פסקי דין על יפים ליסר |

5760/09 מח     24/11/2009




מח 5760/09 יפים ליסר נ' מדינת ישראל




בבית המשפט העליון

מ"ח 5760/09

בפני
:
כבוד השופטת מ' נאור
המבקש:
יפים ליסר



נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל


בקשה למשפט חוזר

המבקש: בעצמו
בשם המשיבה: עו"ד אפרת ברזילי
החלטה

לפניי בקשה למשפט חוזר. המבקש הורשע בבית המשפט המחוזי בחיפה (ת"פ 443/00) בגין ביצוע עבירה של חבלה בכוונה מחמירה ונגזרו עליו 13 שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננת. בית משפט זה (ע"פ 4314/04) דחה את ערעורו של המבקש.

כתב האישום

1. כתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי ביום 26.12.2000 ייחס למבקש עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(1) וסעיף 329(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). בכתב האישום נטען כי בין המבקש לבין שכניו לבניין, בני משפחת איצקוב, קיים סכסוך מר הנמשך מספר שנים. ביום 10.12.2000, הגיעה בלה איצקוב (להלן: המתלוננת) לבניין מגוריה כשהיא נושאת עימה סל קניות. במעלה מדרגות הבניין, פגשה המתלוננת את המבקש, וזה, על פי הנטען בכתב האישום, חבט בה מספר פעמים באמצעות כלי מושחז. כתוצאה מכך, נחבלה המתלוננת קשות בראשה, אולם היא הצליחה להגיע לדירתה כשהיא שותתת דם. המתלוננת הובהלה לבית החולים ובדיקה שנערכה לה, העלתה כי נגרמו לה מספר רב של חתכים בקרקפת ושברים מרוסקים ודחוסים בגולגולת.

ההליך בבית המשפט המחוזי

2. בפתח הכרעת דינו ציין בית המשפט המחוזי (כב' השופט ר' שפירא) מספר עובדות אשר לא היו שנויות במחלוקת: המבקש והמתלוננת מתגוררים באותו בניין – המבקש בקומה השנייה והמתלוננת בקומה השלישית; בין המבקש לבין משפחתה של המתלוננת התנהל סכסוך מר וממושך. בעת האירוע נשוא כתב האישום נכח המבקש בחדר המדרגות. לא הייתה מחלוקת גם על כך שהמתלוננת נחבלה בראשה ואושפזה בבית החולים. ואולם, הצדדים היו חלוקים ביניהם באשר לאופן שבו נחבלה המתלוננת. לפי גרסת המבקש, המתלוננת התגלגלה במדרגות הבניין ואז ראשה נחבט בסורגי המעקה ונפילה זו גרמה לחבלותיה (להלן: גרסת הנפילה). המתלוננת לא זכרה כיצד נחבלה בחדר המדרגות ועקב חבלת הראש הקשה שנגרמה לה, גם לא הייתה מסוגלת להעיד על האירוע בבית המשפט. בית המשפט המחוזי דחה את גרסת המבקש, נוכח סתירות שעלו בה ונוכח ראיות נסיבתיות שנאספו בזירה ולא התיישבו עם גרסת הנפילה, וקבע כי המסקנה לפיה המבקש תקף את המתלוננת באמצעות חפץ חד, היא "המסקנה ההגיונית היחידה האפשרית לנסיבות שהוכחו". אשר על כן, הרשיע בית המשפט את המבקש בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה.

3. לצורך הרשעת המבקש, הסתמך בית המשפט המחוזי, בין היתר, על הראיות הנסיבתיות הבאות:

(א) עדות בעלה של המתלוננת, בה נתן בית המשפט אמון, ולפיה הבעל שמע צרחה חדה בחדר המדרגות ולאחריה שמע את קולו של המבקש, אותו זיהה בבירור, כשהוא אומר משהו הקשור לשתיית מים ומקלל במילה "זונה" ברוסית. מייד לאחר מכן הגיעה המתלוננת שותתת דם לדירתה, כאשר התיקים עימם חזרה מן השוק מונחים לידה ובתוכם מצרכים ותיק היד שלה היה מונח עליה. בנוסף, הבעל הבחין בשלולית דם גדולה מול דלת ביתו של המבקש וכן בסימני דם שהיו על ידית הדלת ועל גרם המדרגות בין שתי הקומות.

(ב) המתלוננת הגיעה לדירתה עם שקיות המצרכים שקנתה בשוק, כאשר המצרכים הונחו בתוכן. אילו גרסת הנפילה שהעלה המבקש הייתה נכונה, יש להניח כי המצרכים היו מתפזרים על הרצפה, שכן אין זה סביר שהמתלוננת התגלגלה במורד המדרגות אל הקומה הבאה וסל המצרכים נותר בשלמותו.

(ג) עדותו של הפרמדיק ממד"א, טל דרורי (להלן: דרורי), אשר העיד כי כאשר הגיע לזירת האירוע, ראה כמות גדולה מאוד של דם בחדר המדרגות וטיפות הדם הובילו אל הקומה השלישית (קומת המתלוננת). מן הממצאים בשטח הסיק דרורי כי לא מדובר בנפילת אישה בחדר מדרגות (כפי שדווח לו שעה שנקרא אל הזירה) ועל כן הזעיק את המשטרה. עדות זו נמצאה אמינה בעיני בית המשפט, שקבע כי ניתן ללמוד ממנה על התרשמותו של דרורי מן הפגיעה, אף שאינו מומחה לזיהוי פציעות או רופא.

