרד העבודה אשר בדקה את נסיבות התאונה. במסקנתו זו הסתמך בית המשפט על כך שהשער נשאר במצבו ללא תזוזה משך חמש שעות, ורק רוח חזקה פתאומית גרמה לנפילתו. אומר על כך בית המשפט:

"בענייננו בפעולת הסרת השער והנחתו כשהוא נשען על הגדר לא קרה מאומה. דבר לא קרה גם בתוך חמש השעות ויותר שנקפו לאחר מכן. ולמה שקרה יש הסבר בראיות מספקות המורות כי היה כאן 'מעשה שמיים' שאיש מן הנתבעים לא יכול היה ולא צריך היה, לדעתי, לצפות מראש".

וכן:

"בהשענתו של שער שמשקלו בין 700 ל-800 ק"ג באלכסון כפי שהושען – לכל אורכה של הגדר שעליה הושען – גם ללא קשירתו, ננקטו כל צעדי הזהירות שהיו דרושים לקידומה של כל הסכנה ולמניעתו של כל נזק שניתן וגם/או שסביר היה לצפותם מראש".

6. מסקנת בית המשפט הייתה שמדובר בענייננו ב"כוח עליון", דהיינו ב"מקרה טבעי בלתי רגיל", כמובנו בסעיף 64(1) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן – הפקודה), ש"אדם סביר לא יכול היה לראותו מראש ואי אפשר היה למנוע את תוצאותיו" אף בזהירות סבירה. בית המשפט היה ער להלכה שנקבעה ב-ע"א 750/70 אמזלג נ' סולל בונה בע"מ ואח'
, פ"ד כו (1) 7 (להלן – פרשת אמזלג), אך הבחין את עובדות המקרה שלפניו מאלה שנדונו שם, אף ששם נקבע לגבי תאונה שאירעה עקב רוח במהירות של 140 קמ"ש שאין בה להוות "מקרה טבעי בלתי רגיל" במובן סעיף 64(1) לפקודה. בית המשפט הדגיש, שבמקרה שנדון בפרשת אמזלג הוכח שקרו מקרים קודמים באותו אזור שהועפו גגות אזבסט, כפי שאירע בתאונה שנדונה שם. לא כן בענייננו. ואלה דברי בית המשפט בהבחינו את המקרה הנדון מזה שנדון בפרשת אמזלג:

"בענייננו לא הוכח – ואין זה מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה – כי כבר היה בעבר, באזור שבו קרתה התאונה, פרץ רוח כזה שהוכח במשפט זה, או דומה לו. זאת ועוד. קיים הבדל תהומי גם בנדירותה של התוצאה. אין דומה העפת גגות (או חלקי גגות) אזבסט, או רעפים, להפלתו של שער במשקל שבין 700-800 ק"ג כפי שקרה במקרה זה".

נוכח מסקנתו, שעל פיה אין לייחס אחריות בנזיקין למי שאחראי להשענת השער כפי שהושען על הגדר, לא נזקק בית המשפט להכריע ביתר השאלות שהיו במחלוקת בין הצדדים, בהן השאלה מי מבין המשיבים – כולם או חלקם – אחראים להשענת השער כפי שהושען על הגדר, ואף לא נזקק לשאלה אם הייתה רשלנות תורמת מצד המנוח. בית המשפט דחה את התביעה בלי להכריע בשאלות אלה, והוא גם לא דן בשאלת גובה הנזק של המערערים.

7. סעיף 64(1) לפקודה, שעליו הסתמך בית המשפט המחוזי בדחותו את התביעה, קובע:

"64. 'אשם' הוא מעשהו או מחדלו של אדם, שהם עוולה לפי פקודה זו, או שהם עוולה כשיש בצדם נזק, או שהם התרשלות שהזיקה לעצמו, ורואים אדם כמי שגרם לנזק באשמו, אם היה האשם הסיבה או אחת הסיבות לנזק; אולם לא יראוהו כך גם נתקיימה אחת מאלה:

(1) הנזק נגרם על ידי מקרה טבעי בלתי רגיל, שאדם סביר לא יכול היה לראותו מראש ואי אפשר היה למנוע תוצאותיו אף בזהירות סבירה".

ניסוחו של סעיף 64(1) מעורר קושי, שעליו עמד השופט לנדוי בפרשת אמזלג, בעמ' 9:

"כבר העירו על כך, שכאילו קיימת סתירה פנימית בין החלק הראשון של הסעיף שבו מדבר המחוקק על אשמו של הנתבע, כסיבה או כאחת הסיבות לנזק, ומכאן (בתביעת נזיקין של רשלנות) שהתנהגות הנתבע לא הגיעה לדרגת הזהירות הדרושה, לבין סעיף-קטן (1) שבו שוב מאפשר המחוקק לנתבע להראות שהוא נהג בזהירות הדרושה נוכח פני מקרה טבעי בלתי רגיל...".