(ד) חוות דעתו של מומחה התביעה פרופ' היס קבעה כי המתלוננת נפגעה משולי חפץ חד ושללה את האפשרות של נפילה במדרגות. בית המשפט המחוזי העדיף את חוות דעתו של פרופ' היס על פני זו של ד"ר רוגב מטעם ההגנה, לאחר שמצא כי היא משכנעת יותר וכי היא מתיישבת טוב יותר עם הממצאים האובייקטיביים בזירה. גרסת הנפילה נשללה בין היתר לנוכח העובדה שכל החבלות היו על צידו השמאלי של ראשה של המתלוננת, ובית המשפט קבע כי אין זה סביר שאדם המתגלגל במדרגות נפצע רק בחלק זה של הגוף, ובפרט שאין הוא נפצע כלל בפני
ו או בגפיו. בית המשפט הצביע על מספר חולשות בחוות הדעת של ד"ר רוגב: חוות הדעת התבססה על מסמכים בלבד ולא על בדיקה שנערכה למתלוננת; חוות הדעת התבססה על הנחה שגויה בדבר המרחק בין הסורגים במעקה חדר המדרגות, והנחה זו היוותה בסיס לקביעה כי המרחק בין הסורגים תואם את צורת החבלות בראשה של המתלוננת (ד"ר רוגב דיבר על מרחק של 2 ס"מ בין כל סורג, בעוד שהמרחק בפועל היה 8 ס"מ); חוות הדעת התבססה על עדויות בני משפחת המתלוננת ובני משפחת המבקש, אשר כלל לא היו עדים לאירוע; מחוות דעתו של ד"ר רוגב עלה כי הנפילה הייתה אמורה להסתיים באובדן הכרה של המתלוננת, מה שלא קרה, שכן המתלוננת עלתה לדירתה מייד לאחר הפגיעה.

(ה) כתמי דם שנמצאו מול דירת המבקש, על דלת ביתו ועל מעקה המדרגות, לא התיישבו עם גרסת הנפילה במדרגות בהתחשב באופן פיזור כתמי הדם.

(ו) אשר להתנהגות המבקש, בית המשפט המחוזי קבע כי העובדה שהמבקש הגיע באופן מיידי לתחנת המשטרה לאחר האירוע, על מנת לדווח עליו, אינה מעלה ואינה מורידה כשלעצמה, בייחוד בשים לב לסכסוך המתמשך בינו לבין משפחת המתלוננת. ואולם, נקבע כי גרסתו של המבקש אינה עקבית וכי הסתירות המהותיות בגרסתו, מערערות את אמינותו ופועלות לחובתו. כך בין היתר בהתייחס לסתירות שעלו בין הדברים שמסר המבקש בחקירתו במשטרה לבין דבריו בבית המשפט. בנוסף, בית המשפט דחה את עדויותיהם של שני עדי ההגנה – אלכסנדר גורליק, קרוב משפחה של המבקש, ואשת המבקש – לאחר שמצא אותן בלתי אמינות.

4. ביום 25.3.2004 ניתן גזר הדין. בית המשפט המחוזי גזר על המבקש 13 שנות מאסר בפועל; שנתיים מאסר על תנאי למשך שנתיים, שלא יעבור עבירה לפי סעיף 329(1) או סעיף 329(2) לחוק העונשין וכן כל עבירת אלימות פיזית מדרגת פשע; ותשלום פיצויים למתלוננת בסכום של 30,000 ש"ח. בית המשפט המחוזי ציין בגזר דינו כי אירוע תקיפתה של המתלוננת במדרגות אירע בעוד מתנהל בבית משפט השלום בחיפה דיון ב-ת"פ 6144/98, שבו עמד המבקש לדין בגין אירוע אחר בו תקף את הזוג איצקוב וגרם להם לחבלות גוף. עוד צוין כי לאחר שמיעת הראיות במסגרת ת"פ 6144/98, הורשע המבקש בביצוע עבירה לפי סעיף 333 לחוק העונשין וכי ערעורו על הרשעתו ועל גזר דינו לבית המשפט המחוזי – נדחה. האירוע נשוא התיק הנוכחי אירע תוך כדי שמיעת הראיות בתיק שהתנהל בבית משפט השלום בחיפה. לעניין זה אשוב.

הערעור לבית משפט זה

5. המבקש ערער הן על הרשעתו והן על חומרת העונש וביום 5.9.2007, דחה בית משפט זה (כב' השופטים א' א' לוי, א' גרוניס ו-ס' ג'ובראן) את ערעורו על שני חלקיו. בית המשפט קבע כי אין מקום להתערב בממצאי מהימנות שקבע בית המשפט המחוזי, בין היתר לגבי בעלה של המתלוננת ולגבי הפרמדיק דרורי, גם אם לא היה מקום לייחס משקל רב לעדותו של האחרון. גם בהעדפת חוות דעתו של פרופ' היס על פני זו של מומחה ההגנה, ד"ר רוגב – אין להתערב. זאת, בין היתר, נוכח העובדה שלא נמצאו חבלות בחלקי גופה האחרים של המתלוננת זולת בראשה, דבר שאינו מתיישב עם התיזה של ד"ר רוגב בחוות הדעת מטעמו. בנוסף, נקבע כי על פי המסקנות העולות מחוות הדעת, הייתה המתלוננת אמורה לאבד את הכרתה, מה שלא אירע כאמור. עוד עמד בית המשפט על כך שאין מחלוקת כי נתון בעל חשיבות נשמט מחוות דעתו של ד"ר רוגב – הנתון הנוגע למרחק הקיים בפועל בין סורגי המעקה בחדר המדרגות (אשר היה 8 ס"מ ולא 2 ס"מ, כפי שכתב ד"ר רוגב).

6. בית המשפט ציין מספר חיזוקים נוספים התומכים בפסק דינו של בית המשפט המחוזי: ראשית, העדר חבלות על חלקי גופה של המתלוננת למעט ראשה. ניתן היה לצפות כי כתוצאה מנפילה שכזו ייפגעו גם חלקי גופה האחרים, כמו הפנים, החזה והגפיים. שנית, העובדה שסל המצרכים של המתלוננת לא התפזר על הרצפה. נקבע כי על פי ההיגיון, אם אדם מתגלגל במורד המדרגות, תכולת התיק אמורה להתפזר על הרצפה. במהלך הדיון בערעור, אפשר בית המשפט למבקש לומר את דברו, לאחר שבין המבקש לבין באי כוחו התגלע ויכוח בעניין זה. המבקש טען בפני
בית המשפט כי המתלוננת אחזה בתיק בשתי ידיה ולא הרפתה ממנו גם בעת נפילתה. ואולם, בית המשפט הביע תמיהה כיצד טיעון זה מתיישב עם העובדה לפיה לא נמצאו חבלות כלשהן על ידה של המתלוננת וכל החבלות התמקדו בחלק העליון של גולגולתה. לעניין העובדה שהמבקש הלך אל תחנת המשטרה בתכוף לאחר האירוע, נקבע כי זהו נתון ניטרלי (כפי שקבע גם בית המשפט המחוזי) – אפשר שהמבקש מיהר אל המשטרה בשל תחושת האשם שפיעמה בו, אך ייתכן שעשה כן בשל חשש מפני הפללה נוכח הסכסוך המתמשך עם משפחת איצקוב. ואולם, טענתו של המבקש לפיה כשהלך אל המשטרה לבש בגדים נקיים – נזקפה לחובתו. נקבע כי אדם שממהר אל המשטרה בטרם יוחשד במעשה שלא עשה, לא יתפנה ל"קטנות" כמו החלפת בגדים וכי החלפת הבגדים מתיישבת עם האפשרות שהמבקש פעל להעלמת ראיות מפלילות. לבסוף, בית משפט זה התייחס לסברה שהעלה המבקש במהלך שמיעת הערעור ולפיה נפילת המתלוננת במדרגות נגרמה בעטייה של מחלת האפילפסיה (כפיון) ממנה היא סובלת. בעקבות סברה זו, נתבקשו מוסדות רפואיים שטיפלו במתלוננת להשיב מתי אובחנה אצלה מחלת האפילפסיה. מן התשובות שהגיעו לבית המשפט עלה כי ההתקף האפילפטי הראשון התרחש רק לאחר תקיפת המתלוננת, ואף אפשר שהמחלה התפרצה כתוצאה מחבלת הראש אשר נגרמה למתלוננת בעקבות התקיפה. אשר לכתמי הדם שנמצאו בזירה, גם בעניין זה קבע בית המשפט כי מדובר בנתון ניטרלי המתיישב הן עם גרסת ההגנה והן עם גרסת התביעה, כך שאין להעניק לו משקל כלשהו לצורך ההרשעה. וכך נקבע לבסוף:

"נוכח כל האמור, סבורני כי שוב אין ספק שפציעתה של המתלוננת נגרמה מידיו של המערער, ומכאן דעתי שבהרשעתו על ידי בית המשפט המחוזי לא נפל פגם".

7. אשר לערעור כנגד חומרת העונש, נקבע כי חרף גילו המבוגר של המבקש ומצב בריאותו, לא ניתן להתעלם מכך שמעשה התקיפה שלו גרם חבלת ראש קשה למתלוננת, שאף היא אינה אישה צעירה. בית המשפט ציין כי מדובר במי שכבר חטא באלימות כלפי משפחת איצקוב: בשנת 1998, נכנס המבקש לדירה של משפחת איצקוב והחל הולם בבני הזוג באמצעות שרפרף מעץ (ת"פ 6144/98). בגין אותו מעשה אלימות נדון המבקש בחודש אוקטובר 2002 ל-20 חודשי מאסר בפועל ומאסר על תנאי והוא חויב לשלם פיצוי למתלוננים.

הבקשה למשפט חוזר

8. המבקש משתית את בקשתו למשפט חוזר על שלוש מארבע עילות המצויות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). ראשית, המבקש טוען לקיומן של ראיות שמקורן בשקר או בזיוף, אשר יש יסוד להניח כי אילולא ראיות אלה, היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובתו (סעיף 31(א)(1)). שנית, המבקש טוען לקיומן של עובדות וראיות אשר יש בהן כדי לשנות את תוצאת המשפט לטובתו (סעיף 31(א)(2)). שלישית, המבקש טוען כי נתעורר חשש של ממש כי בהרשעתו נגרם לו עיוות דין (סעיף 31(א)(4)). אפרט את טענותיו.