הפתרון שהציע השופט לנדוי לבעיה, בהתבסס על הנוסח האנגלי של ההוראה, הוא, כי סעיף 64 רישה מתייחס ליסוד האשם וליסוד הקשר הסיבתי, בעוד שסעיף-קטן (1) מתייחס ליסוד הקשר הסיבתי בלבד. לפי גישה זו, תקום ההגנה מכוח סעיף 64(1) במקרה שבו ניתן לייחס לנתבע אשם (נניח, בשל התרשלות), אך בעטיו של מאורע טבעי "נפסק הקשר הסיבתי" (שם, בעמ' 10) שבין האשם לנזק. הנחת המוצא שבבסיס גישה זו היא כי הנזק שגרם אותו אירוע טבע נדיר היה נגרם גם אילו עמד הנתבע בסטנדרט הזהירות שבו הוא חב. בפרשת אמזלג מביא השופט לנדוי דוגמה לסטואציה מעין זו:

"...נתבע שסלל כביש והתקין בו מעבירי מים שלא הספיקו אפילו לשם קליטת מי גשמים מצויים, אין לראותו כגורם לנזקי הצפה שהוסבו לקרקע סמוכה עקב שבר ענן כזה ששום מעביר מים, שצריך היה להתקינו על פי מידת הסבירות, לא היה מסוגל לקלוט את מימיו. לשון אחרת, במקרה כזה נפסק הקשר הסיבתי עקב 'התערבותם' של איתני הטבע" (שם, בעמ' 10).

גישה זו, שלפיה תחולתה של ההגנה הקבועה בסעיף 64(1) היא במישור הקשר הסיבתי בלבד, מצאה את ביטויה בפסקי-דין נוספים (ראה, למשל, ע"א 358/83 ר' שולמן ואח'
נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב (2) 844, בעמ' 863 מול אות השוליים ה).

8. הפרשנות שהוצעה בפרשת אמזלג לסעיף 64(1) מעלה קושי: אם אכן מתרחש נזק עקב אירוע טבע נדיר גם ללא אשמו של הנתבע, הרי שאין מדובר ב"ניתוק הקשר הסיבתי", אלא במצב שבו כלל לא קיים קשר כזה מלכתחילה. תנאי לקיומה של עוולת רשלנות הוא שהרשלנות של הנתבע גרמה נזק לזולתו (ראה סיפה לסעיף 35 לפקודה), ואם הנזק נגרם על-ידי אירוע טבע בלתי רגיל, נשלל הקשר הסיבתי בין הרשלנות לבין הנזק. כך, בדוגמה שלעיל, מדובר בנזקי הצפה שנגרמו לבעלי קרקעות בשל איתני הטבע, ולא אשמו של הנתבע (סולל הכביש) גרם לנזקים אלה. פרשנות זו מייתרת לכאורה את הוראת סעיף 64(1) לפקודה (ראה י' אנגלרד, א' ברק, מ' חשין, דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית (י"ל מאגנס, מהדורה 2, ג' טדסקי עורך, תשל"ז) 865). בהיעדר קשר סיבתי בין אשמו של הנתבע לבין הנזק, תהא הסיבה אשר תהא, ממילא תידחה תביעה בגין רשלנות כנגד הנתבע.

לאור דברים אלה, נראה לכאורה כי החלת ההגנה של "מקרה טבעי בלתי רגיל", כפי שהיא מנוסחת בפקודה, מיותרת בתביעה המבוססת על עוולת הרשלנות. קשה לראות כיצד ניתן לייחס לנתבע אשם בעוולה המבוססת על מבחני צפיות, במקרה שבו

"אדם סביר לא יכול היה לראותו (אם הנזק – ת' א') מראש ואי אפשר היה למנוע את תוצאותיו אף בזהירות סבירה".

על-כן, ספק רב אם יש מקום לטענה בדבר "מקרה טבעי בלתי רגיל" כשעסקינן בעוולת הרשלנות. לפי גישה זו, טענה לגבי איתני הטבע כגורם מהותי לנזק שבגינו הוגשה תביעה בגין רשלנות, תישמע כנטענת במישור הקשר הסיבתי המהווה יסוד מיסודות עוולה זו.