9. אשר לטענה בדבר קיומן של ראיות מזויפות, המבקש טוען כי, ככלל, בני משפחת איצקוב מתנכלים לו ומבקשים להעליל עליו עלילות "מרושעות" בשל סכסוך שכנים מתמשך עימם. לטענתו, בעלה של המתלוננת ובתה שיקרו בעדויותיהם במשטרה ובבית המשפט והם אף העבירו למשטרה ראיות מזויפות. דברים חריפים מטיח המבקש גם בגורמי החקירה, באנשי הפרקליטות ולבסוף בבית המשפט המחוזי – לשיטתו, כל אלה נטלו חלק בעלילות השווא נגדו ופעלו ל"עיוות", "סילוף" או "פברוק" של ראיות ועדויות, כך שיתיישבו עם גרסת התקיפה במקום עם גרסת הנפילה. את עיקר טענותיו במסגרת עילה זו, ממקד המבקש בראייה הנוגעת לכתמי הדם בזירה. המבקש טוען כי, בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, לא היו סימני דם על דלת ביתו או ליד ביתו ביום 10.12.2000 (יום האירוע). לטענתו, הדם נמרח ביום 13.12.2000 על ידית הדלת וביום 14.12.2000 על הדלת עצמה – "קרוב לודאי ע"י אדם הקשור למשפחת איצקוב". המבקש טוען כי בעלה של המתלוננת והפרמדיק דרורי העידו במשטרה על שלולית דם שהייתה ליד דירת המבקש, אך לא על דלת הבית. לטענתו, זכרונו של הבעל "התרענן" מאוחר יותר ורק בהודעתו השנייה למשטרה טען הבעל כי גם על הדלת היו כתמי דם. בדוח של חוקר המשטרה יעקב ראובן, נכתב כי בזירה היו סימני דם רבים, חלקם הובילו לכיוון דירת המבקש וחלקם נמצאו על פני דלת ביתו. המבקש טוען כי מדובר בעדות שקר של חוקר המשטרה. עוד טוען המבקש כי על תיקי המתלוננת שהועברו למשטרה לא נמצא דם. לבסוף, המבקש טוען כי משפחת המתלוננת העבירה למשטרה תיקים אשר אינם התיקים שעימם היא נפלה במדרגות. המבקש זוכר כי בעת נפילתה הייתה המתלוננת עם תיק שחור על גלגלים, ולטענתו משפחתה של המתלוננת העבירה למשטרה תיק אחר, בצבעים לבן וכחול. המבקש טוען כי בני משפחתה של המתלוננת "לקחו תיקים עם עוגן וניסו ללכלך אותו עם דם", כדי להפליל אותו.

10. במסגרת טענתו בדבר קיומן של ראיות חדשות, מונה המבקש ראיות אלה: מחלת האפילפסיה בה לקתה המתלוננת פרצה כבר בשנת 1991 ולטענת המבקש המתלוננת עצמה העידה על כך במסגרת ת"פ 6144/98 הנזכר; בדגימות הדם שנלקחו מן הזירה והועברו למעבדה לזיהוי פלילי נמצאו שרידי דם של אדם נוסף, שאינו המבקש או המתלוננת; המתלוננת לא הובאה לעדות בפני
בית המשפט, לאחר שהרופא המטפל בה (ד"ר שינקמן) מסר כי היא אינה מסוגלת לקחת חלק פעיל בהליך משפטי. ואולם, לטענת המבקש, המתלוננת הובאה לעדות ארוכה ב-ת"פ 6144/98, שישה ימים לאחר המועד בו נטען כי היא אינה יכולה לבוא להעיד לגבי האירוע נשוא ההליך הנוכחי.

11. טענתו האחרונה של המבקש עניינה בעיוות דין שנגרם לו לטענתו עקב מחדלי חקירה שונים מצד המשטרה. ואלו הן חלק מטענותיו בהקשר זה: המבקש טוען לאי עריכת בדיקות מספקות. לטענתו, לא נערך חיפוש אחר סימני דם שהיו על מעקה המדרגות, דבר שהיה תומך בגרסת הנפילה; לא נערכה בדיקת דם על בגדי המתלוננת ותיקיה שהוגשו למשטרה; לא נבדק הדם שנמצא על דלת ביתו של המבקש בחלוף ארבעה ימים מיום האירוע; לא נערך חיפוש בדירת המתלוננת לאיתור התיק עימו הייתה בזמן האירוע; לא נבדקו ולא צולמו השקיות והתיקים שהובאו מן השוק. בנוסף, אופן גביית העדויות מן המבקש ומעדי ההגנה מעיד, לטענת המבקש, על רדיפה וניסיון הפללה מצד גורמי המשטרה והפרקליטות. הוכחה לכך מוצא המבקש בכך שלמרות התייצבותו במשטרה ביום האירוע, לא נגבתה ממנו עדות אלא כעבור שלושה ימים ורק אז החלה החקירה; בהבדלים בין הודעת המבקש שנרשמה על ידי החוקר במשטרה לבין תמליל ההודעה בכתב (שזויף לטענתו); בכך שלא הוגשו לבית המשפט ממצאי הבדיקה של מעבדת זיהוי פלילי לגבי החפצים שנלקחו מבית המבקש במהלך החיפוש (בהם מערוכים, שני גרזנים ומטרייה); לא נגבו עדויות מעדים לטובת המבקש; החיפוש שנערך בדירת המבקש נעשה ללא עדים וללא הסכמתו לחיפוש; המתורגמנית סבטלנה קמפר שתרגמה את דברי המבקש בחקירתו במשטרה אינה אותה סבטלנה קמפר שהובאה להעיד נגדו בבית המשפט ולטענת המבקש אף שזויפו מסמכיה, הוא זיהה בבירור כי "לא מדובר באותה נערה"; מעצר המבקש ללא הצגת צו מעצר וללא דוח מעצר תקין. המבקש מלין גם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וטוען ל"חוסר צדק ניכר לעין" בשל הרשעתו לפי "ראיות מקריות".

עמדת היועץ המשפטי לממשלה

12. היועץ המשפטי לממשלה טוען כי דין הבקשה להידחות, שכן המבקש לא הצביע על עילה כלשהי לקיום משפט חוזר בעניינו. לטענתו, "הטענות המועלות בבקשה, מתבססות, רובן ככולן, על חומר הראיות כפי שהוגש במשפטו של המבקש, והן נושאות אופי של סיכומים המוגשים לערכאה הדיונית, או אופי ערעורי מובהק". עוד נטען כי המבקש ציטט באופן שגוי פרוטוקולים ומסמכים רשמיים של רשויות החוק, או הוציאם מהקשרם עד כדי הפיכת משמעותם. מעבר לכך, נטען כי מרבית טענותיו של המבקש מתייחסות לפרטים בעלי חשיבות מועטה, אשר אין בהם כדי לפגוע בקביעות בית המשפט או לגרוע מממצאי העובדה. לאור האמור, לשיטתו של היועץ המשפטי לממשלה, ניתן להסתפק בהתייחסות לטענותיו העיקריות של המבקש.

13. ראשית, העילה המצויה בסעיף 31(א)(1) בדבר ראיות שמקורן בשקר או בזיוף. היועץ המשפטי לממשלה דוחה את טענות המבקש בעניין חוסר מהימנותם של בעלה ובתה של המתלוננת. בית המשפט המחוזי קבע כי מהימנות עדותה של הבת מוטלת בספק ועל כן, לא שימשה עדותה את בית המשפט כעדות לחובתו של המבקש. מנגד, עדות הבעל נמצאה אמינה בעיני בית המשפט, שקבע כי עדות זו הייתה עקבית, כי לא נמצאו בה סתירות וכי הבעל תיאר בדיוק את מה שהוא ראה ושמע, מבלי להוסיף פרטים. היועץ המשפטי לממשלה מצר על כך שדברי בית המשפט המחוזי הוצאו מהקשרם והוצגו על ידי המבקש כאילו בעלה של המתלוננת נמצא על ידי בית המשפט כבלתי אמין, בעוד שההיפך הוא הנכון. ועוד בעניין זה: המבקש טוען, כזכור, כי חפצי המתלוננת שהוצגו לבית המשפט אינם אלה שעימם הייתה בעת האירוע. לטענת היועץ המשפטי לממשלה, מדובר בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי ואין מקום לבררם מחדש בשלב הבקשה למשפט חוזר. צוין כי בעלה של המתלוננת, אשר עדותו נמצאה מהימנה, העיד כי התיק בו השתמשה המתלוננת ביום האירוע היה תיק עם רוכסן מקולקל ותצלום התיק האמור הוצג בפני
בית המשפט. בנוסף, חלק ניכר מטענות המבקש במסגרת עילה זו הופנו כנגד הקביעה בדבר הימצאות כתמי דם על דלת ביתו של המבקש. לטענת היועץ המשפטי לממשלה, גם בעניין זה מדובר ב"טענות ערעוריות מובהקות באופיין, אשר אין בינן לבין בקשה לעריכתו של משפט חוזר דבר וחצי דבר". טענות אלה הועלו גם במסגרת הערעור לבית משפט זה, אשר קבע כי מדובר בנתון ניטרלי המתיישב הן עם גרסת הנפילה והן עם גרסת התקיפה. בנסיבות אלה, כך נטען, מדובר בטענות בלתי רלוונטיות שכן ממילא בית המשפט לא ביסס את הכרעתו בערעור על נתון זה. מאותה סיבה, נטען כי גם הטענה לפיה משפחת איצקוב מרחה דם על דלת ביתו של המבקש אינה רלוונטית כלל. מעבר לכך שבית המשפט המחוזי דחה את הטענה כבלתי סבירה, בית משפט זה קבע כאמור כי פיזור כתמי הדם הוא בבחינת נתון ניטרלי ולא היה בו כדי להכריע את דינו של המבקש. לטענת היועץ המשפטי לממשלה, קביעת בית המשפט המחוזי אשר נותרה בעינה וחשיבותה רבה הינה הקביעה כי עצם העובדה שהמבקש ואשתו חיפשו כתמי דם על דלת ביתם (כפי שהעיד המבקש), מלמדת על פעולות המבקש לטשטוש מעשיו ועל מודעותו לחשד שעשוי להתעורר נגדו נוכח כתמי הדם.

14. שנית, העילה המצויה בסעיף 31(א)(2) בדבר ראיות חדשות. אשר לטענות בדבר מחלת האפילפסיה של המתלוננת, טוען היועץ המשפטי לממשלה כי טענה זו הועלתה בפני
בית משפט זה, במסגרת הערעור, והיא נדחתה לאחר שמסמכים רפואיים שהתקבלו בבית המשפט לא העלו ממצאים כי המתלוננת סבלה מן המחלה עובר לאירוע, אלא רק לאחריו. עוד מציין היועץ המשפטי לממשלה כי העדות שמסרה המתלוננת בבית המשפט במסגרת ת"פ 6144/98 ובה אמרה כי היא לקתה במחלת האפילפסיה כבר בשנת 1991, ניתנה בשנת 2002 – לאחר שהמתלוננת סבלה מפגיעת ראש קשה בעקבות תקיפת המבקש. התעודות הרפואיות בעניינה של המתלוננת מעידות על ירידה דרסטית בתפקוד הקוגניטיבי ופגיעה בזיכרון, כך שאין לייחס משקל רב לעדותה זו. בנוסף, נטען כי מועד הופעת המחלה אצל המתלוננת כלל אינו רלוונטי – משעה שגרסת הנפילה נדחתה על ידי בית המשפט, אין זה משנה כתוצאה ממה לא נפלה המתלוננת. אשר לטענה בדבר מציאת סימני דם של אדם שלישי בזירה, היועץ המשפטי לממשלה טוען כי מדובר בנתון שעמד בפני
בית המשפט המחוזי ואין בו כדי להעלות או להוריד דבר – במיוחד לאור העובדה אותה אישר המבקש בהודעתו, כי במקום האירוע לא היה איש מלבדו ומלבד המתלוננת. היועץ המשפטי לממשלה משיב גם לטענה בדבר אי העדת המתלוננת בבית המשפט המחוזי, חרף הבאתה לעדות בבית משפט השלום במסגרת ת"פ 6144/98. לטענתו, מן התעודה הרפואית שהוגשה ב-ת"פ 6144/98 עלה כי המתלוננת מסוגלת לזכור את פרטי התקיפה אשר אירעה בשנת 1998 ואף לספר על חייה ותחושותיה לאחר התקיפה האמורה. לעומת זאת, בענייננו הנוכחי, כפי שעלה מן התעודה הרפואית שכתב ד"ר שינקמן – זיכרונה של המתלוננת בעייתי והיא זוכרת רק את מה שאמרו לה אחרים לגבי התקיפה. בנסיבות אלה, נטען כי לא היה טעם בעדותה של המתלוננת ועל כן היא לא הובאה למשפט.