המקרה דנן, שבו מבקשים המערערים לייחס למשיבים התנהגות רשלנית, מדגים היטב גישה זו. אם אכן מדובר במשב רוח בעוצמה כה רבה "שאדם סביר לא יכול היה לראותו מראש ואי אפשר היה למנוע את תוצאותיו אף בזהירות סבירה", הרי שקשה לראות כיצד ניתן לייחס למשיבים שעקב עוולת רשלנות מצדם נגרם מותו של המנוח. מאידך גיסא, אילו מדובר היה במעשה רשלני שאת תוצאותיו ניתן היה לחזות מראש ולהימנע מהתוצאה הטראגית, אין מקום להחלת ההגנה הקבועה בסעיף 64(1) לפקודה.

9. כדי לקבוע אם קיים קשר סיבתי משפטי בין הפרת חובת זהירות מצד נתבע לבין נזק, תיבחנה חובתו ויכולתו של המזיק לצפות את תוצאות התנהגותו (ע"א 248/86 עיזבון לילי חננשוילי ז"ל ע"י יורשיה גבי ואילנה חננשוילי – קטינים ואח'
נ' רותם חברה לביטוח בע"מ ואח'
, וערעור שכנגד, פ"ד מה (2) 520 בעמ' 559). כשעולה טענה, כי נשלל הקשר הסיבתי בעטיו של אירוע טבע חריג בעוצמתו, תשמש כאבן הבוחן לקבלת הטענה מידת ה"חריגות" של אותו אירוע, דהיינו, האם האירוע היה כה חריג עד כי לא ניתן היה לצפותו. ובענייננו, יש לבחון אם משב הרוח שהביא להפלת השער היה כה נדיר עד שאדם סביר לא יכול היה לצפותו מראש ולמנוע את תוצאותיו. מובן כי מידת הנדירות של תופעת טבע שעל אדם לצפות נגזרת משיקולים משפטיים באשר לגבול האחריות הרצוי (ראה ע"א 248/86 הנ"ל, בעמ' 559).

בשלב זה, לצורך בחינת נדירותה של תופעת טבע ניתן, על דרך האנלוגיה, לעשות שימוש במבחנים שנקבעו בפסיקה בעניין "מקרה טבעי בלתי רגיל". הנחתנו היא, שאם הגורם לתאונה הוא מקרה טבעי "בלתי רגיל", אדם סביר לא יכול היה לראותו מראש ואף בזהירות סבירה לא היה ניתן למונעו. אך האם מדובר בענייננו במקרה כזה? בית המשפט המחוזי השיב על כך בחיוב. דעתנו שונה.

10. פסק הדין המנחה באשר להחלת המבחן שלעיל ניתן בפרשת אמזלג. באותה פרשה דובר בלוחות אזבסט שהתנתקו מגג של מפעל, נפלו לתוך האולם ופגעו בראשו של אחד העובדים. בית המשפט שם קיבל את קביעתו של השופט קמא, כי ההינתקות אירעה עקב מערבולת רוח נדירה שלוותה בגשם, רעמים וברקים. עם זאת, נקבע כי בנסיבות המקרה לא קמה טענת ההגנה של "מקרה טבעי בלתי רגיל". בפרשת אמזלג נשבה רוח בעוצמה של 140 קמ"ש, כאשר הגג שהתפרק תוכנן לעמוד ברוחו של 120 קמ"ש. לנוכח הפער הקטן בין נתונים אלה, נקבע כי אין לראות בתופעת הטבע שהביאה לנזק כ"יוצאת דופן לחלוטין" או "נדירה".

השופט המלומד בבית המשפט קמא היה ער להילכת אמזלג, אך ראה לנכון להבחין אותה מהמקרה דנן, בהתבסס על שני טעמים: ראשית, העפת חלקי גג, כפי שאירעה בעניין אמזלג, אינה דומה להפלת שער במשקל 700-800 ק"ג; שנית, בשונה מהעובדות בפרשת אמזלג, לא הוכח כי באזור האירוע היו בעבר רוחות הדומות בעוצמתן לרוח שהפילה את השער. על סמך הבחנות אלה קבע השופט המלומד כי במקרה דנן מדובר ב"מקרה טבעי בלתי רגיל".