15. שלישית, העילה המצויה בסעיף 31(א)(4) – עילת הסל שעניינה עיוות דין. ככלל, היועץ המשפטי לממשלה אינו רואה כיצד מחדלי המשטרה להם טוען המבקש קשורים לעניין הנוכחי. כך למשל, נטען כי אי שליחת ניידת לבניין מגוריה של המתלוננת ביום האירוע, לאחר התייצבות המבקש במשטרה, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין עצם הרשעתו ובוודאי שאינה רלוונטית בשלב הבקשה למשפט חוזר. בהקשר זה צוין כי בית המשפט המחוזי ממילא לא ייחס חשיבות להתייצבות המבקש במשטרה בסמוך לאירוע וקבע כי מדובר בנתון ניטרלי. היועץ המשפטי לממשלה מוסיף כי חוקרי המשטרה אמנם הגיעו לזירה רק בחלוף שלושה ימים מיום האירוע, אולם מטעם זה הניח בית המשפט המחוזי לטובת המבקש כי היה דם על חלקו העליון של המעקה (כפי שטען המבקש), למרות שהמשטרה לא מצאה סימני דם על המעקה. גם הטענות הנוגעות לאופן החיפוש בבית המבקש או לאופן גביית העדויות ממנו, הועלו בפני
בית המשפט המחוזי ונדחו, לאחר שנקבע כי הן חסרות בסיס ראייתי וכי הן נובעות "מאותו חשד מתמיד שיש לנאשם לפיו כל העולם בקנונייה נגדו". לטענת היועץ המשפטי לממשלה, גם הטענה לפיה השוטרת סבטלנה קמפר אשר הובאה לעדות במשפט מטעם התביעה היא בעצם אישה אחרת אשר התחזתה לקמפר (טענה שהעלה המבקש גם בבית המשפט המחוזי) – מקורה באותה סיבה. אשר לטענות בדבר מחדלים הנוגעים לאי עריכת בדיקות מספקות, היועץ המשפטי לממשלה טוען כי אנשי המעבדה לזיהוי פלילי ביקרו בזירה פעמיים וערכו בדיקות וצילומים של הדלת, ידית הדלת, הקירות, רצפת חדר המגורים והמעקה. כמו כן, נלקחו ממצאים ביולוגיים מן הזירה ונאספו פריטים של המתלוננת וכל אלה נשלחו לבדיקה במעבדה לזיהוי פלילי. אליבא דיועץ המשפטי לממשלה, אין לסמוך על דיוקן של טענות המבקש בעניין היקף הבדיקות או קיומן. בנסיבות אלה, כך נטען, אין בפי המבקש טענה בעלת משקל של ממש הנוגעת להתנהלות החקירה אשר יש בה כדי להביא לזיכויו, או כדי להצביע על עיוות דין כלשהו שנגרם לו.

הכרעה

16. הארכתי בתיאור טענותיו של המבקש בתמיכה לבקשתו זו למען הסר ספק כי טענותיו עמדו בפני
י. ואולם, הבקשה אינה מגלה עילה לקיום משפט חוזר ודינה להידחות. הסמכות הקבועה בחוק בתי המשפט להורות על קיומו של משפט חוזר משקפת איזון בין שני ערכים מרכזיים: חקר האמת והצורך לאפשר תיקון טעות שנפלה בהרשעתו של אדם מחד וסופיות הדיון מאידך, כאשר נקודת המוצא הינה שמשפט חוזר לא נועד לקיים הליך נוסף של ערעור (ראו, למשל: מ"ח 2847/05 אלחרר נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם, 29.7.2007) (להלן: עניין אלחרר); מ"ח 8390/08 מסילתי נ' מדינת ישראל
, פסקה 14 להחלטה (טרם פורסם, 19.3.2009) (להלן: עניין מסילתי)). אכן, משפט חוזר הוא החריג לכלל ולא הכלל עצמו (מ"ח 7929/96 כוזלי נ' מדינת ישראל
, פ"ד נג(1) 529, 559 (1999) (להלן: עניין כוזלי)). אתייחס לטענות המבקש במסגרת כל עילה.