11. אין לקבל הבחנות אלה. העובדה כי מדובר בשער כבד משקל אינה מצדיקה, מבחינה עקרונית, סטייה ממה שנקבע בפרשת אמזלג. אכן, שם דובר בלוחות אזבסט שהועפו ובענייננו בשער שהופל. אך בשני המקרים המדובר ביצירת סיכון עקב אי-לקיחה בחשבון של גורמי טבע – כמו רוחות – במסגרת פעילותם של הנתבעים. מה עוד שבפרשת אמזלג חוזקו לוחות האזבסט כך שיעמדו ברוחות שיהיו במהירות של 40 – 50 קשר – כדי לגרום לתאונה. יש להזכיר, כי יציבותו של השער מותנית בזווית שבין השער לגדר שעליה הוא נשען. כך, למשל, ברור כי אם מעמידים את השער בזווית חדה מאוד, הקרוב לניצב, יכול היה גם כוח חלש יחסית להביא להפלתו. יוצא, שהייתה חשיבות לדרך השענתו של השער על הגדר לעניין יציבותו ועמידותו לפני גורמי כוח, לרבות רוחות, אשר יפעלו כלפיו. במובן זה יש דמיון בין אופן חיזוק לוחות אזבסט כתנאי לעמידותם לפני רוח חזקה לבין אופן השענת שער על קיר, כשרוחות עלולות לפעול כלפיו. לפיכך, אינה מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט, שעל-פיה:

"אין דומה העפת גגות (או חלקי גגות) אזבסט, או רעפים, להפלתו של שער במשקל שבין 700 ל-800 ק"ג כפי שקרתה במקרה הזה" (עמ' 24 לפסק הדין).

ייתכן מאוד כי דווקא עקירת לוחות אזבסט מברגים המצמידים אותם זה לזה ולשלד המבנה דורשת כוח רב יותר מהפלת שער המונח באופן בלתי יציב, יהא משקלו אשר יהא.

גם לקביעתו של בית המשפט כי משב רוח במהירות של 40 – 50 קשר (72 עד 90 קמ"ש) הינו כה נדיר, עד כי המשיבים לא יכלו לצפותו, לא אוכל להסכים. אף כי הוכח שהמדובר בתופעה בלתי שכיחה, לא הייתה כל ראיה לפני בית המשפט שעל פיה מדובר ברוח במהירות כזו שאין מקום לצפותה. בהקשר זה יודגש, שלא הייתה ראיה שהרוח הייתה במהירות כזו שאין מקום לצפותה. בהקשר זה יודגש, שלא הייתה ראיה שהרוח הייתה במהירות של "סופה", דהיינו קרוב ל-90 קמ"ש, שהרי לפי עדויות העדים בדבר הנזק שנתגלה לא היה מדובר ברוח שעקרה עצים או שגרמה נזקים לבניינים. מכאן, שכנראה מדובר ב"סער עז" ולא ב"סופה", דהיינו ברוח במהירות שבין 41 ל-47 קשר. אך גם לגבי "סופה" לא היה יסוד לקבוע שאין לצפותה, ללא ראיה לגבי נדירותה. באין כל סטטיסטיקות בכגון דא לפני בית המשפט, לא היה מקום לכלול את מהירות הרוח ביום המקרה במסגרת תופעת טבע בלתי צפויה. נחזור ונזכיר בהקשר זה, שבעניין אמזלג [1] הייתה הרוח במהירות 140 קמ"ש, ובית המשפט לא ראה בה מאורע טבעי בלתי צפוי שיצדיק פטור מאחריות בגין עוולת רשלנות.

12. כשבאים אנו לשקול אם המדובר במאורע בלתי צפוי אשר גרם לנזק, יש לזכור שהצפיות אינה צריכה להיות של כל פרטי עלילות הנזק, ודי אם באופן כללי זה ניתן היה לצפייה. אומר על כך השופט ברק בע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה ואח'
, פ"ד לח (3) 1, בעמ' 8-9:

"הלכה פסוקה היא, כי לעניין מהותה של הצפיות הנדרשת, 'חבותו של מזיק אינה מותנית בכך שיחזה מראש את פרטי הנזק כמו שנתהווה, ואת מידת חומרתו; (ע"א 299/71, בעמ' 251, וכן (hughes v. lord advocate (1963), הצפיות הרלוואנטית 'איננה ראיית הנולד מדוייקת של כל פרטי הענין אלא ראייתו בקווים כללים בלבד. זאת לגבי האירוע המהווה את הרשלנות, לא כל שכן לגבי תוצאותיו' (ד"נ 12/63 בעמ' 712 – השופט ברנזון). אכן, ההלכה היא, שהצפיות אינה צריכה להתייחס לכל פרטי האירוע, שהתרחשו הלכה למעשה, אלא לאופיו הכללי, על-פי תכונותיו העיקריות. כפי שאומר פלמינג (fleming):

'the tendency is thus to define the risk, or rather harm within the scope of the risk, somewhat broadly - insisting on foreseenability not so much of the 'particular' injury as of 'harm of a like general character' - and paying heed neither to the extent nor the precise manner of its occurrence' (j. g. fleming, the law of torts (sydney, 6th ed., 1983) 188).