17. טענות המבקש במסגרת סעיף 31(א)(1) אינן מעלות חשש שמא "ראיה מהראיות שהובאו באותו ענין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון". המבקש לא הראה כי ראייה כלשהי מהראיות שהוצגו לבית המשפט, הייתה שקרית או מזויפת. לא די באמירה שמעלה מבקש משפט חוזר כי ראייה פלונית "שקרית" או "מזויפת" היא, בלא שיעלה בידו לספק כל תמיכה או הסבר לכך (מ"ח 7203/07 כהן נ' מדינת ישראל
, פסקה 8 לפסק הדין (טרם פורסם 30.6.2008)). בענייננו, המבקש טוען כי הרשעתו הינה פרי מעשיהם ושקריהם של כל המעורבים בפרשה: בני משפחתה של המתלוננת – בעלה ובתה, אך גם משטרת ישראל, רשויות התביעה ובית המשפט. להאשמות אלה של המבקש, כאמור, לא נמצא ביסוס ראייתי כלשהו. אם רוצה המבקש לשכנענו, למשל, כי מאן דהוא זייף את מסמכיה של השוטרת קמפר וכי העדה קמפר בבית המשפט לא הייתה השוטרת קמפר עימה נפגש בחקירתו במשטרה – עליו להמציא ראייה לכך ואין די בהעלאת האשמות. הוא הדין גם בטענות חריפות פחות שהעלה המבקש. דומה כי יש לקרוא את טענות המבקש במסגרת עילה זו, על רקע דבריו הבאים של בית המשפט המחוזי:

"בטרם אפרט את הראיות אשר הובאו בפני
בית המשפט אציין כי עורך דינו הראשון של הנאשם, עו"ד לוכסמבורג ז"ל, נפטר במהלך ניהול המשפט. על כן מונה לנאשם עו"ד אחר מטעם הסנגוריה הציבורית, אולם הנאשם פיטר אותו בטענה כי עוה"ד פועל נגדו. מאותה הסיבה פיטר הנאשם עו"ד נוסף שמונה עבורו. במהלך ישיבת ההוכחות האשים הנאשם את ב"כ המאשימה באופן אישי, בטענה כי היא פועלת נגדו, מציגה עובדות מעוותות וכד' ובנוסף האשים את המתורגמנית מטעם בית המשפט כי אין היא מתרגמת נכון וזאת מתוך כוונה להפלילו. גם על הודעותיו במשטרה סירב הנאשם לחתום מחשש שהשוטר והמתרגמת מסלפים את דבריו. הנאשם, אשר לא סמך על עורך דינו הנוכחי ביקש להגיש סיכומים מטעמו ואכן הגיש הנאשם סיכומים בנוסף לסיכומים שהגיש הסנגור. סיכומי הנאשם ארוכים ופרוסים על כשבעים עמודים, בהם טוען הנאשם בין היתר כנגד שירותי התרגום מטעם בית המשפט. לא מצאתי כל בסיס עובדתי לטענות הנאשם המופנות באופן אישי כלפי הפרקליטה המטפלת בתיק, הפרקליטות או המשטרה, המתורגמנית של בית המשפט או כל אחד אחר מרשויות המדינה, ככל שהדבר נוגע לטיפול בעניינו. אין צורך לומר כי למי מכל הגופים הנ"ל לא היה ואין כל ענין להתעמר בנאשם. המשטרה והפרקליטות ביצעו את תפקידם כמיטב הבנתם וללא כל דעה קדומה או עמדה המתייחסת לנאשם, שאינה מהשיקולים העניננים המחייבים גופים אלה. יחד עם זאת, מכלול הטיעונים נלקחו בחשבון מאחר ויש בהם כדי להצביע גם על אופיו של הנאשם, הרואה בכל הסובבים אותו כמי שרודפים אחריו, על כל המשתמע מכך. ענין זה נלקח בחשבון".

המשפט החוזר לא נועד להוות כלי קיבולת, שבמסגרתו יוכל נאשם לשוב ולהתעמת עם ממצאים עובדתיים ואחרים שנקבעו לחובתו (מ"ח 2479/08 פלוני נ' מדינת ישראל
, פסקאות 11-10 להחלטה (טרם פורסם, 10.8.2008); עניין מסילתי, לעיל, פסקה 14 להחלטה). גם אין מקום לשוב ולבחון את מהימנותם של העדים השונים – בעלה של המתלוננת ובתה מחד ועדי ההגנה מאידך. זאת ועוד, בדומה לבית המשפט המחוזי, אף אני סבורה כי גרסת המבקש ולפיה בני משפחת איצקוב אחראים למריחת הדם על דלת ביתו – אינה סבירה כלל. מכל מקום, לאחר שבית משפט זה קבע בערעור כי פיזור כתמי הדם הוא בגדר ראייה ניטרלית, אשר אינה משליכה על ההכרעה – ממילא אין להידרש עוד לטענות המבקש בעניין.

18. גם את טענות המבקש במסגרת סעיף 31(א)(2) יש לדחות, וזאת משלא עלה בידו להצביע על ראיות חדשות העשויות "לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון". טענות המבקש עמדו רובן ככולן בפני
בית המשפט המחוזי ונדחו לאחר בחינתן אל מול חומר הראיות הכולל ולאחר שבית המשפט לא נתן אמון בעדותו. טענות אלה נדונו גם בערעור. מעל הכל, לא מדובר בראיות העשויות לשנות את תוצאות המשפט לטובת המבקש – לא כשלעצמן ולא במצטבר עם יתר הראיות. כך למשל, הטענה בעניין האפילפסיה נתבררה בערעור על סמך חוות דעת רפואיות ונדחתה. ממילא משעה שבית המשפט המחוזי ביכר את גרסת התקיפה על פני גרסת הנפילה, אין זה משנה מתי לקתה המתלוננת במחלה זו. לא מצאתי טעם להרחיב בעניין הטענות הנוגעות להימצאות שרידי דם של אדם שלישי בדירה; אי הבאת המתלוננת לעדות בבית המשפט; וממצאי זיהוי פלילי "חדשים" כביכול, לפיהם לא נמצאו סימני דם על חפצים שנלקחו מבית המבקש. עמדת היועץ המשפטי לממשלה בהתייחס לטענות אלה מקובלת עליי. כאמור לעיל, אין מדובר בטענות חדשות ובכל מקרה אין המבקש מעמיד ביסוד טענותיו אלה תשתית ראייתית כלשהי. אזכיר לגבי עילה זו:

למותר להדגיש, כי בנקיטת לשון "עובדה חדשה" או "ראיה חדשה" לא נתכוון המחוקק לכל טענה, אשר בעצם השמעתה הופכת כביכול לראיה חדשה, אלא הכוונה לעובדה או לראיה, אשר יש בהן אמינות לכאורית. הרי מדובר על הליך שיפוטי שנסתיים כבר ואשר ההכרעה בו מעוגנת במערכת ראיות, שהייתה אמינה בעיני בתי המשפט שלפניהם היא נפרשה. כאשר מבקשים לחדש את הדיון מראשיתו, לא די בהשגה על התוצאה או בהעלאת טענה, המצביעה על אפשרות קיומה של מערכת עובדות חלופית. אין גם להסתפק בכך, שמי שמעורב בעניין מעלה תיזה עובדתית חדשה; צריך להיות בהקשר או בנסיבות דבר כלשהו, המעניק לעובדות או לראיות החדשות בהן מדבר סעיף 31 (א)(2) אמינות לכאורית. המצדיקה שקילתן מחדש ליד מערכת הראיות הקודמת. הווה אומר, מי שמחליט על המשפט החוזר, איננו פועל פעולה אוטומטית, המעוגנת אך ורק בקיומה או בהעלאתה של טענה עובדתית, אלא עליו גם לבחון, אם העובדה או הראיה כאמור בסעיף 31 (א)(2) שוקלות דיין על-מנת להצדיק ביטולו של הליך שנסתיים כדי להחזיר את הגלגל אחורה" (מ"ח 6/84 מאמא נ' מדינת ישראל
, פ"ד לח(3) 498, 501-500 (1984); וראו גם: עניין אלחרר, לעיל, פסקה 18 להחלטה).

19. אשר לעילה המצויה בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט, עסקינן בעילת סל, אשר תפקידה לאפשר עריכת משפט חוזר מקום בו התעורר חשש ממשי בלבו של בית המשפט כי למבקש נגרם עיוות דין ועניינו של המבקש אינו נופל בגדרי העילות האחרות (מ"ח 4365/04 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 14 להחלטה (לא פורסם, 28.6.2006) (להלן: עניין פלוני)). לא שוכנעתי כי למבקש נגרם עיוות דין. גם בעניין זה, אין בידי המבקש שמץ של הוכחה התומכת בטענותיו, מה גם שמרבית טענותיו לגבי אי אלו מחדלים בחקירה עוסקות בעניינים שוליים אשר אין בהם כדי להשפיע על הכרעת הדין. בנוסף, טענות המבקש אינן עולות בקנה אחד האחת עם השנייה. המבקש טוען למחדלי חקירה שונים, אותם הוא מייחס להעדר בדיקות מסוימות, אך גם טוען הוא, במסגרת העילות האחרות, כי תוצאות אותן הבדיקות ממש זויפו או חובלו. יש להסכים עם דברי היועץ המשפטי לממשלה לפיהם קשה לסמוך על דיוקן של טענות המבקש לגבי מהלכי החקירה. בעניין פלוני (לעיל), ציין השופט לוי כי התיבה "עיוות דין" כוללת גם פגמים דיוניים שנפלו בהליך, אך נדרש כי אלו יהיו כה חמורים ומהותיים, עד שנאמר שהם הובילו להרשעתו של מי שלא חטא (ראו גם מ"ח 7661/04 ברהום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 7 להחלטה (לא פורסם, 17.10.2004)). גם בעניין כוזלי (לעיל, בעמ' 560), הדגיש הנשיא ברק כי תכליתה של עילת הסל בדבר עיוות דין הינה למנוע מצב בו יהיו ידי בית המשפט כבולות להיעתר לבקשה, במקרים חריגים ויוצאי דופן, בהם ישנו חשש של ממש כי נגרם עיוות דין, ואשר אינם נופלים בגדר העילות האחרות למשפט חוזר. לא כך הוא הדבר בעניינו.

בשולי הדברים

20. פסק הדין בערעור המבקש לבית משפט זה ניתן ביום 5.9.2007. בהתאם לתקנה 4(4) לתקנות בתי משפט (סדרי דין במשפט חוזר), התשי"ז-1957, "בקשה תוגש תוך תשעים יום מן היום אשר בו נודע למבקש על קיום אחת העילות האמורות בסעיף 9 (א) לחוק" (כיום סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט). בקשה זו הוגשה ביום 12.7.2009, אף שהטענות שהועלו במסגרתה אינן מגלות עובדות או נתונים חדשים אשר לא היו ידועים למבקש עוד קודם לכן. אף מטעם זה ניתן היה לדחות את הבקשה.

סוף דבר

21. הבקשה שלפניי אינה מגלה כל עילה למשפט חוזר ודינה להידחות.

ניתנה היום, ז' כסלו, תש"ע (24.11.2009).

ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09057600_c01.doc עע
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il

1
14
1








מח בית המשפט העליון 5760/09 יפים ליסר נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 24/11/2009)