עיקרון זה מצא ביטוי בפסיקה שלנו, הגורסת כי הציפיות צריכה להתיחס לדרך עלילתו ותהליך גרימתו הכלליים של סוג הנזק שנגרם (להבדיל מפרטיהם של הללו)' (השופט שמגר בע"א 350/77, בעמ' 803). אכן, המזיק אינו צריך לצפות את פרטי ההתרחשויות. ראייתו אינה צריכה להיות מדויקת וחדה. די לו שצריך הוא לראות את ההתרחשות בקווים הכלליים, מספיק לו שרואה הוא או שצריך הוא לראות את יסודות ההתרחשות ועיקריה".

בענייננו, האחראים להנחת השער בצורה שבה הונח צריכים היו לצפות, על-פי צורת הנחתו, שאם יופעל עליו כוח כלשהו עלול הוא ליפול ולפגוע בנמצאים לידו. אף היה צריך להיות ברור להם, שנפילת שער במשקל כה רב על אדם עלולה לגרום לו נזק חמור. הפעלת כוח כזו יכולה להיות על-ידי פגיעה פיזית בשער או על-ידי רוח חזקה. האמצעים למניעת הסיכון שבנפילת השער, כפי שהועד על כך לפני בית המשפט, היו קשירתו של השער או הנחתו על הקרקע.

ואמנם, לאחר קרות המקרה נקטו עובדי הנפלד שיטה של הנחת השער על הקרקע ולא השענתו. העיד על כך העד דייך, איש הנפלד, אשר גם העיד כי אם לא ניתן להניח את השער על הקרקע כי אז יש לקושרו בחבלים. יוצא, שאותם אמצעים שראוי היה לנוקטם מפני סכנה של רוח שתפיל את השער לא ננקטו על-ידי מי שהיו אחראים להישענות השער על הגדר.

על סמך כל האמור לעיל, הוכח שהנחת השער כשהוא נשען על הגדר טמנה בחובה סיכון. לכאורה, שערים אינם מתעופפים או נופלים מעצמם. לפיכך, עומדת למערערים ההנחה שרק עקב רשלנות בהנחת השער קרתה התאונה (השווה לע"א 303/89 מסגרית צבי היינברג בע"מ נ' אלברט אבוטבול ואח'
, תקדין 92(1) 1268, בעמ' 1269; וכן ע"א 101/81 דג נ' מדינת ישראל, פ"ד לח (1) 32, בעמ' 38). הרוח העזה שנשבה ביום המקרה אינה, כמבואר לעיל, עובדת טבע שלא היה ניתן ושלא היה צריך לצפותה. די היה באמצעים פשוטים וקלים יחסית כדי למנוע את הסיכון שבהשענת השער על הגדר, בין על-ידי הנחת השער על הקרקע ובין על-ידי קשירתו. על-כן, האחראים להשענת השער על הגדר כפי שהונח התרשלו, ורשלנותם גרמה לתאונה.

13. על סמך כל האמור לעיל, הערעור מתקבל במובן זה שטענת ההגנה של המשיבים בדבר "כוח עליון" אשר גרם לתאונה, טענה אשר התקבלה על דעת בית המשפט, אינה יכולה לעמוד להם. הדיון מוחזר לבית המשפט המחוזי על-מנת שיחליט בשאלת האחריות לקרות התאונה בהתחשב באמור לעיל; כן יפסוק בית המשפט בכל יתר השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים, לרבות השאלה אם הוכחה רשלנות תורמת של המנוח. כן יקבע את גובה הנזק וכן את שיעור הסכומים המגיעים למערערים בע"א 2757/93 ולמוסד לביטוח לאומי.

כל אחד מהמשיבים – או.אר.אס, הנפלד וטנא נגה – יישא בהוצאות המערערים בע"א 2757/93 בסך 5,000 ₪, וסכום דומה ישולם על-ידי כל אחד מהם למערער בע"א 3058/93.

השופט צ' א' טל
: אני מסכים.

השופטת ד' דורנר
: אני מסכימה.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אור.

ניתן היום, כ"א בכסלו תשנ"ו (14.12.95).








עא בית המשפט העליון 2757/93 לאה שרון, יצחק יגאל שרון, מרים שרון ואח' נ' או.אר.אס כוח אדם בע"מ, א' הנפלד, מפעלי מתכת בע"מ ואח', [ פ"ד: מט 2 781 ] (פורסם ב-ֽ 14/12/1995)